1. אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות, אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב".
הרי שהמציאו לנו עניין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות. שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו די כוח, להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצוות לשמה. שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק, בתורה ומצוות בלבד, מספיק לו, אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצוות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה". (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"א)
2. המאור שבתורה, אינו מאיר, אלא לבעל אמונה. ולא עוד, אלא שמידת גודל המאור הזה, היא כמידת תוקף אמונתו. אבל למחוסרי אמונה חס ושלום, היא להיפך, כמו שכתוב: "למשמאילים, בה סמא דמותא" (שבת פ"ח), כי מקבלים חושך מהתורה, ונחשכות עיניהם.
וכבר משלו חכמים, משל נאה, על עניין זה, על הפסוק (עמוס ה'): "הווי המתאווים את יום ה', למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור?". משל לתרנגול ועטלף, שהיו מצפים לאור. אמר לו, תרנגול לעטלף: "אני מצפה לאורה, שאורה שלי הוא. ואתה, למה לך אורה?" (סנהדרין צ"ח, ע"ב). ודייק מאוד. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אותיות י"ב-י"ג)
3. למה זה חייבו המקובלים, לכל איש, ללמוד חכמת הקבלה?
אומנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם.
פירוש: כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה ליהנות לכל נברא. אלא, מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו', עד שיזכה להשלים מחשבתו יתברך, שחשב עליו, כמו שכתוב בזוהר, כנודע.
והנה, כל עוד, שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות, העתידים להגיע אליו, בבחינת "אורות מקיפים", שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.
ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים. אלא, שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אומנם ההארה, שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאוד, שיגיע לשלימותו. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קנ"ה)
4. הבורא ב"ה, שברא אותו, ונתן לו ליצר הרע את תוקפו, ברור, שידע גם כן, לברוא את התרופה והתבלין, הנאמנים להתיש כוחו של היצר הרע, ולמחותו כליל.
ואם מי שהוא, עסק בתורה, ולא הצליח להעביר היצר הרע ממנו, אין זה, אלא:
או שהתרשל, לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמו שכתוב: "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין".
או יכול להיות, שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות", כלומר, שלא נתנו דעתם וליבם, במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהיסח הדעת, מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור, המביא לידי האמונה, ואע"פ, שכיוונו לו מתחילה, הסיחו דעתם ממנו, בעת הלימוד. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ח)
5. אחר שהאדם ראה איזה דברי תורה בספר וזוכר אותם בעל פה; היות מה שנכנס בראש כבר פגם, לכן כשמסתכל בספר מחדש הוא יכול להוציא את המאור, שיקבל הארה ממה שרואה עכשיו. וזה כבר נקרא חדש, ולא פגום. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר רל"ה, "מסתכל בספר מחדש")
6. תבין דברי חז"ל, על הכתוב: "אותי עזבו ותורתי שמרו", שפירשו: "הלוואי אותי עזבו, ותורתי שמרו, המאור שבה, מחזירו למוטב" (חגיגה פ"א, ה"ז),שלכאורה תמוה. אומנם כוונתם, כי המה היו צמים ומתענים למצוא גילוי פניו יתברך, כמו שכתוב: "קרבת אלוקים יחפצון" (ישעיהו נ"ח, ב'). ואומר להם הכתוב בשם ה', שאומר להם: "הלוואי שתעזבו אותי", כי כל יגיעתכם לריק וללא הועיל, משום שאינני נמצא בשום מקום, אלא בתורה. לכן שמרו את התורה, ושם תחפשו אותי. והמאור שבה, יחזירכם למוטב. ותמצאונני, כמבואר בכתוב: "ומשחרי ימצאונני". (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קמ"א)
7. אין בידי אדם לתקן את המחשבה, אלא רק הלב יש לכוון, שליבו יהיה ישר לשם השי"ת. ואזי ממילא כל מחשבותיו יהיו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. וכשמתקן את ליבו, שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק. ובכל פעם הוא מוסיף והולך. וזה נוכל לבאר מאמר חז"ל "וגדול התלמוד, שמביא לידי מעשה". שפירושו, שעל ידי אור התורה הוא בא לידי מעשה, שהמאור שבה מחזירו למוטב. וזה נקרא בחינת מעשה. זאת אומרת, שהאור התורה עושה לו בניין חדש בהלב. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ס"ח, "קשר האדם אל הספירות")
8. הביקוש של האדם להתחזק באמונת השגחתו יתברך על העולם בזמן ההסתרה מביאהו להגות בספרים, בתורה, ליקח משם הארה והבנה איך להתחזק באמונת השגחתו יתברך, והנה ההארות וההתבוננות הללו שמקבל על ידי התורה מכונה בשם תורה תבלין, עד שיתקבץ לשיעור מסוים והקב"ה מרחם עליו ויערה רוח ממרום זאת אומרת שפע עליונה.
אבל אחר שגילה בשלימות את התבלין, דהיינו האור תורה שהאדם שואף לגופו, מחמת התחזקותו באמונת השי"ת, כי אז נעשה מוכשר להשגחה בגילוי פניו יתברך, שפירושו, שהשי"ת מתנהג עימו, בהתאם כשמו הטוב ומיטיב יתברך. (בעל הסולם, "הסתר וגילוי פנים של השי"ת - א")
9. בחינת "אורייתא (תורה)" נקראת בחינת "מאור" שבה. היינו, שבזמן הלימוד, שמרגישין את המאור, ועם זה המאור רוצים להשפיע להשי"ת, כמו שכתוב: "מאן דידע צויה דמאריה, יעביד ליה (מי שידע מצוות אדונו, יעבוד לו)". לכן הוא מרגיש את עצמו לבחינת מציאות, שהוא רוצה להשפיע להשי"ת. והוא בחינת הרגשת עצמו.
אבל כשזוכין לבחינת "אורייתא וקוב"ה חד (תורה והקב"ה אחד הוא)", נמצא שהכול אחד. שאז הוא מרגיש בבחינת "אורייתא" את בחינת "קוב"ה". וצריך תמיד להשתוקק אחר המאור שבה. והמאור יכולים במאי שלומדים. אלא שבדברי הקבלה יותר נוח למצוא את המאור. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר רי"ח, "אורייתא וקוב"ה חד הוא")
10. רק התורה היא תבלין המיוחד לביטול ולהכנעת היצר הרע, והיינו שאמרו חז"ל, "המאור שבה היה מחזירן למוטב". (בעל הסולם, "תורת הקבלה ומהותה")
11. מתחייב הלומד, בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש, כמו שכתוב חז"ל: "נאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה "לשם מצוות התורה". ובדרך הזה, יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמו שכתוב: "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ" (משלי ג', ח'). ואז, יהיה נכון ליבו בטוח, כי "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". באופן, אפילו מי שיודע בעצמו, שעדיין לא זכה חס ושלום לאמונה, יש לו תקווה גם כן, על ידי עסק התורה. כי אם ישים ליבו ודעתו, לזכות על ידה, לאמונת השי"ת, כבר אין לך מצווה גדולה מזו, כמו שכתוב חז"ל: "בא חבקוק והעמידן על אחת "צדיק באמונתו יחיה" (מכות, כ"ד). ולא עוד, אלא שאין לו עצה אחרת מזו. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ז)
12. כתוב בזוהר, שבחיבור הזה יצאו בני ישראל מהגלות, וכן עוד בהרבה מקומות, שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלימה. וכן אמרו ז"ל, המאור שבה מחזירו למוטב, ודקדקו זה בכוונה גדולה, להורותינו שרק המאור שבתוכיותה, כתפוחי זהב במשכיות כסף, בה צָרוּר זו הסגולה, להחזיר האדם למוטב. שהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכוונה שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה. (בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות ה')
13. "תורה" הכוונה למאור המלובש בתורה. כלומר, מה שאמרו חז"ל, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, הכוונה להמאור שבה, כי המאור שבתורה מחזירו למוטב. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ו', "סמכין בתורה, בעבודה")
14. ומה האדם צריך לעשות, בכדי שיגיע לידי אהבת ה'? על זה ניתן לנו סגולה לעסוק בתורה ומצוות, שהמאור שבה מחזירו למוטב. שיש שם מאור, הנותן לאדם להרגיש את חומר המצב של פירוד. ולאט לאט, כשאדם מכוון להשיג מאור התורה, מתרקם אצל האדם שיעור של שנאה לפירוד, היינו שמתחיל להרגיש את הסיבה, שגורם לו ולנשמתו את הפירוד וההתרחקות מה'. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ל"ד, "יתרון ארץ בכל הוא")
15. קל יותר להמשיך המאור שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מאשר ביגיעה בתורת הנגלה. והטעם הוא פשוט מאוד, כי חכמת תורת הנגלה לבושה בלבושים חיצוניים גשמיים, דהיינו גניבה, גזילה ונזיקין וכדומה, אשר משום זה קשה וכבד מאוד לכל אדם לכוון דעתו וליבו לה' בעת העסק, כדי להמשיך המאור שבתורה.
כל שכן לאיש כזה, שהוא כבד וקשה בעיון התלמוד עצמו. ואיך יוכל להיזכר עוד בשעת הלימוד בה', כי להיות העיון הוא בנושאים גשמיים, הם חלילה אינם יכולים לבוא אצלו עם הכוונה לה' בבת אחת.
ולכן מייעצו לעסוק בחכמת הקבלה, אשר חכמה זו לבושה כולה בשמותיו של הקב"ה, ואז כמובן יוכל לכוון דעתו וליבו לה' בשעת לימוד, בלי טורח, ואפילו קשה העיון ביותר. כי העיון בנושאים של החכמה וה' הם אחד. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות כ"ב)
16. אעפ"י שאינם מצליחים על ידי העסק בתורה הנגלית משום שאין בה מאור, והיא יבשה, מסיבת קטנות דעתם, מכל מקום, הרי יכולים להצליח על ידי העסק בלימוד הקבלה, משום שהמאור שבה מלובש בלבושים של הקב"ה, דהיינו השמות הקדושים והספירות, אשר בנקל היו יכולים לבוא באותה הבחינה של שלא לשמה המביאה אותם לשמה. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות ל"ה)
17. נמצא בה (בחכמת הקבלה), סגולה מפוארת, אשר כל העוסקים בה, אף על פי שאינם מבינים עדיין מה שכתוב בה, מזדככים על ידה, ומאורות העליונים מתקרבים. (בעל הסולם, "מהות חכמת הקבלה")
18. על ידי סגולה הטבעית, שבעסק התורה ומצוות לשמה.
אשר נותן התורה ידעה, כמו שאמרו ז"ל (קידושין ל', ע"ב), שהקב"ה אומר: בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין. הרי נמצא הנברא, הולך ומתפתח ופוסע אל על, בדרגות ומעלות הרוממות, עד שמספיק לאבד מקרבו כל הניצוצין של אהבה עצמית, וכל מצוותיו שבגופו מתרוממים, ועושה את כל תנועותיו רק להשפיע, באופן אשר אפילו ההכרחיות שהוא מקבל, זורם גם כן לכוונת ההשפעה, כלומר כדי שיוכל להשפיע. (בעל הסולם, "מתן תורה", אות י"ב)
19. בכל מקום שהאדם פורש את עצמו מליהנות לעצמו, וגורם בחינת ייחוד, אתה מוצא בו קדושה. היינו משום שהאור העליון יכול לשרות שם, משום שהכלים יכולים לקבל את אור ה' הנקרא קדושה, שהקדושה שורה רק במקום טהרה. שטהרה נקראת טהרת המידות, ואז הקדושה שורה במקום טהרה.
אבל יש לפעמים, "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם", היינו אפילו שעוד אין הכלים מוכנים להיות בהשתוות, אבל בכדי לסייע להאדם שיבוא לידי זה, מוכרחין לעוזרו מלמעלה. כי זהו עניין שלא לשמה, המאור שבה מחזירו למוטב. המאור הזה נקרא "ה' השוכן אתם בתוך טומאתם".
וזה שייך דווקא אם האדם רוצה לבוא לשמה, אלא שאינו יכול לנצח את גופו. לכן נותנים לו את המאור הזה, בכדי שיוכל לנצח את הרצון לקבל, וללכת בדרך ה', שהוא השפעה. (הרב"ש, מאמר 218, "ישראל הם בני מלכים")
20. התורה מגלה להאדם דבר חדש, מה שלא היה יודע לפני זה. וזהו מטעם שהאדם נברא בטבע של רצון לקבל. ובזמן שאומרים לעסוק עם רצון להשפיע, זהו אצלו לדבר בלתי חשוב דבר שפל, שהגוף רוצה לברוח מרצונות כאלה, היות שהוא יכול רק להפסיד, אם הוא ישתמש עם כלים דהשפעה.
אבל כשהאדם לומד תורה על הכוונה לזכות למאור התורה, שהמאור הזה מחזירו למוטב, אז המאור התורה הזה מגלה לו דבר חדש, מה שלא היה יודע עד עתה. כלומר, עכשיו הוא יודע ממש להיפך ממה שחשב מקודם. היות כי טרם שזכה למאור התורה, היה יודע, כי עיקר חשיבות של אדם הוא הכלי קבלה, שעם הכלי קבלה הוא יכול לקבל חדוות חיים של העולם מה שאין כן עם מעשים של השפעה, עם זה הוא יכול רק לעשות טובות לאחרים, שגם יהנו משהו מהעולם, מזה שהוא עוזר להם.
אומנם זהו רק מטעם מצווה, כלומר מטעם שיש לו רחמנות על אחרים, שאין להם כל צרכם, והוא עוזר להם. ובטח הוא מצפה, לאלו אנשים, שהוא עושה להם טובות, שהם לא יהיו כפויי טובה, ושיכבדו אותו, וכדומה.
מה שאין כן עתה, על ידי זה שזכה למאור התורה שמחזירו למוטב, נתגלה לו דבר חדש. שזה שהוא משתמש עתה עם כלי קבלה, הוא מפסיד חיים וטוב ועונג לעצמו. ואם הוא ישתמש עם כלי השפעה לטובת הזולת, הוא מקבל טוב ועונג אמיתי לעצמו. ורק על ידי הכלים דהשפעה, הוא מרוויח לעצמו טוב ועונג. מה שאין כן בכלים דקבלה, הוא מפסיד טוב ועונג. וסוד הזה נתגלה לו עכשיו על ידי מאור התורה. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)
21. יש בסגולת תורה ומצוות, אם הוא לומד על כוונה זו, אף על פי שאין ליבו מסכים לזה, וכל כך מה שהוא עושה על כוונה זו, הוא נגד רצונו וליבו, מכל מקום על ידי עשייה על דרך הכפייה, הוא זוכה שרצונו יתהפך לו מאהבה עצמית לאהבת הזולת.
יש להבין במה שכתוב, היותר קשה להשיג את המושג להשפיע לזולתו, היות שזה נגד הטבע, אלא בסגולת תורה ומצוות על מנת להשפיע, יכולים לזכות להפוך את טבעו בעל מנת להשפיע.
ונשאלת שאלה: בו בזמן שהאדם מוטבע בטבע של אהבה עצמית, איך אפשר לו לעסוק בתורה ומצוות על מנת להשפיע, הלא אין לו שום רצון ויכולת לעשות משהו אם לא יהיה זה לתועלת עצמו. אם כן, איך יכולים לחנך את האדם שיעסוק בתורה ומצוות על מנת להשפיע.
ויש לומר, שהגם שטבע של האדם הוא רק באהבה עצמית, ומה שהוא נגד זה קשה לו לעשות, עד כדי כך שכל האיברים הם לו לנגד, אבל יש עניין של כפייה, היינו שבעת שהוא עוסק בתורה ומצוות הוא לומד בעל כורחו, היינו שרוצה שיהיה רק לשם שמיים, ואז הוא לומד וחושב רק בלימודים שמדברים בעניין להשפיע.
והגם שהגוף לא מסכים, אבל על ידי היגיעה שהוא מתייגע את עצמו, וכופה את גופו לעסוק על כוונה זו, והגם שרצונו שבלב אינו מסכים לכוונה זו, המאור שבה מחזירו למוטב. (הרב"ש, מאמר 721, "סגולת תורה ומצוות")
22. אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו" (קידושין ל').
זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לראות, אם יש בידו כוחות להגיע, שיהיה באפשרותו לעשות מעשים בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. ואז כשכבר הגיע לידי הכרה, שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה, אז האדם מרכז את התורה ומצוות שלו על נקודה אחת, שהוא "המאור שבה מחזירו למוטב", שזה יהיה לו כל השכר, מה שהוא רוצה מתורה ומצוות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה, שהקב"ה ייתן לו הכוח הזה, הנקרא "כוח השפעה".
היות שיש כלל "מי שנותן איזו יגיעה, היינו שמבטל המנוחה שלו, הוא מסיבת שרוצה משהו, שיודע, שבלי יגיעה לא יתנו לו, לכן הוא מוכרח להתייגע". ואי לזאת, האדם המתייגע לקיים תורה ומצוות, בטח שיש לו איזה דבר, שחסר לו. ולכן הוא מתייגע בתורה ומצוות, שעל ידי זה ישיג את מבוקשו.
ולפי זה צריך האדם לתת תשומת לב וקצת מחשבה, טרם שמתחיל עבודתו בעבודת ה', מה הוא רוצה. היינו, איזה שכר הוא רוצה תמורת עבודתו. או נגיד יותר פשוט, מהי הסיבה שמחייבו לעסוק בתורה ומצוות. ואז, כשמתבונן בדבר זה, היינו לדעת מה חסר לו, שבשביל זה הוא צריך להתייגע, אז מתחיל האדם לחשוב הרבה מחשבות, עד שמאוד קשה לו לדעת, באמת מה הוא רוצה. (הרב"ש, מאמר 16, "עניין השפעה", 1984)
23. עניין "תורה ומלאכה" הכוונה שלומד תורה בכדי שהתורה יביא לו את המאור התורה, שעל ידי זה תהיה לו היכולת להפוך את הכלי דקבלה, שיהיו בעל מנת להשפיע, שעם הכלים האלו הוא יזכה לדביקות ה', הנקרא שלומד תורה לשמה. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)
24. ידוע שתכלית הבריאה היא להיטיב לנבראיו, ומשום זה נטבע בהאדם טבע שירצה לקבל תענוג להנאת עצמו, וזהו נקרא יצר הרע, כמו שכתוב "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".
ונקרא יצר הרע, כי בזה שהאדם רוצה לקבל תענוג, הוא מרוחק מהתענוג האמיתי, מטעם שאין לו השתוות הצורה כידוע. אלא על ידי התורה יהיה לו תיקון, שעל ידי התורה תהיה מציאות שיוכל לקבל התענוגים האמיתיים, כמו שאמרו חז"ל בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין (בבא בתרא ט"ז).
ועניין התבלין הוא כמו שאמרו חז"ל, הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו המאור שבה מחזירן למוטב (חגיגה פ"א, ה"ז). נמצא לפי זה שיש סגולה בתורה להחזיר האדם למוטב, שהכוונה על הרע שנמצא באדם, הינו הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע.
ובאופן כזה כבר תהיה לו בחינת דביקות ויוכל לקבל את התענוגים האמיתיים ולא יהא נקרא מקבל. נמצא, שעל ידי התורה תהיה יכולת לקיום האדם בהעולם בזה, שהתורה תחזירו למוטב.
וזה פירוש "נעשה אדם", שדרשו אנא ואת נוקים ליה בעלמא. היינו שמצד ה' בא הרצון לקבל ומצד התורה בא הרצון להשפיע. ומב' אלה יהיה קיום לאדם בעולם, היינו שעל ידי ב' אלו יוכל לקבל כל טוב ויישאר בדביקות. (הרב"ש, מאמר 267, "באורייתא אתברי בר נש")
25. התורה, שאנו עוסקים בה, הוא בכדי להגיע להכניע את היצר הרע. כלומר, ולהגיע לידי דביקות בה', שכל מעשיו יהיו אך ורק בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, בכוחות עצמו אין לאדם שום מציאות, שיהיה בידו כוח ללכת נגד הטבע. כי עניין מוחא וליבא, מה שהאדם צריך להשתלם בהם, הוא מוכרח לקבל סיוע. והסיוע הוא על ידי התורה. כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". שמתוך שמתעסקים בה, המאור שבה מחזירם למוטב. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)
26. בכדי להרגיש את החיים שבתורה, האדם צריך להכנה דרבה, להכשיר את גופו, שיהא מסוגל להרגיש את החיים שבתורה. לכן אמרו חז"ל, שצריכים להתחיל בשלא לשמה, ועל ידי המאור התורה, שישיג בזמן שעדיין נמצא בשלא לשמה, זה יביאהו לשמה, כי המאור שבה מחזירו למוטב. ואז תהיה לו היכולת ללמוד לשמה, היינו לשם התורה, הנקראת "תורת חיים", משום שכבר ישיג את החיים שבתורה, כי המאור שבתורה ייתן הכשרה להאדם, שתהיה לו היכולת להרגיש את החיים, הנמצא בתורה. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)
27. יש בתורה להבחין כמה בחינות:
א. שלומד תורה בכדי לדעת את הדינים, בכדי לדעת איך לקיים מצוות התורה.
ב. שלומד תורה בכדי לקיים מצוות לימוד התורה. כמו שכתוב (יהושע א') "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יום ולילה". ופירש רש"י "והגית בו" והתבוננת בו, כל היגיון שבתורה בלב, כדאמר "והיגיון ליבי לפנים".
ג. שלומד תורה בכדי לזכות למאור התורה. וזה שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב". שעל ידי זה יזכה לאמונה ולהידבק בה'. ואז נכנס לבחינת "ישראל", היות שכבר מאמין בה' באמונה שלימה.
ד. לאחר שכבר זכה לבחינת אמונה, אז הוא זוכה לבחינת "תורה, מבחינת שמותיו של הקב"ה", שזה נקרא בזוהר הקדוש בחינת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא". שאז הוא זוכה לבחינת מטרת הבריאה, שהוא להיטיב לנבראיו, שהנבראים מקבלים מבחינה זו את מה שהקב"ה רוצה לתת להנבראים. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)
28. פירש רש"י על הכתוב "והגית בו יומם ולילה", ואומר "והתבוננת בו. כל היגיון שבתורה בלב", יש להבין למה הוא מתכוון לומר שהיגיון הוא בלב. הלא כשלומדים תורה הוא במוח וראש ולא בלב. אם כן מה משמיענו בזה אומר "כל היגיון שבתורה הוא בלב".
ויש לפרש, שאין כאן הכוונה על בחינת תורה דווקא למה שנוגע להלכות, שלומד כדי לדעת את הדינים, איך לעשות את המצוות. אלא הוא רוצה לומר, שהתורה גם כוללת את ב' הבחינות:
א. מה שלומד, בכדי לקבל מאור התורה,
ב. מה שזוכה אחר כך לבחינת תורה, הנקראת "שמותיו של הקב"ה".
את ב' אלה שייכים דווקא להלב, כמו שאומר הר"א עזרא ז"ל וזה לשונו "דע כי כל מצוות הכתובות בתורה, או המקובלות שתקנו האבות, אף על פי שרובם הם במעשה או בפה, הכול הם לתקן הלב. כי כל לבבות דורש ה', וכל יצר מחשבות מבין. וכתוב, "לישרים בליבותם", והיפך זה, "לב חורש מחשבות און", ודע, כי התורה לא נתנה אלא לאנשי לבב". (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)
29. אין האדם יכול לעשות משהו לשם שמיים. ורק על ידי מאור התורה יתקן הלב, שהלב נקרא רצון. ומצד הטבע הוא רצון אך לקבל. ואיך האדם יכול ללכת נגד הטבע. לכן אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא, שהוא לומד תורה לא בשביל המוח, להבין. אלא זה שלומד להבין, הוא כדי להגיע לדביקות עם הקב"ה, המלובש בתורה, שזה שייך להלב. ועל ידי המאור שיקבל, הוא מחזירו למוטב. כלומר, שהרצון לקבל לתועלת עצמו יכול לקבל כוח מלמעלה, שיהא בידו לעשות מעשים לשם שמיים. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)
30. אם האדם רוצה לעבוד ולקיים תורה ומצוות בלי שום שכר, רק מטעם שהוא רוצה לשמש את המלך, אז הוא כבר זקוק לדעת גדלות המלך. כי שיעור עבודתו תלוי בשיעור שהוא מאמין בגדלות המלך, כי רק גדלות וחשיבות המלך נותן לו חומרי דלק לעבודה.
וזהו כמו שכתוב בזוהר הקדוש על פסוק "נודע בשערים בעלה". פירוש, כל אחד ואחד לפום מה דמשער בלביה. משמיענו בזה, שכפי מה שהאדם משער בלביה גדלות וחשיבות ה', בשיעור זה הוא מוסר עצמו לשמש את המלך.
ומשום זה, אנשים מסוג זה שרוצים לעבוד רק בעל מנת להשפיע, וכל הסיבה שמחייבת אותם לעסוק בתורה ומצוות, הוא רק מטעם חשיבות וגדלות ה', כמו שכתוב בזוהר הקדוש "דעיקרא דיראה הוא לעבוד בגין דאיהו רב ושליט", אנשים האלו, כשמאמינים שהקב"ה הוא מלובש בהתורה, ומאמינים במה, "שאמר הקב"ה לישראל, מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכר עימו", כשהם לומדים תורה, הם רוצים להוציא את מאור התורה, שהוא מחזירו למוטב. וזה שאמרו חז"ל "הבא לטהר על ידי התורה, מסייעין אותו", היות שהקב"ה מלובש בהתורה. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)
31. עיקר עבודת האדם הוא שיתבונן בגדלות ה'. היינו שהוא צריך להסתכל בספרים המדברים מגדלות ה', ובזמן שלומדים צריכים לצייר לעצמו, באיזה שיעור היו חז"ל, התנאים והאמוראים וכו', מרגישים את גדלותו של הקב"ה.
ויתפלל לה', שיאיר להרגיש את רוממותו יתברך, בכדי שיוכל להכניע לבבו, ולהיבטל לפני הקב"ה, ולא להיות נמשך אחרי זרם העולם, הרודף אך ורק למלאות תאוות בהמיות. רק שה' יאיר לו עיניו, שיוכל לעסוק כל חייו בתורה ועבודה, ו"בכל דרכיך דעהו", היינו אפילו שעוסקים בדברים גשמיים גם כן יהיה לטובת הקדושה.
אבל מתוך שלא לשמה באים לשמה. היינו דעניין לשמה, זהו כבר מדרגה גדולה, והאדם צריך להתחיל משלא לשמה. היינו, שידע בעצמו בהכרה מלאה, שעיקר התענוגים נמצאים בתורה ועבודה ולא בגשמיות. והגם שהוא מרגיש כעת יותר תענוג בדברים גשמיים, יותר מכפי שהוא מרגיש בדברים רוחניים, זהו מסיבת שחסר לו את ההכשרה בתורה ועבודה, שהוא תלוי גם כן באמונת ה'. ואז, על ידי התורה והאמונה בה', מרגישים את המאור שבתורה, והמאור הזה מחזירו למוטב. (הרב"ש, אגרת ס"ב)
32. האדם צריך להשתדל לעשות מאמץ גדול, מלפני שהולך ללמוד, בכדי שהלימוד שלו יעשה פירות ותוצאות טובות. כלומר, שהלימוד יביא לו את המאור התורה, שעל ידו תהיה היכולת להחזירו למוטב. שאז על ידי התורה הוא נעשה לתלמיד חכם. ומהו תלמיד חכם. אמר אאמו"ר זצ"ל, תלמיד היינו שלומד מחכם. כלומר, שהקב"ה נקרא "חכם". והאדם, הלומד ממנו, הוא נקרא "תלמיד של חכם". ומה האדם צריך ללמוד מהקב"ה. הוא אמר, שהאדם צריך ללמוד מהקב"ה רק דבר אחד. כמו שידוע שהקב"ה רצונו הוא רק להשפיע, כמו כן האדם גם כן צריך ללמוד ממנו להיות משפיע. זה נקרא "תלמיד חכם". (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)
33. אם אין בתחילת לימודו, שהאדם הולך ללמוד, שרוצה על ידי זה להגיע לבחינת "אמונה שלימה". שזה יכול להשיג על ידי המאור שבתורה, בזה שהוא רוצה להתדבק בהלובש, שהוא מלובש בהתורה. שהוא נותן את מאור התורה, ולא אחר. נמצא, שהוא לומד תורה, שהם לבושיי של הקב"ה. ועל ידם הוא רוצה להגיע לאמונה שלימה, להתדבק בהלובש, שהוא הנותן התורה.
ויש כבר כאן ייחוד של ג' בחינות:
א. אורייתא, שהם לבושיי הקב"ה,
ב. קוב"ה, שהוא מלובש בהתורה,
ג. ישראל, האדם, הלומד תורה על הכוונה הנ"ל.
וזה נקרא "ייחוד", הנקרא "אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא". והגם שזוהר הקדוש מדבר לאלה אנשים שכבר זכו לבחינת "שמותיו של הקב"ה", שזה נקרא, שכבר זכו לבחינת "תפילין של יד", הנקרא "אמונה", ול"תפילין של ראש", הנקרא "תורה", אבל כנ"ל, אלו שהולכים בדרך להגיע לבחינת תורה ואמונה, מקבלים גם כן בבחינת מקיף מייחוד הזה. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)
34. צריכים לתת תמיד תשומת לב בעת הלימוד, מה המטרה שלו מלימוד התורה, היינו מה הוא צריך לדרוש מהלימוד התורה. אז אומרים לו, שהוא צריך לבקש קודם על "כלים", היינו שיהיו לו כלים דהשפעה, המכונה "השתוות הצורה", שבזה מסתלק הצמצום וההסתר, שנעשה לגבי הנבראים. ובשיעור זה מתחיל להרגיש את הקדושה, ומתחיל להרגיש טעם בעבודת ה'. ואז הוא יכול להיות בשמחה, משום שקדושה מולידה שמחה, ששם מאיר האור דלהיטיב לנבראיו. מה שאין כן אם הוא עוד לא החליט, שצריכים ללכת תמיד בדרך של השפעה, כמו שאמרו חז"ל "כל מעשיך יהיו לשם שמיים". וזה נקרא "הכנת הכלים", שיהיו מוכשרים לקבל את השפע עליון, והוא רוצה שעל ידי הלימוד יזכה לכלים דהשפעה, כמו שאמרו חז"ל "המאור שבתורה מחזירו למוטב".
ולאחר שכבר זכה לבחינת כלים דהשפעה, אז הוא בא לידי מדרגה הנקראת "השגת התורה", שהיא מבחינת "שמותיו של הקב"ה", הנקרא בלשון הזוהר הקדוש "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". (הרב"ש, מאמר 22, "כל התורה היא שם אחד קדוש", 1985)
35. מועיל להוציא המאור מהתורה, אם הוא מכוון בעת התעסקותו בתורה, שהוא לומד בכדי לקבל את השכר של התורה, הנקרא "מאור". אז מועיל לו לימוד תורה. מה שאין כן כשהוא מסיח דעת מהמטרה של לימוד התורה, אין התורה מועילה לגמור את המלאכה של עשיית כלי דהשפעה, ולא להשתמש עם הכלי קבלה לתועלת עצמו. אחרת התורה שלו הולכת ונעלמת ממנו. כלומר, כוח התורה, שהיה צריך להכניע את היצר הרע, הכוח הזה מתבטל. וזה שכתוב "וכל תורה, שאין מלאכה", היינו שלא מכוון, שהתורה יעשה את המלאכה, להפוך את הכלי קבלה שיהיו בעל מנת להשפיע, "סופה בטלה". כלומר, הכוח הזה מתבטל. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)
36. יש להבחין ב' עניינים בתורה:
א. המאור התורה, שזה בא כדי להחזירו למוטב, שהוא תיקון הכלים.
ב. להשיג את האור תורה, שהוא בחינת "שמות הקדושים", המכונה בשם "גילוי אלוקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה".
ולפי זה יוצא, כשאנו לומדים תורה, יש שם להבחין את ב' העניינים הנ"ל:
להמשיך בחינת מאור, שיעשה לנו כלים דהשפעה. ובלי מאור התורה, אי אפשר להשיג כלים אלו. אי לזאת, למה הוא מצפה, שישיג שכר עבור לימוד התורה, כל חשקו הוא רק להשיג את הכלי הזו, שנקרא "כלי דהשפעה". וזהו דווקא לאחר שהתחיל בעבודה דלהשפיע, ועשה הרבה מאמצים, שיוכל לעשות מעשים רק בכוונה דלהשפיע. ורק אז הוא יכול להגיע לידי ידיעה, שבחינת הרצון לקבל, שנטבע בו מצד הטבע, אי אפשר לבטלו. ואז מתחיל להבין, שהוא זקוק ל"רחמי שמיים", שרק הקב"ה יכול לעזור לו לזכות לכלי דהשפעה. ועזרה זו באה מבחינת "המאור התורה". (הרב"ש, מאמר 22, "כל התורה היא שם אחד קדוש", 1985)
37. התורה נתנה דווקא למי שיש לו חיסרון. והחיסרון הזה נקרא "חושך". וזה שכתוב "התורה נתנה מתוך החושך". כלומר, שמי שמרגיש חושך בחיים שלו, בזה שאין לו כלים דהשפעה, אז הוא מוכשר לקבלת התורה, בכדי שעל ידי התורה "המאור שבה מחזירו למוטב", אז הוא ישיג כלים דהשפעה, ועל ידם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג, שב' אלו נכללים בהתורה:
א. הכלי, שהוא רוצה להשפיע.
ב. אחר כך הוא מקבל את הטוב והעונג לתוך כלים דהשפעה.
מה שאין כן "אומות העולם, שלא קיבלו את התורה, שנתנה מתוך החושך". "אומות העולם" בעבודה נקראים, מה שהגוף נכלל מע' אומות, שהם רוצים תורה לא מטעם שהם מרגישים חושך, בזמן שאין להם כלי השפעה, אלא כל רצונם הוא בכלי קבלה, ואין להם חשק לצאת משליטה זאת, והם רוצים תורה, בכדי להוסיף להם יותר אור, כלומר יותר תענוג, מכפי שהם מקבלים מענייני גשמיים, אלא רוצים בחינת עולם הבא גם כן, כמו שכתוב בזוהר הקדוש "דצווחין ככלבא הב הב, הב לן עותרא עלמא דין, והב לן עותרא דעלמא דאתי". כלומר, שלא מספיק להם עושר של עולם הזה, אלא שרוצים גם עושר של עולם הבא.
נמצא, שהתורה נתנה דווקא לאלו, הנמצאים במצב, שמרגישים, שהרצון לקבל שולט עליהם. והם צועקים מתוך החושך, שהם צריכים תורה, בכדי להוציאם מתוך החושך, שהוא שליטת הכלי קבלה, שעליהם היה צמצום והסתר, שלא יזרח במקום הזה שום אור, והמקום הזה הוא הגורם והצורך לקבלת התורה. (הרב"ש, מאמר 21, "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה", 1988)
38. היות שהתורה באה מסיבת החושך, אז התורה עושה ב' פעולות:
א. "המאור שבה מחזירו למוטב". ואז הצמצום וההסתר מסתלקים מהכלי קבלה שלו, היות שבמקום, שהיה לו כלי קבלה, זכה עכשיו לכלי השפעה. וזה שכתוב "ועליך יזרח ה'", כלומר כמו שהקב"ה רצונו הוא להשפיע, גם האדם יזכה לרצון להשפיע.
ב. כי לאחר שזכה לבחינת כלים דהשפעה, כלומר שהוא כבר זכה, שיכול לעשות מעשים לשמה, וזה נקרא "הלומד תורה לשמה", הוא זוכה אחר כך לבחינת "מגלין לו רזי תורה", כמו שאומר רבי מאיר (פרקי אבות). וזה שכתוב "וכבודו עליך יראה", שכבודו פירושו "כבוד ה'", שהוא בחינת התגלות אלוקות. "עליך יראה", שאז האדם זוכה לבחינת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא". (הרב"ש, מאמר 21, "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה", 1988)
39. אמרו חז"ל, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, היינו האור מתבל את היצר הרע. כלומר שהבורא נותן את הכוח שירצה לעשות את כל מעשיו לשם שמיים. (הרב"ש, מאמר 21, "מה אני בחינם, אף אתם בחינם, בעבודה", 1990)
40. צריך האדם טרם הלימוד להתבונן, על איזו מטרה הוא רוצה לקיים מצוות לימוד התורה. כלומר, אם הוא עוסק בתורה מטעם התורה בעצמה, כדי לדעת את הדינים של מעשי המצוות, איך לקיימם. או שלימוד התורה בעצמה, זהו כל כוונתו. ובשביל לדעת את ההלכות של מעשי מצוות, זהו אצלו עניין אחר לגמרי. כלומר, שלומד תורה על ב' מטרות.
אולם גם בזמן שלומד תורה לשם לימוד תורה, גם כן יש להבחין על איזו כוונה הוא לומד. כלומר, לקיים מצוות ה', כמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה". או שלומד בכדי לקבל מאור התורה, היות שהוא צריך את מאור התורה, בכדי לבטל את הרע שבו. כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא, שהוא לומד תורה, בכדי להשיג את התבלין, כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב".
ובטח האדם צריך לכוון לפני לימוד התורה את הסיבה, שבשבילה הוא לומד עכשיו תורה. כי כל מעשה צריך להיות איזה מטרה, שהיא הסיבה, שעושה עתה המעשה. וזהו כמו שאמרו חז"ל "תפילה בלי כוונה, כגוף בלי נשמה". לכן מטרם שהוא הולך ללמוד תורה, הוא צריך להכין את הכוונה. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)
41. האדם, הנולד עם הרצון לקבל, ורוצה לתקן אותו בעל מנת להשפיע, וכידוע שזהו נגד הטבע, רק עצה אחת ניתן לו, שרק על ידי מאור התורה יכול להפוך אותו, שיהיה בעל מנת להשפיע כנ"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין" והמאור שבה מחזיר את הלב למוטב. כנ"ל, ש"רע" נקרא המקבל לעצמו, ו"טוב" נקרא אם הלב שלו הוא רק להשפיע ולא לקבל.
לכן אלו אנשים, שהם עוסקים בתורה, לאו דווקא בכדי שידעו את הדינים וההלכות, שידעו איך לקיים את המצוות, אלא שיש להם עוד תפקיד נעלה, שהם לומדים תורה, בכדי לתקן את הלב, הם נקראים "חכמי לב".
היות שכל דבר נקרא על שם הפעולה. לכן התורה, מה שלומדים תורה על כוונה זו, נקרא "חכמי לב" ולא "חכמי מוח", היות שהם צריכים את התורה לתיקון הלב. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)
42. מטרם שהאדם זכה לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לעשות הכול בעל מנת להשפיע, הנקרא לשמה, הגם שהאדם לומד את כל אלה העניינים, כמו שהם, אבל הם רק בבחינת שמות בלי שום ביאור, היינו שאין לו שום השגה באלו הדברים שלומד, כי אין לו שום ידיעה בהחומר של השורשים העליונים, המכונים בשם שמות הקדושים או ספירות ופרצופים.
וניתן לנו ללמוד את הדברים העליונים, המכונה חכמת הקבלה, הוא רק בדרך סגולה, משום שהם יכולים להביא לאדם, רצון וחשק, להידבק בהבורא, מחמת קדושת העניינים, שמדברים משמות הקדושים. מה שאם כן בתורה הנגלית, הוא צריך להאמין שכל התורה כולה, הוא שמותיו של הקב"ה, נמצא שהעניינים האלה הם יותר מסוגלים.
וכשאדם לומד את הדברים העליונים בכדי שתביא אותו לידי התקרבות להקדושה, זה מביא לידי קירוב המאורות. שעניינו הוא, שיגרום לו הלימוד הזה, שיזכה על ידי זה לבוא לכוון כל מעשיו שיהיו בעל מנת להשפיע, וזה נקרא עבודה בבחינת הכנה, שמכין את עצמו שיהיה מוכשר להיכנס להיכל המלך, ולהידבק בו יתברך. (הרב"ש, מאמר 875, "ג' קווים - ד")
43. העיקר הוא לזכות לדביקות בה', הנקרא כלי דהשפעה, שהוא בחינת השתוות הצורה. ובשביל זה ניתנה הסגולה, תורה ומצוות, שעל ידי נוכל לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת הזולת. (הרב"ש, מאמר 10, "מהו החומר דלשון הרע וכנגד מי הוא", 1987)
44. עיקר עבודה, מה שמוטל עלינו, בכדי שנוכל להגיע להמטרה שבשבילה נברא העולם, שהיא להיטיב לנבראיו, עלינו להכשיר את עצמנו לרכוש לנו כלים דהשפעה, שזהו התיקון, שמתנת המלך תהיה בשלימות, שלא ירגישו שום בושה בעת קבלת התענוגים.
וניתנה לנו הסגולה של תורה ומצוות בכדי להגיע להכלים האלו, שזהו מה שאמרו חז"ל (קידושין ל'), שהקב"ה אומר, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, שעל ידי זה הוא יאבד מקרבו כל הניצוצין של אהבה עצמית, ויזכה שכל רצונו יהיה אך ורק להשפיע נחת רוח ליוצרו. (הרב"ש, מאמר 10, "מהו החומר דלשון הרע וכנגד מי הוא", 1987)
45. כל מי שהולך לעולם ההוא בלא ידיעת סודות התורה, אפילו יש בו הרבה מעשים טובים, מוציאים אותו מכל השערים של העולם ההוא. (זוהר לעם, זוהר חדש, שיר השירים, מאמר "החכמה שהאדם צריך", סעיף 484)
46. רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה, בלילה, שבו הכלה, מלכות, מתחברת בבעלה. כל אותו הלילה, שלמחרתו, ביום השבועות, הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, כל החברים, שהם בני היכל הכלה, צריכים להיות עימה, ולשמוח עימה בתיקוניה, שהיא מיתקנת בהם. כלומר, לעסוק בתורה, ומתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה. משום שאלו הם התיקונים שלה ותכשיטיה. והכלה ועלמותיה באה ועומדת על ראשיהם, ומיתקנת בהם, ושמחה בהם כל אותו הלילה.
ולמחרת, ביום השבועות, אינה באה לחופה אלא עימהם. ואלו החברים, העוסקים כל הלילה בתורה, נקראים בני החופה. וכיוון שבאה לחופה, הקב"ה שואל עליהם, ומברך אותם, ומעטר אותם בעטרותיה של הכלה. אשרי חלקם.
ביאור הדברים. יש בזה ב' פירושים, ושניהם עולים בקנה אחד:
א. כי ימי הגלות נקראים לילה, כי הוא הזמן של הסתרת פניו מבני ישראל. ואז שולטים כל כוחות דפרודא על עובדי ה'. ועם כל זה, דווקא בעת ההיא, מתחברת הכלה בבעלה, על ידי תורה ומצוות של הצדיקים, הנקראים בעת ההיא, המחזיקים את התורה.
וכל המדרגות הנשגבות, הנקראות סודות התורה, מתגלות על ידיהם. כי על כן הם נקראים עושיהם, שהם, כביכול, העושים של התורה. ונמצא, שימי הגלות נקראים הלילה, שבו הכלה מתחברת בבעלה. וכל החברים, שהם בני היכל הכלה, הם המחזיקים את התורה.
ולאחר גמר התיקון והגאולה השלימה, כמו שכתוב, והיה יום אחד, הוא ייוודע לה', לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור. למחרתו, הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה. כי אז ישוב הב"ן להיות ס"ג, ומ"ה יהיה ע"ב. ועל כן נבחן למחרת היום ולחופה חדשה.
והצדיקים בעת ההיא נקראים בני חופה, העוסקים בתורה, שאין בהם עשייה. כי אז כתוב, ומלאה הארץ דעה את ה'. והיות הצדיקים הללו, על ידי מעשיהם הטובים, יעלו הב"ן להיות ס"ג, מכוח המשכתם היראה מזמן שעבר, נבחנים שהם עושים את החופה החדשה הזו, ועל כן נקראים בני חופה.
ב. ליל שבועות נקרא הלילה, שבו הכלה מתחברת בבעלה. כי למחרתו נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, ביום השבועות, יום קבלת התורה.
אומנם זה עניין אחד עם ביאור הא'. כי ביום קבלת התורה, היה כבר בחינת גמר התיקון, כמו שכתוב, בילע המוות לנצח, ומָחָה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים. כמו שכתוב, חָרות על הלוחות, אל תקרא חָרות אלא חֵירות, כי באה חירות ממלאך המוות. (זוהר לעם, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "ליל הכלה", סעיף 125)
47. בחצות הלילה, כשתרנגולים נעורים, מתעורר צד צפון ברוח, קו שמאל בהארת השורוק, הארת חכמה בחוסר חסדים, ג"ר דרוח. קם בקיומו השרביט של צד דרום, קו הימין, חסדים, ומזדווג באותו הרוח של קו שמאל, ונכללו זה בזה. ואז שָכְכו דיניו של קו שמאל, ונמתק בחסדים. אז מתעורר הקב"ה במנהגו להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן.
בשעה ההיא, אשרי חלקו של האדם הקם להשתעשע בתורה, כי הקב"ה וכל הצדיקים שבגן עדן מקשיבים לקולו, כמו שכתוב, היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך, השמיעיני.
ולא עוד, אלא הקב"ה מושך עליו חוט של חסד, שיהיה נשמר בעולם, כדי שהעליונים והתחתונים ישמרו אותו. כמו שכתוב, יומם יצווה ה' חסדו ובלילה שירו עימי.
כל מי שעוסק באותה שעה בתורה, ודאי שיש לו חלק תמידי בעולם הבא. מהו תמידי? המוחין הללו נמשכים מישסו"ת, שזיווגם נפסק ואינו תמידי. אלא בכל חצות לילה, כאשר הקב"ה מתעורר בגן עדן, כל אלו הנטיעות, הספירות, שבגן עדן, הנוקבא, יושקו ביותר מאותו הנחל, הנקרא נחל קדומים נחל עדנים, או"א עילאין, שמימיו אינם נפסקים לעולם, שזיווג או"א לא נפסק.
ומי שקם ועוסק בתורה, הנחל ההוא כאילו נשפך על ראשו, ומשקה אותו בתוך הנטיעות שבגן עדן. ועל כן יש לו חלק תמידי גם במוחין דעולם הבא, ישסו"ת, כי המוחין דאו"א כלולים בתוכם גם המוחין דישסו"ת.
ולא עוד, אלא, הואיל וכל הצדיקים שבתוך גן העדן מקשיבים לו, שמים לו חלק באותו שיקוי הנחל, שהם המוחין דאו"א עילאין. ונמצא שיש לו חלק תמידי לעולם הבא, שהם כלולים במוחין דאו"א. (זוהר לעם, פרשת לך לך, מאמר "לילה וחצות לילה", סעיפים 367-363)
48. כתוב, ברכו את ה' כל עבדי ה', העומדים בבית ה' בלילות. מי הם הראויים לברך את הקב"ה? כל עבדי ה'. כי אע"פ שכל אדם בעולם מישראל, כולם ראויים לברך את הקב"ה. אבל ברכות, שבשבילם יתברכו עליונים ותחתונים, מי הם המברכים אותו? עבדי ה'. ומי הם שברכתם ברכה? העומדים בבית ה' בלילות. אלו הם הקמים בחצות לילה, ומתעוררים לקרוא בתורה. הם העומדים בבית ה' בלילות. ושניהם צריכים: שיהיו עבדי ה', ושיקומו בחצות לילה. כי אז הקב"ה בא להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן. (זוהר לעם, פרשת תולדות, מאמר "ואלה תולדות יצחק", סעיף 14)
49. רבי אבא ורבי יוסי ישבו ועסקו בתורה עד חצות הלילה.
נרדם רבי אבא, ורבי יוסי היה יושב. ראה את רבי אבא, שפניו מתאדמים, והוא צוחק, וראה אור גדול בבית.
אמר רבי יוסי, משמע מזה, שהשכינה היא כאן. השפיל עיניו, ישב שם עד שהייתה עולה השחרות שבבוקר, והאור היה מאיר בבית. בעוד שהיה נושא את עיניו, ראה את השחר וחושך הבית.
התעורר רבי אבא, ופניו היו מאירים, ועיניו צוחקות. אחז בו רבי יוסי. אמר רבי אבא, אני יודע מה שאתה רוצה. חייךָ, סודות עליונים ראיתי. ובשעה שמט"ט שר הפָּנים אחז בנשמה שלי, העלה אותה לחדרים גדולים ועליונים.
וראיתי נשמות שאר הצדיקים עולות לשם. ושר הפנים אמר להם, אשריכם צדיקים, שבזכותכם אני נבנה בבניין קדוש של השם המכובד, שנמשכים לו אורות השם הקדוש, לענות, להשפיע, לצבאותיו של מלך העליון.
וראיתי את תורתי שלמדתי, שהייתה מונחת שם תלי תילים, כמגדל גדול. ומשום זה שמחתי בחלקי. ועיניי היו צוחקות. (זוהר לעם, זוהר חדש, פרשת ויצא, מאמר "והנה סולם מוצב ארצה", סעיפים 44-47)
50. הקב"ה וכל הצדיקים שבגן עדן, כולם מקשיבים לקולו. כתוב, היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך, השמיעיני. היושבת בגנים, זוהי כנסת ישראל, המלכות. והיא משבחת אל הקב"ה בשבח התורה, בלילה. אשרי חלקו של מי שמשתתף עימה, לשבח אל הקב"ה בשבח התורה.
כשבא הבוקר, באה כנסת ישראל, המלכות, ומשתעשעת בהקב"ה. והוא מושיט לה שרביט החסד. ולא לה בלבד, אלא לה ולכל אלו שמשתתפים עימה. מי שעוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך לו חוט של חסד ביום. ועל כן נקראת המלכות איילת השחר, ע"ש שמשבחת להקב"ה בלילה בשבח התורה.
בשעה שצריך להאיר הבוקר, נחשך ונִשְׁחר האור, והשחרות נמצאת. אז מתחברת אישה בבעלה, שזוהי אשמורת שלישית, כשאישה מספרת עם בעלה, כלומר זו"ן, לספר עימו ובאה בהיכלו.
אחר כך, כשצריכה השמש לבוא, הלילה מאיר ובא ולוקח את השמש. ואז כל השערים סתומים, וחמוֹרים נוערים, וכלבים נובחים. וכשנחלק הלילה, מתחיל המלך לקום, והמטרוניתא, המלכות, מתחילה לזמר. והמלך, ז"א, בא ודופק על שער ההיכל. ואומר, פתחי לי, אחותי רעייתי. ואז משתעשע עם נשמות הצדיקים.
אשרי חלקו של ההוא, שהעיר בזמן ההוא בדברי תורה. משום זה, כל בני היכל המטרוניתא, כולם צריכים לקום בזמן ההוא לשבח את המלך, וכולם משבחים לפניו. והשבח, העולה מעולם הזה, שהוא רחוק ממנו, רצוי להקב"ה יותר מכל.
כשמסתלק הלילה ובא הבוקר, ונשחר, אז המלך והמטרוניתא בחדווה, בזיווג. ונותן מתנות לה ולכל בני ההיכל. אשרי חלקו של מי שהוא במספר בני ההיכל. (זוהר לעם, פרשת בשלח, מאמר "וה' הולך לפניהם יומם", סעיפים 51-46)
51. הנה ברכו את ה' כל עבדי ה'. שבח זה הוא לכל בני האמונה. ומיהם בני האמונה? אלו העוסקים בתורה ויודעים לייחד השם הקדוש כראוי. והשבח של אלו בני האמונה, הוא שעומדים בחצות לילה לעסוק בתורה, ומתדבקים בכנסת ישראל, המלכות, לשבח את הקב"ה בדברי תורה.
בשעה שהאדם קם בחצות לילה לעסוק בתורה, ורוח צפונית, הארת השמאל, מתעוררת בחצות לילה, איילה, המלכות, עומדת ומשבחת להקב"ה, ז"א. ובשעה שהיא עומדת, כמה אלפים וכמה רבבות עומדים עימה בקיומם, וכולם מתחילים לשבח את המלך הקדוש.
אותו שזכה וקם בחצות לילה לעסוק בתורה, הקב"ה מקשיב לו. כמו שכתוב, היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך, השמיעיני. וכל אותו ההמון של מעלה, וכל בעלי התשבחות, המזמרים לאדונם, כולם שוקטים בשביל התשבחות של אותם העוסקים בתורה, ומכריזים ואומרים, הנה ברכו את ה' כל עבדי ה'. אתם העוסקים בתורה, ברכו את ה'. אתם, שיבחו למלך הקדוש. אתם, העטירו את המלך.
ואיילה, המלכות, מתעטרת באדם ההוא, וקמה לפני המלך, ואומרת, ראה באיזה בן באתי אליך, באיזה בן התעוררתי אליך. ומיהם שכל השבח שלהם הוא לפני המלך? העומדים בבית ה' בלילות. אלו הם הנקראים עבדי ה', אלו הם הראויים לברך את המלך, והברכה שלהם היא ברכה. כמו שכתוב, שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. אתם ראויים שהמלך הקדוש יתברך על ידיכם, והברכה שעל ידיכם היא ברכה. (זוהר לעם, פרשת ויקרא, מאמר "הנה בָּרכו את ה' כל עבדי ה", סעיפים 203-200)
52. למנצח על איילת השחר מזמור לדוד. איילת השחר, זוהי כנסת ישראל, שכתוב עליה, איילת אהבים ויעלת חן. והאם איילת השחר היא, המלכות, ולא בכל היום? אלא איילת, מאותו מקום הנקרא, איילת אהבים ויעלת חן. והיא באה ממקום שנקרא שחר, כמו שכתוב, כשחר נכון מוצאו, שהוא חסד. ודוד המלך אמר זה על כנסת ישראל, שזה משמע, מה שכתוב על איילת השחר, שהיא המלכות, בעת שמתלבשת בחסד.
בשעה שהחשיך הלילה, הפתחים של העליונים והתחתונים נמצאים סתומים. וכל החיצוניים מתעוררים ומשוטטים בכל העולם ומחזרים על גופי בני אדם וסובבים מקומותיהם ומיטותיהם, ורואים צורת המלך הקדוש, השומר אותם, ומפחדים להזיק, כי האנשים מתחזקים במיטותיהם בדברי השם הקדוש ונשמרים. ונשמות בני אדם עולות כל אחת כראוי לה. אשרי חלקם של הצדיקים, שנשמותיהם עולות למעלה בעת שנתם, ואינן מתעכבות במקום שאינו צריך.
כשנחלק הלילה, כרוז עומד ומכריז, ופותחים הפתחים. אז מתעורר רוח אחד של צד צפון, הארת חכמה שבקו השמאל, ומכה בכינורו של דוד, המלכות, ומנגן מאליו, ומשבחת את המלך, ז"א. והקב"ה משתעשע עם הצדיקים בגן העדן.
אשרי חלקו של מי שמקיץ משנתו בזמן ההוא ועוסק בתורה, וכל מי שקם בזמן ההוא ומשתדל בתורה, נקרא חבירו של הקב"ה וכנסת ישראל. ולא עוד, אלא שאלו נקראים אחים ורֵעים אליו, כמו שכתוב, למען אחיי ורעיי אדברה נא שלום בךְ. ונקראים חברים עם מלאכים עליונים ומחנות עליונים, כמו שכתוב, חברים מקשיבים לקולך.
כשבא היום כרוז עומד ומכריז, והפתחים של צד דרום נפתחים, ומתעוררים הכוכבים והמזלות, ופתחי הרחמים נפתחים, והמלך יושב ומקבל תשבחות מהחברים שקמו בלילה. אז כנסת ישראל לוקחת אלו דברי התשבחות, ועולה אל המלך, ז"א. וכל אלו החברים שקמו בלילה, אחוזים בכנפיה של המלכות, ודברי התשבחות שלהם באים ושורים בחיק המלך. אז מצווה המלך לכתוב כל אלו הדברים.
ובספר כתובים כל אלו בני היכלו, הקמים בלילה, וחוט של חסד נמשך עליהם ביום, שמחוט החסד ההוא מתעטר האדם בעטרה של המלך, שהוא ג"ר, ומתייראים ממנו עליונים ותחתונים, והוא נכנס בכל שערי המלך, ואין מי שימחה בידו. ואפילו בזמן שבעלי הדין עומדים לדון העולם, אינם דנים עליו דין, משום שהוא נרשם ברשימת המלך, שנודע שהוא מהיכל המלך. אשרי חלקם של הצדיקים העוסקים בתורה, וכל שכן בזמן שהקב"ה משתוקק לדברי תורה, בחצות לילה. (זוהר לעם, פרשת ויקרא, מאמר "איילת השחר", סעיפים 372-367)
53. התורה, שלומדים אותה בלילה, היא יותר צחה מהתורה, שלומדים אותה ביום, משום שצחות התורה שבכתב היא בתורה שבעל פה, שהיא המלכות הנקראת לילה. ותורה שבעל פה, המלכות, שולטת בלילה ומתעוררת יותר מאשר ביום. ובזמן שהמלכות שולטת, אז היא הצחות שבתורה. (זוהר לעם, פרשת ויקרא, מאמר "שלהבת תחת כנפי התרנגול", סעיף 394)
54. וכשהתרנגול קורא, ובני אדם ישנים במיטותיהם ואינם מתעוררים, קורא התרנגול, מכה בכנפיו ואומר, אוי לפלוני, מגודף מאדונו, עזוב מאדונו, שלא התעורר רוחו ולא הביט לכבוד המלך.
כשהאיר היום, כרוז קורא עליו ואומר: ולא אמר, איה אלוה עושיי, נותן זמירות בלילה, כדי לעזור לו באלו התשבחות, שיהיה הכול בעזרה אחת. המלכות נותנת זמירות בלילה, לז"א, כדי לעזור לאדם, שיתעורר גם הוא באלו התשבחות. וכשהאדם משבח ועוסק בתורה, היא מעלה מ"ן, ועוזר את המלכות, ונמצאים שניהם בעזרה אחת.
מהו עושיי? אלא בשעה שאדם קם בחצות לילה, ועוסק ברינה של תורה, כי רינה של תורה אינה נקראת אלא בלילה, כשהוא נמצא בעסק התורה. כשהאיר היום, הקב"ה וכנסת ישראל מתקנים אותו בחוט אחד של חסד, שניצל מכל, ולהאיר אותו בין העליונים והתחתונים.
איה אלוה עושיי. עושה לי, היה צריך לכתוב. מהו עושיי? אלא בשעה שקם בחצות לילה ועוסק בתורה, כשהאיר היום, מתעורר אברהם בחוט של חסד שלו. והקב"ה וכנסת ישראל מתקנים אותו, ועושים אותו בכל יום ברייה חדשה, כמו שכתוב, אלוה עושיי. (זוהר לעם, פרשת ויקרא, מאמר "שלהבת תחת כנפי התרנגול", סעיפים 399-397)
55. בני אדם אינם יודעים, ואינם שומעים, ואינם מסתכלים ברצון אדונם, והכרוז קורא לפניהם בכל יום. ואין מי שיקשיב לו, ואין מי שיעורר רוחו לעבודת אדונו.
בשעה שהחשיך הלילה והשערים נסתמים, מתעוררת הנוקבא של תהום הגדול, וכמה גדודי מזיקים נמצאים בעולם. אז מפיל הקב"ה שינה על כל בני העולם, ומפיל שינה אפילו על כל הצדיקים, אלו שיש בהם התעוררות של חיים. והרוחות משוטטים בעולם, ומודיעים לבני אדם בחלומם, דברים, מהם שקרים ומהם דברי אמת. ובני אדם נקשרים בשנתם.
כשהתעורר רוח צפון ונחלק הלילה, שלהבת יוצאת ומכה תחת כנפיו של התרנגול, והוא קורא. והקב"ה נכנס בגן עדן להשתעשע עם הצדיקים. ואז כרוז יוצא וקורא, וכל בני העולם מתעוררים במיטתם, אלו שיש בהם התעוררות חיים, עומדים ממיטתם לעבודת ריבונם, ועוסקים בתורה ובתשבחות של הקב"ה עד שבא הבוקר.
כשבא הבוקר, כל הצבאות והמחנות של מעלה משבחים להקב"ה. אז כמה שערים נפתחים לכל הצדדים. והשער של אברהם, החסד, נפתח בכנסת ישראל, המלכות, להזמין כל בני העולם ליהנות מהחסדים.
ומי שלא יעורר רוחו לעבודת ריבונו, באיזה פנים יקום לפני המלך, כשיעוררו עליו בדין ויתפסו אותו בשלשלת, כלומר, שיאסרו אותו להביא אותו לדין ולא תימצא לו זכות להינצל? אז כתוב, וכציפורים האחוזות בפח, כָּהם יוקָשים בני האדם. ומטרם שיוצא האדם מעולם הזה, בכמה דינים נידונים הנפש עם הגוף, מטרם שנפרדו זה מזה. ואין מי שישגיח על זה. (זוהר לעם, פרשת מצורע, מאמר "בשעה שהחשיך הלילה", סעיפים 9-5)
56. כל אלו העוסקים בתורה, מתדבקים בהקב"ה, ומתעטרים בעטרות התורה, ואהובים למעלה ולמטה, והקב"ה מושיט להם ימינו, חסד. ומכל שכן אותם שעוסקים בתורה גם בלילה, שהם משתתפים בשכינה ומתחברים יחד. וכשבא הבוקר, הקב"ה מעטר אותם בחוט אחד של חסד, שיהיו נודעים בין העליונים ובין התחתונים. (זוהר לעם, פרשת שמיני, מאמר "בתורה נברא האדם", סעיף 8)
57. אחר שנחלק הלילה, ומתאספים כל המלאכים, הנמשכים מקו אמצעי, מתמנה עליהם ממונה אחד, ומאסף לכל המחנות. כמו שכתוב, מאסף לכל המחנות לצבאותם. ושמו אסף, כנגד אסף שלמטה, המובא בתהילים. המלכות נקראת אסף, מפני שהארות כל הספירות מתאספות בה, שהיא מקבלת מכולם. והיות שהשר ההוא נמשך ממלכות, על כן נקרא שמו אסף.
עד שבא הבוקר. כיוון שבא הבוקר, קם הנער מט"ט, היונק משדי אימו, המלכות, לטהר המלאכים שבלילה, ונכנס לשמש. כשמתעורר הבוקר, אז היא שעת רצון, שהמלכה מספרת עם המלך, ז"א. והמלך מושיט מעצמו חוט אחד של ברכות, חסדים, ופורש על המלכה ועל המתחברים עימה, שהם אותם שעוסקים בתורה בלילה, בעת שנחלק.
אשרי חלקו, מי שבא עם המלכה, בשעה שבאה לקבל פני המלך, ז"א, לספר עימו, ונמצא עימה בשעה שהמלך מושיט ימינו, אור החסדים, לקבל את המלכה. (זוהר לעם, פרשת אחרי מות, מאמר "בעלי שירה הֵימָן יְדוּתוּן ואסף", סעיפים 154-152)
58. כל אלו שעוסקים בתורה בשעה שנחלק הלילה, הם מתחברים עם השכינה. וכשבא הבוקר, והמלכה, השכינה, מתחברת עם המלך, ז"א, הם נמצאים עם המלך, והמלך פורש כנפיו על כולם. כמו שכתוב, יומם יצווה ה' חסדו, ובלילה שירו עימי.
בשעה שבא הבוקר, האבות, חג"ת דז"א, מזדמנים עם המלכה, ומקדימים לספר עימה ולהתחבר עימה. ובהם הקב"ה, ז"א, מדבר עימה. והוא קורא לה, לפרוש עליה כנפיו. (זוהר לעם, פרשת אחרי מות, מאמר "בעלי שירה הֵימָן יְדוּתוּן ואסף", סעיפים 156-155)
59. מי שרוצה להתקדש ברצון אדונו, לא ישמש אלא מחצות לילה והלאה, או בחצות לילה. כי באותה שעה הקב"ה, ז"א, נמצא בגן עדן, במלכות. וקדושה עליונה מתעוררת. ואז היא השעה להתקדש. זהו לשאר בני האדם. תלמידי חכמים, היודעים דרכי התורה, הרי בחצות לילה היא השעה להם לקום לעסוק בתורה, להתחבר בכנסת ישראל, המלכות, ולשבח לשם הקדוש, למלכות, ולמלך הקדוש, ז"א. (זוהר לעם, פרשת קדושים, מאמר "הוי ארץ צִלְצַל כנפיים", סעיף 18)
60. כל העוסק בתורה בלילה, וקם בחצות לילה, בשעה שכנסת ישראל, המלכות, מתעוררת לתקן בית המלך, להמשיך הארת חכמה בשבילו, כמו שכתוב, בחכמה ייבנה בית, האיש הזה משתתף עימה. וזה נקרא שהוא מבית המלך, ונותנים לו כל יום מתיקוני הבית האלו. (זוהר לעם, פרשת אמור, מאמר "טרף נתן ליראיו", סעיף 31)
61. רוצה ה' את יראיו, את המייחלים לחסדו. כמה חפץ הקב"ה בצדיקים, משום שהצדיקים עושים שלום למעלה, באו"א, ועושים שלום למטה, בזו"ן, ומביאים את הכלה לבעלה. ומשום זה חפץ הקב"ה באלו המתייראים אותו ועושים רצונו.
כי על ידי המ"ן שהם מעלים לזו"ן, מעלים גם זו"ן מ"ן לאו"א, ונעשה זיווג למעלה באו"א ולמטה בזו"ן. והכלה, הנוקבא, הם מביאים לבעלה, ז"א, להזדווג. ומשום זה הקב"ה, ז"א, חפץ בהם. כי זולתם לא היה שלום, זיווג, לא למעלה באו"א, ולא למטה בזו"ן.
המייחלים לחסדו הם העוסקים בתורה בלילה ומשתתפים עם השכינה, וכשהגיע הבוקר הם מייחלים לחסדו.
בזמן שהאדם עוסק בתורה בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ביום, כמו שכתוב, יומם יצווה ה' חסדו ובלילה שירו עימי. יומם יצווה ה' חסדו, משום שבלילה שירו עימי. (זוהר לעם, פרשת מקץ, מאמר "ויריצוהו מן הבור", סעיפים 33-32)
62. אף רוחי בקרבי אשחרך. שאתדבק בך באהבה רבה בלילה. כי האדם צריך לקום בכל לילה, מאהבת הקב"ה, לעסוק בעבודתו עד שיתעורר הבוקר, וימשוך עליו חוט של חסד. אשרי חלקו של אדם, שאוהב את הקב"ה באהבה זו. ואלו צדיקי אמת, שאוהבים כך את הקב"ה, העולם מתקיים בשבילם, ושולטים על כל גזרות קשות שלמעלה ושלמטה. (זוהר לעם, פרשת אחרי מות, מאמר "נפש ורוח", סעיף 217)
63. ברון יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלוקים. כשהקב"ה בא להשתעשע עם הצדיקים בגן עדן, כל הדברים, המדרגות שבעולם התחתון, במלכות, וכל העליונים והתחתונים מתעוררים כנגדו. וכל האילנות, המדרגות, שבגן עדן, פותחים בשבחים כנגדו. כמו שכתוב, אז ירננו עצי היער מלפני ה', כי בא. ואפילו העופות שבארץ, כולם דובבים שבח לפניו.
אז יוצאת שלהבת ומכה בכנפיו של התרנגול, וקורא ומשבח למלך הקדוש, וקורא לבני אדם שישתדלו בתורה, ובשבח אדונם ובעבודתו. אשרי חלקם של אותם הקמים ממיטתם לעסוק בתורה.
כשבא הבוקר, הפתחים שבדרום, החסד, נפתחים, ושערי רפואה יוצאים לעולם, ורוח מזרח, ז"א, מתעורר, ורחמים נמצאים, וכל אלו הכוכבים והמזלות, שהם מדרגות, הממונים תחת ממשלתו של הבוקר הזה, שהוא יסוד המאיר חסדים, כולם פותחים בשבח ובזמירות למלך העליון, כמו שכתוב, ברון יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלוקים.
מה רוצים כאן בני אלוקים, שהם דין, שמזמינים תרועה בבוקר הזה, זמן החסד, והרי כל הדינים עוברים בזמן שהחסד מתעורר בעולם? אלא ויריעו כל בני אלוקים, פירושו, שנשבר כוח דינים הקשים, ונשברה העוצמה שלהם. כי ויריעו פירושו, שנשברו, כמו שכתוב, רועָה התרועעה הארץ. (זוהר לעם, פרשת ויקרא, מאמר "ברון יחד כוכבי בוקר", סעיפים 380-379)
64. דוד המלך היה נם כסוס ושנתו מועטת. ואם כן, איך היה קם בחצות לילה, הרי שיעור של שישים נשימות של שנת הסוס מעט הוא, ולא היה מקיץ אפילו בשליש לילה?
אלא בשעה שבא לילה, היה יושב עם כל גדולי ביתו ודן דינים, ועסק בדברי תורה. כלומר, שלא הלך לישון בתחילת הלילה, אלא סמוך לחצות לילה. ואחר כך היה ישן את שנתו עד חצות לילה, וקם בחצות לילה, והתעורר ועסק בעבודת ריבונו בשירות ובתשבחות.
כי דוד המלך חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, ודוד המלך היה שומר עצמו כל ימיו שלא יטעם טעם מיתה, משום ששינה הוא אחד משישים במיתה. ודוד, משום מקומו, שהוא חי, לא ישן אלא שישים נשימות. כי עד שישים נשימות חסר אחת, הוא חי. משם והלאה טועם האדם טעם המוות, ושולט עליו הצד של רוח הטומאה.
וזה שהיה דוד המלך שומר את עצמו, שלא יטעם טעם המוות, ולא ישלוט עליו הצד של הרוח האחר, משום ששישים נשימות חסר אחת, הן של החיים שלמעלה, עד שישים נשימות הן שישים נשימות עליונות, והחיים תלויים בהן, ומכאן ולמטה הוא המוות.
ועל כן היה דוד המלך משער השיעור של הלילה עד חצות, כדי שיתקיים בחיים ולא ישלוט עליו טעם המוות. וכשנחצה הלילה, היה דוד מתקיים במקומו, במדרגתו, שהוא חי וקיים, כי הקיץ משנתו ואמר שירות ותשבחות. כי כשמתעורר חצות לילה, וכתר הקדוש, הנוקבא, מתעורר, צריך שלא ימצא את דוד מתקשר במקום אחר, במקום המוות.
משום שכאשר נחצה הלילה והקדושה העליונה מתעוררת, ואדם הישן במיטתו אינו מתעורר, שאינו מקיץ משנתו להשגיח בכבוד ריבונו, הרי הוא מתקשר במוות, ומתדבק במקום אחר, בסטרא אחרא. ועל כן היה קם תמיד דוד המלך בחצות לילה, להשגיח בכבוד ריבונו, חי אצל חי, ולא נם בשנתו עד לטעום טעם המוות, ומשום זה היה נם כסוס, שישים נשימות ולא בשלימות, שהיו חסרות אחת.
שינה, סתימת העיניים, המוחין, כמו הישֵן השוכב בעצימת העיניים בלי דעת. ושורשו נמשך משליטת הארת קו השמאל, חכמה, בעת שהיא במחלוקת עם קו הימין, חסדים, שמטעם שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, המוחין נסתמים.
והיקיצה משינה נמשכת מהקו האמצעי. כי מצב השינה נמשך עד עליית הקו האמצעי עם המסך דחיריק שבו, שהוא נקודת מנעולא, הממעט את קו השמאל ומכלילו בימין, שהחכמה שבשמאל נכללת בחסדים שבימין. ואז נפתחים המוחין, והחכמה יכולה להאיר. (זוהר לעם, פרשת ויגש, מאמר "שישים נשימות", סעיפים 39-34)
65. והנה הנוקבא, שנקראת לילה, מקבלת בניין ספירותיה מז"א. ועל כן נחלקת גם היא על נקודת החזה כמוהו. שמנקודת חצות לילה, מחזה ולמעלה, שש שעות הראשונות עד חצות לילה, אין שם כוח הדין והמוות מנקודת המנעולא כלל. אלא מנקודת החזה ולמטה, שש שעות השניות, אם יש בהם תיקון היקיצה, נעשו גם הם חיים וקדושה, כמו החג"ת שלמעלה.
אבל אם אין בהם תיקון היקיצה, ההכרעה שבקו אמצעי, אלא שנמשכת שליטת השמאל בלי ימין, השינה, הנה אז מתעורר כוח המוות שבמנעולא שבנקודת החזה, ונמצאים הנה"י שמחזה ולמטה, שש שעות השניות אחר חצות לילה, שהם בשליטת המוות והסטרא אחרא. (זוהר לעם, פרשת ויגש, מאמר "שישים נשימות", סעיף 39)
66. מתוך כך ודאי הוא שאלו שישים נשימות, שש השעות שמקודם חצות לילה, הם של חיים, בין למעלה בעולמות העליונים, מחזה ולמעלה של הנוקבא, ובין למטה בעולם הזה. ואחר נקודת החצות יש שישים נשימות אחרות, חג"ת נה"י שמחזה ולמטה, שהן כולן מצד המוות, ומדרגת המוות עליהם, נקודת המנעולא שבנקודת החזה, שהוא גורם כל מוות שבעולם. ואלו שישים נשימות שמחזה ולמטה, נקראות תרדמה. וכולן הן טעם המוות.
ומשום זה דוד המלך היה מתדבק באלו שישים נשימות של חיים, בשש השעות שמקודם חצות לילה, שלמעלה מחזה. שאין כוח הדין והמוות שבנקודת החזה יכול להגיע אליהם. ומשם והלאה לא היה ישן כלל. כמו שכתוב, אם אתן שנת לעיניי. (זוהר לעם, פרשת ויגש, מאמר "שישים נשימות", סעיפים 47-46)
67. דוד המלך אמר, ה' אלוקיי ישועתי, יום צעקתי, בלילה נגדך. דוד המלך היה קם בחצות לילה ועסק בתורה בשירות ובתשבחות לשמחת המלך והגבירה. וזהו שמחת האמונה בארץ, משום שזהו שבח של האמונה, השכינה, הנראית בארץ.
כי למעלה פותחים בשמחה, שירה, כמה מלאכים עליונים בכמה אופנים, שהם משבחים בלילה בכל הצדדים, אפילו בהארת צד שמאל. כי אז שליטת הנוקבא, כמו שכתוב, ותקם בעוד לילה. כעין זה למטה בארץ, מי שמשבח בארץ אל הקב"ה בלילה, חפץ בו הקב"ה. וכל המלאכים הקדושים המשבחים אל הקב"ה, כולם מקשיבים לאותו המשבח אל הקב"ה בלילה בארץ. כי שירה זו היא בשלימות, להגדיל כבוד הקב"ה מלמטה, ולזמר בשמחת הייחוד.
דוד המלך אמר, ה' אלוקיי ישועתי. מתי ה' אלוקיי ישועתי? הוא ישועתי ביום ההוא שהקדמתי שירה בלילה אליך, כי אז הוא ישועתי ביום.
כי בלילה מי שמשבח לריבונו ברינה של תורה, מתחזק אז בגבורה ביום בצד ימין, חסד. שהחכמה, שקיבל בלילה מצד שמאל, מתלבש ביום בחסד מצד ימין. כי חוט אחד של חסד יוצא מצד ימין. ואז הוא נמשך עליו ומתחזק בו. ועל כן אמר דוד, ה' אלוקיי ישועתי, יום צעקתי.
ומשום זה אמר, לא המתים יהללו יה. לא המתים, משום שחי לחי צריך לשבחַ. ומת לחי אינו כן, שכתוב, לא המתים יהללו יה. ואנחנו נברך יה, כי אנחנו חיים, ואין לנו חלק בצד המוות כלום. דוד המלך הוא חי, וקרב לחֵי העולמים, ומי שקרב אליו, לחי העולמים, הוא חי, כמו שכתוב, ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום. וכתוב, ובְנָיָהוּ בן יְהוֹיָדָע בן איש חי רב פעלים מִקַבְצְאֵל. (זוהר לעם, פרשת ויגש, מאמר "שישים נשימות", סעיפים 52-48)
68. אחת מהנפלאות של תלמוד רזי התורה היא, שבזמן שאדם לומד את העניינים הנישאים הללו מתוך אהבה ורגש פנימי, אע"פ שאינו יכול לתפוס את העניינים בהבנה שכלית בהירה, מכל מקום הם מרוממים את כל מהותו, ואם כן מבהיקים העניינים עליו את אורם. (הראי"ה קוק, "אורות התורה")
69. הנה רשב"י חיבר ספר הזוהר, לפי ההארה אשר הגיעה אליו בהיתקנו במערה זהו חיבור גדול ונורא המגלה עומק הסודות בבירור רב על התורה עצמה, וזהו נקרא גילוי התורה בפנימיותה. (הרמח"ל, "אדיר במרום")
70. ולזה הספר ייקרא ספר הזוהר, מפני השפעת האור ההוא מהזוהר העליון. ודרך אורו, משפיעים בהשגחה אלוקית כל המתעסקים בו, שהיה אור ושפע עליון מהדעת מושפע בסודות תורה. כיוון שנשפע משם, נקרא החיבור הזה ספר הזוהר, כלומר שנשפע מהזוהר ההוא. (הרמ"ק, "דע את אלוקיי אביך")
71. כשעוסקים בחיבור זה, מעוררים כוח הנשמות עם כוח משה רבינו. כי בהיותם מתעסקים בו, הם מחדשים האור המחודש, שהתחדש בעת חיבורו, ומזהירה השכינה ומאירה מאותו האור כתחילת חידושה אז, וכל העוסקים בה, חוזרים ומעוררים אותה התועלת ואותו האור הקודם שגילה רבי שמעון בר יוחאי וחבריו בשעת חיבורו. (הרמ"ק, "אור יקר")
72. כעת הזמן המחייב להרבות קניין בתורה הפנימית. ספר הזוהר, הפורץ נתיבות חדשות, משים במדבר דרך, מסילה בערבה, הוא וכל תבואתו, מוכן הוא לפתוח פתחי גאולה. (הראי"ה קוק, "אורות")
73. לימוד הזוהר הוא תיקון גדול להאיר הנפש ולקדשה. (החיד"א, "שם הגדולים")
74. מי שלא ראה אור ספר הזוהר, לא ראה אור מימיו. (רבי צבי הירש אייכנשטיין, "עטרת צבי")
75. שמעוני אחיי ורעיי, החברים, המשתוקקים ומבקשי אמת, אמיתות עבודת הלב, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. נפשי תשתוחח ותדבק בספר הזוהר, כאשר ידוע מפי קדמונינו, סגולת עסק ספר הקדוש. (רבי צבי הירש אייכנשטיין, "סור מרע")
76. לשון הזוהר הקדוש הוא מסוגל לנשמה, אף שאינו מבין כלל מה שאומר. כמשל, הנכנס לחנות של בושם, אף על פי שלא לקח כלום, מכל מקום ריח טוב קלט עימו. (רבי משה חיים אפרים, "דגל מחנה אפרים")
77. כל אות ואות של ספר הזוהר וכתבי מר"ן של הרח"ו הם תיקונים גדולים לנשמה לתקן כל הגלגולים. (רבי אייזיק יחיאל ספרין מקומרנה, "נוצר חסד")
78. ידועה מעלת לימוד הזוהר הקדוש, אשר הוא מבטל כל מיני פורענויות וגזרות קשות ורעות. (רבני ירושלים)
79. ולעולם אין כוח בנו להפשיט התורה ממלבושיה, אם לא הרשב"י וחבריו. (הרמ"ק, "דע את אלוקיי אביך")
80. וכבר ידוע מעלת לימוד ספר הזוהר, כמו שאמר האר"י ז"ל, שלימוד יום אחד מספר הזוהר וסודות התורה הוא כנגד לימוד שנה תמימה מפשט. (דפוס ליוורנו, "הקדמת זוהר")
81. אין שיעור וערך למעלת ההוגה בדברי אלוקים חיים, בספר הזוהר וכל הנלווים אליו, ובדברי חכמי אמת, וביותר בכתבי האר"י ז"ל הברורים כי על ידי העסק התמידי, יתגלו שערי אורה ופתחי חכמה לכל ההולך בתום בדרך ה', אשר חמדה נפשו לקרבה אל היכל מלך הכבוד ועל כן יהיו ברוכים כל המתנדבים לעסוק בחכמה, אפילו שעה או שתיים ביום מדי יום ביומו ומחשבה טובה, הקב"ה מצרפה למעשה, וייחשב כאילו עומד הוא כל היום תמיד בחצרות ה' ומשכנותיו בסודות התורה. (הראי"ה קוק, "אוהב ישראל בקדושה")
82. העידו בשם רבינו הגר"א ז"ל שאמר "סדר הלימוד מלמטה למעלה וההשגה תנחהו מלמעלה למטה, שבהבינו הסוד על בוריו יבין גם הפשט על בוריו וכל זמן שלא יבין הסוד גם הפשט אינו ברור". אם כך יהיה עולה על נכון שעל ידי שנזכה להיות מן יודעי שמו שזה פנימיות התורה, על ידי זה נבין גם פשוטי הדברים על בוריים. (רבי יצחק מאלצאן, פירוש ל"סידור הגר"א")
83. הטעם שכתבו ז"ל כי לימוד הזוהר הקדוש נורא ונשגב מאוד הגם שלא יודע מה שאומר (קורא), משום שבכל התורה יש פרד"ס, ובכל לימוד אינו ניכר הסוד כלל, ואדרבה, הקורא ושונה דעתו על הפשט לבד באין מבין אם יש סוד בתורה כלל, מה שאם כן ספר הזוהר הקדוש שהסודות הם בגלוי והלומד יודע כי ידבר נפלאות ורזי תורה והוא לא ידע, ולזה מועיל מאוד לתקן הנפש. (רבי חיים מוולוז'ין, "נפש החיים")
84. לימוד לפי הפשט נקרא עבד, ולפי הסוד נקרא בן. שכאשר האדם אינו יודע ומכיר את קונו אלא לפי הפשט בדרך כלל נקרא עבד, וכאשר הוא בן שיודע בסתרי תורה שהם באצילות כבן המחפש בגנזי אביו נקרא בן. (רבי אליהו די וידאשׂ, "ראשית חכמה")
85. דווקא לימוד הזוהר יש בו סגולה יותר על לימוד משנה ותלמוד ומקרא, והוא פלא, במה כוחו גדול מכל התורה, אם למקרא ואם למשנה היינו שהמקרא ומשנה והתלמוד הם מלובשים מאוד, ואינו ניכר בהם הסוד כלל, לא כן הזוהר, שמדבר בסודות התורה בפירוש, ואין פתי קורא שלא יבין כי דבריו בעמקי רזי התורה. ולכן, להיות סתרי תורה גלויים בלי לבוש, הם מזהירים ומאירים הנפש. (החיד"א, "שם הגדולים")
86. אין חלק בתורה שיגרום ייחוד כל כך כסתרי תורה. (הרמ"ק, "דע את אלוקיי אביך")
87. מקודם לא היה היצר הרע מתגבר כל כך, והיה די תורה בנגלה לתבלין לנגדו, אבל עתה קודם הגאולה היצר הרע מתגבר יותר וצריכים להתחזק גם בנסתר. (רבי שמחה בונים מפשיסחא, "תורת שמחה")
88. כך סגולת החיבור הזה, שמי שעוסק בחשקו, אהבת ה' ישאבנו כשאיבת האבן השואבת את הברזל, וייכנס אליו להצלת נפשו ורוחו ונשמתו ותיקונו. (הרמ"ק, "דע את אלוקיי אביך")
89. חכמת הקבלה מחכימת פתי ומי שלא ראה אור חכמה זו לא ראה מאורות מימיו כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא וסוד השגחתו וכל הפורש ממנה פורש מהחיים הנצחיים הרוחניים. (השל"ה הקדוש, "בעשרה מאמרות")
90. העוסק בתורה אף אם נתלכלך תחילה בעוונות וחטאים עצומים, ונטבע מאוד ברפש וטיט מצולות הרע חס ושלום. עם כל זה על ידי עסק התורה, נכון ליבו בטוח, שוודאי המאור שבה יחזירו למוטב. והטוב מתגבר והולך על הרע שבו מעט מעט, עד שלסוף בהכרח יתגבר הטוב ויתפשט בכולו לגמרי. (רבי חיים מוואלז'ין, "נפש החיים")
91. ובעת שאתה מכוון, בהכנעה וביראה, לעורר למעלה המקיפין והמוחין, אע"פ שאין אתה יודע שום מהות, לא המקיפין והמוחין ולא בשום דבר, אעפ"כ, בידיעתך אתה מעורר את מציאותם ואף שאינך יודע מהותם, נמשך אליך אור גדול. (רבי אייזיק יחיאל ספרין מקומרנה, "נתיב הייחוד")