העבודה באמונה למעלה מהדעת - קטעים נבחרים מהמקורות

1. מטרם שהאדם מוכשר להשיג את האמת, הוא צריך להאמין, שהאמת היא לא כפי ערך ידיעתו והרגשתו, אלא שהיא בבחינת "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". שזה רק מסיבת התיקון, בכדי שהאדם יבוא לשלימותו, שהוא מרגיש רק את עצמו ולא מציאות אחרת. לכן אם האדם ישיב את לבו להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהשכל, על ידי זה מכשירו ומתקנו לבוא לידי גילוי פנים. על דרך שמובא בזהר הקדוש שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון בר יוחאי "אין מקום להסתתר ממך", היינו שבכל מיני הסתרות שהרגיש, היה מאמין שכאן אור ה', וזה הכשירו, עד שבא לידי גילוי פנים של אורו יתברך. וזהו ענין גודל האמונה, שמוציא את האדם מכל מיני שיפלות והסתרות, אם האדם מתחזק בה ומבקש מה' שיגלה את עצמו.

(הרב"ש. רשומה 236 "מלא כל הארץ כבודו")

2. ענין אמונה למעלה מהדעת בעבודה, פירושה, שצריכים להאמין, אף על פי שהשכל לא רואה שהוא כך, ויש לו כמה הוכחות שאינו כך, כמו שהוא רוצה להאמין, זה נקרא, אמונה למעלה מהדעת. היינו, שהוא אומר, שהוא מאמין, כאילו היה רואה זה בתוך הדעת. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת" בעבודה. כלומר, שזוהי עבודה גדולה, שהאדם יקבל על עצמו זה, הוא נגד הדעת. זאת אומרת, שאין הגוף מסכים לזה, מכל מקום הוא מקבל על עצמו, כאילו זה היה בתוך הדעת. ולאמונה כזאת צריכים עזרה מה'. לכן על האמונה בצורה כזו, האדם צריך להתפלל, שיתן לו כח, שיהיה דומה אליו, כאילו השיג זה בתוך הדעת. כלומר, אין להאדם להתפלל לה', שיתן לו להבין הכל בתוך הדעת. אלא שיתפלל לה', שיתן לו כח לקבל את האמונה למעלה מהדעת, כאילו שזה היה בתוך הדעת.

(הרב"ש. מאמר 6 "מהו למעלה מהדעת, בעבודה" 1989)

3. צריך להאמין למעלה מהדעת ולצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונת ה' בהרגשה באברים שלו, ורואה ומרגיש שהבורא מנהיג את כל העולם כולו בבחינת טוב ומטיב. והגם כשהוא מסתכל בתוך הדעת, הוא רואה להיפך, מכל מקום הוא צריך לעבוד למעלה מהדעת, ושיהיה דומה בעיניו, כאילו זה נמצא כבר בהרגשה באברים, שכך הוא באמת, שהקב"ה מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. וכאן הוא קונה חשיבות המטרה, ומכאן הוא מקבל חיים, היינו שמחה מזה שיש התקרבות לה', ויש להאדם מקום לומר, שה' הוא טוב ומטיב, ומרגיש עצמו שיש לו הכח לומר לה' "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו", מסיבת שיש לו על מה לתת תודה להבורא. ולפי שהוא מרגיש את חשיבות הרוחניות, כך הוא מסדר שבחו של הקב"ה.

(הרב"ש. מאמר 28 "מהו לא תוסיף ולא תגרע, בעבודה" 1987)

4. דוקא ע"י אמונה למעלה מהדעת, היינו אפילו שהוא מרגיש בחינת חושך בדרך הזה, ואף על פי שהוא מבין, שאם היה המלכות מאירה בגלוי ולא על דרך ההסתר, אלא שהגוף היה מרגיש את גדלות ה', היה לו בטח יותר קל ללכת הלאה, ולזכות להיות תמיד במצב עבודה, ולא היה לו שום ירידות, מכל מקום הוא בוחר ללכת למעלה מהדעת.

(הרב"ש. מאמר 6 "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה" 1991)

5. בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם". ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות.

(הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

6. כל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל ההתגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע. והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת". וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמיים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה.

(הרב"ש. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)

7. כשלהבת הקשורה בפתילה, היינו שהמחשבה זרה נקרא בחינת פתילה, שרוצה להכניס פסול בעבודתו. זאת אומרת, שהמחשבה זרה נותנת לו להבין שמצד השכל והדעת, אין לו מה לעשות בעבודתו יתברך. ובזמן שהוא מקבל את המחשבה זרה ואומר, שאין הוא רוצה לתרץ שום תירוץ, אלא כל מה שהדעת אומרת הוא נכון, רק שהוא הולך בדרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. נמצא, ששלהבת האמונה קשורה בפתילה של המחשבה זרה. נמצא, שרק עכשיו הוא יכול לקיים מצות האמונה כיאות. נמצא, שהקושיות נעשו לו זכויות, שהרי אחרת לא היה יכול לקבל שום זכויות מבחינת אמונה. וזה נקרא "שמחין ביסורים". הגם שיש לו יסורים, מזה שהמחשבה זרה מצערת לו, וגורמת לדבר סרה ורכילות ולשון הרע על עבודתו יתברך, מכל מקום הוא שמח בזה, שרק עכשיו בזמן כזה, הוא יכול לקיים בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזה נקרא שמחה של מצוה.

(הרב"ש. רשומה 5 "ענין זדונות נעשו כזכיות")

8. אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תו"מ. אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע. והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע.

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

9. האדם צריך לומר לאומות העולם שבקרבו, תדעו לכם, שכל מה שאתם מדברים, זה נכון, שלפי השכל אתם צודקים, ואין לי מה להשיב לכם. אלא שניתן לנו עבודה למעלה מהדעת, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שאין אתם צודקים. והיות שהעבודת האמונה צריכה להיות למעלה מהדעת, לכן אני נותן לכם תודה רבה על הטענות הצודקות, שאתם הבאתם לי. מטעם, שאי אפשר לומר, שאדם הולך למעלה מהדעת, אלא רק בזמן שיש דעת ושכל, אז שייך לומר שהולך למעלה מהשכל. מה שאין כן כשאין דעת, אין שייך לומר שהולך למעלה מהדעת. פירוש, "למעלה מהדעת" נקרא, שדרך הזאת יותר חשובה מדרך שבתוך הדעת. אולם בזמן שאין דרך אחרת, שתגיד לו: "לך בדרך הזאת", אז לא שייך לומר, שהוא בוחר בדרך של אמונה למעלה מהדעת. לכן דוקא מכח אמונה למעלה מהדעת, יכולים לנצח את הדעות של אומות העולם, שנמצאים באדם.

(הרב"ש. מאמר 36 "מהו, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, בעבודה" 1989)

10. ענין ריקנות אינה שורה אלא על מקום שאין שם ישות (בסוד "תולה ארץ על בלימה"). נמצא, כמה הוא השיעור של המלוי של מקום הריקן? התשובה הוא: לפי מה שהוא רומם את עצמו למעלה מהדעת. זאת אומרת, שהריקנית צריכים למלאות עם רוממות, היינו עם בחינת למעלה מהדעת. ויבקש מה', שיתן לו את הכח הזה. ויהיה הפירוש, שכל הריקנית לא נברא, היינו שלא בא לאדם שירגיש כך שהוא ריקן, אלא בכדי למלאות זה עם רוממות ה', היינו שיקח הכל למעלה מהדעת. וזהו מה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו". כלומר, שזה שבא לאדם, אלו המחשבות של ריקות, הוא בכדי שהאדם יהא לו צורך לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת. ולזה צריכים את עזרת ה'. היינו, שהאדם מוכרח אז לבקש מה', שיתן לו את הכח, שיוכל להאמין למעלה מהדעת. נמצא, שדוקא אז האדם נצרך להבורא, שיעזור לו. וזהו מטעם, היות השכל החיצוני נותן לו להבין את ההיפך. לכן אין עצה אחרת להאדם אז, אלא לבקש מה', שיעזור לו. ועל זה אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר י"ג. "ענין רמון")

11. רוממות ה' פירושו, שהוא צריך לבקש מה', שיתן לו הכח ללכת למעלה מהדעת. זאת אומרת, שרוממות ה' יש ב' פירושים:

א. שלא ימלא עם בחינת דעת, שהוא שכל, מה שהאדם יכול לתרץ את שאלותיו. אלא שהוא רוצה, שה' ימלא לו את שאלותיו. נמצא שזה נקרא רוממות, משום שכל השכל בא מלמעלה, ולא מצד האדם, היינו שהאדם יכול להשיב את שאלותיו. וכל מה שהאדם יכול לתרץ, נקרא שהאדם מתרץ הכל עם שכל החיצון. כלומר, שהרצון לקבל מבין, שכדאי לקיים תו"מ. מה שאין כן למעלה מהדעת, הוא המחייב את האדם ללכת בעבודה, זה נקרא נגד הדעת של הרצון לקבל.

ב. שרוממות ה' נקרא, שהוא נעשה זקוק, שה' ימלא משאלותיו.

לכן:

א. שהאדם צריך ללכת למעלה מהדעת, אז האדם רואה שהוא ריקן, ואז הוא נעשה נצרך לה'.

ב. שרק ה' יכול לתת לו הכח הזה, שיהא בידו ללכת למעלה מהדעת. היינו, זה שה' נותן, זה נקרא רוממות ה'.

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר י"ד. "מהו רוממות ה'")

12. כתוב: "הוי המתאוים את יום ה'. למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור". והענין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה הוא, שהם מצפים, שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת. שיהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראיה וידיעה גמורה, שכך הוא. היינו, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומטיב. כי ראיה הוא נגד אמונה. כלומר, אמונה הוא דוקא במקום שהיא נגד השכל. והאדם, עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כלומר, הם מאמינים, שהשגחה של הבורא עם הנבראים הוא בבחינת טוב ומטיב. ומה שהם לא רואים זה בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה': "אנחנו רוצים לראות את בחינת טוב ומטיב בבחינת ראיה בתוך השכל". אלא הם רוצים, שזה ישאר אצלם בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אלא שהם מבקשים מה', שיתן להם כח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת. היינו, שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה', "יום ה'".

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר ט"ז. "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה")

13. אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים, ולומר שאצלו זהו חשוב כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה, כאילו הוא כבר זכה לבחינת גילוי פנים. אבל זה אי אפשר להחזיק מעמד, ושיהיה אצלו ההסתרה כמו גילוי, רק בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה. אז האדם יכול לומר "מה חשוב לי, מה שאני מרגיש בזמן העבודה, כי עיקר הוא אצלי, שאני רוצה להשפיע להבורא, ואם הבורא מבין, שיהיה לו יותר נחת רוח אם יעבוד בבחינת אחוריים, אני מסכים".

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

14. בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאין לו שום סמיכה, אז נעשה המצב שלו שחור, שהיא בחינה היותר תחתון שבעולם העליון, ומזה נעשה בחינת כתר לתחתון, שכלי דכתר הוא כלי דהשפעה. כי הבחינת התחתונה שבעליון היא מלכות, שאין לה מעצמה ולא כלום. ורק בצורה כזו נקרא מלכות. היינו, שאם מקבל עליו המלכות שמים, שהיא בבחינת שאין לה כלום, בשמחה, נעשה מזה אח"כ בחינת כתר, שהיא כלי דהשפעה.

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

15. העיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף. כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת.

(הרב"ש. מאמר 12 "הנרות הללו קדש הם" 1991)

16. תכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום לפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם, שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש. כלומר, שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד. והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר עבודה, היתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה. ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראיה אמיתית, על מה לסמוך את הוודאות של האמונה. וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול.

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר צ"ו, "מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה")

17. האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו. והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכל למעלה מהדעת. ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו. ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם. ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי.

(הרב"ש. רשומה 21 "קידוש החודש")

18. העבודה למעלה מהדעת צריכה להיות כניעה ללא תנאי, כלומר שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת למעלה מהדעת. שהאדם צריך לומר "אני רוצה להיות עובד ה', אפילו שאין לי שום מושג בעבודה, ואין לי שום טעם בעבודה, ומכל מקום אני מוכן לעבוד בכל כוחי, כאילו שהיתה לי השגה והרגשה וטעם בעבודה, ואני מוכן לעבוד ללא שום תנאי". ואז האדם יכול ללכת קדימה, ואין לו אז שום מקום, שיוכל ליפול ממצבו, מטעם שהוא מקבל על עצמו לעבוד אפילו כשהוא מונח ממש בארץ, היינו שאי אפשר להיות למטה מבארץ. וזהו כמו שכתוב (קהלת א') "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת".

(הרב"ש. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

19. "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי". היינו שאומר, שכל הסתרות והיסורים, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהבורא שלח לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו מקום לעבוד למעלה מהדעת. ובזמן שיש כח בידו לומר כך, היינו שהקב"ה מסבב לו את הסיבות האלו, הוא לטובת האדם. זאת אומרת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא לעבוד בעמ"נ להשפיע, ולא לתועלת עצמו. ואז האדם בא לידי הכרה, היינו שהוא מאמין, שהבורא נהנה דוקא מעבודה זו, שהוא בנוי הכל למעלה מהדעת. נמצא, שאין האדם מתפלל אז מהבורא, שהצללים יעברו מן העולם, אלא הוא אומר אז, אני רואה, שהבורא רוצה, שאני יעבוד אותו בצורה כזו, שהוא הכל למעלה מהדעת. אם כן בכל מה שהוא עושה, הוא אומר, בטח שהבורא נהנה מעבודה זו. אם כן מה איכפת לי שאני עובד במצב של הסתרת פנים, היות שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, היינו שהבורא יהנה. לכן אין לו שום פחיתות מעבודה זו, היינו שירגיש שהוא נמצא במצב של הסתרת פנים, שאין הבורא נהנה מעבודה זו. אלא האדם מסכים להנהגת הבורא.

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר ח'. "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א")

20. אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא". כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח.

(הרב"ש. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

21. יש לפעמים, שהאדם מבזה את עבודה זו של קבלת עול מלכות שמים, שהיא זמן של הרגשת השחרית. שהוא רואה, שאין מי שיכול להציל את מצבו, שבו הוא נמצא, אלא רק הבורא. והוא מקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת, בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא". ושצריך להיות לו שמחה, בזה שיש לו עתה מה לתת להבורא. ומזה שיש לו מה לתת להבורא, הבורא נהנה מזה. אבל לא תמיד יש לאדם הכוח, שיגיד, שזהו עבודה יפה, הנקרא הידור. אלא הוא מבזה את עבודה זו. וזהו תנאי קשה לאדם, שיהיה בידו לומר, שהעבודה זו הוא בוחר יותר מהעבודה של בחינת "לבנינות". היינו ממצב שאינו מרגיש טעם של חושך בעת עבודה. אלא שאז הוא מרגיש טעם בעבודה, היינו שאז אין הוא צריך לעבוד עם הרצון לקבל, שיסכים לקבל על עצמו מלכות שמים למעלה מהדעת. ואם הוא כן מתגבר על עצמו, ויכול לומר שהעבודה זו נעים לו, בזה שעתה הוא מקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, ומקבל את עבודה זו בבחינת יופי והדר, זה נקרא "שמחה של מצוה".

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

22. צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו. אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה. כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר.

(הרב"ש. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

23. באמונה, יש להבחין ג' הבחנות:

א. הוא למשל איש אחד נותן לחבירו אלף דולר, והאדם מקבל אותם, והוא מאמין בטח היות שאיש זה הוא חבר שלי ואדם מסודר. בטח אם הוא נותן לו את הסכום הנ"ל, בטח יש שם אלף דולר, ואינו צריך לספוֹר, וזה נקרא אמונה שהוא למטה מהדעת, כלומר זה שהוא מאמין לו, הוא בגלל שהדעת לא מתנגד למה שהוא מאמין, כלומר שאין סתירה בין זה שהוא מאמין לו, לבחינת הדעת, נמצא, שאצלו האמונה הוא למטה מהדעת, והדעת יותר חשוב, כלומר, זה שהוא מאמין לו, הוא מטעם שאין הדעת מתנגד. אמנם אם זה יהיה בסתירה להדעת בטח הוא לא יאמין. וזה עוד לא נקרא אמונה למעלה מהדעת.

ב. שהוא אמר לו הרי לך אלף דולר. והמקבל, הלך וסוֹפר אותם שלוש פעמים, וראה שיש שם אותו הסכום, והוא אומר להנותן אני מאמין לך שיש כאן אותו סכום. כמו שאתה אומר, בטח שהאמונה הזו, לא נחשב לאמונה.

ג. שספר את האלף דולר ג' פעמים, וראה שחסר שם דולר אחד, והוא אומר להנותן אני מאמין לך, שיש כאן אלף דולר, כאן, הלא דעת והשכל אומר, שיש כאן חסרון. והוא אומר, שהוא מאמין. נמצא, שזה נקרא למעלה מהדעת אמיתי.

(הרב"ש. מאמר 23 "מהו, ענין טהרת אפר פרה, בעבודה" 1991)

24. אנו צריכים להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו, שכל עבודה שלנו, לא חשוב באיזו צורה אנו עובדים, אם האדם מיחס את העבודה לשם הקב"ה, אפילו שתהיה בתכלית השפלות, ה' נהנה מזה. והאדם צריך להשתדל להיות בשמחה, מזה שהוא יכול לעשות מעשים, בזמן שהוא נמצא במצב של שפלות. והאדם צריך לומר לעצמו, שהוא נהנה מעבודה זו, שהוא כולו למעלה מהדעת. כפי שהשכל מחייב, אין עבודה זו נקראת "עבודה", היינו מעשה חשוב, שהבורא יהנה מזה. אבל הוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו לנו, שה' כן נהנה. וזהו למעלה מהדעת.

(הרב"ש. מאמר 23 "מהו, שנתקשה משה על מולד הלבנה, בעבודה" 1990)

25. האדם צריך לומר, שאף על פי שהוא נמצא בתכלית השפלות, כלומר שהוא עדיין משוקע באהבה עצמית, ועדיין אינו מסוגל לעשות משהו למעלה מהדעת, מכל מקום ה' נתן לו מחשבה ורצון לעסוק בתו"מ. וגם נתן לו קצת כח, שיוכל להתגבר על בחינת מרגלים, מה שמדברים אליו, ונוקרים את ראשו בטענותיהם, ומכל מקום הוא יש לו קצת אחיזה ברוחניות. אז האדם צריך לתת תשומת לב על זה, ולהאמין, שה' מטפל עמו, ומדריכו ללכת בהמסלול המוביל להיכל המלך. נמצא, שהוא צריך לשמוח בזה, שה' משגיח עליו, ונותן לו גם הירידות. כלומר, שהאדם צריך להאמין, כמו שהאדם יכול להבין, שה' נותן לו את העליות, שזה בודאי אין האדם יכול לומר, שהוא בעצמו מקבל את העליות, אלא שה' רוצה לקרב אותו, לכן הוא נותן לו העליות. כמו כן האדם צריך להאמין, שגם הירידות נותן לו ה', בגלל זה שהוא רוצה לקרבו. לכן כל עשיה ועשיה, שיש לו באפשרותו לעשות, הוא צריך לעשות זה, כאילו הוא היה נמצא במצב עליה. לכן זה שהוא מתגבר משהו בזמן הירידה, זה נקרא אתערותא דלתתא. וכל פעולה שהוא עושה, ומאמין שכך הוא רצונו ה', מזה עצמו הוא זוכה להתקרבות יותר גדולה, היינו שהאדם בעצמו מתחיל להרגיש, שה' קירב אותו.

(הרב"ש. מאמר 6 "מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה" 1990)

26. כשהתחיל לעבוד, בטח היתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש ענין לשם שמים, מטעם "מצוה גוררת מצוה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות. ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים". נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת. והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת.

(הרב"ש. רשומה 71 "ענין גלות")

27. ענין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה. ובזה עצמו הוא מרפא אותו, כי אז אין לו שום עצה לעבוד לה', אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. נמצא שהמכה שקיבל מה', מזה עצמו הוא יכול להתרפאות, כי אחרת הוא ישאר בפרודא. ובזה מובן מה שאמרו חז"ל, הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה, הוא מרפא. היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחינת אמונה בלי שום סמיכה. וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטלה", שהכוונה שה' גוזר, היינו שלוקח ממנו את התענוג של העבודה, ואין לך גזירה יותר גדולה מזו, שלוקח ממנו את החיות של העבודה. וצדיק מבטלה, היינו אם האדם אומר שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה של חיות ותענוג, אז ממילא הגזירה מתבטלת. אלא אדרבא הוא עולה עכשיו למדרגה יותר גבוהה, שהוא עכשיו בבחינת אמונה טהורה, ונקרא בלי פניה עצמית.

(הרב"ש. רשומה 289 "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים")

28. צריך להאמין למעלה מהדעת, שהאדם נמצא בשלימות, וגם כל העולם כולו. נמצא, באופן כזה הוא יכול וצריך לתת תודה לה', על מה שנתן לנו כל טוב. וזה נקרא "קו ימין", שהוא ממש להיפך מקו שמאל. כלומר, שבקו שמאל אנו הולכים בתוך הדעת, ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". היינו, דוקא בבחינת השכל ולא למעלה מהדעת. מה שאין כן כשעוברים לעבוד לבחינת ימין, נמצא, השמאל הוא הגורם, שהימין יהא בנוי על בסיס של למעלה מהדעת. וזהו כמו שאמרו חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת". היינו, שמצב "השמאל" מראה להאדם איך נדחה ונפרד מעבדות ה'. ו"ימין מקרבת", שפירושו, שמראה לו, איך שהוא מקורב לעבודת ה'. זאת אומרת, שבזמן שהוא עוסק בשמאל, אז השמאל צריך להביאו לראות מצב של דחיה, איך שהוא נדחה ונפרד מהעבודה. ובזמן שהוא עוסק בימין, הוא צריך להגיע לידי מצב, שיראה איך שהוא מקורב לה'. ועל ימין הוא צריך לתת תודה לה', ובשמאל הוא צריך לתת תפלה לה'.

(הרב"ש. מאמר 7 "מתי הם הזמנים של תפילה והודאה, בעבודה" 1990)

29. האדם צריך לעסוק בתורה הן ביום והן בלילה, ולילה ויום צריכים להיות שוים אצלו, כמובא בזהר הקדוש (ריש בשלח). היינו שמצב השלימות שנקרא "יום", ומצב הבלתי שלימות הנקרא "לילה", צריכים להיות בשוה, היינו אם כוונתו לשם שמים, אז הוא מסכים שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו. ואם הקדוש ברוך הוא רוצה שהוא ישאר במצב הבלתי שלימות, הוא גם כן מסכים. והסכמה מתבטאת בזה שהוא מקיים את עבודתו כאילו היה זוכה להשלימות, זה נקרא מסכים, היינו שהיום והלילה שוים אצלו. מה שאין כן אם יש הבדל, אז בשיעור ההבדל יש פירוד, ועל פירוד הזה כבר יש אחיזה להחיצונים. לכן אם האדם מרגיש שיש אצלו הבדל, אז הוא צריך לעשות תפילה שה' יעזור לו, שלא יהיה הבדל אצלו, ואז הוא יזכה לשלימות.

(הרב"ש. רשומה 300 "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם")

30. האדם צריך לסדר שבחו של מקום, ואח"כ יתפלל. ובודאי בזמן שהוא מסדר שבחים, הוא אומר שהבורא הוא טוב ומטיב לרעים ולטובים, ושהוא רחום וחנון. ואז אין שייך לומר, שהאדם הוא בעל חסרון, כלומר שחסר לו משהו, הן ברוחניות והן בגשמיות, אחרת נמצא שסתם הוא אומר בפה, וליבו בל עמו, היינו בהלב הוא חושב אחרת ממה שאומר בפה. לכן אי אפשר לזמר ולהודות לה', ולומר את מעלותיו, אלא האדם אומר על עצמו שיש לו כל טוב, ולא חסר לו שום דבר. אם כן איך האדם יכול לומר כך בזמן שהוא מוציא עצמו בעירום וחוסר כל. ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב. ואף על פי כשהוא מסתכל על עצמו ועל העולם, הוא רואה שהוא וכל העולם כולו בחסרון, כל אחד לפי דרגה דיליה, על זה הוא צריך לומר, "עינים להם ולא יראו", היינו למעלה מהדעת. ועל דרך זה הוא יכול לומר, שהוא איש שלם ולא חסר לו שום דבר, וממילא הוא יכול לסדר שבחו של מקום למעלה מהדעת.

(הרב"ש. מאמר 16 "מה הוא האיסור לברך על שולחן ריק, בעבודה" 1989)

31. ענין תפלה צריך להיות בכובד ראש. היינו, בזמן שהאדם מרגיש בעצמו, שאין אמונה למעלה מהדעת. פירוש, שאין הדעת מחייב אותו לעבוד בעמ"נ להשפיע. והאדם מבין, שעיקר המטרה צריכה להיות "לזכות לדביקות ה'". והיות הדעת מתנגד לזה, והוא צריך ללכת נגד הדעת, זוהי עבודה גדולה מאוד. היות שהוא מבקש, שה' יתן לו דבר, שכל האברים שבו מתנגדים לזה. נמצא, שכל תפלה ותפלה שהוא נותן לה', יש לו עבודה מיוחדת. לכן נקראת תפלה "עבודה שבלב". היינו, שהוא רוצה ללכת נגד השכל והמוח, שהם אומרים לו ממש להיפך. ומשום אין זה נקרא "עבודת המוח". כי עבודת המוח נקראת, שהאדם מתייגע עצמו, להבין איזה דבר עם השכל ודעת שלו. מה שאין כן כאן אין הוא רוצה להבין עם הדעת, שצריכים לעבוד ה' בבחינת ידיעה, אלא הוא רוצה דוקא לעבוד את ה' באמונה למעלה מהדעת. ומשום זה נקראת תפלה "עבודה שבלב".

(הרב"ש. מאמר 25 "כובד ראש בעבודה מהו" 1987)

32. במצב, כשהוא רואה עולם חשוך, והוא רוצה להאמין בה', שהוא מתנהג עם העולם בהשגחה פרטית בבחינת טוב ומטיב, הוא נשאר עומד על נקודה זו, וכל מיני מחשבות זרות נופלות לו אז במוחו. והוא צריך אז להתגבר למעלה מהדעת, שהשגחה העליונה היא בבחינת טוב ומטיב. אז הוא מקבל צורך, שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, שיהיה בידו כח ללכת למעלה מהדעת ולהצדיק את ההשגחה העליונה. ואז הוא יכול להבין מה זה "שכינתא בעפרא", היות שהוא רואה אז, איך במקום שצריך לעשות משהו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, תיכף בא הגוף ושואל טענת "מה עבודה הזאת לכם", ולא רוצה לתת לו כח לעבודה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא", היינו לטובת השכינה מה שהוא רוצה לעשות, הוא טועם בזה טעם עפר, ואין לו כח להתגבר על המחשבות והרצונות שלו. ואז האדם בא לידי הכרה, שלא חסר לו שום דבר, שיהיה לו כח עבודה, אלא שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, כמ"ש (בתפלת רבי אלימלך) שצריכים להתפלל "ותקבע אמונתך בלבנו תמיד בלי הפסק", שבמצב הזה הוא בא לידי הכרה "אם אין הקב"ה עוזרו אין יכול לו".

(הרב"ש. מאמר 13 "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה" 1988)

33. האדם צריך לרחמים גדולים, שלא יברח מהמערכה. והגם שהאדם משתמש עם העצות מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", אבל האדם אומר, שכבר השתמש עם העצה הזו כמה פעמים, ולא עוזר לו. וגם אומר, שכבר השתמש עם העצה של "הבא לטהר מסייעין אותו", וכאילו כל אלו העצות הן לא בשבילו. אם כן הוא לא יודע מה לעשות. ואז הוא המצב הכי גרוע אצל האדם, היינו שהוא רוצה לברוח מהמצבים האלו. אבל אין לו לאן לברוח. ואז הוא סובל יסורים, מזה שהוא נמצא בין יאוש למצב של בטחון. אבל האדם אומר אז, לאן אפנה. ואז אין שום עצה אלא לתת תפלה. והתפלה הזו היא גם כן בלי שום בטחון. נמצא, שאז הוא צריך לתת תפלה, שיאמין, שה' כן שומע תפלה, וכל מה שהאדם מרגיש במצבים האלו, הוא לטובתו. וזה יכול להיות רק למעלה מהדעת. כלומר, הגם שהשכל אומר לו, שמכל החשבונות, אתה רואה, שאין שום דבר יכול לעזור לך, גם זה הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול להוציא אותו מהרצון לקבל לעצמו, ותמורת זה הוא יקבל את הרצון להשפיע.

(הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

34. בזמן שהוא רוצה לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, הגוף מתנגד בכל כוחו, היות שהגוף טוען, למה אתה רוצה להמית אותי ואת כל רשותי שיש לי. ואתה בא אלי שצריכים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שהוא ממש ביטול הרצון לקבל מכל הענינים. ואתה אומר לי, שחז"ל אמרו "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", היינו להמית את כל הרשות של תועלת עצמו, ולדאוג אך לתועלת ה', ומטרם זה אין האדם יכול לזכות לבחינת תורה. והאדם רואה שאין במציאות, שיהיה לו כח ללכת נגד הטבע. ואז אין להאדם שום עצה אלא לפנות לה', ולומר, שעתה הגעתי למצב, שאני רואה, שאם אין אתה עוזר לי אני אבוד, ואין לו מציאות, שיהיה לי פעם כח, שיהיה בידי כח להתגבר על הרצון לקבל, שזה הטבע שלי, אלא רק ה' יכול לתת טבע שני.

(הרב"ש. מאמר 37 "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה" 1991)

35. שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל, אז על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל.

(הרב"ש. מאמר 23 "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה" 1989)

36. בזמן שהאדם, לאחר כל היגיעות, הוא רואה שאין הוא מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אז הוא רואה בתוך הדעת, שרק ה' יכול לעזור לו. נמצא מה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו", אין הוא צריך להאמין בזה "למעלה מהדעת", כמו שסתם עובדי ה', שמקיימים תו"מ, שהם מאמינים "למעלה מהדעת", שכך הוא, שהבורא עוזר להם. אלא, באלו אנשים, שהם רוצים לעבוד בע"מ להשפיע, אצלם זהו בתוך הדעת, עד כדי כך, שהם צריכים להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול לעזור להם לצאת משליטת הרצון לקבל.

(הרב"ש. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

37. שהיצר הרע שבגופו, לא נותן להאמין באמונת ה' למעלה מהדעת, בזה הוא מוציא לו כל טעם, שבכל דבר שהוא מתחיל לגשת לאיזה דבר רוחני, הוא מרגיש, שהכל יבש בלי שום לחלוחית של חיים. והיות שהאדם התחיל את עבודתו, שאמרו לו, והוא מאמין בזה שאמרו לו, שהתורה היא תורת חיים, כמו שכתוב "כי הם חייכם ואורך ימיכם" וכמו שכתוב (תהילים יט) "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים". וכשהאדם מתבונן בזה, והוא רואה, שהכל אשם הוא היצר הרע, ומרגיש בטוב את הרע, מה שהוא גורם לו, אז הוא מרגיש על עצמו את מה שכתוב (תהילים לד) "רבות רעות צדיק" על עצמו, היינו עליו נאמר הפסוק הזה. אז הוא מסתכל, מה שהפסוק אומר הלאה "ומכולם יצילנו ה'". אז הוא מתחיל לצעוק לה', שיעזור לו, כי כל, מה שעלה על מחשבתו לעשות, כבר עשה, ולא מועיל לו שום דבר, וכבר הוא חושב, שעליו נאמר "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך, עשה". ואז בא הזמן של הצלה, הצלה שה' מציל אותו מיצר הרע, עד כדי כך, שמהיום והלאה כבר היצר הרע נכנע אליו, ולא יכול להסיתו לשום דבר עבירה.

(הרב"ש. מאמר 12 "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" 1985)

38. "מחמת אותה הכאה של אור עליון, שמכה בפרגוד ההוא, הנה התנוצצו מהם אורות ועברו דרך מסך ההוא" (תע"ס, דף קט"ו, אות ו). ואפשר לפרש, ענין הכאה, פירושו המחשבות שמכה לאדם שמטרידו ומיגעו, ויש לו סברא לכאן ולכאן. וכל זה הוא מסיבה שיש לו מסך. ואם הוא מקיים את המסך ומסכים ללכת בדרך ה', שזה נבחן לבחינת מוחא, שזה נקרא בחינת בירור, שמברר שטוב לו לקבל בחינת אמונה למעלה מהדעת. שזה נבחן שגורם תוספת אור במדרגה העליונה, שהשמחה באה על ידי הבירור דוקא... זאת אומרת, אף על פי שאינו מרגיש כל כך חשיבותו של העליון, אזי הבירור הוא על ידי מסך, שנקרא בחינת נסיון, שהוא בחינת הסתרה. אבל כשמתגבר על המסך ומקיימו, היינו שאינו מבטל את המסך, מזה נגרמת שמחה למעלה, אזי העליון משפיע לו גם כן שמחה. כלומר, בשיעור שקיבל את חשיבותו של העליון למעלה מהדעת, אותו שיעור גדלותו של העליון נמשך לו בתוך הדעת, לא פחות ולא יותר.

(הרב"ש. רשומה 2 "הכאת המחשבות לאדם")

39. ענין הזדככות המסך, שנוהג בפרצוף, שעל ידי זה נסתלק גם האור. והטעם, כי אין האור נתפס לאחר הצמצום רק בכלי המסך, שהוא כח הדוחה. וזהו עיקר הכלי. כשנסתלק הכלי ההוא, אז נסתלק גם האור. פירוש, שענין כלי הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. ואז מופיע האור. וכשהאור מופיע, אזי טבעו לזכך הכלי, היינו לבטל את כלי האמונה. וכיון שכך, זאת אומרת שבא אצלו לבחינת ידיעה, תיכף נסתלק ממנו האור. אלא צריך לראות, שיגביר אז כלי האמונה, דהיינו המסך על הידיעה, ואז לא יפסק ממנו השפע. וזה פירוש שכל כלי חסר לו אור, שלא נתמלא באור החסר לו, נמצא שכל מקום שחסר לו נעשה מקום לאמונה. מה שאין כן אם הוא נתמלא - לא היתה מציאות כלי, מציאות מקום לאמונה.

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר ר'. "הזדככות המסך")

40. עבודה, שהוא בבחינת ההכנה להכנס לרוחניות אמיתית. היינו, שבשעה שהוא מקבל על עצמו להאמין בחשיבות ה' למעלה מהדעת, אז הוא צריך לקבל על עצמו, שהוא רוצה ללכת דוקא באמונה למעלה מהדעת, אפילו שיתנו לו דעת איך לראות את גדלות ה' בתוך הדעת, הוא בוחר יותר באמונה למעלה מהדעת. מטעם "כבוד אלקים הסתר דבר". וזה נקרא, שהוא רוצה ללכת בלמעלה מהדעת. ודוקא אז הוא נעשה כלי מוכשר לקבל רוחניות, הואיל שאין הוא דואג לשום דבר עבור עצמו, אלא כל כוונותיו הוא רק להשפיע להבורא. ומשום זה כבר אין פחד, שאם יתנו לו איזה הארה, שזה ילך לכלי קבלה. הואיל, והוא משתדל תמיד לצאת מאהבה עצמית.

(הרב"ש. מאמר 2 "ענין חשיבות הכרת הרע" 1987)

41. מוטל על האדם לומר, שעכשיו אני רואה, שהדרך האמיתית היא דוקא ללכת למעלה מהדעת. והראיה לזה היא, כי זה שזכיתי עכשיו לאיזו הארה מלמעלה, הוא רק בגלל שקיבלתי עלי ללכת למעלה מהדעת. לכן זכיתי שה' קירב אותי קצת אליו, ונתן לי איזה התעוררות מלמעלה. וההארה זו, שקיבל עתה מלמעלה, נותנת לו תירוץ על כל הקושיות. נמצא, שזה מעיד על הלמעלה מהדעת. אם כן, ומה עלי לעשות עתה, שאני אמשיך בלמעלה מהדעת. רק להתגבר ולהתחיל לחפש דרכים, איך שיוכל להלביש את העבודה שלו בלמעלה מהדעת. ונמצא, בזה שלא פגם כלל את האמונה שלו, שהלך בה לפני שזכה לאיזו הארה מלמעלה. כי גם עכשיו אינו מקבל את ההארה ליסוד, לבנות עליו את בנין עבודתו. אלא הוא לוקח את ההארה זו לבחינת עדות, שהוא הולך בדרך הנכונה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. שרק בעבודה בבחינת זו, הקב"ה מקרב את האדם אליו, ונותן לו מקום להתקרב אליו, משום שההתקרבות הזו לא תיתן לו ליפול לתוך כלי קבלה, הנקראים "בתוך הדעת". היות שהבורא רואה, שהוא משתדל ללכת רק למעלה מהדעת.

(הרב"ש. מאמר 21 "ענין למעלה מהדעת" 1986)

42. מטעם, שהיה לו הכנה מקודם, על ידי זה שקבל עליו את הלמעלה מהדעת. זאת אומרת, שע"י שעסק בדביקות והדביק את עצמו מהשורש, על ידי זה זכה לבחינת דעת. זאת אומרת, שהדעת שהשיג בבחינת אמונה, היתה נגלה אמיתית. נמצא מזה, שמחשיב בעיקר את הלמעלה מהדעת, וכמו כן מחשיב את הדעת, שזכה עכשיו לגלוי שמותיו להמשכת שפע. לכן צריך עכשיו להתחזק יותר על ידי הדעת. ולקבל עליו בחינת למעלה מהדעת היותר גדולה. והיינו, משום שעיקר דביקות בשורש הוא רק ע"י האמונה. וזה כל עיקר מטרתו. וזה נקרא קבלה, היינו הדעת שהמשיך על מנת להשפיע. שעל ידי זה יוכל לקבל עליו בחינת אמונה למעלה מהדעת, בשיעור היותר גדול בכמות ובאיכות.

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר ר"ז, "ענין קבלה להשפיע")

43. "החכמה בחוץ תרונה, וברחובות תתן קולה, מי פתי יסור הנה, חסר לב אמרה לו". פירוש, כשהאדם זוכה לדביקות השם ית', אזי השכינה הקדושה אמרה לו, שזה שהיה צריך מקודם להיות בבחינת פתי, זהו לא מפני שהאמת הוא כך, אלא שהסיבה היתה, מטעם חסר לב. דהנה אנו אומרים: "וכל מאמינים, שהוא אל אמונה". זאת אומרת, שאח"כ, כשזוכין לדביקות אמיתי, אזי אין זה נקרא בחינת פתי, שאגיד שהוא למעלה מהדעת. אלא אדרבא, שהוא צריך לעבוד, ולהאמין על עבודתו, שהיא למעלה מהדעת, אף על פי שהוא רואה בחושיו והרגשיו, שהעבודתו הוא בתוך הדעת. ממש להיפוך, שמקודם היה רואה, שהדעת אינו מחייבו את העבדות, ממילא היה צריך לעבוד למעלה מהדעת. ולומר, שבזה יש דעת אמיתי. זאת אומרת, שהוא מאמין, שהעבדות הוא מציאות אמיתי. ואח"כ הוא להיפוך, שכל עבודתו מחייבו אותו את הדעת שלו, היינו הדביקות מחייבו את העבודות. אלא שהוא מאמין, שכל מה שהוא רואה בתוך הדעת, הכל הוא למעלה מהדעת. מה שאין כן מקודם, שכל מה שהוא בלמעלה מהדעת, הוא בתוך הדעת.

(בעל הסולם. שמעתי. מאמר ר"ה. "החכמה בחוץ תרונה")

44. "נקי וצדיק אל תהרוג". "צדיק" פירוש, שמצדיק את ה', שכל מה שהוא מרגיש, בין טוב בין רע, הכל הוא לוקח למעלה מהדעת. והוא בחינת ימין. "נקי" פירוש נקיות הדבר, המצב איך שהוא רואה. כי "אין לדיין, אלא מה שעיניו רואות". ואם הוא לא מבין את הדבר או שלא יכול להשיג את הדבר, אין לטשטש הצורות כמו שהן נראות לעיניו. וזהו בחינת שמאל, והוא צריך לכלכל שניהם.

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר קל"ה. "נקי וצדיק אל תהרוג")

45. כלל הוא, שקו האמצעי הוא התמזגות של הב' קוים. והיות שהקו ימין דקדושה הוא בחינת שלימות, מבחינת למעלה מהדעת, וקו שמאל נקרא, זה שהוא רואה בתוך הדעת שהוא בלתי שלם, אלא להיפך מלא חסרונות. לכן קו אמצעי הוא בנוי מב' קוים. כלומר, שאי אפשר ללכת למעלה מהדעת מטרם שיש לו דעת, המראה לו את המצב, איך שהוא נראה לעיניו בתוך הדעת. אז שייך לומר, שאינו מסתכל על מה שהשכל מחייב אותו לעשות, אלא הוא הולך למעלה מהשכל, אלא הוא מאמין באמונת חכמים, מה שהחכמים אומרים לו, ולא משתמש עם השכל שלו. מה שאין כן אם אין לו שכל ודעת, שיגיד לו משהו, לא שייך לומר שהוא הולך למעלה מהדעת. לכן נקרא קו אמצעי בחינת שלום, היות שהוא נצרך לב' קוים. כלומר, בזה שיש לו ב' קוים מנוגדים, והוא נצרך לשניהם.

(הרב"ש. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

46. יש חיבוק הימין, וכן יש חיבוק השמאל. ושניהם צריכים להיות לנצחיות. זאת אומרת, שבזמן שהוא בבחינת ימין, אזי יחשב בדעתו, שאין בחינת שמאל בעולם. וכמו כן, בזמן שהוא עוסק בשמאל, יחשב בדעתו, שאין בחינת ימין בעולם. ובחינת ימין, היינו השגחה פרטית. ובחינת שמאל, היינו השגחת שכר ועונש. והגם שיש דעת, שאומר, שאין שום מציאות שיש בהימין והשמאל כאחת, אבל הוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. זאת אומרת, שהדעת לא יפסיקו. ועיקר הוא הלמעלה מהדעת. זאת אומרת, שכל עבודתו נמדדת במאי שהוא עובד למעלה מהדעת. ואף על פי שהוא בא אחר כך לתוך, זה לא כלום, מטעם שהיסוד שלו הוא למעלה מהדעת, אז הוא תמיד יונק מהשורש שלו. מה שאין כן, שאם כשהוא בא לתוך הדעת, הוא רוצה לינוק דוקא בתוך הדעת. ואזי בזמן ההוא, האור תיכף נסתלק. ואם הוא רוצה להמשיך, אז הוא צריך להתחיל בהלמעלה מהדעת, שזהו כל השורש שלו. ואחר כך הוא בא לידי דעת דקדושה.

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר רי"ב. "חיבוק הימין וחיבוק השמאל")

47. האדם צריך ללכת בעיקר בקו הימין, היינו לעשות מעשים טובים, ושירגיש עצמו לאדם שלם, המשרת את המלך, וצריך להאמין שמכל מעשה שהוא עושה, יש נחת רוח לפניו יתברך. ויחד עם זה צריך להיות לו זמן ללכת בקו שמאל, היינו ברוח הביקורת. אבל השמאל צריך להיות נכנע לימין, זאת אומרת שהולך בשמאל אינו מטעם שרוצה בחינת שמאל, אלא שזה רק בכדי להשביח את הימין. היינו להראות שאף על פי שיש לו כל הביקורת וכל הדעת, מכל מקום הוא הולך בבחינת למעלה מהדעת, היינו בבחינת הימין, שנקרא בחינת אמונה. וזה נקרא קו האמצעי, שמכריע בין ב' קוים ונוטה לימין. וזה נקרא בחינת אחוריים. ועל ידי יחוד הזה זוכים אחר כך לקבל את בחינת הפנים של המדרגה.

(הרב"ש. רשומה 27 "ג' קוים- א")

48. כתוב "אביו נותן את הלובן", ששלימות נקרא "לבן", שאין שם שום ליכלוך... שע"י זה הוא מקבל התרוממות הרוח, משום שהוא דבוק בהשלם, היינו בהבורא. ומה שהוא נותן, צריכים להאמין, שהוא שלימות. ושלימות משלים את האדם, שירגיש שגם הוא שלם. וממילא הוא לוקח מזה מזונות, שיוכל לחיות ולהתקיים, שיהיה לו כח אח"כ לעבוד עבודת הקודש... אבל האדם צריך לתקן את עצמו גם כן, אחרת הוא ישאר בחושך, ולא יראה אור אמיתי, המאיר על כלים המוכשרים לכך, המכונים "כלים דהשפעה". ותיקון הכלים נקרא "בחינת נוקבא", חסרון, שעובד לתקן את החסרונות שלו. וזה נקרא "ואמו נותנת האודם", היינו שרואה אז את האור אדום, שהם המחסומים העומדים לו על הדרך, ולא נותנים לו להגיע להמטרה. ואז בא זמן התפילה, היות שהאדם רואה את שיעורי העבודה, מה שיש לו בעניני "מוחא וליבא", ואיך שהוא לא התקדם בעבודה דלהשפיע. וגם רואה, איך שהגוף שלו הוא גוף חלש, שאין לו כוחות גדולים, שיוכל להתגבר על הטבע שלו. לכן הוא רואה, שאם ה' לא יעזור לו, הוא אבוד, כמו שכתוב (תהילים קכ"ז) "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". ומב' אלו, היינו מהשלימות ומהחסרון, שהם בחינת "אביו ואמו", יוצא שהקב"ה עוזר לו, שהוא נותן לו נשמה, שהיא רוח חיים. ואז נולד ולד.

(הרב"ש. מאמר 23 "על משכבי בלילות" 1985)

49. "רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להר קדשו, כי קדוש ה' אלקינו". "רוממו". פירושו, אם האדם רוצה לדעת רוממות וגדלות ה' אלקינו, זה יכולים להשיג רק על ידי דביקות והשתוות הצורה. אם כן מהו השתוות הצורה, ואיך מגיעים להשתוות הצורה. "והשתחוו להר קדשו". עניין השתחויה היא הכנעה, היינו שמרכין את הדעת שלו, ואומר, מה שהדעת מבין או לא מבין, אני מבטל ומכניע אותו. לאיזו בחינה אני מכניע אותו, ל"הר קדשו". "הר" פירושו הרהורים, היינו מחשבות. "קדשו", פירוש קדוש ומופרש מהדבר, שענינו הוא, שפורש את עצמו מהרצון של קבלה. "והשתחוו", היינו להכניע את הגוף, אפילו שהוא לא מסכים, ויקבל על עצמו רק מחשבות של קדושה. וזהו, "השתחוו להר קדשו". ומדוע צריכים להכניע את עצמו למחשבות של קדושה, היינו לפרוש את עצמו מקבלה על מנת לקבל - "כי קדוש ה' אלקינו", שהבורא הוא רק משפיע. לכן צריך להיות בהשתוות הצורה כמו הבורא. ועל ידי זה יכולים להשיג את רוממות ה'. ואחר כך יכולים להגיע לידי השגות רוממות ה' אלקינו.

(הרב"ש. רשומה 128 "רוממו ה' אלוקינו")

50. בזמן, שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו. אז על כל מה שהוא עושה, הוא רואה, שאין שם שום דבר לתועלת הבורא, אלא רק הכל לתועלת עצמו. במצב הזה הוא מרגיש, שאין לו שום דבר, אלא שהוא ריק מכל. וזה המקום ריק, הוא יכול למלאות רק עם רימון, היינו אם הוא ילך למעלה מהדעת, שנקרא רוממות ה'. היינו, שיבקש מה', שיתן לו כח להאמין למעלה מהדעת, בגדלות ה'. כלומר, זה שהוא רוצה רוממות ה', אין הכוונה שהוא אומר, שאם אתה תיתן לי להשיג את רוממות וגדלות ה', אז אני מוכן לעבוד, אלא הוא רוצה, שה' יתן לו כח להאמין בגדלות ה', בזה הוא ממלא את מקום הריקנות, שבה הוא נמצא עתה. נמצא, שלולי הריקנות, היינו שלולי אם הוא היה עובד בדרך להגיע לדביקות, היינו בהשתוות הצורה, הנקרא בעל מנת להשפיע, אלא בבחינת הכלל, שמספיק להם בחינת המעשה שהם מקיימים, אין אלו אנשים מרגישים בעצמם בחינת ריקנית. אלא שהם מלאים במצות. אלא דוקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את הריקנות שבהם, והם זקוקים לגדלות ה', והם יכולים למלאות את הריקנית הזו, דוקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצות, כשיעור, שהם מבקשים, שה', שיתן להם כח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. היינו, שהם מבקשים, שה' יתן להם כח ברוממות, שהיא למעלה מהדעת, בגדלות וחשיבות ה'.

(הרב"ש. מאמר 7 "מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה" 1991)

51. מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות. אחרת אי אפשר לו להתגבר. ושזה נקרא רוממות השם ית', שממשיך בזמן שיש לו הסתירות, הנקרא דינין. כלומר, שהסתירות יכולים להתבטל, אם הוא רוצה להתגבר עליהם, רק אם הוא ממשיך רוממות ה'. נמצא, שהדינין האלו הם הגורמים להמשכת רוממות ה'. שזה סוד מה שכתוב "וישלך אדרתו אליו". היינו שאח"כ היה מיחס כל האדרת שער אליו, היינו אל ה'. כלומר, שראה עתה, שהקב"ה נתן לו את האדרת הזו, וזה היה בכוונה, כדי להמשיך אור עליון עליהם. אולם זה יכולים לראות רק אח"כ. היינו, לאחר שכבר זכה להאור השורה על אלה הסתרות והדינין, שהיה לו מתחילה. כי הוא רואה שבלי השערות, היינו הירידות, לא היה מקום, לאור עליון שישרה שם, כי אין אור בלי כלי. לכן הוא רואה שכל הרוממות השם ית' שהשיג, היה בגלל השערות והסתירות שהיה לו, וזה סוד "אדיר במרום ה'", כלומר, שע"י האדרת זוכים לרוממות ה'.

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר ל"ג. "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן")

52. בכל המצבים שהאדם נמצא, הוא יכול להיות עובד ה', מטעם כי הוא לא צריך לשום דבר, אלא הכל הוא עושה למעלה מהדעת. נמצא, שאינו צריך לשום מוחין, שעמהם יהיה עובד ה'. ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "תערוך לפני שלחן נגד צוררי". ששלחן הוא כמו "ושלחה", היינו יציאה לחוץ מהעבודה. שיש לפרש, שאפילו בזמן היציאות מהעבודה, היינו מצב של הירידות, יש לו גם כן מקום עבודה. כלומר שבזמן הירידות, שהאדם מתגבר למעלה מהדעת, ואומר שגם הירידות נתנו לו מלמעלה, על ידי זה מתבטלים הצוררים. היות שהצוררים חשבו שע"י הירידות האדם יגיע לתכלית השפלות, והאדם יברח מהמערכה, ולבסוף הדבר נעשה להיפך, שהצוררים מתבטלים. וזה סוד מה שכתוב "השולחן, אשר לפני ה'". שדוקא על ידי זה הוא מקבל את הפני ה'. וזה ענין אשר הוא מכניע כל הדינין, אפילו הדינין היותר גדולים, היות שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים בכל הזמנים. היינו, שתמיד הוא מוציא לעצמו מקום עבודה, בסוד מה שכתוב, שר' שמעון בר יוחאי אמר "לית אתר לאתטמרא מינך [אין מקום להסתתר ממך]".

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר פ"ג. "ענין ו' ימינית, ו' שמאלית")

53. כתוב (תהילים, פ"ט) "חסדי ה' עולם, אשירה לדור ודור, אודיע אמונתך בפי". ויש להבין, מה זה "לעולם אשירה". ואיך אפשר לשיר לה', בזמן שהאדם רואה, שהוא מלא חסרונות. ואין לבו שלם עם ה'. והוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. ולפעמים הוא רוצה אפילו לברוח מהמערכה. איך הוא יכול לומר, שזהו חסדי ה', והוא נותן שיר על זה לה'. ובהאמור, שהאדם צריך לומר, זה שהוא נמצא בשפל המצב, אין זה מטעם, שעתה הוא נעשה יותר גרוע. אלא עתה, היות שהוא רוצה לתקן עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז מלמעלה מגלים לו את מצבו האמיתי, מה שנמצא בתוך גופו. שעד עתה הם היו נעלמים, ולא היו נראין לחוץ. ועתה הבורא גילה אותם. ועל זה האדם אומר, שזהו חסד, מה שהבורא גילה לו את הרע שבו, בכדי שידע את האמת, ויהיה בידו לבקש מה' תפלה אמיתית. נמצא, שמצד אחד האדם רואה עתה, שהוא מרוחק מה'. ומצד השני, האדם צריך לומר, שה' קרוב אצלו, וה' מטפל עמו, ומראה לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שהם חסדים. וזה שכתוב "חסדי ה' לעולם אשירה". כלומר, שיש לו מצד אחד שמחה, ונותן שירה על זה. ומצד השני הוא רואה, שהוא צריך לעשות תשובה. היינו, שהוא צריך לבקש מה', שיקרב אותו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, שהוא טבע שני.

(הרב"ש. מאמר 1 "מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה" 1991)

54. "ואני תמיד איחל, והוספתי על כל תהלתך" (תהילים ע"א י"ד). יש לפרש, בזמן שהאדם מרגיש שיש לו קרבה לקדושה, ובטח שה' קירב אותו, והוא צריך להלל לה', שהוציא אותו משיפלותו, והכניס אותו למצב של הרגשת קדושה, שאל יסתפק אדם בזה, הגם שהאדם צריך לתת על זה, ולהחשיב את מצבו, ועד כמה שאפשר לצייר לעצמו, שזהו דבר חשוב מאד, היינו שכל מה שהוא מסוגל להעריך, את חשיבותה של זה, עדיין בחינה זו יותר חשובה מכפי השגתו. ומכל מקום הוא אומר, "ואני תמיד איחל", שיש דרגות יותר גבוהות מכפי שאני יכול לצייר לעצמי. ואיך אפשר זה, הלא עד כמה שהוא מסוגל לצייר שזהו דבר חשוב, איך יכול להיות דבר, שיהיה עוד יותר חשוב, מכפי שאפשר לצייר. על זה, "ואני תמיד איחל", היינו שיהא בידי לצייר מציאות יותר חשובה מכפי שאני מסוגל עכשיו לצייר לעצמי, וממילא "והוספתי על כל תהלתך". נמצא, הגם שעתה בשביל ההווה אני מהלל אותך, ועל ידי זה שאני מיחל תמיד, שאוכל להשיג יותר הבנה בהחשיבות שלך, יהיה לו יותר להוסיף תהילות.

(הרב"ש. רשומה 632 "ואני תמיד איחל")

55. עיקר הייסורים הן במקום שלמעלה מהדעת. ושיעור הייסורים תלוי בשיעור שהוא בסתירה להדעת. וזה נקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת. ומעבודה זו יש נחת רוח להשי"ת. נמצא, שהשכר הוא, שעל ידי עבודה זו נצמח נחת רוח ליוצרו.

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר קכט. "בחינת שכינתא בעפרא")

56. היות שיש עניין למעלה מהדעת, שהוא בחינה, שהוא רוצה ללכת בעיניים עצומות. כלומר, אף על פי שההיגיון והחוש אינם מבינים, את מה שאומרים לנו חז"ל. אבל הם מקבלים עליהם את אמונת חכמים, ואומרים, שמוטל עלינו לקבל על עצמנו אמונת חכמים. כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ובלי אמונה, אין שום דבר להשיג ברוחניות.

(הרב"ש. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

57. על ידי זה שהאדם רוצה להבין את דרך של החכמים, שאומרים לנו שאנחנו צריכים ללכת אחריהם בעיניים עצומות, אחרת נכנס בחינת עפר, היינו דבר שהוא בחינת בלתי חשוב, מכונה "עפר", כלומר שיותר שפלות מזה אי אפשר להיות. והיות שניתן להאדם בחינת דעת ושכל להבין כל דבר על פי שכל. וכאן אומרים לנו ללכת בקבלת אמונת חכמים, והאדם רוצה להבין את הדרך הזה, והיות שכל זמן שהאדם מונח עדיין תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, אין האדם בעצמו יכול לדעת מהו טוב ומהו רע, אלא צריך לקבל הכול כפי שהחכמים קבעו לנו, ואם לא נכנס אבק ועפר בתוך העיניים ולא יכולים ללכת קדימה, מה שאין כן כשלא עושים ביקורת על דברי חכמים, ולא רוצים לקבל דבריהם בתוך הדעת, אז על ידי זה דווקא זוכים לדעת דקדושה. וזהו מטעם, כי כל עניין מה שאנו צריכים ללכת למעלה מהדעת, הוא מסיבת שאנו משוקעים באהבה עצמית. לכן על ידי אמונה למעלה מהדעת זוכים לכלים דהשפעה.

(הרב"ש. מאמר 1 "מהו ענין שנהיה לראש ולא לזנב בעבודה" 1990)

58. ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע. אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נדח". לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים.

(הרב"ש. מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985)

59. האדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באיבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומיטיב. כלומר, שכל העולם מקבלים ממנו יתברך רק טובות. ואע"פ כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה, שהוא בערום וחסר כל. וכמו כן כשהוא מסתכל על העולם, הוא רואה שכל העולם סובל ייסורים, וכל אחד לפי הדרגה שלו, על זה הוא צריך להגיד, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו". שלהם פירושו, שכל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, הנקרא להם, ולא יראו האמת. ומהו רשות הרבים? כלומר, שכל זמן שיש לאדם ב' רצוניות. הגם שהוא מאמין, שכל העולם שייך להבורא, אבל להאדם גם כן שייך משהו. שבאמת האדם צריך לבטל רשותו מפני רשותו של הקב"ה, ולומר, שהאדם בשביל עצמו אינו רוצה לחיות, וכל מה שהוא רוצה להתקיים, הכול הוא בכדי לעשות נחת רוח להבורא. נמצא, שעל ידי זה הוא מבטל את רשות עצמו מכל וכל. ואז האדם נמצא ברשות היחיד, שהוא ברשותו של הקב"ה. ורק אז הוא יכול לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם במידת טוב ומיטיב. אבל כל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, היינו שיש לו עדיין ב' רצוניות, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, אין בכוחו לראות האמת. אלא שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת ולומר: "עיניים להם" אבל לא יראו את האמת.

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר מ'. "אמונת רבו, מהו השיעור")

60. החברים צריכים בעיקר לדבר ביחד על עניין רוממות ה'. כי לפי גדלות ה', שהאדם משער בעצמו, בשיעור הזה האדם מבטל את עצמו מצד הטבע לה'. כי אנו רואים בטבע, שהקטן מתבטל בפני גדול. ואין זה שייכות לרוחניות, אלא גם אצל אנשים חילוניים נוהג עניין זה. זאת אומרת, שהקב"ה עשה כך בהטבע. נמצא, שעל ידי שהחברים מדברים מרוממות ה', התעורר על ידי זה חשק ורצון להתבטל לפני הבורא, כי מתחיל להרגיש עניין תשוקה וכיסופין להתחבר להבורא. וגם יש לזכור, שעד כמה שהחברים יכולים להעריך את חשיבות וגדלות ה', מכל מקום, צריכים עוד ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהבורא יותר גבוה ממה שהאדם יכול לצייר גדלות ה' בתוך השכל. ולומר, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהוא מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומיטיב. שאם האדם מאמין, שהבורא רוצה אך ורק לטובת האדם, זה מביא להאדם, שיאהב את ה'. עד שיזכה לבחינת "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ואת זה האדם צריך לקבל מהחברים.

(הרב"ש. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

61. בזמן שהאדם עוסק בימין, הזמן מוכשר אז להמשיך שפע עליון, מטעם שברוך מתדבק בברוך. כלומר היות שהאדם הוא במצב השלימות הנקרא ברוך, מבחינה זו יש לו עכשיו השתוות הצורה. היות סימן לשלימות הוא, אם האדם הוא בשמחה. אחרת אין שלימות. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצווה". והפירוש הוא, כי הסיבה שהיא גורמת לו השמחה, הוא המצווה. כלומר, זה שהרב ציווה לו ללכת בקו ימין, זאת אומרת שהוא מקיים מצוות הרב, מה שקבעו לו זמן מיוחד ללכת בימין וזמן מיוחד ללכת בשמאל, והיות השמאל הוא בסתירה להימין, כי שמאל נקרא בזמן שעושה חשבון לעצמו, ומתחיל להסתכל מה שכבר רכש בעבודת ה', והוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, איך הוא יכול להיות בשלימות - מכל מקום מטעם מצוות הרב, הוא הולך למעלה מהדעת. נמצא, שכל השלימות שלו נבנה על למעלה מהדעת. וזהו נקרא אמונה.

(בעל הסולם. שמעתי, מאמר מ'. "אמונת רבו, מהו השיעור")

62. כל הויכוחים שהאדם יכול להסתייע הוא רק מה שהדעת מחייבתו. מה שאין כן למעלה מהדעת הכל יכול להיות, רק שצריכים להתגבר בבחינת אמונה, שהשם יתברך יכול לעזור בבחינת למעלה מהטבע. ובעצם אי אפשר לקבל משהו מלמעלה מהטבע, מטרם שהאדם בא לידי החלטה שאין הדבר יכול להיות בתוך הטבע. ורק לאחר שבא לידי יאוש מבחינת הטבע, אז הוא יכול לבקש עזרה מן השמים, שיעזרו לו למעלה מהטבע.

(הרב"ש. רשומה 924 "וידבר אלקים אל משה")

63. כשהאדם מאמין בטוב ובעונג שישנו בלמעלה מהדעת, הוא בא לידי הרגשה בדעת, להכיר את הרע שבו. כלומר היות שהוא מאמין, מה שהבורא משפיע כל כך טוב ועונג, והגם שהוא רואה את כל הטוב למעלה מהדעת, אז הוא בא לידי הכרה, היינו שהוא מרגיש בכל האברים, את כח הרע שישנו בהמקבל לעצמו, שהוא המונע אותו מלקבל את הטוב. נמצא לפי זה האמונה שלמעלה מהדעת גורמת לו, שירגיש בתוך הדעת את השונא שלו, מי הוא המפריע מלהגיע להטוב. וזהו קנה המידה שלו, כלומר בשיעור שהוא מאמין למעלה מהדעת בהטוב והעונג, בשיעור זה הוא יכול לבוא לידי הרגשה בהכרת הרע. והרגשת הרע מביאה אחר כך לידי הרגשת הטוב והעונג. כי הכרת הרע בהרגשת האיברים גורמת שיתקן את הרע. והוא בעיקר על ידי תפילה, שיבקש מה', שיתן את הכל בהשפעה, המכונה דביקות, שעל ידי הכלים האלו תתגלה המטרה בהשגחה גלויה, כלומר שלא צריכה להיות בהסתרה, מטעם שכבר יש כלים המוכשרים לקבל.

(הרב"ש. רשומה 68 "סדר העבודה")

64. בזמן שהאדם נותן את כל מרצו ויגיעתו לשם שמים, זהו כל תכליתו, שעל מטרה זה נברא העולם, כמו שאמרו חז"ל, כל העולם לא נברא אלא בשביל זה, היינו ליראת שמים. לכן כשהוא עונה להרשע, שהוא הולך למעלה מהדעת, שהוא נגד השכל, כבר אין השכל יכול להקשות שום קושיא, כי כל הקושיות הם בתוך השכל. מה שאין כן למעלה מהשכל אין מקום לשאלות. ולכן בזמן שהרשע שואל השאלות, אז אומרים לו, שעכשיו הגיע הזמן, שאני יכול לקיים את עבודתי בבחינת אמונה, היינו בזה עצמו שאתה שואל איזה קושיא, ואני משיב לך, שאני הולך בדרך האמונה, ואיני נותן לך תשובה בדרך השכל - זהו סימן שתדע שעבודתי היא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. נמצא, שאתה גרמת לי עכשיו מצוה, בזה שרק עכשיו מתגלה לעיני כל שדרך ה' הוא רק אמונה.

(הרב"ש. רשומה 572 "שני יגיעות")

65. אם האדם מקבל בחינת אמונה למעלה מהדעת, אפילו שאין לו שום הרגשה, ואין לו שום התפעלות, מזה שקיבל על עצמו עול מלכות שמיים, מכל מקום הוא מסכים על המצב הזה, ואומר, שבטח כך הוא רצון ה', שיעבוד וישמש אותו בשפלות כזו, אם כן מה חשוב לו, איזו התפעלות הוא מרגיש מהאמונה כזו, כי על עצמו, היינו לתועלת עצמו, על זה הוא לא דואג, אלא רק מה שהוא לתועלת ה'. ואם ה' רוצה שהוא יישאר במצב הזה, הוא מקבל עליו בלי שום תנאים. וזה נקרא "כניעה ללא תנאי".

(הרב"ש. מאמר 12 "מהי סעודת חתן" 1989)

66. כשהאדם מכניע את עצמו ועובד למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, היינו שמשפיל את הדעת שלו, ואומר, שדעתו אינה שוה כלום, דהיינו, שדעתו של אדם מחייבת, אם ה' נותן לו כל צרכיו, מה שהרצון לקבל מבין שמגיע לו, אז הוא יכול לאהוב את ה', מסיבת שהוא ממלא לו כל צרכיו, לכן הוא אוהב אותו. ואם לא, אין הוא יכול להשפיל עצמו, ולומר שדעתו לא שוה כלום, אלא האדם מתרחק אז מה', ואומר, שאינו כדאי לעבוד את ה', אם אין ה' ממלא את רצונו. נמצא, שזה נקרא בעל גאוה, מטעם שהוא רוצה להבין את דרכיו של הבורא, במה הוא נקרא טוב ומטיב, אם אין הגוף מקבל מה שהוא דורש. ועל בעל גאוה זו אומר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". מה שאם כן אם הוא משפיל עצמו, ואומר, שאין בידי להבין את דרכי ה', ואומר מה שהדעת שלו מחייבת, אינו שוה כלום, אלא שהוא הולך למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, ועליו נאמר "רם ה' ושפל יראה". והוא זוכה שה' מקרב אותו אליו.

(הרב"ש. מאמר 4 "מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה" 1991)

67. רואים אנו את ההבדל, שישנו בין מה שהשכל מחייב, לבין מה שרק האמונה מחייב אותו. ומהו הסיבה שבדבר שהבסיס הוא אמונה, צריכים כל פעם לזכור את צורת האמונה, אחרת הוא נופל ממדרגתו, ומקבל מצב שמתאים בשביל רשע. ומצבים כאלו יכול להיות אפילו ביום אחד, שיפול ממדרגתו הרבה פעמים ביום אחד, כי אי אפשר שלא יפסוק אצלו לאיזה רגע ביום את האמונה למעלה מהדעת. וצריכים לדעת, שסיבת השכחה של האמונה נובע מטעם, היות שהאמונה למעלה מהדעת והשכל, שהיא מתנגדת לכל הרצונות של הגוף. והיות הרצונות של הגוף באים לו מצד הטבע שנטבע בו, הנקרא רצון לקבל, בין במוחא ובין בליבא, לכן הגוף מושך אותו תמיד לבחינת הטבע שלו. ורק בזמן שהוא דבוק בהאמונה, אז האמונה יש לה כח להוציאו מתוך הרצונות של הגוף וללכת למעלה מהדעת, כלומר נגד השכל של הגוף.

(בעל הסולם. שמעתי, ל"ד. "יתרון ארץ בכל הוא")

68. בתחילת הכניסה (והכניסה נקרא דבר תמידי, כי בכל פעם שיש לו ירידה, מוכרח להתחיל מחדש, לכן נקרא זה כניסה. וממילא יש הרבה יציאות והרבה הכנסות) הוא אומר להגוף שלו: "תדע, שאני רוצה להיכנס לעבודת ה'. וכוונתי היא רק להשפיע ולא לקבל שום תמורה. ואין לך לקוות, שתקבל משהו עבור היגיעה שלך, אלא הכול בעל מנת להשפיע".

ואם הגוף שואל: "איזה תועלת יהיה לך מעבודה זו?" היינו, "מי הוא המקבל את העבודה הזו, שאני רוצה לתת כוחות ולהתייגע?". או ששואל יותר פשוט: "לטובת מי אני עובד כל כך ביגיעה רבה?".

אז צריך להשיב לו, שיש לי אמונת חכמים, שהם אמרו, שאני צריך להאמין באמונה מופשטת למעלה מהדעת, שהשי"ת ציווה לנו כך, שאנחנו נקבל על עצמנו אמונה, שהוא ציווה לנו לקיים תורה ומצוות. וגם צריכים להאמין, שיש להקב"ה נחת רוח, מזה שאנחנו מקיימים את התורה ומצוות בחינת אמונה למעלה מהדעת. וכמו כן צריך להאדם להיות בשמחה, מזה שיש הנאה ותענוג לה' מעבודתו.

נמצא שיש כאן ד' דברים:

א. להאמין באמונת חכמים, שמה שהם אמרו, זהו אמת.

ב. להאמין, שה' ציווה לעסוק בתורה ומצוות רק על ידי אמונה למעלה מהדעת.

ג. שיש שמחה, מזה שהנבראים מקיימים את התורה ומצוות על יסוד האמונה.

ד. שהאדם צריך לקבל הנאה ותענוג ושמחה, מזה שהוא זכה לשמח את המלך. ושיעור גדלות וחשיבות עבודת האדם, נמדדת בשיעור השמחה, שהאדם מוציא בעת עבודתו. וזה תלוי בשיעור האמונה, שאדם מאמין בהנ"ל. (בעל הסולם. שמעתי, ק"ח, "אם תעזבני יום, יומיים אעזבך")

69. כמו שכתוב "אכן אתה אל מסתתר". זאת אומרת, שהקב"ה מוסתר מאתנו, וניתן לנו את מצות האמונה, להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם בהשגחה של טוב ומטיב. והגם כשהאדם מתחיל להסתכל על הבריאה, הוא מלא חסרונות, כלומר שאין "הטוב ומטיב" מגולה בעולם, הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שהשגחתו יתברך הוא בבחינת טוב ומטיב. ואף על פי שאינו נראה לעיניו, הוא צריך לומר "עינים להם, ולא יראו". לכן כשאדם מתחיל לקבל על עצמו עול מלכות שמים, באות לו תיכף מחשבות זרות, ומרחיקות את האדם מעבודת ה'. ועד כמה שהאדם מתגבר על המחשבות, המחשבות האלו של פירוד מנקרות את מוחו וליבו של אדם. והאדם חושב "הגם שעתה אין בידי להתגבר על המחשבות זרות, אבל אני מחכה להזדמנות, שיהיה בידי יותר חשיבות בתו"מ, אז יהיה לי כח להתגבר". ובינתים האדם עוזב את המערכה. ובענין אמונה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהיא בחינה למטה בחשיבות אצל האדם. כי האדם רוצה הכל להבין ולדעת. ולכן בזמן שהאדם מקבל על עצמו בחינה אמונה, שהיא נגד הדעת, כלומר, שאין הדעת משיגה את זה, הגוף לא רוצה לקבל על עצמו עבודה כזו. ובפרט שזהו לא סתם עבודה, אלא שהאדם על בסיס שלמעלה מהשכל, הוא צריך לעבוד בבחינת "בכל לבבך ובכל נפשך", כמאמר חז"ל "אפילו כשהוא נוטל את נפשך". (הרב"ש. מאמר 23 "מהו, שנתקשה משה על מולד הלבנה, בעבודה" 1990)

70. סיבת האמונה, כי אין תענוג יותר גדול מלזכות לגילוי אלוקות ולהשראת השכינה.

וכדי שהאדם יקבל את כל זה מטעם להשפיע, יש תיקון של הסתרה, שיעסוק בתורה ומצוות אפילו שאינו מרגיש שום תענוג. וזה נקרא על מנת שלא לקבל פרס. וכשיש לו הכלי הזה, תיכף נפתחות לו עיניו לקבל פני ה'. ובשעה שמתעורר בו רצון שכדאי להיות עובד ה' בשביל התענוג, תיכף נופל לבחינת הסתרה.

וזה נבחן לבחינת מיתה, היינו היה מקודם דבוק בהחיים, ולזה זכה רק בסגולת אמונה. לכן כשמתוקן מעכשיו ומתחיל עוד הפעם לעבוד בבחינת אמונה, אזי הוא מקבל בחזרה את נשמת חיים שלו. ואז הוא אומר, "מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי בחמלה".

וזהו דווקא כשקיבל עליו בחזרה את העבודה בבחינת אמונה למעלה מהדעת. היינו בזמן שהיה לו ההסתרה, אזי הוא אומר, "רבה אמונתך". כל כך גדולה האמונה, שעל ידה מקבל בחזרה את הנשמה. (הרב"ש, רשומה 224, "סיבת האמונה")

71. מטרם שהאדם הולך לעשות מצוה ולברך עליה, הוא צריך מקודם לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, כלומר, אף על פי שעדיין אין לו הרגשת וחשיבות של תורה ומצות, הוא צריך להאמין למעלה משכלו, שהם דברים חשובים מאוד. שהאדם, מטעם שעדיין לא ראוי להרגיש את גדלותו של תו"מ, שזהו מטעם, שיש תיקון, המכונה שלא תהיה בחינת "נהמא דכסופא", שבגלל זה שורה בחינת הסתרה על תו"מ. לכן צריכים להתחיל בעבודה דלמעלה מהדעת, ולא להתחשב עם הרגשה שלנו, אלא מוטל עלינו לומר "עינים להם ולא יראו". ובשיעור ההתגברות באמונה על החשיבות של תו"מ, בשיעור זה האדם יכול לתת תודה רבה. כלומר, שהברכה, מה שהאדם נותן לה', תלויה במדת החשיבות של תו"מ.

(הרב"ש. מאמר 25 "מהו בעבודה, איש אשר בו מום לא יקרב" 1989)

72. אם הוא מאמין, שהוא צריך לקבל, בשיעור זה הוא מרגיש את החסרון. וכשמרגיש את חסרונו, אז הוא הולך לראות את הסיבה "מדוע אין הוא יכול לתקן חסרונו". אז צריכים להאמין בדברי חז"ל, שאמרו, שחסר לנו ענין דביקות, שהוא בחינת השתוות הצורה, היינו כמו שכתוב "מהו רחום אף אתה רחום".

נמצא, בשיעור שהוא מאמין, שהבורא הוא המשפיע כל טוב לכל העולם, בשיעור הזה הוא גם כן צריך להשפיע להבורא. ואז, כשהאדם מאמין, שהבורא הוא המשפיע לכל העולם, מזה האדם צריך לקבל חשיבות וגדלות הבורא, כדמיון לאדם חשוב בגשמיות, שאנו רואים, שיש זכיה גדולה, אם יכולים לשמש אנשים חשובים, שמהשרות עצמו האדם מקבל הנאה ותענוג, ואינו צריך לשום תמורה אחרת. נמצא, כנ"ל, לפי שיעור האמונה בבחינת מוחא, בשיעור הזה הוא יכול לעבוד בבחינת אמונה.

(הרב"ש. מאמר 10 "מהו, שאמרו חז"ל, שדוד המלך לא היו לו חיים, בעבודה" 1990)

73. לאחר שהאדם כבר בא להרגיש את החשיבות שיש ברוחניות, שזה נקרא "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה", אז הזמן שהוא צריך לעבור לקו שמאל. כלומר לעשות בקורת איך הוא מרגיש באמת בתוך הדעת את חשיבות המלך, אם באמת הוא מוכן לעבוד רק לתועלת ה'. וכשהוא רואה שבתוך הדעת הוא בעירום וחוסר כל, המצב הזה, שהוא רואה מה היא החשיבות של הרוחניות, אבל כל זה אינו אצלו אלא למעלה מהדעת, החשבון הזה הוא יכול להוליד לו חסרון וכאב, על זה שהוא נמצא בתכלית השפלות, ויש לו היכולת לתת תפלה אמיתית מעומק הלב, על מה שחסר לו.

(הרב"ש. מאמר 28 "מהו לא תוסיף ולא תגרע, בעבודה" 1987)

74. דוקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את הריקנות שבהם, והם זקוקים לגדלות ה', והם יכולים למלאות את הריקנית הזו, דוקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצות, כשיעור, שהם מבקשים, שה', שיתן להם כח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. היינו, שהם מבקשים, שה' יתן להם כח ברוממות, שהיא למעלה מהדעת, בגדלות וחשיבות ה', ולא רוצים שה' יתן להם זה להשיג, היות שהם רוצים להכניע את עצמם, בכניעה ללא תנאי, רק שמבקשים עזרה מה', בשיעור זה הם יכולים למלאות את המקום של ריקנות עם מצות.

(הרב"ש. מאמר 7 "מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה" 1991)

75. אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא, שהתורה מה שהוא עוסק בה עתה, הוא בכדי שזה יהיה תבלין, היינו, שע"י התורה יהיה בידו הכח להתגבר על הרע וללכת בדרך החסד, הנקרא "ימין". ומבחינה זו אפשר לומר, שהתורה ניתנה בימין, שפירושו, על שם הפעולה. היינו, שמכשרת את האדם, שתהיה בידו אפשרות ללכת בדרך הימין. וזה נקרא "בחינה א' שבתורה", שימין נקרא "שלימות", שלא מרגיש שום חסרון.

ובחינה ב' שבתורה היא בחינת שמאל, הנקרא בחינת "חכמה", שהיא בחינת חכמת התורה. היינו, לאחר שכבר יש לו בחינת ימין, שהוא חסד, היינו אמונה למעלה מהדעת, והוא מאמין בה', שה' הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, אז הוא זוכה לבחינת נותן תורה, שנקרא "חכמת התורה", כמו שכתוב "אורייתא מחכמה נפקת". כלומר, לאחר שהוא מאמין, שיש נותן התורה, אז הוא הזמן לזכות לתורה. והתורה, ידוע שהיא יוצאת מחכמה. ובחינה זו יכולים לקרוא בשם "שמאל". היינו, שהיא באה לאחר שהאדם זכה לבחינת ימין, שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת, המכונה "חסדים מכוסים".

(הרב"ש. מאמר 19 "מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה - ב" 1990)

76. אנו רואים, שכל הבסיס נבנה רק על האמונה, שרק ע"י אמונה יכולים לצאת מהגלות. ולא להתחשב עם הדעת שלנו, הגם שעיקר האדם נמדד לפי דעת, שיש לו. אבל זה שהאדם יש לו דעת, לראות את מצבו האמיתי, זה נותן לו מקום ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שלמעלה מהדעת אין האדם מסוגל ללכת בלי עזרת ה'. מה שאין כן אם הוא רואה, שמצד השכל הוא יכול ללכת קדימה, אין נצרך לעזרתו יתברך. ועיקר, מה שרוצים מהאדם, שהוא יבוא לשלימותו, היינו שיזכה לבחינת נרנח"י דנשמה. וזה בא דוקא ע"י זה שהאדם נצרך להבורא, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר, מסייעין אותו". ואומר הזה"ק "במה מסייעין. בנשמתא קדישא, כד אתיליד יהיבנן ליה נפש מסטרא דבעירי דכיו, זכה יתיר יהיבין ליה רוחא וכו'".

לכן דבר גדול הוא, בזה שהאדם הוא נצרך להבורא, שיעזור לו. כי ישועתו יתברך הוא בזה, שנותנים לו כוחות יותר גדולים מלמעלה. וע"י זה שמקבל כל פעם כח חדש, היינו בחינת נשמה חדשה, עד שבסופו של דבר הוא יקבל כל בחינת נרנח"י, השייכים לשורש נשמתו. נמצא, נס נקרא, מה שאינו בידי אדם, שישיג את הדבר. כלומר, שבידי אדם אין הדבר באפשרות להשיג, אלא שצריך להיות נס מן השמים, שרק באופן כזה נקרא "נס".

(הרב"ש. מאמר 11 "מהו, שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה" 1990)

77. ענין צמצום והסתר נעשה לטובת התחתון, אם כן אין מקום לשאול שאלות על ההשגחה, מדוע הבורא מתנהג עימנו בצורה זו כמו שנראה לעינינו, שאין אנו רואים את הטוב, ואנו סובלים גלות, ועניות, וכדומה, היינו שכל אחד ואחד יש לו טענות על הבורא, מדוע הוא מתנהג בהשגחה בלתי גלויה לעינינו, שזהו רק טוב. לכן אסור לדבר לשון הרע על השגחתו יתברך, איך שהוא מתנהג עם הנבראים. אלא אנו צריכים להאמין באמונה למעלה מהדעת, שממש כמו שנראה לעינינו, כך צריך להיות. ועל מה שאנו מרגישים, אנו צריכים ללכת בדרכי התורה, מה שהחכמים הורו לנו איך להתנהג בכל אלה ההרגשות שאנו מרגישים, ועליהם להגיד בדרך אמונה למעלה מהדעת, שעינים להם ולא יראו.

(הרב"ש. מאמר 22 "מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קושיות" 1989)

78. כשהאדם מתחיל להכנס בעבודת ה' על דרך האמת, צריך לקבל על עצמו עול האמונה למעלה מהדעת, אפילו שכל האומות העולם שבגופו צוחקות ממנו, עליו מוטל לקדש ה' בפני הגויים שבגופו, ולומר, שהוא מאמין בה', ורוצה לשמש אותו בכל לבו ונפשו. ואפילו שהם לא מסכימים עמו, והוא יכול לומר, שהוא מקבל על עצמו לאהוב את ה'. ואפילו שאין לו שום הרגשה, בזה שאומר בעל פה, אבל האדם, אין לו להתפעל מזה, שאין האברים מסכימים לדעתו, והוא, מה שהוא יכול לעשות, הוא עושה. היינו בדיבור, ובמעשה הוא יכול לעשות את הדבר על דרך הכפיה. והגם שאין לו שום הרגשה מזה, מכל מקום מבחינת אתערותא דלתתא הוא עושה.

(הרב"ש. מאמר 6 "מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה" 1990)

79. בזמן שהוא עוסק במלכות שמים, לקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת. כלומר, בזמן שאין הגוף מסכים לזה, ונותן לו הרבה תירוצים, שאין עכשיו הזמן לזה, ומביא לו ראיות משאר אנשים, שלא משימים לב לעבודה זו של האמונה בה' למעלה מהדעת. על זה הוא צריך לומר "ויגבה לבו בדרכי ה'", ואין הוא מסתכל על אף אחד, אלא הוא נחוש בדעתו, שכך היא דרך האמת, ואין לו להסתכל על מי שהוא, ואין לו לשמוע, מה שהגוף נותן לו להבין, לך והסתכל על האנשים שיש להם שם, שהם מבינים מה זה עבודת ה'. על זה אמרו, "ויגבה לבו". ולהיות בגאוה, שהוא מבין יותר מכולם.

מה שאין כן בזמן שעוסק בתורה ומצות, והוא רואה, שאין לו שום מושג, מה שהוא לומד, או מה שהוא מתפלל, אז אסור לו להיות בגאוה, ולומר, אם אין הוא מבין, מה לו סתם להסתכל בספרים, אם אין הוא מבין את הענינים של תורה ומצות, אז הוא צריך להיות בשפלות. כמו שאמרו חז"ל, "מאוד מאוד הוי שפל רוח". היינו, שהאדם צריך להיות בשפלות, ולומר, כמה אחיזה שיש לו, הוא בשמחה, היות שהוא רואה שיש כמה אנשים, שאין להם שום אחיזה ברוחניות. לכן כאן הוא צריך להרגיש, שאינו מגיע לו כלום, ולהיות בשמחה.

(הרב"ש. מאמר 6 "מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה" 1990)

80. וזה ענין השאלה: "מה זה בידך?" כי יד פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד". מטה. היינו שכל השגותיו בנויים על בחינת מטה בחשיבות, שהוא סוד אמונה למעלה מהדעת.

בחינת אמונה נבחן לעיני האדם לבחינת מטה בחשיבות, לבחינת שיפלות. ואדם מחשיב את הדברים שמתלבשים בתוך הדעת. מה שאין כן, אם השכל של האדם אינו משיגו, אלא שהוא מתנגד לדעתו של האדם, והאדם צריך אז לומר, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת שלו, נמצא שמשפיל אז דעתו, ואומר, מה שהוא מבין בתוך הדעת, שהוא מתנגד לדרך ה', אז האמונה נמצא אצלו למעלה בחשיבות מהדעת שלו.

כי כל השכליות, שהוא בסתירה לדרך ה', הוא שהשכל הזה כלום לא שוה, אלא "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". היינו, שמבטל את כל מה שהוא שומע ורואה. זה נקרא, שהולך למעלה מהדעת. וכך נראה להאדם לבחינת שיפלות וקטנות.

מה שאין כן אצל הבורא, אינו נבחן בחינת אמונה לשיפלות. כי אצל האדם, שאין לו עצה אחרת, ומוכרח ללכת בדרך אמונה, נראה לו האמונה לשיפלות. מה שאין כן לגבי הבורא, שהוא היה יכול להשרות שכינתו, לאו דוקא על עצים ואבנים, אלא שבחר דוקא על דרך זה, הנקרא אמונה, בטח שבחר זה מטעם, שזה יותר טוב ויותר הצלחה. נמצא, אצלו ית' לא נקרא אמונה למטה בחשיבות, אלא להיפוך, שדוקא לדרך זה יש לו מעלות רבות, אלא לעיני הנבראים נקרא זה בחינת מטה.

(בעל הסולם. שמעתי, נ"ט. "ענין מטה ונחש")

81. הכשלונות בעצמם הם גורמים, שהאדם יקבל על עצמו שוב הבחינת מטה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת.

וזה פירוש מה שאמר משה: "והם לא יאמינו לי", שפירושו, שלא ירצו לקבל עליהם את הדרך לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אז אמר לו ה': "מה זה בידך מטה?" השליכהו ארצה. אז תיכף "ויהי לנחש". היינו שבין מטה לנחש אין מצב של בנתיים. אלא שהוא בכדי לדעת, או שהוא נמצא בקדושה, או בהס"א.

נמצא, ממילא שאין להם עצה אחרת, אלא לקבל עליהם את בחינה אמונה למעלה מהדעת, הנקרא "מטה". והמטה הזה צריך להיות ביד, ולא לזרוק את המטה. וזה ענין מה שכתוב "ופרח מטה אהרן", היינו שכל הפריחות, שהיה לו בעבדות ה', היה על בסיס מטה אהרן דוקא.

שזה ענין, שרצה לתת לנו סימן, בכדי לדעת, אם הוא הולך על דרך האמת, או לא חס ושלום. נתן לנו סימן להכיר רק בהיסוד של העבודה, היינו על איזה בסיס הוא עובד. אם היסוד שלו הוא מטה, זהו קדושה. ואם הבסיס שלו הוא בתוך הדעת, אין זו דרך להגיע לקדושה.

(בעל הסולם. שמעתי, נ"ט. "ענין מטה ונחש")

82. אשרי איש שלא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך" (מוסף לר"ה). הנה בזמן שהאדם הולך בבחינת לבן, צריך לזכור תמיד, שכל מה שזכה הוא רק מסיבת שקבל עליו את בחינת השחרות. וצריך להתאמץ בבחינת "בך" דוקא. על דרך "וכל מאמינים שהוא אל אמונה", אף על פי שלא רואה עכשיו שום מקום שיצטרך לעבוד בבחינת אמונה, היות שהכל גלוי לפניו - ומכל מקום הוא צריך להאמין בבחינת למעלה מהדעת, שיש עוד מקום להאמין בבחינת אמונה. וזה סוד: "וירא ישראל את היד הגדולה... ויאמינו בה'", היינו אף על פי שזכו לבחינת "וירא", שהוא סוד ראיה, מכל מקום היה להם הכח עוד להאמין בבחינת האמונה. ועל דבר זה צריכים להתאמצות יתירה, אחרת נופלים ממדרגתן. כעין לבני ושמעי. זאת אומרת, שאם לא כן משמע שדוקא בזמן שיש לבנונית, יכול לשמוע לתורה ומצוות, שזהו כעין תנאי. אלא צריכים לשמוע ללא תנאים. לכן בזמן הלבנונית צריכים להזהר שלא לפגום בבחינת השחרות. ודי למבין.

(בעל הסולם. שמעתי, רל"ח, "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך")

83. "יציאת צדיק מן המקום עושה רושם", הכוונה על האדם, ש"בזמן שהצדיק בעיר", פירושו, שהאדם יכול להצדיק את ההשגחה, אז כשהוא מתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא, ואומר, שבטח הקב"ה, שהוא הטוב ומטיב, מתנהג עמי בהנהגת טוב ומטיב, אלא שהוא רוצה, שאני ארגיש כמו שאני מרגיש, נמצא, שהוא מצדיק את ההשגחה. אז תיכף הוא רואה את חשיבותה של עבודה דלהשפיע, ושל למעלה מהדעת. וזה נקרא, "שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה". שאז הוא (רואה) את כל המעלות.יצא משם. היינו שיצא מלהצדיק את ההשגחה, ורוצה לראות הכל בתוך הדעת. אז הוא לא מרגיש שום טעם בעבודה דעל מנת להשפיע. אז "פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". ונופל שוב לתוך אהבה עצמית. פירוש, שאז אין לו שום מושג, רק בעבודה הנבנית על בסיס שבתוך הדעת.

וזה נקרא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שפירושו, שרק אז, על ידי יציאת הצדיק, היינו בזמן שנופלת במחשבתו מחשבה "עכשיו, שאני מרגיש טעם בעבודה, כבר אינני צריך ללכת בעבודה שלמעלה מהדעת", זה גורם לו ליציאת צדיק מן המקום. זה עושה לו רושם, שידע מהיום והלאה לשמור את עצמו, שלא לצאת מהעבודה של למעלה מהדעת. וכמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שמזמן שהאדם אומר, "שעכשיו, כיון שיש לו תמיכה, וכבר אינו עומד בין שמים לארץ", הוא מוכרח ליפול ממדרגתו, כיון שאז הוא פוגם בבחינת למעלה מהדעת.

נמצא לפי זה, שדוקא מהסתלקות המדרגה שהיתה לו, זה עושה לו רושם, שידע עוד הפעם איך להיזהר, שלא יפגום בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אלא תמיד להצדיק את ההשגחה העליונה.

(הרב"ש. מאמר 10 "ויצא יעקב" 1985)

84. בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם וחיות בהעבודה של קבלת עול מלכות שמים, ואז אם האדם עובד בבחינת אמונה למעלה מהדעת, בדרך הכפיה, והגוף מתרגל בעבודה זו, היינו נגד רצונו של הרצון לקבל שלו, אז יש להאדם האמצעים שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה על המטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. היות שעיקר מה שדורשים מהאדם, הוא בכדי שע"י עבודתו הוא יבוא לידי דביקות בה', שהוא בחינת השתוות הצורה, שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע.

וזהו כמ"ש "אז תתענג על ה'", שפירוש של אז, הוא מקודם שהיא תחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו היתה בדרך הכפיה. מה שאין כן אח"כ, כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בע"מ להשפיע, ולא להסתכל על עצמו, אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין, שהוא עובד בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו, והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכל הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'.שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפיה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'. נמצא, שגם אז התענוג שהוא מקבל, הוא על ה', היינו לה' דוקא.

(בעל הסולם. שמעתי, ה'. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

85. אם האדם שולף את מנעלו ורוצה לידע ולהבין בשכלו, לא משום שרוצה ללכת בדרכי השכל החיצוני, אלא בכדי לראות את ההשגחה, איך שהיא נסתרת ממנו, ושהוא מלא סתירות להשכל החיצוני.

והוא עושה זה בכדי לקיימא קיום, היינו שהאמונה שלו תהיה בר קיימא. ואז יוכל לעשות הכל בגזירה דלעילא, היינו שיוכל לקיים את התורה והמצוות בבחינת "חקה", שהיא "גזירה גזרתי ואין להרהר אחריה", ולהבין בדרכי השכל. אלא שיקבל הכל בבחינת אמונה למעלה מהדעת, היינו שיבין שהאמונה היא בסתירה להדעת.

ואם אין לו דעת שתבין אחרת, אין זה נקרא נגד הדעת, אלא שגם זה נקרא בתוך הדעת. ומה שאין כן בזמן שהוא מסיר את המנעל, ומרגל שם לראות מה שהשכל יכול לומר על מקומות כאלה, היינו במקומות שהשכל מחייב אחרת מכפי שהאמונה אומרת, נמצא אז שהאמונה שורה על נגד הדעת.

ורק זה נקרא "אמונה פשוטה", שרק אמונה פשוטה מחייבת אותו להיות עובד ה', ולא השכל. נמצא שמה ששלף את נעלו הוא רק בכדי לקיימא קיום של האמונה, ושיהא בטוח אצלו שכל עבודתו היא רק מטעם דקא עביד בגזירה דלעילא, הנקרא חקה, וזה מביא לו חיים נצחיים.

(הרב"ש. רשומה 431 "מנעל לרגלו")

86. סדר עבודת האדם בתורה ומצוות, בזמן שהוא רוצה לעסוק לשם שמים, הוא שצריכים ללחום ולנצח את היצר הרע. דהיינו היות כי מטבע האדם לתת יגיעה בזמן שיהיה תועלת עצמו. ובשעה שהוא רואה, שלא יצא מעבודה זו שום דבר לתועלת עצמו, אין הוא מסוגל לעבודה. ובא בטענה ושואל, מה עבודה הזאת לכם, זאת אומרת, איזה ריוח יצא מזה, שהוא מתיגע. וכשהאדם מתגבר עליו וטוען, שרוצה לעבוד נגד הטבע, שהוא להשפיע לה', אז היצר הרע בא בטענה אחרת, ושואל טענת פרעה הרשע, מי ה' אשר אשמע בקולו. אפשר לעבוד לטובת הזולת, רק במקום, שידוע לי, שהזולת מקבל את היגיעה. מה שאין כן אם יש לו שני יגיעות:

א. שהוא צריך להתגבר ללכת נגד הטבע ולעבוד לא לתועלת עצמו, אלא לטובת הזולת, היינו לשם שמים.

ב. שצריך להאמין, שהקב"ה מקבל את יגיעתו.

ואלו הב' שאלות הם העיקרים בטענת הרשע... ולהתגבר על השאלות, הוא רק בכח האמונה, שענינו הוא למעלה מהדעת. שצריך להשיב להרשע, שבבחינת השכל יש מקום למה שהוא שואל, אבל למעלה מהשכל, שפירוש בבחינת אמונה, שהוא מאמין בדברי החכמים, שרק הדרך הזה שהוא לשם שמים. היינו בזמן שהאדם נותן את כל מרצו ויגיעתו לשם שמים, זהו כל תכליתו, שעל מטרה זה נברא העולם, כמו שאמרו חז"ל, כל העולם לא נברא אלא בשביל זה, היינו ליראת שמים. לכן כשהוא עונה להרשע, שהוא הולך למעלה מהדעת, שהוא נגד השכל, כבר אין השכל יכול להקשות שום קושיא, כי כל הקושיות הם בתוך השכל. מה שאין כן למעלה מהשכל אין מקום לשאלות.

(הרב"ש. רשומה 572 "שני יגיעות")

87. לא לחשוב, שאור האמונה הוא דבר קטן, כי הקטנות והגדלות תלוי רק בהמקבלים. כי בזמן שהאדם אינו עובד על דרך האמת, אזי הוא חושב שיש לו אמונה יותר מדי, ובשיעור האמונה שיש בו, הוא יכול לחלק לכמה אנשים, אזי המה יהיו יראים ושלימים. מה שאין כן מי שרוצה לעבוד את ה' על דרך האמת, ובודק את עצמו בכל פעם, אם הוא מוכן לעבוד במסירות נפש "ובכל לבבך". אזי הוא רואה, שתמיד הוא בחסרון עם בחינת אמונה. היינו שתמיד יש לו גרעונות בבחינה זו. ורק בזמן שיש לו אמונה, אזי הוא יכול להרגיש, שהוא יושב תמיד בפני המלך. ובזמן שהוא מרגיש את גדלותו של המלך, אזי הוא יכול לגלות את האהבה בב' סטרין [בשני צדדים]: בין בסטרא דטובא [בין בצד הטוב], ובין מסטרא דדינא קשיא [ובין מצד הדין הקשה].

לכן אדם המבקש את האמת, הוא הנצרך לאור האמונה. ואדם כזה, אם הוא שומע או רואה איזה סגולה להשיג את האור האמונה, הוא שומח כמו שמוציא שלל רב.

(בעל הסולם. שמעתי, מ"א. "מהו קטנות וגדלות באמונה")

88. ענין ג"ר היינו בחינת מוחא, ושם צריך להיות רק באמונה. וצריכים להאמין, כי כך היה רצונו יתברך. וו"ק נקרא בחינת ליבא, היינו ההתפעלות בליבא, שכאן ניכר בבחינת אהבה ויראה שלו. וזה צריך להיות בהשגה ברורה, היינו שההתפעלות צריכה להיות אצלו מגולה, ולא באמונה. אלא בשיעור שההתפעלות מורגשת בלב, בשיעור כזה נבחן השגתו. וכאן מצוה להרחיב את הרגשותיו. מה שאין כן בבחינת מוחא, תלויה גדלותו עד כמה שהוא יכול לעבוד, בבחינת למעלה מהדעת. נמצא, שהם שני דברים הפוכים. היינו, שאם בחינת מוחא שלו הוא למעלה מהדעת, והתפעלותו בהרגש הלב הוא במוח, זה נקרא גדלות. היינו, שמצד אחד הוא למעלה מהשגה, מכל מקום בלב הוא בתוך ההרגשה. בזה תלוי שיעור גדלות, היינו בשיעור ההפכיות בין מוחא לליבא, שאז הוא צריך להתגבר בבחינת למעלה מדעת. והליבא הוא דווקא בתוך הדעת, שהוא בתוך ההרגשה.

(הרב"ש. רשומה 794 "מקום ההשגה")

89. וזהו כמו שכתוב "אמת ואמונה", שפירושו, שאמונה שלו תהיה על דרך האמת, הוא דוקא כעין ציור הזה, שהוא צריך להאמין בשיעור גדלות האמונה, כאילו היה רואה את זה, שהוא מאמין בעיניו. היינו באותו שיעור התפעלות, שהיה לו בזמן שהוא היה רואה, כך צריך לקבל התפעלות, בזמן שהוא לא רואה, רק שמאמין שכך הוא. לכן נקרא זה "אמונה בדרך אמת". היינו, שהאמונה שלו היא באמת אמונה כאילו היה זה ידיעה. וזה נקרא "אמונה של אמת", כמו שכתוב "אמת ואמונה".

והיות שכל הבסיס צריך להיות בנוי על יסוד האמונה, ויחד עם זה ניתן לנו שכל ודעת, להבין כל דבר עם השכל שיש לנו. נמצא, שהאמונה היא נגד הטבע שלנו, שניתן לנו ללכת על פי שכל ולא להיות טפש, לעשות דבר בלי שכל. נמצא, מצד אחד לומדים את האדם ללכת לפי דרכי השכל, וכך להתנהג בין אדם לחבירו.

וכשהאדם מתחיל ללכת בקיום תו"מ, אומרים לו, הגם שהאדם צריך ללכת לפי השכל, מכל מקום בין אדם למקום ניתן לנו אמונה, שאנו צריכים להאמין באמונת חכמים, וללכת בדרך זו, אף על פי שהיא נגד השכל, כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". היינו, שאנו צריכים להאמין מה שהחכמים אמרו לנו, ולא להסתכל על השכל שלנו.

אולם היות שזהו נגד השכל שלנו, לכן יש לנו עליות וירידות. כלומר, לפעמים אנו יכולים להאמין בדברי חכמים, ולצייר לפנינו את הציור של אמת ואמונה כנ"ל, שהאמונה שלו היא באמת אמונה. היינו שאין שם שום שכל, אלא הכל נגד הדעת שלנו, למה שאנו מבינים. לכן נקרא זה "אמונה של אמת" או "אמונה פשוטה", שאין שם שום דבר להבין, אלא הכל הוא למעלה מהדעת.

(הרב"ש. מאמר 28 "מהו "להזהיר גדולים על קטנים" בעבודה" 1990)

90. הלימוד צריך להביא לו רק לבחינת אמונה. והאמונה נקרא "מצוה אחת", שהוא "המכריע את כל העולם כולו לזכות". והאמונה נקרא "עשיה", מטעם שמדרך העולם הוא, שמי שעושה איזה דבר, מוכרח להיות מקודם איזה סיבה, שהוא יחייבו לעשות בתוך הדעת. וזה כמו יחס משותף שכל עם עשיה. אבל בזמן שהוא דבר למעלה מהדעת, שאין הדעת נותן לו לעשות את הדבר, אלא להיפוך, אז מוכרחים לומר, שבמעשה זו אין שום שכל, אלא מעשה לבד. וזה פירוש "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו וכו' לכף זכות". וזה הפירוש "גדול התלמוד, שמביא לידי מעשה", היינו לבחינת עשיה בלי דעת, הנקרא "למעלה מהדעת".

(בעל הסולם. שמעתי, כ"ב. "תורה לשמה")

91. כל מה שנראה לעינינו, הוא רק דברים שהבורא רוצה, שאנו נשיג אותם בצורה כמו שמשיג, היות שזהו דרכים, איך להגיע לשלימות המטרה. אולם בכדי לזכות לדביקות ה', זהו לא כל כך דבר פשוט, שצריכים התאמצות ויגיעה גדולה, עד שזוכים להשיג ולהרגיש את הטוב ועונג. ומטרם זה, מוטל על האדם להצדיק את ההשגחה, ולהאמין בלמעלה מהדעת, שה' מתנהג עם הנבראים עם בחינת טוב ומטיב, ולומר "עינים להם ולא יראו". וזה כמו שאמרו חז"ל "בא חבקוק והעמידן על אחת, כמ"ש "וצדיק באמונתו יחיה". שפירושו, שהאדם אין צורך להתעסק בפרטים, אלא שהוא צריך לרכז את כל עבודתו על נקודה אחת, היינו כלל, שהוא בחינת אמונה בה'. ועל זה יתן תפלה. כלומר, שה' יעזור לו, שיהיה בידו ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת. ויש סגולה באמונה, שעל ידה בא אדם לידי שנאת הפירוד, שזה נבחן שבעקיפין גורמת לו האמונה לשנוא את הפירוד.

(בעל הסולם. שמעתי, ל"ד. "יתרון ארץ בכל הוא")

92. כח האמונה מספיק שהאדם יכול לעבוד בבחינת השפעה, היינו שיכול להאמין שהבורא ית' מקבל עבודתו. אפילו שעבודתו בעיניו אינו כל כך חשוב, מכל מקום הקב"ה מקבל את הכל. שכל עבודות, איך שיהיו, רצוי ומקבל לפניו, אם האדם מיחס את העבודה אליו ית'.

וכך, אם האדם רוצה להשתמש עם האמונה על בחינת קבלה, אזי האמונה אינו מספקת לו. זאת אומרת, שיש לו אז ספיקות בהאמונה. והטעם הוא משום שהקבלה אינו אמת. זאת אומרת, שבאמת אין לו להאדם שום דבר מהעבודה, רק להבורא ית' יהיה מהעבודה שלו. לכן הספיקות שלו הן אמת. היינו, אלו המחשבות זרות, מה שעולים במוחו, הם טענות אמיתיות.

מה שאין כן, אם האדם רוצה להשתמש עם האמונה ללכת בדרכי השפעה, בטח שלא יהיה לו שום ספיקות בהאמונה. ובאם שיש לו ספיקות, אז הוא צריך לדעת, שבטח שאין הוא רוצה ללכת בבחינת השפעה, שעל השפעה מספיק לו האמונה.

(בעל הסולם. שמעתי, ל'. "עיקר לרצות רק להשפיע")

93. אנו רואים, שיש הפרש גדול בין אמונה לראיה וידיעה.

כי דבר הניתן לראיה וידיעה, שאם השכל מחייב אותו, שכדאי לעשות את הדבר, ומחליט על זה פעם אחת, כבר מספיק לו ההחלטה הזו על הדבר הזה כפי החלטתו. כלומר, איך באיזה צורה שהחליט, כן הוא עושה בפועל. כי השכל מלווה אותו בכל פעולה ופעולה, שלא יעבור על מה שהשכל אמר לו. ונותן לו להבין מאה אחוז, בשיעור שהשכל הביאו לידי החלטה, מה שהוא החליט.

מה שאין כן בחינת אמונה, שזה ענין הסכמי בכח, כלומר שהוא מתגבר על השכל, ואומר, שכן כדאי לעבוד כפי שהאמונה מחייבת לעבוד למעלה מהדעת. ולכן האמונה למעלה מהדעת מועיל רק בשעת מעשה, כלומר בזמן שהוא מאמין. שרק אז הוא מוכן לתת כוחות עבודה למעלה מהדעת. מה שאין כן בעת שהוא עוזב לרגע קטנה את האמונה, היינו שנחלש ממנו לרגע את האמונה, תיכף הוא בא לידי הפסקה בתורה ועבודה ולא מועיל לו, בזה שקבל על עצמו לפני זמן מה, את העול אמונה למעלה מהדעת.

(בעל הסולם. שמעתי, ל"ד. "יתרון ארץ בכל הוא")

94. אנו צריכים לדעת כלל גדול, שעבודה שלנו, שניתן לנו, שיהיה על בסיס אמונה למעלה מהדעת. אין זה מטעם, שאין אנו ראויים למדרגה גדולה, ומשום זה ניתן לנו, שנקח הכל בכלי של האמונה. וזה נדמה לנו לבחינת שופלות ופחיתות ערך. והאדם מצפה, מתי נוכל לפטור את עצמו מעול הזה, שנקרא אמונה למעלה מהדעת.

אלא הוא מדרגה גדולה וחשובה מאוד, שאין סוף ותכלית לרוממותה. ומה שנראה בעינינו לבחינת שופלות, הוא מסיבת הרצון לקבל שבנו. ובהרצון לקבל יש להבחין בו בחינת ראש וגוף, שהראש נקרא ידיעה והגוף נקרא קבלה. ומשום זה כל מה שהוא נגד הידיעה, נבחן אצלנו לבחינת שופלות ומעשה בהמה.

ובהנ"ל יש לפרש, מה שאברהם אבינו עליו השלום שאל להקב"ה "במה אדע כי ארשנו?" כי איך יהיה מציאות, שיוכלו לקבל עליהם עול האמונה? היות שזהו כנגד הדעת. ומי יכול ללכת נגד הדעת? אם כן איך יהיה מציאות, שיזכו לאור האמונה, היות שכל השלימות תלוי רק בזה.

ועל זה השיב לו הקב"ה: "ידוע תדע וכו', שהם יהיו בגלות".

(בעל הסולם. שמעתי, פ"ו. "ויבן ערי מסכנות")

95. מטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה, שנקרא דבקות, אז האמונה לא יכול להיות אצלו בקביעות. ובזמן שלא האיר לו האמונה, אז הוא רואה איך שהוא נמצא במצב השפלות שאין כמוהו. והכל באה לו מסיבת השינוי צורה, כנ"ל, שזהו הרצון לקבל לעצמו. שהפירוד הזה גורם לו כל היסורים, שמהרס לו כל הבנינים וכל היגיעות, שהשקיע בעבודה.

והוא רואה, ברגע שנאבד לו האמונה, הוא נמצא במצב יותר גרוע מבעת כניסתו בדרך של עבודה דלהשפיע. על ידי זה הוא מקבל שנאה להפירוד, היות שתיכף הוא מתחיל להרגיש יסורים בפרטיותו עצמו, וכמו כן אצל העולם כולו. וקשה לו להצדיק את השגחתו ית' עם הנבראים, שהוא בבחינת טוב ומטיב. ומרגיש אז, שכל העולם חשך בעדו, ואין לו ממה לקבל שמחה.

לכן, כל פעם שהוא מתחיל לתקן את הפגם, על מה שהוא מדבר לשון הרע על ההשגחה, הוא מקבל שנאה להפירוד. וע"י השנאה שהוא מרגיש בהפירוד, הוא בא לידי אהבת הדביקות. זאת אומרת, כי בשיעור שהוא מרגיש יסורים בזמן הפירוד, בשיעור הזה הוא מתקרב לידי דביקות בה'.

(בעל הסולם. שמעתי, ל"ד. "יתרון ארץ בכל הוא")

96. נמצא שהאדם, על ידי היסורים שמרגיש, הוא מוכרח חס ושלום לדבר לשון הרע. נמצא, מה שהוא מבקש מה', שיתן לו את כח האמונה, ולזכות לבחינת טוב ומטיב, אין זה מטעם שהוא רוצה לקבל טוב, בכדי להנות עצמו, אלא בכדי שלא ידבר לשון הרע חס ושלום, שזה כואב לו. כלומר, שהוא מצד עצמו רוצה להאמין למעלה מהדעת, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, והוא רוצה, שהאמונה שלו יהיה מספיק בהרגשה גמורה, כאילו הוא בתוך הדעת. לכן כשעוסק בתו"מ, הוא רוצה בהמשכת אור ה' לא להנאת עצמו הוא דורש, אלא שלא יכול לסבול מזה שלא יכול להצדיק את השגחתו ית', שהוא בבחינת טוב ומטיב. וזה גורם לו יסורים, היות שהוא מחלל את שם ה', ששמו הוא טוב ומטיב והגוף שלו טוען אחרת. וזהו כל היסורים שלו, מטעם שמזה שהוא נמצא בבחינת הפירוד, הוא לא יכול להצדיק את השגחתו ית'. וזה נקרא, שהמצב הפירוד הוא שנואה אצלו. וכשיש לו היסורים האלו, אז ה' שומע תפלתו, ומקרבו אליו, וזוכה לדביקות, כי היסורים שמרגיש מן הפירוד, זה גורם לו שיזכה לדביקות. ואז נאמר "כי יתרון האור מתוך החושך". וזה שכתוב "יתרון ארץ בכל הוא". ארץ, היינו הבריאה. בכל הוא, שע"י היתרון, היינו שרואים ההבדל בין המצב של פירוד למצב הדביקות, על ידו זוכים להיות דבוק ב-כל, שהבורא נקרא שורש הכל.

(בעל הסולם. שמעתי, ל"ד. "יתרון ארץ בכל הוא")

97. למה נשארים רשעים אחר שחיטת יצר הרע. זהו מטעם כדי שיהיו אפר "תחת כפות רגלי הצדיקים". שאם לא היה נשארים רשעים, אז לא היה מי שיגלה את הענין הגדול הזה, שדרך האמונה הוא לא מטעם אהבה התלויה בדבר. היינו שלא מטעם יצר הרע צריכים ללכת בדרך האמונה, אלא זהו אהבה שאינו תלויה בדבר. היות שעכשיו כבר אין יצר הרע, ומכל מקום רק בדרך האמונה יכולים לזכות לדביקות ה'.

ושמעתי פעם אחרת: הנה מה שאנחנו צריך דוקא לאמונה, הוא מסיבת הגאות שיש בנו, שאז קשה לנו לקבל האמונה. זאת אומרת, שאף על פי שהאמונה הוא בחינה גבוה, ומדרגה נפלאה, שאין התחתון יכול להשיג ולהבין את יקר ערכה ותכלית רוממותה, הוא רק מסיבת הגאות שבנו, דהיינו הרצון לקבל, נדמה לעינינו שהוא בחינת שופלות ומעשה בהמה. אשר לסיבה זו הוכן לנו אדם בליעל.

ושמעתי פעם אחרת: אשר אנחנו רואים, שבזמן שאנו לא רוצים לקבל את האמונה אנחנו נופלים ממצבנו. ובכל פעם ופעם אנחנו עולים ויורדים, עד שנקבע בליבנו שאין לנו עצה אחרת אלא לקבוע את האמונה. וזהו היה בכדי לקבל את האמונה. וזה ויבן ערי מסכנות (לישראל) לפרעה.

(בעל הסולם. שמעתי, פ"ו. "ויבן ערי מסכנות")

98. "ויבן ערי מסכנות" - לישראל, ולפרעה - את פיתם ורעמסס. היות שכל מה שעבדו ישראל, נפל לקליפות, ולא היו רואים שום ברכה בעבודתם. ובזמן שהיו מתגברים בעבודת האמונה ובבחינת השפעה, אז כן ראו פריה ורביה. וברגע שנפלו לבחינת ידיעה וקבלה, היו תיכף נופלים לרשות קליפת פרעה. ואז באו לידי החלטה גמורה ומוחלטת, שהעבדות צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ובבחינת השפעה.

אבל ראו, שאין כח בידי עצמם לצאת משליטת פרעה. לכן כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי פחדו, שלא ישארו שם בגלות לעולמים. אז "ותעל שועתם אל ה'", וזכו לצאת מגלות מצרים.

(בעל הסולם. שמעתי, פ"ו. "ויבן ערי מסכנות")

99. ענין אמונה הוא דוקא עבודה טהורה. משום שאין הרצון לקבל משתתף עם העבודה זאת, אלא אדרבא, שהרצון לקבל מתנגד לו. שטבע של הרצון הזה, הוא רק לעבוד במקום שהוא רואה ויודע, מה שאין כן למעלה מהדעת. לכן, בזה האופן יכול להיות הדביקות בשלימות, מטעם שיש בזה ענין השתוות, זאת אומרת שהוא ממש להשפיע.

לכן כשהבסיס הזה קבוע וקיים אצלו, אזי אפילו כשמקבל השפעות טובות, נכנס זה אצלו בבחינת "אָתְרֵיא [התראה]" שגמטריא "תורה". ועל זו התורה צריך להיות בחינת "מורא". היינו שצריך לראות, שלא לקבל שום סיוע ותמיכה מבחינת תורה, אלא מן בחינת אמונה. ואפילו כשנראה אצלו דבר זה לבחינת מיותרת, יען שהוא כבר מקבל מבחינת ארץ חמדה, מכל מקום הוא צריך להאמין, שכך היא האמת. וזה פירוש: "וכל מאמינים שהוא אל אמונה". שדוקא על ידי האמונה יכול להחזיק את המדרגה.

(בעל הסולם. שמעתי, רט"ו. "ענין אמונה")

100. דהנה כתוב: "יעלוז שדה וכל אשר בו, אז ירננו כל עצי יער". וההפרש בין שדה ליער, הוא שהשדה הוא שעושה פירי, ויער הוא אילני סרק, שאינו עושה פירי. וביאור הדבר הוא, שענין שדה נקרא בחינת מלכות, שהוא בחינת קבלת עול מלכות שמים, שהוא ענין אמונה למעלה מהדעת. אבל כמה הוא שיעור האמונה? לזה יש מדידה. דהיינו, שהיא צריכה למלאות ממש באותו שיעור, כמו הידיעה. ואז נקרא "שדה אשר ברכו ה'". היינו, שעושה פירי. שרק על דרך זה יכול להדבק בו ית'. יען, שאינם עושים שום הגבלות עליו, מטעם שהוא למעלה מהדעת.

מה שאין כן ידיעה, שהוא מוגבל: לפי שיעור הידיעה, כך הוא הגדלות. והוא נקרא "אל אחר דאסתרס ולא עביד פירי [אל אחר נסתרס ואינו עושה פירות]". לכן נקרא יער. אבל בין כך ובין כך נקרא שניהם בחינת קצוות. אלא שצריך להיות בחינת עמודא דאמצעיתא. היינו, שהוא צריך לידיעה גם כן. אבל בתנאי, שלא יקלקל לו את האמונה למעלה מדעת.

מה שאין כן, אם על ידי הידיעה הוא עובד מעט יותר טוב מהאמונה, אז תיכף נאבד לו הכל. אלא שהוא צריך להיות אצלו בלא חילוק כל שהוא. ואז "יעלוז שדה וכו', ירננו כל עצי יער". שאז יש תיקון אפילו ל"אל אחר", שהוא בחינת "יער", שהוא מתחזק על ידי האמונה.

(בעל הסולם. שמעתי, רי"ד. "נודע בשערים")

101. בכדי שיהיו חומרי דלק לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, אלא העבודה בעצמה תהיה שכר, אנו זקוקים להאמין בו יתברך. הכוונה, להאמין על גדלותו. וצריכים לתת כח ויגיעה גדולה איך להשיג אמונה בגדלות הקב"ה. ובלי אמונה בגדלות הבורא, אין כח לעבודה בעל מנת להשפיע. כלומר, שדוקא בזמן שמרגישים גדלות ה', אז האדם מוכן לעבוד בלי שום תמורה.

אלא העבודה בעצמה היא השכר, היות ששוה אצלו מה שהוא משמש למלך גדול, שכל הון דעלמא אין לו שום ערך נגד השרות הזה, שה' נותן לו רשות לכנס ולשמש אותו. לכן אנו צריכים לרכז את כל מחשבותינו, איך להגיע להרגיש את גדלות ה'. ואז הכל נמשך אחרי הנקודה זו.

(הרב"ש. מאמר 21 "מהו "שכור אל יתפלל", בעבודה" 1989)

102. מעשה נקרא "ימין", "חסד". ולא צריך להבין בדעת ובשכל, שכדאי להיות עובד עבודת הקודש בעל מנת להשפיע, אלא שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת באה אליו עם "השאלות של פרעה", ששואל "מי ה', אשר אשמע בקולו" או "שאלת רשע", ששואל "מה העבודה הזאת לכם". ועל זה הוא עונה להם, שהוא הולך למעלה מהדעת. זה נקרא "מעשה", היות שהוא לא עונה להם עם חכמה ושכל, אלא הוא עונה להם, שהוא עובד במעשה ולא בשכל, וזהו כל השמחה שלו, בזה שהוא מקיים בחינת אמונה למעלה מהדעת.

ואח"כ, כשהוא זוכה לבחינת חכמה, אין הוא רוצה לשמש עם החכמה בתור תמיכה, לומר, עכשיו כבר אני לא צריך לבחינת אמונה, היות שכבר יש לי בסיס של שכל. זה נקרא "חכמתו מרובין ממעשיו". אלא הוא מקבל את החכמה, בגלל שהבורא רוצה שיקבל, הוא מקבל ולא לתועלת עצמו. ואם הוא רוצה לקבל חכמה יותר ממעשיו, זה נקרא "שכור" ותפלתו תועבה. אלא שהכל יהיה בדעת, היינו שהוא בחינת קו אמצעי, שלא יהיה יותר שמאל מימין, כנ"ל.

(הרב"ש. מאמר 21 "מהו "שכור אל יתפלל", בעבודה" 1989)

103. בזמן שהוא מתחיל להתגבר, הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". כלומר שהאדם צריך לעבוד ולהגיע בכוחות עצמו להמטרה, וכשהוא רואה, שאינו יכול להתגבר ולתת יגיעה, הוא צריך להאמין, שתפלה מועלת, כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", אף על פי שהוא לא רואה שום שינוי, בזה שהתפלל לה', שיעזור לו, אם כן יש גם כאן ענין של למעלה מהדעת. אולם הסדר הכללי הוא, שמתחילים מ - א' ת' י'. אמונה, ואח"כ יגיעה, ואח"כ תפלה.

נמצא, העיקר הוא אמונה, כי עמה צריכים להשתמש בכל המעשים שהאדם עושה, כנ"ל. זאת אומרת, שכל הכלים שעמהם האדם עובד, הבסיס הוא אמונה, לכן האור המתגלה נקרא "אור האמונה", על שם הכלי. שהכלי זה בנוי על בסיס של אמונת חכמים, ועל אמונת ה', כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

(הרב"ש. מאמר 23 "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה" 1989)

104. "ויהפוך ה' אלקיך את הקללה לברכה". היינו שמכל הקטרוגים שהוא מקטרג על ידי הטענות והתביעות, כשהוא מתגבר על הטענות בבחינת למעלה מהדעת, נמצא שהמה הגורמים לזכות לבחינת אמונה למעלה מדעת, אחרת היה הולך בדרך ה' בתוך הדעת. והכלי אמיתי לזכות לאור ה' הוא דווקא למעלה מטעם ודעת, שכלי זה נקרא כלי דהשפעה.

מה שאין כן תוך הדעת נקרא כלי דקבלה. ועל כלי זה היה דבר הצמצום. נמצא שעל ידי זה שהאדם רוצה לזכות שה' יהיה אלקיך, ולא אלהים אחרים, אז, "ולא אבה לשמוע" כלל. היינו שאומר לו, אני לא רוצה לשמוע מה שאתה אומר. ועל ידי זה, ויהפוך ה' את הקללה לברכה.

(הרב"ש. רשומה 433. "ולא אבה ה' אלקיך לשמוע")

105. אמר אאמו"ר זצ"ל, שאנו צריכים להאמין, שדרך זו של האמונה למעלה מהדעת, וגם זה שצריכים לעבוד בשבילו ולא לתועלת עצמו, אין זה מטעם שהבורא רוצה בכל אלו הדברים לטובתו, אלא הכל הוא לתועלת האדם. היינו, זה שהבורא רוצה לתת להנבראים טוב ועונג, ושתהיה בזה שלימות הנאה, כלומר שלא ירגישו בעת קבלת הנאה בחינת בושה. לכן נתן לנו עצה, שאנו נעבוד בשבילו. וע"י זה אנו נוכל לקבל טוב ועונג ולא נרגיש שום אי נעימות בעת קבלת הנאה, כנ"ל.

ומטעם זה, שלא יהיה לנו את ענין של בושה, ניתן לנו עוד דבר, הנקרא בחינת "אמונה למעלה מהדעת". "היות אם היתה השגחה גלויה", כמו שאומר בהקדמה, "אז לא היתה שום אפשרות לעשות משהו לתועלת הבורא, אלא הכל היה מוכרח להיות לתועלת עצמו".

(הרב"ש. מאמר 31 "מהו אסור ללמוד תורה לעכו"ם, בעבודה" 1989)

106. מטרם שראו את המצב, שבו הם נמצאים ברשות הקליפות, וכואב להם ומפחדים שלא ישארו שם לעולמים, אז אין שום צורך, שה' יעזור להם מכלי קבלה, אם לא מרגישים את ההזק והחסרון, שיש בזה, שזהו כל המפריע מלהתדבק בה'. כי אחרת אדם מחשיב יותר את העבודה בבחינת ידיעה וקבלה. מה שאין כן בחינת אמונה נחשב לבחינת שופלות. ובוחרים יותר בידיעה וקבלה, כי כך מחייב שכל החיצון של האדם.

ולכן הוכן להם הגלות, שירגישו שאין להם שום התקדמות בהתקרבות לה', כל עבודתם נשקע בתוך קליפת מצרים. ואז ראו, שאין להם שום ברירה, אלא הם מוכרחים לקבל על עצמם עבודה של שיפלות, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, ולהשתוקק לבחינת השפעה, אחרת הם מרגישים, שהם שנמצאים ברשות הס"א.

נמצא, שהאמונה שקבלו עליהם, היה מטעם, שראו, אחרת אין להם שום עצה. ומשום זה הסכימו לעבודה של שיפלות.

(בעל הסולם. שמעתי, פ"ו. "ויבן ערי מסכנות")

107. בזמן שאומרים לאדם, שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שהשגחה העליונה היא בבחינת טוב ומטיב, הוא אומר, אני רוצה לראות שהוא כך. אבל להאמין, זהו נגד ההבנה. כי ההבנה אומרת, מה שאתה רואה, זהו אמת, ומה שאתה לא רואה, איך אתה יכול לומר, שהוא אמת. וכשאומרים לו, שצריכים להאמין, הוא טוען, מאיפה אתה יודע, שזה שאתה מאמין, הוא אמת. וזה האבן נגף, שבני אדם נכשלים על ידו.

ובהאמור יוצא, כי האבן שבה נכשלים, הוא רק שחסר ענין האמונה. והאדם, כשמתחיל ללכת בדרך העבודה דלהשפיע, האדם טוען לה', מדוע אתה עשית הסתרת פנים שלך, עד שאין ביכולתנו להתגבר על ההסתרה שהקב"ה עשה. שנוכל להתגבר על ב' דברים אלו, היינו על בחינת מוחא ועל בחינת ליבא.

(הרב"ש. מאמר 1 "מהו השיעור של תשובה" 1989)

108. המקנה של אברהם היה לצורך הגדלת בחינת אברהם, שהוא בחינת אמונה. זאת אומרת, שעל ידי זה לקח על עצמו כוחות יותר גדולים ללכת למעלה מהדעת, כיון שראה, שדוקא ע"י דרך הזה של אמונה למעלה מהדעת זוכים לכל הקנינים.

נמצא, שמה שהוא רוצה את הקנינים, הוא, שהקנינים האלו מעידים על הדרך, הנקרא אמונה למעלה מהדעת, שהוא דרך אמיתי. וראיה לזה, כיון שמשפיעים לו מלמעלה קנינים רוחניים. נמצא שעל ידי הקנינים הוא מתאמץ רק ללכת בדרך אמונה למעלה מהדעת. אבל הוא לא רוצה את הקנינים הרוחניים, משום שהם מדרגות והשגות גדלות.

היינו, לא שהוא מאמין בה', בכדי להשיג ע"י האמונה השגות גדולות. אלא הוא צריך להשגות גדולות, כדי שידע את שהוא הולך בדרך אמיתי. נמצא, שלאחר כל הגדלות הוא רוצה ללכת דוקא בדרך האמונה. כי על ידי זה הוא רואה, שהוא עושה משהו.

(בעל הסולם. שמעתי, קי"ב. "שלשת המלאכים")

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/1VJeBlgY?language=he