1. דענין לשמה. בכדי שהאדם יזכה לשמה, הוא צריך לאתערותא דלעילא [להתעוררות מלמעלה], כי זהו הארה ממרום, ואין זה בשכל האנושי להבין, אלא מי שהוא טועם, הוא יודע. ועל זה נאמר: "טעמו וראו כי טוב ה'".
ומשום זה, צריך האדם, בזמן קבלת עול מלכות שמים, שיהיה על תכלית השלימות, היינו כולו להשפיע ולא לקבל כלום. ואם האדם רואה, שאין האברים מסכימים לדיעה זו, אין לו עצה אחרת, אלא תפילה, שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שגופו יסכים לשעבד את עצמו להקב"ה.
(בעל הסולם. "שמעתי". כ'. "ענין לשמה")
2. זה שצריכים עבודת האדם בכדי לקבלת מה' את הלשמה, הוא רק בחינת חסרון וכלי. והמלוי, אף פעם האדם יכול להשיג מעצמו, אלא זהו מתנת אלקים.
אולם התפלה צריכה להיות תפלה שלמה. היינו, מעומק הלב, שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא ה' בעצמו. ואיך האדם יודע זאת, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. הידיעה הזאת האדם יכול להשיג דוקא אם הוא השקיע כל הכוחות מה שיש ברשותו, ולא עזר לו.
לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים. אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. ואז הקב"ה שומע תפילתו.
(בעל הסולם. "שמעתי". ה'. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")
3. בכדי להרגיש את החיים שבתורה, האדם צריך להכנה דרבה, להכשיר את גופו, שיהא מסוגל להרגיש את החיים שבתורה. לכן אמרו חז"ל, שצריכים להתחיל בשלא לשמה, וע"י המאור התורה, שישיג בזמן שעדיין נמצא בשלא לשמה, זה יביאהו לשמה, כי המאור שבה מחזירו למוטב. ואז תהיה לו היכולת ללמוד לשמה, היינו לשם התורה, הנקראת "תורת חיים", משום שכבר ישיג את החיים שבתורה, כי המאור שבתורה יתן הכשרה להאדם, שתהיה לו היכולת להרגיש את החיים, הנמצא בתורה.
(הרב"ש. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)
4. הכוחות לעשות לשמה מוכרחין לקבל מהעליון, כי אין בכוחו של התחתון להתחיל בעבודה, אלא מבחינת שלא לשמה, הנקרא רצון לקבל, כי רק השלא לשמה נותן את כוח המנענע הראשון של התחתון, כי בזמן שאין האדם מוציא טעם מספיק מהנאות גשמיות, אזי הוא מתחיל לחפש אחרי תענוגים רוחניים.
נמצא ששורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל. והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו, ונותן עליה כוח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע, מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו הוא להשפיע. היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע.
(הרב"ש. 587 "עליון מברר לצורך התחתון")
5. רק אחרי שמשיג מדרגה זאת הנקראת שלא לשמה, אזי הוא זוכה לידי תופעות אחרות, שבא לידי מצב יותר עליון. היינו שאין לו אז שום חשבון לעצמו, אלא כל החשבונות והמחשבות שלו הם האמת.
כלומר שכל כוונתו היא אך להתבטל את עצמו לידי מציאות האמיתית, שמרגיש, שעליו רק לשמש את המלך, מחמת שמרגיש את רוממותו וגדלותו וחשיבותו של המלך.
אז הוא שוכח, היינו שאין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שבחינתו עצמו מתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שהוא מרגיש. נמצא אז בבחינת לשמה, היינו נחת רוח לה', וכל דאגותיו ומאויו במה שיוכל להנות לה'. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה עולה שם כלל. ואז הוא בבחינת משפיע על מנת להשפיע.
(הרב"ש. 223. "הכניסה לעבודה")
6. צריכים לדעת, שמדרגת "שלא לשמה" היא מדרגה חשובה מאוד, ואין לנו שכל להעריך את חשיבות של תו"מ שלא לשמה. ואאמו"ר זצ"ל אמר "עד כמה שהאדם מבין להחשיב את העבודה דלשמה, שהיא עבודה חשובה, הוא צריך לדעת, אפילו השלא לשמה עוד יותר חשוב מהלשמה, שאדם נתן שיעור לחשיבותה. כי אין האדם מוכשר להעריך את החשיבות של קיום תו"מ אפילו שלא לשמה. אבל בטח ששלימות קיום של תו"מ צריך להיות לשמה".
(הרב"ש. מאמר 23 "שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל" 1987)
7. האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלמות. היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות, שאין האברים מסכימים לדעה זו.
ומזה הוא יכול לבוא לדעת בבירור, שאין לו עצה אחרת, אלא שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שהגוף כן יסכים לשעבד עצמו לה' בלי שום תנאים. היות, שהוא רואה, שאין בידו לשכנע את גופו, שיבטל את עצמותו לגמרי.
(בעל הסולם. "שמעתי". ה'. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")
8. לעולם אין לקוות שיגיע הזמן ושימצא הפתרון שיוכלו להתחיל את עבודת השי"ת מתוך "לשמה", אלא כמאז כן עתה, וכן לעתיד, מוכרח כל עובד ה' להתחיל בעסק העבודה, "מתוך שלא לשמה", אשר מתוכה יבוא אל ה"לשמה". והדרך להגיע לדרגה זו, אינה מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו, ובמידת שליטתו על ליבו, ועל כן רבים חללים נפלו ויפלו על שדה העסק "שלא לשמה", וימותו בלי חכמה. ועם כל זה, שכרם גדול מאוד, כי אין מחשבתו של אדם מסוגל להעריך אותו היקר והערך של עשיית נחת רוח ליוצרו. ואפילו העושה שלא על תנאי זה, מכל מקום, מתוך שאינו ראוי באופן אחר, עושה גם כן נחת רוח ליוצרו. וזה נקרא שלא מדעתו.
(בעל הסולם, "מצווה אחת")
9. עיקר "תורה לשמה" נקרא בזמן שלומדין בכדי לידע בבירור גמור בתוך הדעת ממש, בלי שום ספיקות של בירור האמת "שאית דין ואית דיין [שיש דִּין ויש דַּיָּן]".
"אית דין [יש דין]" נקרא, שרואים את המציאות, כמו שהוא נראה לעינינו. היינו שאנחנו רואים, בזמן שעובדים בבחינת אמונה והשפעה, אז נגדלים ועולים מיום ליום, כי בכל פעם רואים השתנות לטובה.
וכן להיפוך, כשאנו עובדים בבחינת קבלה וידיעה, אז רואים שיורדים מיום ליום, עד לתכלית השיפלות שישנם במציאות.
כשמסתכלים על ב' מצבים האלו, אז רואים "שאית דין, ואית דיין [שיש דִּין ויש דַּיָּן]". מטעם, כי בו בזמן שלא הולכים על פי דיני תורה של אמת, אז תיכף נענשים על המקום. אז רואים "שאית דין צדק [שיש דִּין צדק]". פירוש, שרואים שדוקא זהו הדרך הטובה ביותר, ומסוגל וראוי להגיע אל האמת.
וזהו שנקרא "שהדין הוא צדק", שרק באופן כזה יכולים לבוא לשלימות התכלית. היינו, שיבין בתוך הדעת בהבנה שלימה ומוחלטת, שאין למעלה הימנה, שרק בבחינת אמונה והשפעה יכולים להגיע להתכלית.
לכן אם לומדים על מטרה זו, להבין זאת "שאית דין ואית דיין", זה נקרא "תורה לשמה".
(בעל הסולם. "שמעתי". כ"ב. "תורה לשמה")
10. על ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו יתברך, אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו.
ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו יתברך הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה לתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו, נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו.
וכשמרגיש הרגשה זו, נבחן אז שכבר יש לו התיקון של המ"ן. ואז הוא מוכשר גם כן לקבל את המ"ד, שכבר אין ביניהם שום סתירה, כי גם התחתון רוצה בטובת העליון ולא לתועלת עצמו.
וזה נבחן כשהעליון נותן לתחתון בחינת מוחין, אזי הוא נותן לו גם את הלבושי מוחין, כנ"ל שנותן לתחתון את השפע וגם את כוח המסך, שהוא הרצון להשפיע. וזה ענין "מתוך שלא לשמה באין לשמה".
(הרב"ש. 587. "עליון מברר לצורך התחתון")
11. בזמן שהוא רואה שעל ידי מעשים של קבלה לא ישיג חיות, אז הוא מתחיל לעשות מעשים של השפעה בכדי שמעשים של השפעה ישפיעו לו תענוג.
נמצא שהיסורים מחזירין אותו למוטב, היינו היסורים שהוא מרגיש שאין לו ממה לקבל תענוג, גורמים לו שיחזור למוטב, היינו שיעשה מעשים של השפעה. כי ענין מוטב הוא בחינת השפעה, כמו שכתוב "רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך", היינו להשפיע.
נמצא שעל ידי היסורים, שהוא סובל מזה שאין לו חיות, הוא בוחר לעצמו דרך חדשה ומתחיל לעסוק להשפיע.
ואף שגם זה הוא על הכוונה לקבל, אבל זה נקרא בחינת שלא לשמה הקרוב לשמה, שזה ענין שמתוך שלא לשמה באים לשמה, מסיבת המאור שבה מחזירו למוטב. כי מאחר שהוא עושה מעשיו להשפיע, על ידי זה הוא מתחיל להרגיש מאור בהמעשים דלהשפיע. והמאור הזה יש בסגולתו להפוך אחר כך שיעשה להשפיע.
(הרב"ש. 279. "למה נמשלו ישראל לזית")
12. העצה היא להאדם, שאם הוא רואה שעוד לא מסוגל לעבוד לשמה, שירבה הרבה עשיות בשלא לשמה. כי בזמן שיראה שיש לו הרבה מעשים בשלא לשמה, אז לא תהא לו ברירה אחרת אלא לחזור בתשובה ולעשות לשמה, כי אחרת כל עבודתו היה בחינם.
ויש כלל, אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. לכן אם יש לו הרבה מעשים בשלא לשמה, אז לא ירצה להפסיד את כל טרחתו, לכן יהיה לו צורך לתקן את כל עבודתו שיכנס בהקדושה.
מה שאין כן למי שעובד שלא לשמה ואין לו הרבה מעשים, היינו שלא נתן הרבה זמן בתורה ועבודה על דרך שלא לשמה, אזי אין לו כל כך צורך לחזור בתשובה, משום שאין לו כל כך מעשים להפסיד. לכן צריכים להשתדל אפילו בשלא לשמה להרבות במעשים טובים, כי זוהי סיבה שיהא לו צורך לחזור בתשובה ולעסוק בלשמה.
(הרב"ש. 269. "אין אדם טורח בסעודה ומפסידה")
13. אמרו חז"ל "מתוך שלא לשמה באים לשמה". דהיינו, שמתחיל לעסוק בתו"מ בעמ"נ "הב לן עותרא עלמא דין [תן לנו עושר העולם הזה]". ואח"כ בעמ"נ "הב לן עותרא עלמא דאתי [תן לנו עושר עולם הבא]". וכשלומד כך, אז הוא צריך להגיע ללמוד לשמה, היינו לשם התורה. דהיינו שהתורה ילמוד אותו את דרכי השם ית'. ואז הוא צריך לעשות מקודם המיתוק של מלכות בבינה, שפירושו, שמעלה את המלכות, שנקרא רצון לקבל, לבינה, שהוא בחינת השפעה. היינו, שכל עבודתו יהיה רק בעמ"נ להשפיע.
ואז נעשה לו חושך. שמרגיש שהעולם חשך בעדו, משום שאין הגוף נותן כח לעבודה רק בבחינת קבלה, ולא בבחינת השפעה. ואז אין לו עצה אחרת, רק להתפלל לה', שיאיר עיניו, שיוכל לעבוד בבחינת השפעה.
(בעל הסולם. "שמעתי". ע"ט. "אצילות ובי"ע")
14. אמר אאמו"ר זצ"ל, שבכדי לזכות לשמה צריכים מקודם להכין שלא לשמה הכי גדול, ואחר כך יכולים לבוא לשמה.
ואפשר לפרש על דרך הנ"ל, היינו שלא לשמה נקרא שקר, ולשמה נקרא אמת. ובזמן שהשקר הוא קטן, היינו שהמצוות והמעשים טובים הם מועטים, נמצא שיש לו שלא לשמה קטן, ואז אין הוא מסוגל לראות את האמת. לכן הוא אומר אז, שהוא הולך בדרך הטוב והאמת, היינו שהוא עוסק בלשמה.
מה שאין כן כשעוסק ביום ובלילה בתורה ומצוות שלא לשמה, אז הוא מסוגל לראות את האמת משום שעל ידי רבוי שקרים נעשה אצלו גדול, נמצא שהוא רואה באמת, איך שהוא הולך בדרך השקר. ואז הוא מתחיל לתקן את מעשיו.
היינו, שאז הוא מרגיש, שכל מה שהוא עושה הוא רק שלא לשמה, ומהנקודה הזו עוברים לדרך האמת, היינו לשמה. ורק כאן בנקודה זו, מתחיל את הענין "משלא לשמה באים לשמה".
(הרב"ש. אגרת ט"ז)
15. הרגש התפעלות, המגיע לאדם בעסק המצות בין אדם למקום, הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות, המגיע לו בעת עסק המצות שבין אדם לחבירו.
כי כל המצות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקוה של אהבה עצמיית. כלומר, שאין שום הארה ותקוה חוזרת אליו, על ידי טרחתו זו, מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אשר כאן, בנקודה הגבוה הזאת, מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש.
(בעל הסולם. "הערבות", אות כ"ב)
16. "ואמרו חכמים לעולם יעסוק האדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמיי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לעניין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".
(הרמב"ם. "משנה תורה")
17. רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו, נקרא רע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה, שנאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה, ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והוה צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.
(משנה. מסכת אבות, פרק ו')