"ויקח קרח", פירש"י ז"ל, "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה".
וקשה א. להלן אומר הכתוב, "כי כל העדה כולם קדשים ובתוכם הוי'", אם כן אדרבה קרח היה מתחבר עמהם.
ב. כיון שלא האמין לנבואת משה, אם כן היה חולק על כל התורה כולה, ומהכתוב משמע שחלק רק על הכהונה, ורק בזה לא האמין לו. וקשה מה נשתנה הכהונה מכל המצות, כי אם הוא נביא שקר ח"ו, והוא יכל לבדות מצוה אחת, ודאי שנחשד על הכל ח"ו.
ג. דרשת חז"ל, (סנהדרין קי.) על הכתוב, (במדבר טז ד) "וישמע משה, מה שמועה שמע וכו' שחשדוהו מאשת איש". ומה שהביא ראיה מהכתוב, (שמות לג ז) "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה". הרי מקרא זה בעגל נאמר, ועוד, איך אומר, "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף". שאין לך חטא גדול מזה לחשוד ברבם באשתו כאמרם ז"ל, (סנהדרין שם) "שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה". ופרש"י, "אל תסתרי עם משה".
ד. וכן אומר הכתוב, "לכן אתה וכל עדתך הנעדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו". וקשה, מאי משמע מהוכחה, "המעט מכם כי הבדיל אלוקי ישראל אתכם וכו' ובקשתם גם כהונה". איך משמע מזה שהפלוגתא היא על הוי', ואיך משמע שאין אשמה באהרן. ועוד, הרי הם קמו רק על משה ובו הטילו האשמה, אם כן היה לו לומר ואני מה אני כי תלינו עלי.
קושיה ה. ראה לקמן.
רבנו חננאל פירש, שכל אלו חמשים ומאתים נשיאי העדה, היו כולם משבט לוי, כפשטי המקראות. "שמעו נא בני לוי", "רב לכם בני לוי".
ונראה ע"כ, שכל החשד היה במשה רק על הכהונה, כי בסיבת העגל נלקחה העבודה מבכורי ישראל וניתנה לכהנים.
הסיבה האמורה נכונה כלפי ישראלים שעשו העגל, אבל בני לוי שהם לא עשו את העגל, אם כן למה ניטלה הבכורה מהם, ועל זה אין שום תירוץ.
ובאמת גבי חילוף הבכורים בלויים, לא נחשבו בכורי הלויים, כמו שפירשו ז"ל (עי' בכורות ה., רש"י במדבר ג לט) שדיים שיפקיעו את עצמם, שהיו שלש מאות העודפים בפרטן על עשרים ושנים אלף, עש"ה. ודע שהמאתים וחמשים איש היו הבכורים האלו, וחמשים הנותרים לא חשיב מפני שהם לא היו נשיאי עדה, או שהיו פחות מבן כ"ה שנה ולא ראויים לעבודה, זו טענה א'.
ועוד טענה יותר חזקה, כיון שאהרן הוא היה עיקר הגורם בעגל, כמו"ש, (שמות לב כה) "כי פְרָעֹה אהרן לשמצה בקמיהם", אם כן, (עירובין ט.) "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא". כי אותם הבכורים מהלויים, שלא עשו העגל לא לקחו כהונה, ורק הבכור בן עמרם אף על פי שיש לו יד בעגל, מכל מקום ראוי לכהונה, אתמהא. ועל כן התפלל בעד אהרן כי רצה להשמידו, כמו"ש (דברים ט כ) "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו".
עוד היה להם מקום לחשוד, אשר משה היה גורם בכל זה, לפי מה שכתב האר"י ז"ל, שמסיבה שאמרו, (שמות כ טז) "דבר אתה עמנו ונשמעה" וכו'. באו לחטא העגל, כי פחדו כי בושש משה, ועל כן נטלה כהונה מישראל.
ועוד כי לפי דעת ישראל היה לו לרדת יום קודם, (עי' רש"י שם לב א) בהיות שלא פירשו יום ולילו עמו, (שבת פז., יבמות סב.) והדרש דיום ולילו עמו המציא משה מדעתו, אלא שהקב"ה הסכים עמו, כמו שאמרו חז"ל גבי מצות פרישה מן האשה.
נמצא שכל השורש של ענין לקיחת הכהונה היה על דעת משה, משום שהוסיף יום אחד מדעתו. דע"כ לקח משה לעצמו את עדים מהר חורב, כמ"ש, (שם לג ז) "ומשה יקח את האהל", שה"ס העדי כמ"ש ז"ל (עי' שבת פח.).
בזה נבין (קושיה חמישית), כיון שהמחלוקת היתה על אהרן לבדו, דהיינו, על הכהונה, השייכת לבכורים, אם כן מה הטענה, "ומדוע תתנשאו על קהל ה' ", שנראה שהמחלוקת היתה גם על משה.
ובהנ"ל מובן, כי מקור טענתם הוא מתוך אותו הדרש של, "יום ולילו עמו", שהוסיף משה מדעתו. אשר דבר זה גרם חטא העגל, ועקב זה (שם) לקח משה את מאה ועשרים ריבוא כתרים לעצמו, ואהרן נטל את הכהונה. אם כן הטענה האחת היא על שניהם יחד.
בזה מתורצת (קושיה א'). "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה", היינו כנ"ל, שאף על פי שהעגל גרם לביטול העבודה מכל בכורי העדה, אבל כיון שהוא בכור בן לוי, אם כן אינו ראוי להיות נגרע מן הכהונה.
)קושיה ב'). האמת היא שקרח האמין לנבואת משה, אלא חשד בו באותו היום שמשה הוסיף מדעתו ודרש, "יום ולילו עמו", כדי להטעות את ישראל, ולקחת את הבכורה לאהרן בן עמרם. (והיתה לו ראיה לזה החשד, מאחר שאהרן היה לו יד בעגל, ראויה הכהונה לבכור של בן יצהר). ואף על פי שהשי"ת הסכים עמו, עם כל זה הרי מדעתו היה, ולא מדעת השי"ת.
)קושיה ג'). על מאמר חז"ל (פסחים מט:) "כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה", פירש המהרש"א, (שם) "כי התורה נמשלת לאשה בכמה מקומות, ובתחילת נתינתה לישראל, הרי היא כארוסה, עד אחר שילמדה שנעשית לו כאשה, ואם כן עם הארץ שאיננו לומד הרי היא נשארת לו כארוסתו, ותלמיד חכם העוסק בה בפניו" וכו'.
ובאמת קשה על מאמר חז"ל זה, מדוע אמרו מאורסה ולא נשואה, כי כיון שהיו חירות ממלאך המות וכו' ובטל יצה"ר מהעולם, הרי נשואה גמורה היא, כמו בגמר התיקון.
התירוץ הוא, כי אחר שהוריד את העדי וכו', שה"ס ק"ך ריבוא כתרים, דהיינו, שני הכתרים בחלק התורה של כל אחד, הרי אין להם אלא ט"ת, על כן הויי ארוסה, וכשיחזרו וימשיכו הכתרים, הויין נשואה.
וז"ס שדרשו מהכתוב, "וישמע משה". בצירוף הכתוב "ומשה יקח את האהל". אשר כל אחד ואחד מישראל חשדוהו באשתו, כי שם אחר העגל לא חשדוהו באמת אלא תלו בעונם.
מה שאין כן עתה, כיון שקרח נחלק מתוך העדה, והוכיח שבין כך ובין כך רק הוא ראוי לכהונה, בהיותו בכור החשוב מבני לוי, ושאין אחר חשוב הימנו, משום שהבכור בן עמרם יש לו גם כן חלק בעגל כנ"ל.
מתוך הרהור זה באו לידי חשד אשר בכונה הוסיף יום אחד מדעתו ודרש, "יום ולילו עמו", כדי להטעות את ישראל בעגל, כדי שהוא ירש את ק"ך ריבוא כתרים ואחיו ירש הכהונה.
לפיכך עתה חשדוהו באשת איש. כלומר, שכל אחד ואחד מישראל שהתורה היתה אצלו בבחינת אשה נשואה, חשד שמשה ח"ו חמד אותם ויירשם.
)קושיה ששית). ובזה מתורצת קושיה חמורה, מה היתה ההו"א של השי"ת, שבעבור איש אחד יכלה כל העדה כרגע. ועם הנ"ל ברור, כי כולם הרהרו אחר משה וחשדוהו שמלבו בדא את הדרש, "יום ולילו עמו" כנ"ל.
)קושיה רביעית). יש לישב ששיעור הכתוב שמשה הוכיח להם שכל מבוקשם אינו לשם עבודת ה', כמו שאמרו, אלא, חפץ שררה לבד, כי "המעט מכם", ה' הידיעה, כלומר, שמובן כי עבודה של לויה שפלה היא לכם ובקשתם גם כהונה.
אם כן אתם נועדים לנגד ה', "ואהרן מה הוא כי תלינו עליו". כלומר, טענתכם שאתם טובים הימנו מפני חטא העגל.