heb_o_rav_bs-akdama-tes_2007-04-17_shiur_bb

הקדמה לתלמוד עשר הספירות

(אות ל"ו – אות מ"א)

שיעור 11

שיעור בוקר 17.04.07- אחרי עריכה

אות לו

"המתבאר מדברי תיקוני הזוהר הוא" – בתיקון ל' שלמדנו "שישנה שבועה, שלא יתעורר אור החסד והאהבה בעולם, עד שמעשיהם של ישראל בתורה ומצוות, יהיו על הכונה שלא לקבל פרס, אלא רק להשפיע נחת רוח ליוצר ב"ה, שז"ס השבועה: השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו'."

עד שישראל לא יתקנו את עצמם, בכוונה על מנת להשפיע. לא תבוא אליהם, ולא תתלבש בהם התגלות הבורא, האור העליון, "אור חסד ואהבה".

"אור חסד" נקרא "אור דחסדים", בתוכו, לאחר מכן מתלבש "אור דחכמה". כל המילוי באור דחסדים, ובאור דחכמה, בכל הנשמות המחוברות יחד על ידי התיקון, הוא למעשה המצב שאליו עלינו להגיע. ולכן מצב כזה לא ייתכן, כל עוד ישראל לא יתקנו את עצמם "בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח ליוצר".

"באופן, שכל אריכות הגלות והיסורים שאנו סובלים, תלויים ומחכים לנו, עד שנזכה לעסק התורה ומצוות לשמה,".

כל הייסורים תלויים בנו, ומחכים לנו בעתיד, אם אנו לא נעורר את האור שמתקן אותנו, את "אור החסד". "ואם רק נזכה לזה," היינו, לעורר לעצמנו את האור המחזיר למוטב, "תיכף יתעורר אור האהבה והחסד הזה, שסגולתו להמשיך סוד הכתוב ונחה עליו רוח חו"ב וכו', ואז נזכה לגאולה השלימה."

הכל תלוי בנו, האם אנו נוכל לעורר את האור, הכוח הזה שמתקן אותנו.

"גם נתבאר, שאי אפשר שכל כלל ישראל יבואו לטהרה הגדולה הזו, זולת על ידי לימוד הקבלה, שהיא הדרך הקלה ביותר, המספיקה גם לקטני הדעת, משא"כ בדרך העסק בתורת הנגלה בלבד, אי אפשר לזכות על ידה, זולת ליחידי סגולה, ועל ידי יגיעה רבה, אבל לא למרבית העם, מטעם המבואר לעיל (אות כ"ב ד"ה אכן). ובזה נתבארה היטב האפסיות שבקושיא הרביעית והחמישית שבתחילת ההקדמה."

כלומר, אין לנו ברירה, מאותו הזמן שהתגלתה האפשרות אנו חייבים לחזור לגאולה, כפי שהיינו לפני חורבן בית המקדש. אין לנו שום אפשרות להביא את עצמנו לתיקון, לגאולה, אלא רק על ידי לימוד חכמת הקבלה. אם בדורות הקודמים היה אפשר לעורר את המאור המחזיר למוטב, על ידי כל מיני חלקי התורה מהפרד"ס, על ידי לימוד המקרא, משְנָה וגמרא, בימנו המקובלים קובעים – ובעל הסולם לקח זאת ממרח"ו, מההקדמה של הרב חיים ויטאל, שהעביר זאת מהאר"י - שאין לנו ברירה, אנו יכולים להגיע לתיקונים, אך ורק על ידי לימוד חכמת הקבלה.

בעיקר כאשר מדובר באנשים שחיים בימינו, וזה נכון גם לגבי הדורות הקודמים, אך מכל שכּן בדורנו. בגלל נפילת הדורות, הגענו למצב שאיננו מבינים כלל ואיננו יכולים להתקשר לרוח, לרוחניות, אלא רק על ידי טקסטים שנכתבו בשפת הקבלה.

אות לז

"והקושיא השלישית, שהיא הפחד שלא יחמיץ, הנה אין כאן פחד ולא כלום, כי ענין הנטיה מדרך ה' ח"ו שקרתה פעם, היתה מב' סיבות: או שעברו על דברי חז"ל בדברים האסורים לגלות, או משום שתפסו דברי הקבלה במשמעותם החיצונית, דהיינו בהוראות גשמיות, ועברו על לא תעשה לך פסל וכל תמונה."

האזהרה הזאת, והגבלות האלו, הן הגבלות שתמיד קיימות. למשל, דברים שאסור לגלות. אנו יודעים שפירוש המילה "אסור" בחכמת הקבלה הכוונה היא ש"אי אפשר". זאת אומרת, אם יש למישהו השגה כלשהי בדרגה עליונה, הוא לא יכול להעביר אותה למישהו שנמצא בדרגה פחות ממנה. אלא רק לעזור לו בכל מיני אמצעים, כמו מורה לתלמיד, להתעלות לדרגה העליונה, ואז שיבין ויראה מה קורה שם.

האיסורים האלו הם מפני, שהמורה חייב לרדת לתלמיד, להתחבר עימו ולעזור לו, כמו שאנו מתנהגים עם הילדים. אנו יורדים לדרגה שלהם ומשחקים איתם, ועל ידי כך הם גדלים. אם ההורים או הגדולים לא היו משחקים עם הקטנים, הם לא היו גדלים. למשל, אם נכניס ילד ליער וניתן לו לחיות בין החיות, נראה שהוא יגדל כמו החיה. בגלל שהחינוך וההתפתחות מגיעים רק מהדָרגה העליונה לדרגה התחתונה. לכן חשוב מאוד למי האדם מצמיד את עצמו.

שאלה: למה מתכוון בעל הסולם בכתוב, "עברו על דברי חז"ל בדברים האסורים לגלות"?

הדברים האסורים לגלות, הם אינם כפי שבעל הסולם כתב, על "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה". אלא, יש להתייחס לתלמידים בצורה כזאת, שמגלים להם בצורה זהירה והדרגתית, פעם אחר פעם, את מה שהם צריכים.

שאלה: האם היו כאלו שהפרו ועברו על כך, לכן הם החמיצו?

אני לא רוצה לתת דוגמאות מי עשה כך ומי לא, אלא בעל הסולם אמר שזה איסור. את הכל צריך להמשיך ולמסור בהדרגה, ככתוב "חנך נער על פי דרכו". ולא בהתאם למצב שנמצא העליון, אלא בהתאם למצב שהתחתון מסוגל לקלוט. אנו צריכים להתקרב ולהדמות לתחתון. אנו לומדים זאת מכל הפעולות שאנו לומדים בעולם האצילות. העליון יורד לתחתון בהרכנת הראש, בהקטנת הקומה, נכנס לתחתון, עוזר לו, מתחבר אליו, מעלה אותו למעלה, ובצורה כזאת מלמד אותו. הוא נותן לתחתון אור חוזר ודוגמא איך לבצע. כל מה שאנו לומדים בין הפרצופים, נאמר, "אבא, אמא וזו"ן" - אותו הדבר בעולם שלנו, ומזה עלינו ללמוד.

שאלה: אם המקובלים מסתירים את הדברים, איך קורים תקלות כאלו?

בעל הסולם אומר, שתקלות כאלה קרו בעבר. המקובלים אינם מסתירים דבר, אנו נמצאים בתוך הטבע ועלינו לדעת את כל החוקים שלו, טבע גשמי וטבע רוחני - כטבע אחד. "אלוהים" בגימטרייה הוא טבע.

עלינו לדעת את כל החוקים, כפי שבפיסיקה לא מסתירים מאיתנו חוקים, כך גם בקבלה. אין דבר כזה, זו לא פוליטיקה, ולא יחסים בין בני אדם. אנו מגלים את האלוהות, ולכן אין אפשרות כלשהי להסתיר, "לטייח" או לצבוע משהו. אלא יש רק רצון אחד – בהדְרָגה הנכונה לגלות לאדם את המערכת, כך שיוכל להשתמש בה נכון.

אז היו כאלה שגילו זאת בצורה לא נכונה, ודאי לא מתוך כוונה רעה. הרי מדובר על אנשים שנמצאים כבר בקשר עם הבורא, מקובלים שנמצאים בדרגה רוחנית, בעל מנת להשפיע. אלא שהם גילו זאת מכל מיני סיבות, אהבה גדולה לאנשים, או רצון גדול לזרז את התיקונים. יש בזה הרבה דברים ובלבולים. אנו גם יודעים על כך מההיסטוריה, למשל, בר-כוכבא ומשיחיים נוספים כאלו. איננו מבינים את הדברים האלו, את הנחיצות הזאת לגלות את הגאולה, את הבורא, ולקרב את תיקון העולם. אבל קרו דברים כאלה בהיסטוריה, אמנם לא הרבה אבל קרו. לכן יש איסור- המוֹרֶה חייב להתאים את עצמו לתלמיד במידה עד דיוטה האחרונה, אחרת התלמיד יתקלקל. כאשר מורה מתגלה לתלמיד קצת יותר מהרגיל, הוא "שם מכשול לפני עיוור".

ומה שנקרא "שלא יחמיץ" הוא, שלא יסטה מהדרך, שלא יסיים להתפתח, שלא יברח. לדוגמא, אם הייתם יודעים על איזה עוד רצונות גדולים ומכשולים עצומים, אתם צריכים להתגבר, אם הייתם יודעים כעת, מה עוד מחכה, הייתם בורחים. אני יכול לומר זאת, כי אתם לא מרגישים ומבינים על מה מדובר. כמו שצדיקים בגמר התיקון, "בוכין ואומרין, איך יכולנו לכבוש הר גבוה". אז לא נותנים לאדם לראות יותר ממה שהוא מסוגל לסבול. כשעשו זאת המקובלים וגילו קצת יותר, האדם ברח.

אני זוכר, שהרב"ש סיפר על נסיעותיו, לעיר יהודית חרדית באנגליה, בה הוא נתן שיעורים לתלמידי הרב שם, שהיה לומד קצת מכתבי בעל הסולם, ומזה כל התורה שלו. התלמידים ששמעו את רב"ש אמרו לו, "אם לא היינו שומעים את רבינו, היינו חושבים שאתה מדבר שטויות". הוא שמח מאוד לשמוע דברים כאלו. זאת אומרת, שהם הבינו שדברים חדשים אינם מתקבלים על הדעת הרגילה, ואנשים ברחוב אינם מסוגלים "לבלוע" אותם, וחושבים שהם שטויות. אך כיוון שלהם יש הכנה, הם הבינו שאלו דברים חשובים וגבוהים. זאת אומרת, רב"ש שמח מאוד לשמוע, למרות שהם כינו זאת שטויות.

הוא סיפר שהוא שוחח איתם, סיפר להם, ונתן להם קצת יותר הרגשה, מהי "לשמה". בסוף השיחה הם אמרו לו "אם כן, כל חיינו טעינו, מה עלינו לעשות כעת, אנו אבודים, איננו רואים את עצמנו מגעים לזה." והוא הרגיש, שהוא פתָח קצת יותר מדי לדרגה שלהם, ושהם לא יכולים לסבול. הוא עשה תיקון כלשהו, וסיפר שלאחר שבועיים כאשר חזר אליהם - הוא היה גר בלונדון והיה נוסע אליהם פעם בשבועיים לתת שיעור, כך במשך שלוש שנים כאשר התגורר באנגליה - הם כבר שכחו, והמשיכו כרגיל בדרכם.

דוגמא נוספת, לבעל הסולם היו שלושה בנים. הרב שלי - הרב"ש, היה הבכור, ואחריו שלושה בנים נוספים. בעל הסולם היה לוקח את בניו מידי פעם לשיחה. רב"ש סיפר לי שבאחד השיחות שניהל עם אחד מבניו, הוא הסביר לו קצת יותר מה זה נקרא "לשמה". ומאז ולכל חייו, הבין הבן שהדבר הזה לא בהישג יד האדם. הוא למד את כל חכמת הקבלה, היה למדן טוב, ידע את כל "תלמוד עשר הספירות", אהב מאד ללמוד. גם כשהיה נוסע לחו"ל כרב לכשרות, כל הזמן היה עם הספרים, וכל הזמן היה לומד. אבל רק לומד, ומה ששייך לעבודה הפנימית, כביכול נסתמה אוזנו ולא שמע. כך סיפר לי הרב"ש, ולעוד מספר אנשים, וזו דוגמא מהחיים.

אז לעיתים יש מקרים כאלו, ולא ניכנס לסיבות. אבל המעשה עצמו - מקובל יכול לפתוח משהו לתלמיד קצת יותר, ובכך הוא "יקרר" אותו. כי הוא פותח לתלמיד דרך, שדרכה התלמיד רואה שיש כאן גבעות ש"לא עלי". ודאי שזה עליו, אך הוא עדין אינו מבין את המערכת, "שאתה מבקש מהבורא, הוא עושה". הוא אינו יכול להרגיש אותה, כמו שהוא מרגיש ש"הוא זה מעלי". ואז הוא סוטה מהדרך, זאת אומרת, חוזר לבהמיות. וזה נקרא כפי שכותב בעל הסולם, "הם יחמיצו", יעזבו את דרך התיקון, יעזבו את דרך התורה.

וכמו בדוגמא שנתתי על בנו של בעל הסולם, הוא נשאר יהודי מאמין בתורה ומצוות, קיים מדי יום את כל המנהגים, גר בבני ברק כל חייו ושם נפטר. אולם בעבודת ה', בזה הוא חתך את עצמו ואמר, "זה לא בשבילי". לכן נאמר "חכמים, היזהרו בדבריכם". וכמו שבעל הסולם כתב, "או שעברו על דברי חז"ל בדברים האסורים לגלות", שיש חוק - עד כאן מותר ומעל זה אסור.

אנו רואים מה קרה לבעל הסולם עם הבן שלו, וזה לא פשוט. וחלילה, אנו לא מבקרים את האיש הקדוש הזה, אך זו עובדה, ורב"ש סיפר על כך. אני בסיפור הזה לא מבין דבר, אבל אני רואה שכך עשה, ואני רואה את התוצאה. על זה מדבר בעל הסולם.

שאלה: כיום שהלימוד הוא מקובל מול קבוצה, ולא מקובל מול תלמיד. איך במצב כזה אפשר לפתוח, או לא לפתוח?

נשמור על עצמנו. אני רק יכול לומר שעם קבוצה קל יותר לעבוד. עם קבוצה אתה חייב להתייחס לקטן, ולא לאלו שמתקדמים. בקבוצה יש גם כלי גדול יותר, כלי שעובד, כלי שמתקן את עצמו ונכלל זה עם זה, וזה עם זה. הגדול נכלל עם הקטנים, יש אפשרות לתת בממוצע, ומעל הממוצע, ואחד משלים את השני, אפילו בלא ידיעתם, כך גם מתערבבים הכלים האלו. ולכן אפילו שמישהו שומע ועדיין לא נמצא בזה, ויש לו איזה בלבול, בקבוצה הדבר הזה שוקע, נמצא, ממלא את ליבם ודעתם, מתקבל אחרי ההתגברות הכללית במשהו, וגם "הקטן" מקבל את זה.

הקבוצה - כמו שאומר בעל הסולם בעניין הבחירה, דעת הקבוצה משפיעה על האדם שנכלל בה, ואז הוא מקבל מהקבוצה כביכול את הכלי והאור יחד, את כל המטען הזה. לכן, מהבחינה הזו הרבה יותר קל.

והייתי אומר, שאין כלל פחד מלגלות דברים בקבוצה, כי הכלי הוא גדול מאוד. מה זה "אין פחד"? שאין אפשרות לטעות, לגלות יותר, ודאי שלא בכוונה, כמו שקרה עם הדוגמאות שנתתי. וקרו דברים כאלו בהיסטוריה, אני יכול לתת דוגמאות נוספות, ולא רק מבעל הסולם, זה קורה. אבל כפי שנראה לי לעבוד עם קבוצה הרבה יותר קל. אומנם אני לא עבדתי עם אף לא אחד בצורה אישית, אבל כמו שהרב לימד אותי, אז ודאי שלי הרבה יותר קל ללמד אתכם. בקבוצה אין בעיה שאדם יקבל יותר, כי הנפח הוא גדול. יש גבולות ברורים ורחבים מאוד. זאת אומרת, שמודדים את אורך השולחן, אז מספיק למדוד אותו לדיוק של סנטימטרים, ולא למילימטרים. ולכן אין כאן בעיה. היכולֶת לקלוט את זה, ולעבד את זה בפנים, שונה לגמרי מהיכולת של אדם אחד, תלמיד אחד בודד. לכן אין כאן בעיה של החמצה, "שלא יחמיץ".

"וע"כ באמת היתה חומה בצורה מסביב החכמה הזו עד היום, אשר רבים ניסו והתחילו בלימוד ולא יכלו להמשיך בו מחסרון הבנה, ומחמת הכינויים הגשמיים, אשר ע"כ טרחתי בביאור פנים מאירות ופנים מסבירות לפרש את הספר הגדול עץ החיים מהאר"י ז"ל ולהפשיט הצורות הגשמיות ולהעמידן בחוקי הרוחניים, למעלה ממקום ומזמן, באופן שיוכל כל מתחיל להבין הדברים בטעמם ונימוקם, בשכל בהיר ובפשטות גדולה, לא פחות כמו שמבינים גמרא ע"י פירוש רש"י ז"ל."

זה מה שבעל הסולם ניסה לעשות בפירוש שלו, "פנים מאירות ומסבירות על הספר "עץ חיים". אבל בסוף ההקדמה הוא כותב, שהוא ראה שלא יצא לידי חובה לעשות פירוש קל וברור, כדי שלא יטעו ויתקדמו נכון. לכן הוא הוסיף לפירוש ההוא, את "פירוש המילות" במיוחד, וגם את "תלמוד עשר הספירות". כי לא בטוח שהכתוב ב"פנים מאירות ומסבירות" יכול לשמור על התלמיד שילך בדרכו הנכונה לעליה הרוחנית, ולא יתחיל לגָשֶם את הדברים.

ראו עד כמה זה חשוב, שהאדם אחרי כל מילה יראה את פעולת הבורא אליו, ויפרש אותה בצורה הנכונה, בצורה הרוחנית. ולא בצורה של מרחקים, תנועה, זמן ויחסים, כפי שאנו בצורה המילולית קוראים אותם. אבל בצורה הרוחנית, ודאי שיש להם תוכן פעולות אחר - השפעה, מעל הדעת, מעל הרצונות, כוונות, וכן הלאה.

הבעיה הזו נפתרה לגמרי, כמו הבעיה הראשונה. ראשית, מפני שבימנו אנו מלמדים חוג רחב מאוד של אנשים הנמצאים בכל העולם, הקשורים אלה עם לאלה, ועוד עשרות שמתאספים מדי יום, וזה לא חשוב אם הם מזדהים או לא – כך שאין לנו בעיה עם גודל הכלי.

שנית, כיום יש לנו שפה, פירושים ושיטה, שהשאיר לנו בעל הסולם, כך בטוח שלא נלך לגָשֶם את הדברים הכתובים בשפת הקבלה, ונתאר במקומם דברים גשמיים כלשהם. אלא ודאי, שהם צריכים להיות מתוארים בנו, על ידינו מנותקים מזמן, תנועה, מקום ומכל חפץ שבעולם הזה.

הבעיה העיקרית היא, כפי שהתחלנו ללמוד בהקדמה הזאת, שבעל הסולם מתחיל ואומר "גוף" – "עד שהאדם לא מזכך את גופו". היינו, עד שהאדם מתחיל להסביר לעצמו, ומבין ש"לזכך את גופו" זה לא שהוא ילך לבית מרחץ וירחץ את עצמו, או שיתחיל בדיאטה כדי להיות רזה יותר, אלא על איזה גוף מדובר? על הנשמה, על הרצונות, על הגוף של הפרצוף. ועד שהוא מבין וקולט את זה, לוקח זמן.

אות לח

"ונמשיך להרחיב את החיוב של העסק בתורה ומצוות לשמה שהתחלתי לדבר בו."

כי זה העיקר. כולם למעשה יודעים שצריך להגיע ל"לשמה". יודעים ומבינים שכך כתוב, רק לא מבינים מה פירוש "לשמה". כי כדי לברר מה זה "לשמה", מובן שצריך לכך אמצעי מיוחד, שהוא חכמת הקבלה בלבד.

"הנה יש להבין את השם הזה של "תורה לשמה", למה מוגדרת העבודה השלימה הרצויה בשם הזה "לשמה", והעבודה שאינה רצויה בשם של "לא לשמה", כי לפי המובן הפשוט, שהעוסק בתורה ומצוות מחוייב לכוון לבו לעשות נ"ר ליוצרו, ולא לשם טובת עצמו, היה צריך לכנות זה ולהגדירו, בשם "תורה לשמו" ו"תורה שלא לשמו", שפירושו לשם שמים, ולמה מגדירים זה בשם "לשמה" ו"שלא לשמה", שפירושו לשם התורה. אלא ודאי, שיש כאן הבנה יתירה מהאמור, שהרי הלשון מוכיחה, שתורה לשמו, שפירושו לעשות נחת רוח ליוצרו, אינו מספיק עדיין, אלא שצריך עוד שיהיה העסק לשמה, שפירושו לשם התורה, וזה צריך ביאור."

האדם צריך לעסוק בתורה, כדי לעשות נחת רוח לבורא, והוא אכן עוסק בתורה. כמו ילד שמשחק, מחייך, בא לאמו ומחבק אותה. האם הוא עושה לה נחת רוח? ודאי. האם עליו לעשות משהו נוסף? הוא כבר עושה לה נחת רוח, מה עוד עליו לעשות? עליו לגדול. חוץ מנחת רוח לבורא שאנו עושים כקטנים, מה שנקרא "לעשות נחת רוח ליוצרו", עלינו לעשות שימוש נוסף ונכון בתורה הנקרא "לשמה" - לעבוד לשם תורה.

זאת אומרת, להשתמש במאור שבה כדי שיחזירנו למוטב, לגדול עלי ידי המאור, על ידי הכוח הזה. לא מספיק שנשחק כמו התינוק עם האימא, והיא תיהנה מאיתנו, המטרה היא לגדול. לכן התורה נקראת ל"שמה" ולא ל"שמו". כי יש בכך עניין גדול יותר, בזה שאנו עוסקים בתורה לעשות נחת רוח לבורא בצורה הנוכחית בכל רגע ורגע, כמו התינוק עם האימא, ושומרים את עצמנו כדי לגדול על ידי התורה, זאת אומרת, על ידי המאור המחזיר למוטב.

לכן הוא אומר "אלא ודאי, שיש כאן הבנה יתירה". למה לימוד נכון נקרא "לשמה" ולא "לשמו", לא לשם הבורא אלא לשם תורה, "שהרי הלשון מוכיחה, שתורה לשמו, שפירושו לעשות נחת רוח ליוצרו, אינו מספיק עדיין, אלא שצריך עוד שיהיה העסק לשמה, שפירושו לשם התורה, וזה צריך ביאור."

נתתי על כך תשובה, כדי שיהיה לנו קל יותר להבין את מה שהוא אומר.

שאלה: בעל הסולם מבדיל בין "לשם שמים" לבין "לשם תורה". איך זה מתיישב עם הכתוב ש"אורייתא ישראל וקודשא בריך הוא חד הוא"?

"לשם בורא ולשם תורה". הוא אומר ש"לשם תורה" זה דבר גדול יותר מאשר ל"שם בורא". "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא", זו הפעולה שהאדם צריך לעשות כדי לכָוֶון את עצמו נכון למטרה. המטרה צריכה להיות במטרה שלה, רחוקה מהאדם, כדי להגיע "לשמה" ולא "לשמו", כי לשמו האדם עושה בכל רגע. נניח, והאדם נמצא במצב כלשהו, נאמר והוא בדרגה רוחנית מספר שלושים ושש, ובמצב הזה, הוא עושה נחת רוח לבורא. במה? בכך שהוא נמצא בדרגה הזאת והכוונה שלו היא על מנת להשפיע – אז הוא עושה נחת רוח. אפשר לחשוב שלא צריך יותר, כמו התינוק שמשחק עם אימו. היא לא דורשת ממנו יותר, מה שהוא עושה, בשבילה זה קדוש. אבל, אומרים שהמצב הזה שהאדם יישאר בדרגה שלושים ושש, אינו מספיק, עליו לעלות עד גמר התיקון. (שרטוט)

עליו להשתמש כל פעם במאור של התורה, כדי שהוא יחזירו למוטב. מה זה "מוטב"? כאשר הוא יגיע ממש לבורא, ולא בכך שיעשה נחת רוח כאשר הוא קטן, כמו התינוק לאימו, אלא שיהיה כמוהו. אם כן, מדוע אנו אומרים "תורה לשמה" - לשם תורה? כי לשם זה ניתנה לנו התורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב".

אנסה להסביר גם במילים אחרות, או שתפרשו זאת במילים אחרות לעצמכם. העיקר – ש"לשמו" האדם עושה אותו גם במקום הנוכחי, ואילו "לשמה" זה נקרא שהוא כל הזמן מתקדם עד שהוא מגיע לדבקות, כי הוא כל הזמן עובד "לשם תורה". מה זה נקרא "לשם תורה"? "שהמאור שבה מחזירו למוטב". הוא משתמש בה כל הזמן ועובד לשֶם מה שהיא ניתנה.

אות לט

"והענין הוא, כי נודע, ששם התורה הוא "תורת חיים", כאמור כי "חיים" הם למוצאיהם וגו' (משלי ד' כ"ב). וכה"א, כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם וגו' (דברים ל"ב מ"ז), וכיון שכן, הרי פירושה של תורה לשמה, אשר העסק בתורה ומצוות מביא לו חיים ואריכות ימים, כי אז, התורה היא כשמה. ומי שאינו מכוון את לבו ודעתו לנאמר, נמצא שהעסק בתורה ומצוות, מביא לו את ההיפך מהחיים ואריכות הימים חו"ש, דהיינו לגמרי ש"לא לשמה", שהרי שמה הוא "תורת חיים", והבן. ודברים אלו, באים מפורשים בדברי חז"ל (תענית ז' ע"א), כל העוסק בתורה שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המות. וכל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים.

אמנם דבריהם אלו צריכים ביאור, להבין, איך, ובמה, נעשית לו התורה הקדושה לסם המות. המעט הוא, שמתיגע לריק ולבטלה, ואין לו שום תועלת מטרחתו ויגיעתו, ח"ו, אלא עוד, שהתורה והעבודה עצמה, נהפכת לו לסם המות, שדבר זה מתמיה מאד."

אדם נמצא במצב כלשהו, ולא חשוב באיזה מצב. הוא מבין שבחיים שלו הוא נמצא בייסורים, ומטרת החיים היא להגיע למשהו. ובעיקר על מה הוא חושב? לצאת מהייסורים. ואז, נניח שהוא עוד המשיך להתגלגל ומצא שעושים זאת על ידי התורה. הוא מתחיל לעסוק בה ולמשוך על עצמו כוח, כי מה זה נקרא "תורה"? שיש בה מאור - אור עליון. ואם האדם עוסק בה, אז הוא מושך על עצמו את ההארה הזאת. (שרטוט)

ואז האור שתמיד מגיע אליו יכול לקחת אותו למעלה ויכול לקחת אותו למטה, סם המוות וסם החיים, אותו האור יכול להיות לרע או לטוב. הייתכן, איך יכול להיות שמאותו אור עליון שסך הכל נברא רצון לקבל, לאחר מכן נעשָתה מערכת קליפה וקדושה? כל הביזיונות, כל הייסורים, כל הדברים הרעים, כל המכות, ויחד עם זה - כך אומרים לנו, כי אנו עוד לא יודעים - דברים נפלאים, השגות, שלווה, נצחיות, והכל מאותו אור עליון אחד. זו דוגמא לכך, שאותו אור עליון פועל לשני הכיוונים. האור העליון הוא ככוח, האדם צריך לקחת אותו ולעבוד איתו, ובהתאם לעבודה איתו, הוא קובע - או שהוא לוקח אותו לדבקות, או שהוא לוקח אותו למוות. השאלה שנשאלת היא, במה זה תלוי. (שרטוט)

שאלה: האדם מקבל את המאור שבתורה, והוא כמתנה, כנס. השאלה, מה האדם נותן בתמורה לכך, במה הוא יכול להחזיר בעד זה?

זאת עלינו לברר. בדיוק בין זה, שהוא מסובב את המאור שיהיה לו סם המוות או סם החיים, וזאת האדם קובע על ידי היחס שלו למאור, במה הוא ישלם, מה הוא רוצה שיהיה התשלום. אם התשלום "בסם החיים" התשלום יהיה השפעה - להתעלוֹת מעל הטבע האגואיסטי שלו וכולו להשפיע בפועל, או שהתשלום "בסם המוות" והוא רוצה שהמטרה שלו תהיה קבלה, כסף, כבוד, מושכלות, שליטה, כל מה שהוא יכול להשיג בעולם הזה, וגם שיגיע לעולם הבא, הרי "מגיע לו" כל חייו הוא טרח.

תלוי מה האדם דורש מאותו הכוח, מאותו המאור. או שיחזירוֹ למוטב, שזה נקרא "השפעה", זה נקרא "טוב ומיטיב", תכונות הטוב ומיטיב, או שהוא דורש אחרת. ועד כדי כך יכול להיות בפנים, בתוך זה, שהוא אפילו לא יודע שהשאיפות והבקשות שלו, הן ממש כל כך לעצמו. ומי שנמצא בסם המוות לא יודע זאת, אחרת היה בורח מזה.

אות מ

"ונבין מתחילה את דברי חז"ל (מגילה ו' ע"ב), שאמרו, יגעתי ומצאתי, תאמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן. שיש להקשות על הלשון יגעתי ומצאתי, שנראים כתרתי דסתרי אהדדי[כסותר את עצמו], שהרי "יגיעה" היא ענין עבודה וטורח, שנותנים במחיר כל קנין רצוי, שבעד קנין חשוב נותנים יגיעה מרובה, ובעד קנין פחות נותנים יגיעה מועטת. והיפוכה היא "מציאה", אשר דרכה לבא אל האדם בהסח הדעת לגמרי, בלי שום הכנה של טורח ויגיעה ומחיר. וא"כ איך תאמר יגעתי ומצאתי, ואם יגיעה יש כאן היה צריך לומר יגעתי וקניתי או יגעתי וזכיתי, וכדומה, ולא "יגעתי ומצאתי"."

לעת עתה בעל הסולם מציג בפנינו שאלה. כלפי העסק בתורה כתוב, "יגעתי ומצאתי". אם האדם נותן יגיעה, ועל התוצאה ממנה אומר "מצאתָי" – הוא לא קנה ולא קיבל במתנה, אלא כפי שחז"ל מגדירים זאת "מצאת", אבל על ידי יגיעה. והוא נתן יגיעה במה שיכול היה לתת, כי הוא לא יודע לקראת מה הוא הולך. האדם תמיד הולך מהסתר לגילוי, אבל על זה הוא נותן יגיעה. ואם הוא מגלה לאחר מכן משהו אחר, כנראה שהוא טעה. האם הוא טעה? הוא חיפש, נתן יגיעה למצוא, בחושך, ולפתע גילה משהו, ואז התברר לו ש"מצא".

זאת אומרת, הוא לא התכוון לכך בדיוק. הוא לא ראה זאת מראש, ולא לשם כך הוא חיפש. אלא, ברגע שנגמרה השׂאָה של היגיעה, אז הוא גילה את המציאה - שזה מה שהייה צריך למצוא. יש כאן איזו בעיה במשפט, מדוע? מפני שאנו נמצאים בהסתרה. כיצד יכול להיות שהאדם בזמן שהוא נמצא בחושך, יראה את התוצאה - לאן הוא רוצה להגיע, לאן הוא צריך להגיע. זאת אומרת, מדובר על תכונות, על מצבים שבו עצמו, בתוך הטבע שלו, הם אינם קיימים. הוא צריך לקבל תיקונים, שיפור, שינוי, שדרוג דרגה, כדי לראות, להרגיש ולהבין את זה, לתפוס את זה כמשהו, כמציאות כלשהי, ואין לו את זה. לכן מדברים על יגיעה כמו על תינוק, כמו על ילד, שכּל הזמן נמצא בפעולות כלשהן, ולאחר מכן - המציאה.

האם יש קשר בין יגיעה ומציאה? ודאי שיש. כאשר האדם בכל פעם משתוקק לפי מיטב הבנתו למצב הרוחני המשפיע, המנותק מהטבע האגואיסטי, הדבקות בבורא. בכל פעם, הוא רוצה לפרש את זה, הוא רוצה לבנות את עצמו על פני הכבדת הלב שלו בכל פעם שהוא שוכח, שהוא לא רוצה, שהוא נמצא בכל מיני חרדות, פחדים, ייאוש ובלבול. והמחשבות לוקחות אותו לכל מיני כיוונים, ושוב עליו לחזור מעליהן ולהצדיק אותן שהן תופסות אותו, וכל מחשבה שרוצה למשוך אותו אחורה, נשלחת על ידי הבורא. ומעל המחשבה הזאת, עליו להתקשר שוב ולהודות לבורא ששלח לו אותה, כי בכך הוא האיר לו את הדרך עוד במקצת. כּל מחשבה זרה או רצון זר הם לא מכשול, אלא "עזר כנגדו".

וכך האדם הולך ומתקדם- ומוצא. מה הוא מוצא? תמיד מה שהוא מוצא, זו הפתעה. הוא לעולם אינו יודע את המצב שיתגלה. ואנו כבר מנוסים בזה ויודעים – גם לירידה תמיד יש טעם חדש, וגם לעלייה יש תמיד טעם חדש, שאי אפשר לצְפות מראש. לכן "יגעתי ומצאתי" היא הדרך שלנו, וזה לא קורה בפעם אחת, אלא ההתקדמות היא תמיד הדרגתית.

אבל בכל זאת בעל הסולם רוצה להסביר לנו יותר. מדוע? כי הוא רוצה להסביר למה יש קשר בין המילים "יגעתי ומצאתי". מדוע היגיעה חייבת להיות, ומדוע התוצאה מהיגיעה חייבת להיות דווקא מציאה, ולא קניה או כל דבר אחר. למה לומר "תאמין" - "יגעתי ומצאתי תאמין". ולא לומר יגעתי ומצאתי, אל תאמין, או יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין. אלא רק "יגעתי ומצאתי תאמין". מדוע ביתר המקרים אם האדם לא מגיע, אז גם אי אפשר לומר שלא התייגע? לכל הדברים בעל הסולם ייתן לנו הסבר, אבל למעשה זו המציאות שלנו, ההליכה שלנו במדרגות הרוחניים.

שאלה: מחולון. לפי השרטוט ששרטטת נראה, שאם האדם מרגיש ייסורים, סימן שהוא בדרך הלא נכונה, כלומר, הוא לומד ש"לא לשמה"?

השרטוט הוא עבור דבר אחד, לקשור את הטקסט שאמרתי לשרטוט שציירתי. ומה שהסברתי הוא, שיש אדם ויש לו ייסורים. הייסורים האלה הם כמו הבסיס שלו, היסוד שלו, שמהם הוא מתחיל לחפש. ולאחר החיפוש שלו הוא מוצא את התורה, וזה לא פשוט. אפילו שמוצא את חכמת הקבלה, לא חשוב מה, הוא מוצא תורה, ומבין שעל ידי הכוח הזה, היינו, אם הוא ילמד תורה זה יקדם אותו למשהו.

ובנקודה הזאת חז"ל מזהירים אותנו. האדם על ידי ייסורים הגיע לשאול את השאלה, מה טעם בחייו? הוא מצא שעל ידי התורה הוא יכול עכשיו לשפר את עצמו, ולהביא את עצמו למשהו גדול. כל אחד מפרש לעצמו מה זה גדול, וגם בכל רגע משתנה אצלו התמונה הזאת. אבל עליו לדעת, שעכשיו כאשר הוא נמצא עם התורה, זה הרגע המסוכן.

בשימוש נכון בתורה, הוא יכול לעשות עליה בסולם המדרגות עד גמר התיקון, עד היכל המלך. הכל לפניו. ועל ידי שימוש באותה התורה, באותם ספרים - אפילו ספרי קבלה, ואני לא מדבר על ספרים אחרים, הוא יכול לעשות שימוש לא נכון, זה נקרא "סם המוות". ולא חשוב מה הוא לומד - משנה, גמרא, שולחן ערוך, או קבלה. תלוי בכוונה שלו, האם היא נכונה או לא, ולֵמָה עליו בדיוק להגיע? לכן עליו לבדוק את עצמו.

השאלה, האם האדם מסוגל לבדוק את עצמו? האם יש לו לכך כלים? ועל ידי איזה אמצעים הוא מגיע לבדיקה כזאת? עליו לעשות את הבדיקה הזאת קודם, לפני שהוא משתמש בתורה, אחרת יהיה מאוחר. יש אצלו כדור עם סם החיים, ויש כדור עם סם המוות. הכדורים – הם אותם הכדורים, הוא אינו יודע, על מי מהם כתוב "תורה" ועל מי מהם כתוב "סם המוות". איזה מהם הוא יבלע? לכן לפני השימוש בהם, עליו לברר. על זה השרטוט מדבר.

אות מא

"והנה איתא בזוהר, על הכתוב ומשחרי ימצאונני, שאלו ע"ז היכן מוצאים את השי"ת,".

זאת אומרת, מי שרץ אחרַי הבורא, מי שרוצה לגלות אותו, מוצא אותו. צריך לחזר אחרי הבורא, ומי שמתְמיד בזה מוצא אותו.

"ואמרו שאין מוצאים אותו יתברך, אלא בתורה. וכן אמרו על הכתוב, אכן אתה אל מסתתר, אשר הקב"ה מסתיר את עצמו בתורה הקדושה. ויש להבין דבריהם ז"ל כראוי,".

זאת אומרת, מחפשים אותו בתורה, מוצאים אותו בתורה, ובה הוא גם מסתתר . הכל בתורה, שם נמצא כל העסק שלנו. ואז נשאלת השאלה, "כי לכאורה הקב"ה מוסתר רק בדברים ודרכים הגשמיים, ובכל הבלי העולם הזה שהם מחוץ לתורה, ואיך תאמר את ההיפך אשר רק בתורה הוא מסתיר את עצמו." אנו מבינים שעל ידי התורה אנו באים לגלוֹת אותו, ולא להסתיר אותו. האם ככל שהאדם ילמד יותר, הבורא יתגלה לו או שיסתתר ממנו יותר?

"גם המובן הכללי, שהקב"ה מסתיר את עצמו באופן שצריכים לבקשו, הסתר זה למה לו. וכן "כל מבקשי אותו ימצאוהו", המובן בכתוב, ומשחרי ימצאונני, צריך להבין היטב, דבר הביקוש הזה, ודבר המציאה הזו, מה הם, ולמה הם."

מדוע הבורא משחק איתנו משחק כזה, ככל שאנו מחפשים אותו הוא מסתתר - בכל מיני אופנים. ומה זאת אומרת, שמסתתר בתורה? ובאיזה צורה עלינו לרוץ ולגלות אותו? וקודם לגלות שהוא נמצא, אבל הוא מסתתר. ובאיזה צורות הוא מסתתר ואחרי אילו דברים? איך לגלות אותו מתוך גילוי של הכיסויים האלה שאחריהם הוא מסתתר? ואז מגיעים ל"מציאה".

זה תהליך שעלינו ללמוד, וזו אומנות בגילוי הבורא לאדם. ואת האומנות הזאת כל אחד צריך ללמוד, כי זו חובה לכל אחד, לגלות את הבורא שלו.

נקווה שנצליח.

(סוף השיעור)

Кабала Медіа

Кабала Медіа

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

ТВ передача "Новая жизнь. Фрагменты" № 264

ТВ передача "Новая жизнь. Фрагменты" № 264

ТВ передача "Новая жизнь. Фрагменты" № 264

Кабала МедіаCopyright © 2003-2026 Бней Барух – Асоціація Кабала Ла-Ам, Всі права захищені

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Кабала Медіа
Copyright © 2003-2026 Бней Барух – Асоціація Кабала Ла-Ам, Всі права захищені