שיחה עם רב
חיים חדשים
תכנית 987
אומנות רוחנית
שיחה 27.03.18 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן -אחרי עריכה
-
יעל: אומן לא מייצר סתם ככה, אלא אומן יש לו איזה יצר מאוד חזק. אנשים שהם אומנים יש להם איזה צורך מאוד חזק ליצירה. הוא לפעמים מוכן שלא יהיה לו בית, אפילו לא יאכל כמה ימים, אבל לוותר על יצירה הוא פשוט לא מסוגל.
כן.
יעל: מה מאפיין לתפיסתך אומן? מה זה אומן, מה מיוחד בו?
הרצון האגואיסטי הוא מאוד גדול, האומן חייב לבטא את עצמו אפילו אם יצייר בדם שלו. היו כאלו מקרים, שהאומן ממש מת על כן-הציור. הוא מתחיל לבנות איזה בנין כמו שבעבר, לפני 300, 400 שנה היו בונים איזה מבנה, ואפילו הילדים והנכדים שלו לא יראו את זה, אבל הוא מתחיל לעשות את זה ומעביר את זה לדורות הבאים. זה באמת דבר מיוחד.
אומן זה אדם שיש לו דחף פנימי מאוד גדול לבטא את עצמו, אגואיסט מאוד גדול, למרות שנראה לנו שהוא מוכן לתרום ולעשות.
יעל: גם קצת מעופף.
מעופף, אבל זה לא כמו שאנחנו חושבים. יש בו אש בוערת, הוא חייב לבטא את עצמו, אחרת הוא לא יכול לחיות. זו דרגה מאוד מיוחדת, הייתי אומר דרגה ממוצעת בין אדם בעולם הזה למקובל.
יעל: דרגת ביניים כזאת?
דרגת ביניים. הוא חייב לבטא את עצמו אבל עדיין מרגיש שבא לו לבטא את עצמו בכל מיני חומרים, צלילים, לא חשוב במה, גשמיים. ואולי לא להנאת הכוח העליון, אלא להנאת הכוחות האלו של בני האדם, להיות ידוע. אבל גם לא, זה תלוי.
יעל: יש גם הרבה שלא.
כן. העיקר זה הדחף הפנימי ליצירה. אבל זה בכל זאת דחף אגואיסטי מאוד חזק.
יעל: ומה מיוחד ברגש שלהם, בשכל שלהם? יש משהו באומן שאין בבן אדם אחר, מבחינת המבנה של השכל של הרגש.
שהוא מוכן לבטל את עצמו כדי להגיע ליצירה שהוא קבע לעצמו.
יעל: והיצירה יותר חשובה ממנו אפילו.
היא יותר חשובה אפילו אם הולך למות, אפילו כך. אנחנו ראינו את זה עם הרופאים שהיו בודקים על עצמם תרופות. יש לזה הרבה מאוד דוגמאות. יכול להיות שיש אנשים שחושבים שיש בזה איזו מין התעלות מיוחדת, אבל אין, זה רק הרצון האגואיסטי הגדול, המפותח שדוחף את האדם לכאלה יצירות.
יעל: איך אומן תופס את המציאות, ביחס לאדם רגיל?
תפיסת המציאות של האומן היא שונה מתפיסת המציאות של האדם הרגיל, כי תפיסתו היא בין המדרגות. מה זאת אומרת? כבני אדם רגילים, אנחנו פועלים מתוך תפיסת מציאות שאנחנו עכשיו תופסים וזה שולט בנו. באומן יש צורת התפתחות נוספת חלקית, חלקית בלבד. זה כמו שאנחנו מדברים בחכמת הקבלה שיש לו רשימו דעביות א' ויש לו עביות ויש לו רשימו דהתלבשות ב'. ורשימו דהתלבשות ב' זה רושם ממדרגה יותר עליונה, שעוד לא התלבש בו אבל כבר מאיר בו במשהו, זה מה שאנחנו קוראים בסלנג שלנו "מוזה". ואז אדם מקבל את ההרגשה הזאת, את המוזה הזאת וזה מה שמושך אותו, מוביל אותו קדימה ליצירה.
יעל: שזה קצת יותר גבוה מהאדם?
זה יותר גבוה. הצורה הזאת היא לא מתלבשת בצורה ברורה, לכן הם יכולים לבנות ולסתור ולשרוף ומה לא עד שהם מגיעים למשהו, אבל זה העיקר. זאת אומרת, הוא לא מתבסס על מה שהוא עכשיו, אלא על מה שמושך אותו קדימה, וזה רשימו דהתלבשות מדרגה יותר עליונה וכך מתקדם. מזה הוא חי כי זה הרוח. מה שיש לו כרגע זה הגשם, גשמיות, מה שיהיה לו זה הרוח.
יעל: והוא מוכן לוותר על הגשמיות שלו, בשביל הרוח הזאת, בשביל זה הוא חי.
על הכול.
יעל: הוא מחכה לרגעים האלה שהיא תתלבש בו וייצא משהו. גם התהליך הזה שהיא מתלבשת בו ויוצא משהו, מה זה התהליך הזה? כי הם אומרים שלפעמים הם באמת לא שולטים במה שקורה.
ודאי שלא.
יעל: אלא פתאום התלבשות חיצונית כזאת של משהו מעוררת את רוח היצירה.
כן. אין לי מה להוסיף אמרת יפה.
יעל: מה זאת אותה רוח שמתלבשת בו, אותה מוזה?
רשימו דהתלבשות ממדרגה יותר עליונה, זה הכול. אני מדבר במונחים הטכניים שיש בחכמת הקבלה.
יעל: ויש לך הסבר יותר פשוט לקהל שפחות מבין.
משהו מדרגת ההתפתחות היותר גבוהה, שעדיין לא התלבשה בשום צורה, אבל הוא רוצה להלביש את זה בצורה, כי אחרת הוא לא תופס. המקובל תופס את זה בצורה אחרת, המקובל לא רוצה לתפוס את הדמות הזאת שמצטיירת ולהלביש אותה בחומר כמו הפסל, או המלחין, המקובל רוצה לעלות לאותה מדרגה יותר גבוהה מהמצב שהוא נמצא. זאת אומרת, יש כאן שני כיוונים הפוכים בהתפתחות. האומן רוצה להוריד את זה לחומר שבעולם הזה, והמקובל רוצה לעלות לאותה הרוח של המוזה ולהיות בה, לחיות בה.
יעל: מה קורה לאותו אומן שפתאום נוחתת עליו אותה המוזה?
הוא גם יודע איך הוא יכול לפעמים לעורר את עצמו על ידי שתיה, סמים, על ידי כל מיני צורות, דברים למיניהם. הוא מכניס את עצמו לאיזו נירוונה, לאיזו התפעלות מיוחדת. אנחנו רואים שהאומנים גם נמצאים בכל מיני פעולות, לפעמים אולי אפילו לא נעימות, לא יפות, שלא כל כך מקובל לדבר עליהן, להתפרעויות למיניהן, אבל זה נותן להם אפשרות לצאת מעורם.
יעל: חוסר היציבות הזאת?
הם מחפשים גם את זה.
יעל: מחפשים את המקום של חוסר היציבות בשביל לצאת מהיציבות למקום החדש הזה?
כן.
יעל: האם יש משהו שיכול למנוע מאותה מוזה לבוא?
ודאי, אם משפיעים עליו מדי מהעולם החומרי זה מאוד מגביל אותו. או שהממשל דורש ממנו משהו, או שלא נותן לו להתקדם עם משהו, או שהקהל לא מבין אותו, כמו שלא הבינו את האימפרסיוניסטים הראשונים וכן הלאה. זו בעיה. יש הרבה דוגמאות כאלה. אני לא יודע מה היה בהיסטוריה של העולם העתיק, אבל בוא נגיד כמו מודליאני וכאלה, האנשים האלה היו הרבה שנים לפני כל הזרם הזה ולא הבינו אותם.
יעל: ואן גוך מת ללא שום הכרה, של כלום.
כן.
יעל: בוא נדבר עכשיו על המקובל שעובר איזה תהליך של השראה, מה קורה למקובל שנופלת עליו המוזה?
האמת שהמקובלים היו חיים כל הזמן בשקט. הם לא זקוקים לייצב את זה בחומר, ההפך, הם מתעלים עם המוזה הזאת יותר ויותר עם הרשימו דהתלבשות שלהם. לכן אין להם שום בעיה עם הקהל החיצון, עם הכול, אם הם יודעים להסתיר את עצמם. אבל אם הם לא יודעים להסתיר את עצמם אז הקהל מסתכל עליהם בעין לא כל כך טובה.
יעל: למה?
כי זה אדם שונה, משונה, מוזר, הוא נראה אולי קצת לא מאוזן ואפילו אולי משוגע במשהו. זה מפני שהוא נתפס למדרגות יותר עליונות של קיום, של ערכים, העיקר זה ערכים, ולכן חושבים שהוא כבר פורץ את גדרי התורה והמצוות ויוצא בכלל מקרב העם לתרבות זרה.
יעל: כי נוצר פער בערכים, מה שהם מעריכים ומה שהוא מעריך זה שני דברים שונים ולכן הוא נראה תימהוני.
כן, הוא מסתכל עליהם כמו שהם, הוא מבין אותם, אבל הם לא מבינים אותו.
יעל: מה קורה פנימית למקובל, מה הוא מרגיש, מה הכוונה שנופלת עליו המוזה, מה ההשראה הזאת?
זו דרגה יותר עליונה של התפתחות.
יעל: מה מרגישים, מה יש שם, איך הוא יודע את זה, הרי אומן יודע שנופלת עליו המוזה, יש לו פתאום צורך ביצירה שלפני כן לא היה לו. האם מקובל יודע שכרגע נופלת עליו המוזה, הוא מרגיש איזה שינוי שקורה בתוכו?
כן.
יעל: מה גורם לאותה השראה, לאותה מוזה לבוא למקובל, ומה מונע ממנה לבוא?
המקובל עושה את כל המאמצים כדי לממש את זה, כדי לשנות ולהתאים את עצמו לאותו גובה של הרשימו הזה, של המוזה.
יעל: זה לא נופל עליו פתאום?
זה תוצאה מעבודה פנימית רבה שבאה קודם.
יעל: יש משהו שיכול למנוע מזה להגיע?
כן, כמו עם האומן בוא נגיד, צריכים שהרבה סיבות יתחברו כדי שזה יקרה.
אורן: עד כה התרכזנו באומן וגם השווינו אותו למקובל. אני רוצה רגע להבין בפרספקטיבה יותר רחבה, האם כדי להיות אומן זו תכונה מולדת, או שבהינתן תנאים מסוימים בכל אדם יכול להתפתח אומן?
לא, חייבת להיות התפתחות פנימית.
אורן: היא מולדת?
כן. זה נקרא "רשימו", רושם שיש בתוך האדם, או לאומנות או למקובל.
אורן: זאת אומרת לא כל אדם יכול להיות אומן, אלא רק מי שיש לו נתונים מולדים מיוחדים?
כן.
אורן: האם היצר האומנותי קיים בכל אדם או שגם זה לא?
במשהו זה קיים בכל אחד רק תלוי עד כמה אפשר לפתח את זה.
אורן: אפשר לפתח את זה?
כן, אבל שוב, תלוי באיזו דרגה.
אורן: בצורה מוגבלת.
כן, הוא לא יהיה כמו מודליאני.
אורן: אם מסתכלים על ההיסטוריה אז אנחנו רואים קצת שינוי בכל התחום הזה של האומנות. בעבר אומן היה איש אשכולות, הוא היה גם בזה וגם בזה, יכול להיות שהוא התפרסם בזכות יצירה מסוימת אבל לפני כן הוא היה עשיר. עם הדורות הדברים קצת יותר מצטמצמים והיום הרבה מהאומנים הם אומנים שמתמחים בדבר מסוים. מה קורה לנו, למה זה כך ולאן זה אמור לקדם אותנו?
אי אפשר להיות היום אומן אוניברסלי, מה שהיה קודם.
אורן: למה?
כי יש חומרים שונים, דרישות שונות, יכולות שונות. אנחנו מתפתחים. אנחנו התפתחנו בכלים שלנו. אם אנחנו מדברים על אמנות אז אני לא ראיתי היום אדם שכותב קונצרט, סימפוניה לתזמורת, ויחד עם זה כותב משהו ששייך לג'אזמנט.
אורן: האם זה רק התנאים החיצוניים, הטכנולוגיה והכלים, או שיש גם שינויים בהוויה הפנימית של האמנים היום, ביחס לאמנים שלפני אלף שנה?
אני חושב שבכל דבר, כי פעם בדרגות הקודמות הקטנות, האדם היה יכול להקיף בכל האפשרויות שלו להביע את עצמו בכל מיני דברים. היום אי אפשר להיות מדען בפיזיקה, כימיה, גיאומטריה, אסטרונומיה, כמו שהיו פעם לפני אלף שנה. מי היום יכול?
יעל: הטיפוס האמנותי עצמו השתנה? זאת אומרת, הדחפים הפנימיים שלו, המאפיינים שלו, או שזה אותו אחד?
אני חושב שהאמנים המודרניים הם מאד התגשמו.
אורן: כלומר?
אין ביניהם גדולי רוח כמו שהיו קודם. זה עניין של הזמן. זה לא שמישהו אשם בזה, אלא ככה אנחנו מתקדמים ליציאה לדרגה הרוחנית. ולכן אנחנו לא רואים יצירות מיוחדות. הכול נעלם. קודם היה ריקוד, אחר כך בלט. ומה היום?
יעל: תיאטרון, שירה, ספרות.
כן. איפה האופרות המיוחדות? היום גם יש, אבל אתה יודע, זה יוצא ידי חובת האנושות.
יעל: זה מרגיש יותר שטוח, יותר גס, יותר בוטה. זאת ההרגשה היום.
אין שום דבר שפורץ ממש דרגה חדשה.
יעל: ואיך זה קשור, שהיום אין גדולי רוח, לזה שאתה אומר, "זאת ההתקדמות שלנו, זאת המטרה"? מה זה אומר?
זאת ההתקדמות, כי האנושות מתחילה להתפתח לקראת האמנות החדשה, הרוחנית, והאנשים באמת רוצים להגיע ליצירות הרוחניות. הם חושבים בינתיים שהם מסוגלים לעשות את זה על ידי סמים וכל מיני שינויים בהתקשרות ביניהם. ושייך לזה גם כל העיוות המיני וכל דבר שיש היום, שאנחנו מאד מפריזים בהתקשרות בינינו, בהכול, זה הכול לקראת הכרת האמנות החדשה.
אורן: מה היא תהיה, איך נגדיר אותה?
היא תהיה כזאת שאנחנו צריכים להידמות לבורא, פשוט לצאת לדרגה יותר עליונה. אנחנו לא יכולים להגיע אליה על ידי סמים, לא על ידי עיוות במינים, ולא על ידי עוד כל מיני דברים, אלא צריכים ללמוד איך לעשות את זה.
זה נקרא "אמנות שמביאה לאמונה". אמונה זה כוח השפעה ואהבה, השפעת הזולת ואהבת הזולת, כדי שנוכל לייצב ביחסים בינינו, לפסל ביחסים בינינו צורות חדשות. לקחת כל אחד וכל אחד ולצרף אותם יחד כל פעם ולבנות השפעה הדדית מושלמת כמה שמסוגלים. וכך אנחנו נתקדם גם בגודל וגם בצורה לא-לוהות.
אורן: אז האמנות החדשה תהיה אמנות שכוללת בתוכה שיתוף בין כמה אנשים? זה לא האמן לבד?
לא. זה הרבה ביחד.
אורן: שיתוף בין אנשים.
כן.
אורן: ובשיתוך ביניהם, מה הם הולכים ליצור בדיוק?
דמות ה'.
אורן: כלומר?
כוח השפעה ואהבה שיישרה ביניהם.
יעל: מה זאת היצירה החדשה שאתה מדבר עליה, מה זאת האמנות, מה יש בה?
יחס של השפעה ואהבה בין בני האדם.
יעל: איך תראה היצירה הזאת?
היא תראה לכולם, מי שיראה את זה, כיחס של השפעה ואהבה.
יעל: מה זה אומר, היחס של השפעה והאהבה? איך זה מורגש, איך זה נראה?
את יכולה לצייר את היחס שלך לילד?
יעל: בטח שאני יכולה.
איך?
יעל: לב מאד מאד רחב. נותנת לו כמה שאני יכולה.
אז את מציירת לב רחב?
יעל: אני מדברת על הציור כמטפורה, אבל אני אומרת, שאני כן יכולה לדמיין את אותו מקום של היחס שלי לילד.
אז ככה זה היחס שלך לכולם.
יעל: המקום של האמנות החדשה זאת אותה יצירה, זו בעצם יצירה רגשית?
ודאי.
יעל: זו יצירה רגשית חברתית, לא של בן אדם אחד, אלא יצירה של קבוצה שלמה של אנשים?
כן.
יעל: ומה תהיה אז המוזה שמפעילה את היצירה הזאת?
להגיע ליצירה המושלמת.
יעל: יהיה לזה איזה דחף מסוים, דחף מיוחד?
ודאי שדחף מסוים. האנשים יבינו שזאת האמנות האמיתית.
אורן: מה הקריטריון ליצירה מושלמת? מה המדד?
כמה שאנחנו נמצאים באהבה מושלמת בינינו.
אורן: בוא נדבר קצת על חינוך לאמנות. לאורך דורות מחנכים לאמנות, אין כמעט ילד שלא שולחים אותו לחוג אמנות כזה או אחר, ולא רק היום, גם בדורות שעברו. אנחנו מרגישים שהאמנות מפתחת את האדם בכלל וגם את הילד הצעיר. אמרת באחת התכניות הקודמות שהיא מרחיבה אופקים, שתפקיד האמנות הוא להרחיב אופקים לאדם, לרומם אותו קצת מהחיים הגופניים, הארציים, הגשמיים.
עם מבט קדימה אל האמנות החדשה שבה בעצם אנשים הולכים ליצור יחסים של אהבה והשפעה טובה מאיש לרעהו, מה יהיה החינוך לאמנות במצב הבא? איזה מין חינוך זה יהיה? לאיזה חוגים תשלח את הנכד שלך כשתרצה לחנך אותו לאמנות החדשה?
אני אשלח אותו לחוג שיש בו חיבור בין בני גילו. שבו מלמדים אותם איך להתחבר יחד, איך להגיע לעזרה לזולת, לאהבת הזולת ביניהם. שהם יתקשרו עד כדי כך שתהיה ביניהם רשת קשר שנקראת "השפעה", "אהבה".
אורן: ובמה החוג יעסוק? זה יהיה חוג למוסיקה, לציור, לפיסול?
לא.
אורן: למה?
זה לא חשוב, אלא חשוב שהם כל הזמן יתחברו יותר ויותר.
אורן: כשאמרת לי לא חשוב במה החוג יעסוק, זאת אומרת, הוא יכול לעסוק בכל אחד מהתחומים האלה או בתחומים אחרים שימציאו מחר, אבל העיקר שתהיה שם את ההתקשרות הזו ההדדית בין המשתתפים?
כן.
אורן: לאט לאט, אני מצליח לתפוס בדיון שלנו שדמות העולם עוברת פה ממש מטמורפוזה. אם פעם דמות האמן הייתה של אדם מאד סינגל, מאד מיוחד, שיכול לשבת עם עצמו ולא לראות אף אחד אולי במשך שנה שלימה, כאן כל האמנות, אתה מגדיר אותה באינטראקציות, באיכות חדשה בין אנשים. אני מבין נכון?
כן.
אורן: אז מה עם היצר הזה שהגדרת בתחילת הדיון שלנו שלאמן יש רצון מאד מאד גדול לבטא את עצמו? איפה פה הביטוי העצמי? במה יהיה הביטוי העצמי שלו?
בזה שהוא תורם את עצמו, כמו שהוא תורם את עצמו בציור, בפסל, אז כאן הוא תורם את עצמו ביצירת חיבור מושלם בין כולם.
אורן: ואיפה הוא? אמרת שאמנים אלו אנשים עם אגו גדול מאד.
בתוך החיבור ביניהם, בתוך האהבה ששורה ביניהם.
אורן: שם הוא מוצא את עצמו? שם הוא מממש את עצמו, את הדחף שלו?
כן.
אורן: אם אני מסתכל קדימה, עשר, עשרים שנה מהיום, איך הולכת להיראות האמנות בעתיד באופן כללי?
בצורה כזאת.
אורן: מה? תן לי קצת קווים.
יהיו הרבה מאד חוגים קטנים, בכל חוג וחוג אנשים מתכנסים, ולומדים על ידי מדריכים נאמנים ומלומדים איך לבנות מהחוגים הקטנים האלו יחידות, יחידה אחת מכל חוג, שיהיו "כאיש אחד בלב אחד" בתוך החיבור, בתוך החוג. וכך בחוגים האלה הם ירגישו שהם משיגים כוח מיוחד אחד, שזה כוח מיוחד שבטבע, כוח אהבה, כוח השפעה.
אורן: מהי יצירה נצחית?
זאת תהיה יצירה נצחית, כי בזה הם עוברים, מתעלים מעל הרצון שלהם על מנת לקבל לרצון שלהם בעל מנת להשפיע. והם יוצאים מההגבלות שלהם למצב ללא גבול.
אורן: שאלה אחרונה כי הזמן נגמר, אם אני שואל אותך בשורה התחתונה, מה אמורה להיות היצירה האנושית הגדולה ביותר שאנחנו כמין אנושי יכולים ליצור, איך תגדיר אותה, את ההכי גדולה?
שכל הקבוצות הקטנות.
אורן: איזה קבוצות?
כשכל הקבוצות קטנות שמגיעות לאיחוד בכל קבוצה וקבוצה יתחברו לקבוצה אחת גדולה, כולל את כל האנושות כולה בלי יוצא מן הכלל.
אורן: ומה יצרנו בזה?
יצרנו בזה כוח השפעה ואהבה, והגענו בזה מעבר לגבול האנושי של היום..
אורן: לאן?
לממדים אחרים של השפעה, ואהבה אין סופית. ואז אנחנו מתחילים להרגיש את החיים לא בצורה כמו עכשיו, מוגבלת, חומרית, אלא ללא שום הגבלות, פשוט מעבר לחומר. וזאת היצירה הא-לוהית.
אורן: שאנחנו צריכים ליצור?
אנחנו צריכים לייצב את זה, לייצר את זה, לחיות בזה, וליהנות מזה.
(סוף השיחה)