168. מי הוא שאמר, רְאו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עימדי? אלא זהו עילה על כל העילות. ואותו שנקרא עילת העילות, אינו למעלה מכל העילות, אלא עילה בין שאר העילות.
המדרגות משתלשלות זו מזו בעילה ועלול, שכל תחתון עלול ומסובב מהעליון שלו. עילה, פירושה פועֵל. עלול, פירושו נפעל. שזה מורה, שאין כלום לתחתון, אלא מה שמקבל מהעליון שלו.
והחברים ששמעו, הבינו דברי רבי שמעון, שעילה על כל העילות, מכנה רבי שמעון לפרצוף א"ק, שלמעלה מעולמות אבי"ע. ועילת העילות, מכנה רבי שמעון, לפרצוף עתיק דאצילות, שהוא עלול מא"ק, והוא עילה לכל פרצופי אבי"ע.
ורבי שמעון דחה אותם, שכל אחת מאלו העילות, לא תעשה דבר, עד שמקבלת רשות מהעילה העליונה עליה. כמו שמבואר בכתוב, נעשה אדם, אשר אמא אינה יכולה לעשות משהו בלי רשות מאבא. כן הוא בכל עילה ועלול, שכל תחתון אין לו כוח לעשות משהו, אלא א"כ מקבל את הכוח מעליון.
("אני אני הוא", בראשית-א)
169. הכתוב, נעשה אדם, ודאי סובב על שניים, שכל תחתון אמר לעליון שלמעלה ממנו, נעשה אדם. והתחתון אינו עושה משהו בלא קבלת רשות ואמירה של אותו הפרצוף העליון ממנו. וכן העליון שלו אינו עושה משהו עד שמקבל עצה מחברו שלמעלה ממנו. באופן, שכל פרצוף מפרצופי אצילות, אמר, נעשה אדם, לעליון שלו, והעליון לעלי עליון.
כי כל חידוש ואצילות באים מא"ס, ומשתלשלים דרך המדרגות, עד שבאים למקומם. ועניין ההשתלשלות נבחן כאן, שכל תחתון אומר, נעשה אדם, לעליון ממנו, בעת שמקבל ממנו נשמת אדם, להעביר אותה לתחתונים ממנו.
("אני אני הוא", בראשית-א)
176. כמה עילות, מדרגות,סתומות ואינן נודעות, אלא שהן מתלבשות ומורכבות בספירות והספירות הן מרכבות אליהן. כמו מרכבה, המגלה מציאות הרוכב בה, כן הספירות מגלות את המדרגות המלובשות בהן.
המדרגות משתלשלות ויוצאות זו מזו בדרך עילה ועלול, שכל תחתונה נפעלת מהעליונה ממנה, ומתקיימת על ידה. ויש עילות, שהן סתומות מהתחתונים, שהן ג' הפרצופים הראשונים א"א ואו"א. כי תחילת הגילוי היא מישסו"ת ואילך. ועל אלו ג' הראשונים נאמר, כמה עילות סתומות ואינן נודעות. אלא שמתלבשות בספירות, שהן ישסו"ת וזו"ן, הנעשים מרכבה אליהם, שמתגלות בתוכם, כמו רוכב, שאינו מגולה אלא רק במרכבתו.
ואלו ג' ראשונות נסתרות ממחשבות בני אדם, כמ"ש, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. האורות מצוחצחים אלו מאלו, שכל העליון מחברו מצוחצח יותר ממנו. ואלו המקבלים, חשוכים מאלו האחרים שעליהם, שמהם הם מקבלים.
כלומר, כל התחתון מחברו הוא יותר כהה ממנו. ואע"פ שכלפי התחתון נחשב לאור מצוחצח, כלפי העליון נחשב כמו חושך. כי כן הולכות המדרגות ומתמעטות אחת מחברתה. ועילת העילות, אין אור שיוכל לעמוד בפניה, כי כל האורות חֲשֵׁכים וכבים לפניה.
("אני אני הוא", בראשית-א)
18. כל מי שבא להיטהר, עוזרים לו. שהבא ומתעורר מעצמו מלמטה, מסייעים לו מלמעלה. אבל בלי התעוררות מלמטה, אין התעוררות מלמעלה.
19. שום דבר מלמעלה אינו מתעורר, מטרם שמתעורר תחילה מלמטה, על מה שעליו יישרה הדבר שלמעלה. והוא עניין אור שחור שבנר, הנוקבא, שאינה נאחזת באור הלבן שבנר, ז"א, מטרם שהיא מתעוררת תחילה. כיוון שהיא מתעוררת תחילה, מיד שורה עליה אור הלבן. כי התחתון מחויב להתעורר תחילה.
20. וע"כ כתוב, אלקים אַל דומי לָך, אל תֶחרש ואל תשקוט אֵל. כדי שלעולם לא ייפסק אור הלבן מהעולם. כי אלקים, הנוקבא, אור שחור. ואם לא תחרש ולא תשקוט מלהתעורר מלמטה, ייאחז בה תמיד אור הלבן למעלה, ז"א.
וכן כמ"ש, המזכירים את ה', אל דומי לכם, כדי לעורר מלמטה מה שיישרה עליו ההתעוררות של מעלה. וכן, כיוון שעורר האדם התעוררות מלמטה תחילה, אז התעוררה עליו התעוררות של מעלה. ע"כ, כיוון שכתוב, ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען, שעשו התעוררות מלמטה, מיד, ויאמר ה' אל אברם, שסייעו אותו מלמעלה. כי צריכים לדבָר גס מלמטה, שהאור יוכל להיאחז בו, והדבר הגס הזה תלוי לגמרי בתחתון.
("ויצאו איתם מאור כשדים", לך לך)
146. נפש האדם, בעת שעולה לישון על מיטתו, יוצאת ממנו ועולה למעלה, כמ"ש, נפשי איוויתיךָ בלילה. ואין לומר שגם שאר המדרגות, רוח ונשמה, עולים עימה למעלה. כי לא כל אחד רואה פני המלך. אלא הנפש עולה אל המלך ולא נשאר אז עם הגוף, אלא רק רשימה אחת, שהיא מידת החיים של הלב.
147. והנפש הולכת מהגוף ומבקשת לעלות. וכמה מדרגות על מדרגות הן לעלות. היא משוטטת ופוגשת בקליפות של אורות הטומאה. אם היא טהורה, שלא נטמאת עם הגוף ביום, היא עולה למעלה. ואם אינה טהורה, היא נטמאת בין הקליפות הללו ומתדבקת בהן, ולא תעלה עוד.
148. ושם, בין הקליפות, מודיעים לה מאלו דברים העתידים לבוא בזמן קרוב, והנפש מתדבקת בהם. ולפעמים, שמצחקים בה, ומודיעים לה דברי שקר. וכך הולכת באותו אופן כל הלילה, עד שיֵעוֹר האדם משנתו, ואז חוזרת הנפש למקומה, לגוף. אשריהם הצדיקים, שהקב"ה מגלה להם בחלום את הסודות שלו, כדי שישמרו עצמם מן הדין. אוי לאותם הרשעים, המטמאים עצמם ונפשם.
149. אלו שלא נטמאו ביום, כשעולים למיטתם לישון, עולה הנפש ונכנסת תחילה, בין כל אלו מדרגות הקליפות, ועולה מהן, ואינה מתדבקת בהן. ואח"כ הולכת ומשוטטת ועולה למעלה לפי מדרגתה.
150. אותה הנפש שזכתה לעלות, היא נראית אל פני המלך, ומתדבקת ברצון להיראות, בתשוקה עליונה, לראות בנועם המלך ולבקר בהיכלו. וזהו אדם, שיש לו חלק תמיד בעוה"ב.
("נפשי איוויתיךָ בלילה", לך לך)
231. התעוררות העליון אינה, אלא ע"י התעוררות התחתון, כי התעוררות העליון בתשוקתו של התחתון תלויה.
("אלקים, אַל דומי לָך", לך לך)
261. ע"י התעוררות של מטה נמצאת התעוררות של מעלה, כמ"ש, אני לדודי ועליי תשוקתו. כי לא מתעורר מלמעלה מטרם שמתעורר מלמטה. והברכות של מעלה אינן נמצאות, אלא רק במה שיש בו ממש, ולא במקום ריק, שאין בו ממש.
("אחר הדברים האלה", לך לך)
75. הקב"ה הבטיח לו, והנה אנוכי עימך ושמרתיך. למה לא האמין, אלא אמר, אם יהיה אלקים עימָדי? אלא אמר יעקב, חלום חלמתי, והחלומות מהם שהם אמיתיים ומהם שאינם אמיתיים. ואם יתקיים, אז אדע שחלום אמיתי הוא. וע"כ אמר, אם יהיה אלקים עימדי, כמו שחלמתי, והיה ה' לי לאלקים. אני אהיה מושך ברכות ממעיין הנחל של הכול, בינה, למקום הזה שנקרא, אלקים.
76. ישראל שבאמצע הכול, בקו האמצעי, מקבל השפע תחילה ממקור הכול, מבינה, ולאחר שהשפע יגיע אליו, מעביר וממשיך אותו למקום, הנוקבא. שכתוב מתחילה, והיה ה' לי, שיקבל תחילה. ואח"כ כתוב, לאלקים, הנוקבא, שישפיע אח"כ לנוקבא.
כמו שאלקים ישמרני ויעשה לי כל הטובות האלו, כן אני אמשיך לו ממקומי, מז"א, כל אלו הברכות, ויתחבר בו קשר הכול, היסוד. מתי? כשאהיה שלם במדרגה שלי, ת"ת, ואהיה שלם במדרגת שלום, יסוד, לתקן בית אבי, הנוקבא, כמ"ש, ושַבתי בשלום אל בית אבי. ושבתי בשלום, היסוד, אז, והיה ה' לי לאלקים.
77. ושבתי בשלום. כי שָם, בבית אבי, בארץ הקדושה, אשתלם, והיה ה' לי לאלקים, במקום הזה אעלה ממדרגה זו למדרגה אחרת כראוי, ושם אעבוד עבודתו.
("וידַר יעקב נדר", וייצא)
78. דוד ביקש תחילה על עצמו, ואח"כ ביקש על הכול. דברי עוונות גברו מֶני, אמר דוד, אני יודע בעצמי שחטאתי, אבל כמה רשעים הם בעולם, שהתגברו עליהם חטאים עוד יותר ממני. הואיל וכך, אני מפחד ומבקש לי ולהם, פשעינו אתה תכפרם, שהיה מתיירא מריבוי החטאים של רשעי עולם.
79. בשעה שיש הרבה רשעים בעולם, הם עולים עד המקום שספרי רשעים נפתחים, הנוקבא דז"א, הנקראת ספר, הדין עומד עליו, שנפגמת בסיבת הדינים. וע"כ היה דוד מפחד, שעוונותינו לא יפגמו את הנוקבא, וביקש עליהם כפרה. ואמר, לי ולהם אתה תכפרם.
("וידַר יעקב נדר", וייצא)
80. יעקב ג"כ מפחד, אולי יחטא, ובסיבת ריבוי הרשעים בעולם יגיע הפגם עד הנוקבא. ומשום זה לא האמין בהבטחת ה' שניתנה לו. ואין לומר, שלא האמין בה', אלא שלא האמין בעצמו, ופחד, אולי יחטא, ובצירוף החטאים שבעולם יגרום החטא, שלא ישוב לביתו בשלום, והשמירה תסור ממנו. וע"כ לא האמין בעצמו.
והיה ה' לי לאלקים: כאשר אשוב בשלום, אפילו רחמים אָשִׁית לפניי לדין, כדי שאהיה עובד לפניו תמיד. הוי"ה רחמים, ז"א שבאור החסדים, ונוטה לימין. והשם אלקים דין, הנוקבא, שבאור החכמה, ונוטה לשמאל. יעקב נוטה לימין יותר משמאל. ואח"כ כשחזר לארץ, השיג מדרגת ישראל, שהימין נכלל משמאל, והשיג ראש.
("וידַר יעקב נדר", וייצא)
254. עשה הקב"ה את עולם התחתון, הנוקבא, כעין עולם העליון, בינה, להיותו מקבל ממנו. וכל אלו הדברים שסידרו דוד ושלמה בנו, וכל אלו נביאי אמת, כולם סידרו בעולם התחתון, כעין של מעלה, בבינה.
("עלָמות שיר", וייצא)
13. הכול הוא למעלה, בבינה, כי משם, מבינה, יוצאת נשמת חיים לארץ הזו, הנוקבא. והארץ הזו מקבלת הנשמה, לתת לכל, כי נהר, ז"א, נמשך ויוצא. הוא מקבל מבינה, ונותן ומכניס הנשמות לארץ הזו, לנוקבא. והיא מקבלת אותן ונותנת לכל בני אדם הזוכים בה.
("נר"ן", וייגש)
16. שלוש מדרגות, נר"ן, כלולות באלו שזכו לעבודת ריבונם. כי מתחילה יש לו נפש, והיא תיקון קדוש, שייתקנו בה בני אדם. כיוון שהאדם בא להיטהר במדרגה זו, הוא מיתקן להתעטר עם רוח. והיא מדרגה קדושה השורה על הנפש, שיתעטר בה האדם ההוא שזכה.
17. כיוון שהתעלה בנפש וברוח, ובא ונתקן בעבודת ריבונו כראוי, אז שורה עליו הנשמה, מדרגה עליונה קדושה השולטת על הכול, כדי שיתעטר במדרגה עליונה קדושה, ויהיה אז שלם בכל. שלם מכל הצדדים, לזכות לעוה"ב, והוא אוהבו של הקב"ה, כמ"ש, להנחיל אוהביי יש. אוהביי, אלו שנשמה קדושה בהם.
("נר"ן", וייגש)
332. 613 מיני עצות נותנת התורה לאדם להיות שלם עם אדונו, משום שאדונו רוצה להטיב לו בעוה"ז ובעוה"ב. וביותר, בעוה"ב. כל מה שהקב"ה משלים את האדם, מהטוב הזה שזוכה בו לעוה"ב הוא נשלם בו, משום שעוה"ב הוא של הקב"ה.
("וידבר אלקים", יתרו)
333. עוה"ז כלפי עוה"ב, אינו אלא כמו חדר הכניסה כלפי האולם. וכשזוכה אותו הצדיק, זוכה בשלוֹ. כתוב, ונַחלָה לא יהיה לו בקֶרב אחָיו, משום שהוי"ה הוא נחלתו.
אשרי חלקו, מי שזוכה לרשת נחלה עליונה זו, זוכה בה בעוה"ז, ובבית של עוה"ז, כך זוכה בעוה"ב, ובבית העליון הקדוש, כמ"ש, ונתתי להם בבֵיתי ובחומותיי יד ושֵׁם. אשרי חלקו של הצדיק ההוא, שמְדורו עם המלך בביתו.
("וידבר אלקים", יתרו)
231. דוד המלך לפעמים היה משבח את עצמו, כמ"ש, ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם. ולפעמים עשה עצמו עני, כמ"ש, כי עני ואביון אני. וכתוב, צעיר אנוכי ונבזה.
232. כשהיה עולה במדרגת השלום, ומתעלה בדין אמת, והיה שולט על שונאיו, היה משבח את עצמו. וכשראה את עצמו בצרה ושונאיו היו מצֵרים לו, אז השפיל עצמו, והיה קורא את עצמו, עני, צעיר מכל, משום שלפעמים היה מושל, ולפעמים היה בצרה משונאיו.
233. ועכ"ז היה שולט עליהם תמיד ולא יכלו לו. ודוד המלך תמיד היה משפיל עצמו אל הקב"ה, שכל מי שמשפיל עצמו לפני הקב"ה, הקב"ה מגביה אותו על הכול. ומשום זה הקב"ה רצה בדוד בעוה"ז ובעוה"ב. דוד הוא מלך בעוה"ז, ודוד יהיה מלך לעוה"ב. וע"כ אמר, אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה.
234. בשעה שהשמש, ז"א, מחזיר פניו ואינו מאיר אל הלבנה, מלכות, עובר האור מהלבנה, ואינה מאירה. אז היא בעניות מכל הצדדים, ונחשכת, ואין לה אור כלל. וכשהשמש חוזר כנגדה ומאיר לה, אז פניה מאירות ומתקשטת לשמש, כמו נוקבא שמתקשטת לזכר. ואז היא בממשלה בעולם.
235. דוד היה מעטר את עצמו כמו הלבנה, כי דוד הוא מלכות. לפעמים עני, ולפעמים בעשירות על הכול. ומשום זה היה אומר, צעיר אנוכי ונבזה. ועכ"ז, פיקודיך לא שכחתי. כעין זה יש לאדם להיות נבזה בעיניו, ולהשפיל עצמו בכל, שיהיה כלי, שהקב"ה רוצה בו.
("לפעמים משבח עצמו ולפעמים משפיל", פקודי)
752. ההיכל השביעי זהו היכל פנימי מכל ההיכלות, סתום, אין בו צורה ממש, ואין כאן גוף כלל, אלא ראש בלבד. כאן הסתום של סוד הסודות, מקום להיכנס בתוך הצינורות של מעלה, של האצילות. כאן רוח, הכולל כל הרוחות שבכל ההיכלות. כאן רצון, הכולל כל הרצונות, להתחבר כל ההיכלות כאחד. רוח החיים מבינה בהיכל זה, שיהיה הכול תיקון אחד.
753. היכל זה נקרא בית קודש הקודשים, מקום לקבל הנשמה העליונה, בינה, הנקראת כך, לעורר אצלו עוה"ב, בינה.
754. עוה"ז, מלכות, נקראת עולם. עולם פירושו עלייה, שעולה עולם התחתון, מלכות, לעולם העליון, בינה, ומסתתרת בו ונעלמת בו, ומתגלה בסתר. שהמלכות עולה עם כל ההיכלות שקרבו אליה, ומסתתרות בתוך הסֵתר העליון, בינה. עולם העליון, הבינה, פירושו, שהבינה עולה ומסתתרת בתוך רצון העליון, בתוך המכוסה מכל המכוסים, שלא נודע כלל, ולא נגלה ואין מי שיודע בו, שהוא א"א.
755. הפרוכת, שהיא פרסא, שבין ההיכל השישי, קודש, לבין ההיכל השביעי, קודש הקודשים, נפרשה, ומכסה להסתיר הסתום, ההיכל השביעי. כַּפּורת נפרשה בסתרים עליונים, על ארון העדות שבקודש הקודשים, יסוד המלכות דאצילות, המלובש בהיכל השביעי, לִסתום הסתומים, שבפנימיות ארון העדות, כי הם נסתרים וסתומים.
("היכל קודש קודשים", פקודי)
756. לִפְנים מהכפורת, שהוא הארון, יש מקום סתום ונסתר וגנוז, לאסוף בתוכו שמן המשחה העליון, רוח החיים, ע"י נהר הנמשך ויוצא מעדן, יסוד דז"א דאצילות. הנהר נקרא מעיין של הבאר, מלכות, שמימיו אינם נפסקים לעולם. וכשיסוד מכניס וממשיך כל משחת קודש מלמעלה, ממקום קודש הקודשים, בינה דאצילות, ההארה וההמשכה יורדת ובאה בתוך אלו הצינורות של יסוד המלכות דאצילות, והמלכות דאצילות מתמלאת משם, כמו נוקבא המתעברת ומתמלאת מזכר.
אף ההיכל השביעי מיתקן לקבל האורות של היסוד דז"א דאצילות דרך המלכות דאצילות, המלובשת בה, כמו נוקבא המקבלת מהזכר. הקבלה שמקבלת, היא כל אלו הרוחות והנשמות הקדושות היורדות לעולם, להתלבש בבני אדם, ומתעכבות שם כל זמן שנצרך, עד שיורדות ומתלבשות בבני אדם. ואחר פטירתן מעוה"ז, חוזרות להיכל השביעי.
757. ותתעכבנה בהיכל השביעי, עד שיבוא מלך המשיח, ותקבלנה סיפוקן כל אלו הנשמות, ותבואנה לאצילות למקומן. וישמח העולם כמלפנים, כמטרם מיעוט הירח וחטא עצה"ד, כמ"ש, ישמח ה' במעשיו.
כי הנשמות לאחר פטירתן מעוה"ז, אינן יכולות לעלות למעלה מההיכל השביעי, כי שם הפרסא המבדילה בין אצילות לבי"ע. וע"כ הן מתעכבות בהיכל השביעי עד גמה"ת, שאז יתבטל גבול הפרסא, ואז תוכלנה לעלות לאצילות לשורשן, לבינה דאצילות. כי אור הבינה נקרא נשמה. וע"כ כתוב אז, ישמח ה' במעשיו.
("היכל קודש קודשים", פקודי)
758. בהיכל הזה נמצאים תענוגים ומעדני הרוחות והשעשועים, שהקב"ה משתעשע בגן עדן. כאן תאוות כל ועונג כל, להתחבר בו כל ההיכלות כאחד, ותהיינה כולן אחד. כאן נמצא קשר הכול בייחוד אחד.
759. כשכל האיברים, כל הבחינות שבהיכלות, מתחברים באיברים העליונים של ההיכל השביעי, כל אחד כראוי לו, אין להם תשוקה ואין להם עונג, חוץ מהייחוד בהיכל הזה. הכול תלוי כאן. כשהתחברות שכאן מתייחדת בייחוד אחד, אז כל ההארות שבאיברים, וכל הארת הפנים, וכל החדוות, כולן מאירות ושמחות.
760. אשרי חלקו, מי שיודע לערוך סדרים ולתקן תיקוני השלמות כראוי. הוא אהובו של הקב"ה בעוה"ז ובעוה"ב. ואז כל הדינים וכל גזרות רעות מתבטלות מהעולם.
("היכל קודש קודשים", פקודי)
18. אין מודיעים שבחו של אדם בפניו.
אין הקב"ה מגלה שבחה של המדרגה אל המשיג אותה, אלא אחר שכבר חלפה המדרגה וזכה למדרגה חדשה, אז מגלה לו שבחה ושלמותה של הראשונה. הרי שאין הקב"ה מגלה שבח המדרגה בפניה, בשעת מציאותה.
("ויקרא אל משה", ויקרא)
67. כמו כל הכלים של ביהמ"ק, שנקראים קודש, כך כל אלו המשמשים את תלמידי חכמים נקראים קודש. ותלמידי הרב, שהם כנגד איברי הגוף של הרב, נקראים קודש קודשים. כי נרמז בהם, והִבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקודשים.
("נר"נ של חול נר"נ של שבת", צו)
71. תלמיד חכם צריך לראות את עצמו שקול כנגד כל בעלי תורה, וכך צריך לשקול את עצמו מצד התורה, מצד נר"נ השכליים. ומצד האיברים של הגוף, מצד נר"נ הבהמיים, צריך לראות את עצמו שקול כנגד כל עמי הארץ. כמו שהעמידו בעלי המשנה, לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל העולם כולו תלוי בו. וע"כ יכוון בנפשו וברוחו ונשמתו לעשות אותם קורבנות עִם כל בני העולם. והקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. ובזה, אדם ובהמה תושיע ה'.
("נר"נ של חול נר"נ של שבת", צו)
13. וזרח השמש ובא השמש, ואל מקומו שואף זורח הוא שָׁם. בשעה שנמצאת הנשמה עם האדם בעוה"ז, אז, וזרח השמש. ובא השמש, הוא בזמן שאדם יוצא מעוה"ז. ואם נמצא בתשובה, אז, אל מקומו שואף זורח הוא שם. אם צדיק הוא, אז כמ"ש, ובא השמש וטָהֵר ואחַר יאכל מן הקודשים. כלומר, בעת שבא השמש ונפטר מהעולם, הוא טהור, ואחַר יאכל מן הקודשים.
("שהוציא לשון הרע", מצורע)
92. יונתי בחַגְוֵוי הסלע בסתר המדרגה. יונתי, כנ"י, המלכות. כמו יונה, שאינה עוזבת את בן זוגה לעולם, כך כנ"י אינה עוזבת את הקב"ה לעולם. בחגווי הסלע, אלו תלמידי חכמים, שאינם נמצאים במנוחה בעוה"ז. וכמו שמסתירים את עצמם בחגווי הסלע מפני אויביהם, בסתר המדרגה, אלו תלמידי החכמים הצנועים, המסתירים מדרגתם מפני בני אדם, ובהם חסידים, יראי הקב"ה, שהשכינה אינה סרה מהם לעולם. אז הקב"ה תובע מכנ"י בשבילם, ואמר, הראיני את מראייך השמיעיני את קולך, כי קולך עָרֵב ומראֵך נאוֶוה. כי אין קול נשמע למעלה, אלא הקול של אלו העוסקים בתורה.
("נשמות מטרם שתבואנה לעולם", אחרי מות)
210. אשרי מי שמשפיל את עצמו בעוה"ז, כמה הוא עליון בעולם ההוא. מי שקטן הוא גדול. ומי שגדול הוא קטן.
לא הגדיל הקב"ה אלא למשפיל עצמו. ולא השפיל הקב"ה, אלא למגדיל עצמו. אשרי מי שמשפיל עצמו בעוה"ז, כמה הוא גדול בהתעלות בעולם ההוא.
("מי שקטן הוא גדול", שלח לך)
214. ודאי הקב"ה רוצה להשתבח בתשבחות דור המִדבר. שלא היה בעולם דור עליון כדור הזה, ולא יהיה עד שיבוא מלך המשיח. ודאי, כל מה שהראה אותנו הקב"ה, לא היה אלא כדי להודיע לנו אהבת ריבונם עליהם, להודיע לנו שיש להם חלק טוב, והם בני עוה"ב. ולעת"ל, כשיקים הקב"ה את המתים לתחייה, עתידים אלו דור המדבר, לקום לתחייה תחילה. כמ"ש, יחיו מֵתֶיך. שאלו הם דור המדבר.
("מתֵי מדבר", שלח לך)
61. טוב מכולם מי שבא לעוה"ז, ולא נפרד מהקב"ה, ואינו בגלוי, וכל דבריו הם בצנעה. זהו זכאי חסיד, ששמר מצוות התורה וקיים אותן ועסק בתורה יומם ולילה. זה מתאחד ונהנה במדרגה עליונה על כל שאר בני אדם, וכולם נשרפים מהסתכלות בחופה של זה.
("ייאסף אהרון אל עמיו", חוקת)
355. האור הראשון שברא הקב"ה, היה מאיר עד שלא יכלו העולמות לסבול אותו. מה עשה הקב"ה? עשה אור לאורו שיתלבשו זה בזה, וכן כל שאר האורות, שכל מדרגה עליונה מתלבשת במדרגה תחתונה ממנה, עד שהעולמות כולם עומדים בקיומם ויכולים לסבול.
356. ומשום זה התפשטו המדרגות והתלבשו האורות, ואלו הלבושים שהתחתון מלביש העליון נקראים כנפיים עליונות. עד שמגיעים לבוקר הזה של יוסף, והוא לוקח כל האורות העליונים, כי היסוד כולל כל האורות שלמעלה ממנו. ומתוך שכל האורות העליונים תלויים בו, זיווֹ עולה מסוף העולם עד סוף העולם, שלמעלה, עד שהעולמות שלמטה ממנו אינם יכולים לסבול.
בא דוד והתקין אותו הנר, שהוא כיסוי לאותו בוקר של יוסף, שיתכסה בו לקיים העולמות שלמטה בסדר של הנר הזה. וע"כ כתוב, בוקר אערוך לך ואצפה. כמ"ש, ויצַפהו זהב טהור. ומשום שאותו הנר הוא של דוד, שהוא מרכבה למלכות, ותלוי בה, אמר, שהוא יהיה כיסוי על הבוקר הזה של יוסף.
("ה' בוקר תשמע קולי", בלק)
12. המסכים, המבדילים בין חצאי המדרגות, בין כח"ב לבינה ולתו"מ של כל מדרגה, הם נבחנים לפתחים. כי לולא הם, לא הייתה מציאות שהתחתון יעלה לעליון, כי כל העלייה של התחתון לעליון, אינה אלא בסיבת הבינה ותו"מ של העליון, שנפלו לתחתון והתדבקו בו, שמשום זה, בעת שחוזרים למדרגתם בעליון, לוקחים עימהם גם התחתון.
וכיוון שנפילה זו נעשית ע"י המסך, שהוא חיבור המלכות בבינה, ועליית בינה וזו"ן נעשית ע"י בקיעת המסך, ע"י ירידת המלכות מהבינה, ע"כ נבחן המסך לפתח. כי בשעה שנבקע, עולה התחתון לעליון דרך שם.
ולפיכך, אם המברך מכוון בברכה, במילה ברוך, להמשיך השם של מ"ב אותיות, הנה אז נפתחים ונבקעים המסכים, שהם הפתחים שבכל מדרגה, להעלות התחתון לעליון. ואז עולה הברכה מבינה ומתו"מ שבסוף המדרגות דרך הפתחים של כל המדרגות עד שמגיעה למלכות דאצילות.
("כוונת הברכה (מראות הסולם)", עקב)
107. אמר אליהו, משה, אתה הוא אותו האדם, אתה הוא הבן של המלך והמלכה, אשר העבודה שלך אל הקב"ה, אינה אפילו כמי שעושה חסד עם קונו, אלא כבן שמחויב לאזור עצמו וכוחו לגאול את אביו ואימו, ומוסר עצמו למיתה עליהם. כי מי שאינו בן המלך ועושה חסד עם המלך ועם המלכה, ודאי שנחשב זה, שעושה חסד עם קונו. אבל אתה, שאתה בן מלך, הרי זה חוב עליך ולא חסד.
108. קם משה והשתטח לפני הקב"ה. בכה ואמר, כן יהי רצון שלו שיחשוב אותי כבן, שהמעשים שלי אל הקב"ה ושכינתו יהיו אצלם, כבן המשתדל בהם אחר אביו ואימו, שאוהב אותם יותר משאוהב את עצמו ונפשו ורוחו ונשמתו. וכל מה שיש לו הוא מחשיב לאפס ולאין, כדי לעשות בהם רצון אביו ואימו ולפדות אותם בהם.
ואע"פ שאני יודע שהכול הוא ברשותו ואין לי מה לתת לו, עכ"ז הרחמן רוצה את ליבו של האדם, שיהיה מוכן אל הכול. באותה שעה בא הקב"ה, נישק אותו ואמר, משה, ודאי אתה הבן שלי ושל השכינה. חכמים ומלאכים, נַשקו את הבן. קמו כולם ונישקו אותו, וקיבלו אותו לרב ולמלך עליהם.
("המתחסד עם קונו", כי תצא)
27. שיר זכר, ז"א, שירה נוקבא, מלכות. כל הנביאים כולם כלפי משה הם כקוף בעיני בני אדם. והם אמרו שיר, כלומר, שיר השירים, מזמור שיר ליום השבת. ומשה אמר שירה. והלוא משה היה לו לומר שיר, והם שירה? אלא משה לא אמר זה לעצמו, אלא בשביל ישראל.
28. משה, נודע מכאן ודאי, שהיה במדרגה עליונה יתרה מכולם. משה עלה מלמטה למעלה והם ירדו מלמעלה למטה. משה עלה מלמטה למעלה, כמו שלומדים, מעלים בקודש ואין מורידים. משה עלה מלמטה למעלה, שאמר שירה, שהיא תשבחה של המלכה, שמשבחת אל המלך, והתחיל במלכות. ומשה עצמו התאחד במלך.
ונמצא, שהשירה שלו עלתה מלמטה למעלה. והם ירדו מלמעלה למטה, שאמרו שיר, זכר, השבח, שהמלך משבח את המלכה, והם התאחדו במלכה. ונמצא, השיר שלהם מלמעלה למטה, מז"א אל המלכות.
וע"כ נודע בזה שבחו של משה, שהוא יותר מכולם. כמ"ש, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'. שירת המלכה. למי? לה'.
("שיר שירה", וילך)
90. בעל העיניים לוקט גחלי אש ואיברי אש, ונכנסים לתוך היכל זְבוּל, היכל ששם מסתדרים כל השבחים לעלות למעלה. וע"כ כתוב, בָּנׂה בניתי בֵּית זְבוּל לָך. והוא היכל שיש בו 1006 מדרגות העולות בשבחי התשבחות. ובתוך כולן יש מדרגה אחת פנימית מכולן, ששם מתבררת האהבה של השבח ההוא, בירורה של הנקודה התחתונה. וכשהתבררה מתוך כולם, עולה למעלה בשיר. ונקראת שה"ש, ועולה מכל אלו השבחים, ומתבררת מכולם.
("שיר הוא בסימן תתר"ו (1006)", שיר השירים, זוהר חדש)