שיעור בוקר 11.10.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

פרשת בראשית - קטעים נבחרים מהמקורות

אני מאוד שמח להזמין אתכם, את כולנו, לשנה חדשה שאנחנו מתחילים היום. נקווה שנמשיך בה בעזרת ה' כך, שנראה את כל התוצאות הטובות שאנחנו מצפים מלימוד תורה, מהאור העליון שמשפיע עלינו, מחבר אותנו, מביא אותנו להזדהות עם הבורא כדי לעשות לו נחת רוח.

אנחנו צריכים יחד לדון על כמה דברים כשאנחנו נכנסים לשנה חדשה. מה אתם מעדיפים ללמוד, זה בכל זאת חשוב מאוד, כמו שכתוב, "אין אדם למוד אלא במקום שליבו חפץ". יש כאן רצון של כל אחד ואחד, שיכול להיות שצריך לקבל ביטוי בתכנית הלימודית שלנו. זה דבר ראשון. דבר שני, יש לנו חובה ללמוד מה שאנחנו למדנו עוד בימי הרב"ש, למדנו את המאמרים שלו ותלמוד עשר הספירות. תלמוד עשר הספירות אני מתכוון שזה גם פתיחה, גם תלמוד עשר הספירות, גם כל הספרים הנלווים לזה, כמו בית שער הכוונות. נדבר על זה בינינו, ואני רוצה שאם אפשר תשלחו לנו מה אתם חושבים על זה לכתובת boardworldkli@gmail.com. אני מבקש מכולם, מכולם, לא חשוב באיזו שפה, אבל העיקר קצר שאפשר יהיה לקרוא ולא מכתבים ארוכים, תשלחו לכתובת הזאת מה אתם חושבים [שצריך ללמוד] בחלק מהלימוד שלנו. כי שיעור הבוקר מחולק לחלק של מאמרים, מאמרי רב"ש, מאמרי בעל הסולם, ולפתיחה ותלמוד עשר הספירות, שלושה חלקים נגיד. נשתדל לעשות ביניהם איזה יחס מסוים, מה ללמוד בכל חלק וחלק לפי הזמן, וגם מה להכניס לכל אותם החלקים.

נגיד, ממה להתחיל בחלק שנקרא חכמת הקבלה עצמה, שזה פתיחה ותלמוד עשר הספירות. יש כאן אנשים שלמדו כבר חצי מהתע"ס, ויש אנשים שבקושי עברו את הפתיחה, אם בכלל. לכן יש לי שאלה, מה אני עושה איתכם, אני רוצה שכולנו נתקדם. ודאי שזה כמו בחברה האנושית, יש תינוקות, יש גם ילדים יותר גדולים ועד מבוגרים וזקנים. כך לפי הידיעה והקשר בחכמת הקבלה יש גם [קבוצה מייצגת] שלנו. לכן אני לא יודע מה לעשות בדיוק, אני רוצה שזה יהיה יחד איתכם מסודר ושאתם תבינו, כי זה שייך גם לקשר בינינו, להתקרבות בינינו. לכן אני מאוד מבקש לפי הכתובת הזאת שנתנו לנו תשלחו מה אתם חושבים, איך לחלק את כל השיעורים. מדובר בעיקר בשיעור בוקר, מזה אנחנו כבר נדע מה להוסיף ומה לעשות בשיעור ערב. אמנם אני לא מזלזל בו אבל בכל זאת זה תוספת לשיעור בוקר. אז איך לחלק את שיעור הבוקר, האם לשני חלקים, לשלושה חלקים ומה ללמוד יום יום בכל חלק, וכך אנחנו נתקדם. זה דבר אחד.

דבר שני, וזה העיקר חוץ מהלימוד יומיומי, איך אנחנו יכולים יום יום לחזק את הקשר בתוך העשיריות ובין העשיריות. זה בעיקר. וכמה שנתקדם בינינו, בקשר בינינו, אותה הארה שאנחנו נרגיש היא גם תתפשט, היא גם תופיע על כל האנושות ואנחנו נרגיש עד כמה הם ירגישו ויראו שאצלנו יש יסוד ותכנית ומטרה, וזה הכול באמת הולך יחד עם מטרת החיים, ואנשים יידעו שכאן זו הדרך והשגת מטרת החיים.

בינתיים נתחיל. היום לא הייתה לנו עדיין תכנית ברורה, אני אגיד לכם את האמת. אנחנו ממשיכים לפי התכנית הקודמת, אבל הבעיה העיקרית בתכנית הקודמת ששם לא היה לימוד מחכמת הקבלה עצמה. היה הרבה מעבודת האדם, "עבודת ה'" מה שנקרא, אבל לא חכמת הקבלה שזה שייך לפתיחה ותע"ס. לכן איך אנחנו מכניסים אותם החלקים במיוחד בשיעור יום יום, זו השאלה. נראה גם איך אתם מקבלים את מה שאנחנו לומדים בשיעור בוקר את החלק שנקרא "פרשת השבוע". כל התורה היא מחולקת לפרשיות ואנחנו קצת לומדים מהפרשיות האלו תמצית ששייכת לעבודה הפנימית שלנו.

קריין: פרשת בראשית, קטעים נבחרים מהמקורות. קטע מס' 1, בראשית א', פסוקים א'-ב'.

"א,א בראשית, ברא אלוהים, את השמיים, ואת הארץ. א,ב והארץ, הייתה תוהו ובוהו, וחושך, על-פני תהום; ורוח אלוהים, מרחפת על-פני המים."

("בראשית". א', א'-ב')

הם לקחו את זה כדי לתת לנו בכל זאת הרגשה שאנחנו קוראים תורה, אמנם את הדברים האלה לפרש זה ייקח לנו את כל העבודה, את כל השיעור. הזוהר מפרש את זה בצורה מאוד רחבה ופנימית.

קריין: קטע מס' 2, מתוך רב"ש, מאמר 33 "מהי, "ארץ יראה ושקטה", בעבודה".

"מעשה בראשית" הכוונה על תחילת המחשבה. זאת אומרת, ראשית המחשבה של המעשה של בריאת העולם, היא כמו שכתוב "מטרת הבריאה היתה מטעם שרצונו להטיב לנבראיו". וזהו הפירוש "מעשה בראשית". כלומר, זוהי המטרה של המעשה, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג."

כתוב כך, ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", שכמו שלכל דבר רציני יש תכנית, כך הבורא מראה לנו איך זה נעשה בכל התהליך שנפרס לפנינו, שהמצב הסופי הוא קובע את התחילה ואת כל התהליך כדי להגיע למצב הסופי הזה.

לכן "מעשה בראשית", אמנם זה נקרא "בראשית", התחלה, אבל בעצם כל הסוף כבר נמצא באותו מעשה בראשית. "סוף מעשה" נמצא "במחשבה תחילה". במחשבה, לא בפעולות ולא בשום דבר אלא עוד במחשבה. שקודם כל אותה הצורה שהבורא רוצה שתהיה, היא כבר נמצאת בתחילה של הפעולה הזאת שנקראת "בראשית" והיא מפעילה את הכול.

זאת אומרת, אם בעולם שלנו אנחנו לא יודעים איך פועלים ומה ייצא מכל הדבר הזה, ברוחניות זה ההיפך, שרק המצב הסופי הוא קובע את מה שאנחנו עושים עכשיו מלכתחילה, והוא נמצא והוא קובע והוא מנהל את כל התהליך מלכתחילה.

אם כך נשתדל לעשות בחיים שלנו, אנחנו נהפוך את החיים שלנו למשהו אחר, לחיים רציניים ונזדקק לבורא. כי את סוף המעשה אנחנו לא יודעים, אבל לפחות איכשהו לתאר לעצמנו מה זה נקרא גמר תיקון, דבקות, כל המצבים האלו שאנחנו קוראים עליהם, באיזו צורה אנחנו צריכים שהם יהיו אצלנו עכשיו, בהבנה, בהרגשה, בהכרה, שהם יכוונו אותנו, שהמצב הסופי הזה יכוון אותי כבר עכשיו מלכתחילה לעשות איזה צעד קדימה. תראו מה אפשר לעשות ואיך לבנות את החיים.

"אולם בכדי שהתענוג שהם יקבלו יהיה בשלימות, היינו שלא ירגישו בעת קבלת התענוגים בחינת בושה, נעשה תיקון, הנקרא "צמצום". שאין האור מאיר במקום שיש רצון לקבל לתועלת עצמו, ששם לא מגיע האור התענוג. אלא דוקא לאחר שהנבראים יתקנו עצמם, שיהיה להם כוונה בעל מנת להשפיע.

נמצא, אם אין הכוונה דעל מנת להשפיע, לא יהיה להם שפע. ממילא כל מעשה בראשית, היינו המטרת הבריאה "להטיב", לא יהיה מי שיוכל לקבל את זה, ממילא מתבטל את כל המטרה של מעשה בראשית. ולפי זה מובן לנו, שאם לא יהיה מי שיהיה לו הכוונה בעל מנת להשפיע, זה נקרא "חזרת מעשה בראשית לתוהו ובוהו"."

(הרב"ש. מאמר 33 "מהי "ארץ יראה ושקטה", בעבודה" 1990)

אנחנו צריכים לדעת שבכל זאת מטרת ההתפתחות שלנו היא שאנחנו נגיע לדבקות בבורא. זאת אומרת, זה מתבטא לא ברצון שלנו, כי הרצון שלנו נשאר רצון לקבל שנברא יש מאין, אלא שהתיקון שלנו, להיות בהזדהות עם הבורא, הוא יהיה בכוונה על מנת להשפיע. הכול תלוי בכוונה, מה אני רוצה לבצע כלפי המאציל כמו שהוא רוצה לבצע משהו כלפיי.

ולכן אנחנו צריכים לדאוג רק לכוונה, ותיקון הכוונה זה בעצם כל העבודה שלנו. אנחנו לא צריכים בשביל זה לעשות כל מיני פעולות, מכל שכן [פעולות] מכניות שבעולם הזה, אלא כל הדברים שאנחנו צריכים זה להתקיים פיזית כדי להרגיש את עצמנו שאנחנו חיים, לתת למחשבות והרצונות שלנו לייצב את הכוונה, ולדעת, ללמוד איך להשפיע דרך החברה, דרך הסביבה לבורא ואז להגיע עימו להשתוות הצורה.

זה בעצם מה שאנחנו צריכים לעשות, וכל מעשה בראשית הוא כדי שאנחנו נלמד מהבורא מהי כוונת הבריאה, מהי מטרת הבריאה ואיך מממשים את זה. מי שלומד את זה מהבורא הוא נקרא "תלמיד חכם".

שאלה: הוא מסביר שאם לא מתממשת המטרה של מעשה בראשית, של תחילת הבריאה, אז כותב בסוף "חזרת מעשה בראשית לתוהו ובוהו". מה הכוונה, שאם לא מבצעים זה חוזר חזרה לתוהו ובוהו?

ודאי. זה הכול ניתן לנו. זה לא מוגבל בזמן ובשום פעולות, אלא כל עוד אנחנו לא מסדרים את כל המציאות כדי להידמות לבורא, בעל מנת להשפיע, שזה נקרא שאנחנו צריכים להיות בעל מנת להשפיע בצורה הדדית זה לזה, כל הנבראים, כל הרצונות. כי כל נברא זה חלק קטן מהרצון הכללי, כי הבורא ברא רצון כללי ושבר אותו ואנחנו צריכים לחבר את כל החלקים האלה יחד, ויוצא שאנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מחוברים באותה נטייה, להשפיע נחת רוח זה לזה, היינו לחבר את עצמנו כולנו יחד. אבל בשביל מה? כדי להתחבר לבורא, להשפיע נחת רוח לו.

השפעה הדדית בינינו והשפעה הדדית לבורא אלה בעצם המטרות שלנו. השפעה הדדית בינינו זה נקרא "אהבת הבריות", והשפעה הדדית עם הבורא זה נקרא "אהבת הבורא". זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'". את שני המצבים הללו אנחנו צריכים לעבור עד שמגיעים לגמר התיקון.

שאלה: למה הבורא ברא את הארץ? למה הוא צריך כוכב כמו זה?

לא, אנחנו לא מדברים על הכוכב. אנחנו לא מדברים על העולם הזה, מה שאנחנו מרגישים עכשיו, כי זה מתראה רק ברצון לקבל שלנו. כל המציאות הזאת רק נמצאת בנו, בתוך הדמיון שלנו, בתוך הרצון המקולקל שלנו. במידה שאנחנו מתקנים את הרצון שלנו, ברצונות המתוקנים אנחנו מתחילים להרגיש מציאות חדשה, יותר עליונה, יותר טובה נגיד, יותר רוחנית.

עד שמתחילים לגלות שפועל שם כוח השפעה, כוח עליון, הבורא. וכל הכוכבים וכל הגופים האלה שאנחנו רואים, כל היקום הזה, זה לא קיים אלא אך ורק בתוך הדמיון שלנו. אם לא היה אדם עם ההרגשה שלו, אז לא היה כל היקום הזה, עם כל הכוכבים ואין סוף מרחקים. זה הכול אך ורק בתוך התפיסה שלנו בלבד.

על זה מדובר בתפיסת המציאות, אתם יכולים להיכנס לארכיון שלנו ושם לחפש ולמצוא את המקומות. אני בטוח שיש אפילו במקרה הזה גם בטורקית.

שאלה: איך בכל פעולה אני יכול לכוון את עצמי למעשה בראשית?

אתה נמצא במצב כזה, רק אתה צריך לאתר אותו טוב. כי סך הכול אנחנו נמצאים בכל רגע ורגע בתחילת הבריאה, שמרגישים את עצמנו מנותקים מהכול, ומרגישים רק את עצמנו. זאת אומרת, אנחנו מרגישים את עצמנו כמו אחרי השבירה, כל אחד בפני עצמו. זו ההרגשה שלנו. ומכאן אנחנו צריכים לתאר לעצמנו מהו סוף ההתפתחות שלנו, שאנחנו צריכים להגיע לשם או בטוב או ברע, או בדרך תורה או בדרך ייסורים. ולהשתדל לייצב את עצמנו להתקדם לאותה מטרה בצורה מהירה והכי קלה.

זה מה שהמקובלים מייעצים לנו לעשות. סך הכול זה מה שאנחנו איתכם רוצים לדעת ולבצע. כי אין ברירה, לבצע אנחנו נצטרך, רק לדעת באיזה אופן יותר מהר וקל.

תלמיד: אבל מעשה בראשית בצורה רגשית עבורנו זה דבקות עם הבורא בכל מעשה?

דבקות עם הבורא זה לא תחילת העבודה, זה סוף העבודה. תחילת העבודה מתחילה מזה שאנחנו מתחילים לגלות את עצמנו שאנחנו הפוכים מזה, שאנחנו לא רוצים להתחבר בחזרה יחד.

זאת אומרת כל החלקים של נשמת אדם הראשון לא רוצים להתחבר ביניהם יחד וגם לא רוצים לגלות את הבורא ששורה בהם. כי את הבורא צריכים לתאר מה זה, זה כוח השפעה, כוח אהבה. לא בא לי להשפיע לאחרים ולא בא לי לאהוב את האחרים. זה המצב שלנו, זו הצורה ההפוכה שלנו שמתעוררת בנו לאחר שבירת הכלי. הבורא ברא את המצב הסופי אבל אחר כך שבר אותו, עשה אותו הפוך ואנחנו נמצאים כמו שכתוב "עולם הפוך ראיתי" ומזה אנחנו מתחילים.

לכן כל רגע ורגע אנחנו צריכים לאתר את המצב הנוכחי שזה שנאה, דחיה, ריחוק מאחרים, זה הטבע שלנו. ואת המצב הרצוי שאנחנו חייבים להשיג אותו, זה החיבור בינינו שבו מתגלה החיבור עם הבורא. באותה מידה שאנחנו נתחבר בינינו נגלה שיכולים להיות מחוברים עם הבורא.

תלמיד: יוצא שבמהלך השיעור, אם אני רוצה לכוון את עצמי לתחילת הבריאה, עלי קודם כל לגלות את השבירה בין החברים ולהתגבר על זה?

לא, אתה לא יכול לגלות שבירה אם אתה לא נמשך לתיקון. לכן אנחנו לא אומרים שאדם חייב לגלות שהוא חוטא ושהוא לא בסדר ושהוא אגואיסט, לא. אבל ברגע שאתה תנסה לעשות פעולות של חיבור, פעולות שמביאות אותך למצב המתוקן, אתה מיד תגלה עד כמה אתה הפוך, עד כמה אתה לא רוצה. זאת אומרת בפעולות האלו שאתה תתחיל לנסות להתחבר שם יהיה קצת אור והאור יראה לך עד כמה אתה נמצא בצורה הפוכה ממנו.

שאלה: לפי מאמר רב"ש יוצא שאם אין כוונה בעל מנת להשפיע לא יהיה להם השפע העליון, אם ניקח כמטרה את השגת השפע העליון האם אפשר לקרב את היצר הרע שלי ושל העשירייה שיהיה כעזר?

אנחנו לא נלחמים עם היצר הרע אנחנו רוצים להשליט את היצר הטוב, לקבל את היצר הטוב, שיהיה בנו. תמיד כשאנחנו רוצים להתחבר בינינו ומגלים עד כמה אנחנו לא מסוגלים, אנחנו לא מצטערים על זה אלא דווקא שמחים בגילוי הרע, כי זה תחילה לעבודה הנכונה. כי אנחנו אז יכולים לבקש מהבורא שיתקן אותנו, יחבר אותנו, שישרה בינינו וזה כבר חלק מהקשר שלנו עם הבורא, חלק מגילוי הבורא לנבראים. לכן אנחנו לא מיואשים מזה שמרגישים את הרע ברצון לקבל, בדחייה שבינינו, אלא דווקא מרגישים בזה את המצב הנכון, שיכולים לבקש מהבורא שיבוא ויחבר בינינו, כי הוא כוח החיבור.

שאלה: מה זה אומר שהבורא מחדש את הבריאה שלו בכל יום תמיד?

זה שמתעוררים בנו הרצונות השבורים, בריאה זה נקרא "בר", מחוץ למצב הטוב. לכן זה שהבורא מחדש בכל רגע מעשה בראשית, בריאה, זה שכל רגע ורגע מתעוררים בנו רצונות שבורים, כולם משבירת האדם הראשון והרצונות השבורים האלו מתעוררים כדי שאנחנו, אחד אחד נשתדל לתקן אותם, לבקש שנהיה מחוברים בהם והבורא יבוא ויחבר בינינו. בקיצור לעבוד על זה. אין לנו יותר מה לעשות רק להרגיש כמה אנחנו רחוקים ושהבורא הוא אותו הכוח שצריך לחבר בינינו. סך הכול אין כלום חוץ מאני, עשירייה, בורא. דבר מאוד פשוט רק צריכים להיות כל הזמן מרוכזים בזה.

שאלה: נראה שמעשה בראשית הוא ממש קריטי להבנת כל ההתפתחות הרוחנית. איך אני דואג לקיים כל הזמן את הכתוב?

אנחנו בדיוק מדברים על זה.

שאלה: ציינת קודם "מאהבת הבריות לאהבת ה'" ולפי הבנתי אנחנו צריכים להגיע למצב של איש אחד בלב אחד, זאת אומרת כאילו אין בריות שם, הכול אחד. איזה שלב זה אהבת הבריות לפני שמגלים את הבורא?

יש כאן עניין של המעשה שאליו אנחנו צריכים להגיע, זה נקרא "אהבת הבריות", וכתוצאה מזה מצב שאליו אנחנו מגיעים, לב אחד. אותו דבר עם הבורא, אנחנו מגלים כמה אנחנו חייבים אותו, שיתקן אותנו. והכוונה שלנו בתיקון הזה היא להתקרב אליו, לכן נכנסים גם מפעולה למצב. יש פעולות ויש מצבים.

תלמיד: אז הפעולה התחלתית היא אהבת הבריות וכשהבורא שורה שם אז כאילו הבריות מתבטלות וזה הופך להיות אחד?

לא. את אהבת הבריות אנחנו חייבים להשיג מפני שאנחנו רוצים להגיע להשפעת נחת רוח לבורא. לכן אהבת הבריות, החיבור בינינו, הוא רק הסיבה, האמצעי, כדי להשפיע נחת רוח לבורא.

שאלה: אנחנו משתדלים להתחבר בעשירייה ואני מרגיש שהאגו שלי לא מעוניין בכך, אבל יש הרגשה שעליי לבצע פעולה מסוימת ואני לא יודע איזו פעולה.

אתה צריך להשתדל לעשות הכול לפי מה שהרב"ש כותב על הקשר בין החברים, אי אפשר להסביר שוב ושוב בכל פעם מה הוא כותב שם, ברור שאתה לא יודע איך להתחבר עם החברים וברור שעל זה רב"ש כותב במאמרים שלו על החברה.

תלמיד: האם אני יכול לדעת מראש אם מעשיי יביאו תועלת או לא?

אתה חייב לעשות פעולות לפי מה שכתוב, ולא לבדוק מראש אם זה נכון או לא נכון. תעשה לפי מה שכתוב בלבד. אף אחד לא יראה לך את הסוף [את התוצאה] של מה שאתה עושה, אתה צריך ללמוד את זה בעצמך.

שאלה: כל פעולה אני מנסה לעשות עבור החברים ועבור הבורא, אבל אני רואה שהכול תלוי בעוצמת הרצון. איך להגביר את העוצמה של הרצון הזה?

שאלה יפה. הגברת הרצון שלי לתיקונים, גם כלפי חברים וגם כלפי הבורא, אני צריך לקבל מהסביבה, מהחברה. זה נקרא שקנאה, תאווה וכבוד, קנאה במיוחד, עוזרת לנו. אני מסתכל על החברים, אני רואה שהם יותר מוצלחים ממני ואני לא מתרגז על זה אלא מודה לבורא שכך מראה לי את זה וכך הוא מקדם אותי קדימה, שאני רואה שאני לא מצליח, אלא דווקא הפוך, אחריהם. ותמיד מי שרוצה להתקדם יראה את עצמו כלא מצליח בחיבור עם החברים וזה טוב, זה כדי שאנחנו באמת נתקדם הלאה.

שאלה: "אם אין הכוונה דעל מנת להשפיע, לא יהיה להם שפע." מה זה בדיוק כוונה בעל מנת להשפיע? כוונה לא מעשה.

כוונה היא העיקר, מעשה אתה יכול לעשות, לא חשוב איזה, אבל העיקר זו הכוונה, מה אתה רוצה שיקרה בסוף, איזו תוצאה אתה רואה כמטרה.

תלמיד: ואיך מממשים כוונה?

בפעולה שאתה עושה, סוף מעשה בכוונת תחילה. אתה צריך לדעת מה אתה רוצה להשיג ולפי זה אתה מתחיל. יכול להיות שתגמור את זה בעוד כמה זמן ובכמה פעולות, אבל ראיית התוצאה צריכה להיות מלכתחילה. ראיית התוצאה היא שאתה רואה נניח את הקבוצה כולה מחוברת יחד עד שמתגלה שם הבורא.

תלמיד: זאת אומרת שיש משותף בין כוונה למחשבה?

כן ודאי. נלמד.

שאלה: התחלנו שנה חדשה ובשנה הזאת התחלנו מבראשית. אתה יכול אולי להסביר מה הסיבה בעצם, חוץ מזה שכך כולם עושים, מתחילים עכשיו ללמוד מבראשית. למה גם אנחנו נכנסים ללימוד ככה?

אני רוצה שבכל זאת נכיר מה קורה לנו במקרא, בספר התורה, הזוהר מחובר לפי ספר התורה, גם רב"ש כתב את המאמרים שלו לפי פרשיות השבוע, לפי ספר התורה, לכן אני מתחיל כך. אני לא עושה כאן שום חידוש, אני משתדל בכלל לא להיות מהפכן, מה שיש לנו, לפי זה אנחנו הולכים, סך הכול להתעמק בחומר ולממש אותו.

תלמיד: ציינת שיש בורא, יש רצון לקבל ויש כלי. זאת אומרת כל השאלות שלי כשאנחנו מתחילים ללמוד, צריכות להיות מכוונות רק במידה ואני אשנה את הפעולות בתוך הרצון לקבל, לפני זה אין לי מה לשאול למעשה לגבי העתיד, לגבי הסיום.

נכון.

קריין: קטע מספר 3, מתוך רב"ש, מאמר 33, מהי ארץ יראה ושקטה, בעבודה.

"מדוע מעשה בראשית נקראים בשם "ארץ" דוקא. הלא כתיב "בראשית ברא אלקים את השמים והארץ". התשובה, ש"ארץ" נקראת מלכות." לכן אנחנו מדברים על הארץ, הבורא ברא את הארץ ולא את השמים. "וחז"ל אמרו "למה נקרא שמה "ארץ", משום שרצתה לעשות רצון קונה". שבאופן כללי אנו מדברים רק מב' בחינות, שהם אור וכלי. השפע וכל האורות נקראים בשם "שמים", וכל המקבלים נקרא בשם "ארץ"."

(הרב"ש. מאמר 33 "מהי "ארץ יראה ושקטה", בעבודה" 1990)

לפני מעשה בראשית לא היו שמים ולא הייתה ארץ, אלא כל מעשה בראשית מתחיל מזה שכל המציאות מגיעה מ"אין", ממה שפשוט לא קיים כביכול כלפינו. מאיזה כוח עליון שמחלק את המציאות לשני חלקים, חלק ששייך להשפעה, לתכונות שלו, לו זה נקרא "שמים", וחלק ששייך לנו, לנבראים, שזה ארץ, רצון. גם זה וגם זה בריאה, זאת אומרת מחוץ לכוח העליון שנמצא למעלה מזה, ואנחנו צריכים להגיע למצב שכל התכונות, הכוונות, שמתגלות בארץ יהיו בהתאם למה שקורה בשמים. כמו שהוא אומר, למה נקרא "ארץ", ארץ מהמילה "רצון", כי רוצה להיות ברצון כמו השמים, כמו הבורא.

שאלה: מי זו "היא"? אמרת עכשיו שזה רצון, אבל מלכות לא רצתה לעשות את רצון הבורא, היא נבראה לגמרי הפוך. אז למה מתכוונים פה?

אנחנו לא מדברים על מלכות דאין סוף. מעשה בראשית מתחיל להתברר הרבה אחרי זה. כל השמים והארץ זה כבר בעולם האצילות, וכל הכוחות האלה, אנחנו לומדים עליהם איך שהם מצטברים ופועלים ביניהם ויורדים מעולם אין סוף דרך עולם אדם קדמון, עולם הנקודים לעולם האצילות, ובעולם האצילות הכוחות האלה בונים את כל המערכת של עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ואחר כך מבנה מיוחד שנקרא "אדם הראשון", ושוברים את אדם הראשון ובונים סביבו את כל המערכת הזאת של שמים וארץ. ואז אדם שהוא כבר שבור להרבה חלקים מתחיל לתקן את עצמו על מנת לחבר שמים וארץ. זה בעצם התהליך, אנחנו נלמד אותו, כך זה יקרה.

שאלה: דיברנו על כוונה, גם בכוונת ההשפעה שלי והחיבור עם החברים מעורב הרצון לקבל שלי שהדעת מבינה שזה יביא לי חיים טובים ופחות ייסורים. האם זה בסדר?

כן, בינתיים זה בסדר.

שאלה: אפשר להגיד שבראשית זו הצורה של הכלי שמלא באור אין סוף, וגם שזה כמו קומפרסיה של כל מה שאחרי זה ישתלשל עד התיקון מעולם העשיה חזרה למעלה?

כן, רק תן לנו לברר את זה. אתם קופצים עם השאלות שלכם מאוד קדימה, אנחנו נראה מאיפה מתחילה בראשית. בחוכמת הקבלה, בעולם אין סוף, אנחנו מדברים רק על הכוחות של הבורא שהם עדיין יורדים ויורדים עד עולם האצילות, ורק בעולם האצילות, בשבירת הכלי דאדם הראשון, רק אז אנחנו מתחילים לדבר על תחילת הנברא. לפני זה אין נברא, לפני זה יש כוחות שכולם מצטרפים, נכנסים לאיזשהו קשר ביניהם, בונים עטיפה חיצונה א-לוהית ששייכת רק לבורא, שאחר כך בתוכו אפשר לבנות משהו לקיום המערכת שנקראת "אדם הראשון".

והרבה אחרי זה, נלמד איפה אנחנו קיימים, שמרגישים את עצמנו מחוץ לאדם הראשון, מחוץ לא-לוהות. אנחנו חלקיקי אדם הראשון שהתרחקו בשינוי צורה זה מזה עד כדי כך שכל אחד מרגיש את עצמו קיים בגוף לבד, באיזו סביבה. עוד נלמד את זה, אנחנו רק היום מתחילים, אז קצת יותר סבלנות.

כל פעם נדבר על התמונה הכללית אבל בסך הכול אנחנו צריכים לייצב לנו תמונה שלמה של כל המציאות, ואיך דרך כל המציאות אנחנו נעים לקראת הרוחניות ודרכה לדבקות.

קריין: קטע מספר 4 מתוך רב"ש, מאמר 45, "מהו שהדיין צריך לדון דין אמת לאמיתו, בעבודה".

אני לא חושב שצריכים כל פעם לקרוא את המקור. אני חושב שמי שרוצה כבר ידע מאיפה זה אחר כך. יש לכולם את הטקסטים האלה.

קריין: קטע מספר 4.

"הנה ידוע שמעשה בראשית, שהוא ענין בריאת העולם ומילואה, היתה על הכוונה להטיב לנבראיו. ומבחינה זו יצא העולם עם חסרון וגם עם המילוי של החסרון, הנקרא בשם "עולם אין סוף", שהיה אז אור העליון ממלא כל המציאות של הבריאה. אלא כדי שלא יהיה ענין של בושה, נעשה תיקון, הנקרא "צמצום". שהוא ענין העלם והסתר, שלא יהא ניכר בעולם את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים, טרם שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. לכן מוטלת על הבריאה לתקן את ענין הבושה, שהם שצריכים לכוון בעל מנת להשפיע."

(הרב"ש. מאמר 45 "מהו שהדיין צריך לדון דין אמת לאמיתו, בעבודה" 1991)

ענין הבושה זה דבר גדול מאוד כי אנחנו יכולים להרגיש משהו שנפרד ממשהו. בפער בין ההבחנות, בין המצבים. אז זה שאני מרגיש שאני הפוך ממשהו, וזה מזמין הרגשת בושה, הפער הזה בין מה שאני נמצא בו לבין המצב השני דוחף אותי להגיע למצב השני. ולכן בושה זה דבר מאוד מאוד טוב. הוא מועיל מאוד לאדם שרוצה להתקדם.

לכן אנחנו גם מעוררים כך את הילדים שלנו. "תסתכל איך שהוא עושה. תראה כמה שהוא מוצלח" וכן הלאה. למה? אנחנו בזה מבינים שאנחנו מקדמים את עצמנו. לכן, אם אנחנו מרגישים שהבורא כך מכוון אותנו מלמעלה, שאנחנו לא בדיוק כמו החברים, שהחברים עוד יותר טובים מאתנו, אנחנו צריכים להודות לבורא על זה שכך הוא דוחף אותנו להתקדם.

ולכן אני תמיד יכול למצוא חברים יותר מוצלחים ממני, ותמיד אני יכול להתקדם, ויש לי בזה תמיד אפשרויות. אין שום בעיה להתקדם בכל רגע ורגע, אני רק צריך לראות שהחברים יותר מוצלחים.

שאלה: שומעים הרבה פעמים שהבושה שמורה לנשמות גבוהות. מה זה באמת אומר שעל הבריאה לתקן את בחינת הבושה? או איזה מאמצים צריכים לעשות כדי למלא את הסאה שאדם יוכל להיות ראוי לתקן את הבושה הזאת?

אנחנו צריכים להודות על הבושה. אנחנו צריכים להבין ש"אין עוד מלבדו" והבורא מעורר בכל אחד ואחד מאתנו את הרגשת הבושה. וזה אך ורק כדי לקדם אותנו ולא להפיל אותנו. ולכן אנחנו צריכים להחזיק את הסביבה, הקבוצה בצורה כזאת שהיא תעודד שכל אחד מתוך הבושה ירגיש מיד שיש לו מקום להתקדם ולא להרגיש שהוא לא מוצלח. אלא דווקא מוצלח.

מי שמקבל הרגשת בושה הוא מוצלח. כי הבורא מעורר בו את ההרגשה הזאת, זאת אומרת הבורא רוצה שהוא יתקדם. ולכן צריך לשמוח בהרגשת הבושה הזאת, הבושה הרוחנית אני מתכוון, לכיוון חיבור בין החברים, לכיוון ההשפעה לבורא, וכך אנחנו מתקדמים.

שאלה: למה התיקון הוא על הבושה ולא על היצר הרע?

ההבדל בין היצר הרע ליצר הטוב הוא בדיוק הרגשת הבושה. את היצר הרע אין לנו מה לתקן, צריכים לתקן רק את היחס שבין מצוי לרצוי.

שאלה: איך להשתמש נכון בבושה כי היא לפעמים משתקת, איך להשתמש בה כחומר דלק? מה עושה האדם כשהבושה משתקת אותו?

זה לא בסדר. אדם צריך לחשוב על זה טוב טוב ולהרגיל את עצמו להרגיש את הבושה כמנוף להתקדמות. שהיא לא תשתק אותו, אלא דווקא ההיפך, שישמח. אדם שרוצה להתקדם וכל הזמן עובד על זה שמתקדמים רק מהכרת הרע, והוא כולו רע מלכתחילה, הוא לא נכנע לרע, הוא שמח שהרע מתגלה והוא יכול לבקש לתקן אותו דרך העשירייה לבורא.

אני צריך לראות לפניי תוכנית, שיש לפניי תוכנית ההתקדמות שלי למטרה. ההתקדמות הזאת היא פשוטה, אני מגלה את עצמי מי אני, שכולי רע, ואני מגלה שיש לפניי הזדמנות לתקן את עצמי על ידי כוח עליון ולהגיע להפך ממני. ההפך ממני זה בדיוק ההצטרפות שלי לקבוצה וגילוי הבורא בתוכה. ואז אני אקרא "אדם המתוקן".

מה יכול להיות יותר? רק להפטר מההכרה הזאת שאני מרגיש רע ברצון לקבל שמתגלה. אני צריך לשמוח בזה שאני מתגלה, כי בלי רצון לקבל אני לא אדם. "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו.", ואז יש לנו אפשרויות עוד יותר להתקדם.

צריכים שיהיה לנו כזה רוח בכל הקבוצה הגדולה שלנו, שאנחנו מגלים את הרצון לקבל, מגלים עד כמה אנחנו רעים, ואנחנו שמחים שמתוך זה אנחנו יכולים לעשות צעד קדימה. לא שאנחנו באותו מקום שמחים מגילוי הרע כמו עבריינים, אלא אנחנו מגלים שאנחנו כאלו וזה שיש לנו מתוך זה כבר לעשות צעד קדימה. זה הבורא מגלה בנו את הרע, עד כמה אנחנו שונים ממנו.

שאלה: היכולת להתקדם היא בזה שאראה את החברים כמוצלחים, אבל האגו שלי מונע ממני לראות את החברים כמוצלחים.

אתה צריך לתפוס את האגו שלך חזק, ובכל זאת להשתדל לראות אותם מוצלחים ואת עצמך לא. ואז אתה רוצה להתקדם ולהיות כמוהם, להתכלל בהם, להיכנס לתוכם ולהשתדל להיות בתוכם, שהם כמו עטיפה ואתה רוצה להיכנס לאותה העטיפה. תשתדל להיות יותר קטן, אז תוכל להיכנס ביניהם ויחד איתם להרגיש מה זה להיות מחובר.

תלמיד: האם יש פה מקום להתפלל לבורא אם אני בכל זאת לא מצליח?

אבל קודם תעשה. אתה צריך לעשות קודם מאמץ, ומתוך המאמץ אם אתה לא מצליח אז להתפלל. אחרת ממה תתפלל, אין לך סיבה להתפלל. האם אתה ניסית ולא יכולת?

שאלה: איזה תפקיד יש למקורות, נניח בנושא "בראשית", להכרה הנכונה של בושה?

הכול אני סופר ממעשה בראשית. שיש בורא ונבראים, והנבראים צריכים להגיע להזדהות עם הבורא. וזה שאני עדיין לא הגעתי להזדהות עם הבורא, ההרגשה הזאת נקראת "בושה".

שאלה: הרב"ש כותב בקטע ש"לכן לבריאה יש תפקיד לתקן את ענין הבושה", כלומר צריכים לכוון בעל מנת להשפיע. איך זה עובד?

אם תעשה אז תדע. כשאנחנו כך עושים, אנחנו מרגישים שבמקום בושה מתחילים להרגיש דווקא גאווה, ובמקום צער שמחה.

תלמיד: אבל אני לא מרגיש שום בושה?

זאת גם בעיה. כי אתה לא מרגיש עד כמה אתה הכי הכי גרוע מהחברים, אתה לא מתאר לעצמך עד כמה. אני רוצה להגיד לך שהם הרבה יותר מתקדמים. רק הם שותקים, משתדלים ועובדים על עצמם בשקט, ואתה לא שם לב עד כמה הם כבר קדימה, ואתה נשארת קצת אחורה, ועוד צוחק, צועק ועושה רעש. תנסה לברר איפה העבודה, כי העבודה היא פנימית, ואז תצליח.

קריין: קטע מספר 5.

"הראשונים תירצו על ענין בריאת העולם, לא היה מטעם חסרון חס ושלום, שאין לומר על הבורא, שהוא בעל חסרון חס ושלום, אלא שבריאת העולם היה בנדבה. זאת אומרת, מה שמובא (במדרש רבה בראשית), "שהקב"ה אמר להמלאכים, בשעה שרצה לברוא את אדם הראשון, ואמרו, מה אנוש כי תזכרנו". והקב"ה השיב להם, "למה הדבר דומה, למלך שיש לו מגדול מלא כל טוב, ואין לו אורחים". זהו חס ושלום לא חסרון, אלא שזהו רק שרוצה לתת נדבה, שהנבראים יהנו. מה שאין כן חסרון נקרא, מה שהאדם צריך לקבל, ואם אין לו היכולת לקבל, זה נבחן לחסרון. מה שאין כן להשפיע זה לא נקרא חסרון. לכן זה שאנו לומדים, שבריאת העולם היה מסיבת, שרצונו להטיב לנבראיו, זה היה מטעם נדבה, ולא מטעם חסרון.".  

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו, שבריאת העולם היה בנדבה" 1989)

קריין: קטע מספר 6.

"הנה חז"ל אמרו על פסוק "בראשית ברא אלקים", בשביל ישראל, שנקראו "ראשית", כמו שכתוב "קודש ישראל, ראשית תבואתה". שפירושה כמו שכתוב, שתכלית בריאת העולם היתה בכדי להטיב לנבראיו, כלומר שברא בהנבראים רצון לקבל טוב ועונג. ובהרצון הזה, היינו שזה הרצון גורם לו להשתוקק לקבל את הטוב ועונג. ובזה נמדדת ההנאה והתענוג, שהאדם יכול להוציא משם ההנאה.

וזה נקרא "מעשה של הקב"ה", היינו שברא רצון לקבל הנאה, לזה התענוג שהוא רוצה לתת להם. נמצא לפי זה, שלא חסר שום דבר בעולם, היינו שיש שפע, השייך להרצון לקבל. כלומר, לפי מה שהוא היה רוצה לתת טוב ועונג, לפי שיעור הזה ברא כלי לזה, היינו שהרצון לקבל אינו יותר גדול מכפי שהבורא ברא אותו, שיוכל לקבל מה שהוא רוצה לתת. נמצא, שהטוב ועונג ישנו, והכלי לקבל ישנו, ומה חסר עוד.".

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו, שהארץ לא הוציאה פירות מטרם שנברא האדם, בעבודה" 1990)

חסרה רק הכוונה, שהרצון לקבל ישתמש בכוונה על מנת להשפיע. ואז יוכל לקבל הכול, וכמה שיותר יקבל מהבורא, וחוץ מלקבל הוא לא יכול לעשות כלום, זאת הפעולה היחידה שיש לו. אבל הוא עושה על עצמו צמצום קודם כל, והוא אומר "אני אקבל אך ורק כדי שהכוונה שלי בפעולה היא תהיה בעל מנת להשפיע". ועד שהוא לא משיג את הכוונה הזאת הוא לא מקבל שום דבר. אנחנו חיים בעולם הזה אבל זה לא נקרא שאנחנו "חיים", זה מחוצה לרוחניות.

ואז אנחנו מתחילים לקבל ממש ישירות מהבורא בהכרה, בהבנה, בהרגשה שמקבלים מהבורא, אם יש לנו כוונה על מנת להשפיע. זאת אומרת, שהפעולה שלנו היא השפעה למרות שהמעשה שלנו הוא קבלה. אנחנו לא יכולים לעשות שום פעולה אחרת חוץ מלקבל. ולכן קבלה על מנת להשפיע היא השפעה מצד הנברא, ולזה אנחנו צריכים להגיע.

שאלה: להשיג כוונה נכונה זאת כל העבודה שלנו, אז איך באמת בונים כוונה?

כוונה אנחנו בונים בין החברים. אנחנו צריכים לעבוד עם מישהו, עם הבורא אנחנו לא יכולים לעבוד, אני לא מרגיש אותו, ולכן אני מאוד דואג ליחס שלי עם החברים, כי זה המקום היחידי שבו אני בונה עכשיו יחסים של השפעה. שאני יכול לבדוק האם אני משפיע, האם הם משפיעים, מה קורה בינינו. לכן הקבוצה היא בעצם הצורה היחידה שאני יכול לממש.

ואז מתוך זה שאני בונה את היחסים שלי עם החברים, כבר אז אני לומד איך אני יכול מזה להתייחס לבורא, זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'". וכך אנחנו מתקדמים. לכן בלי לארגן את העשירייה ולהתחיל לעבוד בה כאילו העשירייה זה הבורא, והבורא באמת מתגלה אחר כך בתוך עשירייה, אז בלי שאני מארגן את המצב הזה, אין לי עם מה להתקדם, רק בצורה כזאת.

תלמיד: מהי הבנייה של הכוונה?

יחס, יחס פשוט מאוד. היחס שלי לעשירייה חייב להיות אך ורק לגרום להם התקדמות, התקדמות לרוחניות. אני צריך לראות שאני יכול לעזור להם. אחר כך אני צריך לראות את עצמי שאני הפוך, שקטן מהם, וכל מיני צורות אחרות, לחבק אותם, לעורר אותם וכן הלאה.

תלמיד: זאת אומרת שיש לי רצון לקבל שהוא כל הזמן משתנה, ואני כל הזמן מגלה את עצמי יותר רע. איך אני משתמש באותה הכרת הרע לכיוון הבורא? הכוונה הזאת כל פעם, כל שנייה היא משתנה?

כוונה זה טיב היחסים שבינינו. מהות היחסים שבינינו נקראת כוונה.

תלמיד: והכוונה גם משתנה כל פעם?

אתה יכול כל פעם לשנות, זאת אומרת להגדיל אותה, לשפר אותה, ודאי. אחרת מה שאתה עושה זה לא נחשב. הכוונה היא בעצם תוצאה מכל הפעולות שלנו, מכל החיים שלנו. באיזו כוונה התחלת את החיים ובאיזו כוונה אתה גומר את החיים.

תלמיד: הכוונה נשארת או שהיא כל פעם נעלמת? יש מקום ששם זה מצטבר?

נכון. זה תלוי באדם, השאלה מה הוא רוצה מהחיים שלו.

תלמיד: אוסף המאמצים לשינוי הכוונה, היגיעה הזאת מתאספת או שזה כל פעם מתחיל מאפס?

היא מתאספת בתוך הכלי שלנו. בסך הכול מה שיש באדם זו הכוונה שלו. ההבדל בין בהמה לאדם, בין דרגת חי לדרגת המדבר, זה תוספת הכוונה שיש בדרגת המדבר, אחרת כולם כבהמות נדמו.

שאלה: בתחילת השיעור ניראת מאוד מתרגש, מזה שאנחנו מתחילים ללמוד עכשיו את החומש, את התנ"ך. אנחנו נלמד גם את הסיפור המקראי והיחס הפנימי שלו? מה מתוכנן לנו בכלל בכול התקופה הזאת? למה אנחנו לומדים את זה?

אנחנו לומדים את זה כדי בדיוק להרגיש, להבין, לאתר את עצמנו, איפה אנחנו נמצאים בכלל. החומש הוא בכל זאת יסוד שממנו נלקחים כל הדברים. אנחנו גם נראה שתלמוד עשר הספירות, ספר הזוהר, מאמרי רב"ש, הכול מסודר לפי החומש. לכן אני מתכוון בלימוד הזה של החומש, של התורה, בלימוד הזה אנחנו נלמד וניגע בכל חכמת הקבלה. תורה זה יסוד.

תלמיד: נראה לך שצריך להביא לחומר הלימוד גם את הקטעים מהסיפור המקראי עצמו, או שזה לא רלוונטי לנו?

אולי אנחנו נעשה את זה, אבל לא בינתיים כי זה יבלבל אותנו. אנחנו צריכים קודם להצטייד בגישה נכונה, במבט נכון על מה שקורה ואחר כך לראות, לשמוע את זה בצורת המקרא.

שאלה: האם הרע יכול להתגלות רק על ידי בושה, כלומר שאני רואה את המצב הטוב יותר דרך החברים ומזה מתעוררת בושה?

כן, בעצם כן, נכון.

שאלה: אמרת שעלי לשפר את היחס שלי לחברים כדי לשפר את הכוונה. מה חומר הדלק שלי לעבוד על היחס?

על זה כתוב המון דברים, אני לא יכול עכשיו להסביר את זה סתם ככה. יחס פשוט, להגיע איתם לחיבור עד אהבה.

שאלה: איך הבושה משינוי הצורה גורמת להשוואת הצורה?

בושה היא כל המנוף שעל ידו אנחנו משנים את עצמנו. בושה היא סיבה לצמצום א'. סיבה שהיא מראה לאדם עד כמה שהוא שונה מהבורא. ולכן הכלי עושה צמצום, ולכן הרגשת הבושה היא הכרחית בדרך.

אבל בהרגשת הבושה יש לנו הרבה אופנים, תלוי ממה להתבייש. או שאני מתבייש שרציתי לשדוד את הבנק, תפסו אותי ואז אני מתבייש כלפי החברים עד כמה שאני לא מקצוען בפריצת בנקים, או שאני מתבייש מזה שתפסו אותי ועכשיו מגלים שאני עבריין וכו.

זאת אומרת, הבושה היא בכל המדרגות של הבדלים בינינו לבורא, בין רצון לקבל לרצון להשפיע. כל ההבדלים ביניהם, הם נמדדים במידת הבושה. ובהתאם למידת הבושה, אנחנו מדרגים את עצמנו בסולם. אין לנו אחרת במה לדרג, במה לשקול את ההבדל בינינו לבורא.

תלמיד: וזה הגורם להשוואת הצורה?

כן, בדיוק.

שאלה: מאיפה מגיעה ההבנה, הראייה, מה הרצונות של האדם, מה המקור?

הרצונות של האדם, זה מגיע לנו מההבדל בינינו לבורא. בשבירת אדם הראשון, שאז היינו כולנו מחוברים, ולא היה נראה איזה הבדל יש בין המערכת שהבורא ברא ברצון לקבל ובינו עצמו. זה נקרא שאדם נמצא בגן עדן, שהבורא היה ממלא את האדם כולו, את כל הרצונות שלו, האור העליון והכלי היו שווים. ואז נעשתה השבירה, על ידי זה שהתגלה עוד רצון נוסף שנקרא "נחש", אנחנו עוד נלמד מהו הרצון המיוחד הזה. ומאז כבר אנחנו יכולים להרגיש את הבושה.

הבושה הראשונה זה שהם רצו לקבל כיסוי על הרצון שלהם, שלא בדיוק בעל מנת להשפיע, לכן אדם וחווה עשו לעצמם איזה כיסוי. זאת אומרת, גם המלכות וגם הט' ראשונות כולם היו כבר ניזוקים בעל מנת לקבל. נלמד את כל הדברים האלו, זה לא דברים מסובכים.

שאלה: לפי הקטע הרביעי אני מבין שיש לנו השתתפות בעבודת הבריאה, וזאת אחריות מאוד גדולה. באיזה רגע אנחנו מתחילים לראות את ההשלכות של המעשים שלנו? האם יש סימן שיכול לעזור לנו לעשות דברים בצורה נכונה?

כן, כך צריכים ללמוד.

שאלה: אם אני מגיע לשיעור בכוונה לראות בסיום השיעור את כל החברים מתוקנים, האם זאת כוונה נכונה?

מצוין.

שאלה: כתוב שקדושת ישראל היא תחילת התבואה. האם כוונה היא קדושה?

ניתן להגיד ככה, אבל אני לא יודע מאיפה אתה לוקח את השאלות האלו, תחשוב לפני שאתה שואל.

שאלה: הרגשת הבושה זו הרגשת המקבל ביחס למשפיע?

נכון. בושה זו הרגשת ההבדל בין מקבל ומשפיע.

שאלה: אמרת שמאוד חשוב ומועיל לראות את החברים כגדולים ממני, אבל יוצא הרבה פעמים ששני חברים רואים אחד את השני כיותר גדולים. איך זה אפשרי אם שני אנשים רואים אחד את השני כיותר גדולים?

למה לא? ככה כל אחד. זאת הרגשה אינדיבידואלית, אישית, אין מה לעשות, ככה זה. הלוואי שכל אחד ירגיש את עצמו שהוא הכי פחות מכולם ומצד שני שירגיש את עצמו שהוא יותר מכולם כדי להשפיע. מצוין.

שאלה: איך אפשר להוכיח שרצונו להטיב לנבראיו, שהוא טוב ומטיב?

תגיע למצב שאתה מגלה את זה ואז תוכיח. אין [אפשרות], זה נגלה רק למי שמגיע לו לפי השתוות הצורה. במידה שאתה תרצה להיות משפיע, כך אתה תגלה שהבורא משפיע. אחרת לא יהיה לך כלי לגלות אותו בצורה כזאת.

שאלה: מה הרב ממליץ לתלמידים שלו? איזו הסתכלות צריכה להיות על הסידור של פרשת השבוע?

נלמד יחד. וכמה שאתם יכולים תחזרו אחר כך במשך היום על מה שאנחנו לומדים, על כל שיעור הבוקר, לפי זה נתקדם.

אני לא מפיל עליכם משהו יותר מזה, בתוך השיעורים האלו אנחנו רוצים לארגן לכל אחד ולכולם יחד הסתכלות נכונה על המטרה, איך אנחנו מתקדמים ומגיעים לדבקות בבורא. זה הכול. לממש מה שנמצא בתוך המציאות, בתוך הבריאה, לממש את תכנית הבריאה, זה מה שאנחנו צריכים ואנחנו נעשה את זה.

שאלה: העבודה שלנו היא לדחוף תמיד את העשירייה באופן מתמיד אבל כשאנחנו מרגישים את התחושה הזאת של בושה, של רגשות אשם, איך אנחנו יכולים לחשוב, להגיע למסקנה שכל יום הוא יום חדש, שהכול מתאפס? איך נוכל להגיע למצב הזה?

אני אגיד לך, אתה לא תאמין אבל אני אדם מאוד מאוד ביישן, מאוד מתבייש. וגם לפי האופי שלי אני מוכן להיות סגור בתוך החדר שלי ולא לצאת ובכלל לא להיות בקשר עם אנשים.

אבל ישנה מטרה ואני לא יודע למה הבורא מפיל את זה נגיד עליי וגם על כל אחד מכם ואז אתה חייב לצאת ולבצע, ולהיות אפילו חוצפן ולעשות כל מיני פעולות ולהופיע לפני כולם ולדבר עם כולם. וזה לגמרי לא לפי האופי שלי, אתה יכול לשאול, לפעמים באים אליי ולוחצים שאני אפגש, שאני אדבר, אני לא רוצה לראות אף אחד. אני, לפי האופי שלי, מוכן להיות סגור בתוך החדר שלי ולא לצאת ממנו.

אבל מה לעשות? וכך כל אחד צריך להגיד לעצמו, מה לעשות? אני בזה יכול לקדם את הבריאה, את העולם, לקיים את התפקיד שלי? לא. "כל אחד", כתוב, "כל אחד חייב להיות כמשה רבנו". מה זה משה? "משה" זה נקרא מנהיג של כל ישראל, כל אלו שמשתוקקים לבורא, הוא המנהיג שלהם, וכל אחד הוא חייב להיות כך, כל אחד.

ובאמת כשאנחנו מגיעים לצורה העגולה של הכלי דאדם הראשון, אנחנו רואים שכל תא ותא, יש לו קשר עם הבורא מתוך התא הזה, והוא כלפי כל יתר הכלי נקרא כתר. והוא חייב להיות באמת כהמקשר של כל הכלי דאדם הראשון, כל הנשמה, לבורא. ואין לך לאן לברוח, אתה חייב.

לכן אין לנו מה להתבייש, אלא זה פשוט חובה, ואני מבקש כך לראות את המציאות.

שאלה: מה זה אומר שאם אנחנו לא עושים מעשים כלפי ההשפעה, אנחנו נמצאים מחוצה לחיים?

מחוצה לרוחניות, זה מחוצה לחיים. העולם שלנו לא קיים, הוא קיים רק בדמיון שלנו מפני שהוא כולו נמצא בעל מנת לקבל ועל מנת לקבל לא קיים ברוחניות. מחוצה לבורא יש כזאת בועה, ששם אנחנו קיימים כביכול, מלאכותית, כדי שאנחנו כבר נתחיל להיות קיימים באמת, וזה מה שנקרא שאנחנו כביכול קיימים. בוא נגיד כך, אנחנו קיימים בצורה פוטנציאלית. זה כמו שיש זרע בתוך הגבר, ביצית בתוך האישה, עד שהם מתחברים ונותנים תחילה לחיים חדשים, בצורה כזאת אנחנו קיימים.

זאת אומרת מנותקים משום מימוש, אלא בצורה פוטנציאלית בלבד אנחנו קיימים. זה הקיום שלנו שבו אנחנו נמצאים עכשיו, בצורת על מנת לקבל בצורה הקטנטנה ביותר מחוצה לרצונות האמתיים, מחוצה לבורא, מחוצה להכול.

זה בינתיים, עד שנתחבר פעם ראשונה. כשאנחנו מתחברים פעם ראשונה בינינו בעשירייה, זה נקרא שאנחנו כבר מכינים את עצמינו להיכנס לעיבור, בעליון, בבורא. הבורא הוא כמו הרחם ואנחנו אז נכנסים בו.

אבל צריכים לחבר את החלק הגברי והחלק הנשי יחד. ובזה שאנחנו בעשירייה מתחברים, כך אנחנו מבצעים את הפעולה. כי שם, את הרצון לקבל שלנו ואת הרצון להשפיע שמגיע מהבורא, אנחנו מחברים אותם יחד.

שאלה: אמרת לדמיין את המציאות, "סוף מעשה במחשבה תחילה", איך אני צריך לתאר לעצמי שהשנה הנוכחית שלנו תסתיים? מה זה נקרא התקדמות מבחינת לדמיין את זה?

דבקות השלמה. יותר מזה אני לא יכול להגיד.

שאלה: המצב הזה של העיבור שדברת עליו, אנחנו מגיעים אליו גם באמצעות שימוש בצמצום, בבושה, בעבודה בינינו?

בטח, איך אחרת אנחנו מגיעים לעיבור? עיבור זה שאני מבטל את עצמי ונכנס בתנאים הנוכחיים לחיבור עם כל העשירייה. ובמידה שאנחנו מגיעים ככה להיות יחד זה נקרא תחילת התפתחות העובר, שטיפת זרע היא מתחברת עם החלק הנשי בתוך הרחם, ואז אנחנו נכנסים לתוך הרחם, לתוך הבורא.

תלמיד: מהי כאן טיפת הזרע ומהו אותו רחם שאליו נכנסים, ומהי הביצית?

אדם שנכנס לקבוצה. זה מספיק לך בינתיים.

(סוף השיעור)