ליקוטי מקובלים בנושא: פסח

הירידה למצרים (12-1)

• שאלת אברהם – במה אדע כי אירשנה

• יוסף ואחיו – את אחיי אנוכי מבקש

גלות מצרים (191-13)

• גלות מצרים

• קליפת מצרים

• עברי ומצרי

• פרעה מלך מצרים

  • פרעה

  • ויקום מלך חדש על מצרים

  • בוא אל פרעה

  • ופרעה הקריב

  • מי שחיזק ליבו

  • שאלות מי ומה

• ערי מסכנות פיתום ורעמסס

  • ערי מסכנות

  • עבודת פרך

  • מלאכת אנשים לנשים

  • חומר ולבנים

  • מקוצר רוח ומעבודה קשה

• שעבוד מצרים

  • וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים

  • מגלות לגאולה

  • כל הבן היילוד, היאורה תשליכוהו

• משה

  • מְשִׁיתיהו מן המים

  • הרועה הנאמן

  • משה פונה אל העם

  • טענות העם למשה

  • טענות משה לבורא

  • ביד חזקה ישלחם

  • משה מכה את המצרי

  • הסנה הבוער

  • אותות ומופתים

  • מטה ונחש

יציאת מצרים (278-192)

• עניין יציאת מצרים

• נס יציאת מצרים

• וימות מלך מצרים

• וייאנחו מן העבודה

• וייזעקו, ותעל שוועתם

• שאילת כלים מהמצרים

• יֵצאו ברכוש גדול

• קורבן פסח

• דילוג ופסיחה

• בחיפזון

• אני ולא שליח

• לא תישאר פרסה

• ערב רב: יראי ה', עבדי פרעה

• קפיצת נחשון

• קריעת ים סוף

• מכות מצרים

  • במה שהבורא מכה, הוא מרפא

הירידה למצרים

שאלת אברהם: במה אדע כי אירשנה

1. אי אפשר להנשמות לקבל את השכר הטוב שבשבילו ברא העולם והנשמות בלי שיהיה להם כלי מוכנת לקבלה והכלי ההוא אינה מושגת להאדם זולת ע"י היגיעה והטורח לקיים המצוות מתוך הדחק והמלחמות שהאדם נלחם עם היצה"ר ועם המניעות וטרדות המרובים אשר הצער והיגיעה הזאת בתורה ומצוות ממציא כלי להנשמה שתהיה מוכנת לקבל כל העונג והטוב שבשבילה ברא לכל הנבראים.

(בעל הסולם. "ירושת הארץ")

2. צריכים הכנה רבה לירושת הארץ משום שכל סגולת התורה והמצוות תלויים בה שעל ידיה זוכים לכל השפע והטוב שחשב השי"ת על כל נשמות ישראל בטרם שבראם אשר מטעם זה נתפלא אברהם אבינו כי לא הבין מֵאַיִן יקחו כלי קבלה כל כך גדולים לזכות לקדושת הארץ עד שהשי"ת אמר לו שהיגיעה בתורה ומצוות בגלות מצרים יכין אותם בכלים הגדולים הללו ויהיו ראויים להארץ הקדושה.

(בעל הסולם. "ירושת הארץ")

3. "ויאמר אליו, אני ה', אשר הוצאתיך מאור כשדים, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. ויאמר, ה' אלקים, במה אדע כי אירשנה. ויאמר לאברם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

וגם כאן יש להבין, איזו תשובה קבל אברהם על השאלה "במה אדע כי אירשנה". כי תשובת הקב"ה היתה על שאלה זו, כמו שכתוב "ויאמר לאברם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". אם כן השאלה היתה על בטיחות הירושה. והתשובה על הבטיחות היתה, שעם ישראל יהיו בגלות. וכי הגלות היא הבטיחות על ירושת הארץ.

ותירץ אאמו"ר זצ"ל, שהפירוש של השאלה היה, כי ידוע שאין אור בלי כלי, היינו שאי אפשר לקבל מילוי אם אין חסרון. וחסרון נקרא כלי. וכשראה, מה שהקב"ה רוצה לתת לבניו, אז אמר אברהם, הלא אני לא רואה, שבני, יהיה להם צורך לאותה ירושת הארץ הרוחנית.

(הרב"ש. מאמר 14 "מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים" 1986)

4. שאל אברהם להקב"ה, במה אדע כי אירשנה, הלא אין להם כלים וצורך להירושה הגדולה מה שאתה מראה לי שאתה תיתן לבני, הלא אין להם צורך.

ועל זה השיב לו הקב"ה, אני אתן להם צורך להאורות, כמו שאני אתן להם האורות. היינו שה' יתן להם האור והכלי גם כן. שאל תחשוב שרק השפע אני משפיע, אלא אני משפיע להם, הן הצורך הנקרא, כלי, והן השפע הנקרא, מילוי וחסרון.

ועל ידי זה שעם ישראל יהיו בגלות מצרים ארבע מאות, שארבע שזהו מדרגה שלמה של ד' בחינות, שעל ידי זה שהם יהיו בגלות, בארץ לא להם, היינו שהמצרים ישפיעו לישראל רצון של קבלה עצמית, שרצון זה לא שייך לקדושה, שזה נקרא, "ארץ", מלשון רצון, וירצו לברוח מהרצון הזה, אז כשאני אעשה שלא יוכלו לצאת משליטה זו מכוחות עצמם, אלא שהם יראו, שרק הקב"ה יכול לעזור להם, ולא יהיה להם עצה אחרת, אלא לבקש עזרה ממני.

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)

5. שאלת אברהם היתה, שאברהם ראה מהי ירושת הארץ, שהיא ענין מלכות, הנושאת את השפע העליון, הכולל ה' בחינות נרנח"י דקדושה. וידוע, שאין אור בלי כלי, היינו שאין מילוי בלי צורך. ואברהם ראה, שאין לישראל צורך להשיג שלימות המדרגה. אלא, שאם ישיגו קצת הארה מלמעלה, כבר יהיה להם סיפוק. וממילא אין להם צורך להשיג את הנרנח"י דנשמה הכלולה במלכות, שזו נקראת "ירושת הארץ".

(הרב"ש. מאמר 41 "מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה" 1990)

6. ואברהם ראה, לפי הכלל "שאין אור בלי כלי", כלומר "שאין מילוי בלי חסרון", שאם ה' יתן לישראל קצת הארה והתעוררות מלמעלה, הם יהיו מסתפקין במועט, ולא יהיה להם שום חסרון למדרגות יותר גבוהות. אם כן ראה אברהם, שאין שום אפשרות שעם ישראל יוכלו לקבל את ירושת הארץ, מטעם שאין להם צורך לזה.

וזו היתה השאלה "במה אדע". לא חס ושלום שהוא לא האמין מה שה' אמר לו. אלא שאלתו היתה, שאמר, שהוא לא רואה, שיהיה להם צורך לזה. כמו כשנותנים לאדם איזה דבר יקר ערך, אבל אם אין לו צורך לזה, אין האדם יכול להנות מאותו דבר. נמצא, אפילו שיתנו להם ירושת הארץ, אם אין להם צורך, אז לא יוכלו להנות מזה. והגם מצד הנותן הכל בסדר, אבל אם אין להתחתון צורך, מה הנותן יכול לעשות. וזהו ששאל אברהם.

(הרב"ש. מאמר 44 "מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה" 1991)

7. איך, אמר אברהם, איך יקבלו את האור, בזמן שאין להם כלים, הנקרא "צורך". אז אמר לו ה' "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". היינו, שעם ישראל יהיו בארץ, היינו ברצון, שלא שייך לעם ישראל, אלא הם יהיו תחת שליטת הרצון לקבל, שזה שייך לפרעה מלך מצרים.

"וענו אותם". כלומר, שעם ישראל יסבלו, מזה שאין הם יכולים לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, שזה יביאו להם דביקות בה'. אז הם יצטרכו שה' יעזור, כמו שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם, ויזכור אלקים את בריתו את אברהם".

(הרב"ש. מאמר 41 "מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה" 1990)

8. מה אנו רואים בהתשובה של ה' על שאלת אברם, במה אדע, שע"י זה שיהיו בארץ לא להם, היינו שיהיו בגלות, אז אברם כבר יהיה בטוח שהם ירשו את הארץ.

ואמר, היות שאין אור בלי כלי, היינו אין מילוי בלי חסרון, ואברם אמר לה', שהוא לא רואה שהם יצטרכו לאורות כל כך גדולים, הנקרא, ארץ ישראל, לכן ה' אמר לו, ע"י זה שיהיו בגלות, ויבקשו מה' שיוציאם מהגלות, ובמה מוציאם, זהו רק עם אורות גדולים, כי "המאור שבה מחזירו למוטב", אם כן כבר יהיה להם צורך לאורות הגדולים.

(הרב"ש. מאמר 22 "מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות" 1989)

9. יש לפרש, מה שאברהם אבינו עליו השלום שאל להקב"ה "במה אדע כי ארשנו?" כי איך יהיה מציאות, שיוכלו לקבל עליהם עול האמונה? היות שזהו כנגד הדעת. ומי יכול ללכת נגד הדעת? אם כן איך יהיה מציאות, שיזכו לאור האמונה, היות שכל השלימות תלוי רק בזה.

ועל זה השיב לו הקב"ה: "ידוע תדע וכו', שהם יהיו בגלות". שפירושו, שהוא הכין קליפה, שהוא היצר הרע אדם בליעל, שהוא פרעה מלך מצרים, שאותיות פרעה הוא אותיות ערף, כמו שאמר האר"י ז"ל בשער הכוונות לפסח, שפרעה הוא בחינת עורף מצר-ים, שהיה מוצץ את השפע כשיורדת לתחתונים, עם השאלה שלו, שהוא בא ושואל "מי ה' אשר אשמע בקולו?" (שמות, שביעי). ותיכף עם השאלה הזאת כבר נמצאים ברשות הקליפות.

(בעל הסולם. "שמעתי". פ"ו. "ויבן ערי מסכנות")

10. בזמן שהאדם צריך לעבוד לשם שמים, שזה אצלו למעלה מהדעת, בזה האדם מזלזל, מטעם שהגוף מתנגד לעבוד בלי שכר. לכן שאומרים להגוף, שצריכים לעבוד רק בעל מנת להשפיע לה', אז הגוף אומר, שדבר זה רחוק מהשכל ואינו כדאי להתאמץ בעבודה זו. והאדם רואה, שאין בידו להתגבר על הגוף. וכפי שהסביר אאמו"ר זצ"ל, שזה שאין בידי אדם לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, הבורא עשה זה בכוונה תחילה, בכדי שע"י זה האדם יקבל צורך לעזרת ה', אחרת הוא אבוד.

ולכן כשהאדם מבקש מה' שיעזור לו, ע"י זה הוא מקבל עזרה מלמעלה, שהוא ענין מאור התורה, "שהמאור שבה מחזירו למוטב", כמ"ש בדברי הזה"ק, שע"י זה הוא מקבל כלים וצורך להשגת נרנח"י דנשמה. וזאת היתה התשובה של ה', מה שאברם שאל "במה אדע כי אירשנה".

(הרב"ש. מאמר 41 "מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה" 1990)

11. האדם מוכרח להתחיל בהמלחמה, בכדי שיהיו לו כלים וצורך לישועה ועזרת ה', שהוא מה שאמרו, "אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו". נמצא שבכוונה לא נתן לו להאדם שיוכל לנצח את המלחמה, משום שעל ידי המלחמה האדם משיג כלים וחסרונות להשפע.

לכן צריכים לשתיהן: שהאדם יכנס למלחמה בכדי להשיג כלים, והעזרה שצריכים, שדוקא הקדוש ברוך הוא יעזור לו, משום שעל ידי העזרה הוא משיג ירושת הארץ, שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו עליו השלום.

(הרב"ש. 380. "כל מקדש שביעי - ב'")

יוסף ואחיו – את אחיי אנוכי מבקש

12. "וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב).

הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם. ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה. ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'".

כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום, ששם הוא צריך להגיע, כמו מלשון "חמור תועה בשדה". והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע.

"וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחי אנכי מבקש", שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'.

והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו.

"ויאמר האיש, נסעו מזה". ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך. וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים. ובכדי לצאת ממצרים, עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה, שרוצים להיות באהבת חברים, ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים ולקבלת התורה.

(הרב"ש. מאמר 3 "אהבת חברים - א'" 1984)

גלות מצרים

גלות מצרים

13. ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל יסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמים.

(הרב"ש. 71. "ענין גלות")

14. יש לדעת, שענין גלות, מה שהאדם מרגיש, שהוא נמצא בגלות, זה נמדד לא לפי הגלות, אלא לפי הרגשת הרע והיסורים, שסובל מזה שנמצא בגלות. ואז, כשיש לו יסורים, בזה שהוא נמצא תחת שליטת המעבידים, שהוא מוכרח לעשות כל מה שהם דורשים ממנו, ואין לו שום זכות לבצע את מה שהוא רוצה, אלא הוא מוכרח לשמש ולהוציא לפועל את כל מה שהאומות העולם, הנמצאים בגופו של אדם, דורשים, ואין לו שום כח לבגוד בהם, לפי שיעור המכאובים שהוא מרגיש ורוצה לברוח מהם, בשיעור הזה הוא יכול להנות מהגאולה.

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה" 1991)

15. כפי שהסביר אאמו"ר זצ"ל, שענין גלות מצרים היה, בכדי להשיג כלים של המצרים. אבל רק בהשאלה. ואח"כ להחזיר להם בחזרה. כי הוא זצ"ל פירש, שענין זה, שהקב"ה אמר לאברהם, "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", זו היתה הבטחה על הירושה. זאת אומרת, שיהיה להם צורך לקבלת השפע מהקב"ה. כי זה שרוצים לצאת מהשעבוד של המצרים, הוא יכול להיות רק על ידי עזרה עם נשמתא קדישא, כנ"ל. אז ממילא כל פעם הם יהיו זקוקים לעזרת ה'. ומזה יהיה להם צורך כל פעם להמשיך מדרגות יותר גדולות.

(הרב"ש. מאמר 14 "מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים" 1986)

16. האר"י הקדוש אומר, שגלות מצרים היתה, שהדעת דקדושה היה בגלות. היינו, שקליפת מצרים היתה שולטת על עם ישראל. שיש לפרש, שענין "עם ישראל" פירושו, שכל העם רוצה לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם. כידוע, שענין ישראל פירושו ישר-אל, הכל בשביל ה'.

ו"שליטת פרעה" הוא להיפך, היינו לעבוד רק לתועלת עצמו. לכן דעת דקדושה, היינו זה שצריכים לעבוד לשם שמים, היינו להשפיע, בחינה זו היתה בגלות תחת שליטת פרעה מלך מצרים, ש"מצרים" הם אותיות מצר-ים, כידוע ש"צר" פירושו צר מחסדים.

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה" 1990)

17. בזמן שהאדם מקדש את הנקודה שבלב שלו, כראוי לו, אז הוא מתחיל להכנס לגלות מצרים, ואז הוא מתחיל לראות כל פעם איך שהוא מרוחק מהמעשה דלהשפיע. ואז מתרקמים אצלו כלים, דהיינו חסרונות, שחסרונות האלו יכול אחר כך הקדוש ברוך הוא למלאות.

(הרב"ש. 380. "כל מקדש שביעי - ב'")

18. תועלת הגלות היה, שירגישו, שהרצון לקבל הוא חטא. וזהו סיבה, שיחליטו, שאין עצה אחרת, אלא להשתדל להגיע לכלי השפעה. וזה ענין, שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום, על השאלה, שהוא בקש בטוחות על ירושת הארץ: "ידוע תדע, כי גר יהיו זרעך וכו' וענו אותם". כי על ידי הגלות, אז הם יבואו לידי גלוי של החוט השערה, שהוא חטא. אז יבואו לידי קבלת עבודה אמיתית, כדי להרחיק עצמם מן החטא.

(בעל הסולם. "שמעתי", פ"ו. "ויבן ערי מסכנות")

19. במצב דשלא לשמה האדם מרגיש עצמו לבחינת מדרגת ישראל. מה שאין כן אם האדם רוצה להכנס בעבודה דלהשפיע, כלומר, שיהיו לו כלים לקבל אור פנימי, שאז הוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז באים לתוך גלות מצרים. זאת אומרת, שאז רואים איך שהאדם מרוחק מלהיות דבוק בהקב"ה בהשתוות הצורה. אלא, בין במוחא ובין בליבא, שולטת קליפת מצרים.

ובמצב הזה כבר הוא רואה, איך שהוא רחוק מלהיות בחינת ישראל, אלא שהוא נמצא במצב של יעקב, מצב של קטנות, מלשון עקביים וסוף. כלומר, שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהוא רואה, שכל יום ויום הוא יותר מרוחק מהקב"ה, ואין לו אחיזה בקדושה. וזה נקרא "גלות מצרים".

(הרב"ש. מאמר 11 "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה" 1988)

20. כשעם ישראל, שהיו בגלות מצרים, שהיו תחת שליטת פרעה מלך מצר-ים, ורצו לצאת מתחת שליטתו, לא היה ביכולתם. אולם עוד לא היה ברור להם כל כך, מהו הפירוש "לעבוד להשפיע ולא לתועלת עצמו", הגם שרצונם היה לעבוד לתועלת ה', וראו שלא יכולים. אבל היה להם תמיד תירוצים, על מה שלא יכולים לכוון בעל מנת להשפיע. ולא הרגישו שהם כל כך רחוקים מה'.

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה" 1990)

21. אם האדם מונח תחת שליטה זו כמו אומות העולם, נמצא שהוא בגלות, ואז הוא בבחינת עובדי עבודה זרה - ואז יש מקום לתפילה שהקב"ה יעזור לו לצאת מגלות הזו, ואז שייך לומר: ועכשיו, היינו לאחר שהוא בגלות והוא בבחינת עובדי עבודה זרה, שייך לומר: ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שפירושו לעבוד עבודת הקב"ה ולא לעבוד לשליטת עבודה זרה.

וזה נקרא יציאת מצרים, שאז כל המעשים הם להקב"ה. ובשביל זה מיחסים את המצוות - "זכר ליציאת מצרים", שרק אז לאחר שיוצאים מגלות מצרים אפשר לקיים את המצוות מטעם ציווי ה' ולא מטעמים אחרים.

(הרב"ש. אגרת ס"ו)

22. מטעם שהאדם נברא מבחינת רצון לקבל לעצמו, והיות לזכות לתענוגים האמיתים צריכים לזכות מקודם לבחינת דביקות, הנקרא השתוות הצורה, היינו שיתאים את כוונתו, שיהיה לשם שמים, הנקרא להשפיע, שזהו מדתו של הקדוש ברוך הוא, הנקרא משפיע, זהו נגד טבע.

נמצא שמונח בגלות, היינו תחת שליטת מלך מצרים. והיות שהגוף נקרא רצון לקבל, לכן אין ענין שהאדם יעבוד את ה' בעל כורחו, כי בדבר הכרחי אין תענוג, רק חיי צער. ורק כך היא דרכה של תורה, היינו הדרך עד שמגיעים לבחינת תורה לשמה, אז החיים הוא חיי צער, היות שהוא על דרך הכפיה.

(הרב"ש. 936. "זמן הגאולה")

23. האדם שלומד תורה, מסיבת שהוא מאמין בדברי חז"ל, שאמרו, "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", התבלין האלו נותנים להאדם להרגיש איך שהאדם מרוחק מה'.

נמצא, שהתורה נתנה להאדם כלי, היינו חסרון, שהאדם יבקש מה', שיוציאו מהגלות, הנקראת "גלות מצרים", כידוע מצר-ים פירושו צר עין, היינו שאין לו שום כח להשפיע אלא רק לקבל. והאדם, הגם שהוא רואה, שאי אפשר להגיע לקירבת ה', מטרם שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע, מכל מקום הוא רואה, שאין שום מציאות, שתהיה בידו יכולת להגיע לזה בלי עזרתו יתברך.

(הרב"ש. מאמר 41 "מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה" 1990)

24. מהו כל כך גודל האיסור של "אל תלחם לחם רע עין", שבגלל זה נשארו ישראל בגלות, כמו שאומר "ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות מצרים". היות שענין "גלות" נקרא בזה, שעם ישראל לא היו יכולים לעבוד בעל מנת להשפיע לה', אלא רק לקבל לעצמו. וזה נקרא "גלות מצרים", שלא יכלו לצאת משליטתם, אלא הרצון לקבל לעצמו, היה שולט. לכן אומר הזה"ק, שאם בזמן שירדו בגלות מצרים, היו נזהרים שלא יאכלו, היינו שלא יהנו מזה שהמצרים נהנין, כלומר "מרע עין", שהוא הרצון לקבל לעצמו, לא היו נכנסים תחת שליטתם, בגלות.

נמצא, שגודל האיסור של רע עין הוא, שהלחם שלו כולו בעל מנת לקבל, וזה גורם כל הפירוד מהקדושה. וזהו כל האיסור של "אל תלחם את לחם רע עין".

(הרב"ש. מאמר 13 "מהו "לחם רע עין" בעבודה" 1989)

25. האדם צריך לדעת, שהירידות האלו ניתנו לו בכדי ללמוד מזה איך להעריך את מצב העליה, רק בזמן הירידה, אין אדם מסוגל ללמוד מזה משהו.

אלא בזמן העליה, אז יש לו מקום לעשות חשבון אמיתי, ולומר, שזה שאני נמצא עכשיו בבחינת אמונה, זהו הוא בא לי מצד ה', אחרת אני תיכף ירד למצב של אהבה עצמית, ואם לא עושה חשבון זה, תיכף זורקים אותו. ולתת תודה לה' על מה שקירב אותו. נמצא, שאי אפשר להשיג הנאה אמיתית מהתקרבות ה', אם לא יודעים להעריך את זה, כנ"ל, "כיתרון האור מתוך החושך".

נמצא, שבכדי שהנבראים יקבלו את הטוב והעונג, ושירגישו זה, היו מוכרחות להיות כל אלו הירידות הנקראות, בחינת גלות. וזה מכונה, "שכינתא בגלותא", או "שכינתא בעפרא", שרק ע"י זה יהיה להאדם כלים להרגיש את הטוב ועונג.

(הרב"ש. מאמר 22 "מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות" 1989)

26. "ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם.

(הרב"ש. 71. "ענין גלות")

27. אי אפשר לצאת מגלות מצרים מטרם שנכנסים בגלות. שרק אז שייך לומר שיוצאים מהגלות. ולזה מספר לנו בעל ההגדה שאנחנו צריכין לדעת שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, היינו שהיו בגלות תחת שליטת עובדי עבודה זרה - ורק אז קירב הקב"ה את אבותינו. מה שאם כן אם לא היו מרגישים שהם מונחים תחת שליטת עובדי עבודה זרה לא שייך לומר שהקב"ה קירב אותם. שרק בזמן שהאדם מרוחק מהקב"ה שייך לומר שהקב"ה מקרב אותו. כי תמיד צריך להיות ההעדר קודם להויה, שענין העדר הוא הכלי, וההויה הוא האור הממלא את ההעדר והחושך.

(הרב"ש. אגרת ס"ו)

28. אי אפשר לצאת מהגלות, מטרם שנמצאים בגלות. וזה ידוע שהתורה הקדושה היא נצחית ונוהגת בכל דור ודור. וכמו כן אנו אומרים בהגדה, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. לכן צריכים לדעת את ענין הגלות, אשר בו אנו נמצאים. וכל דור ודור צריך לצאת מהגלות המר הזה, מהו.

(הרב"ש. 936. "זמן הגאולה")

29. כתוב "וזכרת, כי עבד היית במצרים". ומי אומר שלהיות עבד הוא כל כך רע. הלא יש אנשים שרוצים להיות עבד, כנ"ל, שהעבד אמר "אהבתי את אדני". אלא כנ"ל, שענין גלות, הוא לפי שיעור היסורים והמכאובים, שמרגישים בהגלות. ובשיעור זה יכולים לקבל שמחה מהגאולה. וזהו כמו אור וכלי, כלומר שהיסורים שסובלים מאיזה דבר, הוא הכלי, שיכול לקבל אור, אם משחרר עצמו מהיסורים.

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה" 1991)

קליפת מצרים

30. קליפת מצרים, היא קליפה כללית, ששם נפלו ניצוצין דקדושה, שעם ישראל, שהיה במצרים, היו צריכים לתקן אותם. ואז צריך להיות מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

(הרב"ש. מאמר 16 "וכאשר יענו אותו" 1985)

31. קליפת מצרים היתה, שכל אחד יכול לעשות מעשים רק בכדי לקבל תמורתו. אבל בלי תמורה, היינו רק להשפיע, הוא אינו נותן רשות לעשות שום פעולה. זה נקרא, שמצרים היא בבחינת מיצר לבחינת ישראל.

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה" 1990)

32. אמרו חז"ל: "כל המצר לישראל נעשה ראש". פירוש, מי יכול לשלוט על בחינת "ישראל". רק מי שהוא בבחינת "ראש", והוא שולט, אז הוא מיצר לבחינת ישראל, שלא נותן לעבוד עבור ה', שנקרא "לעסוק בחסד", אלא רק בתועלת עצמו, שזה נקרא "קליפת מצרים".

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה" 1990)

33. מטרם שראו את המצב, שבו הם נמצאים ברשות הקליפות, וכואב להם ומפחדים שלא ישארו שם לעולמים, אז אין שום צורך, שה' יעזור להם מכלי קבלה, אם לא מרגישים את ההזק והחסרון, שיש בזה, שזהו כל המפריע מלהתדבק בה'. כי אחרת אדם מחשיב יותר את העבודה בבחינת ידיעה וקבלה. מה שאין כן בחינת אמונה נחשב לבחינת שופלות. ובוחרים יותר בידיעה וקבלה, כי כך מחייב שכל החיצון של האדם.

ולכן הוכן להם הגלות, שירגישו שאין להם שום התקדמות בהתקרבות לה', כל עבודתם נשקע בתוך קליפת מצרים. ואז ראו, שאין להם שום ברירה, אלא הם מוכרחים לקבל על עצמם עבודה של שיפלות, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, ולהשתוקק לבחינת השפעה, אחרת הם מרגישים, שהם שנמצאים ברשות הס"א.

(בעל הסולם. "שמעתי", פ"ו. "ויבן ערי מסכנות")

עברי ומצרי

34. "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, וירא כי אין איש".

ובדרך עבודה יש לפרש, דוקא בזמן שיש להאדם בחינת משה, הנקרא, בחינת תורה, הוא יכול לראות איך איש מצרי, היינו הרצון לקבל לעצמו, הוא אומר, שהוא נקרא, איש, ועם הכח הזה הנקרא, בחינת תורה, הוא רואה שמכה את איש עברי, היינו שאצל עברי, איש נקרא, דוקא שאינו עושה מעשה בהמה, כלומר שאיש נקרא, שאין הוא משתמש עם הרצונות של בהמות, וזה שכתוב, "וירא כי אין איש", היינו שאף פעם לא תצא ממנו איש מכח עצמו. וזהו מטעם שיש להאדם בחינת משה, שהוא בחינת רעיא מהימנא, (שהוא בחינת רועה את האמונה לכלל ישראל), הכח הזה מעורר את האדם לראות את האמת, שאף פעם האדם לא ישיג בחינת איש מכח עצמו, וזה שכתוב, "וירא כי אין איש", זה גורם לו שיבקש מה' שיתן לו בחינת אמונה בה', שע"י זה הוא יבוא לידי דביקות בה'.

(הרב"ש. מאמר 17 "מהו כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה" 1991)

35. המצרים היו מבזים את המאכלים של העברים, כי העברים כל הלחם היינו המזונות, היו בעל מנת להשפיע, ואצל המצרים כל הלחם הוא בבחינת "רע עין", שהוא לקבל. וכששמעו, שהלחם עברים הוא להשפיע, דבר של להשפיע הוא מאוס ובזוי, כי בזמן שצריכים לעשות בעל מנת להשפיע ולא לקבל לתועלת עצמו, עבודה זו בזויה אצלם. ולא מרגישים בזה שום טעם.

לכן בזמן שהמצרים היו רק שומעים, שצריכים לעבוד בעל מנת להשפיע, הם באים לידי הרגשה, שהם צריכים להשפיל עצמם. היינו, שכל הדעת שלהם, שהיא מחייבת, שהאדם צריך לדאוג לתועלת עצמו, ומה שאינו יצמח מזה משהו לתועלת עצמו, זה אין הם מסוגלים לעשות, לכן הגוף, בזמן שהוא נמצא תחת שליטת המצרים, בזמן שהוא שומע אפילו רק רמז קל, שצריכים לעשות להשפיע, תיכף הגוף מבזה את עבודה זו, והוא טוען, שהוא עדיין בשכל המלא שלו, ולא יכנע לאכול לחם של עברים, שאצלו הלחם הזה לחם תועבה, משום שהלחם הזה הוא נגד הדעת.

(הרב"ש. מאמר 13 "מהו "לחם רע עין" בעבודה" 1989)

פרעה מלך מצרים

פרעה

36. פרעה הוא היצר הרע, הנמצא בגופו של אדם.

(הרב"ש. מאמר 17 "מהו הסיוע, שהבא לטהר מקבל, בעבודה" 1990)

37. כשמתחיל האדם ללכת בדרך ה', הנה פרעה מלך מצרים הוא המלך, השולט על הגופים שיחזיקו את העובדים בעל מנת להשפיע, שהגופים יתנגדו שלא יוכלו לבוא לשלימות הנרצה, שהוא שכל מעשיו יהיו לשם שמים.

(הרב"ש. 923. "ויאמר בילדכן את העבריות")

38. והנה פרעה הוא מלשון "ופרע את ראש", היינו גילוי, שעל ידי זה שהוא רוצה שהכל יהיה גלוי אצלו, אחרת הוא מלך מצרים, הוא שולט על הגוף בבחינת מצרים, שהוא מצר לאדם בזמן שרוצה לעשות משהו לשם שמים. לכן כשהוא רוצה בגילוי, היינו שהכל יהיה לפי שכלו, שהשכל יבין שכדאי לעשות את המעשים, הוא נותן רשות לאדם שיעשה.

(הרב"ש. 926. "בא אל פרעה")

39. באופן כללי ידוע, שעמלק נקרא יצר הרע. אולם באופן פרטי יש ליצר הרע הרבה שמות. וחז"ל (במסכת סוכה דף נ"ב) אמרו, "שבעה שמות יש לו ליצר הרע, רע, ערל, טמא, שונא, מכשול, אבן צפוני. ויש לו עוד שמות כמו פרעה מלך מצרים, עמלק".

(הרב"ש. מאמר 22 "מהו הסדר במחית עמלק" 1990)

40. אאמו"ר זצ"ל מפרש, דסטרא אחרא, והקליפה, והיצר הרע - אינו אלא הרצון לקבל. וזהו נוהג בין במוחא ובין בליבא. היינו, ששליטת פרעה מלך מצרים ועבדי פרעה הם שליטת הרצון לקבל על האברים, היינו שכל הרמ"ח אברים, בזמן שמשמשים את הרצון לקבל, הם נקראים עבדי פרעה.

(הרב"ש. 936. "זמן הגאולה")

41. ענין ישראל פירושו ישר-אל, הכל בשביל ה'. ו"שליטת פרעה" הוא להיפך, היינו לעבוד רק לתועלת עצמו. לכן דעת דקדושה, היינו זה שצריכים לעבוד לשם שמים, היינו להשפיע, בחינה זו היתה בגלות תחת שליטת פרעה מלך מצרים, ש"מצרים" הם אותיות מצר-ים, כידוע ש"צר" פירושו צר מחסדים. וזהו כמו שאומרים "צר עין".

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה" 1990)

42. "ידוע תדע וכו', שהם יהיו בגלות". שפירושו, שהוא הכין קליפה, שהוא היצר הרע אדם בליעל, שהוא פרעה מלך מצרים, שאותיות פרעה הוא אותיות ערף, כמו שאמר האר"י ז"ל בשער הכוונות לפסח, שפרעה הוא בחינת עורף מצר-ים, שהיה מוצץ את השפע כשיורדת לתחתונים, עם השאלה שלו, שהוא בא ושואל "מי ה' אשר אשמע בקולו?" (שמות, שביעי). ותיכף עם השאלה הזאת כבר נמצאים ברשות הקליפות.

(בעל הסולם. "שמעתי". פ"ו. "ויבן ערי מסכנות")

43. "פרעה", אותיות "פ"ה ר"ע", פי', דבחי' מלכות שבמוחין נקרא פה, שסודו הוא בחי' הכרעה והסכמה שלא יחל דברו וכל היוצא מפיו יעשה. ובגלות מצרים היתה שליטה ל"פה רע" הנ"ל והיו חוזרים לסורם. ולכן אף על גב שזכו לאיזו הארה עליונה מט"ר, אבל היא לא יכולה להיות נבלעת בגוף, מפני ש"פה רע", שהוא לעומת "פה דקדושה", דהיינו העורף היה מפסיק השפע היורד מן הראש. ויונק ומוצץ כל השפע שהתחיל לרדת בשביל ישראל. וזה סוד "שלא היה שום עבד יכול לברוח ממצרים". כי פרעה עשה כשוף גדול על פתחי מצרים.

(בעל הסולם. אגרת י')

44. מצאנו בזהר (בשלח דף נ"ה, ובהסולם אות קפ"ז) בשלח וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, אמר רבי יצחק, פרעה היה חכם יותר מכל מכשפיו, ובכל הצד שלהם לא ראה שיהיה גאולה לישראל, ופרעה לא חשב, שיש קשר אחר של אמונה, השולט על כל הכוחות של הס"א, ועל כן היה מחזק את לבו".

נמצא לפי דברי הזהר, שענין פרעה הוא בתוך הדעת, שמצד השכל אין שום אפשרות לצאת משליטתם אלא רק בכח אמונה למעלה מהדעת, שכח זה מבטל כל הכוחות שישנם בעולם.

(הרב"ש. מאמר 20 "מי שחיזק לבו" 1985)

ויקם מלך חדש על מצרים

45. תחילת גלות מצרים והשעבוד מתחיל מהכתוב: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", פירוש, שנתגלה שליטה חדשה במוחם של כל אחד ואחד, שליטה חדשה מקרוב, כי נפלו ממדרגתם הקדומה, וכמ"ש "שתלמיד שגלה מגלין רבו עמו", וממילא לא ידעו את יוסף, כלומר, שלא השיגו אותו אלא כפי מה ששיערו בלבם. ולכן ציירו בלבם תמונת יוסף כמוהם עצמם, ומכיון שכן "לא ידעו את יוסף" והתחיל השעבוד, שאם לא כן, ודאי היה הצדיק מגין עליהם, ולא היה מצוייר להם כלל בחינת גלות ושעבוד.

(בעל הסולם. אגרת י')

46. היות שיצר הרע בא לאדם תיכף כשנולד, כמו שכתוב "לפתח חטאת רובץ". היינו, שתיכף שנולד, יוצא עמו היצר הרע. מה שאין כן היצר טוב בא לאדם לי"ג שנה. אם כן מהו שאמר "ויקם מלך חדש". חדש ממש. אלא מה צריכים לומר, שהמלך זקן וכסיל, שהוא היצר הרע, אין זה דבר חדש באדם, אלא תיכף כשנולד, הוא נמצא, כמו שכתוב "עייר פרא אדם יולד".

(הרב"ש. מאמר 17 "מהו הסיוע, שהבא לטהר מקבל, בעבודה" 1990)

47. מהו "ויקם מלך חדש", הלא הוא "מלך זקן". והתשובה היא, שכל פעם מתחדשים גזירותיו, היינו שכל פעם הוא נעשה יצר הרע מחדש, שזה בא מטעם "כי אני הכבדתי את לבו". נמצא, כמו "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו".

(הרב"ש. מאמר 17 "מהו הסיוע, שהבא לטהר מקבל, בעבודה" 1990)

48. ויקם מלך חדש על מצרים. מי שהיה שפל קם למלוך מעצמו, אע"פ שלא היה ראוי למלוכה, ובכוח העשירות קם. כעין אחשוורוש, שלא היה ראוי למלוכה, וקם למלוך מעצמו, וקם בכוח העשירות, ורצה לאבד את ישראל מן העולם.

אף כאן בפרעה, לא היה ראוי זה למלך, וקם למלוך מעצמו, ורצה לאבד את ישראל מן העולם, כמ"ש, ויאמר אל עמו, הנה עַם בני ישראל רב ועצום ממנוּ, הבה נתחכמה לו פן יִרבה. וכשקם מלך למעלה, המלאך הממונה, קם מלך למטה.

("זוהר לעם". "שמות", מאמר "וַיָקָם מלך חדש", סעיף 88)

בוא אל פרעה

49. כתוב "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו". ומקשים העולם, למה הקב"ה הכביד את לבו. הכתוב מתרץ "למען שתי אותותי אלה בקרבו". והפירוש, כי למה הקב"ה הכביד את לבו של אדם, ולא יכול לנצח את מלחמת היצר לבדו.

והתשובה, שהכוונה היא בכדי שהאדם יצעק אל ה'. וע"י זה יהיה לו כלי. ואז הקב"ה יכול להכניס בתוך הכלי את אותיות התורה בקרבו, שזהו בחינת נשמתא, שה' נותן לו בתור עזרה. וזהו בחינת "אורייתא וקוב"ה חד הוא", ש"אותותי" הכוונה על אותיות התורה מבחינת שמותיו של הקב"ה. וזו הבחינה של להטיב לנבראיו, שהיא בחינת מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו. וזו באה להאדם דוקא שיש לו כלי. וכלי זה בא ע"י הכבדת הלב, אז יש מקום לצעוק לה', שיעזור לו. ועוזרו בנשמתא קדישא.

(הרב"ש. מאמר 13 "בא אל פרעה - ב'" 1986)

50. נתן הקדוש ב"ה למשה בדבור: "בא אל פרעה", כלומר, תייחד האמת, שכל הביאה למלך מצרים, אינו אלא לסוד פרעה, לגלות השכינה הקדושה, וזה שאמר: "כי אני הכבדתי את לבו וכו' למען שתי אתתי אלה בקרבו". כי ברוחניות אין אותיות. וכל הפריה ורביה שברוחניות שורה על האותיות הנשאבים מהחומריות דעולם הזה, בסוד "ובורא חשך", שאין כאן שום הוספה וחדוש אלא בריאת החשך, שהוא מרכבה מותאמת לגלות האור כי טוב. ונמצא שהשם ית' בכבודו ובעצמו הכביד את לבו, ולמה זה? כי לאותיות אני צריך.

(בעל הסולם. אגרת י"ד)

51. "בא אל פרעה" היינו שנינו ביחד, היינו שהאדם צריך להתחיל. ואז הוא רואה, שאין הוא מסוגל לנצח אותו. וזהו הרמז, שמשה היה ירא לגשת אליו. ואז אמר הקב"ה "הנני עליך פרעה", שאז באה העזרה מהקב"ה. ובמה, בנשמתא קדישא.

(הרב"ש. מאמר 13 "בא אל פרעה - ב'" 1986)

52. "בא", ולא, "לך". כי "בא" פירושו, בא שנינו, ביחד. שאל יחשוב האדם שהוא בעצמו יוכל להכניע את הרע שלו, אלא כמו שכתוב "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו". לכן אל יאמר אדם שאין באפשרותו לנצח את הרע שלו, כי הוא צריך להאמין שהקדוש ברוך הוא עוזרו. וזה פירוש, "בא".

(הרב"ש. 926. "בא אל פרעה")

53. למה כתוב "בא", היות שמשה לבד לא היה יכול לנצח לפרעה מלך מצרים, אלא שה' ערך עמו מלחמה.

(הרב"ש. מאמר 17 "מהו הסיוע, שהבא לטהר מקבל, בעבודה" 1990)

54. אמר ה' "אני ולא שליח". אם כן מה עזר לנו משה בזה. אם כן מדוע כתוב "בא אל פרעה". אלא כנ"ל, היינו, שהאדם צריך להתחיל ללכת בדרך ה', ולהגיע אל האמת, היינו לזכות לדביקות ה'. ואז, אם הוא מתקדם בהליכה, אז האדם מקבל סיוע הראשון, היינו הרגשת החסרון לדעת מה שחסר לו. ואז משיג שחסרים לו רק ב' דברים עיקרים, שהם בחינת מוחא וליבא. ויחד עם זה הוא מקבל יסורים, מזה שאין לו. היינו, שמרגיש את הצורך לזה. ואז, אם אין האדם עובד בעצמו, לא שייך לומר, שהאדם מרגיש יסורים, בזה שאין לו, כנ"ל, שרק הצורך להדבר, אם האדם השקיע עבודה להשיג איזה דבר, אז שייך לומר, שיש לו צורך לזה, עד כדי כך, שהוא סובל יסורים מזה שאין לו. לכן כתוב "בא אל פרעה".

(הרב"ש. מאמר 17 "מהו הסיוע, שהבא לטהר מקבל, בעבודה" 1990)

55. שהאדם מתחיל בעבודה דלהשפיע, והוא מסביר להגוף, שזוהי כל מטרת עבודה, היינו לקבל כלי דהשפעה. אבל אחרי כל אלו הוויכוחים שיש לו עם גוף, הגוף אומר לו, שאין אתה יכול לשנות את הטבע, ממה שהבורא ברא אותו. וכיון שהבריאה נבחנת לבחינת "יש מאין", הוא רק מבחינת רצון לקבל, איך אתה מעיז לומר, שאתה יכול לשנות הטבע, ממה שהבורא ברא אותו.

ועל זה נאמר "בא אל פרעה", היינו, שנלך ביחד, שגם אני הולך אתך, בכדי שאני אשנה הטבע, ואני רוצה, שרק אתה תבקש אותי, שאני אעזור לך לשנות את הטבע, ולהפוך אותה מרצון לקבל לרצון להשפיע, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזר, אינו יכול לו".

(הרב"ש. מאמר 19 "בא אל פרעה - א'" 1985)

56. "בא אל פרעה", וה"ס השכינה הקדושה בהתגלות, מלשון "ופרע את ראש האשה". כמ"ש בזוהר. והענין שבמדה שבני ישראל חשבו שמצרים מעבידים אותם ומטרידים אותם מעבדות ה', באותה מדה היו באמת בגלות מצרים, וכל הטרחא של הגואל, לא היתה אלא לגלות להם שאין כאן כח אחר מעורב, ו"אני ולא שליח", כי אין שום כח זולתו. שזה היה באמת אור הגאולה.

(בעל הסולם. אגרת י"ד)

57. "בא אל פרעה". וקשה, הלא "לך אל פרעה" היה צריך לומר. ומתרץ הזהר (בא דף י"א ובהסולם אות ל"ו) "אלא שהכניס אותו את משה, חדרים לפנים מחדרים, אל תנין חזק אחד עליון, כיון שראה הקב"ה שמשה ירא, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה, ולא אחר, כמו שאתה אומר, אני ה', שדרשו, אני ולא שליח. נמצא שבא יהיה פירוש היינו, שנינו ביחד".

(הרב"ש. מאמר 19 "בא אל פרעה - א'" 1985)

58. כוחו של האדם, שהוא צריך לתת יגיעה, לא בכדי שישיג את הדבר, אלא בכדי שיהיה לו רצון חזק להשיג את הדבר. נמצא, שצריכים עבודת האדם, בכדי להשיג צורך, שה' יעזור לו, שזה נקרא רצון שלם. זאת אומרת, לא שעבודת האדם גורמת להשיג את הדבר, אלא להשיג את החסרון והצורך להדבר, ובכדי שידע מה שחסר לו. על זה הוא מקבל עזרה מלמעלה, בזה שכל פעם הוא רואה, שהוא יותר בעל חסרון, שאין בידו לצאת משליטת פרעה. והסיוע הזה נקרא "כי אני הכבדתי את לבו". נמצא, שהכבדת הלב צריכים כנ"ל, בכדי שיהיה לו רצון אמיתי לדבר אמת.

(הרב"ש. מאמר 17 "מהו הסיוע שהבא לטהר מקבל, בעבודה" 1990)

59. הכבדת הלב, מה שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו", היתה בכדי שיהיה מקום לתפלה. והתפלה הזו, אין זה כדוגמת בשר ודם, שרוצה כבוד, שיבקש ממנו, בכדי שע"י זה הוא מתכבד. אלא כאן כוונת התפלה היא, בכדי שיהיה לו כלי, היינו שיהיה לו צורך לעזרת ה'. כי אין אור בלי כלי. ובזמן שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעזור לעצמו כל שהוא, אז יש לו צורך שה' יעזור לו.

(הרב"ש. מאמר 13 "בא אל פרעה - ב'" 1986)

60. כל הכבדת הלב היא לטובת האדם, שעל ידי זה יזכה לאותיות התורה. והגם שהאדם לא מרגיש בשעת מעשה את כל מה שהוא צריך להרגיש, אבל בזמן שגומר את בחינתו בשלימות, אז מתגלה אצלו בפעם אחת מה שעבד כל הזמן.

וכמו המשל שנתן אאמו"ר ז"ל, שזה דומה שכל פעם אדם מרויח רק אפס. וכל פעם אינו רואה שהרויח רק אפס. לכן בפעם הראשונה יש לו אפס אחד, ובפעם שניה ב' אפסים, ובג' שלשה אפסים, עד שמרבה הרבה אפסים.

אבל כשגומר את עבודתו, הוא משיג אחד. נמצא שיוכל להיות אפס אחד עם אחד, שהוא רק עשר. או שיכול להיות 1,000,000 או יותר. נמצא שכל פעם נתוספות אצלו אותיות התורה. וזהו "למען שיתי אותותי אלה בקרבו".

(הרב"ש. 926. "בא אל פרעה")

61. תבין קושית העולם שמקשים על הפסוק: "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו" - נמצא לפי זה שהקב"ה לקח ממנו את הבחירה על ידי זה שהכביד את לבו?

ולפי מה שפרשתי אזי יוצא להיפך: כי על ידי זה שהקב"ה הכביד את לבו יש לו מקום לעשות עוד פעם את הענין של בחירה. כי בזמן שפרעה אמר: "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", נמצא שכבר הכריע לכף זכות והוא כולו טוב וכבר אין לו עוד מה לעשות. לכן כנגד הטוב שלו הוצרך הקב"ה להגדיל את היצר הרע, כמו שאמרו רז"ל: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", לכן כשהקב"ה הכביד את לבו אזי כבר היה לו עוד פעם מקום לעשות בחירה.

(הרב"ש. אגרת ל"ט)

62. נאמר "בא אל פרעה", היינו, שנלך ביחד, שגם אני הולך אתך, בכדי שאני אשנה הטבע, ואני רוצה, שרק אתה תבקש אותי, שאני אעזור לך לשנות את הטבע, ולהפוך אותה מרצון לקבל לרצון להשפיע, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזר, אינו יכול לו".

אולם גם זה יש להבין, בשביל מה צריך הבורא, שיבקשו ממנו. זה מתאים לבשר ודם, שהוא רוצה את הכבוד, שיבקשו ממנו, בכדי שידע שהוא עזר לו. אבל איך שייך לומר דבר כזה אצל הבורא. אלא לפי הכלל "אין אור בלי כלי", זאת אומרת, שאי אפשר לתת למי שהוא מילוי, אם אין לו חסרון, כי כל זמן שאין חסרון לדבר, אם נותנים לו, אין טעם בהדבר. אם כן, הוא לא יודע להחשיב את הדבר. ואז הוא לא ישמור את עצמו, שלא יגנבו את הדבר. היינו, שיש אנשים שהם כן מבינים את החשיבות שבדבר, והם יקחו ממנו זה הדבר. וזוהי הסיבה, שהאדם צריך לבקש עזרה מה'.

(הרב"ש. מאמר 19 "בא אל פרעה - א'" 1985)

63. בזמן שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, היינו להגיע לדביקות ה', אז האדם מוכרח לראות האמת, שאין זה בידי אדם, מטעם שזה הוא נגד הטבע שבו האדם נולד, ורק ה' יכול לתת לו טבע שני, אולם בלי חסרון אין טעם אמיתי בהמילוי, לכן ה' נותן את ההכבדת הלב, בכדי שהאדם ירגיש את החסרון במלואה, ובזה מובן, שרק אח"כ ה' הכביד את לבו, היינו לאחר שנכנס בעבודה דלשם שמים, ולא מקודם לכן, וגם למה היה צריך להכבדת הלב, הוא מטעם אחרת, אם לא היו מרגישים את החסרון האמיתי, לא היו יכולים לקבל מילוי אמיתי, כי אין אור בלי כלי. נמצא, שענין הכבדת הלב לא היתה לרעתו, היינו שזה יגרום לו שיהא מרוחק מה', אלא להיפך, שהכבדת הלב יגרום לו להגיע לידי דבקות בה'.

(הרב"ש. מאמר 17 "מהו, כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה" 1991)

64. האדם צריך להאמין, שכל מה שהוא מרגיש עכשיו, שהוא יותר מרוחק מה', זה בא מלמעלה, היינו שזה הוא ענין הכבדת לב, שה' נותן בכדי שהאדם יגלה את החסרון אמיתי, היינו שירגיש איך שבלי עזרת ה' אין הוא מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אלא רק הבורא בעצמו הוא יכול לעזור.

(הרב"ש. מאמר 17 "מהו, כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה" 1991)

65. לעולם האדם יכול לעסוק בענין הבחירה, כי מטרם שעשה מצוה אחת, אזי כוח שליטת הרע אינו יותר גדול משליטת הטוב, אף על פי שיש לו הרבה מעשים רעים. ולאחר שעשה מצוה אחת והכריע לכף זכות, אזי הוא נעשה, אזי מגדילים לו את הרע, היינו שנותנים כוח להרע שישלוט כאותה מדת הטוב. נמצא, שגם אז הוא בבחינת מחצה על מחצה.

ובזה נבין את הפסוק "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו", כי מאחר שפרעה כבר הכריע את עצמו לכף זכות, שאמר "ה' הצדיק", אם כן כבר היה בחינת גדול, אם כן כבר לא היה אצלו מקום לבחירה, לכן היה צורך, שה' יכביד את לבו, היינו להגדיל את הרע שלו, משום שרק באופן זה יהיה מקום לבחירה.

נמצא לפי זה, שעל ידי הכבדת לב לא ניטל ממנו כוח הבחירה, אלא להפך, שכאן ניתן לו מקום, שיוכל לעשות בחינת בחירה.

(הרב"ש. 815 "בא")

66. צריכים, לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים שאפשר להיות, ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה', שהוא יכול לעזור ולתת לאדם, בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא צריך עזרה גדולה. ואליבא דאמת, מי שמבין שהוא צריך שהבורא יתן לו עזרה גדולה, משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שתתקבל תפלתו, כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע".

(הרב"ש. מאמר 19 "בא אל פרעה - א'" 1985)

ופרעה הקריב

67. ופרעה הקריב. שהקריב כל חֵילו ורכביו לעשות מלחמה. ועוד לומדים, שפרעה הקריב את ישראל לתשובה. וע"כ כתוב, ופרעה הקריב, ולא כתוב, ופרעה קרב.

[...] ישראל היו מתקרבים אל הים, והיו רואים הים לפניהם הולך וסוער, וגליו זקופים למעלה. היו יראים. נשאו עיניהם, וראו את פרעה וחֵילו, ואבני קֶלַע וחיצים. אז כתוב, וייראו מאוד. ויצעקו בני ישראל. מי גרם לזה שהתקרבו ישראל לאביהם של מעלה? פרעה. כמ"ש, ופרעה הקריב.

("זוהר לעם". "בשלח", מאמר "ופרעה הקריב", סעיפים 67,65)

68. הנחש כפף לרישא ומחי בזנביה [הנחש כופף ראשו וּמַכֵּה בזנבו]. היינו, שלפעמים הוא נותן לאדם, שיקבל עליו את עול האמונה, שהוא בחינת למעלה מהדעת. שזה הוא ענין "כפיף לרישא", אבל מחי "בזנביה". בזנביה, אפשר לפרש, בסופו. שמה שכף לרישא, היה בכדי שבסופו יקבל בעמ"נ לקבל. זאת אומרת, מה שנתן לו מקודם רשות לקבל עליו את האמונה, היה בכדי שאח"כ יקח הכל לרשותו. כי הקליפה יודעת, שאין מקום לקבל שפע, אלא על ידי הקדושה.

(בעל הסולם. "שמעתי". פ"ו. "ויבן ערי מסכנות")

69. וזה פירוש, שפרעה הקריב. שדרשו, שהקריב את ישראל לתשובה. וזה היה בכוונה תחילה, כדי שאח"כ יקח מהם הכל לרשותו. וזהו שכתב האר"י ז"ל, שפרעה היה יונק כל השפע, שהיה יורד לתחתונים, היה יונק מבחינת עורף ומצד הגרון, שהוא בחינת רישא דגופא [תחילת הגוף], שהיה לוקח הכל בכלי קבלה שלו.

(בעל הסולם. "שמעתי". פ"ו. "ויבן ערי מסכנות")

70. אם האדם המשיך איזה הארה, ואין בידו להחזיקה בקביעות, מטעם שהכלים שלו עדיין לא נקיים, שיהיו מתאימים להאור, היינו שהאדם יקבל זה בכלים דהשפעה, כדוגמת האור הבא מצד המשפיע, לכן ההארה מוכרח להסתלק ממנו.

ואז ההארה הזו נופלת לידי הס"א. וכך הוא כמה פעמים. היינו שהאדם ממשיך ואח"כ מסתלק ממנו. לכן מתרבה ההארות בים דס"א. וזהו עד שנתמלאה סאתה. זאת אומרת, לאחר שהאדם מגלה את כל מדת היגיעה, שיש בידו לגלות, אז הס"א נותנת לו בחזרה את כל מה שלקחה לרשותה, בסוד "חיל בלע ויקיאנו".

(בעל הסולם. "שמעתי". ל"ה. "בענין החיות דקדושה")

71. את כל מה שהס"א קבלה הכל לרשותה, היה רק בתור פקדון. היינו שכל זמן שיש לה שליטה על האדם, וענין השליטה שיש לה, הוא הכל בכדי שיהיה מקום להאדם, לברר את הכלי קבלה שלו, ולהכניסם להקדושה. זאת אומרת, אם היא לא היתה שולטת על האדם, אז היה האדם מסתפק במועט. ואז כל הכלי קבלה של האדם היו נשארים בפרודא.

והאדם, אף פעם לא היה ביכולתו לקבץ את הכלים השייכים לשורש נשמתו, ולהכניסם לקדושה, ולהמשיך את האור השייך אליו. לכן זהו תיקון, שכל פעם שהוא ממשיך, ממשיך משהו, ויש לו ירידה, הוא מוכרח עוד הפעם להתחיל מחדש, היינו בירורים חדשים. ומהעבר, מה שהיה לו, נפלו לס"א, והיא מחזיקה זה ברשותה בתור פקדון. כלומר ואח"כ האדם מקבל ממנה את כל, מה שהיא קבלה ממנו כל הזמן.

(בעל הסולם. "שמעתי". ל"ה. "בענין החיות דקדושה")

72. כיון שהס"א נותנת הסמיכה, לכן אפילו אח"כ, כשעובדים וממשיכים קדושה, ומכל מקום בזמן שהיא לוקחת את הסמיכה, אזי נופלין מהמדרגה. אזי היא לוקחת את כל השפע, מה שהיו ממשיכים. ועל ידי זה יש כח לס"א לשלוט אח"כ על האדם, שהאדם יהיה נגרר אליהם למלאות רצונה. ואין לו עצה אחרת, אלא שהוא יכול להרים את עצמו מדריגה יותר גבוה. ואזי הסדר עוד הפעם, כמו מקודם עם מ"ט שערי טומאה.

זאת אומרת, שהאדם הולך במדרגת הקדושה עד מ"ט שערים. אבל שם יש לה שליטה, ליקח את כל החיות והשפע, עד שהאדם נופל בכל פעם לתוך שער של טומאה יותר גבוה, כי "זה לעומת זה עשה אלוקים". וכשבאים לתוך שער המ"ט, כבר אין האדם יכול להגביה את עצמו, עד שהקב"ה בא וגאלו. ואז "חיל בלע ויקאנו ומבטנו יורישנו אל".

(בעל הסולם. "שמעתי". ר"ד. "מטרת העבודה - ב'")

73. משל, שאמר: לב' חברים, שאחד נהיה מלך והשני היה עני ואביון. ושמע, שחבירו נעשה מלך. אז העני הלך לחבירו המלך, וסיפר לו על מצבו הרע. אז המלך נתן לו מכתב לשר האוצר, שבמשך שעתיים הוא יקבל כסף כמה שרוצה. והעני בא לבית האוצר עם הקופסא הקטנה. ונכנס, ומילא את הקופסא הקטנה עם כסף.

כשיצא, אז הפקיד נתן לו בעיטה בהקופסא. אז כל הכסף נפל לארץ. וכך היה חוזר חלילה. והעני היה בוכה: למה הוא עושה לו כך? ולבסוף אמר, כל הכסף שלקחת כל הזמן, שלך הוא. ואתה תיקח הכל. כי לא היו לך כלים, לקחת את הכסף, שיספיק לך מהאוצר. לכן עשה תחבולה כזאת.

(בעל הסולם. "שמעתי". נ"ב. "אין עבירה מכבה מצווה")

מי שחיזק ליבו

74. בזהר בשלח (ובהסולם דף נ"ה אות קפ"ו) כתוב שם וזה לשונו, "ואמר רבי יצחק לא מצינו מי שחזק את לבו לפני הקב"ה כפרעה. אמר רבי יוסי, הרי סיחון ועוג חזקו גם כן את לבם. אמר לו אינו כן, הם חזקו את לבם כנגד ישראל אבל כנגד הקב"ה לא חזקו את לבם, כמו שחיזק פרעה את רוחו כנגדו, שהיה רואה גבורותיו ולא היה שב".

(הרב"ש. מאמר 20 "מי שחיזק לבו" 1985)

75. יכולים לפרש ההבדל בין טענת פרעה שחיזק לבו נגד ה', לטענת סיחון ועוג, שהחזיקו לבם נגד ישראל. פרעה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", זהו שכל כוחו היה למעט את חשיבות של ה', כנ"ל שהוא המפריע הא', וסיחון ועוג הם החזיקו לבם נגד ישראל, היינו למעט את חשיבות של ישראל כנ"ל, שהוא כנגד המפריע הב'.

ולזה, היינו לכל אלו הטענות, אין עצה אחרת אלא ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על טענות שלהם, אלא לבטוח בה' שהוא יכול לעזור לכולם ואין שום כח שיכול להתנגד לכוחו של הקב"ה, לכן לבטוח בה' שהוא יעזור.

(הרב"ש. מאמר 20 "מי שחיזק לבו" 1985)

76. רואים אנו, שבעבור אדם חשוב, האדם מסוגל לעבוד בלי שום תמורה. ומשום זה כשבא האדם לעסוק בתורה ומצות בעמ"נ להשפיע, בטח שהאדם יכול לוותר על אהבה עצמית לטובת הבורא. מה עושה אז המפריע לעבודת ה', שהאדם לא יוכל ללכת בדרך ה', הוא עושה אז פעולה אחת, היינו שלא נותן להאדם לצייר את גדלות וחשיבות ה'. נמצא, שכל החוזק שיש לסטרא אחרא הוא נגד ה', והוא אומר לו, אני יודע שאתה בעל כח גדול, היינו שאתה יכול להתגבר על התאוות שלך לא כמו אנשים חלושי אופי רכי הלב, אלא אתה אמיץ שבגבורים, אלא כל מה שאתה לא הולך בדרך האמת הוא, משום שלא כל-כך חשוב את המטרה, שאתה צריך לבטל את עצמך בשביל זה. ואם כח זה הוא מפריע לו להגיע להמטרה. וזהו שאומר הזהר בשם רבי יצחק, "לא מצאנו מי שחזק לבו לפני הקב"ה כפרעה".

(הרב"ש. מאמר 20 "מי שחיזק לבו" 1985)

77. מצאנו בזהר (בשלח דף נ"ה, ובהסולם אות קפ"ז) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, אמר רבי יצחק, פרעה היה חכם יותר מכל מכשפיו, ובכל הצד שלהם לא ראה שיהיה גאולה לישראל, ופרעה לא חשב, שיש קשר אחר של אמונה, השולט על כל הכוחות של הס"א, ועל כן היה מחזק את לבו".

נמצא לפי דברי הזהר, שענין פרעה הוא בתוך הדעת, שמצד השכל אין שום אפשרות לצאת משליטתם אלא רק בכח אמונה למעלה מהדעת, שכח זה מבטל כל הכוחות שישנם בעולם.

(הרב"ש. מאמר 20 "מי שחיזק לבו" 1985)

שאלות מי ומה

78. בזמן שהיו צריכים לקבל עליהם מלכות שמים, היה צר להם, שלא יכלו, מסיבת שאלות פרעה מלך מצרים, שהיה שולט עליהם עם השאלות של "מי ומה", שהם בחינת מוחא וליבא, כלומר "מי ה' אשר אשמע בקולו", ו"מה העבודה הזאת לכם".

(הרב"ש. מאמר 11 "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה" 1988)

79. בזמן שמשה בא לעם ישראל, ודיבר לבחינת פרעה של כל אחד ואחד, היינו להרצון לקבל שיש בלבם. ואמר להם, שהוא רוצה, שבחינת פרעה שלהם לא תשלוט על בחינת ישראל שלהם, אלא שיתן לעבוד לשם שמים ולא תועלת הגוף. כששמע הפרעה של העם, מה שמשה אומר להם, שיעבדו רק לשם שמים, אז הבינו מה זה להשפיע ולא לקבל, תיכף נחלשו מהעבודה. כי הגוף היה מתנגד עם כל כוחו, שלא יעשו שום פעולה של קדושה.

היינו אפילו שלא לשמה נעשה עכשיו קשה להם לעשות. כי מטרם שבא משה, היה להם כח לעבודה, מטעם שעוד לא ידעו מה זה לשם שמים. אבל בזמן שבא משה, והסביר להם, מה זה להשפיע ולא לקבל כלום, אז התחיל הפרעה של כל אחד ואחד לשאול שאלות:

א. כמו שכתוב, שפרעה שאל "מי ה', אשר אשמע בקולו",

ב. ואח"כ באה שאלת הרשע, ששאל "מה העבודה הזאת לכם".

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה" 1990)

80. סדר עבודת האדם בתורה ומצוות, בזמן שהוא רוצה לעסוק לשם שמים, הוא שצריכים ללחום ולנצח את היצר הרע. דהיינו היות כי מטבע האדם לתת יגיעה בזמן שיהיה תועלת עצמו.

ובשעה שהוא רואה, שלא יצא מעבודה זו שום דבר לתועלת עצמו, אין הוא מסוגל לעבודה. ובא בטענה ושואל, מה עבודה הזאת לכם, זאת אומרת, איזה ריוח יצא מזה, שהוא מתיגע.

וכשהאדם מתגבר עליו וטוען, שרוצה לעבוד נגד הטבע, שהוא להשפיע לה', אז היצר הרע בא בטענה אחרת, ושואל טענת פרעה הרשע, מי ה' אשר אשמע בקולו. אפשר לעבוד לטובת הזולת, רק במקום, שידוע לי, שהזולת מקבל את היגיעה. מה שאין כן אם יש לו שני יגיעות:

א) שהוא צריך להתגבר ללכת נגד הטבע ולעבוד לא לתועלת עצמו, אלא לטובת הזולת, היינו לשם שמים.

ב) שצריך להאמין, שהקב"ה מקבל את יגיעתו. ואלו הב' שאלות הם העיקרים בטענת הרשע.

(הרב"ש. 572. "שני יגיעות")

81. כשיש יצר הרע יש צורך לתורה. לכן אם האדם מאמין בשכר ועונש, כבר יכול לקיים את התורה ומצוות, מטעם שיש לו תמורה. לכן אין הוא שואל שאלת הרשע, "מה העבודה הזאת לכם". וכשאין לו הרע כנ"ל, אין לו צורך לתורה, לכן "את פתח לו".

אם אתה רואה שיש אדם שעוסק בתורה ומצוות מטעם שהוא מאמין בשכר ועונש, נמצא שהוא סגור, היינו הרע שלו הוא בסגירו, היינו בגניזה. ואם כן אי אפשר לתקן אותו, כי אין האדם מתקן אלא מה שעיניו רואות. לכן מלמדין אז את אדם לעבוד בעל מנת שלא לקבל פרס.

ואז בא הרע ושואל, "מה העבודה הזאת לכם", היינו מה יהיה לנו אם אנחנו נעבוד את ה' בלי שום תמורה, הלא זה נגד הטבע שלנו, שאנחנו נולדנו בטבע להנות את עצמנו ולא להנות את הזולת בלי שום תמורה. אז נעשה האדם נצרך לתורה. ואז שייך לומר, "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין".

(הרב"ש. 920. "כנגד ד' בנים דברה תורה")

82. צריכים לדעת, שבזמן שהאדם מתחיל בקיום תורה ומצוות על הקו של לשמה, אזי האדם מרגיש שנמצא בצרה, הנקרא מצרים, היינו שמלך מצרים שואל תמיד: "מי ה' אשר אשמע בקולו". אזי באים לידי יגיעות המוח, שהמחשבות מתחילות בזיווגי הכאה שרוצצין את מוחו. פעמים אדם חושב שכל המחשבות הזרות הם רק בחינת מרגלים, שרק "לראות את ערות הארץ באתם", היינו להסתכל בארובות ולא יותר, ואין לו שום קשר בין המחשבות האלו לעבדות ה'; ופעמים האדם חושב ש"כֵּנִים אנחנו בני איש אחד", היינו שכל מחשבותינו רק להיות דבוקים בה' אחד ומתחזקים ומתגברים על כל המחשבות של "מי ה' אשר אשמע בקולו" ועל "מה העבודה הזאת לכם". שזה נק' בחי' גלות מצרים.

(הרב"ש. אגרת ג')

83. זה שהאדם רוצה ללכת בתוך הדעת, זה נקרא, חטא דעץ הדעת. והחטא הזה מתגלה בב' אופנים, כלומר שמזה נמשך לנו לשאול ב' שאלות:

א. שאלת פרעה, ששאל, "מי ה', אשר אשמע בקולו", שבכלל קשה לו ללכת ולהאמין משהו נגד השכל. ומזה נמשך עוד דבר, היינו שאלה ב' מדוע האדם צריך לעבוד לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו. כי הוא שואל, מה אני ארויח בזה שאני יעבוד לשם הבורא ולא לתועלת עצמי.

(הרב"ש. מאמר 22 "מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות" 1989)

84. כשלא מרגישים טעם בעבודה, אז בא הרשע ושואל טענת "מה", היינו "מה עבודה הזאת לכם", שאתם רוצים לעבוד דוקא בבחינת עבודה בזויה כזו. והרשע שואל "מה העבודה הזאת לכם", מטעם שאז הם היו בטוחים, שעבודתם היא כולה להשפיע, ואין להרצון לקבל חלק בה.

(הרב"ש. מאמר 40 "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה" 1990)

85. פרעה הוא בחינת עורף מצר-ים, שהיה מוצץ את השפע כשיורדת לתחתונים, עם השאלה שלו, שהוא בא ושואל "מי ה' אשר אשמע בקולו?" (שמות, שביעי). ותיכף עם השאלה הזאת כבר נמצאים ברשות הקליפות.

(בעל הסולם. "שמעתי". פ"ו. "ויבן ערי מסכנות")

86. היות שהוא רוצה ללכת על דרך האמת, בטח שהגוף יסכים לו יותר מכפי שהיה עובד שלא על דרך האמת, היינו לשמה.

אבל במציאות הוא להפך. כי דוקא בזמן שרוצים ללכת בדרך לשמה, אז הגוף מתחיל להתנגד, ואז מתחיל כל הטענות שלו, היינו טענת פרעה מלך מצרים, שהוא טענת "מי ה' אשר אשמע בקולו" וכו', וכן טענת הרשע שטוען, "מה העבודה הזאת לכם". ואז מתחיל העבודה ללכת בכבדות, וכל פעם הוא צריך להתגברות יתירה.

(הרב"ש. 877. "ג' תפלות - ב'")

ערי מסכנות פיתום ורעמסס

ערי מסכנות

87. כתוב (שמות, ראשון) "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס". ואאמו"ר זצ"ל פירש, בזמן שהיו רוצים לעבוד לשם שמים והתגברו על שליטת המצרים, זהו הפירוש רעמסס, היינו שהתגברו על האהבה עצמית, כמו רעם-סוס, היינו בכח גדול כמו סוס. וחושבו, שהם כבר יצאו משליטת אהבה עצמית. ואח"כ הם באו לפי-תהום, היינו שכל הבנינים שבנו, הכל נבלע ונשקע בתהום, ולא נשאר זכר מכל העבודה, שזה נקרא פתם.

היינו, שכל פעם היתה להם העבודה בבחינת פתם ורעמסס. זאת אומרת, שכל יום היתה להם עבודה מחדש. כלומר, שכל יום הרגישו, כאילו היום הם מתחילים לעבוד עבודת הקודש. ועד עתה יש להם הרגשה, כאילו מעולם לא עוסקו בעבודה. והם שואלים לעצמם, איפה נעלמה העבודה והיגיעה, מה שעשו עד עתה. והם לא יודעים מה להשיב על זה, אלא, שהכל נבלע ונשקע בארץ.

(הרב"ש. מאמר 41 "מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה" 1990)

88. בזמן שאנו לא רוצים לקבל את האמונה אנחנו נופלים ממצבנו. ובכל פעם ופעם אנחנו עולים ויורדים, עד שנקבע בליבנו שאין לנו עצה אחרת אלא לקבוע את האמונה. וזהו היה בכדי לקבל את האמונה. וזה ויבן ערי מסכנות (לישראל) לפרעה.

(בעל הסולם. "שמעתי". פ"ו, "ויבן ערי מסכנות")

89. פירוש "ויבן ערי מסכנות", היינו שזה היה לישראל. זאת אומרת, שכל כמה שהיה עובדים בזמן גלות, הכל לקח פרעה לרשותו. וממילא היו עם ישראל עניים, שנקרא מסכנא, בחינת עני.

ועוד יש לפרש מסכנות מלשון סכנה, שהם היו בסכנה גדולה, שלא ישארו במצב זה כל ימי חייהם. אבל לפרעה היה עבודתם של ישראל פיתם ורעמסס, היינו ערים יפים מאד מאד.

לפי זה יהיה הפירוש "ויבן ערי מסכנות" - לישראל, ולפרעה - את פיתם ורעמסס. היות שכל מה שעבדו ישראל, נפל לקליפות, ולא היו רואים שום ברכה בעבודתם. ובזמן שהיו מתגברים בעבודת האמונה ובבחינת השפעה, אז כן ראו פריה ורביה. וברגע שנפלו לבחינת ידיעה וקבלה, היו תיכף נופלים לרשות קליפת פרעה. ואז באו לידי החלטה גמורה ומוחלטת, שהעבדות צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ובבחינת השפעה.

(בעל הסולם. "שמעתי". פ"ו, "ויבן ערי מסכנות")

90. בזמן שהאדם מתחיל ללכת בעבודת ה', והוא רוצה שכל עשיותיו יהיו בעמ"נ להשפיע, והוא רואה שאין בידו להתגבר, אז האדם מבקש עזרה מה', שיעזור לו, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל הזה"ק, "במה מסייעין אותו, בנשמתא קדישא".

אי משום זה, כיון שכל מה שהיו מתגברים בעבודה, היה הכל נשקע בארץ, כמו שאומר בענין שבנו את פיתום ורעמסס, היינו כל יום היו צריכים להתחיל עבודתם מחדש, כי כל מה שבנו, הכל נכנס לתהום, ותמיד הם היו רואים את עצמם, כמי שאף פעם לא התחיל בעבודה, כי כאן שאין הם זוכרים שום דבר תורה, מה שנוגע לעניני עבודה, ותמיד כשעושים חשבון לעצמם, איפה עבודה שלנו, מה שאנחנו הכנסנו כוחות בעבודה, ולאן הם הלכו.

(הרב"ש. מאמר 14 "מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים" 1986)

91. קשה להבין, איך היתה היכולת לקליפת פרעה לבלוע את כל עבודתם, אשר עבדו. עד כדי כך, שהם לא מרגישים, שהיתה פעם, שעסקו בעבודת ה', ושהיתה להם מטרה להגיע לשלימותם, וידעו מה שהם רוצים. פתאום באו לידי מצב, ששכחו הכל, ולא נשארו בהם שום רשימות מעבודתם.

וזה היה הכל בכוונה תחילה, שהקב"ה הכין קליפה לצורך זה, בכדי שכל פעם יהיו במצב של התחלה. וכידוע, כל התחלות קשות. אז יהיו מוכרחים לבקש מה', שיעזור להם כנ"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". וכדברי הזה"ק, שכל פעם הם מקבלים בחינת "נשמתא קדישא", שזה נבחן כח מלמעלה, שזה אחר זה בכל פעם מקבלים תוספות נשמה. וזה מתקבץ אחר כך לחשבון גדול.

(הרב"ש. מאמר 14 "מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים" 1986)

92. כל הארה, שמקבלים מלמעלה, אף על פי שנסתלקת לפי שעה, אבל לבסוף, היינו כשגומר סכום יגיעה, מה שמוטל על האדם לגלות בבחינת "כל מה שבידך ובכוחך עשה", אז הוא מקבל בפעם אחת את כל מה שקיבל בזה אחר זה. והוא חשב, שהכל נכנס להקליפות. אז הוא מקבל הכל חזרה.

(הרב"ש. מאמר 14 "מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים" 1986)

93. דרשו חז"ל (סוטה דף י"א) וזה לשונו "את פיתום ורעמסס. רב ושמואל, חד אמר פיתום שמה. ולמה נקרא שמה רעמסס. שראשו ראשון מתרוסס". ופירש רש"י, כשהיו בונין קצת, היה מתרוסס ונופל. וחוזרין ובונין, והוא נופל. וחד אמר, רעמסס שמה, ולמה נקרא שמה פיתום, שראשון ראשון, פי תהום בלעו.

אנו רואים בין לרב ובין לשמואל אין חולקים במציאות אלא בהדרוש. והמציאות היתה שם, כל מה שהיו בונים היה נופל. שהכוונה היא, שכל מה שהיו בונים לעצמם איזה בנין בעבודה, אז באו המצרים, היינו המחשבות זרות של המצריים, והרסו כל עבודתם. זאת אומרת, שכל עבודתם, שהיו עובדים עם כל כוחם להתגבר ולעבוד עבודת הקודש, הכל נבלע בארץ. וכל יום ויום היו צריכים להתחיל מחדש.

(הרב"ש. מאמר 13 "בא אל פרעה ב'" 1986)

עבודת פרך

94. כתוב, "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך". ודרשו חז"ל, ב"פה-רך", ויש להבין מהו, "פה רך", בעבודת ה'. אלא, שהמצרים דברו עם המחשבות והרצונות שצריכים לעבוד ה', אלא שיהיו בעמ"נ לקבל, שזה נקרא, פה - רך, כלומר שעל הכוונה דלקבל הגוף מסכים יותר לעבוד עבודת הקודש, ולא צריכים לכוון בעמ"נ להשפיע.

נמצא, עם הדיבורים האלו, גרמו לישראל שתהיה להם עבודה קשה בזמן קבלת עול מלכות שמים, ומשום זה כל אחד מישראל היה אומר, דעבודת הקודש בעמ"נ להשפיע הוא דבר קשה מאוד.

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)

95. המצרים היו משפיעים להם מחשבות שיותר כדאי לעבוד בעמ"נ לקבל, בדרך הזו הם יראו שכל יום ויום הם מתקדמים במעשים טובים, מה שאין כן בעבודה דבחינת ישראל, הם בעצמם רואים שזה קשה, והראיה לזה, שלא רואים שום התקדמות בעבודה.

נמצא, ש"פה-רך", יהיה הפירוש, שיתנו לישראל להבין, שאם ילכו בדרך שלהם, זה הוא עבודה יותר קלה, וזה נקרא "רך", היינו שיותר קל יהיה להתקדם בעבודת הקודש.

ועם הטענות האלו היו המצרים ממררים את חייהם בעבודה קשה, שתמיד היו מסבירים לישראל, שעבודת ישראל נקרא, עבודה קשה, וזהו לא בשבילם.

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)

96. כולם מפרשים שעבודת פרך היא "פריכה", היינו שברון הגוף. והסיבה, שהיתה עבודה קשה, עד שמכנים עבודה זו "עבודה ששוברת את הגוף והמותניים". והוא מטעם שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. וזה גורם להם עבודה קשה.

אמנם מדוע שמעו להדעות של המצרים. הוא משום שדיברו אל ישראל ב"פה-רך", היינו שהמחשבות של המצרים, שבאו לישראל ב"פה רך", היינו שכל מה שהם אומרים להם לעשות, אינו להרחיק אותם מעבדות ה' חלילה, אלא אדרבה, הם רוצים להדריך אותם ללכת בדרכי ה', בדרך צלחה, ושאל יבזבזו זמן בחינם, ללא תועלת, היינו שלא יראו התקדמות בעבודת הקודש. וכיון ששמעו, שמדברים אליהם ב"פה-רך", היה קשה להתגבר על המחשבות האלו.

(הרב"ש. מאמר 13 "בא אל פרעה - ב'" 1986)

97. יש להבין את ענין "בפרך", מהו על דרך העבודה בעבודת הקודש. ויש להבחין ב' בחינות:

א. המעשה, שנקרא חלק הנגלה, מה שנגלה להאדם, שלא שייך לומר, שהוא טועה או מרמה עצמו, כי מה שגלוי לעינים, לא שייך לומר, שיש טעות בדבר. כי מעשה המצות ולימוד התורה הוא רואה, וגם אחרים יכולים לראות, אם הוא עושה מעשים של תו"מ או לא.

ב. הכוונה. וזה נקרא חלק הנסתר, כי ענין הכוונה שבהמעשה שהאדם עושה, אין אחרים יכולים לראות מה כוונתו במעשים האלה. וגם הוא בעצמו גם כן לא יכול לראות את הכוונה של העשיה, כי בכוונות יש מקום לטעות עצמו ולרמות את עצמו. כי רק בדברים שנגלו לעין, שנקרא חלק הנגלה, שם כולם יכולים לראות האמת. מה שאין כן מה שתלוי בכוונת הלב ובמחשבה של המוח אין אדם יכול לסמוך על עצמו. נמצא, שנסתר ממנו ומאחרים.

(הרב"ש. מאמר 13 "בא אל פרעה - ב'" 1986)

מלאכת אנשים לנשים

98. "מלאכת נשים לאנשים" פירושו, שאלו אנשים, אין להם כח התגברות, אלא "תשש כוחם כנקבה", היינו שהיו חלשים בקיום תו"מ, שלא היה להם כח לשמור ולקיים את המצות אפילו בבחינת הנגלה, הנקראת בחינת מעשה לבד. וכל עבודת ההתגברות היתה רק בבחינת המעשה ולא בבחינת הכוונה. באו אליהם המצרים, ונתנו להם להבין, אין אנו רוצים להפריע לכם בעבודת הקודש, אלא אדרבה, אנו רוצים שתהיו עובדי ה' אמיתיים. היינו, אנו רואים, שאתם רוצים לעבוד עבודת הקודש. לכן אנו מייעצים לכם, שעיקר עבודה היא לא המעשה, אלא עיקר היא הכוונה.

(הרב"ש. מאמר 13 "בא אל פרעה - ב'" 1986)

99. "היו מחליפים מלאכת אנשים לנשים". כי "מלאכת אנשים" נקרא, שהוא כבר גבר, שהוא כבר יכול להתגבר על הרע שלו, ולעסוק בתו"מ בבחינת המעשה. ומשום זה, מה הוא צריך לעשות, בזמן שכבר נקרא איש, שפירושו איש מלחמה, שיש בידו להילחם עם הרע שלו בבחינת המעשה. לכן הגיע הזמן שצריך להתחיל עבודתו בבחינת ב', כנ"ל, היינו בבחינת הנסתר, שהיא הכוונה. זאת אומרת, להשתדל מכאן ולהבא, לכוון כל מעשיו שיהיו בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה ולא לתועלת עצמו.

ומה עשו המצרים, בזמן שראו, שהוא איש, המסוגל לצאת משליטתם ולהכנס לקדושה. אז החליפו את עבודתם ונתנו להם "עבודת נשים", שפירושו, שכל עבודתם יהיו בעבודת נשים, שהמצריים נתנו להם להבין, וכי מי צריך כוונות אלא, עיקר הם המעשים.

(הרב"ש. מאמר 13 "בא אל פרעה - ב'" 1986)

חומר ולבנים

100. "וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים". [...] "בחומר", כלומר שהמצרים הסבירו לישראל את חומרת דלהשפיע, מה שאין כן עבודת המצרים יהיו תמיד לבן, שלא ירגישו שום חושך בעבודה, אלא שהגוף יסכים לעבודה זו, וזה נקרא, "בלבנים", כלומר עבודת המצרים הם יהיו תמיד בבחינת לבנים, בלי כתם ולכלוך, אלא שיהיו תמיד שלמים, ועל ידי זה גורמו באמת שיהיה לישראל קשה לעבוד לשם שמים.

כלומר שהעבודה קשה נמשכה מזה, שהמצרים היו אומרים להם תמיד את ענין חומר שישנו בעבודה דלהשפיע, והלבנים שיש בעבודה זו, ויראת המצרים.

כנ"ל, שמהירא את ה' היתה נמשכת תקלה לישראל. היינו שמזה נמשכה להם את העבודה קשה בשדה, היינו בהמלכות שמים שרצו לקבל עליהם ולא יכלו.

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)

101. ענין, "וימררו את חייהם", פירושו, שלא נתנו להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, שזה מביא דביקות בחיי החיים, אלא קליפת מצרים ופרעה שלטו על בני ישראל עם השליטה של אהבה עצמית, שלא יוכלו לעשות משהו נגד רצונם של המצרים, וזו היתה הגלות, כלומר שרצו לצאת מהגלות הזו ולא עלה בידם.

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)

102. בעת שמתחיל להכנס לעבודה דלשמה, אז מתחיל לרדת לגלות מצרים, ואז מתחיל הגוף לבגוד בהאדם, ולא נותן לו לעבוד עבודה זו, עם כל מיני שאלות, שאין להשיב עליהן בתוך הדעת. ולמעלה מהדעת לא תמיד האדם מוכשר להתגבר עליו. ואז הוא מתחיל להרגיש את ענין עליות וירידות, היות שכל פעם מראים לאדם מלמעלה, מה זה עבודה דלהשפיע ולא לתועלת עצמו. הגם שכל אדם מבין זה, אבל כשבא מלמעלה, כשנותנים לו להבין, הוא בא אז לידי הרגשה. ואז מתחיל סדר העבודה של "חומר ולבנים", שמרגישים קושי השעבוד של הגלות.

(הרב"ש. מאמר 11 "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה" 1988)

103. צריכים ללכת בב' קוים, היינו גם בקו ימין, שפירוש, שהאדם צריך לתת תודה לה', בזה שהקב"ה נתן לראות מה שחסר לו. כלומר, זה שהיסורים שלו, הם במה שהוא מרוחק מאהבת ה', אלו זה הן הצרות והמכאובים שלו, מה שאין כן שאר אנשים, אין הקב"ה נתן להם את היסורים האלו, אלא הצרות ויסורים שלהם, הם במה שלא יכולים למלאות עצמם בצרכים גשמיים, השייכים לאהבה עצמית, זאת אומרת, שהמה נדמו כבהמות, שאין להם מושג יותר מקבלה עצמית. ועל זה היו בשמחה ונתנו תודה לה'.

אמנם זו היא עבודה קשה, היות שקו שמאל הוא המבטל לקו ימין. אי לזאת, יש תמיד עבודה חדשה, לבנות אותו מחדש. וזה שכתוב "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים", שהעבודה שלהם היתה "בחומר", היינו בקו שמאל, שראו את חומרת מצבם, איך שהם מרוחקים מאהבת ה'. ואח"כ העבודה דקו ימין, להיות בשמחה, מזה שה' הראה להם את האמת, באיזה מצב הם נמצאים. וזה נקרא "לבנים".

(הרב"ש. מאמר 11 "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה" 1988)

מקוצר רוח ומעבודה קשה

104. "עבודה קשה" בעבודה נקרא, שקשה להתגבר ולצאת מתועלת עצמו, ורוצה לעבוד רק לתועלת עצמו. והוא נקרא רשע כידוע, שהוא שואל, "מה העבודה הזאת" של דלהשפיע "לכם", כלומר מה תרוויחו מזה. וידוע, ש"רשעים בחייהם נקראים מתים". נמצא, שעבודה קשה נקרא "מרור", שהאדם טועם טעם מרירות בזה, שמוכרח לעבוד לתועלת עצמו.

(הרב"ש. 524. "מהו בלע מרור לא יצא, בעבודה")

105. ענין עבודה קשה, היה זה שעם ישראל היו רוצים לצאת משליטת המצריים, שנקרא אהבה עצמית, שבזמן שהתגברו לעשות משהו בעל מנת להשפיע, תיכף באו להם מחשבות של המצרים, ששאלו שאלת רשע, מה עבודה הזאת לכם, לעבוד לתועלת ה', וכל פעם שהתגברו, תיכף באו השאלות של המצרים, וזהו נקרא "עבודה קשה", שהיה קשה לצאת משליטתם, כי המצרים היו מררו את חייהם.

(הרב"ש. מאמר 23 "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה" 1989)

106. בזמן שהאדם צריך לקבל על עצמו לעבוד לשם שמים, עבודה זו נחשבת לשפלות, כי אינו מוצא בזה טעם של חשיבות. נמצא, שבזה שהמלכות היא בעפרא, שהוא דבר בלתי חשוב, זה היה הגורם, שתהיה עבודה קשה.

(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)

107. בזמן שהמלכות היא בגלות תחת שליטת הקליפות, אז המלכות נבחנת אצלם, שהיא בחינת עפר, שהיא דבר בלתי חשוב. וזה נקרא "קוצר רוח", שאין המלכות יכולה לתת מצב רוח מרומם, כמו שצריכים להרגיש, בזמן שיושבים אצל המלך. נמצא, שקוצר רוח ועבודה קשה קשורים זה בזה. כלומר, שאם המלכות היא בעפרא, היינו בלתי חשובה, זה גורם עבודה קשה. כי בדבר, שאין בו טעם, אז כל רגע ורגע, שהאדם מתגבר ועובד, התגברות הזו היא קשה מאוד. ולא תמיד האדם מסוגל להתגבר.

(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)

108. כתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", מאיזה עבודה מדברים, הוי אומר מעבודת ה', שזה נקרא, עבודה קשה, היות שהיה קשה להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, מטעם שהמצרים, ופרעה מלך מצרים, השפיעו להם מחשבות ורצונות שלהם. כלומר היות שקליפת מצרים הוא בעיקר אהבה עצמית, לכן המצרים שלטו על עם ישראל, שגם עם ישראל ילכו בדרך שלהם, הנקראת, אהבה עצמית, והיה קשה לישראל להתגבר על מחשבות האלו, וזהו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה".

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)

109. הכבדת הלב שנעשה לפרעה, הוא בכדי שיהיה מקום לקבל צורך על האורות העליונים, מה שאין כן אם לא תהיה להם עבודה קשה, לא יהיה להם צורך לאורות הגדולים.

כי מי שהולך להילחם עם השני, עם היד או עם מקל, אין להשני צורך לקבל נגדו טנק או תותח. ומשום זה, בכדי שיהיה לתחתונים צורך לקבל אורות גדולים, מוכרחים לעמוד כנגדם קליפות חזקות, ובכדי לשבור אותם, האדם מחויב להמשיך אורות גדולים, אחרת היה מסתפק במיעוט. נמצא, ששליטת פרעה גורם על ידי הכבדת לבו, שימשיכו אורות גדולים.

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)

110. בזמן שהאדם מתחיל בעבודה, הוא מתחיל בשלא לשמה, היינו לתועלת עצמו. ואח"כ הוא מתחיל להבין, זה שהוא עוסק בשלא לשמה, זוהי רק סגולה, שע"י זה הוא יגיע לשמה, כמו שאמרו חז"ל, "שמתוך שלא לשמה באים לשמה, מטעם שהמאור שבה מחזירו למוטב". והוא מאמין בזה, שבסופו של דבר הוא יגיע לשמה.

ואח"כ האדם הולך עוד שלב אחד קדימה. ומתחיל להשתדל, ועושה מעשים שיביאו אותו לשמה. כלומר, שמתחיל להבין, שצריכים לעשות מעשים, ולכוון, שהמעשים האלו יביאו אותו לדרגת לשמה. ונותן חשבון לעצמו, עד כמה שהוא כבר זכה בעניין לשמה.

אז הוא מתחיל לראות את האמת, איך שהוא כל כך מרוחק מעבודה דלהשפיע. ורואה, כל פעם יותר, איך שהוא משוקע רק באהבה עצמית. ורואה, שכל יום הוא הולך אחורה. אז מתחילה העבודה שלו, שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, בשם עבודה קשה.

(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)

111. בעבודת ה', בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, וחושב, לפי סדר עבודה בכל יום ויום מתקדמים והולכים קדימה, אז האדם אומר, שכדאי להמשיך בעבודה זו דלהשפיע, כי בטח הוא ילמד את המקצוע הזה, באופן לדעת איך לעשות כל דבר רק בשביל לשם שמים.

מה שאין כן כשהוא רואה, לאחר שהשקיע כמה זמן בעבודה זו, ולא די שהוא לא מתקדם, עוד הולך אחורה, אז הגוף אומר לו, חבל על הכוחות שאתה משקיע בעבודה זו, כי זה לא בשבילך עבודה זו, כי לעבודה זו צריכים בעלי כשרונות מיוחדים, ובעלי אמיצי לב, ולכן לך לפרנסה אחרת, היינו תעבוד כמו כל הכלל, ואל תהיה יוצא מהכלל.

נמצא, שזה נקרא "עבודה קשה", היות שבכל עבודה, שהוא רוצה להתאמץ וללכת בעבודה דלהשפיע, הגוף לא נותן לעבוד, בזה שעומד נגדו עם טענות צודקות. ובאמת בתוך הדעת הוא צודק מאה אחוז. נמצא, שהלשון הרע, מה שהוא שומע מהגוף שלו, זה מכביד עליו העבודה, והיא שנקראת "עבודה קשה".

(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)

112. האדם צריך להאמין, שבאמת הוא כן מתקדם, אלא מה שהוא רואה, שכל פעם הוא יותר משוקע באהבה עצמית, והוא נמצא עכשיו במצב יותר גרוע, היינו שהוא נמצא במצב של שפלות, יותר ומבטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, הוא מטעם "כי אני הכבדתי את לבו".

היינו, שה' מגלה לו כל פעם, מהו שלא לעבוד לתועלת עצמו, אלא רק לתועלת ה'. נמצא, בזה שה' מודיע להאדם את הפירוש "שלא לעבוד לתועלת עצמו", בזה האדם רואה, איך שהוא ממש נגד הטבע. מטעם שהאדם נברא עם הרצון לקבל לתועלת עצמו. ועתה הוא רוצה לעשות דבר שהוא כנגד הטבע. לכן נקרא זה "עבודה קשה".

(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)

113. זה שהאדם מרגיש, איך שהוא מרוחק מהעבודה דלהשפיע, אלא שמשוקע באהבה עצמית, זהו גילוי מלמעלה. ועבודה זו נעשית עתה קשה. היינו, לאחר שמלמעלה הודיעו לו את הפירוש "לשם שמים ולא לתועלת עצמו", עתה נעשית העבודה שלו יותר קשה.

אולם האדם חושב, שהוא נעשה עכשיו יותר גרוע, מבעת שנכנס לעבוד בעל מנת להשפיע, כאילו מצד עצמו הוא נעשה עתה יותר גרוע. אז האדם צריך להאמין, שאינו כך, אלא הוא כן התקדם לאמת, בזה שהקב"ה הודיע לו את מצב האמיתי שלו. נמצא, שע"י העבודה, שהתחיל לעבוד בעבודה זו, שנראה לו עתה, שהיא עבודה קשה, זהו מטעם שהקב"ה פנה אליו, מטעם שהוא עכשיו במצב יותר מעולה, מבעת שעוד לא נכנס בעבודה דלהשפיע.

(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)

114. אמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והיות מה שנותנים מלמעלה הוא דבר שלם, לכן האדם צריך להיות לו כלי שלם, היינו חסרון שלם, הנקרא "כלי שלם", שבתוכו יכול לכנס אור שלם.

נמצא, שמה שהקב"ה מגלה להאדם את הרע, הוא בכדי לתת לו העזרה. כלומר, שאין אור בלי כלי. לכן, כשאין הרע מגולה עדיין בשלימות, אין לו כלי שלם. ויש לפרש "כלי שלם" היינו רצון שלם לעזרתו יתברך. כי כל זמן שאין הרע מגולה, אז לפעמים אדם אומר, שאם הוא יתגבר, בטח יכול להגיע לעבודה דלהשפיע, ולפעמים אומר, שגם ה' לא יכול לעזור לו. לכן בזמן שהאדם משקיע כוחות בעבודה דלהשפיע, אז הכוחות שהשקיע, לא נותנים לו לברוח מהמערכה, ומקבל כל פעם צורך יותר גדול לעזרת ה'. נמצא, שהעבודה קשה בעצמה היתה הגורמת שיצעק לה', שיעזור לו.

(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)

115. דוקא שכל הרע מתגלה, אז יש כלי שלם, שיכול להאיר בהם אור שלם. ומהנ"ל אנו רואים, מהי הסיבה, שה' הכביד את לבו, היינו שהלב, הנקרא רצון, היה כל פעם יותר מתנגד לעבודה דלהשפיע. והטעם הוא, שאנו צריכים לעבודה קשה, שרק ע"י היסורים דעבודה קשה, היסורים האלו, הם הגורמים שיצעקו לה' עם רצון שלם, שה' יעזור לו לצאת משליטת פרעה מלך מצרים. היינו, שדוקא ממצב השפלות, שהאדם מרגיש, שיותר רע לו מכל אנשים, זה נותן לו דחיפה, שיצעק לה' בכל לבו, שיעזור לו.

(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)

שעבוד מצרים

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים

116. "וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם". שיש לפרש על דרך העבודה, שהאדם צריך לזכור, שהיתה לו ירידה מטרם שבא לעליה. היינו שה' נתן לו להרגיש את הרע שבו. כלומר, שהאדם צריך להאמין, כי הרגשה זו, שהוא עבד אצל המצריים, היינו שאין לו רשות לעשות משהו לתועלת ה', אלא כל מה שהוא עושה, הוא רק לתועלת המצריים שבאדם, זה בא מצד ה'.

(הרב"ש. מאמר 44 "מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה" 1991)

117. "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". כאן מרמז לנו, כי האדם, הנמצא בזמן העליה, הוא צריך ללמוד את מה שהיה לו בזמן הירידה. כי בזמן הירידה אין עם מי לדבר, כי אז האדם מחוסר הכרה בחיים הרוחניים, ואינו דואג אז, אלא רק למלאות את גופו עם תענוגים, ולא חשוב לו מאיזה מקום באים לו התענוגים, אלא רק "תן". אלא בזמן העליה, אז האדם יכול ללמוד ולהרוויח ממצב הירידה, וזה "וזכרת".

(הרב"ש. 607. "וזכרת, כי עבד היית")

118. עבד הוא דבר רע, ומכל מקום יש לפעמים, שהאדם רוצה להישאר עבד. אם כן, מהו שכתוב "וזכרת, כי עבד היית במצרים". ומי אומר שלהיות עבד הוא כל כך רע. הלא יש אנשים שרוצים להיות עבד, כנ"ל, שהעבד אמר "אהבתי את אדני". אלא כנ"ל, שענין גלות, הוא לפי שיעור היסורים והמכאובים, שמרגישים בהגלות. ובשיעור זה יכולים לקבל שמחה מהגאולה. וזהו כמו אור וכלי, כלומר שהיסורים שסובלים מאיזה דבר, הוא הכלי, שיכול לקבל אור, אם משחרר עצמו מהיסורים.

לכן בגלות מצרים, שהכתוב אומר "וזכרת, כי עבד היית במצרים", משמע שהעבד הוא כל כך רע, מטעם, היות ששם במצרים הרגישו עם ישראל יסורים. לכן אומר הכתוב "וזכרת", היינו שצריכים לזכור את היסורים שסובלו שם. אז יש מקום להיות בשמחה בגאולת מצרים.

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה" 1991)

119. בגלות מצרים שפרעה היה משפיע להם את התענוגים שלו, אזי הם היו משועבדים לפרעה, ולא היו יכולים לצאת מהגלות. אבל לאחר שהם עשו מעשה, היינו שנתעוררו לצאת מהגלות, כי מעשה זה הוא נבחן לבחינת בחירה, אז הקדוש ברוך הוא שבר את כוחותיו למעלה, היינו שלקח ממנו את התענוגים שעמהם היה משעבד את עם ישראל.

ובזמן שאין לו מה לתת, זה נקרא שהקדוש ברוך הוא שבר כחו ושרף אותו בנהר דינור, היינו שנטל ממנו את כל השפעותיו. נמצא שאין להסטרא אחרא במה לשלוט על האדם. לכן היה ביכולתם כח לצאת מהגלות. ואז נכנסו לרשות הקדושה, היינו שהתחילו להרגיש טעם בכח דהשפעה. נמצא שנעשו אחר כך עבדים להקדושה.

(הרב"ש. 921. "הצורך במעשה דלמטה")

120. השולט על האדם הוא התענוג, והעבד נקרא מי שמשועבד להתענוג. ובזמן שהתענוג של האדם הוא מקבלה, נקראים "עבדי פרעה". ובאם התענוג שלו הוא מהשפעה, הוא נקרא "עבד ה'". ובלי תענוג אי אפשר להתקיים.

ואין בכח האדם לשבור את התענוג, אלא רק הקדוש ברוך הוא יכול לשבור אותו, במה שלוקח ממנו את השפע, שאין לו מה לתת להנבראים. וזה נקרא שבירת כח הסטרא אחרא. והאדם צריך רק לגלות שהוא רוצה בכח דלהשפיע. ושיבקש מה' שיתן לו הכח הזה. וזה נקרא בחירה מצד האדם, שרק זה הוא בחינת אתערותא דלתתא.

(הרב"ש. 921. "הצורך במעשה דלמטה")

121. בזמן שהאדם הוא במצרים, הוא לא יכול להיות יהודי, כי הוא משועבד לפרעה מלך מצרים. ובזמן שהוא עבד לפרעה, הוא לא יכול להיות עובד ה'.

וזה ענין "כי לי בני ישראל", עבדי הם, ולא עבד לעבדים. כי בזמן שהאדם הוא עובד את עצמו, הוא לא יוכל להיות עובד ה', כי אי אפשר לשמש שני מלכים בבת אחת. ורק לאחר שהאדם יוצא ממצרים, היינו מקבלה עצמית, אז הוא יכול להיות עובד ה'.

(הרב"ש. 932. "חידוש הראשון")

מגלות לגאולה

122. אי אפשר לצאת מגלות מצרים מטרם שנכנסים בגלות. שרק אז שייך לומר שיוצאים מהגלות.

ולזה מספר לנו בעל ההגדה שאנחנו צריכין לדעת שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, היינו שהיו בגלות תחת שליטת עובדי עבודה זרה - ורק אז קירב הקב"ה את אבותינו. מה שאם כן אם לא היו מרגישים שהם מונחים תחת שליטת עובדי עבודה זרה לא שייך לומר שהקב"ה קירב אותם. שרק בזמן שהאדם מרוחק מהקב"ה שייך לומר שהקב"ה מקרב אותו. כי תמיד צריך להיות ההעדר קודם להויה, שענין העדר הוא הכלי, וההויה הוא האור הממלא את ההעדר והחושך.

(הרב"ש. אגרת ס"ו)

123. הנה זמן הגאולה ממשמש ובא, ועלינו מוטל להכין יותר את עצמנו לאור הגאולה, שהוא היציאה מעבדות לחירות. וזה ידוע, שאי אפשר לצאת מהגלות, מטרם שנמצאים בגלות. וזה ידוע שהתורה הקדושה היא נצחית ונוהגת בכל דור ודור. וכמו כן אנו אומרים בהגדה, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

לכן צריכים לדעת את ענין הגלות, אשר בו אנו נמצאים. וכל דור ודור צריך לצאת מהגלות המר הזה, מהו.

(הרב"ש. 936. "זמן הגאולה")

124. בכדי שנגיע לארץ חמדה טובה ורחבה, מוכרחים מקודם לעבור את השלב של עשיית הכלים כנ"ל, היינו להיות בארץ מצרים, ולראות שהם עבדים, שעובדים לפרעה מלך מצרים, והיסורי הגלות מביאים להם צורך להתפלל לה', שיוציאו מהגלות, כמו שנאמר (שמות שלישי) "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים". נמצא, שהגלות היא בחינת כלי, והגאולה היא האור והשפע.

(הרב"ש. מאמר 6 "ענין בטחון" 1986)

125. בזמן הגאולה מרגישים, שהגלות היתה כולה מרור. מה שאין כן לפני הגאולה, עוד לא יכולים לדעת שהגלות היא כל כך מרור. וזהו "כיתרון האור מן החושך", שבזמן שרואים את האור, אז יכולים לראות את החושך. שזה סוד "אם אין דעת, (שהדעת עדיין בגלות), הבדלה מנין".

(הרב"ש. 91. "כולו מרור")

126. במדה שבני ישראל חשבו שמצרים מעבידים אותם ומטרידים אותם מעבדות ה', באותה מדה היו באמת בגלות מצרים, וכל הטרחא של הגואל, לא היתה אלא לגלות להם שאין כאן כח אחר מעורב, ו"אני ולא שליח", כי אין שום כח זולתו. שזה היה באמת אור הגאולה.

(בעל הסולם. אגרת י"ד)

127. "ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם.

(הרב"ש. 71. "ענין גלות")

128. טרם שמרגישין את הגלות אי אפשר לגאול. ובזמן שהולכין בהמ"ט, אז מרגישין את הגלות. ובשער הנו"ן השם ית' גואל. ואין חילוק בין "גולה" ל"גאולה" אלא ב"א", שהוא סוד אלופו של עולם. לכן גם הגלות, אם אין האדם משיג כראוי, חסר לו מהמדרגה.

(בעל הסולם. "שמעתי". ר"ד. "מטרת העבודה - ב'")

129. כשמרגיש את הגלות, אז צועק "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה", שענין "רחב" פירושו, כידוע, רחב בחסדים, שה' עוזר לו עם מידת חסדים, כלומר, שנותן לו כלים דהשפעה.

וזה נקרא, שיוצא מגלות מצרים, ונכנס לגאולה, בזה שעתה הוא כבר יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע, כי כבר מרגיש את חשיבות של גדלות הבורא, מזה שיש לו כלים דהשפעה, הנקראים "השתוות הצורה", היות שבזמן שהקב"ה נותן לו את ההרחבה של כלים דהשפעה, נעבר ממנו הצמצום וההסתר, שהיה לו מכח שליטת קליפת מצרים, עם השאלות והשליטות שלהם.

(הרב"ש. מאמר 11 "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה" 1988)

130. "עבדים היינו... ויוציאנו". זאת אומרת שדווקא על ידי ההגבלות האלו נוכל לצאת מהגלות. רוצה לומר, שדווקא על ידי זה שאנו רואים כל פעם השינויים והעליות והירידות, אז על ידי ההתאבקות נתעורר מקום לתפילה. ואז יקוים, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם". שדווקא אם הגלות מגולה בכל שיעורו, אז מתחיל הגאולה.

(הרב"ש. 933. "ענין יציאת מצרים")

131. ידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, שלא יכולים לתת לאדם דבר בכפיה, כידוע, אין כפיה ברוחניות. אי לזאת, כשהאדם מצטער וסובל כאב ויסורים, מזה שלא יכול לצאת מאהבה עצמית, ולעבוד רק לתועלת ה', והוא צועק לה', לעזור ולתת לו את מבוקשו. זאת אומרת, שאם הקב"ה יתן לו זה, שתהיה לו היכולת לבטל את רשותו ולהיבטל לרשותו של הקב"ה, שהוא רוצה, שתהיה רק רשות היחיד בעולם, היינו רשותו של הקב"ה, שזו כל ישועתו, זה נקרא שיש לו כלי וצורך שהקב"ה יעזור לו.

וזה שכתוב "וישמע אלקים את נאקתם". פירוש, לאחר שהיה להם כלי, שהוא רצון וחסרון שתהיה להם היכולת לעבוד לתועלת ה', אז בא הזמן של "וישמע אלקים את נאקתם". כלומר, שאז התחילה הגאולה, להוציא אותם מתחת סבלות מצרים.

(הרב"ש. מאמר 11 "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה" 1988)

132. אם האדם מונח תחת שליטה זו כמו אומות העולם, נמצא שהוא בגלות, ואז הוא בבחינת עובדי עבודה זרה - ואז יש מקום לתפילה שהקב"ה יעזור לו לצאת מגלות הזו, ואז שייך לומר: ועכשיו, היינו לאחר שהוא בגלות והוא בבחינת עובדי עבודה זרה, שייך לומר: ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שפירושו לעבוד עבודת הקב"ה ולא לעבוד לשליטת עבודה זרה.

וזה נקרא יציאת מצרים, שאז כל המעשים הם להקב"ה. ובשביל זה מיחסים את המצוות - "זכר ליציאת מצרים", שרק אז לאחר שיוצאים מגלות מצרים אפשר לקיים את המצוות מטעם ציווי ה' ולא מטעמים אחרים.

(הרב"ש. אגרת ס"ו)

133. יש לדעת, שענין גלות, מה שהאדם מרגיש, שהוא נמצא בגלות, זה נמדד לא לפי הגלות, אלא לפי הרגשת הרע והיסורים, שסובל מזה שנמצא בגלות. ואז, כשיש לו יסורים, בזה שהוא נמצא תחת שליטת המעבידים, שהוא מוכרח לעשות כל מה שהם דורשים ממנו, ואין לו שום זכות לבצע את מה שהוא רוצה, אלא הוא מוכרח לשמש ולהוציא לפועל את כל מה שהאומות העולם, הנמצאים בגופו של אדם, דורשים, ואין לו שום כח לבגוד בהם, לפי שיעור המכאובים שהוא מרגיש ורוצה לברוח מהם, בשיעור הזה הוא יכול להנות מהגאולה.

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה" 1991)

134. בזמן שהיה בגלות, היינו שהיה מרגיש טעם של גלות, בזמן שהיתה באה אליו תמונה של להשפיע רק לשם שמים ולא לתועלת עצמו, היה מרגיש גלות וטעם עפר כנ"ל. ובזמן הגאולה, היינו שיוצא מהגלות, הוא מרגיש טעם בעבודה דלהשפיע טעם של ארץ חמדה טובה ורחבה.

היינו, שארץ הגלות נקרא שמרגישים טעם יסורים, שמסתכלים תמיד איך לברוח מארץ זו. מה שאין כן יציאה מהגלות נקרא, שבא לארץ חמדה טובה ורחבה, שעל ארץ זו אנו אומרים, נודה לך ה' אלקינו. וזה נקרא, ארץ ישר-אל כנ"ל. ולגאולה זו צריכים להשתוקק להגיע אליה.

(הרב"ש. מאמר 6 "ענין ביטחון" 1986)

135. בזמן שבחינת ישראל היא בגלות, גם הבורא הוא יחד אתם בגלות, זאת אומרת שהרצון להשפיע הוא בגלות, וגם למי שרוצים להשפיע גם הוא בגלות, כמו שכתוב שפרעה אמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", שהוא כפר בגדלות ה' ולא נתן להאמין בגדלות ה', וממילא בחינת ישראל היא בגלות אצלם.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו שאומר "כביכול ישראל נגאלים וכאלו הוא נגאל", כלומר איזו שייכות יש בין גאולת ישראל לגאולת ה'. ובהנ"ל נמצא, שגלות ישראל וגלות הבורא הם שוים, היות כי בזמן שהאדם משיג ומרגיש גדלות הבורא, כבר אין שום שליטה לאומות העולם, שכולם בטלים נגדו יתברך. לכן יוצא שכל הגלות היא רק שאין מכירים בגדלותו יתברך.

(הרב"ש. מאמר 32 "מהו דגלים בעבודה" 1991)

136. בזמן שישראל שבו יוצא מהגלות וזוכה לבחינת גאולה, ממילא גם הבורא, שהיה בזמן הגלות מכוסה ממנו, מחמת שליטת העמים, הוא נראה עכשיו ומתגלה גדלותו של הבורא. מטעם שעתה אין עוד צורך להצמצום והסתר, כי כבר עבר ממנו הצמצום, לפי הכלל "בשיעור שהאדם יכול לכוון בעל מנת להשפיע, בשיעור הזה נעבר ממנו הצמצום וההסתר". וזה שכתוב "נרננה בישועתך ויושע ה' ביום ההוא את ישראל. "וישע" כתיב, כביכול ישראל נגאלים וכאלו הוא נגאל".

(הרב"ש. מאמר 32 "מהו דגלים בעבודה" 1991)

137. בגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית.

(הרב"ש. מאמר 11 "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי" 1986)

138. בגלות מצרים, שהכתוב אומר "וזכרת, כי עבד היית במצרים", משמע שהעבד הוא כל כך רע, מטעם, היות ששם במצרים הרגישו עם ישראל יסורים. לכן אומר הכתוב "וזכרת", היינו שצריכים לזכור את היסורים שסובלו שם. אז יש מקום להיות בשמחה בגאולת מצרים.

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה" 1991)

139. היות שהמלכות הזו היתה עדיין בגלות, לכן היתה קצרה ידה מלהושיע לישראל. מה שאין כן בזמן שהיא יוצאת מהגלות, אדרבה, הוא הנותנת את הרוח להאדם, שיהיה במצב רוח מרומם.

לכן, כשבא משה ובישר להם בשורת הגאולה, הם לא היו יכולים להאמין לדבר זה, היינו שיצאו מגלות מצרים, כלומר כמו שכתוב, "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם". היינו, שלא תהיה להם לאו דוקא עבודה קשה, אלא אפילו סתם עבודה, לא תהיה לכם, את זה לא היו יכולים להאמין, איך יכול להיות דבר זה.

זאת אומרת, אם היו מאמינים בדבר הזה, אז בכח האמונה היו יוצאים מהגלות. היינו, שמלכות, הנקראת רוח, היתה עולה למעלה בחשיבות.

(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)

140. בזמן שיש להאדם אמונה, הוא לא בורח מהמערכה, היינו שאומר, שהוא רואה, שחס ושלום אין ה' שומע תפלתו, ולכן אין לו למי להתפלל. אלא הוא מאמין, שה' כן שומע תפלתו, וה' נתן לו הידיעה, שהוא ידע, איך האדם נמצא בשפלות כזו, שאף פעם לא עולה על דעתו, שיהיה כל כך משוקע באהבה עצמית.

לכן כל פעם הוא מתחזק, ואינו זז מלהתפלל לה', ואומר, בטח הבורא רוצה, שיתגלה אצלו הרצון אמיתי, שיוציאו מהגלות הזאת. וממילא הוא לא זז מלתת תודה לה', על זה שגילה לו את מצבו האמיתי. וכמו כן הוא עומד ומתפלל לה', הלא הוא רואה, שה' הוא שומע תפלה, בזה שגילה לו את הרע, ובטח הוא יעזור לו גם כן להוציאו מהרע, שזה נקרא גאולה. כלומר, שהוא מאמין, שהבורא נתן לו להבין, שהוא נמצא בגלות, בטח אח"כ הוא יוציאו מהגלות.

(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)

141. כל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו. אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם.

נמצא, שאז תפלתו היא נקראת תפלה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו. וזהו כמו שכתוב, "ויוציא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו". להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת.

(הרב"ש. מאמר 11 "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי" 1986)

כל הבן היילוד, היאורה תשליכוהו

142. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה. [...] וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן.

("שמות" א', פסוקים ט"ז, כ"ב)

143. כשמתחיל האדם ללכת בדרך ה', הנה פרעה מלך מצרים הוא המלך, השולט על הגופים שיחזיקו את העובדים בעל מנת להשפיע, שהגופים יתנגדו שלא יוכלו לבוא לשלימות הנרצה, שהוא שכל מעשיו יהיו לשם שמים.

לכן אמר, היינו שנתן פקודה בזמן שהעובדים עוסקים בתורה ומצוות, הנקרא "עבריות", שהעבודה בתורה ומצוות שייכת לעובדי ה'. מה שאין כן ה"מצריות" נקרא בזמן שאדם עוסק במעשים גשמיים, שבאלו המעשים גם המצרים עוסקים. ורק בזמן שעוסקים בתורה ומצוות נקראים עבריות.

(הרב"ש. 923. "ויאמר בילדכן את העבריות")

144. "וראיתן על האבניים", היינו זמן שאדם אומר שהוא רוצה להבין מה שהוא עושה, היינו לאיזו מטרה הוא עוסק בתורה ומצוות. ואם הוא "בן", היינו שעבודתו היא בעל מנת להשפיע, שזהו רצונו של אדם בעת התעסקותו בתורה ומצוות. "והמיתן אותו", שלא תתנו לו שום חיות ושום כוחות, בכדי שיפסיק בעבודתו.

ואם בת, היינו שהכוונה שלו היא בבחינת נקבה, היינו על מנת לקבל, "וחיה", אתם יכולים לתת לו כוחות וחיות, משום שהאדם הזה אינו רוצה לצאת ממצרים ואין לפחד הימנו. לכן אתם יכולים לעזור לו, שיעשה מה שהוא רוצה אפילו שידקדק בכל מיני דקדוקים, כי בכל מקרה הוא ישאר אצלנו במצרים. ולא כדאי לעבוד בחינם, כי בין כך ובין כך הוא משלנו.

(הרב"ש. 923. "ויאמר בילדכן את העבריות")

145. אם בן הוא, שאם כוונתו בזה היא בכדי להגיע לשם שמים ולא לתועלת עצמו, מזה הוא יכול לזכות לבחינת "מושיען של ישראל", הנקרא בחינת משה, כמו שאמרו חז"ל "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" ["התפשטות משה בכל דור ודור"].

ואם הוא יזכה לבחינת משה, הנקרא מושיען של ישראל, שהוא יושיען לצאת ממצרים, לכן צריכין לראות מראש, בכדי למנוע אותו שלא יגיע למצב שיצא מגלות מצרים.

(הרב"ש. 923. "ויאמר בילדכן את העבריות")

146. מאיפה יכולים להודע שהוא הולך בעל מנת להשפיע, כי עדיין הוא נמצא בתוך מצרים, שהיא בחינת לתועלת עצמו ולא בעל מנת להשפיע. אלא הוא רוצה לזכות עכשיו לזה, ועל זה אמרו סימן מסר להם, "זכר פניו למטה, ונקבה פניה למעלה".

כי ענין פנים ואחור, מפורש בהקדמת תע"ס, כי בזמן שרואים את האדם מאחוריו אז לא יודעים שבאמת זהו האדם שחושבים עליו, אולי אחר הוא, שיכולים לטעות. מה שאין כן כשרואה את חבירו דרך הפנים, אז אין לו שום ספיקות.

לכן כשרוצים לרמז על דבר שמבינים בשכל בוודאות מוחלטת, שאין לו שום טעות, מכונה זה בשם "פנים". ודבר שלא ברור מבחינת השכל, נקרא בשם "אחוריים".

לכן נקרא פנים בחינת ידיעה, שהולך בעבדות ה' רק בבחינת ידיעה. וזה נקרא פניו אצלו למעלה בחשיבות, כי עיקר אצלו היא הידיעה. ואחורים, שהוא רק בבחינת אמונה.

(הרב"ש. 923. "ויאמר בילדכן את העבריות")

147. "היאורה תשליכוהו", שלא תתנו לו לכוון אפילו במעשים גשמיים לשם שמים, הנקרא בחינת בן. "וכל הבת תחיון", רק מתי שכוונתו במקבל על מנת לקבל, אז אתם יכולים לתת לו חיות וכח, שיעשו את המעשים גשמיים.

מה שאין כן אם בן, אז הוא יכול לזכות גם בו בזמן הזה לבחינת משה, הנקרא מושיען של ישראל, שיוציא אותו מגלות מצרים, ויכנסו לארץ דקדושה.

(הרב"ש. 923. "ויאמר בילדכן את העבריות")

משה

מְשִׁיתיהו מן המים

148. מדוע נקרא משה רבינו עליו השלום דווקא בשם משה, שנתנו לו בת פרעה. ויש לומר על שם הצלה, כי משתיהו מן המים. על דרך העבודה, היינו כי האדם נטבע במים הזדונים, הנקרא בחינת "מה ומי", ועל ידי זה נמשית מן המים הזדונים.

(הרב"ש. 684. "בחינת משה")

הרועה הנאמן

149. ידוע שמשה נקרא בלשון הזה"ק "משה רעיא מהימנא". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהוא היה מפרנס את עם ישראל עם האמונה. ואמר, שלא חסר להאדם שום כוחות, בכדי שיהיה בידו לקיים תו"מ בכל השלימות, אלא בחינת אמונה. וכפי שיעור האמונה שיש לו, בשיעור זה הוא מסוגל לתת כוחות עבודה.

(הרב"ש. מאמר 13 "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה" 1988)

150. יש להאדם בחינת משה, שהוא בחינת רעיא מהימנא, (שהוא בחינת רועה את האמונה לכלל ישראל), הכח הזה מעורר את האדם לראות את האמת, שאף פעם האדם לא ישיג בחינת איש מכח עצמו, וזה שכתוב, "וירא כי אין איש", זה גורם לו שיבקש מה' שיתן לו בחינת אמונה בה', שע"י זה הוא יבוא לידי דביקות בה'.

(הרב"ש. מאמר 17 "מהו כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה" 1991)

151. אמר רבי שמעון "אשרי חלקם של ישראל, שרועה נאמן כמו משה הולך בתוכם", שפירושו, שיש לעם ישראל בתוכם בחינת אמונה, הנקראת "משה רעיא מהימנא". כי אז, היות שיש להם בחינת אמונה, כבר יש להם כח לעסוק בתו"מ. כלומר שיש בתוך כל אדם בחינת אמונה בה', שזה נקרא "משה רעיא מהימנא". אז יהיה כל העם צדיקים, כלומר כל האברים של האדם, דהיינו המחשבות והרצונות של אדם נקראים "אברים", וזה נקרא "עם".

וזה פירוש מה שכתוב, "ויזכור ימי עולם, זה הקב"ה. משה עמו. כי שקול היה משה נגד כל ישראל". ולמדנו מזה "כי רועה העם, הוא ממש כל העם", כי האמונה שיש באדם זהו כל האדם.

(הרב"ש. מאמר 13 "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה" 1988)

152. אמרו חז"ל "שקול משה כנגד ששים ריבוא" (שיר השירים א'), היינו שמשה רבנו עליו השלום, היה זוכה לשיעור התגלות אלקות, מה שהיה מוכן להתגלות לכלל ישראל. וזה מה שכתוב, "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", היינו שמשה זכה להתגלות הכללי, הנקרא שכינה.

(הרב"ש. 17. "ענין שכינה")

153. נקרא משה רעיא מהימנא [רועה נאמן], וכמו כן אספקלריא המאירה, היינו שתמיד היה מאיר. ועל זה נאמר, ש"בכל ביתי נאמן הוא". וזהו בחינת משה.

אבל היה במשה בחינת שלמה, ובחינת יוסף, כמו שכתוב, "ויקח משה את עצמות יוסף". וזה פירוש, כי כולם נאמרו למשה בסיני. וזה פירוש שקול משה כנגד ששים ריבוא, היינו שהיה כולל כולם. ומה שחושבים את מעלת משה, היינו מדרגתו המיוחדת לו, הנקרא בחינת משה.

וכמו שאמרו חז"ל בענין היראה לגבי משה מילתָא זוּטַרתָא [דבר קטן], משום שעצמותו של משה הוא בחינה יותר גבוה, אבל בטח שהיה כלול מכל הבחינות.

(הרב"ש. 711. "לא קם נביא כמשה")

154. "נולד משה", נתגלה האמונה. שעל ידי זה שרואים שיש חסרון אמונה, זה גורם להמשיך אמונה, וזה נקרא שבו נולד משה.

(הרב"ש. 228. "משה בחינת אמונה")

155. כל הכבדות בעבודת ה' היא רק חסרון אמונה. כי כשאדם זוכה לבחינת אמונה שלימה, הוא משתוקק אז להיבטל לה' כנר בפני אבוקה. וממילא כל האברים, היינו המחשבות והרצונות שלו, הולכים לפי מה שכח האמונה מחייבת לעשות, הם עושים. וזה שאומר, אם הוא זכה כל האברים צדיקים, היות מבחינת אמונת ה' נמשכות מחשבות ורצונות של צדיקים.

(הרב"ש. מאמר 13 "מהו רועה העם הוא כל העם" 1988)

156. אם רועה העם אינו זכה, כלומר שהאמונה שלו שצריכה להיות זכה, היינו אמונה שלימה, ואין לו רק אמונה חלקית, כנ"ל (כמו שכתוב בתע"ס אות י"ד), "ממילא כל העם אינם זוכים", שפירושו, שכל האברים שלו עושים מעשים, המתאימים למי שאין לו אמונה שלימה. ונענשים בשבילו, כלומר שהם בעצמם אינם אשמים, בזמן שיש להם מחשבות ורצונות שאינם מתאימים למי שיש לו אמונה.

זאת אומרת, שאם בהרועה שלהם היתה אמונה שלימה, היו האברים שומעים לו, והיו מחשבות ורצונות של צדיקים. ולכן הם סובלים בשבילו, כלומר בשביל שאין לו אמונה שלימה.

(הרב"ש. מאמר 13 "מהו רועה העם הוא כל העם" 1988)

157. כתוב "כבד פה וכבד לשון אנכי", הנאמר אצל משה רבנו עליו השלום. היות שמשה נקרא "רעיא מהימנא", היות שבחינת משה נקראת "אמונה". ובאמונה אין שם "פה ולשון", כי "פה ולשון" משמע, שמסביר את הדברים בשכל ובדעת. ובחינת משה היא בחינת אמונה למעלה מהדעת.

(הרב"ש. מאמר 25 "כובד ראש בעבודה מהו" 1987)

158. מדרגת משה, היינו שהוא בחינת חסדים מכוסים, שזה בחינת "עין לא ראתה", היינו חסדים מכוסים, "אלקים זולתך", היינו שכל עבודתו הוא בבחינת רב ושליט, שאינו צריך שום תמורה, רק זולת אלקים, בזה כל חיותו, במה שהוא משרת את ה'.

(הרב"ש. 900. "שתי מדרגות")

משה פונה אל העם

159. מטרם שבא משה לעם ישראל בשליחות מה', שהוא רוצה להוציא אותם ממצרים, היה עם ישראל עוסקין בעבודת ה', אלא שהיו משועבדים לפרעה מלך מצרים. שענין פרעה מלך מצרים הוא הרצון לקבל שיש בהנבראים, שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר, אלא לתועלת עצמו. והוא השולט בכל הנבראים, והוא מיצֵר לכל אלה שרוצים לצאת מרשותו, היינו לעבוד לטובת הזולת.

ומשה בא לעם ישראל, ואמר להם שה' רוצה להוציא אתכם מתחת שליטת פרעה, היינו להוציא כל אחד ואחד מעם ישראל מתחת שליטת פרעה שלו, הנמצא באופן פרטי אצל כל אחד ואחד.

(הרב"ש. 877. "ג' תפילות - ב'")

160. כשבא משה ובישר להם בשורת הגאולה, הם לא היו יכולים להאמין לדבר זה, היינו שיצאו מגלות מצרים, כלומר כמו שכתוב, "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם". היינו, שלא תהיה להם לאו דוקא עבודה קשה, אלא אפילו סתם עבודה, לא תהיה לכם, את זה לא היו יכולים להאמין, איך יכול להיות דבר זה.

זאת אומרת, אם היו מאמינים בדבר הזה, אז בכח האמונה היו יוצאים מהגלות. היינו, שמלכות, הנקראת רוח, היתה עולה למעלה בחשיבות.

(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)

161. כתוב "וידבר משה כן אל בני ישראל (היינו בשורת הגאולה) ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה", שאומר "שקוצר רוח, היינו מלכות, שהיתה קצרה ידה מהושיע לישראל", שיש לפרש כידוע, שעיקר העבודה היא בבחינת מלכות, כמו שאומר האר"י הקדוש, שגלות מצרים היתה שבחינת הדעת שבקדושה היתה בגלות, היינו שמלכות שמים, שצריכים לקבל עול מלכות שמים, מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", היינו שלא על מנת לקבל פרס, אלא שצריך להיות עבודה לתענוג גדול, בזה שהאדם זכה לשמש את המלך, מטעם חשיבות המלך, זה היה בגלות. היינו, שלא היתה מגולה חשיבות דקדושה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא".

(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)

טענות העם למשה

162. בזמן שמשה בא לעם ישראל, ודיבר לבחינת פרעה של כל אחד ואחד, היינו להרצון לקבל שיש בלבם. ואמר להם, שהוא רוצה, שבחינת פרעה שלהם לא תשלוט על בחינת ישראל שלהם, אלא שיתן לעבוד לשם שמים ולא תועלת הגוף. כששמע הפרעה של העם, מה שמשה אומר להם, שיעבדו רק לשם שמים, אז הבינו מה זה להשפיע ולא לקבל, תיכף נחלשו מהעבודה. כי הגוף היה מתנגד עם כל כוחו, שלא יעשו שום פעולה של קדושה.

היינו אפילו שלא לשמה נעשה עכשיו קשה להם לעשות. כי מטרם שבא משה, היה להם כח לעבודה, מטעם שעוד לא ידעו מה זה לשם שמים. אבל בזמן שבא משה, והסביר להם, מה זה להשפיע ולא לקבל כלום, אז התחיל הפרעה של כל אחד ואחד לשאול שאלות:

א. כמו שכתוב, שפרעה שאל "מי ה', אשר אשמע בקולו",

ב. ואח"כ באה שאלת הרשע, ששאל "מה העבודה הזאת לכם".

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה" 1990)

163. מדוע כשמשה בא בשליחות ה', נעשה המצב אצלם יותר גרוע. והטעם, שזה לא נקרא, שהם נעשו יותר גרועים. אלא ע"י זה שמשה נתן להבין, מהו שצריכים לעבוד לשם שמים, כמו שכתוב "מאז באתי לפרעה לדבר בשמך", היינו שצריכים לעבוד לשם שמים, ובחינת פרעה צריכה לרדת משליטתה, אז היה מקום לגילוי הרע.

נמצא, שעל ידי מה שמשה הסביר להם את ענין לשם שמים, הם התקדמו בעבודה והגיעו לדרגת האמת, לדעת, איך הרע שולט עליהם. מה שאין כן לפני ביאת משה אליהם בשליחות ה', הם עוד לא ראו את האמת, איך שהם רחוקים מה'. נמצא, הגם במעשה הם נעשו יותר גרועים, אולם בבחינת האמת הם התקדמו, שרק עתה יש להם כלים, שה' ימלא אותם עם העזרה שלו, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה" 1990)

164. יש לפרש את הטענות שהיה להם אל משה, אשר אמרו, ירא וישפוט, פירושו, שהיה מריבים משה, היות שמשה אמר להם שיאמינו בה', אז הם יצאו משליטת הגוף, אשר בהגוף שולט פרעה מלך מצרים, שהוא מיצר להקדושה, והם התחילו בעבודת מוחא וליבא, וראו שהגוף שהוא בחינת פרעה, התחיל לשלוט עליהם, היינו שכל מה שהם רוצים לעשות בעבודת ה', הגוף מתנגד ביותר. אשר מטרם שהתחילו ללכת בדרך של משה, היה להם כוחות בעבודה, ועכשיו כל מה שהם עושים, הגוף ממאס בזה, וזה שכתוב אל משה, "אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה", כלומר הגוף שלנו ממאס את הרוח שלנו בעבודת ה', מזמן שהתחלנו בדרך דלהשפיע.

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)

165. היתה להם תרעומת על ה', מדוע הם נעשו עכשיו יותר גרועים, משהיה טרם ביאת משה אליהם בתור שליח ה', שהוא רוצה להוציא אותם מהגלות, ומדוע הם רואים עכשיו שהם נכנסים יותר בגלות, שפרעה שולט על הגופים ביתר כח, וביותר מחשבות שכליות, נותן לנו להבין בכל פעם עם טענה אחרת. אם כן לפי זה, היה יותר טוב את המצב של בני ישראל בעבודה מטרם ביאת משה אליהם בתור שליח מאת ה'. אולם עכשיו הם רואים, שהגופים שלהם, שהם בחינת פרעה, שולט בשליטה גמורה על בני ישראל, כלומר במקום שהיה צריך להיות מצב רוח מרומם בעת שהם יודעים שהולכים בדרך האמת, ומה היה, להיפך, שבעיני הגוף הנקרא, פרעה, איזה רוח היה להם, כמו שכתוב, "אשר הבאשתם את רוחנו בעיני פרעה", שהגוף היה אומר להם, איזה מצב רוח יש בעבודה דלהשפיע.

והבאיש, פירושו, ריח רע, שלא יכולים לסבול את הריח. זאת אומרת, שלא יכולים לסבול את המצב רוח הזה, והיו רוצים לברוח כמו שבורחים מסרחון.

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)

טענות משה לבורא

166. עם ישראל, לאחר ששמעו מפי משה, שצריכים לעבוד לשם שמים, התחילה אז התנגדות האמיתית של הרע שבאדם. וזה שכתוב "וישב משה אל ה', ויאמר, אדני, למה הרעתה לעם הזה, ומאז באתי לפרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה". היינו, שהגוף הנקרא "פרעה", התחיל להתנגד לעבודה.

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה" 1990)

167. "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה וכו'". היינו כנ"ל, כי בזמן שמשה רבנו עליו השלום בא לדבר "בשמך", היינו שיעסקו לשם השם, "הרע לעם הזה", הם נעשים יותר גרועים. היינו מטרם שבא משה לדבר שצריכים לעבוד רק לשם שמים, היה כולם עובדים עבודת ה', וחשבו את עצמם לצדיקים. והיה להם כח לעבודה שחמרי דלק לדעת בשביל מה עובדים היה ברור להם.

מה שאין כן לאחר ביאת משה בשליחות, שצריכים לעבוד לשם שמים, אז נעשו יותר גרועים. אם כן לפי זה, היה יותר טוב להם, אם לא היה נכנסים בעבודה דלשמה.

(הרב"ש. 877. "ג' תפילות - ב'")

168. שאלת משה היתה בסדר. היינו, שמצד השכל מבינים, באם שמקיימים תו"מ, מה שה' צוה, צריך להיות הסדר, שאם עוסקים על דרך האמת, בודאי העבודה צריכה להיות יותר חזקה, היות שהולכים על דרך האמת.

מה שאין כן שלא לשמה אינו על דרך האמת. לכן כשמשה בא לדבר בשם ה', היתה צריכה העבודה להיות יותר חזקה, היינו להתגבר על הרע מבחינת האמת. אבל מה ראה משה. כתוב "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה". היינו, שהעבודה דהתגברות על הרע נעשה יותר קשה. היינו, לא שהם נעשו יותר טובים, כלומר שיהיה לו כח יותר גדול להתגבר על הרע, אלא להיפך, שהרע קיבל כח יותר גדול.

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה" 1990)

169. כתוב: "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי, וכו' כי יאמרו לא נראה אליך ה'". פירוש, דכיון שפה דקדושה היה בגלות, בסוד "כי כבד פה וכבד לשון אנכי". לכן היה משה רעיא מהימנא [הרועה הנאמן], טוען לפני השי"ת "והן לא יאמינו לי", כי אם אפילו אקשר את ישראל עמי ואוריד להם איזה השפעה, הלא קלי' פרעה מוצצת וחומסת אותה מעמהם. ואע"ג שדביקים עמי, עם כל זה לא ישמעו בקולי. פירוש, שבעוד שיש להם שליטה לקליפת פרעה, ופה ודבור בגלות, מכל מקום אם היו מאמינים ברעיא מהימנא כראוי, היו יכולים בני ישראל לשמוע בקולו של משה, שהוא למעלה מפה ודבור, ואם היו מתחזקים בזה, ודאי היו נצולים מקליפת פרעה.

(בעל הסולם. אגרת י')

170. אי אפשר לתת חצי דבר, אלא שמקודם צריכים לגלות את כל הרע, ואח"כ באה העזרה מלמעלה על דבר שלם. לכן לאחר שמשה אמר "למה הרעותה לעם הזה, והצל לא הצלת", אלא שהרע התגלה בכל כוחו, נמצא, שעכשיו הוא הזמן, שיבוא הישועה מלמעלה. לכן אמר ה' "עתה", היינו עכשיו תראה, שאני אתן להם את העזרה הדרושה. כמו שכתוב "כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו". כי רק עתה, היינו עכשיו הגיע הזמן, היות שכבר כל הרע מגולה אצלם.

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה" 1990)

171. יש להבין טענת משה, מה שאמר "מאז באתי לפרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך". שמשמע, שטענת משה היתה טענה אמיתית. היות שמשמע מתשובתו של ה', שזה נכון, מה שמשה אמר. רק ה' אמר לו: "עתה תראה, אשר אעשה לפרעה". היינו שהוא יראה, מה שה' יעשה לפרעה. ולכאורה היה צריך לכתוב: "אתה תראה", היינו שמשה יראה, היינו "אתה עם אלף". ומדוע כתוב "עתה עם עין", שמשמע, שעכשיו הוא יראה. שמשמע, שלפני זה שהוא בא לפרעה, והוא הרע לעם הזה, לא היה יכול להיות יציאת מצרים, אלא עתה יהיה מקום של ביד חזקה ישלחם ויגרשם.

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה" 1990)

172. תערומות של ישראל הביא משה אל ה', ושאל משה, "למה זה שלחתני". והשיב ה' אל משה, כמו שכתוב, "ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם".

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)

ביד חזקה ישלחם

173. "ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם". התשובה היתה, לא שהם לא אמרו את האמת, אלא מה אני רוצה מהם, שהם ירגישו את האמת, איך שהם כל כך מרוחקים מהאמת, היינו מלעבוד לשם שמים. ואז כשיהיה מצדם דרישה כזאת, שאין מסוגלים לעבוד לשמה, אז אתם תראו, איך שאני אתן לכם את הכח הזה לעבוד לשם ה'. אבל אני לא דורש מכם שאתם תוכלו ללכת על דרך האמת, רק, אני צריך שיהיה לכם כלי לקבל את השפע; לכן כשאתם תתחילו לעבוד בעל מנת להשפיע, אז אתם תראו שאין אתם מסוגלים לעבודה זו, אז אני אתן לכם את הנקרא "ביד חזקה ישלחם". כמו שכתוב "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, אשר מצרים מעבידים אותם, ואזכור את בריתי וכו', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" (וארא).

(הרב"ש. 877. "ג' תפילות - ב'")

174. למה הוא עושה שהעבודה של להשפיע יהיה כל כך קשה, הוא מסיבת שאני רוצה שיתגלה את היד החזקה, כמו שכתוב, "כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו".

ובאיזה אופן מוכרחים יד חזקה, זהו הוא דוקא, שהשני מתנגד בכל תוקף, אז שייך לומר שצריכים להשתמש ביד חזקה, אבל לא שייך לומר, אם השני הוא איש חלש, שצריכים ללכת עמו ביד חזקה.

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)

175. אם האדם מתגבר על כל הקשיים, ופורץ כל הגדרים, שעושים לו מחסומים, ועם דברים קטנים לא יכולים לדחותו, אז הקב"ה שולח לו קליפות ומרכבות גדולות, שיטעו את האדם מלהכנס להדבק רק בה' ולא בדבר אחר. וזה נקרא "ביד חזקה הקב"ה דוחה אותו". כי אם הקב"ה לא יגלה יד חזקה, קשה לדחות אותו, משום שיש לו רצון גדול להדבק רק בה', ולא בדברים אחרים.

אבל במי שאין לו כל כך רצון חזק, כשהשם ית' רוצה לדחותו, בדבר קל הוא מדחה אותו, כשנותן לו תאוה גדולה לגשמיות. כבר הוא עוזב את כל עבודת הקודש. לא צריכים לדחותו ביד חזקה.

(בעל הסולם. "שמעתי". ע'. "ביד חזקה ובחימה שפוכה")

176. כשהאדם מתגבר על הקושיים וההפרעות, אז לא בקלות יכולים לדחות אותו, אלא ביד חזקה. ואם האדם מתגבר גם על היד חזקה, ובשום אופן לא רוצה לזוז ממקום הקדושה, ורוצה דוקא להדבק בו ית' באמת, ורואה שדוחים אותו, אז האדם אומר, ש"חימה שפוכה עליו", אחרת היו נותנים לו להכנס, אלא ש"חימה שפוכה עליו" מצד ה', לכן לא נותנים לו להכנס להיכל המלך ולהדבק בו ית'.

נמצא, שמטרם שהאדם לא רוצה לזוז ממקומו, אלא הוא מתפרץ ורוצה להכנס, לא שייך לומר שמרגיש, ש"חימה שפוכה שורה עליו". אלא אחרי כל הדחיות, שדוחים אותו, והוא לא זז ממקומו, היינו שכבר נגלה עליו את היד חזקה וחימה שפוכה, אז יקויים "אמלוך עליכם". כי רק ע"י התפרצות והתאמצות גדולה, מתגלה אליו את המלכות שמים, וזוכה להכנס פנימה בהיכל המלך.

(בעל הסולם. "שמעתי". ע'. "ביד חזקה ובחימה שפוכה")

משה מכה את המצרי

177. "ויך את המצרי", בזה שלא נתן למלא את רצונו ודחה את מבוקשו. וזה נקרא שהמית את מעשה ומחשבה של המצרי הזה, הנכלל בבחינתו בלבו. וכמו כן הנאת השכל היא רק בזה שעושה מה שהוא מבין מה שהוא עושה. ובשיעור שעושה דברים שהם נגד שכלו, שהשכל מחייב אותו אחרת, היסורים שלו נמדדים לפי שיעור ההתנגדות לשכלו.

ובזמן שהאדם הולך למעלה מהשכל, אזי כשיתנו לו את השכל המחייב את כל עבודתו, הוא יכול לומר שמקבל את כל זה עבור להשפיע, כי מצידו הוא יכול לוותר על השכל.

ואז הוא יכול לזכות לבחינת אור האמונה, שיכול לוותר, שאין כוונתו לעצמו, והוכחה לזה שעושה הכל אפילו שהם כנגד השכל. ממילא הוא מוכשר לקבל את אור האמונה, ויכול להיות בטוח שכוונתו להשפיע.

מה שאין כן כשאינו יכול לעבוד בבחינת אמונה, אלא רק מה שהשכל מחייב, היינו לפי הרצון לקבל, ממילא נשאר בתוך הצמצום. לכן צריכים ב' עבודות, היינו מוחא וליבא.

(הרב"ש. 237. "בחינת מוחא וליבא")

178. הקדוש ברוך הוא הבטיח למשה, שהוא יוציא אותם מצרה ראשונה ומצרה שניה. אבל צריכים לדעת, שעיקר היציאה מצרה ראשונה, שהיא יציאה מתאוות גשמיות, שבלי זה אי אפשר להגיע לתענוגים רוחניים.

וזה משל המדרש על "איש מצרי הצילנו מיד הרועים", היינו זה שהרג המצרי, היינו הסיבה ראשונה, שצריכים גם כן לזכור, אפילו אחר כך, כשבא למצב הב', שהוא הגלות של תענוגים רוחניים, שצריכים לקבל אותם על מנת להשפיע, והגוף לא מסכים. היינו, הרג את המצרי, הכוונה על תאוות גשמיות, הנקרא בחינת "מצרי".

מה שאין כן אחר כך הצרה השניה היא כבר בחינת "ישראל", היינו שיש לו תענוגים רוחניים, ומכל מקום הוא נמצא בצרה, מזה שצריך להתגבר על מנת להשפיע, ושצריך שה' יגאלו גם מצרה זו.

(הרב"ש. 506. "הצילנו מיד הרועים")

הסנה הבוער

179. משה היה מהרהר ואומר, אולי יִכְלו ישראל בעבודה הקשה הזו. כמ"ש, ויַרְא בסִבלותם. לפיכך, ויירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, ויַרְא והנה הסנה בוער באש, והסנה איננו אוּכָּל. כלומר, משועבדים הם בעבודה קשה, אבל, והסנה איננו אוכל, שאינם כָּלים בגלותם. אשריהם ישראל, שהקב"ה הבדיל אותם מכל העמים, וקרא להם בנים. כמ"ש, בנים אתם לה' אלקיכם.

("זוהר לעם". "שמות". מאמר "בלבת אש מתוך הסנה", סעיף 396)

180. והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוּכָּל. מכאן למדנו רחמנותו של הקב"ה על הרשעים. והנה הסנה בוער באש, לעשות בה דין לרשעים. והסנה איננו אוכל, שאין בהם כלָיה. בוער באש, רומז לאש של גיהינום, אע"פ שהאש נראה למשה שהוא צדיק, מ"מ רומז לאש של גיהינום, לרשעים. אבל הסנה אינו אוכל, שאינו עושה בהם כליה.

("זוהר לעם". "שמות". מאמר "בלבת אש מתוך הסנה", סעיף 389)

181. מהו, שנאמר אצל משה, "של נעלך מעל רגליך", אם נעל נקרא שנועל את טענת מרגלים. ולפי זה מה יהיה הפירוש "של נעלך".

יש לומר, "רגליך" הוא בחינת רגילות, היינו מה שבא לו מצד החינוך. ובכדי שלא יאבד לו החינוך, הוא צריך נעל, מלשון מנעול, היינו לסגור. אבל לבחינת משה, שהוא בחינת תורה, שם להיפוך, מלשון מנעל, היינו ששם צריכים לזרוק הנעלים ולקבל הכול על דרך התורה.

(הרב"ש. 516. "ענין נעל")

אותות ומופתים

182. "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", שבעת ירידתם "לחומר", יכפרו גם בגדלות משה רעיא מהימנא [הרועה הנאמן] וא"כ איך אפשר שמשה יגאל אותם מתחת קליפה רעה וחזקה כזו? לכן מסר השי"ת ג' אותות, שיראה משה לפני בני ישראל, ולימד אותו לסדר אותות אלו לפניהם בזה אחר זה, והבטיח לו השי"ת שיעזור לו מן השמים, שיהיה סיפק בידו להראותם, ואחר שיקבלו בני ישראל ממנו את האותות האלו, יבואו לשמוע בקולו של משה, ואז יוכל לגאול אותם מגלות המר הזה.

(בעל הסולם. אגרת י')

183. סוד שלושת האותות. אות א' התהפכות המטה לנחש ונחש למטה. אות ב' שבהוצאת ידו ולא מחיקו נמצא מצורעת כשלג ובהוצאת ידו מחיקו הנה שבה כבשרו. אות ג' שבשפיכת מימי היאור ליבשה יהיה לדם.

(בעל הסולם. אגרת י')

מטה ונחש

184. "ויען משה ויאמר, והן לא יאמינו לי וכו'. ויאמר אליו ה', מה זה בידך. ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה ויהי לנחש. וינס משה מפניו" (שמות ד').

ויש לפרש, שאין יותר מב' מדרגות: או קדושה, או ס"א. ומצב של בנתיים אין. אלא, מאותו המטה בעצמו נעשה נחש, אם משליכין אותו לארץ.

(בעל הסולם. "שמעתי". נ"ט. "ענין מטה ונחש")

185. אמר הקב"ה למשה (שמות, חמישי) "ויאמר אליו ה', מזה בידך. ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה, ויהי לנחש. וינס משה מפניו". ואמר, שידים של משה נקראים בחינת אמונה. וזה הוא בחינת מטה בחשיבות. כי האדם משתוקק רק לידיעה, ובמקום שהוא רואה, שמצד השכל אין הדבר הזה, שהוא רוצה להשיג, אין לו שום מציאות להשיג את הדבר. כי הוא טוען, שכבר הוא השקיע בעבודה זו, שנוכל לעשות הכל לשם שמים, הרבה יגיעה, ולא זז כמלא הנימא. אם כן, הגוף אומר לו, תייאש עצמך מדבר זה, ואל תחשוב, שיהיה פעם, שאתה כן תוכל להשיג אותה. לכן כלך מדרך הזה. אז אמר לו הקב"ה, השלכהו ארצה, היינו שכך אתה תעשה לפני העם ישראל.

(הרב"ש. מאמר 35 "חמשה עשר באב" 1986)

186. ענין השאלה: "מה זה בידך?" כי יד פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד". מטה. היינו שכל השגותיו בנויים על בחינת מטה בחשיבות, שהוא סוד אמונה למעלה מהדעת.

שבחינת אמונה נבחן לעיני האדם לבחינת מטה בחשיבות, לבחינת שיפלות. ואדם מחשיב את הדברים שמתלבשים בתוך הדעת. מה שאין כן, אם השכל של האדם אינו משיגו, אלא שהוא מתנגד לדעתו של האדם, והאדם צריך אז לומר, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת שלו, נמצא שמשפיל אז דעתו, ואומר, מה שהוא מבין בתוך הדעת, שהוא מתנגד לדרך ה', אז האמונה נמצא אצלו למעלה בחשיבות מהדעת שלו.

כי כל השכליות, שהוא בסתירה לדרך ה', הוא שהשכל הזה כלום לא שוה, אלא "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". היינו, שמבטל את כל מה שהוא שומע ורואה. זה נקרא, שהולך למעלה מהדעת. וכך נראה להאדם לבחינת שיפלות וקטנות.

(בעל הסולם. "שמעתי". נ"ט. "ענין מטה ונחש")

187. אצל האדם, שאין לו עצה אחרת, ומוכרח ללכת בדרך אמונה, נראה לו האמונה לשיפלות. מה שאין כן לגבי הבורא, שהוא היה יכול להשרות שכינתו, לאו דוקא על עצים ואבנים, אלא שבחר דוקא על דרך זה, הנקרא אמונה, בטח שבחר זה מטעם, שזה יותר טוב ויותר הצלחה. נמצא, אצלו ית' לא נקרא אמונה למטה בחשיבות, אלא להיפוך, שדוקא לדרך זה יש לו מעלות רבות, אלא לעיני הנבראים נקרא זה בחינת מטה.

ואם משליכין את המטה לארץ, ורוצים לעבוד עם בחינה יותר גבוה, היינו בתוך הדעת, ומבזים את בחינת למעלה מהדעת, שנדמה עבודה זו לבחינת שיפלות, תיכף נעשה מהתורה והעבודה שלו בחינת נחש, שהוא סוד נחש הקדמוני. וזה סוד "כל המתגאה, אומר לו הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד".

(בעל הסולם. "שמעתי". נ"ט. "ענין מטה ונחש")

188. אם הוא משליך בחינת מטה לארץ, ומגביה את עצמו לעבוד עם מדה יותר גבוה, זהו כבר נחש. ואין בחינת בנתיים. אלא או נחש או קדושה. מטעם, שכל התורה והעבודה שלו, שהיה לו מבחינת מטה, הכל נכנס עכשיו לבחינת נחש.

(בעל הסולם. "שמעתי". נ"ט. "ענין מטה ונחש")

189. בכדי שהאדם לא ישאר ברשות הס"א, עשה הקב"ה תיקון, שאם האדם עוזב את בחינת ה"מטה", תיכף נופל לבחינת "נחש", ותיכף הוא הולך במצב של כשלונות. ואין לו שום כח להחזק, אלא אם כן יקבל שוב את בחינת האמונה, הנקרא שופלות.

נמצא לפי זה, שהכשלונות בעצמם הם גורמים, שהאדם יקבל על עצמו שוב הבחינת מטה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת.

(בעל הסולם. "שמעתי". נ"ט. "ענין מטה ונחש")

190. אין להם עצה אחרת, אלא לקבל עליהם את בחינה אמונה למעלה מהדעת, הנקרא "מטה". והמטה הזה צריך להיות ביד, ולא לזרוק את המטה. וזה ענין מה שכתוב "ופרח מטה אהרן", היינו שכל הפריחות, שהיה לו בעבדות ה', היה על בסיס מטה אהרן דוקא.

שזה ענין, שרצה לתת לנו סימן, בכדי לדעת, אם הוא הולך על דרך האמת, או לא חס ושלום. נתן לנו סימן להכיר רק בהיסוד של העבודה, היינו על איזה בסיס הוא עובד. אם היסוד שלו הוא מטה, זהו קדושה. ואם הבסיס שלו הוא בתוך הדעת, אין זו דרך להגיע לקדושה.

(בעל הסולם. "שמעתי". נ"ט. "ענין מטה ונחש")

191. "וישליכהו ארצה", כלומר, שניתן רשות לקליפה, "ויהי לנחש וינס משה מפניו", כלומר, שגילה להם שהסיבה שלא שמעו אליו עד היום, הוא מכח הנחש הזה דמחי בזנביה. ועל כן האמינו לאנשים המבקשים את נפשו וכו'. ועל כן, "ויברח משה מפני פרעה".

אבל עתה נתן לו השי"ת כח זה, "שלח ידך ואחוז בזנבו", כלומר, שלא יאמינו לרשעים, רק יאמינו בו. ואז, "ויהי למטה בכפו", כי יראו שישיגו אמונה שלימה וטהורה, והנחש לא יוכל להכותם עוד.

(בעל הסולם. "שלשת האותות")

יציאת מצרים

עניין יציאת מצרים

192. בזמן שהאדם הוא עובד את עצמו, הוא לא יוכל להיות עובד ה', כי אי אפשר לשמש שני מלכים בבת אחת. ורק לאחר שהאדם יוצא ממצרים, היינו מקבלה עצמית, אז הוא יכול להיות עובד ה'. ואז הוא מסוגל לזכות לתורה. היוצא מזה כי החידוש הראשון הוא יציאת מצרים.

(הרב"ש. 932. "חידוש הראשון")

193. אם האדם מונח תחת שליטה זו כמו אומות העולם, נמצא שהוא בגלות, ואז הוא בבחינת עובדי עבודה זרה - ואז יש מקום לתפילה שהקב"ה יעזור לו לצאת מגלות הזו, ואז שייך לומר: ועכשיו, היינו לאחר שהוא בגלות והוא בבחינת עובדי עבודה זרה, שייך לומר: ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שפירושו לעבוד עבודת הקב"ה ולא לעבוד לשליטת עבודה זרה. וזה נקרא יציאת מצרים, שאז כל המעשים הם להקב"ה. ובשביל זה מיחסים את המצוות - "זכר ליציאת מצרים", שרק אז לאחר שיוצאים מגלות מצרים אפשר לקיים את המצוות מטעם ציווי ה' ולא מטעמים אחרים.

(הרב"ש. אגרת ס"ו)

194. אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. [...] כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו [...] וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו [...] שלא היה אפילו התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות [...] כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כחם לצאת ממצרים ביד רמה.

(בעל הסולם. "לא עת האסף המקנה")

195. כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. יש להבין מה יש להרבות על ענין יציאת מצרים, עד שאמרו כל המרבה לספר הרי זה משובח. וכמו כן יש להבין מה שאומרים, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

זה ידוע שבאור אין מה להוסיף אלא בהכלים. לכן "מרבה" שייך בהכלים, שהוא ענין חסרון הרגש הגלות. וכשבא להרגיש ענין הגלות, אז הוא מרגיש שהוא עצמו נמצא במצרים, ואם כן איך הוא יכול לומר את השבח של יציאת מצרים, בזמן שהוא נמצא במצרים. וזה פירוש, חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

(הרב"ש. 922. "המרבה לספר ביציאת מצרים")

196. "ואפילו כולנו חכמים... מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים". ויש לומר, שהגם שכבר אנחנו בני תורה ותבונה, מכל מקום עלינו לעורר את השורש של יציאת עם ישראל מהגלות דפרעה. משום שעיקר הוא היציאה מהקליפה והכניסה לקדושה, משום דשאר המדרגות הם נקרא קודם ונמשך.

לכן עלינו להלל ולשבח לה' יתברך על זה, ועל ידי זה ממשיכים שמחה בכל העולמות. זאת אומרת, בזה שאנחנו מרגישים את יקר וחשיבות של החרות מהקליפות, בשיעור הזה מתגדלת השמחה. ובשיעור שיש לנו השמחה, בשיעור זה נוכל לתת את הלל והשבח. לכן צריכים בכל שנה לעורר את השורש.

(הרב"ש. 934. "חובת סיפור יציאת מצרים")

נס יציאת מצרים

197. נס נקרא, מה שאינו בידי אדם, שישיג את הדבר. כלומר, שבידי אדם אין הדבר באפשרות להשיג, אלא שצריך להיות נס מן השמים, שרק באופן כזה נקרא "נס".

לכן, כשהאדם בא במצב, שהוא שכבר יש לו הכרת הרע, שאין זה באפשרותו לצאת משליטת אומות העולם שיש בו, ובחינת ישראל שבו היא בגלות תחתם, ואינו רואה שום מציאות, שתהיה באפשרותו לצאת משליטתם, לכן כשהקב"ה עוזר להם, ומוציא אותם מרשות האומות העולם, ונהפוך הוא, שעם ישראל שולט עליהם, זה נקרא "נס".

(הרב"ש. מאמר 11 "מהו, שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה" 1990)

198. ה' הוציא אותם מארץ מצרים. שפירושו, שה' הוציא אותם מתחת סבלות מצרים. והנס הזה, האדם צריך להאמין, שכמו שהיה ביציאת מצרים, כן כל אחד ואחד, שהולך בעבודת ה', הוא צריך להאמין, שה' יוציא אותו. כי זה ממש נס, שיהא מציאות לצאת משליטת אהבה עצמית, ולדאוג רק מה ששייך לתועלת ה'.

(הרב"ש. מאמר 11 "מהו, שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה" 1990)

199. זה שהאדם, יהיה בכוחו לשנות את הטבע, זה רק בידו של הקב"ה. זאת אומרת, הוא עשה את הטבע והוא יכול לשנות. וזה נקרא "יציאת מצרים", שהיה נס. לכן כתוב "בא", היינו שניהם ביחד, כמו שאומרים "בא ביחד", כנ"ל הקב"ה ומשה.

(הרב"ש. מאמר 17 "מהו הסיוע, שהבא לטהר מקבל, בעבודה" 1990)

200. האדם רואה, שאין לו שום אפשרות, שיהיה בידו לעבוד עם רצון להשפיע ולא לתועלת עצמו. ודבר זה יכול להיות רק בדרך נס מן השמים. ובאמת זה נקרא "יציאת מצרים". היינו, לצאת מכלל השכל, שיש לו מצד הטבע, שאי אפשר לעשות שום תנועה, אלא שיהנה מזה. וכאן הוא מבקש מה', שיתן לו כח לעבוד, במקום שאין לו שום טעם והרגש, אלא להאמין שהבורא נהנה מעבודה זו, מטעם שהוא כולו להשפיע.

(הרב"ש. מאמר 40 "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה" 1990)

וימוֹת מלך מצרים

201. יש לפרש "וימת מלך מצרים". היינו העבודה, שהיו עובדים לתועלת עצמם, שזה נקרא "קליפת מלך מצרים", שהם כבר פסקו מלעבוד עבורו, כלומר שהרגישו, זה שעובדים לתועלת עצמו, הנקרא "שליטת מלך מצרים", היא בחינת מיתה, אלא שקיבלו עליהם לעבוד לשם שמים. אז כבר לא היה להם כח לעבוד, מסיבת מלך מצרים שלט עליהם.

נמצא, לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד. זה שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה".

(הרב"ש. מאמר 11 "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה" 1988)

202. עבודת מצרים היה חביב עליהם ביותר. וזהו ענין "ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם". היינו, שאם הישראל תחת שליטת איזה אומה, אזי האומה הזו שולטת עליהם. ואין להם באפשרות לפרוש משליטתם. אם כן היו טועמים טעם מספיק בהעבודת הזו, ואי אפשר להם להגאל.

ומה עשה הקב"ה? - "וימת מלך מצרים". היינו, שאבדו העבדות הזו. וממילא שלא היו יכולים עוד לעבוד. שהם הבינו, באם אין שלימות המוחין, אזי אין העבדות בשלימות. לכן: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". העבודה, היינו שלא היה להם הסתפקות בהעבודה, שלא היה להם שום חיות בהעבדות. שזה סוד "וימת מלך מצרים", שכל השליטות של מלך מצרים, שהוא היה זן ומפרנס אותם, מתו. לכן היה להם מקום לגלות תפילה. ותיכף ויושעו.

(בעל הסולם. "שמעתי". קנ"ט. "ויהי בימים הרבים ההם")

203. כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך מצרים" ומיד "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים". אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם.

ולפי זה יש פתחון פה לומר, אם אין הזמן הגיע להוריד את שרו של מצרים, אין מקום לבחירה, שיחזרו בתשובה ושיכלו לצאת מהגלות. כי (באות ש"מ בהסולם) אומר, "בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, דהיינו שהגיע הקץ, וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתוב "וימת מלך מצרים". מהו הפירוש, הוא שהורד שר מצרים ממעלתו, ונפל מגאותו. ועל כן אומר הכתוב עליו "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם".

(הרב"ש. מאמר 16 "וכאשר יענו אותו" 1985)

204. אומר הזהר "וכיון שנשתלם קץ גלותם", מה כתוב "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל, ושמע תפילתם. נמצא, שיש פתחון פה, שלא תעזור שום תפילה, מטרם שהגיע הזמן, אם כן אין מה לעשות דבר, כי ה' לא ישמע תפילתם.

ובהנ"ל נבין הדברים כפשוטם, שזה הוא אותו ענין שדרשו חז"ל על פסוק "אני ה', בעיתה אחישנה. זכו, אחישנה. לא זכו, בעיתה". היינו, כשיבוא הזמן, אז תבוא התעוררות מצד הבורא, שעל ידה ישראל יחזרו בתשובה. נמצא, שהבחירה היא על הזמן, כמו שאומר בהקדמה לספר הזהר (אות ט"ז).

היוצא מכל הנ"ל, שאין להאדם להסתכל על הזמן של הגאולה, שמטרם זה כתוב, "שלא נתקבלה תפילתם", הכוונה על זמן של כמות ואיכות היסורים, שיש זמן מסויים, שבזה הזמן ישתלם היסורים.

(הרב"ש. מאמר 16 "וכאשר יענו אותו" 1985)

205. בזמן שזכו לראות "וימת מלך מצרים", שהזה"ק מכנה זה בשם "נפילת השר שלהם", הידיעה הזו, שהיו חושבים, שיש שר של מצרים, ויש לו שררה, והוא מעכב את צעקתם, שלא ישמע למעלה, הדעה הזו נפלה מעם ישראל.

אלא זכו עכשיו לראות, שלא היה שום שר של מצרים, שהיה מעכב את תפלתן של ישראל, שלא יתקבל. אלא ה' כן שמע תפלתן, וה' הכביד את לבם. היינו, שה' היה רוצה, שתתגלה את צורה האמיתית של הרע, הנקרא "רצון לקבל לעצמו". נמצא, שכן שמע את צעקתם.

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה" 1990)

206. מי גרם שהשר שלהם יפול משררה שלו. זה שהיו עובדים כל הזמן, ולא ברחו מהמערכה, עד שהיה מקום לגילוי כל הרע, אז ממילא זכו להאמת. שגם עד כאן לא היה שר משלהם, אלא שהם חשבו כך. נמצא לפי זה, ששני דברים באו בבת אחת, הנקרא בלשון חז"ל "גיטו וידו באים כאחד".

ובהאמור צריכים להתחזקות גדולה, ולא לברוח מהמערכה. אלא להאמין "כי ה' שומע תפלת כל פה". ואין שום כח אחר בעולם, אלא כח אחד, והוא כוחו של הקב"ה. והוא שומע תמיד בכל מה שפונים אליו.

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה" 1990)

וייאנחו מן העבודה

207. "ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלוקים את נאקתם" (שמות ב' כג). זאת אומרת, שכל כך היו סבלו יסורים, עד שאין באפשרות לנשוא אותם. וכל כך הפצירו בתפילה עד "ותעל שועתם אל אלקים".

(בעל הסולם. "שמעתי". קנ"ט. "ויהי בימים הרבים ההם")

208. כתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", מאיזה עבודה מדברים, הוי אומר מעבודת ה', שזה נקרא, עבודה קשה, היות שהיה קשה להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, מטעם שהמצרים, ופרעה מלך מצרים, השפיעו להם מחשבות ורצונות שלהם. כלומר היות שקליפת מצרים הוא בעיקר אהבה עצמית, לכן המצרים שלטו על עם ישראל, שגם עם ישראל ילכו בדרך שלהם, הנקראת, אהבה עצמית, והיה קשה לישראל להתגבר על מחשבות האלו, וזהו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה".

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)

209. העבדות צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ובבחינת השפעה. אבל ראו, שאין כח בידי עצמם לצאת משליטת פרעה. לכן כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי פחדו, שלא ישארו שם בגלות לעולמים. אז "ותעל שועתם אל ה'", וזכו לצאת מגלות מצרים.

(בעל הסולם. "שמעתי". פ"ו. "ויבן ערי מסכנות")

210. "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". כלומר, שעל ידי זה שביקשו עזרה, היה צריך לתת להם כל פעם אורות חדשים, כמו שאומר בזה"ק, שהעזרה מה שנותנים מלמעלה, היא בחינת "נשמתא קדישא", וע"י זה יהיה להם צורך, לעם ישראל, להאורות הגדולים, מטעם שאחרת אינם יכולים לצאת משליטת המצריים.

נמצא, שהתשובה של הקב"ה היתה, שהקב"ה יתן להם צורך לבקש עזרה. שהוא, שכל פעם הוא מגלה להם יותר רע, בכדי שיהיה להם תמיד לבקש עזרה יותר גדולה. וע"י זה יתגלה להם האור של מטרת הבריאה.

(הרב"ש. מאמר 36 "מהו שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, בעבודה" 1990)

211. דווקא על ידי זה שאנו רואים כל פעם השינויים והעליות והירידות, אז על ידי ההתאבקות נתעורר מקום לתפילה. ואז יקוים, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם". שדווקא אם הגלות מגולה בכל שיעורו, אז מתחיל הגאולה. וזה מראה לנו את הסדר הגלות והגאולה, שהיה אז במצרים. וזה הסדר אנו צריכים להמשיך עד גמר התיקון.

(הרב"ש. 933. "ענין יציאת מצרים")

212. בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:

א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.

ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב.

(הרב"ש. מאמר 11 "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי" 1986)

213. בזמן שהאדם כבר עומד סמוך למקום, שיקבל את העזרה מלמעלה, היינו ש"סמוך" נקרא, שהכלי, היינו הצורך להרצון להשפיע, הוא ממנו ולהלאה, שאז הוא רואה, שרק הבורא יכול להציל אותו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזוהי הנקודה החשובה ביותר בעבודת האדם, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא, היות שהוא רואה, מאה אחוז שלא יועיל לו שום דבר, רק הבורא בעצמו יכול לעזור.

והגם שהוא מאמין בזה, מכל מקום לא תמיד מאירה לו האמונה הזו, שדוקא עתה הוא הזמן היותר מוכשר לקבל את ישועת ה', שדוקא עתה הוא יכול להיוושע שה' יקרב אותו, היינו לתת לו את הרצון להשפיע ולצאת משליטת אהבה עצמית, שזה נקרא "יציאת מצרים". כלומר, שהוא יוצא משליטת המצריים, שהיו מצירים את ישראל, שלא נתנו להם לעבוד את עבודת הקודש.

(הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

וייזעקו, ותעל שוועתם

214. כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, מהו הפירוש "ויזעקו" ש"ותעל שועתם" היה מבחינת "אלקים מן העבודה". כלומר, זה שהיו רוצים, שהעבודה שלהם תהיה לתועלת אלקים ולא לתועלת עצמם, ולא היו יכולים על העבודה, זו היתה הזעקה שלהם.

(הרב"ש. מאמר 11 "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה" 1988)

215. צעקה ושוועה, במה הן נבדלות? אין שוועה אלא בתפילה, כמ"ש, שִׁמעה תפילתי ה' ושוועתי האזינה. וכן כתוב, אליך ה' שיוַועְתי. וכן כתוב, שיוועתי אליך ותִרפָּאֵני. הרי ששוועה, פירושה דיבורי תפילה.

צעקה, פירושה, שצועק ואינו אומר כלום, בלי דיבורים. גדולה צעקה מכולן, שצעקה היא בלב, וקרובה להקב"ה יותר מתפילה ומאנחה, כמ"ש, כי אם צָעוֹק יצעק אליי שָמוֹע אשמע צעקתו.

אנחה צעקה ושוועה, הן מחשבה קול דיבור, בינה ז"א מלכות. וע"כ צעקה שאין בה דיבור, יותר מתקבלת לה' מתפילה בדיבור. משום שהדיבור הוא בהתגלות ויש בו אחיזה למקטרגים. אבל צעקה, שאין בה התגלות אלא רק בלב הצועק, אין בה אחיזה למקטרגים. וגם היא מתקבלת יותר מאנחה, כי מגולה רק במחשבת הנאנח, בחינת בינה, ואין התחתון ביכולת להתדבק על ידה כראוי בה'. וע"כ צעקה יותר מתקבלת.

("זוהר לעם". "שמות". מאמר "אנחה שוועה צעקה", סעיף 354)

216. ויזעק אל ה' כל הלילה. הניח הכול, אנחה ושוועה, ולקח צעקה, משום שהיא קרובה להקב"ה יותר מכולן. כמ"ש, ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אליי.

("זוהר לעם". "שמות". מאמר "אנחה שוועה צעקה", סעיף 355)

217. הרע שיש בלבו של אדם. ואין האדם מסוגל לנצח אותו, ומוכרח לצעוק לה', שיעזור לו, להוציאו לחרות מתחת שליטת פרעה מלך מצרים. ובמה עוזר לו, כמו שאומר בזה"ק, בנשמתא קדישא. זאת אומרת, כל פעם שהוא מבקש עזרה, הוא מקבל נשמתא קדישא.

(הרב"ש. מאמר 41 "מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה" 1990)

218. בזמן שהאדם רואה את האמת כמו שהיא, היינו שרואה איך שהוא שקוע באהבה עצמית, ואין בו שום ניצוץ בגופו, שירשה לו לעשות משהו להשפיע, וכיון שבמצב הזה האדם כבר הגיע אל האמת, כלומר שבא לידי הכרת הרע, שאין לו אז שום עצה, שיהיה בידו כח לעזור לעצמו, אלא יש לו רק עצה אחת, שהיא לצעוק לה' שיעזור לו, כמו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וזהו שאמרו, "הבא לטהר מסייעין אותו, ושואל הזהר הקדוש, במה, והשיב בנשמתא קדישא".

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח ,מצה ומרור" 1987)

219. כתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.

נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית.

(הרב"ש. מאמר 11 "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי" 1986)

220. אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהכנס בעבודה של להשפיע".

(הרב"ש. מאמר 34 "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה" 1991)

221. כתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":

א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.

ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע.

(הרב"ש. מאמר 16 "וכאשר יענו אותו" 1985)

222. ידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, שלא יכולים לתת לאדם דבר בכפיה, כידוע, אין כפיה ברוחניות. אי לזאת, כשהאדם מצטער וסובל כאב ויסורים, מזה שלא יכול לצאת מאהבה עצמית, ולעבוד רק לתועלת ה', והוא צועק לה', לעזור ולתת לו את מבוקשו. זאת אומרת, שאם הקב"ה יתן לו זה, שתהיה לו היכולת לבטל את רשותו ולהיבטל לרשותו של הקב"ה, שהוא רוצה, שתהיה רק רשות היחיד בעולם, היינו רשותו של הקב"ה, שזו כל ישועתו, זה נקרא שיש לו כלי וצורך שהקב"ה יעזור לו.

וזה שכתוב "וישמע אלקים את נאקתם". פירוש, לאחר שהיה להם כלי, שהוא רצון וחסרון שתהיה להם היכולת לעבוד לתועלת ה', אז בא הזמן של "וישמע אלקים את נאקתם". כלומר, שאז התחילה הגאולה, להוציא אותם מתחת סבלות מצרים.

(הרב"ש. מאמר 11 "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה" 1988)

223. אלו אנשים שרוצים ללכת בדרכי ה' על דרך האמת, המה רואים, שתמיד הם עושים רע, והם צועקים לה', שיושיעם לצאת מהמצב של רע. וכל מה שהיה ביכולתם לעשות ולא יכולים להשתחרר מהרע, על דרך שפירשו ביציאת מצרים, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה, ותעל שוועתם אל ה'", והוציאם ממצרים.

כך יש לפרש כאן, היינו שה' האיר להם את הפנים שלו, אז ממילא הלך מהם ההסתרה שהיה להם. שעל ידי "פני ה' בעושי רע", אז פני ה' מבטל אפילו זכר של הרע. וזה פירוש "להכרית מארץ זכרם", היינו ארץ מלשון רצון כידוע, אפילו זכר לרצון רע לא נתעורר אצלם, מטעם "צעקו וה' שומע, ומכל צרותם הצילם".

(הרב"ש. 584. "פני ה' בעושי רע")

224. כתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.

כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה.

היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

225. אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת.

ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

שאילת כלים מהמצרים

226. "ויאמר ה' אל משה, דבר נא באוזני העם, וישאלו איש מאת רעהו, ואשה מאת רעותה, כלי כסף וכלי זהב". ולפי מה שפירש אאמו"ר זצ"ל, צריכים לפרש, שהכוונה היא, שיקחו את הכלי כסף וכלי זהב, מה שיש להמצרים. זאת אומרת, שיקחו את הרצונות והכסופים, שיש להם, היינו כל הקושיות, שהיו להם על דרך של עם ישראל.

(הרב"ש. מאמר 14 "מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים" 1986)

227. רצה הקב"ה, שהם יקחו את הכלים של המצרים, היינו השאלות והקושיות וכל רצונותיהם, שזה כלים של המצרים. אבל לא שבאמת הם יקחו את הכלים האלו, אלא שזה יהיה רק בתור שאלה. זאת אומרת, שהם יקחו הכלים של המצרים רק בכדי שיהיה להם צורך למלאות את החסרונות האלו, אבל לא שבאמת ישארו הכלים אצלם, כי הכלים, היינו המחשבות והרצונות האלו, לא שייכים לעם ישראל, אלא זהו רק שאלה לפי שעה.

ואח"כ להחזיר להם. שהמשמעות היא, שאח"כ, היינו לאחר שקבלו המילוי, מה ששייך להשאלות האלו, שדוקא על ידם יש יכולת להשפיע להם המילוי. וזה דומה, כאילו הם קיבלו האורות השייכים לכלים שלהם, שנקרא "כלי קבלה בעמ"נ לקבל". אבל תיכף זרקו את הכלים שלהם, אלא שהשתמשו עם האורות, השייכות להכלים שלהם, אבל קיבלו הכל בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו.

(הרב"ש. מאמר 14 "מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים" 1986)

228. "גם נפש בלי דעת לא טוב", וצריכים לדעת דקדושה, שנקראת עשירות, כי אין עושר אלא בדעת.

וכשה' רצה להעשיר אותם ולא היה להם כלים, כי הכל היה להם למעלה מהדעת, אז הקדוש ברוך הוא נתן להם עצה שישאלו מהמצרים כלים.

וענין לקיחת הכלים היה רק בכדי שיוכלו לקבל מילוי לכלים, היינו תירוצים לשאלות שלהם. אבל לאחר שלקחו את התירוצים, תיכף החזירו למצרים את הכלים, כי הולכים למעלה מהדעת, אם כן אין להם שום קושיות, ולקחו השאלות של המצרים רק לפי שעה, והחזירום אחר כך.

(הרב"ש. 914. "ב' הפכים")

229. בענין שאילת כלים אצל המצרים, שה' אמר למשה, שיבקש מישראל, שישאלו כלים אצל המצרים. ושאלנו, מדוע היה ה' צריך לבקש מישראל דבר זה. ומדוע לא ירצו עם ישראל ללוות הכלים האלו. והתשובה היא, היות שעם ישראל, בזמן שמשה ואהרן באו בשליחות ה', שיוציאו אותם מהגלות, כתוב "ויאמן העם וישמעו", היינו באמונה למעלה מהדעת, ולא צריכים לשום דבר, ואין להם שום צורך למדרגות גבוהות, אלא מספיק להם בזה שיוכלו לעסוק בתורה ומצות בלי שום הפרעה מצד המצרים.

(הרב"ש. מאמר 14 "מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים" 1986)

230. היה ה' צריך לבקש ממשה, שיבקש טובה מישראל, שהם יקחו הכלים דמצרים בהשאלה, היינו לפי שעה, שיהיה להם רצון וחשק למלאות את כל החסרונות, מה שהמצרים דורשים למלאותם. והיה מוכרח לבקש, משום שלעם ישראל היו מסתפקים במה שיש להם, ותמיד היו בורחים ממחשבותיהם ומרצונותיהם. ועכשיו אומרים, לשמוע את שאלותיהם וקושיותיהם של המצרים.

והיות שהבטיח לאברהם, שאחרי כן יצאו ברכוש גדול, לכן היה לו צורך, שיקחו את הכלים של מצרים רק בהשאלה. ואח"כ לתת להם בחזרה, היינו, שאין להם שום עסק בהשאלות שלהם, ומה שלקחו, הוא רק לפי שעה, היינו בכדי שיוכלו לקבל האורות, הנקרא "ירושת הארץ", מה שהבטיח הקב"ה לאברהם.

(הרב"ש. מאמר 14 "מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים" 1986)

231. אין אור בלי כלי, היינו אין מילוי בלי חסרון, ואברם אמר לה', שהוא לא רואה שהם יצטרכו לאורות כל כך גדולים, הנקרא, ארץ ישראל, לכן ה' אמר לו, ע"י זה שיהיו בגלות, ויבקשו מה' שיוציאם מהגלות, ובמה מוציאם, זהו רק עם אורות גדולים, כי "המאור שבה מחזירו למוטב", אם כן כבר יהיה להם צורך לאורות הגדולים.

ועל זה פירש, שלכן אמר ה', שישאלו כלים מהמצרים, כלומר שיקחו את הקשיות של המצרים, רק בהשאלה, היינו בכדי לקבל האורות, ואח"כ יחזיר להם הכלים. כלומר שלקחו קשיות בכדי להבין את התירוצים. וזהו כנ"ל, שאי אפשר להבין את האור רק מתוך החושך.

(הרב"ש. מאמר 22 "מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות" 1989)

יֵצאו ברכוש גדול

232. ויאמר אליו אני יהוה אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה: ויאמר אדני יהוה במה אדע כי אירשנה: [...] ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה: וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול.

(תורה, פרשת "בראשית", ט"ו, ז'-ח', י"ג-י"ד)

233. כשעם ישראל היו שומעים את הלשון הרע של המצרים, שדברו סרה על דרך של השפעה, היו בורחים מהם, היינו שהיו בורחים מהמחשבות האלו, בזמן שהיו באים לבלבל את המחשבות של בני ישראל, ולהשפיע דעותיהם ללבות בני ישראל.

ומשום זה שהקב"ה היה יודע, שהם לא ירצו לשמוע את השאלות והקושיות של המצרים, שהיו שואלים את הקושיות מי ומה, אבל אין להם כלים, לתת להם את הרכוש הגדול, כי אין אור בלי כלי, היינו שלא יכולים לתת לאדם דבר, שאין לו רצון לזה, לכן אם ישאל את בני ישראל, מה אתם רוצים, שאני אתן לכם, בטח הם יגידו, אין אנו רוצים ממך שום דבר, אלא להיפך, אנחנו, כל שאיפתנו היא לתת לך, ולא שאתה תיתן לנו. אם כן איך הם יכולים לקבל את הטוב והעונג, הנקרא רכוש גדול, שזה נקרא, שהוא רוצה לתת להם בחינת נפש, רוח נשמה, חיה, יחידה. הלא אין להם צורך בזה.

לכן רצה הקב"ה, שהם יקחו את הכלים של המצרים, היינו השאלות והקושיות וכל רצונותיהם, שזה כלים של המצרים.

(הרב"ש. מאמר 14 "מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים" 1986)

234. צריכים לשמוח, בכמה שיש לו אחיזה בקדושה, שאפילו רגע אחד ביום, אצלו נבחן דבר זה לרכוש גדול. כי אפילו דבר קטן בכמות ובאיכות, אין אדם מסוגל להעריך כשמדברים מדברים חשובים, שהם קדושה, שהיא תורה ומצוות.

(הרב"ש. 146. "יסורים ושמחה")

קורבן פסח

235. "קרבן" נקרא התקרבות לה'. "פסח", נקרא שקירב אותם ופסח על דברים רעים שבהם, והסתכל רק על המעשים טובים שבהם. וזה בא אחרי שטעמו טעם מרור בשליטת המצרים, ורצו לצאת משליטתם, ולא עלתה להם, והיה להם טענות על ה', שזה נקרא מצה ומריבה, כמו שכתוב "בהצותם על ה'", מדוע ברא אותם בשיפלות כזה.

וזה גרם להם לידי קרבן פסח, שה' קירב אותם. וזה נקרא "על מצות ומרורים יאכלוהו", שהמצות ומרורים הייתה סיבת שיכלו להקריב קרבן פסח, שפירוש, שה' פסח על כל החסרונות, שהיו בהם ונתקרבו לה'.

(הרב"ש. 929. "קרבן פסח")

236. רק על ידי מצה ומרור מתרקם באדם צורך לעזרת ה', ועזרתו יתברך הוא על ידי הנשמה הנקרא, "בחינת אורייתא וקוב"ה חד הוא". [...] וכשיש לו צורך, אז הקב"ה מקרב את האדם, וזה נקרא, קרבן פסח, שהקב"ה פוסח על כל החסרונות שלו ומקרב אותו לזכות למטרת הבריאה.

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור")

דילוג ופסיחה

237. ענין פסח, שאמרו חז"ל, "אשר דילג ופסח ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט". זאת אומרת, כל ירידה נקראת "מצרי", שפירושו, שמקבל הכל עבור אהבה עצמית. וישראל באמצע, היינו עליה, שהתגבר ועשה עכשיו הכל בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו. מצב הזה נקרא "ישראל". אולם אח"כ עוד הפעם הוא יורד. נמצא, שעוד הפעם הוא יורד לבחינת "מצרי". וכן חוזר חלילה. וישראל נמלט, היינו שנמלט מהמצריים ונכנס לבחינת ישראל.

ובכדי שיהיה לאדם כלי שלם, שיהיה מוכשר לקבל בתוכו שפע עליון, הקב"ה פוסח ממצרי למצרי, כלומר שהוא מקבל בחשבון רק את בחינת ישראל שיש בין מצרי למצרי, ומצרף אותם לחשבון גדול.

(הרב"ש. מאמר 13 "מדוע חג המצות נקרא 'פסח'" 1987)

238. יש לפרש מה שכתוב על שם, שפסח על בתי בני ישראל ורק המצרים נהרגו. וכמו שמפרש רש"י, שפסח, היינו שקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט, שהכוונה, שכל המצרים נהרגו, ורק כל הישראלים שהיו באמצע בין מצרי למצרי, נשארו בחיים, יהיה הפשט, שכל הירידות שהיו בין העליות, נמחקו. וממילא לא נשאר רק עליות. וזה יוצא לנו, כאילו אף פעם לא היה להם ירידות, כיון שנמחקו, שזה יהיה פירושו שהמצרים נהרגו. ויש עכשיו מקום, שכל עליות שהיו להם, נתחברו, והיו למצב אחד. שיש הרבה בחינות של רצון לקבל שנתקן בעמ"נ להשפיע, וממילא היה כלי אחת שלימה לקבלת אור הגאולה, הנקרא "יציאת מצרים", שיצאו לחירות מגלות מצרים, שהיו משועבדים לאהבה עצמית, הנקרא "קליפת מצרים", כמו שכתוב "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם".

(הרב"ש. מאמר 13 "מדוע חג המצות נקרא 'פסח'" 1987)

239. ענין "פסח" נקרא על שם שהקב"ה דילג את בתי ישראל, ונשארו כל ישראל וישראל בחיים. כידוע שאין העדר ברוחניות, כי בחינה הכי קטנה שבישראל נשארה בחיים, ושום דבר אינו הולך לאיבוד. ומשום זה שהקב"ה הציל את ישראל, נקרא יום טוב זה בשם "פסח", על שם מעשיו של הקב"ה.

(הרב"ש. מאמר 13 "מדוע חג המצות נקרא 'פסח'" 1987)

בחיפזון

240. מדוע נקרא פסח "חפזון". וכפי שפירש רש"י, הפסח נקרא "חפזון", משום שה' קפץ ופסח ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט. ואנו רואים, שענין דילוג את הקץ, פירושו, שמיהר את הקץ, כאילו שעדיין לא הגיע הזמן. והיות שמיהר עצמו, ועל זה נקרא פסח "חפזון". וכאילו היה צריך למהר, כדי שלא יתעוררו המצרים שהיו אצל הישראלים, והם עדיין לא הגיע הזמן שיתוקנו, לכן מיהר עצמו והציל מה שהיה יכול להציל. כלומר, שרק בחינת ישראל קבל אז תיקון, ולא המצריים. לכן נקרא זה "חפזון".

(הרב"ש. מאמר 13 "מדוע חג המצות נקרא "פסח"" 1987)

241. כתוב "ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'". ופירש רש"י, הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדילוג, והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט.

ויש להבין ענין הקפיצה והפסיחה בדרך עבודה. ידוע, שעיקר עבודה שלנו היא להגיע לידי דביקות בה', שהוא השתוות הצורה, שע"י זה מקבלים כלים שיהיו מתאימים לקבלת השפע. וידוע שהכלים שלנו באים משבירת הכלים. "שבירת הכלים" נקרא, שרוצים לשמש עם הכלי קבלה בעמ"נ לקבל, וזהו בחינת פירוד מה', שהיה בעולמות עליונים. וגם ע"י חטא דעץ הדעת, שנפלו הכלים לתוך הקליפות, ואנו צריכים להעלותם משום שאנו באים מהכלים שלהם. וע"י זה שאנו עובדים עם הרצון לקבל שלנו, הבאים משם בעמ"נ להשפיע, ע"י זה נתקנו כל פעם חלק מהכלים האלו, הנמצאים בקליפות, ומעלים אותם להקדושה, ע"י זה שאנו רוצים לשמש רק עם הכוונה בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה.

(הרב"ש. מאמר 13 "מדוע חג המצות נקרא 'פסח'" 1987)

242. נוכל לפרש מה שכתוב "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון". לא כמו שהיה בארץ מצרים, שהגאולה היתה בחפזון, כנ"ל, שהיה קופץ ממצרי למצרי, וישראל באמצע נמלט. וזה היה מטעם, שהיה צריך למחוק את המצריים, ורק עם ישראל נשארו בחיים.

מה שאין כן בגמר התיקון, שגם בחינת המצרים יקבלו תיקון, אם כן לא צריך להיות בחפזון, כי לא צריכים לקפוץ ממצרי למצרי, וישראל באמצע הוא נשאר בקדושה, אלא כל המצרים יקבלו את תיקונם משלם. לכן לא צריך להיות חפזון, היינו קפיצה, אלא כל הבחינות שהיו בתוך הקליפות, יתוקנו אז, כמו שכתוב "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ואתן לכם לב בשר".

(הרב"ש. מאמר 13 "מדוע חג המצות נקרא 'פסח'" 1987)

אני ולא שליח

243. כתוב ביציאת מצרים (ב"הגדה של פסח") "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. אני ה', אני הוא ולא השליח. אני ה', אני הוא ולא אחר". שזה בא לומר, שרק ה' הוא יכול לעזור לצאת משעבוד גלות פרעה מלך מצרים, שמחזיק אותו שלא לצאת מאהבה עצמית, ולעשות כל המעשים רק מה שיביא לו תועלת לאהבה עצמית. ואין לו שום עצה, שיהיה בידו לעשות משהו לתועלת ה'. אז בא עזרת ה'.

(הרב"ש. מאמר 8 "ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת" 1987)

244. כתב האר"י ז"ל, ישראל היו לפני הגאולה במ"ט שערי טומאה, עד שנגלה עליהם וכו' וגאלם, היינו שזכו "אני ולא שליח".

אמר זצ"ל, מה שאין כן לפני הגאולה חשבו שיש שליחים, שאם כן גאולה נקרא שזכו ש"אני הוא ולא שליח", שאין עוד מלבדו. נמצא שגם לפני הגאולה האמינו שה' עוזר, אבל יש שליחים. וגאולה נקרא שזכו "אני ולא שליח".

(הרב"ש. 915. "אני ולא שליח")

245. יציאת מצרים היתה ע"י הקב"ה בעצמו, ולא ע"י שליח. שדרשו "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'. אני הוא, ולא השליח. אני ה' ולא אחר".

היינו, שבזמן שכל העצות ותחבולות האדם כבר עשה, שהם דומים לשליחים, כמו הרופאים כנ"ל, ולא עזרו, אז האדם יכול לתת תפלה מעומק הלב, היות שאין לו לשום מקום לפנות לעזרה, משום שכבר עשה כל העצות שעלה במחשבתו.

(הרב"ש. מאמר 8 "ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת" 1987)

246. "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". שפירשנו, מהו מן העבודה היה הצעקות שלהם, שמן העבודה, היינו שלאחר שכבר עשו כל מה שיש לעשות בבחינת עבודה, מה ששייך להם, וראו שאין מכאן שום עזרה, אחרי כל העבודות, ומשום זה היה שועתם מעומק הלב. היינו, שראו, ששום שליח לא יכול לעזור להם, אלא הקב"ה בעצמו כנ"ל "אני הוא ולא השליח". ואז נגאלו ויצאו ממצרים.

(הרב"ש. מאמר 8 "ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת" 1987)

247. במידה שבני ישראל חשבו שמצרים מעבידים אותם, ומטרידים אותם מעבדות ה', באותה מידה היו באמת בגלות מצרים. וכל הטרחא של הגואל לא היתה, אלא לגלות להם, שאין כאן כח אחר מעורב, ואני הוא ולא שליח, כי אין שום כח זולתו, שזה היה באמת אור הגאולה.

(הרב"ש. מאמר 15 "מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה" 1990)

248. האדם רואה שאין במציאות, שיהיה לו כח ללכת נגד הטבע. ואז אין להאדם שום עצה אלא לפנות לה', ולומר, שעתה הגעתי למצב, שאני רואה, שאם אין אתה עוזר לי אני אבוד, ואין לו מציאות, שיהיה לי פעם כח, שיהיה בידי כח להתגבר על הרצון לקבל, שזה הטבע שלי, אלא רק ה' יכול לתת טבע שני.

והאדם אומר, שהוא מאמין, שזה היה "יציאת מצרים", שה' הוציא את עם ישראל מתחת שליטת מצרים, שדרשו חז"ל (בהגדה של פסח) "ויוציאנו ה' ממצרים לא ע"י מלאך, ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, אני ה', אני הוא ולא אחר". אם כן גם הוא רואה עכשיו, שרק ה' יכול להוציאו מתחת שליטת הרצון לקבל ולתת לו טבע שני.

(הרב"ש. מאמר 37 "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה" 1991)

249. מי שרואה את שיפלותו, אז הוא רואה שהולך בדרך המוביל לעבודה דלשמה, ועל ידי זה יש לו מקום לתפילה אמיתית מעומקא דליבא. שרואה שאין מי שיעזור לו אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל על גאולת מצרים "אני ולא שליח", כי כולם ראו שרק הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו גאל אותם משליטת הרע.

וכשזוכין לעבודה דלשמה בטח שאין במה להתגאות, כיון שרואים אז שזהו רק מתנת אלקים ולא "כוחי ועוצם ידי". ואין יד נכרי באמצע שיעזור לו. אם כן הוא מרגיש את שיפלותו, איך לשמש את המלך הוא תענוג נפלא עד אין קץ, ובלי עזרתו יתברך, אין האדם מסכים לכך. ואין לך שיפלות גדולה מזו.

(הרב"ש. אגרת ט')

250. השלימות נקרא "ידיעת ה'", לדעת ולהשיג את התורה, הנקראת "שמותיו של הקב"ה". ולפי זה לא מספיק שיש לנו כבר כח לקיים התו"מ בלי שום הפרעות, כי זהו רק תיקון, ולא שלימות המטרה. ושלימות המטרה, להשיג את ידיעת התורה, מבחינת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד איהו". וזה מה שאמרו חז"ל "הכי קאמר קב"ה לישראל, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, המוציא, כי אני ולא שליח", שפירושו, שכל הכלל כולו צריך להגיע לידיעת ה', שזו נקראת "תורה" בבחינת שמותיו של הקב"ה.

(הרב"ש. מאמר 13 "בא אל פרעה - ב'" 1986)

לא תישאר פרסה

251. וגם מקננו ילך עימנו, לא תישאר פרסה כי ממנו ניקח לעבוד את יהוה אלהינו, ואנחנו לא נדע מה נעבוד את יהוה עד בואנו שמה.

(תורה, פרשת "שמות", י', כ"ו)

252. וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה [...] כל מה שיש לאדם הן עבדיו ומשרתיו ובהמותיו ואפילו כל הכלים שלו כולם הם ניצוצות שלו השייכים לשורש נשמתו וצריך להעלותם לשורשם [...] וכל ניצוצי השפלים כולם הם דבוקים בראשית עד אין סוף וכשיש לאדם שהם משורש נשמתו עליה למעלה אזי כולם נתעלו עמו והכל הוא על ידי שדבוק באמת.

("דגל מחנה אפרים". פרשת "בא")

ערב רב: יראי ה', עבדי פרעה

253. עיקר השמירה מסביבה היא מסביבה של ירא ה'. והם עבדי פרעה, שענין פרעה הוא כמו שאמר האר"י הקדוש, שגלות מצרים היתה הדעת דקדושה בגלות. ופרעה היה מוצץ את השפע, שענינו הוא הרצון לקבל. שהם נקראים עובדים רק לטובת עצמם, ואין להם שום שייכות לעבודה להשפיע, כי כל כוונתם היא רק להנאת עצמם.

ועיקר השמירה שצריך להיות מפניהם, היא משום שבחיצוניות ניכר שהם עובדים, שעוסקים בתורה ותפילה בהתלהבות ומדקדקים בכל מיני דקדוקים. ומשום זה הם נקראים "ירא ה'", אחרת הם לא היו נקראים כך.

ומכל מקום בפנימיותם הם משועבדים לפרעה, היינו שכל כוונתם היא רק למלאות רצונם וצרכי עצמם, ואין להם שום שייכות לגבי עבודה של להשפיע. וסביבה כזו מביאה תקלה לעובד ה'.

(הרב"ש. 919. "ענין סביבה")

254. בזמן שעוסקים בבחינת עבדי פרעה, אזי אין להם ההתנגדות מצד הגוף, שהיות שגם הכוחות האלו, שנותנים הם רק לצורך הגוף. וממילא לא שייך כאן ענין של התנגדות, אלא אדרבא, הגוף מסכים לתת כוחות.

נמצא שסביבה כזו מביאה תקלה לישראל, היינו למי שרוצה להיות ל"ישראל" ולא להיות מ"עבדי פרעה". היות שעבד ה' מתפעל מעבודתם של עבדי פרעה, אזי העבדות של עבדי פרעה מוצאת חן בעיניו. לכן הוא נמשך אחריהם, וממילא הוא מקבל את מחשבותיהם וכוונותיהם, ועל ידי זה הוא מתחרט על כל הכוחות, שכבר נתן בעבודה של להשפיע. ומכאן ולהבא כבר אין לו שום כוח שיוכל להמשיך בעבודה דלהשפיע.

(הרב"ש. 919. "ענין סביבה")

255. בסביבה של חופשים, שאין הם מסוג של ירא ה', אזי אין להם שום קשר איתו, היות שהוא יודע שאין מה ללמוד מהם. ואז אין להם שום התחברות המחשבה, כי הוא יודע שאסור ללמוד ממעשיהם וממחשבותיהם של חופשים. לכן מסביבה כזו אין תקלה. מה שאין כן מ"יראי ה'" שהם עבדי פרעה, הם מביאים תקלה לישראל, ומהם צריכים לברוח כמטחוי קשת.

(הרב"ש. 919. "ענין סביבה")

256. התקלה היתה בעיקר בזמן שהמצרים היו מדברים אל ישראל בשפת יראת שמים, ומשפה הזו יוצאות כל התקלות לישראל, מה שאין כן אם המצרים היו מדברים בשפת החילוניים, בטח שהיו עם ישראל בורחים מהשפעתם בעת שהיו באים אליהם עם המחשבות והרצונות שלהם.

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)

257. בזמן שהלכו על דרך המצרים, שהיא בעמ"נ לקבל, הגוף היה נותן להם חומרי דלק, ולא היה קשה להם לעבוד עבודת ה', כידוע שהמצרים היו עובדי ה', כמו שכתבו חז"ל על מה שכתוב (בשלח תנחומא), "ויקח שש מאות רכב", (ואם תשאל) מהיכן היה בהמות משל מצרים, הרי נאמר, "וימת כל מקנה מצרים", אלא מהירא את דבר ה', כמו שכתוב, "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה, הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים", ואמרו מכאן, הירא דבר ה' יעשה תקלה לישראל.

ורש"י מביא מכאן, היה רבי שמעון אומר, "כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו".

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)

258. הערב רב, הם עמי הארץ שהם חושך, ולא נקראו ישראל, אלא עבדים מכורים לישראל, משום שהם כבהמות.

וישראל נקראים אדם. ויש בישראל בהמה ואדם, כמ"ש, ואַתן צאני צאן מַרְעיתי, אדם אתם. ואתן צאני צאן מרעיתי, אלו הם עמי הארץ, שהם טובים מצד הטוב. אדם אתם, תלמידי חכמים.

לוּ עמי שומע לי ישראל. כתוב עמי וכתוב ישראל. עמִי, הם עמֵי הארץ. ישראל, הם תלמידי חכמים. ועליהם כתוב, ובני ישראל יוצאים ביד רמה.

("זוהר לעם". "נשוא". מאמר "עה"ח ועצה"ד", סעיפים 97-96)

259. כתוב, אל תִתְחַר במְרֵעים. מרעים הם שמֵרֵעים לעצמם ולאותם שמתחברים עימהם. אל תתחר במרעים, פירושו, הרחק עצמך ממרעים, שלא תהיה חבר ורֵע עימהם יחד, שלא יזיקו לך מעשיהם ולא תיתפס בחטאיהם.

אם לא היה העֵרֶב רב הזה, שהתחבר בישראל, לא היה נעשה המעשה של העגל, ולא היו מתים מישראל אלו שמתו, ולא היו גורמים לישראל כל מה שגרמו. מעשה זה ועוון זה גרמו גלות לישראל.

("זוהר לעם". "בשלח". מאמר "ויַסֵב אלקים את העם", סעיפים 34-33)

260. וייפן כה וכה וירא כי אין איש, מישראל, באלו הרשעים שבאותו דור, אלא שהם ערב רב. וזה יהיה בסוף הגלות. ומשום זה הקץ של הגאולה נוקב עד תהום רבה, שהיא גלות רביעית.

("זוהר לעם". "כי תצא". מאמר "בר נַפְלֵי", סעיף 65)

קפיצת נחשון

261. כשעמדו ישראל על הים זה אמר איני יורד וזה אמר איני יורד. [...] מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה, קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לגלי הים, עליו הוא אומר הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש.

("ילקוט שמעוני". "שמות". פרק י"ד. אות רל"ד)

262. מי שכבר התחיל בעבודה, ואינו אומר שהוא יחכה, עד שה' יתן לו רצון לעבוד את עבודת הקודש, אז הוא יתחיל לעבוד, אלא הוא לא רוצה לחכות, כי התשוקה לעבודה ולהגיע לאמת דוחפת אותו ללכת קדימה, אף על פי שהוא לא רואה, שתהיה לו היכולת ללכת קדימה לבד, כדוגמת נחשון.

אבל הוא רואה, שאינו יכול להמשיך בעבודה זו, ומפחד שהעול מלכות שמים, שהוא עכשיו נושא בעול הזה, מתחיל ליפול ממנו, אז מתחיל לצעוק לקבל עזרה, כי רואה כל פעם, שכל המשא הזו שקבל עליו, מתחיל לנפול.

(הרב"ש. מאמר 1 "וילך משה" 1986)

קריעת ים סוף

263. בשעה שישראל חנו על הים, ראו כמה המונים, כמה חיילים, וכמה מחנות מלמעלה ומלמטה, וכולם באו בקיבוץ על ישראל. התחילו ישראל בתפילה מתוך צרתם.

בה בשעה, ראו ישראל מצוקה מכל הצדדים, הים עם גליו המתרוממים היה לפניהם, ואחריהם כל אלו הממונים וכל המחנות של מצרים, ולמעלה היו עליהם כמה מקטרגים. התחילו צועקים אל הקב"ה.

("זוהר לעם". "בשלח", מאמר "וייסע ויבוא ויֵט" סעיפים 180-179)

264. בזמן שעם ישראל בא למצב שאין להם מנוס מן הרע, שפירושו, שראו שכח הרע הוא מכל הצדדים, שאין הם רואים מדרך הטבע שום הצלה, זה נקרא שכבר הכלי של הרע נגמר.

ואז בא הזמן [...] שה' נותן להם האור, שהאור הזה מחזירם למוטב. היינו, שע"י זה יצאו משליטת הרע, הנקרא כלים דקבלה עצמית, ויזכו לכלים דהשפעה. וזה שאומר "התייצבו וראו את ישועת ה', אשר יעשה לכם היום". זאת אומרת, לאחר שנגמר הכלי של הרע בשלימות, כנ"ל, כבר יש מקום לגילוי אור מצד העליון. וזה נקרא שה' נותן להם את הכלים דהשפעה.

(הרב"ש. מאמר 18 "מהו, שדיבור של שבת לא יהיה כדיבור של חול, בעבודה" 1990)

265. ביציאת מצרים קיבלו כלים דהשפעה, שהם כלים דחסדים. וקריעת ים סוף היא בחינת ראיה, שהם אורות דחכמה, המקובלים בכלים דקבלה. ושם היה על ידי אתערותא דלעילא כמו שכתוב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".

(הרב"ש. 939. "יציאת מצרים ומתן תורה")

266. בזמן שהיו כבר נגמרים בבחינת הרע, ששם ראו, שאין אפשרות לצאת מהרע מצד דרך הטבע, רק בדרך נס, זה נקרא שהרע נגמר כל צרכו, אז היתה צריכה לבוא את העזרה מה', היינו לתת להם את האור של השלמת הכלים, היינו שהכלים דקבלה יקבלו צורה של השפעה. על זה לא שייך עבודת האדם. לכן כתוב "ואתם תחרישון", היות שעתה הוא הזמן של הבורא, מה שהוא נותן.

(הרב"ש. מאמר 18 "מהו, שדיבור של שבת לא יהיה כדיבור של חול, בעבודה" 1990)

267. בפסוק "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

יש להבין: מה שייך כאן לומר ענין "ויאמינו", שמובן, שהנס של יציאת מצרים וקריעת הים, הביא את ישראל לאמונה גדולה יותר ממה שהאמינו קודם? והלא אמרו חז"ל על פסוק "זה אלי ואנוהו", שראתה שפחה על הים יותר מיחזקאל הנביא. אם כן, משמע שיציאת מצרים היה ענין של ניסים גלוים, המביאים לידיעת ה', שזהו היפך מהמובן של "אמונה", כי אין פירושו למעלה מן הדעת. וכשרואים נסים גלוים, קשה מאד להיות אז באמונה. כי אדרבה, אז הוא התפשטות הדעת. אם כן מהו הפירוש של כתיב "ויאמינו בה'"?

רק יש לפרש על דרך הפירוש של "וכל מאמינים, שהוא אל אמונה". והפסוק מספר בשבחן של ישראל, שאפילו אחרי שראו הנסים הגלוים, לא נגרע אצלם העבדות ה', שהוא על דרך האמונה ולמעלה מן הדעת.

(בעל הסולם. "שמעתי". קנ"א. "וירא ישראל את מצרים")

268. נאמר, קשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה כקריעת ים סוף, שקריעת ים סוף הייתה לפתוח שבילים למעלה, לגלות המנעולא, כדי להטביע את המצרים. ונמצא שהיו נפתחים שבילים במנעולא להטביע את המצרים, ואורחות במפתחא בִשביל ישראל. וכמו שנפתחים שבילים ואורחות בו, כן התבקע ונפתח, כי כלולים ב' פעולות הפוכות זו מזו בקריעת ים סוף. כי כמו שהיו נפתחים שבילים בכוח המנעולא, ואורחות בכוח המפתחא, כן נבקע הים ונפתח להטביע המצרים ולהציל את ישראל.

("זוהר לעם". "ויגש". מאמר "ואכלת ושׂבעת ובירכת", סעיף 58)

מכות מצרים

במה שהבורא מכה, הוא מרפא

269. רק כשירצה השי"ת לייסר את שונאיך, אזי יעשה כמו שעשה למצרים בעשר מכות, שהיו שלא כדרך הטבע. ויהיה על פי נס ופלא ואות ומופת, כמו שכתוב בתורה כמה פעמים האותות. ויהיה נס בתוך נס כמו שעשה במצרים, שהיה נָגוֹף וְרָפוֹא, נגוף למצרים ורפוא לישראל. וכל מכה שהביא הקב"ה על מצרים היה בתוכו חסד גדול לישראל.

("דגל מחנה אפרים". פרשת עקב)

270. ענין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה. ובזה עצמו הוא מרפא אותו, כי אז אין לו שום עצה לעבוד לה', אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. נמצא שהמכה שקיבל מה', מזה עצמו הוא יכול להתרפאות, כי אחרת הוא ישאר בפרודא.

ובזה מובן מה שאמרו חז"ל, הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה, הוא מרפא (מכילתא בשלח). היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחינת אמונה בלי שום סמיכה.

(הרב"ש. 289. "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים")

271. "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (בשלח).

קושיית חז"ל, אם אני לא אשים המחלה, בשביל מה צריכים לרופא (סנהדרין ק"א ע"א).

ויש לפרש, היות שאני הרופא, ולמה אני אשים עליך מחלה, אם אני מוכרח לרפא את המחלה.

ומה אני מרויח אם אני אשים מחלה, בטח זה מטעם עונש. ואם אני צריך לרפא את המחלה, איזה עונש יהיה זה, רק כאילו שאני עושה עבודה בחינם. לכן אני לא אשים עליך מחלה. ומה שאתה חושב שהיא מחלה, אתה טועה בזה, אלא כל המצבים שאתה מרגיש, אם אתה מייחס אותם אלי, הכל הם תיקונים, שעל ידי זה אתה תתקרב אלי בדביקות.

(הרב"ש. 133. "הכל תיקונים")

272. "אין לך עשב למטה שאין לו מלאך שמכה ואומר לו גדל". וצריך לשאול בשביל מה צריך להכותו, אחרת הוא לא רוצה לגדול, הלא מצד הטבע אנו רואים שכל אחד ואחד רוצה להתגדל ולא להיות קטן קומה.

ולהבין זה יש לפרש על דרך עבודה. היות שהאדם מצד הטבע, כל זמן שהוא מושקע בארץ הוא מוותר על כל מיני גדלות ורוצה להשאר בארציות. אלא שיש כח מלמעלה הנקרא בשם "מלאך", שענין מלאך הוא כח המשפיע, שמכה אותו ואומר לו גדל. היינו שמכה אותו עם כח השפעה שלו, ואומר לו גדל, תצא מהארציות, אף על פי שהאדם נברא עם הרצון לקבל הנקרא ארציות.

ומבחינת הרצון לקבל היה האדם נשאר בארץ, ואף פעם לא היה לו יכולת לצאת מארציות. אבל כח ההשפעה שישנו בעולם, הנקרא מלאך, נותן לו יסורים, בזה שלא יהיה לו סיפוק בכך שהוא ממלא את הרצון לקבל. אם כן היסורים שמרגיש זה נותן לו דחיפה שיצא מהארציות.

(הרב"ש. 307. "אין לך עשב למטה")

273. כל המכות היו אצל המצרים, ולבני ישראל, לא היו שולטים שום דבר של המכות, ומדוע ה' לא הוציא את עם ישראל בעל כורחו של פרעה. ובדרך הפשט יש הרבה תירוצים. ונפרש זה על דרך העבודה.

ידוע, שכל אדם הוא "עולם קטן", שהוא כלול מע' אומות העולם ועם ישראל, היינו בחינת ישראל שבו, שהיא בחינת ישר-אל, כלומר, שכל מה שהוא עושה, הכל לשמו יתברך. ובחינה זו היא בגלות, בתוך הקליפות, שהם ע' אומות. ובחינת מצרים נקראת שהם מצירים לבחינת ישראל שבו. ופרעה מלך מצרים, נקרא בחינה המושלת ושולטת על עם ישראל. והקב"ה רוצה שגוף האדם צריך לעשות בחירה, היינו שהרע שבאדם יכנע.

(הרב"ש. מאמר 14 "מהו שכתוב "והשבות אל לבבך"" 1989)

274. משה ואהרן באו למצרים ודברו עם בני ישראל, שהקב"ה רוצה להוציא אותם ממצרים. ועשו במצרים את כל המופתים, ומזה שראו את עשר המכות שקבלו המצרים, בטח שזה היה צריך לקרב את הכלל ישראל לקדושה, ולא לעשות פעולה הפוכה, שנפלו כל פעם לשער של טומאה יותר עמוקה, עד שהגיעו בזמן, שהיו צריכים לצאת ממצרים, היינו שהיתה צריכה להיות הכנה גדולה לקבל אור הגאולה, ולבסוף מה אנו רואים, באיזה מצב הם היו, בזמן קבלת אור הגאולה, במ"ט שערי טומאה, היתכן דבר כזה.

וכפי שהסביר אאמו"ר זצ"ל, שענין גלות מצרים היה, בכדי להשיג כלים של המצרים. אבל רק בהשאלה. ואח"כ להחזיר להם בחזרה.

(הרב"ש. מאמר 14 "מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים" 1986)

275. כימי צאתך מארץ מצרים אַרְאנו נפלאות. עתיד הקב"ה לעשות גאולה לבניו, כבימים האלו ששלח הקב"ה להוציא את ישראל ממצרים, והיכה את המצרים באלו המכות בשביל ישראל, בחודש ניסן. מה ההפרש בין גאולה זו לגאולת מצרים? גאולת מצרים הייתה במלך אחד ובמלוכה אחת. כאן הגאולה היא מכל המלכים שבעולם, ומכל המלוכות שבעולם. ואז יתכבד הקב"ה בכל העולם ובכל הארץ, ויידעו כולם ממשלת הקב"ה בכל העולם, וכולם יוכו במכות עליונות כפליים משחטאו, משום שסירבו לשחרר את ישראל.

וכשיידעו ממשלתו של הקב"ה, כמ"ש, והיה ה' למלך על כל הארץ. אז כולם ינדבו עצמם להקב"ה בישראל. כמ"ש, והֵביאו את כל אחיכם מכל הגויים מִנחה לה'. אז יזדמנו האבות לראות בשמחת גאולת בניהם כמקודם. כמ"ש, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

("זוהר לעם". "זוהר חדש, לך לך". מאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אַרְאנו נפלאות", 107-105)

276. כל עשר המכות שעשה הקב"ה במצרים, הכול היה יד אחת, כי יד השמאל הייתה כלולה בימין, ועשר אצבעות היו כלולות זו בזו, כנגד עשרה מאמרות, שהקב"ה נקרא בהם אח"כ. וכנגד כולם היה זה של ים חזק וגדול ושליט. כמ"ש, מרכבות פרעה וחילו ירה בים. ולעת"ל עתיד הקב"ה להרוג כל השרים והמושלים של אדום. כמ"ש, מי זה בא מאדום.

("זוהר לעם". "בשלח". מאמר "מַרְכְבות פרעה וחֵילו", סעיף 266)

277. התחתונה מכל המדרגות, מלכות, שנקראת חרב לה' מלְאה דם, היכה מתחילה. וע"כ נהפכו המים שלהם לדם. מהתחתון, מהמלכות, התחיל הקב"ה להכות. והיד שלו, שיש בה עשר אצבעות, ע"ס, היכה בכל אצבע, מהמלכות עד הכתר. וכשהגיע למדרגה העליונה שלהם, הבכור של כל המדרגות, הכתר, הוא עשה את שלו, ועבר בארץ מצרים והרג כולם. וע"כ הרג כל הבכורים בארץ מצרים, משום שהוא מדרגה עליונה שלהם ובכור הכול.

("זוהר לעם". "וארא". מאמר "והשבות אל לבבך" סעיף 143)

278. שתים מכות היו במים, האחת שהתאדמו ומתה הדגה, והשנית שעלו הצפרדעים מהם, ובארץ שתים, אחת מהכנים, והשנית מהערוב, והן חיות מעורבות, וכתוב ותוצא הארץ נפש חיה, ושתים באויר כי הדבר איננו רק חם או קר משונה מן המנהג, וברגע אחד מתים אין להם מספר, בעבור כי רוח כל החיים שהיא בלב תלויה באויר, והשנית מכת שחין, כי הכתוב יקרא הרקיע אשר על ראשם שמים, והמכה השביעית מעורבת מגלגל הסערה ומגלגל האש, וכן כתוב ואש מתלקחת בתוך הברד, והשמינית מכת הארבה שבאה מרחוק על ידי הרוח, והתשיעית היתה מכה נפלאה שנעדר אור שני המאורות והכוכבים מארץ מצרים, ועשירית רדת המשחית מגלגלי הכבוד להרוג הבכורים.

("אבן עזרא". שמות ט', א')