110. משל למלך, שהזמין את אוהבו לסעודה, שהוא עושה ביום מסוים, כדי שאוהב המלך יידע שהמלך רוצה בו. אמר המלך, עתה אני רוצה לשמוח עם אוהבי לבדו, ואני מתיירא, שאני אהיה בתוך הסעודה עם אוהבי, יבואו כל אלו השוטרים הממונים, וישבו עימנו אל השולחן, לסעוד סעודת השמחה עם אוהבי ביחד.
מה עשה האוהב, הוא הקדים תבשילים של ירקות ובשר שור, והקריב לאכול לפני אותם השוטרים הממונים, ואח"כ ישב המלך עם אוהבו, לאותה הסעודה העליונה מכל מעדני עולם. ובעוד שהוא עם המלך לבדו, שואל ממנו כל צרכיו, והוא נותן לו, והמלך שמח עם אוהבו לבדו, וזרים לא יתערבו ביניהם. כך ישראל עם הקב"ה.
("אותו היהודי", נוח)
41. בשעה שנשמת הצדיק רוצה לצאת מהגוף, היא שמחה, מפני שהצדיק בטוח עם מיתתו כי יקבל את שכרו. כמ"ש, וירא וירץ לקראתם, לקבל פניהם בשמחה של שלושת המלאכים שבאו עם השכינה לקבל נשמתו. מאיזה מקום מקבל פניהם? מפתח האוהל, כמ"ש, וישתחו ארצה, אל השכינה. כלומר, הנשמה משתחווה אל השכינה שבאה אצלה.
("כשחלה רבי אליעזר", ויירא)
340. ועל הנוקבא כתוב, ויינָחֶם ה' ויתעצב. כי במקום זה תלויים הדינים והעיצבון. אבל בכל מה שלמעלה, בבינה, הכול הוא באור, וחיים לכל הצדדים. ואין עצבות לפני המקום, שמורה על הפנימית, בינה, שרק בה אין עצבות, אבל החיצונית, הנוקבא, בה יש עצבות. וע"כ כתוב, עִבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה. עבדו את ה' בשמחה, כנגד עולם העליון. בואו לפניו ברננה, כנגד עולם התחתון.
("ישׂבעוּ עצי ה'", וייצא)
34. קוּמה ה' למנוחתך, אתה וארון עוזך.
קומה ה' למנוחתך, כמ"ש, יקום המלך לבית המנוחה, למשכנו.
35. משה ודוד אמרו, קומה ה'. משה אמר, קומה ה' ויָפוּצו אויביך. ודוד אמר, קומה ה' למנוחתך. משה, בעלה של מטרוניתא, ציווה לה לעשות מלחמה עם שונאיו. דוד הזמין אותו למנוחה, הזמין את המלך והגבירה עימו. כמ"ש, קומה ה' למנוחתך, אתה, המלך, וארון עוזך, הנוקבא, בשביל שלא להפריד ביניהם.
36. כוהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו. מי שמזמין את המלך, ישנה את מעשיו, כדי לגרום שמחה אל המלך, אם דרכו של המלך היא שמשמחים אותו בדחנים מפשוטי עם, יסדר לפניו בדחנים מכובדים ושׂרים גדולים. ואם לא יעשה כן, לא השלים שמחת המלך.
37. דוד הזמין את המלך והגבירה למנוחה. כשאמר, קומה ה' למנוחתך, שינה את הבדחנים של המלך, שיהיו שׂרים מכובדים, כמ"ש, כוהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו.
ואמר, וחסידיך ירננו. לווייך ירננו, היה צריך לומר, כי הלוויים הם הבדחנים של המלך. ועתה, שדוד הזמין את המלך למנוחה, עשה, שהכוהנים והחסידים יהיו הבדחנים של המלך, ולא הלוויים.
38. אמר הקב"ה לדוד: איני רוצה להטריח את הכוהנים והחסידים, שימשיכו את הארת השמאל, כי הם, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא. אמר לו דוד, ריבוני, כאשר אתה בהיכלך, אתה עושה כרצונך, כמשה, ז"א, שאמר, קומה ה' ויפוצו אויביך, שזו הארת השמאל. כשהוא בפני עצמו, שאז רק הלוויים הם בדחני המלך, ולא הכוהנים והחסידים. עתה, שהזמנתי אותך, הרי הדבר תלוי ברצוני, שהוא, להקריב אליך את אלו החשובים יותר, הכוהנים והחסידים, שיהיו לבדחנים לפניך, אע"פ שאין דרכם בזה, כי הם, כי חפץ חסד הוא.
39. מכאן למדנו, שמי שבביתו, יוכל לסדר דרכיו ומעשיו כרצונו, ואם מזמינים אותו, יעשה רצונו של מארחו, כמו שמסדר לפניו. שהרי דוד החליף הלוויים, ונתן הכוהנים במקומם, והקב"ה קיים הדבר כרצונו.
40. אמר דוד, בעבור דוד עבדך אל תָשֵׁב פני משיחך. הסדר, שסידרתי, לא ישוב עוד לאחור. לא יתבטל. אמר לו הקב"ה, חייךָ, אפילו בכלים שלי לא אשתמש, אלא בכלים שלך. ולא זז משם הקב"ה, עד שנתן לו פיזרונות ומתנות, כמ"ש, נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה, מפרי בטנך אָשִׁית לכיסא לָך.
("קוּמה ה'", וייצא)
29. השכינה אינה שורה במקום עצבות, אלא במקום שיש בו שמחה. ואם אין בו שמחה, לא תשרה השכינה במקום ההוא.
("כי פועַל אדם ישלם לו", ויישב)
11. כתוב, עיני כל אליך ישַׁבֵּרו, שישברו לשמן המשחה העליון, הנוזל ממוח הסתום מכל סתומים, חו"ס דא"א, הארת ג"ר, אל כל, שהוא יסוד.
ואז כתוב, ואתה נותן להם את אוֹכְלָם בעִיתוֹ, במלכות, הנקראת עת שלו. כי כל, היסוד, כשמעורר את הכּלה, כנ"י, המלכות, שנקראת, כל ה', אז הוא מרחם על העולם, וכל העולמות בשמחה ובשעשועים מהארת הג"ר.
12. ואז כתוב, פותח את ידך ומשׂביע לכל חי רצון. וזהו רצון הרצונות, היורד ממו"ס דא"א לכל, ליסוד. וכיוון שכל מתברך, מתברכים כל העולמות. כמ"ש, צדיק ה' בכל. וכמ"ש, קרוב ה' לכל.
("מכירת יוסף", ויישב, זוהר חדש)
55. וע"כ ניתן הכול ברצונם של בני אדם, כמ"ש, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף. ומשום זה שאֵלו המעשים לא נעשו להיתקן במדרגתם כראוי, שיתכלל מעשה זה במדרגה זו שכנגדו, כולו בתיקון, אלא שנעשו כפי רצונו של האדם, לפי שרירות ליבו. כתוב אחריו, ידעתי כי אין טוב בם, כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו.
ידעתי כי אין טוב בם, באלו המעשים שלא נעשו לכוונת התיקון כראוי. כי אם לשמוח, בכל מה שיבוא עליו, הן טובות והן רעות, ולתת הודאה להקב"ה, ולעשות טוב בחייו.
למה ישמח על הרעות? כי אם המעשה שעשה גרם לו רע, מחמת המדרגה הממונה עליו, מצד שמאל, יש לו לשמוח ולהודות על הרע הזה שהגיע לו, כי הוא גרם לעצמו את זה, משום שהלך בלא ידיעה, כציפור זו שנפלה בפח. ועתה, כיוון שכבר השיג ידיעה מחמת העונש, כבר יידע לעשות טוב בחייו. ע"כ יש לו לשמוח ולהודות על העונש.
("ויריצוהו מן הבור", מקץ)
86. הצבעים שבעיניים הם ארבעה:
א. הלבן שבחוץ הסובב את העין, כעין שיש בכל אדם, שאין בזה חילוק בין אדם לאדם.
ב. לִפְנים ממנו הצבע השחור הסובב. ונכללו הלבן והשחור יחד, הרומזים על חו"ג, הנכללים זה בזה.
ג. לפנים ממנו ירוק, הרומז על ת"ת, ונכלל בשחור.
ד. לפנים ממנו בת עין, שהיא נקודה שחורה, הרומזת על המלכות.
זהו אדם שצוחק תמיד ושמח בשמחה, וחושב מחשבות לטוב. והמחשבות אינן נשלמות, משום שמעלה אותן מיד מרצונו. עוסק בדברי העולם. וכשהוא עוסק בדברי שמיים, הוא מצליח. זה, צריכים לעודד אותו שיעסוק בתורה, כי יצליח בה.
("ואתה תחזה בסוד העיניים", יתרו)
183. הנקודה התחתונה הזו, מלכות, כשעולה ונראית, כשמקבלת חכמה, הנקראת ראייה, ומתקשטת במוחין העליונים, אז כל חדווה נמצאת למעלה ולמטה, והעולמות כולם הם בשמחה. ובלילה הזה של שבת, מתפשטת הנקודה הזו באורותיה, ופורשת כנפיה על העולם, וכל השליטים האחרים עוברים, ושמירה נמצאת על העולם.
184. ואז מתווסף רוח הנשמה בישראל על כל אחד ואחד, ובנשמה יתרה ההיא שוכחים כל עצב וחֵמה, ולא נמצא למעלה ולמטה אלא רק שמחה. הרוח ההוא שירד והתווסף בבני העולם, כשיורד, הוא מתרחץ בבשמים של גן העדן, ויורד ושורה על העם הקדוש. אשריהם, כשהרוח ההוא מתעורר.
("נשמה יתרה", ויקהל)
286. הַגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהריים. אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעִקבֵי הצאן ורְעי את גְדיוֹתייך על מִשכְּנות הרועים.
287. פסוקים אלו כנ"י, המלכות, אמרה אותם אל המלך הקדוש, ז"א. הגידה לי שאהבה נפשי. שאהבה נפשי, אין הפירוש שנפשי אוהבת, אלא האוהב את נפשי, כמ"ש, אֶת שאהבה נפשי ראיתם. ולמלך הקדוש נאמר: אתה, שאהבה נפשי, איכה תרעה.
288. כל זמן שכנ"י נמצאת עם הקב"ה, הקב"ה בשלמות, ורועה ברצון את עצמו ואחרים. לעצמו, שזן את עצמו מינִיקת החלב של אמא עליונה, שמקבל שפע הבינה, ומאותה היניקה שינק, הוא משקה כל שאר האחרים ומניק אותם.
כל זמן שכנ"י נמצאת עם הקב"ה, הקב"ה בשלמות, בשמחה, ושורות בו ברכות, ויוצאות ממנו לכל שאר האחרים, לכל העולמות. וכל זמן שכנ"י אינה נמצאת עם הקב"ה, נמנעות ממנו הברכות ומכל שאר האחרים.
("הַגידה לי שאהבה נפשי", ויקרא)
129. במזבח עולה ונראה אוריאל, כמראֶה אריה גיבור הרובץ על טרפו. והיו כוהנים וישראל רואים ושמחים, שהיו יודעים, שקורבנם התקבל ברצון לפני המלך הקדוש. ואש אחרת עליונה וקדושה ירדה מלמעלה, שהיא המלאך אוריאל, כנגד האש התחתונה שנתנו על המזבח, אז היה האדם הולך ומזדעזע לפני אדונו, ושב בתשובה שלמה.
130. בדומה למלך, שהעם שלחו לו מתנה, והייתה רצויה לפניו, אמר לעבדו, לך וקח מתנה זו שהביאו לי. כך אמר הקב"ה למלאך אוריאל, לך וקבל המתנה, שבניי הקריבו לפניי. כמה שמחה הייתה נמצאת בכל, וכמה מתיקות הייתה נמצאת בכל, בשעה שהכוהן והלוי ואותו שהקריב הקורבן, היו מכוונים להקריב הקורבן כראוי בייחוד השלם.
("אש המזבח רובץ כאריה", צו)
31. אחר כל זה, שכל העליונים והתחתונים התמלאו שפע מאו"א, כתוב, מפְּרי מעשיך תשבע הארץ, שהיא הארץ העליונה הקדושה, המלכות. וכשהיא מתברכת, כל העולמות כולם שמחים ומתברכים. וזה בשעה שהברכות נמצאות משיקוי הנחל, המעיין, או"א, העמוק מכל. כי אין הארת החכמה שמשמאל מתגלה במלכות, שהיא השפע המיוחד לה, אלא אחר שהעליונים וכל התחתונים מתמלאים בשפע החסדים המרובים מאו"א עילאין.
("המשלֵח מַעיינים בנחלים", חוקת)
111. אין שמחה לפניו מכל המרכבות שלו, כמו השמחה של נשמות הצדיקים הקרובים לו.
("למנצח על שושנים", חוקת, זוהר חדש)
112. אין שמחה לפניו, כמו בזמן שעשה שלמה את שה"ש, ושיבח תשבחות המלכה אל המלך.
("למנצח על שושנים", חוקת, זוהר חדש)
105. בשעה שבנה שלמה את ביהמ"ק, ונשלם עולם התחתון, מלכות, כעין העולם העליון, בינה, היו ישראל כולם כשרים, והתעלו בכמה מדרגות עליונות. אז התעלה כיסא הכבוד, המלכות, בשמחה, בכמה שמחות ובכמה ערכים.
106. ואז, שיר השירים אשר לשלמה, עלו בשמחה וירדו בשמחה. וכל העולמות היו בשמחה, והחיבור היה בשמחה. שיר להקב"ה, שהמלכות משוררת להקב"ה. השירים, לעליונים ולתחתונים, לחיבור ז"א ומלכות, ע"י היסוד, המייחד אותם זה בזה. אשר לשלמה, החיבור של כל העולמות בשמחה, למלך שהשלום כולו שלו, בינה.
("הלוך ילך ובָכׂה", שיר השירים, זוהר חדש)
87. שה"ש הוא שבח השבחים למלך שהשלום שלו, בינה. משום שהוא המקום הצריך שמחה, שאין שם כעס ודין, כי העוה"ב, בינה, כולו שמחה, משמח את הכול. ומשום זה הוא שולח שמחה וחדווה לכל המדרגות.
88. כמו שאת התעוררות השמחה צריכים לעורר מהעוה"ז למעלה, כך צריכים לעורר חדווה ושמחה מעולם הלבנה, המלכות, אל העולם העליון, בינה. ומשום זה, העולמות עומדים באופן אחד, וההתעוררות אינה עולה אלא מלמטה למעלה.
("ראיתי והנה מנורת זהב, שׁבעה ושׁבעה מוּצָקות", שיר השירים, זוהר חדש)
228. בכה רבי שמעון כמקודם ואמר, לו יהיה בידינו לגלות הסודות העליונים, שהיא שמחה לפני הקב"ה, כיוון שרצונו לגלות סודות עליונים בדור הזה.
229. כיוון שכתוב, מושְׁכני, מהו שכתוב, הֱבִיאני המלך חדריו? תביאני לחדריך, היה צריך לכתוב, ועל זה, נגילה ונִשמחה בךְ. ולמה כתוב, הביאני?
230. אלא באותיות תלויים העליונים, התחתונים וכל העולמות. וקשר הדברים הוא קשר של שבח אל האור, שהמלכות משבחת עצמה בו, שעליו אמרה לבעלה, לקו האמצעי שבצורת הא', מושכני עימך.
ואע"פ שאמרה, רוצה להשתבח לפניו, שאע"פ שנמצאת תחתיו, בשפלות, להיותה הי' התחתונה, שתחת הקו האמצעי של הא', ושוכבת תחתיו, היא אומרת לו, איני שפל כל כך, כי אע"פ שאני אצלך כך, הביאני המלך חדריו, הנה אני בחשיבות ובחביבות אצל המלך העליון, בינה, בלא שפלות.
231. כי הביאני חדריו. באיזה מקום? בה"ר דהוי"ה, בינה. כי התפשטות של מעלה, של המלך העליון, היא ה"ר. ואותו הנכנס אליו, אני הוא. ומשום זה אני בשבח גדול ובחשיבות מכובדת, אע"פ שאצלך אני בשפלות.
232. ואני איני מתחשב בזה, אלא שאני רוצה להיות אצלך בשפלות. ואתה תשלוט עליי. וע"כ, אע"פ שאהיה אצלך יותר בשפלות, אני וצבאות נגילה ונשמחה בך. שמחה ורצון יש לנו להיות אצלך, ולא להיפרד ממך, כי כל שמחה ורצון אינם אלא בך. כי אין שמחה ורצון לאישה אלא בבעלה, ולא באימה ובאביה. לפיכך, הביאני המלך חדריו, ולא קיבלתי שמחה ורצון אלא בך.
("הֱביאני המלך חדריו", שיר השירים, זוהר חדש)
318. בכל מקום שיש שמחה, יש להרבות כוחות, כדי שהס"א לא יוכל לקטרג.
וכן בכל מקום שיש אבל, הס"א הוא שם, ויש להרבות כוחות, כדי שלא יוכל לקטרג, ולשבור כוחו.
("ביאור הכתובים לפי א"ב של א"ת ב"ש", שיר השירים, זוהר חדש)
109. עִבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה. כל עבודה שאדם רוצה לעבוד להקב"ה, צריכה להיות בשמחה, ברצון הלב, כדי שתימצא עבודתו בשלמות.
("עִבדו את ה' בשמחה", ויקרא)
114. שמחה היא כנ"י, מלכות. וכתוב, כי בשמחה תצאו, שעתידים ישראל לצאת מהגלות בשמחה. ומיהי? זו כנ"י, המלכות. ועל זה כתוב, עִבדו את ה' בשמחה, במידת המלכות, כמ"ש, בזאת יבוא אהרון אל הקודש, במידת המלכות הנקראת זאת. אף כאן, עבדו את ה', במלכות, הנקראת שמחה ונקראת זא"ת.
115. בואו לפניו ברננה. זוהי שלמות שלה. כי שמחה היא בלב, ורננה היא בפה. ובפה היא יותר שלמות. ושלמות השמחה הזו הרי נודעת והרי ידוע מהי, שהיא תיקון האדם, שצריך להיתקן לפני אדונו, לזכות לזה. וכשזוכה לזה, אז כמ"ש, דעו כי הוי"ה הוא אלקים, שמייחד הייחוד הזה של הוי"ה הוא אלקים.
והכול, ב' הפירושים, באים בדבר אחד, שצריכים אח"כ לייחד השם הקדוש כראוי, ולקשר זה בזה, שיהיה הכול אחד. וזוהי עבודת הקב"ה. אשרי חלקם של הצדיקים, העוסקים בתורה ויודעים דרכיו של הקב"ה.
("עִבדו את ה' בשמחה", ויקרא)
94. כעין זה כתוב, עִבדו את ה' בשמחה. כי שמחת האדם מושכת שמחה אחרת, העליונה. כך עולם התחתון, המלכות, כמו שמתעטרת, כך ממשיכה מלמעלה.
("תִקעו בחודש שופר", תצווה)
709. בכולם שביעי יותר חשוב, שהוא חסד. חוץ מהרקיע השמיני, בינה, שמנהיג כל שבעת הרקיעים ועומד על כולם. כתוב, סוֹלוּ לרוכב בערבוֹת. ערבות זה הרקיע השביעי, ספירה ראשונה דז"א, חסד, הכוללת כל הספירות דז"א שמתחתיה. ונקרא ערבות, משום שמעורב מאש וממים יחד, מדרום מים ומצפון אש. הרוכב בערבות הוא הרקיע השמיני, בינה.
712. כתוב, ועִלזו לפניו. לפניו, שהוא בינה, הרוכב בערבות. מי שנכנס לפני הרקיע הזה, צריך להיכנס בשמחה ולא בעצבות כלל, משום שהרקיע הזה גורם, ששם אינם שורים עצבות וכעס כלל, כי שם הכול בשמחה.
713. וע"כ כוהן גדול העומד לפניו, לא היה נכנס לביהמ"ק אלא רק בשמחה ולהראות שמחה, כי המקום גורם.
("סוֹלוּ לרוכב בערבוֹת", תרומה)
116. השכינה אינה שורה, אלא במקום שלם, ולא במקום חסר, ולא במקום פגום, ולא במקום עצב, אלא במקום נכון, במקום שמחה. ומשום זה כל אלו השנים, שיוסף היה נפרד מאביו, ויעקב היה עצוב, לא שרתה עליו השכינה.
117. כתוב, עִבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה. אין עבודת הקב"ה, אלא מתוך שמחה. אין השכינה שורה מתוך עצבות, כמ"ש, ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן. ג"פ כתוב, מנגן, כדי לעורר הרוח ממקור השלמות, ז"א, הכולל ג' קווים, שהוא רוח השלם. וג"פ מנגן כנגד ג' קווים שלו.
("ויחי יעקב", ויחי)
139. לך אכול בשמחה לחמך, פירושו שבשעה שהאדם הולך בדרכיו של הקב"ה, הקב"ה מקרב אותו ונותן לו שלווה ומנוחה. אז, הלחם והיין שאוכל ושותה, הוא בשמחת הלב, משום שהקב"ה רוצה במעשיו.
("ויהיו דם", וארא)
141. שלמה הזהיר את בני אדם, לעטר את כנ"י, המלכות, בשמחה, בצד ימין, אור דחסדים. והוא לחם, כי לחם רומז על אור החסדים. ואח"כ יתעטר ביין, צד שמאל, הארת החכמה שבשמאל דבינה, כדי שאמונת כל, המלכות, תימצא בשמחה שלמה בימין ובשמאל, וכשתהיה בין שניהם, אז כל הברכות שורות בעולם.
("ויהיו דם", וארא)
2. כל מי שעוסק בתורה בעוה"ז, זוכה שיפתחו לו כמה שערים, כמה אורות לעולם ההוא. ע"כ בשעה שנפטר מעוה"ז, התורה מקדימה לפניו והולכת לכל שומרי השערים, מכריזה ואומרת, פִּתחו שערים ויבוא גוי צדיק, הַתקינו כיסא לפלוני עבד המלך. כי אין שמחה להקב"ה, אלא במי שעוסק בתורה.
("שמע בני מוסר אביך", פינחס)
50. הֱביאני המלך חדריו, נגילה ונִשמְחה בךְ. אם יביא אותי המלך בחדריו, נגילה ונשמחה בך, אני וכל חילותיי. כל החילות, בשעה שכנ"י שמחה ומתברכת, כולם שמחים, והדין אינו שורה אז בעולם. וע"כ כתוב, יִשמחו השמיים ותָגֵל הארץ.
("על כן עֲלָמות אהֵבוךָ", אחרי מות)