שיעור בוקר 07.09.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

העבודה באמונה למעלה מהדעת –

קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: "העבודה באמונה למעלה מהדעת" - קטעים נבחרים מהמקורות. נמשיך בקטע מספר 30.

בעצם, כל מה שמבדיל בין העולם הזה לעולם הרוחני זה המצב שנקרא "למעלה מהדעת", כי אנחנו נמצאים בתוך הדעת מלכתחילה. דעת נבזית, דעת גשמית, דעת כמו שכתוב "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", וקשה לנו לתאר שיש איזו הסתכלות אחרת על העולם.

אני אומר הסתכלות בכוונה וזה לא לאמונה כמו שחושבים אנשים שסתם מאמינים, אלא אנחנו בונים את העולם העליון שלנו, את הדרגה היותר עליונה מזאת שאנחנו נמצאים בה עכשיו כרגע בתפיסת המציאות, אנחנו בונים אותה במאמץ שלנו להיות למעלה ממה שנראה לנו, ממה שאנחנו חושבים, ממה שאנחנו רואים. ואנחנו בכוח מצדיקים את הבורא, מקבלים שמה שנעשה, נעשה מצידו.

ולכן "עיניים להם ולא יראו", זאת אומרת, שמה שאנחנו רואים זה לא ראייה נכונה, אלא אנחנו משתדלים לראות איך שזה נראה בעיני הבורא, שהעולם כולו טוב, העולם כולו מתוקן.

ואמנם עכשיו עדיין נראה לנו שהכול מקולקל, שהכול ניתן ביד הרשע, אבל אנחנו אומרים שרק בעיניים שלנו אנחנו רואים את זה, בחושים שלנו. ולמרות שהחושים האלו נותנים לנו את כל ההבחנות, הם נותנים לנו את כל הרגשת המציאות, אנחנו רוצים לעלות מהם למציאות הבאה, לראות את העולם באור ההשפעה ולא באור הקבלה. עבודה קשה.

עד שאנחנו מתקנים את כלי הקליטה שלנו, זה מאה עשרים וחמש מדרגות, חמישה עולמות, עד שאנחנו מגיעים לעולם אין סוף. לאין סוף, הכוונה שאין גבול, שכל מה שאנחנו אז נשיג ונראה, הכול יהיה באור ההשפעה, כמו שהבורא רואה את זה ולא כמו שהוא עשה את העולם שלנו. "עולם" מהמילה היעלם והסתר. שמסתיר ומסתיר יותר ויותר את עצמו, ואז אנחנו מדמיינים את עצמנו שאנחנו פועלים בתוך העולם, אנחנו נמצאים במרכז העולם והכול תלוי בנו.

לכן החזרה לעולם האמת, שבה הבורא שולט היא תמיד חזרה לא נעימה כלפי האגו שלנו, כי האגו מתחיל לראות עד כמה שהוא לא מסוגל לשלוט בעולמו, עד כמה שהוא לא מבין, לא מרגיש נכון. וכך אנחנו מקבלים עזרה מלמעלה לחזור לעולם האמת.

ניכנס ונראה איך עושים זאת. תשאלו. תנסו לקרוא את כל הקטעים האלו ומה שיהיה לנו לפנינו ואחרינו, לא חשוב. כמה שיותר תקראו, אל תפחדו להתבלבל, העבודה שלנו למצוא את עצמנו באמונה למעלה מהדעת.

קריין: אנחנו נקרא מתוך מסמך בנושא "העבודה באמונה למעלה מהדעת". קטע מספר 30, מתוך מאמר של הרב"ש בשם "מהו האיסור לברך על שולחן ריק, בעבודה".

"האדם צריך לסדר שבחו של מקום, ואח"כ יתפלל. ובודאי בזמן שהוא מסדר שבחים, הוא אומר שהבורא הוא טוב ומטיב לרעים ולטובים, ושהוא רחום וחנון. ואז אין שייך לומר, שהאדם הוא בעל חסרון, כלומר שחסר לו משהו, הן ברוחניות והן בגשמיות, אחרת נמצא שסתם הוא אומר בפה, וליבו בל עמו, היינו בהלב הוא חושב אחרת ממה שאומר בפה. לכן אי אפשר לזמר ולהודות לה', ולומר את מעלותיו, אלא האדם אומר על עצמו שיש לו כל טוב, ולא חסר לו שום דבר. אם כן איך האדם יכול לומר כך בזמן שהוא מוציא עצמו בעירום וחוסר כל. ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב. ואף על פי כשהוא מסתכל על עצמו ועל העולם, הוא רואה שהוא וכל העולם כולו בחסרון, כל אחד לפי דרגה דיליה, על זה הוא צריך לומר, "עינים להם ולא יראו", היינו למעלה מהדעת. ועל דרך זה הוא יכול לומר, שהוא איש שלם ולא חסר לו שום דבר, וממילא הוא יכול לסדר שבחו של מקום למעלה מהדעת.".

(הרב"ש. מאמר 16 "מה הוא האיסור לברך על שולחן ריק, בעבודה" 1989)

ואז יהיה לו במה להתפלל. לא מן הסתם. כמו בשורה ראשונה. "האדם צריך לסדר שבחו של מקום, ואח"כ יתפלל.". למה צריך להיות סדר כזה? כי בזמן שהוא מנסה לסדר שבח לבורא, הוא רואה עד כמה שאין לו על מה להגיד שבח. ואז הוא מתפלל שהבורא יראה לו איך לסדר את זה.

תלמיד: הרב"ש כותב כאן שצריך קודם כל לתאר לעצמו כאילו זכה כבר לאמונה שלימה בה'." מה זה נקרא?

אנחנו חיים באיזו מציאות, ובמציאות הזאת אנחנו רואים הכול בעיניים שלנו, בחושים שלנו ואז נראה לנו שהמציאות היא נוראית. נגיד וירוס קורונה היום. עוד כל מיני בעיות פרטיות וכלליות לכל אחד ואחד. איך אני יכול להגיד על המצב הזה ש"אני נמצא בעולם שכולו טוב"? לא יכול. אבל אם הייתי מגלה את עצמי [שנמצא] בדבקות בבורא, הייתי רואה ממש את השכינה הקדושה שורה בכול ואין שום דבר רע שיכול להיות, אפילו שמץ של רע לא יכול להיות בכל העולם.

לכן יש עניין רצוי ויש עניין מצוי. רצוי לראות את העולם כמו שהבורא מנהל אותו ומייצב אותו, ומצוי זה מה שאנחנו מוצאים אותו, מגלים אותו בכלים שלנו. הפער בין זה לזה אומר לנו איפה אנחנו נמצאים לעומת מה שצריכים להיות.

שאלה: האם זה תנאי לגילוי שאדם ירגיש במצב נורא בכלים שלו?

אדם צריך להרגיש מצב נורא בכלים שלו כדי שזה ידחוף אותו לבנות מדרגה למעלה מהדעת.

שאלה: איך זה שאנחנו יכולים לטעום את המצב הזה בלבנו, אבל לא בשכל?

כל הרוחניות זה דבר שבהרגשה והכלים שלנו הם רצון. רצון לקבל, רצון להשפיע, זה הכול הרגשה. ואחר כך בא השכל כדי לעשות בירור, ביקורת על ההרגשה. זה מה שקורה. לכן אנחנו קודם כל מרגישים, אחר כך מתחילים להבין, לחשוב, לסדר את הדברים.

שאלה: בשלב הראשוני אנחנו, "אין לדיין מה שעיניו רואות", ועושים מאמצים כבירים לעבוד מעל לדעת, לראות את החברים, את כל העולם בדבקות, בשלמות. ואיך מתמודדים עם היצר הרע שנותן לך להרגיש שאתה לא נמצא בזה עדיין, וכל הזמן מנסה לסחוב אותך למקום הזה?

זה כל העניין שאנחנו צריכים, למרות היצר הרע, לתאר לעצמנו כל הזמן שאנחנו נמצאים בעולם הטוב, בעולם שאנחנו עובדים מול הבורא. שהוא מסדר לנו את הדברים. שדווקא על ידי הסטייה שיש לנו מהאמת אנחנו יכולים לעשות מאמצים, והמאמצים האלה בונים אותנו, ואנחנו מגיעים לאמת בכוחותינו.

תלמיד: אז יוצא שאנחנו נמצאים כביכול כל הזמן במאבק, בקונפליקט עם היצר הרע ועל זה מתגברים כל הזמן לחזור להיות כל פעם מעל לדעת? זו העבודה שלנו?

כן. הייתי אומר שאפילו לא בקונפליקט, אלא שאנחנו נמצאים בעבודה עם היצר הרע, כי אם לא הוא, אז איך אנחנו היינו יכולים לחזור לבורא? היינו מרגישים את עצמנו שנמצאים בבורא, אבל היינו מרגישים את עצמנו כעובר במי אימו. מה הוא מרגיש שהוא נמצא בה? כמעט וכלום, קיים וזהו. יש לו רק כוח שמחייה אותו. אבל לא שכל, ורגש אין לו. כי שכל ורגש פועלים בריחוק ממשהו. דבר והיפוכו, אור וחושך. ואם היינו בפנים בתוך הבורא לא היינו מרגישים שום דבר. כולנו היינו בפנים.

עכשיו כשהרצון לקבל שלנו זורק אותנו החוצה, ומתאר לנו שאנחנו נמצאים מחוצה לבורא, ואנחנו יכולים לעשות מאמץ להיות כאילו שאנחנו נמצאים בעולמו של הבורא, שהוא מנהל, שהוא צודק, שהכול מאה אחוז נכון וטוב, אז על ידי המאמץ שלנו אנחנו קושרים את שני הקצוות האלו. מצד אחד אנחנו נמצאים מנותקים ממנו, מצד שני, אנחנו מושכים את עצמנו להיות כן דבוקים בו. ומשתי הנקודות הללו אנחנו בונים הרגשה והבנה, מקום לחקור להבין מי אנחנו ומי הבורא, זה לעומת זה.

שאלה: מהי התפילה ממצב שלא חסר לו כלום?

ממצב שלא חסר לו כלום אין לו שום תפילה.

תלמיד: אבל בסוף הוא מסדר שבחו של המקום ואחרי זה מתפלל. אז מהי התפילה לפי מה שאמרת?

שהוא מתחיל לסדר שבחו של המקום, למה כתוב בצורה כזאת, בסדר כזה, "לעולם יסדר אדם את עצמו..", אז קודם שבחו למקום ואחר כך יתפלל? כשהוא מסדר שבחו למקום אז הוא רואה שחסר לו הרבה כדי להביא את עצמו למצב שהוא משבח את הבורא. ולכן יש לו על מה להתפלל.

שאלה: האמונה למעלה מהדעת זהו השטח שמתרחש בין מלכות לבינה או שזאת תוצאה של עבודת האדם?

זו תוצאה מהמאמצים של האדם, אבל השטח הוא בין מלכות לבינה. לאט לאט, אתם יודעים, אתם כמו ילד קטן, כמו תינוק שנולד, שעדיין לא מרגיש שום דבר, איפה הוא נמצא, כלום. הוא שוכב, מה שעושים עימו עושים, אבל הוא לא יכול לעשות כלום. כל הגוף שלו מתפקד בצורה אוטומטית. מעצמו תינוק לא יכול לעשות שום דבר. כך אנחנו. ואז אנחנו רואים שיש כוח בטבע שמעורר אותו כך לזוז, כך לעשות, להגיב באיזו צורה. כך אנחנו משתדלים עכשיו לעורר את עצמנו לעולם החדש. הכול באמונה למעלה מהדעת. כל העולם הרוחני הוא כך.

שאלה: אפשר להגיד שהעולם השבור שאני רואה, הוא קיים אך ורק כדי לעזור לי לבנות את העולם השלם, ורק לשם זה הוא קיים?

ודאי.

תלמיד: אין לו תיקון בפני עצמו?

הוא קיים רק בדמיון שלך. אתה צריך לתקן אותו, בזה שאתה מביא אותו למצב שהוא כולו שלם.

תלמיד: נאמר שאדם צריך להיות שפל וערום, שפל בלב וערום בדעת.

קריין: כתוב פה, "בזמן שהוא מוצא את עצמו ערום ובחוסר כל". הוא שואל, אם זה צריך להיות.

ערום ובחוסר כל, נו אז מה?

קריין: במה ערום, ובמה בחוסר כל, ברגש, בשכל?

שאין לו שום כוח השפעה, אין לו שום כוח השפעה. "בגדים" הם נקראים "אור החסדים" שמלבישים אותם על הרצון לקבל, ואז יכולים להציג את עצמו ולעבוד.

שאלה: רציתי לדייק. הפער בין רצוי לבין מצוי כשאנחנו מודים לבורא, זה דרגת אמונת האדם?

כן, אנחנו מודים לו על זה שהוא מביא אותנו דרך האמונה אליו.

שאלה: מה יותר חזק, כשאדם מצייר לעצמו על עולם שלא חסר לו כלום, או שהוא מצייר לחברים עולם?

גם וגם. צריכים לעזור אחד לשני. אם אתה לא יכול במשהו, לפחות כמה שאפשר.

שאלה: יש הרגשה שהחברים לא מאמינים לציור שהוא מצייר?

עושה את זה ככה בשקט, בלי ללחוץ.

שאלה: מצד אחד אנחנו כל הזמן אומרים שהמקובל צריך לבצע את כל הפעולות של העולם הזה, לעבוד, להיות מחויב לדברים. מצד שני בכל מקרה מה שלא יקרה לו, הוא צריך לראות שכל מה שמגיע אליו מגיע מהבורא ובשלמות.

השאלה, מה מניע את המקובל לבצע את כל הפעולות של העולם הזה, ולא להיות מסופק בזה שהבורא שולח הכול? ולמה לא להיות מסופק? כי מצד אחד, אני בעצם ככתוב, "אדם צריך להיות בערום ובחוסר כל והוא לא צריך כלום", אבל הוא צריך לראות שהכול שלם, מושלם וטוב. מצד שני אתה כל הזמן סיפרת איך רב"ש היה אקטיבי בעבודה בעולם הזה, והוא לא היה מסתפק במועט, למרות שבטח ראה שהכול שלם ובא מהבורא.

הוא היה מסתפק בצניעות, כן. הוא לא היה רץ אחרי עושר, כסף, משהו.

תלמיד: זאת לא השאלה. השאלה, האם מקובל חייב לעקוב אחרי מה שנחוץ בעולם הזה? כלומר הנחיצות של עצמו הוא חייב לספק.

בטח, דברנו על זה אלף פעם. איך אתה שואל, אני לא מבין. וודאי שכל אחד חייב לדאוג לעצמו שיהיה לו, שיהיה למשפחה שלו כל הדברים ההכרחיים, שלא ייפול על הידיים של החברים. על זה דברנו אלפי פעמים. זה נקרא "לא יגונה ולא ישובח".

שאלה: איך מסדרים שבחו של מקום?

שבחו של מקום? שבו בעשירייה ותנסו לסדר.

תלמיד: שזה אומר? מה זה אומר לסדר את שבחו של מקום למעלה מהדעת?

למרות שאתה רואה שכל העולם הוא ממש שבור ואין שום דבר טוב בעולם, וזה אומר כביכול על הבורא שהוא לא בסדר, אתם משתדלים בעשירייה להגיע למצב שאתם מתייחסים לכל מה שקורה כמו לעולם המתוקן.

תלמיד: פשוט לדבר מה, בגדלות הבורא שהוא טוב?

בגדלות הבורא ובאמונה למעלה מהדעת, שזה הוא שמסדר לכם לראות את המצב כמו שהוא נראה, בכוונה שתהיה לכם עבודה לעלות את עצמכם למעלה מזה. לא להיות בדרגת המלכות, אלא בדרגת הבינה.

תלמיד: ומה זה לצייר לעצמו "כאילו כבר זכה לאמונה שלמה בה', ויש לו הרגשה באבריו"?

כן. כאילו שאתה נמצא בגמר התיקון.

תלמיד: מה זה גמר התיקון, מה זה אומר, ואיך לצייר דבר כזה?

שלא חסר לך כלום לעצמך, רק אתה רואה שאולי עוד חסר משהו לאחרים.

שאלה: האם עלי לדרוש את הדבקות בשביל לשנות את המציאות, או פשוט בשביל להידבק בו?

לא. לדרוש את הדבקות כדי לשנות את המציאות, ובמציאות המתוקנת להידבק בו. ככה זה. זה הסדר.

שאלה: כשאני בקבוצה או עם העשירייה, אני נותן יגיעה כדי לראות אותם כמושלמים וללכת למעלה מהדעת. אבל כשאני נמצא בקרב האנשים האחרים מהתשעים ותשע, אני מרגיש שהאנושות הולכת לאחור, וזה גורם לי בעיות. האם גם במקרה הזה אני צריך ללכת למעלה מהדעת, כשאני עם האנושות הרגילה?

כשאתה נמצא בין האנשים הרגילים אתה צריך פשוט לסגור את עצמך, להיות כמוהם, וככה בצורה פסיבית להתנהג. אתה לא צריך לקחת מהם שום דבר וגם לא לתת להם שום דבר, ככה להיות רגוע.

שאלה: העבודה שאנחנו משתדלים לעשות בלמעלה מהדעת, האם צריכה להיות לנו שאיפה שגם תמונות העולם הזה ישתנו, שגם הם ייתקנו, או שזה לא מעניין אותי בכלל?

אנחנו נמצאים בתקופה שנקראת "דור אחרון", ואנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו גורמים לכל העולם שיהיה מתוקן. ביחס שלנו לעולם שאנחנו מתקנים את עצמנו לראות את העולם כמה שיותר מתוקן, וביחס לזה שאנחנו מבקשים את הבורא שיתקן, ומתפללים עבור כל העולם, עד שמגיעים למצב שגם אנחנו, וגם העולם, וגם הבורא מתחברים כאחד ב"ישראל אורייתא קודשא בריך הוא" יחד.

שאלה: לגבי שצריך לדמיין לעצמו את המצב הבא. גם אמרת שבזה שאנחנו מתעלים מהמלכות לבינה צריכים לדמיין את גמר התיקון. מה העבודה הזאת לדמיין? איך אנחנו עושים את זה? מציירים לעצמנו את המצב הבא איכשהו, אתה יכול להסביר את זה?

אנחנו מציירים לעצמנו המצב הבא, דרך חיבור בין החברים. עם הבורא אנחנו לא יודעים מה לעשות. עם העולמות העליונים אנחנו לא יודעים מה המצב החיצון שלנו שבו נמצאים אנחנו, אנחנו לא יודעים מה לעשות, אבל אנחנו יכולים להבין את המצב המתוקן בהתאם לחיבור בינינו.

ואנחנו יכולים להשתדל להתקרב בינינו כמה שאפשר, שגם שכל, גם רגש, גם כל ההבחנות, נטיות, לא שהם יהיו אותו דבר בכל אחד, אלא שאנחנו נהיה מקושרים כך, שכל אחד משלים את כולם. שהוא מרגיש שבלעדיהם הוא לא מסוגל, הם בלעדיו והוא בלעדיהם. זה נקרא "ממעשיך הכרנוך". שרק מתוך זה אנחנו משיגים את העולם העליון, והבורא. רק מתוך הקשר בין הספירות, בין החברים. כך מגיעים.

שאלה: "היוצא מכך שאדם צריך להתפלל בתוך הדעת". בשביל מה צריך למעלה מהדעת?

בתוך הדעת זה בתוך האגואיזם שלי, אני לא יכול לגלות שם שום דבר נכון. למעלה מהדעת זה למעלה מהאגו שלי, בתכונת ההשפעה, בתכונת הבינה, שם אני מגלה הבחנות רוחניות.

קריין: ציטוט מס' 31, מתוך רב"ש, מאמר "כובד ראש בעבודה מהו".

"ענין תפלה צריך להיות בכובד ראש. היינו, בזמן שהאדם מרגיש בעצמו, שאין אמונה למעלה מהדעת. פירוש, שאין הדעת מחייב אותו לעבוד בעמ"נ להשפיע. והאדם מבין, שעיקר המטרה צריכה להיות "לזכות לדביקות ה'". והיות הדעת מתנגד לזה, והוא צריך ללכת נגד הדעת, זוהי עבודה גדולה מאוד. היות שהוא מבקש, שה' יתן לו דבר, שכל האברים שבו מתנגדים לזה. נמצא, שכל תפלה ותפלה שהוא נותן לה', יש לו עבודה מיוחדת. לכן נקראת תפלה "עבודה שבלב". היינו, שהוא רוצה ללכת נגד השכל והמוח, שהם אומרים לו ממש להיפך. ומשום אין זה נקרא "עבודת המוח". כי עבודת המוח נקראת, שהאדם מתייגע עצמו, להבין איזה דבר עם השכל ודעת שלו. מה שאין כן כאן אין הוא רוצה להבין עם הדעת, שצריכים לעבוד ה' בבחינת ידיעה, אלא הוא רוצה דוקא לעבוד את ה' באמונה למעלה מהדעת. ומשום זה נקראת תפלה "עבודה שבלב"."

(הרב"ש. מאמר 25 "כובד ראש בעבודה מהו" 1987)

יוצא לנו כך שאדם עובר כל מיני כאלו מצבים, שאי אפשר בשכל להבין אותם. אי אפשר לתאר אותם, אי אפשר אפילו לשאול עליהם, כלום. הוא מבולבל מאוד, מסובב מאוד. חסר לו רגש או חסר לו שכל או אין לו זיכרון, הוא לא מאמין יותר בכול מה שהיה קודם מאמין. הוא לא רואה את העתיד, מה שהיה קודם חושב שזהו, הוא יתקדם כך וכך וכך, כמו כל אדם שרואה את עצמו מתכנן איזה תהליך. שום דבר, שום דבר לא נשאר לו אלא ממש ריק, ריק. וכאן במצב שהוא ריק, הוא צריך להשתדל לעשות משהו. לא פשוט. לא פשוט.

לכן הוא אומר, "ענין תפלה צריך להיות בכובד ראש. היינו, בזמן שהאדם מרגיש בעצמו, שאין אמונה למעלה מהדעת.", אין בו, "פירוש, שאין הדעת מחייב אותו לעבוד בעמ"נ להשפיע." זה נקרא אמונה למעלה מהדעת, כוח השפעה למעלה מכוח הקבלה. כוח ההשפעה מחייב אותו לעשות משהו למרות הרצון לקבל. לא מסוגל. "והאדם מבין, שעיקר המטרה צריכה להיות "לזכות לדביקות ה'"." ודבקות ה' דווקא על ידי ההשגחה, על ידי הרגשה, על ידי זה שהוא מסכים לעבוד בלי שכל ורגש. זה נקרא ש"האדם מבין, שעיקר המטרה צריכה להיות "לזכות לדביקות ה'". והיות הדעת מתנגד לזה, והוא צריך ללכת נגד הדעת, זוהי עבודה גדולה מאוד."

ללכת נגד הדעת. זאת אומרת, אין לו שום דבר שתומך במה שהוא עכשיו הולך לעשות. עם איזה כוח הוא יעשה, עם איזה שכל, עם איזה דחפים פנימיים? "והיות הדעת מתנגד לזה, והוא צריך ללכת נגד הדעת," ש"זוהי עבודה גדולה מאוד. היות שהוא מבקש, מ"ה' שיתן לו" דברים "שכל האיברים שלו מתנגדים" להם. "נמצא, שכל תפלה ותפלה שהוא נותן לה', יש לו עבודה מיוחדת." אני מבקש מה' שיתן לי אפשרות לעשות פעולות שאני בעצמי לא רוצה. אז איך אני אבקש? הרי תפילה זה נקרא, כמו שהוא כותב כאן, "עבודה שבלב". איך אני מתוך הלב מבקש משהו שהלב דוחה לגמרי? "היינו, שהוא רוצה ללכת נגד השכל והמוח, שהם אומרים לו ממש להיפך. ומשום" זה "אין זה נקרא "עבודת המוח". כי עבודת המוח נקראת, שהאדם מתייגע עצמו, להבין איזה דבר עם השכל ודעת שלו. מה שאין כן כאן אין הוא רוצה להבין עם הדעת, שצריכים לעבוד ה' בבחינת ידיעה, אלא הוא רוצה דוקא לעבוד את ה' באמונה למעלה מהדעת."

זאת אומרת, זה שהוא לא יכול עכשיו לעבוד עם השכל והרגש שלו שדוחפים אותו לעבודה. וכאילו אין לי שום אפשרות לעשות משהו, "מה אני אעשה, אין לי דחפים משלי פנימיים שאני ארצה את זה". כאן הוא צריך להגיד פשוט, זה מצוין, הבורא עוזר לי, הבורא עוזר לי שאני לא רוצה. כי אם הייתי רוצה, הייתי רץ כמו גנב, תתפסו את הגנב. ומה אני עכשיו צריך לעשות?

דווקא ההיפך, לבקש למרות שאני לא רוצה. ולכן טוב שזה יהיה נגד הלב. העבודה שלי אז תקרא "עבודה שבלב", אז זה ייקרא תפילה. אני מבקש מהבורא מה שאני לא רוצה. אני אחפש איך אני אפתח את הפה בכלל על זה, איך אני אסובב במקצת את המוח כדי לבקש על דבר שאני לא רוצה אותו, לא במוח ולא בלב. לכן זה נקרא "עבודה שבלב". לכן מה שאני מקבל נקרא, "אמונה למעלה מהדעת", נגד הדעת, הפוך מהדעת, שלא היה לי בכלל דעת ואני קיבלתי במקום זה כוח אמונה.

מי שמנסה כל הזמן, בכל כוחו, כמה שיכול להגיע למצבים כאלה, לאט לאט הוא יראה שזה יוצא לו, מתייצב. הוא לא רוצה, טוב מאוד, דווקא זה עזרה מלמעלה שהוא לא רוצה. אם הייתי רוצה לא הייתי עושה עבודה בהתנגדות, לא הייתי דורש מסך, לא הייתי דורש כוחות רוחניים. כאן דווקא המקום איפה שאני יכול לבקש כוחות רוחניים, "תן לי אפשרות להתעלות למעלה מהאגו שלי". ככה עושים.

שאלה: התפילה של האדם היא מפה ולחוץ, הוא מבקש אבל הוא לא רוצה את מה שהוא מבקש.

כן, נכון. אבל הוא יודע את זה שהוא מבקש מה שהוא לא רוצה. אפילו כשהוא מבקש הוא מפחד שמה שיבקש יתקיים.

תלמיד: איך יוצא שהתפילה הזאת מתקבלת? אין השתוות הצורה.

הבורא יודע מה שהוא מבקש, הבורא מסדר לו את הדברים האלה. זה מה שהוא רוצה מהאדם, זה נקרא "הרוצה לחיות ממית את עצמו".

תלמיד: אז הבקשה בשלב הזה היא בעצם בקשה מכנית ממש.

כן, ודאי. הוא יודע ועוד איך שהיא מכנית, שהוא לא רוצה. זה כמו שאני מבקש "תהרוג אותי". זה דבר מאוד מיוחד, כי אנחנו הולכים להרוג את היצר הרע שלנו.

שאלה: נראה שמי שיש לו את הנקודה שבלב, אנחנו, נצטרך לבצע את העבודה מעל הדעת בצורה טוטלית, בין אם נרצה או לא נרצה, כי הלחץ ילך ויגדל עלינו. השאלה היא, מה הערך המוסף שאנחנו מקבלים אם אנחנו מבצעים את העבודה לפני הייסורים מעבר לערך של מניעת הייסורים?

הייסורים שלי הם בזה שאני לא מסוגל לסדר את התפילה נכונה. חוץ מזה אין לי שום ייסורים. כל הדאגות, כל החרדות שלי הן איך אני אעשה תפילה נכונה לבורא. כי חוץ מזה שום דבר לא יעזור לי ולא יכול לעזור לי, והכול בנוי אך ורק בצורה כזאת.

תלמיד: השאלה, אם אני פועל באחישנה ומבצע את ההשתדלות, מעבר לזה שאני חוסך מכות וייסורים עלי, מה אני עוד מרוויח?

אתה לא מרוויח מכות וייסורים, אתה מקבל את המכות והייסורים שעוברים לא עליך אלא על הרצון לקבל שלך, ואז אתה שמח, אתה מרגיש בזה פרס. ולאט לאט היחס שלך משתנה, ואתה מתחיל לראות עולם שכולו טוב. אבל זה כבר רק בכוח הבינה.

תלמיד: אם אני מסתכל בצורה רציונאלית, לא מעל הדעת, אם אני ממשיך ולא עובד מעל הדעת, הלחץ מבחינת המערכת יגדל עלי. אז מבחינה שכלית, הגיונית יותר כדאי לי להתחיל לעבוד מעל הדעת.

כן.

שאלה: ככל שאנחנו מתקדמים אנחנו מגלים שהכול בדמיון והחברים נמצאים בתוכי. אם כך מאיפה מגיעה מוטיבציה לעבוד בהשפעה?

גם מהקבוצה. קנאה, תאווה וכבוד מוציאים אדם מהעולם הגשמי לעולם הרוחני. קנאה, תאווה וכבוד. איך יכול להיות שאני אשאר ככה, במצב כזה? אני אתבייש, אני אקנא בהם וכן הלאה.

שאלה: פעם חשבתי שתפילה זה הפער בין הרצוי למצוי, ועכשיו זה כבר לא נראה כרצוי, כי אין רצון לזה. אז מאיפה אני לוקח את הרצון "להיות כבורא"?

יש לנו רשימו מהמבנה של אדם הראשון, שאנחנו כן משתוקקים למקור.

קריין: מתוך מאמר של הרב"ש, "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה".

"במצב, כשהוא רואה עולם חשוך, והוא רוצה להאמין בה', שהוא מתנהג עם העולם בהשגחה פרטית בבחינת טוב ומטיב, הוא נשאר עומד על נקודה זו, וכל מיני מחשבות זרות נופלות לו אז במוחו. והוא צריך אז להתגבר למעלה מהדעת, שהשגחה העליונה היא בבחינת טוב ומטיב. אז הוא מקבל צורך, שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, שיהיה בידו כח ללכת למעלה מהדעת ולהצדיק את ההשגחה העליונה. ואז הוא יכול להבין מה זה "שכינתא בעפרא", היות שהוא רואה אז, איך במקום שצריך לעשות משהו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, תיכף בא הגוף ושואל טענת "מה עבודה הזאת לכם", ולא רוצה לתת לו כח לעבודה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא", היינו לטובת השכינה מה שהוא רוצה לעשות, הוא טועם בזה טעם עפר, ואין לו כח להתגבר על המחשבות והרצונות שלו. ואז האדם בא לידי הכרה, שלא חסר לו שום דבר, שיהיה לו כח עבודה, אלא שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, כמ"ש (בתפלת רבי אלימלך) שצריכים להתפלל "ותקבע אמונתך בלבנו תמיד בלי הפסק", שבמצב הזה הוא בא לידי הכרה "אם אין הקב"ה עוזרו אין יכול לו"."

(הרב"ש. מאמר 13 "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה" 1988)

שוב.

"במצב, כשהוא רואה עולם חשוך, והוא רוצה להאמין בה', שהוא מתנהג עם העולם בהשגחה פרטית בבחינת טוב ומטיב, הוא נשאר עומד על נקודה זו, וכל מיני מחשבות זרות נופלות לו אז במוחו. והוא צריך אז להתגבר למעלה מהדעת, שהשגחה העליונה היא בבחינת טוב ומטיב. אז הוא מקבל צורך, שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, שיהיה בידו כח ללכת למעלה מהדעת ולהצדיק את ההשגחה העליונה." בעל הסולם במקום אחר, גם רב"ש, מתארים את זה כאדם שהולך נגד גשם ורוח חזקה, שהוא צריך ממש להתגבר וללכת נגדם. כך הוא מרגיש את ההפרעות. "ואז הוא יכול להבין מה זה "שכינתא בעפרא", היות שהוא רואה אז, איך במקום שצריך לעשות משהו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, תיכף בא הגוף ושואל טענת "מה עבודה הזאת לכם", ולא רוצה לתת לו כח לעבודה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא", היינו לטובת השכינה מה שהוא רוצה לעשות, הוא טועם בזה טעם עפר, ואין לו כח להתגבר על המחשבות והרצונות שלו. ואז האדם בא לידי הכרה, שלא חסר לו שום דבר, שיהיה לו כח עבודה, אלא שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, כמ"ש (בתפלת רבי אלימלך) שצריכים להתפלל "ותקבע אמונתך בלבנו תמיד בלי הפסק", שבמצב הזה הוא בא לידי הכרה "אם אין הקב"ה עוזרו אין יכול לו"."

(הרב"ש. מאמר 13 "מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה" 1988)

סדנה

מה זה נקרא "כוח אמונה" שאנחנו מבקשים מהבורא שייתן לנו? אנחנו פונים לבורא, "תן לנו כוח אמונה", זהו, לא יודעים יותר כלום. רואים שזה חשוב, שומעים שזה חשוב, קוראים שזה חשוב, "תן לנו". איך אנחנו יכולים לתאר מה זה כוח אמונה שנקבל ממנו? איך אנחנו מבקשים את זה ממנו?

*

(סוף השיעור)