פרשת בראשית - קטעים נבחרים מהמקורות

מעשה בראשית:

1. א,א בראשית, ברא אלוהים, את השמיים, ואת הארץ. א,ב והארץ, הייתה תוהו ובוהו, וחושך, על-פני תהום; ורוח אלוהים, מרחפת על-פני המים.

("בראשית". א', א'-ב')

2. "מעשה בראשית" הכוונה על תחילת המחשבה. זאת אומרת, ראשית המחשבה של המעשה של בריאת העולם, היא כמו שכתוב "מטרת הבריאה היתה מטעם שרצונו להטיב לנבראיו". וזהו הפירוש "מעשה בראשית". כלומר, זוהי המטרה של המעשה, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג.

אולם בכדי שהתענוג שהם יקבלו יהיה בשלימות, היינו שלא ירגישו בעת קבלת התענוגים בחינת בושה, נעשה תיקון, הנקרא "צמצום". שאין האור מאיר במקום שיש רצון לקבל לתועלת עצמו, ששם לא מגיע האור התענוג. אלא דוקא לאחר שהנבראים יתקנו עצמם, שיהיה להם כוונה בעל מנת להשפיע.

נמצא, אם אין הכוונה דעל מנת להשפיע, לא יהיה להם שפע. ממילא כל מעשה בראשית, היינו המטרת הבריאה "להטיב", לא יהיה מי שיוכל לקבל את זה, ממילא מתבטל את כל המטרה של מעשה בראשית. ולפי זה מובן לנו, שאם לא יהיה מי שיהיה לו הכוונה בעל מנת להשפיע, זה נקרא "חזרת מעשה בראשית לתוהו ובוהו".

(הרב"ש. מאמר 33 "מהי "ארץ יראה ושקטה", בעבודה" 1990)

3. מדוע מעשה בראשית נקראים בשם "ארץ" דוקא. הלא כתיב "בראשית ברא אלקים את השמים והארץ". התשובה, ש"ארץ" נקראת מלכות. וחז"ל אמרו "למה נקרא שמה "ארץ", משום שרצתה לעשות רצון קונה". שבאופן כללי אנו מדברים רק מב' בחינות, שהם אור וכלי. השפע וכל האורות נקראים בשם "שמים", וכל המקבלם נקרא בשם "ארץ". 

(הרב"ש. מאמר 33 "מהי "ארץ יראה ושקטה", בעבודה" 1990)

4. הנה ידוע שמעשה בראשית, שהוא ענין בריאת העולם ומילואה, היתה על הכוונה להטיב לנבראיו. ומבחינה זו יצא העולם עם חסרון וגם עם המילוי של החסרון, הנקרא בשם "עולם אין סוף", שהיה אז אור העליון ממלא כל המציאות של הבריאה. אלא כדי שלא יהיה ענין של בושה, נעשה תיקון, הנקרא "צמצום". שהוא ענין העלם והסתר, שלא יהא ניכר בעולם את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים, טרם שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. לכן מוטלת על הבריאה לתקן את ענין הבושה, שהם שצריכים לכוון בעל מנת להשפיע. 

(הרב"ש. מאמר 45 "מהו שהדיין צריך לדון דין אמת לאמיתו, בעבודה" 1991)

5. הראשונים תירצו על ענין בריאת העולם, לא היה מטעם חסרון חס ושלום, שאין לומר על הבורא, שהוא בעל חסרון חס ושלום, אלא שבריאת העולם היה בנדבה. זאת אומרת, מה שמובא (במדרש רבה בראשית), "שהקב"ה אמר להמלאכים, בשעה שרצה לברוא את אדם הראשון, ואמרו, מה אנוש כי תזכרנו". והקב"ה השיב להם, "למה הדבר דומה, למלך שיש לו מגדול מלא כל טוב, ואין לו אורחים". זהו חס ושלום לא חסרון, אלא שזהו רק שרוצה לתת נדבה, שהנבראים יהנו. מה שאין כן חסרון נקרא, מה שהאדם צריך לקבל, ואם אין לו היכולת לקבל, זה נבחן לחסרון. מה שאין כן להשפיע זה לא נקרא חסרון. לכן זה שאנו לומדים, שבריאת העולם היה מסיבת, שרצונו להטיב לנבראיו, זה היה מטעם נדבה, ולא מטעם חסרון. 

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו, שבריאת העולם היה בנדבה" 1989)

6. הנה חז"ל אמרו על פסוק "בראשית ברא אלקים", בשביל ישראל, שנקראו "ראשית", כמו שכתוב "קודש ישראל, ראשית תבואתה". שפירושה כמו שכתוב, שתכלית בריאת העולם היתה בכדי להטיב לנבראיו, כלומר שברא בהנבראים רצון לקבל טוב ועונג. ובהרצון הזה, היינו שזה הרצון גורם לו להשתוקק לקבל את הטוב ועונג. ובזה נמדדת ההנאה והתענוג, שהאדם יכול להוציא משם ההנאה.

וזה נקרא "מעשה של הקב"ה", היינו שברא רצון לקבל הנאה, לזה התענוג שהוא רוצה לתת להם. נמצא לפי זה, שלא חסר שום דבר בעולם, היינו שיש שפע, השייך להרצון לקבל. כלומר, לפי מה שהוא היה רוצה לתת טוב ועונג, לפי שיעור הזה ברא כלי לזה, היינו שהרצון לקבל אינו יותר גדול מכפי שהבורא ברא אותו, שיוכל לקבל מה שהוא רוצה לתת. נמצא, שהטוב ועונג ישנו, והכלי לקבל ישנו, ומה חסר עוד.

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו, שהארץ לא הוציאה פירות מטרם שנברא האדם, בעבודה" 1990)

7. אם ישראל יקבלו את התורה, יתקיים מעשה בראשית. ואם לא, יתבטל. לפי האמור, שהבורא רוצה לתת להם טוב ועונג, וגם צריכים תיקון להרצון לקבל שלהם, שיהיה בעל מנת להשפיע. אבל מהו הקשר התיקון דעל מנת להשפיע, שבגלל זה צריכים לקבל את התורה.

והתשובה היא, על דרך שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין. שעל ידי התורה, המאור שבה מחזירו למוטב", הוא יבוא להכוונה דעל מנת להשפיע. נמצא, בלי תורה, שורה על הבריאה, הנקרא "יש מאין", שהוא הכלים דקבלה, צמצום והסתר. שאין אור ה' יכול לבוא לתוך הכלים דקבלה.

נמצא, שמעשה בראשית, שהוא ענין להטיב לנבראיו, מתבטל, אם אין הכלים שיוכלו לקבל את מטרת הבריאה, שהיא הטוב ועונג מחמת תיקון הצמצום. ותיקון הזה בא על ידי קיום התורה. אז במקום צמצום שוב מתגלה השפע. 

(הרב"ש. מאמר 33 "מהו, "ארץ יראה ושקטה", בעבודה" 1990)

8. "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". שמים נקרא בחינת תורה, וארץ נקראת בחינת אמונה.

(הרב"ש. רשומה 927. "ענין חמץ ומצה")

9. "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". "שמים" נקרא בחינת תורה, שנבחן לדבר מעלה וגבוהה, בדומה לשמים, שהוא למעלה. ותורה שייך להקדוש ברוך הוא, כי הוא צריך לתת את התורה במתנה לאדם. מה שאין כן אמונה נקרא בחינת ארץ, היות שזה שייך לאדם, אשר בארץ, כמו שאמרו חז"ל, "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". שענין אמונה שייך לאדם, שהוא צריך לעשות את הבחירה, שיקבל עליו עול מלכות שמים בזמן ההסתר. 

(הרב"ש. רשומה 837. "הידבק במדותיו")

10. יש בחינת יראה, מטעם כנ"ל, שהרצון להשפיע הוא נגד הטבע. אם כן היראה כאן היא מטעם, שמפחד "אולי לא יוכל לעשות הכל בעל מנת להשפיע, וממילא יתבטל מעשה בראשית, שהוא בחינת מטרת הבריאה, שצריך להתגלות לתחתונים". 

(הרב"ש. מאמר 33 "מהי "ארץ יראה ושקטה", בעבודה" 1990)

11. הכתוב, אשר עשה, הוא כל מעשה בראשית, כי במעשה בראשית נברא היסוד והשורש לכל מה שיבוא ויתחדש בעולם. וע"כ ראה הקב"ה עוד מקודם שהיה, ושׂם את הכול במעשה בראשית.

מתוך שמעשי בראשית הם יסוד ושורש לכל העת"ל, ע"כ כלל הקב"ה בהם, לראות את כל העת"ל בעולם בכל הדורות. כי הכתוב, ולאמוֹר לציון, עַמי אתה, פירושו, עימי אתם בשותפות, אני התחלתי העולמות, ואתם גומרים אותם. כי ה' תיקן כל המציאות, באופן שיוכלו בני אדם לגמור התיקון. וכיוון שגמה"ת נשאר לבני אדם, א"כ הם שותפים בבריאה. ולפיכך יש ב' בחינות שמיים וארץ:

א. מה שכבר תיקן המאציל, והוא הנקרא מעשה בראשית.

ב. השמיים והארץ החדשים, שיתגלו אחר גמה"ת, כמ"ש, השמיים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה.

("זוהר לעם". בראשית - ב', מאמר "ויַרְא אלקים את כל אשר עשה", סעיף 174)

12. כשאנו מסתכלים בחותם של מעשה בראשית, אנו מוצאים שם כתוב: "אשר ברא אלקים לעשות" שהמשמעות, שמלאכת השי"ת, הערוכה בבריאה לפנינו, היא נתונה לנו, כדי לעשות ולהוסיף עליה. כי אם לא כן, הרי המלה "לעשות", מיותרת לגמרי וריקנית מכל תוכן. והיה צריך לומר: "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים" - ועל מה נתוספה כאן המלה "לעשות"? - אלא בהכרח שמקרא זה מלמדנו, כי כל שיעור המלאכה שהניח השי"ת בבריאה, הוא בשיעור מדויק לא פחות ולא יותר, אלא במידה כדי שנוכל לעשות בעצמינו את השלמתה והתפתחותה. והאמת היא, שכל התפתחותינו בבריאה ההיא, אינה רק ההתחקות אחריה. 

(בעל הסולם. "סוד העיבור - לידה", ההתחקות אחר הבריאה)

13. כתוב "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא ישראל, שנאמר (ירמיה ב') "קֹדש ישראל לה' ראשית תבואתה". לכן כל מה שלומדים בעולמות עליונים הוא רק כדי שהנשמות יקבלו את השפע העליון, כידוע, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. ובכדי לתקן את השינוי צורה, השולט על המלכות מבחינתה עצמה, שהיא נקראת "מקבל בעמ"נ לקבל", כי שינוי צורה גורם פירוד ברוחניות, ומכלי זה, שנקראת "מלכות", היא הכלי של כל הנשמות, שמהם נברא האדם, שמוטל עליו לתקן זה, שכל הכלי קבלה יהיו בעמ"נ להשפיע. 

(הרב"ש. מאמר 27 "מאמר תשובה" 1985)

14. הנה יש ב' כוחות מנוגדים זה לזה: כח עליון וכח תחתון. כח עליון הוא, כמ"ש "כל הנקרא בשמי, לכבודי בראתיו". זאת אומרת, שכל העולם לא נברא אלא לכבוד הבורא. וכח התחתון הוא הרצון לקבל, שטוען שהכל נברא בשבילו, הן דברים גשמיים והן רוחניים, הכל הוא בשביל אהבה עצמית. הרצון לקבל טוען, לו מגיע העולם הזה והעולם הבא. ובטח שהבורא הוא המנצח. אבל זה נקרא "דרך יסורים". וזה נקרא "דרך ארוכה".

אבל יש "דרך קצרה", הנקרא "דרך התורה". וזה צריך להיות מגמת כל אדם, לקצר הזמן, שזה נקרא בחינת "אחישנה". אחרת יהיה בחינת "בעתה", כדברי חז"ל "זכו אחישנה, לא זכו בעתה, שאני מעמיד עליהם מלך כהמן, ובעל כרחכם יחזיר אתכם למוטב".

והתורה מתחיל מ"בראשית וכו', והארץ היתה תהו ובהו וחושך" וכו', ומסיים "לעיני כל ישראל". בתחילה רואים, שהארציות היא בחינת "תהו, ובהו, וחושך". אבל אח"כ, כשמתקנים את עצמם בעל מנת להשפיע, אז זוכים ל"ויאמר אלקים יהי אור". עד שמתגלה האור "לעיני כל ישראל". 

(בעל הסולם. "שמעתי". נ'. "שני מצבים")

15. הקב"ה בחידושו את מעשה בראשית גילה רק חלק אחד בבחינה זו, כמ"ש "בדבר ה' שמים נעשו", שנטל אש ומים וערבן זו בזו לנושא אחד, והטביע הקב"ה כח הדיבור בבן אדם, שיהיה שותף עמו במעשה בראשית, שיברא גם כן בדיבורו עולמות מהבחינה הזאת, דהיינו ב' הפכים בנושא אחד. 

(בעל הסולם. "אחור וקדם צרתני")

ויהי אור:

16. א,ג ויאמר אלוהים, יהי אור; ויהי-אור. א,ד וירא אלוהים את-האור, כי-טוב; ויבדל אלוהים, בין האור ובין החושך. א,ה ויקרא אלוהים לאור יום, ולחושך קרא לילה; ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום אחד.

("בראשית". א', ג'-ה')

17. וז"ש בזוהר על הכתוב: "ויאמר אלקים, יהי אור ויהי אור", - יהי אור לעוה"ז ויהי אור לעולם הבא".

פירוש, כי מעשה בראשית, בצביונם נבראו, ובכל קומתם נבראו, כמ"ש חז"ל. דהיינו, בתכלית שלימותם ותפארתם. ולפי זה, האור, שנברא ביום א', יצא בכל שלימותו, הכולל גם חיי העולם הזה בתכלית העידון והנועם, כפי השיעור המתבטא בהמלות "יהי אור".

אלא, כדי להכין מקום בחירה ועבודה, עמד וגנזו לצדיקים, לעתיד לבא, כדברי חז"ל. ע"כ אמרו בלשונם הצח: "יהי אור לעולם הזה". אמנם, לא נשאר כן, אלא: "ויהי אור לעולם הבא". כלומר, שהעוסקים בתורה ומצות לשמה, זוכים בו, רק לעתיד לבא, שפירושו, בזמן העתיד לבא, אחר גמר הזדככות גופם, בדרכה של תורה, שכדאים אז לאור הגדול ההוא, גם בעולם הזה, כמ"ש חז"ל: "עולמך תראה בחייך". 

(בעל הסולם. "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י')

18. "ויהי ערב ויהי בוקר", אומר הזה"ק וזה לשונו, "ויהי ערב, שאומר הכתוב, נמשך מצד החושך, דהיינו המלכות. ויהי בוקר, נמשך מצד האור, שהוא ז"א. על כן כתוב בהם, יום אחד, להורות שהערב ובוקר הם כגוף אחד, ושניהם עושים את היום. רבי יהודה אמר, מאי טעמא. שואל, כיון ש"ויהי ערב ויהי בוקר" יורה על יחוד זו"ן, שמשניהם יוצא אור היום. אם כן אחר שהכתוב הודיע זה ביום א', מהו הטעם שבכל יום ויום כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר". ומשיב, לדעת שאין יום בלי לילה, ואין לילה בלי יום, ולא יבוא להתפרד זה מזה. על כן חוזר הכתוב להודיענו זה בכל יום ויום, כדי להורות שאי אפשר שיארע פעם, שיהיה אור היום בלי הקדם חושך הלילה. וכן לא יארע חושך הלילה, שלא יביא אחריו אור היום, כי לא יתפרדו זה מזה לעולם".

(הרב"ש. מאמר 36 "ויהי ערב ויהי בוקר" 1985)

19. האדם "עייר פרא אדם יולד", ואין לו שום חסרון לרוחניות. נמצא לפי זה, מאין בא לאדם הרגש וחסרון של רוחניות, עד שנגיד שיש לו הרגשת החושך, שנקרא אצלו לילה, בזה שהוא מרגיש שהוא מרוחק מה'. כי אנו צריכים לדעת, כי בו בזמן שהוא מתחיל להרגיש שהוא מרוחק מהבורא, כבר מתחיל להאמין באפס מה ממציאות הבורא, אחרת איך אפשר לומר, שהוא מרוחק מדבר שאין מציאות בעולם. אלא שמוכרח לומר, שיש לו איזה הארה מרחוק, שמאיר לו, בשיעור שהוא ירגיש שהוא מרוחק מהבורא.

נמצא לפי הנ"ל, שתיכף שמתחיל החושך, היינו להרגיש מציאות חושך, תיכף מתחיל האור להאיר באפס מה. ושיעור הארת היום ניכר רק מבחינת השלילה. זאת אומרת, שמרגיש חסרון, שאין לו אור ה', שיאיר לו בבחינת החיוב. אלא שהאור מאיר לו בבחינת חסרון, שעכשיו הוא מתחיל להרגיש, שחסר לו אור ה' הנקרא יום.

מה שאין כן מי שלא מאיר לו אור היום, הוא לא יודע בכלל, אם יש מציאות כזאת, שהאדם צריך להרגיש חסרון של אור ה', הנקרא יום. 

(הרב"ש. מאמר 36 "ויהי ערב ויהי בוקר" 1985)

20. יש לדעת, שהלילה ברא ה'. ובטח ברא זה אודות המטרה, שהיא להטיב לנבראיו. אם כן כל אחד שואל "למה ברא חושך, שהוא בחינת לילה. הלא לפי המטרת הבריאה, היה צריך לברוא רק יום ולא לילה". והפסוק אומר, "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". היינו דוקא על ידי שניהם, שהם לילה ויום, אז בא יום אחד. אלא, שבכוונה תחילה נברא הלילה, שאינו מאיר בלי תיקונים, בכדי לעשות תיקונים, על מה שהלילה מגלה לאדם. כי על הרגשת של החושך מתרקמים כלים, שנחוץ להם, בכדי שיהיה להם צורך להבורא, שהוא יעזור להם. אחרת אין צורך לישועת ה'. היינו, שאין אז צורך להתורה, שהיא בחינת "המאור שבה מחזירו למוטב". 

(הרב"ש. מאמר 2 "ענין ענף ושורש" 1985)

21. בכל יכולתו המציא ית' תחבולה, שדרכה תופיע מציאות תפיסה לתחתונים, עכ"פ בהארותיו, ותחבולה הזאת היא הנקראת בלשון חכמים חושך בסו"ה "ובורא חושך", מלשון בוא וראה חושך. כלומר, מניעת האור וחולשת אחיזתנו בו, המובן לנו כמו חושך, היא הסיבה הנאמנה לתפיסת האור, וז"ס "כיתרון האור מן החושך", כלומר כל תפיסתנו באור הוא מתוך החושך. (בעל הסולם. "אור הבהיר". או"י או"ח)

22. אור שנברא ביום א' היה אדם הראשון צופה בו מסוף העולם ועד סופו. ויש להבין מדוע הוא אומר מסופו עד סופו ולא מתחילת העולם עד סופו. אפשר לומר שבזמן שהאור מאיר בבהירות אז כל העולם בהשואה אחת, ולא שייך ראש וסוף, אלא שהסוף מאיר כמו בהתחלה. וזה דומה כמו שאומרים שראה מרחוק את העיר מקצה הראשון ועד קצה האחרון. וזה נקרא מסוף עד סוף. מה שאין כן כשיש הבחן מדרגות, אז אומרים התחלה וסוף. 

(הרב"ש. רשומה 278. "אור שנברא ביום א’ - ב'")

23. אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך. כי כאשר הצד הזה נכנע, מתעלה הקב"ה למעלה ומתגדל כבודו. ואין עבודת הקב"ה אלא מתוך החושך. ואין טוב אלא מתוך הרע. וכשהאדם נכנס לדרך רע ועוזב אותו, אז מתעלה הקב"ה בכבודו. וע"כ שלמות הכול היא טוב ורע יחד, ולהסתלק אח"כ אל הטוב. ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע. ובטוב הזה מתעלה כבודו של הקב"ה. וזוהי עבודה שלמה. 

("זוהר לעם". תצווה, מאמר "ובמדבר אשר ראית", סעיף  86)

24. האדם צריך לעבוד, ולתת תשומת לב, ולחשוב באיזה מצב הוא היה בזמן הירידה. היינו, שבזמן עליה הוא יכול לעשות חשבון ולראות את ההבדל בין אור לחושך, כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". 

(הרב"ש. מאמר 28 "מהו "להזהיר גדולים על קטנים" בעבודה" 1990)

25. העביות נקרא "חושך". כלומר, זה שרוצה לקבל לתועלת עצמו נקרא "עב", ומה שהוא רוצה להשפיע נקרא "זך". ואח"כ, שנותן על העב הזה רצון להשפיע, כבר נמתק הדין, מה שהיה מקודם לכן חושך, נעשה עתה מקום שהאור מאיר בהכלי, זה נקרא "המתקת הדינים". 

(הרב"ש. מאמר 31 "מהו שאין הברכה מצויה בדבר שבמנין, בעבודה" 1990)

פרשת בראשית - קטעים נבחרים מהמקורות (קטעים נוספים 26 - 58) 

יהי רקיע בתוך המים

26. ויאמר אלוהים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל, בין מים למים. ויעש אלוהים, את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן. ויקרא אלוהים לרקיע, שמיים; ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום שני. ויאמר אלוהים, ייקוו המים מתחת השמיים אל-מקום אחד, ותיראה, היבשה; ויהי-כן. ויקרא אלוהים ליבשה ארץ, ולמקוה המים קרא ימים; וירא אלוהים, כי-טוב. 

("בראשית". א', ו'-י')

27. בזה"ק בראשית (חלק ב' ובהסולם אות רי"ח, רי"ט) כתוב שם וזה לשונו, "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. יקוו המים, היינו התורה המכונה מים. אל מקום אחד, היינו ישראל. וזה שכתוב, יקוו המים אל מקום אחד, אשר מים, פירושו תורה, ומקום אחד, פירושו ישראל, מקבלי התורה, כנ"ל. לאפוקי אומות העולם שלא רצו לקבל את התורה, ועל כן נשארה הארץ חרבה ויבשה. והתורה היא ישוב העולם, ובה מתקיים. ואומות העולם שלא קבלו אותה, נשארו חרבות ויבשות".

(הרב"ש. מאמר 2 "ענין חשיבות הכרת הרע" 1987)

28. "יקוו המים אל מקום אחד". אשר המים, שהוא התורה, יקבץ אל מקום אחד, שב' הרשויות, שישנם בעולם, יהיה רשות אחד, שזה נקרא "דעת תורה". 

(הרב"ש. מאמר 2 "ענין חשיבות הכרת הרע" 1987)

29. כשנגנז האור לעוה"ב, יצא דין הקשה. ביום שני של מעשה בראשית, במאמר, יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. כלומר, שביום השני נברא הגיהינום, דין הקשה. כדי לתת מקום לקיים מצוות האהבה בשני צדדים, גם בצד דין הקשה, אפילו בעת שנוטל את נשמתו, כמ"ש, ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. שאותה מידת האהבה, שזכה מצד החסד, לא תחסר בה משהו, גם בעת שנוטל את נפשו ומאודו.

("זוהר לעם". הקדמת ספר הזוהר, מאמר "ביאור כללי לכל י"ד (14) מצוות, ואיך מתחלקות לשבעה ימי בראשית", סעיף 4)

30. "רקיע" פירוש בחינת מסך המבדיל, כמו שאמרו חז"ל על "ויעש אלקים את הרקיע, ויהיה מבדיל בין מים למים", שמים תחתונים בוכים, שאמרו "אנן בעינן למהוי כמה מלכא" ["אנו רוצים להיות לפני המלך"]. שהלבנה הנמצא ברקיע בזמן המולד, הוא נמצא בהסתרת פנים. ואמר הקב"ה: "השיעור הזה, שאתה רואה בזמן המולד, כזה ראה וקדש. הגם שזהו תכלית השפלות, שהיא כולה למעלה מהדעת, מטעם שכל המעשים שלו הם עדיין על דרך הכפיה, כנ"ל במשל, מכל מקום אם מיחסים את עבודה זו לשמי, אני נהנה מזה כאילו היה בחינת מראה באצבע".

(הרב"ש. מאמר 23 "מהו שנתקשה משה על מולד הלבנה, בעבודה" 1990)

תדשא הארץ דשא

31. ויאמר אלוהים, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו, אשר זרעו-בו על-הארץ; ויהי-כן. ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע, למינהו, ועץ עושה-פרי אשר זרעו-בו, למינהו; וירא אלוהים, כי-טוב. ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום שלישי. 

("בראשית". א', י"א-י"ג)

32. ארץ נקראת מלכות שהיא בחינת כלי קבלה, שארץ היא מלשון רצון, כמו שאמרו חז"ל על פסוק "תדשא הארץ דשא", שרצה לעשות רצון קונה. ומה היא היראה שלה, אולי לא תוכל לכוון בעל מנת להשפיע, כי מלכות נקראת, כנסת ישראל, שפירושה שהיא כוללת את כלל ישראל, שכל הנשמות נמשכות ממלכות. 

ובזה שכל הנבראים נמשכים מבחינת הקבלה והדין שנשמע מהשמים, שאסור לקבל בעל מנת לקבל, רק בעל מנת להשפיע, ואיך יוכלו התחתונים לכוון בעל מנת להשפיע. 

לפי זה יוצא שכל מעשי בראשית, שהיו על ענין להטיב לנבראיו, הלא הנבראים אינם יכולים לקבל מזה כלים. נמצא שכל מעשי הבריאה יהיו בחינת "תוהו ובוהו".

(הרב"ש. רשומה 28. "ארץ יראה ושקטה")

שני המאורות הגדולים

33. ויעש אלוהים, את-שני המאורות הגדולים: את-המאור הגדול, לממשלת היום, ואת-המאור הקטון לממשלת הלילה, ואת הכוכבים. וייתן אותם אלוהים, ברקיע השמיים, להאיר, על-הארץ. ולמשול, ביום ובלילה, ולהבדיל, בין האור ובין החושך; וירא אלוהים, כי-טוב. ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום רביעי. 

("בראשית". א', ט"ז-י"ט)

34. ונודע, שמתחילה היו החמה והלבנה, שה"ס נוקבא הנפרדת עם ז"א, בבחינת ב' המאורות הגדולים, שהנוקבא היתה קומתה שוה לז"א, וגדולה כמוהו. ואז קטרגה הלבנה, שהיא הנוקבא הנפרדת דז"א, ואמרה, אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד, ואז נאמר לה, לכי ומעטי את עצמך, והיא נעשתה בסוד המאור הקטן. והנך מוצא כאן, שני מצבים בנוקבא. מצב א' הוא, בעת שהיתה עם ז"א בבחינת ב' המאורות הגדולים שהיתה שוה לז"א. והמצב הב' הוא, לאחר שנתמעטה הנוקבא, ונעשתה בסוד המאור הקטן. 

(בעל הסולם. "פתיחה לפירוש הסולם")

בצלמנו כדמותנו

35. ויאמר אלוהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים ובעוף השמיים, ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש, הרומש על-הארץ. 

("בראשית". א', כ"ו)

36. הנה הפסוק אומר: "ויברא אלקים את האדם בצלמו". וענין בריאה נופל דוקא על דבר חדש, היינו מציאות יש מאין, שהקב"ה ברא דבר חדש שלא היתה מציאות זו לפני שבראה. ופירשו ז"ל, שמציאות זו נקרא "רצון לקבל תענוג", שהוא בחינת חסרון וריקן שצריכים עכשיו למלאות את החסרון הזה. ומציאות חסרון לא היתה לפני שבראה, שלפני הבריאה הזו היה רק שלמות, משום שאי אפשר לומר שהקב"ה כולל בחינת חסרון. לכן רק זה הוא דבר מחודש, היינו הרצון לקבל. 

(הרב"ש. אגרת ל"ח/א')

37. צריכים להבין מקודם מדרש חז"ל (מ"ר פ"ו), שבעת בריאת העולם, כשאמר למלאכים "נעשה אדם בצלמנו", הנה חסד אמר "יברא, מפני שגומל חסד", אמת אמר "אל יברא, מפני שכולו שקרים". צדק אמר "יברא, מפני שעושה צדקות". שלום אמר "אל יברא, מפני שכולו קטטה". מה עשה הקב"ה, נטל האמת והשליכו ארצה.

פירוש, כי נודעו דברי חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". כי האדם, מתוך שפלותו, אי אפשר לו לעסוק תיכף בהתחלה במצותיו יתברך, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואי אפשר לו מטבעו לעשות איזו תנועה, אם לא לטובת עצמו. לכן הוא מוכרח מתחילה לעסוק במצות שלא לשמה. דהיינו, מתוך תועלת עצמו. אבל עם כל זה, ממשיך שפע קדושה תוך מעשי המצות. אשר ע"י השפע שממשיך, סופו לבוא לעסוק במצות לשמה.

(הרב"ש. מאמר 40 "מהם אמת ושקר, בעבודה" 1991)

38. הכתוב, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, מהו שכתוב אח"כ, ויברא אלקים את האדם בצלמו? כששאל את המלאכים על בריאת האדם, היו מהם שאומרים, ייברא, ומהם אמרו, לא ייברא. והקב"ה ברא אותו, כמ"ש, ויברא אלקים את האדם בצלמו. 

אם כך הוא, הרי לא נתן בו חלק אחד ממלאכים, ולא נעשה בצורה שלהם, אלא בצורה של המלך בצלמו כדמותו, בצלם דמות תבניתו בלבד. 

("זוהר לעם". פינחס, מאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", סעיף 500)

39. והקב"ה, כשברא את האדם, סידר בו כל הצורות של הסודות העליונים של עולם העליון, של בינה, וכל הצורות של הסודות התחתונים של עולם התחתון, של מלכות. וכולם נחקקים באדם, הנמצא בצלם אלקים, משום שנקרא, יציר כף, יציר כפו של הקב"ה. 

("זוהר לעם". יתרו, מאמר "ואתה תחזה בסוד קווי הידיים", סעיף 123)

40. כמה הם האנשים אטומים, שאינם יודעים ואינם מסתכלים על מה הם נמצאים בעולם. שהרי הקב"ה, כשברא את העולם, עשה את האדם בצלמו, והתקין אותו בתיקוניו, כדי שיעסוק בתורה וילך בדרכיו. 

("זוהר לעם". וארא, מאמר "ד' יסודות אש רוח מים עפר", סעיף 32)

41. נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. בצלמנו, באור שלנו. כדמותנו, בחושך שלנו, שהוא לבוש לאור, להבדיל מאותו חושך שנברא ביום א', שעליו נאמר, ורשעים בחושך יידמו. כי הוא אינו לבוש לאור, אלא מחטיא את האדם. וחושך דאמא הוא לבוש לאור, כמו הגוף, שהוא לבוש לנשמה. 

("זוהר לעם". בראשית-א', מאמר "נעשה אדם", סעיף 167)

זכר ונקבה ברא אותם

42. ויברא אלוהים את-האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו: זכר ונקבה, ברא אותם. 

("בראשית". א', כ"ז)

43. כל לידה יכולה להיות רק על ידי זכר ונקבה. כי ענין זכר הוא כח ההשפעה שישנו באדם, ונקבה היא בחינת כח הקבלה שישנו באדם, היינו מה שאדם רוצה להנות את עצמו, שענינו הוא שכל דאגותיו הוא רק שעובד להנאת עצמו. ועל ידי שני כוחות אלה יש לו עבודה בבחינת בחירה, להיות בוחר בטוב היינו לשם שמים, ולמאוס ברע שהוא למלא תאוותיו. 

(הרב"ש. אגרת נ"ד)

44. זכר ונקבה בראם. מכאן נשמע, כל צורה שלא נמצאו בה זכר ונקבה, אינה צורה עליונה כראוי. בכל מקום שלא נמצאו זכר ונקבה יחד, אין הקב"ה שׂם דירתו באותו המקום. וברכוֹת אינן נמצאות אלא במקום שנמצאים זכר ונקבה. כמ"ש, ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם ביום הִבָּראם. ולא כתוב, ויברך אותו, ויקרא את שמו אדם. ללמד, שאפילו בשם אדם אינו נקרא, אלא זכר ונקבה יחד. 

("זוהר לעם". בראשית-ב', מאמר "זכר ונקבה בְּרָאָם", סעיפים 369-368)

45. אדם הוא זכר ונקבה, ולא נקרא בשם אדם זולתם. המלכות לפי עצמה לבדה, כשאיננה בזיווג עם ז"א, אינה נקראת בשם אדם, להיותה בלי זכר. אלא רק בעת שמזדווגת עם הז"א, אז נקראים שניהם בשם אדם. כמ"ש, זכר ונקבה בְּרָאָם, ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם ביום הִבָּראם. הרי ששניהם ביחד נקראו אדם. אמנם כל אחד לעצמו הוא כמו חצי גוף, ואינו נקרא אדם. 

("זוהר לעם". בראשית-א', מאמר "תדשֵׁא הארץ דשא", סעיף 82)

46. "לעולם יכנס אדם דרך ב' פתחים, שהם חסד ופחד". יכולים לבאר זה על דרך הנ"ל. היינו בפתח ימין, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהוא שלם. וזהו השגחה פרטית, וזה "כי חפץ חסד". ופתח השני הוא פחד, היינו גבורה, שמאל, שעל פתח הזה הוא צריך לתת יגיעה ותפילה. וזה נקרא "אדם", משום שיש לו ב' בחינות זכר ונקבה, שהוא שלם וחסר. ואז נקרא עבודתו שלימה. 

(הרב"ש. רשומה 401. "שמע ישראל")

בריאת האדם

47. וירא אלוהים את-כל-אשר עשה, והנה-טוב מאוד; ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום השישי. 

("בראשית". א', ל"א)

48. וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. וירא אלקים, זה אלקים חיים, בינה. וירא, שהסתכל להאיר להם ולהשגיח עליהם. את כל אשר עשה, הכל בכלל אחד, למעלה ולמטה. והנה טוב, צד ימין. מאוד, צד שמאל. טוב, מלאך חיים. מאוד, מלאך המוות. והכל סוד אחד. סוד הוא לאלו שמסתכלים בסוד החכמה.

("זוהר לעם". יתרו, מאמר "וישמע יתרו", סעיף 32)

49. כתוב, ויַרְא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב, מלאך הטוב. מאוד, מלאך המוות. והקב"ה מזמין את תיקוניו לכל, עד שאפילו מלאך המוות חוזר להיות טוב מאוד. 

("זוהר לעם". משפטים, מאמר "הזקן", סעיף 165)

50. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי", ה"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשי בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו (שבת פ"ח ע"א).

ויש להבין מהו הדין שכתוב "משמים השמעת דין", מהו פירושו של דין. הנה ידוע שסיבת הבריאה היא מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. אלא מטעם שתהיה דביקות, שהוא ענין השתוות הצורה, נעשה הצמצום, שהוא בחינת הסתר, שבמקום הקבלה נעשה דין, שאין השפע נמשך שלם, רק בתנאי שיכול לכוון בעל מנת להשפיע.

(הרב"ש. רשומה 28. "ארץ יראה ושקטה")

51. לא טענו המלאכים, על שום בריה מכל הבריות שנבראו בששת ימי בראשית, זולת על מין האדם לבד, והוא להיותו נברא בצלם אלקים, ומורכב מעליונים ותחתונים יחד, והמלאכים שראו את זה, כן תמהו ונבהלו, איך נפש הרוחני זכה וברה תרד מרום המעלה, ולבוא ולדור בכפיפה אחת, עם גוף הבהמי המזוהם הזה, והיינו שתמהו הצרה הזאת למה לך. ולזה הגיע להם התשובה, שמכבר נמצא מגדל מלא מכל טוב, וריקן מאורחים, וכדי למלאותו באורחין, למציאותו של אדם זה, המורכב מעליונים ותחתונים יחד, אנו צריכין, ולסיבה זו, בהכרח שתתלבש הנפש הזכה וברה, בצרה של הגוף המזוהם הזה, ומיד הבינו זה, ואמרו עביד מאי דהניי לך [עשה מה שטוב לך]. 

(בעל הסולם. הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות ו')

52. וזה ששאל הזוהר על הכתוב, וירא אלקים את כל אשר עשה, שהמשמעות היא, שראה הקב"ה רק את כל אשר עשה במעשה בראשית, ולא את השמיים והארץ העתידים להיתקן ע"י מע"ט של בני אדם, העתידים לעשות בכל דור. והאם אינו רואה קודם שעשה, גם מה שעתיד להיתקן בכל דור ע"י מע"ט עד גמה"ת? 

וזהו שמתרץ, שהכתוב, את כל, פירושו כל המע"ט העתידים להתחדש בכל דור ע"י הצדיקים. אשר עשה, כלומר, מעשה בראשית, אשר כבר עשה. 

כי בהיות תיקון המציאות, שנתקן ע"י הקב"ה במעשה בראשית, יסוד ושורש לתיקונים של מעשי בני אדם, נמצא לפי זה, אשר מעשי בני אדם כלולים במעשה בראשית. וע"כ נסמכה ראיית העתיד אל ראיית מעשה בראשית שכבר עשה. כלומר, את כל, זה ראיית העתיד, אשר עשה, זה מעשה בראשית. 

("זוהר לעם". בראשית-ב', מאמר "ויַרְא אלקים את כל אשר עשה", סעיף 174)

אשר ברא אלקים לעשות

53. ויכולו השמיים והארץ, וכל-צבאם. ויכל אלוהים ביום השביעי, מלאכתו אשר עשה; וישבות ביום השביעי, מכל-מלאכתו אשר עשה. ויברך אלוהים את-יום השביעי, ויקדש אותו: כי בו שבת מכל-מלאכתו, אשר-ברא אלוהים לעשות.

("בראשית". ב', א'-ג')

54. ענין שלא נאמר, ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי. כי זה ידוע שהעדר קודם להויה, כי אין אור בלי כלי, לכן מקודם צריך להיות ערב, ושניהם הם יום אחד, כי אם לא מרגיש חסרון, אין לו הצורך ללכת להמשיך את המילוי. וזהו דווקא בששת ימי המעשה, שיש אתערותא דלתתא, אז מוכרח להיות מקודם חושך, כי אחרת לא ימשיך את המילוי. לכן כתיב בששת ימי המעשה, "ויהי ערב ויהי בוקר". מה שאין כן בשבת, שהיא אתערותא דלעילא, לכן אינו צריך להרגיש בחינת ערב מקודם, בכדי שימשיך המילוי, כי שבת היא בחינת המשכה של מעלה בלא סיוע של התחתון, לכן נאמר "יום השביעי", כי בשבת הן האור והן הכלי באים מלמעלה. 

(רב"ש, רשומה 630. "ויהי ערב ויהי בוקר")

55. כתוב "אשר ברא אלקים לעשות". כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, ש"ברא" פירושו, דבר חדש, יש מאין, שהכוונה על הרצון לקבל, שהוא דבר חדש, כי מטרם שבראה, לא היה אז שום ענין של קבלה במציאות. נמצא, שהבורא ברא את הרצון לקבל. והנבראים צריכים לעשות ממנו רצון להשפיע. וזהו הפירוש, אשר ברא לעשות ממנו רצון להשפיע. והגם שאין בידינו לשנות את המעשים של סדרי מעשה בראשית, אם הבורא ברא באופן, שהרצון לקבל הוא יהיה הפועל, איך אפשר לשנותו. התשובה היא, הרצון לזה מוטל על האדם שיעשה עצות, איך להגיע לזה. וזה נקרא "לעשות". והגם שאמרנו, שאין בידי אדם לעשות, אלא הבורא בעצמו צריך זה לעשות, כנ"ל, שלא יכולים לשנות סדרי בראשית, מכל מקום נקרא זה על שם אדם.

(הרב"ש. מאמר 35 "מהו, מי שאין לו בנים, בעבודה" 1989)

56. זה שהאדם עושה תחבולות ועצות איך להשיג את הכלי השפעה, זה מכונה "עשיה", היינו כנ"ל "לעשות". 

(הרב"ש. מאמר 35 "מהו, מי שאין לו בנים, בעבודה" 1989)

57. האדם צריך לזכות לבחינת ראיה, כמו שאמרו חז"ל, כשאדם אומר "ויכולו" הוא מעיד על מעשה בראשית. ויש להבין:

א. עדות זו, בשביל מי הוא צריך להעיד.

ב. הלא אין עדות אלא מבחינת ראיה ולא משמיעה, ואיזו ראיה יש כאן כשאומר, "ויכולו".

ועדות שאדם צריך להעיד היא, שאמת הוא שמעשה בראשית, שהבורא ברא, היה מטעם להטיב לנבראיו. וזה דווקא שזכו לבחינת ראיה, היינו אור החכמה. כשזה מתגלה, הוא מעיד על מעשה בראשית, שהוא להטיב לנבראיו.

וזו בחינת שבת גמר מלאכה, היינו שכבר מגולה המטרה, שהיא להטיב לנבראיו. וזה נקרא "אשר שבת מכל מלאכתו", כיון שכבר נתגלתה המטרה. 

(הרב"ש. רשומה 23. "ראה אנכי נותן לפניכם")

58. צריכים ב"ויכלו" להעיד על מעשה בראשית. והלא עדות הוא רק מפי הראיה, ואיך יכול האדם להעיד מבחינת ראיה על מעשי בראשית, והלא האדם לא יכול לדעת מה שהיה, רק מפי השמיעה.

אלא ענין עדות על מעשי בראשית, הכוונה להעיד, שכוונת הבריאה היא להטיב לנבראיו, מאיפה הוא יודע, אם הוא זוכה לבחינת שבת, אז הוא מעיד מבחינת ראיה, שהוא רואה שזהו כוונת הבריאה, מטעם שהוא טעם כך.

(הרב"ש. רשומה 535. "כוס של קידוש")

פרשת בראשית - קטעים נבחרים מהמקורות (קטעים נוספים 59 - 70)

עפר מן האדמה

59. "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". כי אנו מוצאים כאן שתי יצירות שהם:

א. האדם לבד,

ב. ונפש חיה לבד.

והכתוב משמיענו, שמתחילה נברא האדם בבחינת עפר מהאדמה, דהיינו, קיבוץ מספר מסויים של פרודות, שבתוכם כלול עצמותו של האדם, דהיינו, ה"רצון לקבל" שלו. אשר כח הרצון לקבל הזה, שרוי בכל הפרודות שבמציאות, כמו שביארנו לעיל, שמהם נבראו ויצאו כל ד' הסוגים:

א. דומם

ב. צומח

ג. חי

ד. מדבר.

ובדבר הזה, אין שום יתרון לאדם על יתר חלקי הבריאה. וזה שמשמיענו הכתוב במילים: "עפר מן האדמה".

אולם, כבר נתבאר, שאין מציאות לכח הזה, שנקרא רצון לקבל, שיתקיים בלי התלבשות ופעולה בדברים הרצויים להתקבל. אשר פעולה זו נקראת "חיים", שלפי זה נמצא, שבטרם שהגיעו לו לאדם צורות קבלת ההנאה האנושית, השונות מצורות של שאר בריות - - - הרי הוא נבחן עוד לאדם מת בלי חיים, שהרי הרצון לקבל שלו, לא היה לו מקום שיתלבש, ויגלה שם פעולותיו שהם גילוי החיים כאמור. 

(בעל הסולם. "החרות")

עץ הדעת טוב ורע

60. אדם הראשון קודם החטא היה אוכל מעץ החיים והיה בשלימות, אבל לא היה יכול ללכת יותר ממדרגתו שבו עמד, כי לא היה מרגיש שום חסרון במצבו. וממילא לא היה יכול לגלות כל השמות הקדושים. לכן "נורא עלילה לבני אדם" עשה, שיאכל מעץ הדעת טוב ורע. וע"י החטא הזה כל האורות נסתלקו ממנו. וממילא הוצרך להתחיל עבודתו מחדש.

ועל זה אמר הכתוב, ש"נגרש מגן עדן". מטעם, שאם יאכל מעץ החיים, "וחי לעולם". שהוא סוד פנימיות העולמות. ששם, אם הוא נכנס, הוא נשאר שם לנצחיות. היינו, שעוד הפעם הוא ישאר בלי חסרון. וכדי שיוכל ללכת ולגלות השמות הקדושים, שהם מתגלים על ידי תיקון של טוב ורע, לכן היה מוכרח לאכול מעץ הדעת. 

(בעל הסולם.שמעתי. נ"ב. "אין עבירה מכבה מצוה")

61. בעץ הדעת יש ענין של שמירה, היינו שהאדם צריך לשמור עצמו ממחשבות זרות. היות שעץ הדעת, נקרא טוב ורע, לכן צריכים לשמור את עצמו, מהרע אשר שם. שעץ הדעת, נקרא מלכות דמדת הדין, שנקרא מקבל בעל מנת לקבל, וכל התיקונים הוא שיהיה בעל מנת להשפיע. ומטרם זה היא בבחינת על מנת לקבל. 

(הרב"ש. 165. "יש ענין שמירה")

חטא של עץ הדעת

62. ענין חטא של עץ הדעת מדברים ממדרגות גבוהות, שהוא סוד האור של גמר התיקון, כמו שמבואר בהקדמה לפנים מסבירות, מכל מקום בענין מה שנוגע לנו בעבודה, יש לפרש כנ"ל, היינו מי שמדבר לשון הרע על השגחה, הוא שאומר, שאין הוא רוצה להאמין שהשגחתו יתברך על הנבראים היא בבחינת טוב ומטיב, ושזהו כך להאמין למעלה מהדעת.

אלא שהאדם אומר, אם תהיה השגחה גלויה, היינו אם הוא יראה בשכל שלו, שהבורא משפיע לכל הנבראים בבחינת טוב ומטיב, ושזה יהיה בתוך הדעת, ורק באופן כזה הוא מסוגל לקיים תו"מ. וזה בא מכח החטא דעץ הדעת, שהאדם רוצה ללכת דוקא בתוך הדעת, ולא להאמין למעלה מהדעת. לכן כשהוא לא מאמין בבחינת טוב ומטיב, נמצא שהוא מדבר לשון הרע על הבורא, ששורש הזה התחיל בעת שהנחש דיבר לאדם הראשון לשון הרע על הבורא, כנ"ל.

וזה שהאדם רוצה ללכת בתוך הדעת, זה נקרא, חטא דעץ הדעת. 

(הרב"ש. מאמר 22 "מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות" 1989)

63. הכל נמשך מהכשלון הראשון, שאדם הראשון נפל לבחינת אהבה עצמית. וזה גרם להדורות הבאים אחריו, שיש להם כבר עבודה של ענין אמונה בפשטות. היות שבזמן שהאדם נמצא באהבה עצמית, חל עליו הצמצום וההסתר, שאין אור עליון יכול להאיר לו. ומשום זה אין האדם יכול להאמין בה', אלא למעלה מהדעת, כנ"ל, שהרצון לקבל גורם לו בחינת כפירה.

נמצא, שהכשלון שהיה לאדם הראשון בחטא של עץ הדעת, גרם לנו, שאין לנו אמונה. וממילא מזה באים לכל החטאים. לכן אין עצה אחרת, אלא לזכות לבחינת אמונה, שיהיה להאדם הרגשת אלקות באופן פרטי. שלא יהיה נצרך להכלל, שתהיה לו אמונה מבחינת הכלל ישראל. אלא האדם צריך לעשות תשובה בשיעור שיהיה "עד ה' אלקיך", שפירוש, שהוא ירגיש, שה' הוא אלקיך באופן פרטי. ואז יתוקן הפגם של חטא של עץ הדעת.

(הרב"ש. מאמר 2 "מהו ענין כשלון בעבודה" 1990)

64. חומר ענשו של עצה"ד, שנתקבצו עליו כל בני אדם למיתה, אמנם זה המיתה, נמשך מתוך אכילתו, כמו שהזהיר אותו השי"ת, ביום אכלך ממנו מות תמות. והענין להיות שנמשך לתוך איבריו, צורת גדלות הקבלה מחלל הפנוי, אשר מצמצום ולהלן, כבר אור העליון א"א לו להיות עמה, בכפיפה אחת, וע"כ זה הנשמת חיים הנצחית, המפורש בהכתוב, ויפח ה' באפו נשמת חיים וכו', היה מוכרח להסתלק משם, ונתלה לו חייתו הזמנית בפת לחם. וחיים האלו, אינם חיים נצחיים כלמפרע, שהיה לצורכו עצמו, אלא דומה בערך, לזיעה של חיים, כלומר שנתחלק לו החיים לטפין טפין, באופן שכל טפה וטפה, הוא חלק מהחיים שלו הקודמים, שה"ע ניצוצי נשמות שנתחלקו לכל תולדותיו עד שבכל תולדותיו, מכל בני הישוב ומכל הדורות, עד דור האחרון, המשלים מטרת הבריאה, המה, בערך שלשלת גדולה אחת, באופן שמעשי השי"ת לא נשתנו כלל וכלל, מחמת חטאו של עצה"ד.

(בעל הסולם. הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות י"ח)

65. שאלת הנחש, מאין תדע שנאסר העץ הדעת, אולי נאסרה לכם כל פירות הגן. תשובת האשה, "לא תגעו פן תמותון".

א. מאין ידעה על הנגיעה.

ב. מהו הספק "פן תמותון".

יש לפרש, שתשובת "פן תמותון" קאי על הנגיעה, כי אין חכם כבעל נסיון. תשובת הנחש, "לא מות תמותון, כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, והייתם כאלקים יודעי טוב ורע". טענת הנחש, שזהו טפשות לחשוב שאלקים ברא מזיק בעולם, אלא שכל צד הרע הוא רק מצד התחתון, כי רק חסר כאן תיקון דלהשפיע.

"וביום אכלכם ממנו", היינו בכוונה דלהשפיע, "והייתם כאלקים יודעי טוב ורע", היינו כמו כלפי הקב"ה הוא ודאי מתוק בהשוואה גמורה, כן יהיה לכם הטוב ורע בהשוואה גמורה, אם יהיה בהכוונה דלהשפיע.

ומה שה' יתברך לא הודיעכם זאת, כי יודע אלקים, היינו שהקדוש ברוך הוא יודע, שאם תשימו לב והאכילה יהיה בהקדושה, ונפקחו עיניכם מעצמכם, להבין את גודל הענין. "ותראה האשה כי טוב העץ" וכו'. 

(הרב"ש. 852. "ב' מיני ברורים")

66. ויגרש אותו, מטעם "פן ישלח ידו ויאכל מעץ החיים". והפחד היה, שמא יעשה תשובה, ויכנס לתוך עץ החיים. ומהו הפחד? אלא היות שחטא בעץ הדעת, הוא כבר צריך לתקן את העץ הדעת.

וזה ענין "ויגרש אותו מגן עדן", כדי לתקן את החטא של עץ הדעת. ואח"כ יהיה לו היכולת לכנס לתוך הגן עדן. שענין גן-עדן הוא סוד עלית מלכות לבינה. ומקבלת שם חכמה, שעדן הוא סוד חכמה. ואז מלכות, הנקראת "גן", מקבלת חכמה בסוד "עדן", וזהו "גן עדן". 

(בעל הסולם. שמעתי. פ"ד. "מהו, ויגרש את האדם מגן עדן, מטעם שלא יקח מעץ החיים")

67. עיקר לשון הרע הוא מהנחש, שהוא דיבר לשון הרע על הבורא, ואמר לו, מה שהבורא צוה לך שלא לאכול מעץ הדעת, אלא שזה ישאר בהעלם והסתר, על זה אמר לו הנחש, שלא צריכים לשמוע מה שאמר לך, שצריך להישאר העץ הדעת נסתר מהתחתונים. אלא טענתו היתה שהכל צריך להיות בגלוי.

וזה היה ענין של לשון הרע של הנחש. נמצא, שדיבר על ההשגחה, מה שהבורא מתנהג עם הנבראים בהשגחה בלתי גלויה, זה לא בסדר. ובאמת שענין ההסתר הוא רק בכדי שיהיה היכולת להנבראים לקבל את הטוב ועונג בלי בושה. וזה יכול להיות רק ע"י זה שהנבראים יקבלו הכל לשם שמים, כלומר שכל ענין הקבלה יהיה בעל מנת להשפיע. נמצא, זה שהנחש דיבר לשון הרע, אין זה פרט, אלא דיבר על כל התיקון שנעשה על המלכות, בכדי שהתחתונים הנמשכים ממנה יוכלו להגיע לידי דביקות, הנקרא, השתוות הצורה, שבזה יהיה התיקון, שיוכלו לקבל את הטוב ועונג בלי שום אי נעימות, המכונה, בושה.

(הרב"ש. מאמר 22 "מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות" 1989)

68. אפילו שה' אמר לו לאדם בפירוש, "מעץ הדעת לא תאכל", אלא בחינה זו צריכה להיות מכוסה, שרק בגמר התיקון תהיה היכולת להאיר בחינה זו, גם על זה אמר לו הנחש, שלא ישמע בקול ה'.

כלומר לא שה' עשה זה לטובת האדם, עשה שתהיה השגחת ה' לנבראים, שהבחינת טוב ומטיב תהיה בלתי גלויה, אלא מטעמים אחרים. נמצא, שהלשון הרע של הנחש היה ענין כללי. כלומר שכל התיקונים שאנו צריכים לעשות בסגולת תורה ומצות, הוא אמר, שזה אינו לצורך האדם.

לכן איסור לשון הרע הוא כל כך דבר חמור מכל האיסורים, היות שהוא כלל של כל התורה כולה. 

(הרב"ש. מאמר 22 "מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות" 1989)

69. "אדם הראשון מין היה". ופירוש רש"י "היה נוטה לעכו"ם". ויש להבין, איך אפשר לומר דבר כזה על אדם הראשון, שהיה מדבר עם הבורא, שנוכל לומר עליו שהיה מין.

אלא לפי שאנו לומדים, שענין אמונה נקרא, שהוא מאמין למעלה מהדעת. לכן, הגם שהוא בעצמו שמע מהבורא, שלא לאכול מעץ הדעת, ולא שייך כאן לומר, שזהו ענין שצריך להאמין על הציווי של הבורא.

אלא הפירוש יהיה, שלאחר שבא אליו הנחש, ונתן לו להבין בתוך הדעת, מה שהבורא אמר לו, שלא לאכול, אז אדם הראשון היה צריך לומר להנחש "הגם מצד הדעת אתה צודק, היינו, שאם אני כן יאכל מעץ הדעת על הכוונה בעל מנת להשפיע כנ"ל, אז יהיה להבורא נחת רוח מהאכילה זו. ואני רואה, שאתה צודק מאה אחוז. מכל מקום אני הולך למעלה מהדעת. אלא אני רוצה לקיים את ציווי ה' בלי שום שכל ודעת, כי מה שמוסיפים על האמונה, כבר נקרא "נוטה לעכו"ם".

ואדם הראשון הלך והוסיף על מה שציווה לו הבורא. על זה אמרו, שאדם הראשון מין היה. ועל ידי החטא הזה נמשך לנו הסתרה בעבודה, שקשה לנו להתרחק מאהבה עצמית. 

(הרב"ש. מאמר 2 "מהו ענין כשלון בעבודה" 1990)

70. ולא יתבוששו, כלומר, שלא הרגישו בחסרונם, כי הבושה ה"ע הרגשת חסרון. ונודע, שהרגשת החסרון, הוא סבה ראשונה למלאות החסרון בדומה, להמרגיש בחליו, מוכן הוא לקבל רפואה, אבל האינו מרגיש כי חולה הוא, נמצא נמנע בודאי מכל רפואה. אכן תפקיד הזה מוטל הוא על כלי חיצונה, שבהיותה בבנין הגוף, והיא ריקנית מאור, מסבת שבאה מחלל הפנוי נמצאת מולידה בו, הרגש הריקנות והחסרון, ומתבייש מזה, וע"כ מוכרח, שיחזור למלאות החסרון, ולהמשיך האו"מ החסר לו, שהוא עומד למלאות את כלי הזו. וזהו הוראת הכתוב, ויהיה האדם ואשתו שניהם ערומים, מכלי חיצון, ולפיכך ולא יתבוששו, שלא הרגישו חסרונם, ונמצאים משוללים מהמטרה שעליה נבראו. 

(בעל הסולם. הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות ט"ו) 

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/SQ45ifez?language=he