1. אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות, אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב".
הרי שהמציאו לנו עניין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות. שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו די כוח, להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצוות לשמה. שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק, בתורה ומצוות בלבד, מספיק לו, אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצוות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה". (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"א)
2. ואל יקשה בזה, מדוע בזמן שהאדם מקבל על עצמו את העול מלכות שמיים, היינו שרוצה לעבוד בעל מנת להשפיע להבורא יתברך, מכל מקום אינו מרגיש שום חיות, שחיות הזו יחייב אותו את הקבלת עול מלכות שמיים, אלא צריך לקבל על עצמו בעל כורחו שלא בטובתו, היינו שהגוף לא מסכים על עבדות זו, מדוע הקב"ה לא משפיע לו אז חיות ותענוג.
הטעם, שזהו תיקון גדול. שלולי זאת, אלא הרצון לקבל היה מסכים לעבודתו זו, אף פעם לא היה לו באפשרותו להגיע לשמה. אלא תמיד היה עובד מטעם תועלת עצמו, היינו למלאות תאוותו. וזה דומה כדאמרי אינשי, שהגנב בעצמו צועק: "תתפסו את הגנב". ואז אי אפשר להכיר, מי הוא הגנב האמיתי, כדי לתופסו ולהוציא מידו הגניבה.
אבל בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם בעבודה של קבלת עול מלכות שמיים, אז כיוון שהגוף מרגיל את עצמו לעבוד עבודה מה שהוא נגד רצונו, אז יש לו האמצעים, שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה רק במטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. כי כל כוונתו צריך להיות רק לה', כמו שכתוב "אז תתענג על ה'". היינו מקודם, כשהיה עובד לה', לא היה לו תענוג מעבודתו, אלא עבודתו הייתה על דרך הכפייה.
מה שאם כן כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בעל מנת להשפיע, אז הוא זוכה להתענג על ה' מעבודה בעצמה יהיה לו תענוג וחיות. וזה נקרא, שגם התענוג יהיה אז לה' דווקא. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר כ', "עניין לשמה")
3. בכדי שהאדם יזכה לשמה, הוא צריך לאתערותא דלעילא (להתעוררות מלמעלה), כי זהו הארה ממרום, ואין זה בשכל האנושי להבין, אלא מי שהוא טועם, הוא יודע. ועל זה נאמר: "טעמו וראו כי טוב ה'".
ומשום זה, צריך האדם, בזמן קבלת עול מלכות שמיים, שיהיה על תכלית השלימות, היינו כולו להשפיע ולא לקבל כלום. ואם האדם רואה, שאין האיברים מסכימים לדיעה זו, אין לו עצה אחרת, אלא תפילה, שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שגופו יסכים לשעבד את עצמו להקב"ה.
ואל תאמר, אם בחינת לשמה הוא מתנה מלמעלה, אם כן מה מועיל את התגברותו ועבודתו, וכל הסגולות והתיקונים, שהוא עושה, בכדי לבוא לשמה, אם זה תלוי ביד ה'. ועל זה תירצו חז"ל ואמרו: "אי אתה בן חורין לפטור ממנה". אלא על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא (ההתעוררות מלמטה). וזהו בחינת תפילה.
אבל אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה. לכן על ידי המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה"לשמה".
ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. משום שראה, שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא. ואז הקב"ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר כ', "עניין לשמה")
4. עניין העסק בתורה ומצוות שלא לשמה, הפירוש, שהוא מאמין בהשי"ת, ובתורה, ובשכר ועונש, והוא עוסק בתורה, מחמת שהשי"ת ציווה לעסוק, אבל משתף הנאת עצמו, עם עשיית הנחת רוח ליוצרו. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ב)
5. אצילות הוא בחינת מחזה ולמעלה, שהוא רק כלים דהשפעה.
בי"ע הוא סוד קבלה בעל מנת להשפיע.
עליית ה' תתאה למקום בינה. כיוון שהאדם מוטבע ברצון לקבל על מנת לקבל, לכן אין האדם מסוגל לעשות איזה דבר, בלי שיהיה שם קבלה לעצמו.
לכן אמרו חז"ל "מתוך שלא לשמה באים לשמה". דהיינו, שמתחיל לעסוק בתורה ומצוות בעל מנת "הב לן עותרא עלמא דין (תן לנו עושר העולם הזה)". ואחר כך בעל מנת "הב לן עותרא עלמא דאתי (תן לנו עושר עולם הבא)". וכשלומד כך, אז הוא צריך להגיע ללמוד לשמה, היינו לשם התורה. דהיינו שהתורה ילמוד אותו את דרכי השי"ת. ואז הוא צריך לעשות מקודם המיתוק של מלכות בבינה, שפירושו, שמעלה את המלכות, שנקרא רצון לקבל, לבינה, שהוא בחינת השפעה. היינו, שכל עבודתו יהיה רק בעל מנת להשפיע.
ואז נעשה לו חושך. שמרגיש שהעולם חשך בעדו, משום שאין הגוף נותן כוח לעבודה רק בבחינת קבלה, ולא בבחינת השפעה. ואז אין לו עצה אחרת, רק להתפלל לה', שיאיר עיניו, שיוכל לעבוד בבחינת השפעה. וזה פירוש "מי קיימא לשאלה ("מי" עומדת לשאלה)". שהכוונה על בינה, שנקראת "מי". ו"שאלה" היא מלשון "שואלין על הגשמים", שפירושו תפילה. כיוון שמגיע לבחינת "מי" בינה, אז המקום הזה יש להתפלל על זה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ע"ט, "אצילות ובי"ע")
6. לעולם אין לקוות שיגיע הזמן ושימצא הפתרון שיוכלו להתחיל את עבודת השי"ת מתוך "לשמה", אלא כמאז כן עתה, וכן לעתיד, מוכרח כל עובד ה' להתחיל בעסק העבודה, "מתוך שלא לשמה", אשר מתוכה יבוא אל ה"לשמה". והדרך להגיע לדרגה זו, אינה מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו, ובמידת שליטתו על ליבו, ועל כן רבים חללים נפלו ויפלו על שדה העסק "שלא לשמה", וימותו בלי חכמה. ועם כל זה, שכרם גדול מאוד, כי אין מחשבתו של אדם מסוגל להעריך אותו היקר והערך של עשיית נחת רוח ליוצרו. ואפילו העושה שלא על תנאי זה, מכל מקום, מתוך שאינו ראוי באופן אחר, עושה גם כן נחת רוח ליוצרו. וזה נקרא שלא מדעתו. (בעל הסולם, "מצווה אחת")
7. הנה, בכדי לזכות לבחינת לשמה, אין זה בידי אדם להבינה. כי אין זה בשכל אנושי להבין, איך אפשר להיות דבר כזה בעולם. וזהו מטעם, כי כל מה שנותנים לאדם להבין, שאם יעסוק בתורה ומצוות ישיג משהו, מוכרח להיות שם תועלת עצמו, כי אחרת אין האדם מסוגל לעשות משהו. אלא זהו הארה הבאה מלמעלה. ורק מי שטועם זה, הוא יכול לדעת ולהבין. ועל זה נאמר "טעמו וראו כי טוב ה'".
אם כן יש להבין, בשביל מה האדם צריך לעשות תחבולות ועצות איך להגיע לשמה. הלא, לא יעזור לו שום עצות, ואם ה' לא ייתן לו את הטבע השני, הנקרא רצון להשפיע, לא יועיל לאדם שום יגיעה, בכדי להשיג את העניין של לשמה.
והתשובה היא, כמו שאמרו חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (פרקי אבות ב', ט"ז). זאת אומרת על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא (ההתעוררות מלמטה), היות שזהו בחינת תפילה. כי תפילה נקרא חיסרון, ובלי חיסרון אין מילוי. לכן כשיש להאדם צורך לבחינת לשמה, אז בא המילוי מלמעלה, ואז בא מלמעלה עניית התפילה. היינו, שהוא מקבל מילוי על חסרונו.
נמצא, זה שצריכים עבודת האדם בכדי לקבלת מה' את הלשמה, הוא רק בחינת חיסרון וכלי. והמילוי, אף פעם האדם יכול להשיג מעצמו, אלא זהו מתנת אלוקים.
אולם התפילה צריכה להיות תפילה שלימה. היינו, מעומק הלב, שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא ה' בעצמו. ואיך האדם יודע זאת, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. הידיעה הזאת האדם יכול להשיג דווקא אם הוא השקיע כל הכוחות מה שיש ברשותו, ולא עזר לו.
לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמיים. אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. ואז הקב"ה שומע תפילתו.
אבל האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלימות. היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות, שאין האיברים מסכימים לדעה זו.
ומזה הוא יכול לבוא לדעת בבירור, שאין לו עצה אחרת, אלא שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שהגוף כן יסכים לשעבד עצמו לה' בלי שום תנאים. היות, שהוא רואה, שאין בידו לשכנע את גופו, שיבטל את עצמותו לגמרי. נמצא, שדווקא בזמן שהוא רואה, שאין מה לקוות שגופו יסכים מצד עצמו לעבוד לתועלת ה', אז התפילה שלו יכולה להיות מעומק הלב. ואז נתקבל תפילתו.
ויש לדעת, שעל ידי זה שזוכים לבחינת לשמה, הוא ממית את היצר הרע. כי היצר הרע הוא הרצון לקבל. ועל ידי זה שזוכין להרצון להשפיע, אז הוא מבטל את הרצון לקבל, שיהיה בידו מה לעשות. זה נבחן שממית אותו. היות כיוון שהעבירו מתפקידו, ואין לו מה לעשות, כי כבר לא משתמשים עימו, זה שנתבטל מפעולתו, זה נבחן שהמית אותו. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ה', "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")
8. בפסוק "לא אמות כי אחיה". האדם בכדי להגיע להאמת, צריך שיהיה בהרגשה, שאם לא ישיג את האמת, הוא מרגיש את עצמו למת, כי רוצה לחיות. זאת אומרת, שהפסוק "לא אמות כי אחיה" נאמר על מי שרוצה להשיג את האמת.
וזה סוד "יונה בן אמיתי". יונה מלשון אונאה. בן מלשון מבין. שמבין, משום שתמיד מסתכל על מצבו, שבו הוא נמצא, ורואה שאונאה את עצמו ואינו הולך בדרך האמת. כי אמת נקרא להשפיע, היינו לשמה. והיפוך מזה אונאה ושקר, היינו רק לקבל, שהוא שלא לשמה. ועל ידי זה הוא זוכה אחר כך לבחינת "אמיתי", היינו להאמת. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר כ"ח, "לא אמות כי אחיה")
9. בכדי להרגיש את החיים שבתורה, האדם צריך להכנה דרבה, להכשיר את גופו, שיהא מסוגל להרגיש את החיים שבתורה. לכן אמרו חז"ל, שצריכים להתחיל בשלא לשמה, ועל ידי המאור התורה, שישיג בזמן שעדיין נמצא בשלא לשמה, זה יביאהו לשמה, כי המאור שבה מחזירו למוטב. ואז תהיה לו היכולת ללמוד לשמה, היינו לשם התורה, הנקראת "תורת חיים", משום שכבר ישיג את החיים שבתורה, כי המאור שבתורה ייתן הכשרה להאדם, שתהיה לו היכולת להרגיש את החיים, הנמצא בתורה. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)
10. אמרו חז"ל, שאמר הקב"ה לישראל "מכרתי לכם תורתי. כביכול, נמכרתי עימה. שזהו, ויש לך מקח, שמי שמכרו, נמכר עימו".
משמע מכאן, שהקב"ה רוצה, שבעת שהאדם לוקח את התורה, שייקח עימו כביכול את הקב"ה. אבל האדם אינו מרגיש זאת, שיהא נצרך לזה. ובעיקר האדם נמשך אחר רוב העולם. והיות כשמתחילים ללמוד לנשים ולקטנים וכלל עמיי הארץ, אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל בשלא לשמה. ובדרך כלל נמשכים כולם אחרי ההתחלה, כלומר מה שנתנו להם לדעת את הסיבה שצריכים לתורה, הן סיבות של שלא לשמה, ולא מטעם "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". וממילא רוב העולם בכלל לא מבינים, שיש עניין שכר, הנקרא "דביקות ה'".
לכן דעת הרבים שולטים על האדם, שהוא לא צריך את לימוד התורה, בכדי שעל ידי זה תהיה בידו היכולת להגיע להכוונה אמיתית. כלומר שעל ידי התורה יהיה בידו לכוון בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו. שזה יביא לו בחינת דביקות להידבק בה'. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)
11. האדם צריך ללכת בקו ימין הנבחן לשלימות, ולהתפלל לה' ולהודות לה', אפילו אינו מוצא בעצמו, שום דבר שיהיה לו תשוקה לרוחניות. ולפי זה איך הוא יכול לבוא להודות לה' ולומר שה' שומע מה שהוא מדבר אליו שזהו הפירוש שמייחסים את העבודה לה', הוא מקבל עבודתו, ולא חשוב באיזה צורה נראה העבודה.
אלא אם הוא רק מייחס לה', ואומר זה שאני פונה לה', ומאמין שהוא יכול לענות, לי, על משאלותיי, שבזה האדם שמח ומרגיש עצמו, לאיש מרים מעם. כלומר ששאר אנשים, אין להם שום עניין עם רוחנית, והוא מאמין, שה' נתן לו על כל פנים (הרגשה), שאין לו רוחניות, לא חשוב באיזה צורה שהוא, אלא זה שיש לו ההתעניינות, לחשוב בקשר לרוחניות, לא חשוב, אם יש לו או אין לו, או שהוא עכשיו בתכלית השפלות, היינו שהוא רואה שאין לו עתה שום רצון שיעלה בדרגה, ולצאת מהשפלות, אולם הוא נותן תודה לה' על זה, לכל הפחות שהוא חושב על רוחניות, ולשאר אנשים אין להם, שום מחשבה לרוחניות.
אם הוא יכול לתת תודה לה' הוא מקבל מזה שמחה, ו"מתוך שלא לשמה בא לשמה". (הרב"ש, מאמר 17, "מהו האיסור לתת שלום מטרם שמברך לה', בעבודה", 1989)
12. הכניסה לעבודה מוכרח להיות שלא לשמה, היינו שעל ידי זה שהוא יאמין בה' יהיה לו חיים של תענוג. זאת אומרת אם הוא יעשה פעולה זאת, הנקראת אמונה, אזי היא מביאתו לידי התרוממות הרוח ולידי כוחות נפשיים יותר עליונים, מכפי שיש לו, בזמן שאין עושה הפעולה הזאת.
נמצא שזו סגולה שהוא יכול לטעום טעמים יותר גדולים בכמות ואיכות, מכפי שהוא טועם בזמן שהוא עושה סגולות אחרות שיביאו לו תענוג.
זאת אומרת שיש הרבה סגולות בכדי להשיג תענוג, היינו אכילה, שתייה, שינה וכדומה, או מלבושיי כבוד, או מזה שהוא עושה פעולות שאנשים יכבדוהו. פעולות כאלה אנו רואים שהן סגולות, שעל ידן הוא משיג תענוג.
אבל התענוגים שסגולות אלה מביאות לו, הם תענוגים מצומצמים בכמות ואיכות. מה שאין כן הסגולה של האמונה, מביאה לו תענוג יותר גדול בכמות ואיכות. וכל זה נקרא "שלא לשמה", היינו משום שכל כוונתו הוא רק בכדי להשיג תענוג יותר גדול.
ורק אחרי שמשיג מדרגה זאת הנקראת שלא לשמה, אזי הוא זוכה לידי תופעות אחרות, שבא לידי מצב יותר עליון. היינו שאין לו אז שום חשבון לעצמו, אלא כל החשבונות והמחשבות שלו הם האמת.
כלומר שכל כוונתו היא אך להתבטל את עצמו לידי מציאות האמיתית, שמרגיש, שעליו רק לשמש את המלך, מחמת שמרגיש את רוממותו וגדלותו וחשיבותו של המלך.
אז הוא שוכח, היינו שאין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שבחינתו עצמו מתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שהוא מרגיש. נמצא אז בבחינת לשמה, היינו נחת רוח לה', וכל דאגותיו ומאווייו במה שיוכל ליהנות לה'. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה עולה שם כלל. ואז הוא בבחינת משפיע על מנת להשפיע. (הרב"ש, מאמר 223, "הכניסה לעבודה")
13. איך האדם יכול לצאת מהנטיות, שהוא רגיל בהם מצד הלידה, הלא מצד השכל אי אפשר להבין, איך יש מציאות, שהאדם יחשוב אחרת, מכפי הנטיות שלו. ושם (בהקדמה, אות ג'), אומר, "שבגלל זה ניתן לנו תיקונים, שעל ידי האדם מוכרח לעבוד ולתת יגיעה, אחרת היו כל הנבראים במצב המנוחה, מטעם ששורש הנבראים שהוא הבורא, הוא במצב המנוחה המוחלטת, וכל ענף רוצה להידמות לשורשו".
והתיקונים האלו נקראים "הקנאה, והתאווה, והכבוד, הם מוצאים את האדם מן העולם" (פרקי אבות א', כ"א). ואומר שם, שעל ידי הקנאה והכבוד יש אפשרות לשנות את נטיות התאווה, לבוא לדרגת צומח, שהוא מתחיל לעבוד לטובת הזולת מטעם שלא לשמה. וכמו כן על ידי הקנאה, הוא יכול לעבור לדרגת חכמה, כמו שאמרו חז"ל, "קנאת סופרים תרבה חכמה". וכמו כן יכולים לעבור מבחינת חי לבחינת מדבר, גם כן על ידי שלא לשמה.
אולם מה מועיל השלא לשמה, אם אין לו הנטיות אמיתיות למדרגה שהוא עובר. ועל זה אמרו חז"ל, אצל בחינת תורה, "שהמאור שבתורה מחזירו למוטב". נמצא, שעל ידי שלא לשמה באים לשמה. לכן אמרו, "לעולם ילמוד אדם שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה באים לשמה". (הרב"ש, מאמר 4, "מהו, שתולדות הצדיקים הם מעשים טובים, בעבודה", 1990)
14. סדר העבודה הוא, היות שאנו נולדנו כבר לאחר חטא דעץ הדעת, לכן אנחנו כבר משוקעים בהרצון לקבל לתועלת עצמו, שעל זה היה צמצום והסתר. לכן סדר עבודה שלנו מתחיל בבחינת "עבודה של שלא לשמה". היינו, כשאנו מתחילים לקיים תורה ומצוות, אנו צריכים להאמין אפילו על שלא לשמה. כי בלי אמונה, אפילו שלא לשמה, לא יכולים לעשות.
ובכל מקום, שהעבודה היא על בסיס אמונה, כבר עבודה זו קשה. כלומר, שרק במקום שהשכר והעונש מגולים, אז העבודה נקראת "בתוך הדעת", היות שרואים תיכף את התוצאות.
מה שאין כן בזמן שהשכר ועונש מכוסים, ורק צריכים להאמין בשכר ועונש, אז אפילו שלא לשמה הוא יגיעה גדולה. אולם זה עוד לא נורא, מטעם שהוא לא נגד הטבע של הרצון לקבל לעצמו. מה שאין כן אם רוצים להגיע לדביקות, הנקרא "בעל מנת להשפיע", אז מתחיל הגוף להתנגד בכל כוחו, ובלי עזרה מלמעלה אי אפשר לצאת משליטת הרצון לקבל.
ועל זה אמרו "אלמלא ה' עוזרו, אינו יכול לו". והעצה לזה היא תורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". (הרב"ש, מאמר 3, "מהו, שהעולם נברא בשביל תורה", 1990)
15. צריכים לדעת, שמדרגת "שלא לשמה" היא מדרגה חשובה מאוד, ואין לנו שכל להעריך את חשיבות של תורה ומצוות שלא לשמה. ואאמו"ר זצ"ל אמר "עד כמה שהאדם מבין להחשיב את העבודה דלשמה, שהיא עבודה חשובה, הוא צריך לדעת, אפילו השלא לשמה עוד יותר חשוב מהלשמה, שאדם נתן שיעור לחשיבותה. כי אין האדם מוכשר להעריך את החשיבות של קיום תורה ומצוות אפילו שלא לשמה. אבל בטח ששלימות קיום של תורה ומצוות צריך להיות לשמה". (הרב"ש, מאמר 23, "שלום אחר מחלוקת יותר חשוב משאין מחלוקת כלל", 1987)
16. היות שאין האדם מסוגל לעבוד אלא בשלא לשמה מטעם שהטבע שלו הוא הרצון לקבל לעצמו. אבל אם האדם נתן הרבה זמן ויגיעה רבה על הכוונה דשלא לשמה, וסוף כל סוף כשהוא ייתן חשבון לנפשו מה יהיה עם היגיעה שעבד כל ימי חייו, ואם אין הכוונה לשמה, נמצא שכולו הולך לטמיון, כי שלא לשמה היא בחינת שקר, ולשקר יש קיום רק בעולם הזה, מה שאין כן בעולם האמת אין מקום לשקר.
נמצא, שכל היגיעה שנותן כל ימי חייו עבור תורה ועבודה מי ייקח את זה, הלא לזה אין מקום בעולם האמת, ויש כלל ש"אין אדם טורח בסעודה ומפסידה".
נמצא לפי הנ"ל, שכל היגיעה שטרח בעולם הזה הוא יפסיד בפעם אחת, שברגע שהאדם צריך ללכת לעולם האמת הוא משאיר את כל טרחתו בעולם הזה. נמצא, החשבון הזה גורם לו שיחזור בתשובה, כדי שיתקן את כל עבודתו שתהא לשמה, כי לא רוצה שכל עבודתו בעולם הזה תהיה לשווא.
נמצא שהעצה היא להאדם, שאם הוא רואה שעוד לא מסוגל לעבוד לשמה, שירבה הרבה עשיות בשלא לשמה. כי בזמן שיראה שיש לו הרבה מעשים בשלא לשמה, אז לא תהא לו ברירה אחרת אלא לחזור בתשובה ולעשות לשמה, כי אחרת כל עבודתו היה בחינם.
ויש כלל, אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. לכן אם יש לו הרבה מעשים בשלא לשמה, אז לא ירצה להפסיד את כל טרחתו, לכן יהיה לו צורך לתקן את כל עבודתו שיכנס בהקדושה.
מה שאין כן למי שעובד שלא לשמה ואין לו הרבה מעשים, היינו שלא נתן הרבה זמן בתורה ועבודה על דרך שלא לשמה, אזי אין לו כל כך צורך לחזור בתשובה, משום שאין לו כל כך מעשים להפסיד. לכן צריכים להשתדל אפילו בשלא לשמה להרבות במעשים טובים, כי זוהי סיבה שיהא לו צורך לחזור בתשובה ולעסוק בלשמה. (הרב"ש, מאמר 269, "אין אדם טורח בסעודה ומפסידה")
17. עליון מברר לצורך התחתון את הגו"ע (מטעם ש"אין חבוש מתיר את עצמו"). והעליון עושה מסך על מ"ן דתחתון, היינו כוח הדוחה, עד שיהיה בחינת מקבל על מנת להשפיע. ורק אז נתפס האור בהמ"ן. פירוש, שעניין מ"ן הוא בחינת רצון לקבל. וזהו מתבטא על ידי תפילה. שתפילה, הנקרא בחינת העלאת מ"ן, ועניית התפילה נקרא בחינת מ"ד, אור ישר, שפע עליונה, השפעה.
והתפילה הזו, הנקרא מ"ן, צריכה לתנאים, היינו שיהיה בהתפילה התיקון של מסך, היינו שיהיה כוונתו לה', הנקרא לשמה. והכוחות לעשות לשמה מוכרחין לקבל מהעליון, כי אין בכוחו של התחתון להתחיל בעבודה, אלא מבחינת שלא לשמה, הנקרא רצון לקבל, כי רק השלא לשמה נותן את כוח המנענע הראשון של התחתון, כי בזמן שאין האדם מוציא טעם מספיק מהנאות גשמיות, אזי הוא מתחיל לחפש אחרי תענוגים רוחניים.
נמצא ששורש עבודתו של התחתון הוא הרצון לקבל. והתפילה, הנקרא מ"ן, עולה למעלה, אזי העליון מתקן את המ"ן הזו, ונותן עליה כוח המסך, שהוא רצון לעכב את השפע, מטרם שהתחתון יודע בעצמו, שכוונתו הוא להשפיע.
היינו, שהעליון משפיע לתחתון טעם ועונג ברצון להשפיע, שעל ידי זה שהתחתון מרגיש את רוממותו יתברך, אזי הוא מתחיל להבין, שכדאי להתבטל אליו ולהתבטל ממציאותו עצמו.
ואז הוא מרגיש שכל זה שיש לו מציאות, הוא רק מטעם שרצונו יתברך הוא כך, שיש רצון לה', שיהיה לתחתון מציאות, אבל הוא כשלעצמו רוצה להתבטל ממציאותו, נמצא אז שכל חיותו שהוא מרגיש, הוא על חשבון לשמה, ולא על חשבון עצמו.
וכשמרגיש הרגשה זו, נבחן אז שכבר יש לו התיקון של המ"ן. ואז הוא מוכשר גם כן לקבל את המ"ד, שכבר אין ביניהם שום סתירה, כי גם התחתון רוצה בטובת העליון ולא לתועלת עצמו. וזה נבחן כשהעליון נותן לתחתון בחינת מוחין, אזי הוא נותן לו גם את הלבושיי מוחין, כנ"ל שנותן לתחתון את השפע וגם את כוח המסך, שהוא הרצון להשפיע. וזה עניין "מתוך שלא לשמה באין לשמה". (הרב"ש, מאמר 587, "עליון מברר לצורך התחתון")
18. בכל מקום שהאדם פורש את עצמו מליהנות לעצמו, וגורם בחינת ייחוד, אתה מוצא בו קדושה. היינו משום שהאור העליון יכול לשרות שם, משום שהכלים יכולים לקבל את אור ה' הנקרא קדושה, שהקדושה שורה רק במקום טהרה. שטהרה נקראת טהרת המידות, ואז הקדושה שורה במקום טהרה.
אבל יש לפעמים, "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם", היינו אפילו שעוד אין הכלים מוכנים להיות בהשתוות, אבל בכדי לסייע להאדם שיבוא לידי זה, מוכרחין לעוזרו מלמעלה. כי זהו עניין שלא לשמה, המאור שבה מחזירו למוטב. המאור הזה נקרא "ה' השוכן אתם בתוך טומאתם".
וזה שייך דווקא אם האדם רוצה לבוא לשמה, אלא שאינו יכול לנצח את גופו. לכן נותנים לו את המאור הזה, בכדי שיוכל לנצח את הרצון לקבל, וללכת בדרך ה', שהוא השפעה. (הרב"ש, מאמר 218, "ישראל הם בני מלכים")
19. ידוע שדבר קטן אי אפשר לראות. מה שאם כן דבר גדול, יותר קל לראות. לכן משום זהו, בזמן שאדם עוסק במעט שקרים, אין הוא מסוגל לראות את האמת, איך שהוא הולך בדרך השקר. אלא הוא אומר, שהוא הולך בדרך האמת. ואין לך שקר גדול מזה.
והטעם הוא, משום שאין לו כל כך שקרים שיוכל לראות את מצבו האמיתי. מה שאם כן בזמן שהאדם רכש לו הרבה שקרים, נמצא שהשקר כבר נתגדל אצלו בשיעור, שאם רצה לראות, כבר זה באפשרותו לראות. נמצא שעכשיו היינו בזמן שהוא רואה את השקר, זאת אומרת שהוא הולך בדרך של שקר, אזי הוא רואה את מצבו האמיתי.
היינו, שהוא רואה את האמת בנפשו, איך לעלות על המסילה הנכונה. נמצא שהנקודה הזה, שהוא נקודת האמת, שהוא הולך בדרך השקר, הוא האמצעי בין אמת לשקר. שזהו הגשר המקשר בין האמת להשקר. שנקודה זו הוא הסוף של השקר, ומכאן ואילך מתחיל דרך האמת.
ועל דרך זה יובן לנו מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שבכדי לזכות לשמה צריכים מקודם להכין שלא לשמה הכי גדול, ואחר כך יכולים לבוא לשמה.
ואפשר לפרש על דרך הנ"ל, היינו שלא לשמה נקרא שקר, ולשמה נקרא אמת. ובזמן שהשקר הוא קטן, היינו שהמצוות והמעשים טובים הם מועטים, נמצא שיש לו שלא לשמה קטן, ואז אין הוא מסוגל לראות את האמת. לכן הוא אומר אז, שהוא הולך בדרך הטוב והאמת, היינו שהוא עוסק בלשמה.
מה שאין כן כשעוסק ביום ובלילה בתורה ומצוות שלא לשמה, אז הוא מסוגל לראות את האמת משום שעל ידי ריבוי שקרים נעשה אצלו גדול, נמצא שהוא רואה באמת, איך שהוא הולך בדרך השקר. ואז הוא מתחיל לתקן את מעשיו.
היינו, שאז הוא מרגיש, שכל מה שהוא עושה הוא רק שלא לשמה, ומהנקודה הזו עוברים לדרך האמת, היינו לשמה. ורק כאן בנקודה זו, מתחיל את העניין "משלא לשמה באים לשמה". מה שאם כן מקודם זה טוען שהוא עוסק לשמה, ואיך אפשר לשנות את מצבו ודרכו.
לכן, אם האדם מתעצל בדרכי עבודה אין באפשרותו לראות את האמת, איך שהוא משוקע בהשקר. אלא על ידי ריבוי בתורה ומצוות להשפיע נחת רוח ליוצרו, אזי יכולים לראות את האמת, איך שהולכים בדרך השקר הנקרא שלא לשמה, וזהו נקודה האמצעית בין אמת - לשקר.
לכן עלינו להתחזק בדרך ה' כפי שהורו לנו אאמו"ר זצ"ל, ונתחזק בביטחון עז ובכל יום יהיה לנו כחדשים. שצריכים לחדש בכל עת את היסודות, שעל ידי זה נזכה ליתד שלא תמוט לעולם, ונצעד קדימה. (הרב"ש, אגרת ט"ז)
20. "אמר רבי יוחנן למה נמשלו ישראל לזית, לומר לך, מה זית לא מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין" (מנחות נ"ג, ע"ב).
עניין הייסורים שמחזיר את האדם למוטב. וצריך מקודם לדעת מהו עניין של מוטב. ידוע, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, שהכוונה שמצד הטבע האדם אינו דואג אלא לטובת עצמו, וממילא אין שום מציאות שתהיה לו יכולת לעשות תורה ומצוות לשם שמיים ולא לטובת עצמו.
אלא על ידי יסורין, היינו בזמן שאינו מרגיש טעם בדברים גשמיים, זאת אומרת שאינם נותנים לו הספקה בחיים שלו. והיות שהאדם נברא על כוונה דלהיטיב לנבראיו, הוא אינו מקבל הנאה מספקת שיהיה לו כדאי לחיות בעולם ולסבול את הכול בכדי להשיג את מעט התענוג מה שהגשמיות נותנת לו.
ובשיעור שהוא מרגיש ייסורים בחייו, היינו שאין לו ממה לקבל חיות, אז בהכרח הוא מתבטל לעבוד בבחינת השפעה. היינו, בזמן שהוא רואה שעל ידי מעשים של קבלה לא ישיג חיות, אז הוא מתחיל לעשות מעשים של השפעה בכדי שמעשים של השפעה ישפיעו לו תענוג.
נמצא שהייסורים מחזירין אותו למוטב, היינו הייסורים שהוא מרגיש שאין לו ממה לקבל תענוג, גורמים לו שיחזור למוטב, היינו שיעשה מעשים של השפעה. כי עניין מוטב הוא בחינת השפעה, כמו שכתוב "רחש ליבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך", היינו להשפיע.
נמצא שעל ידי הייסורים, שהוא סובל מזה שאין לו חיות, הוא בוחר לעצמו דרך חדשה ומתחיל לעסוק להשפיע.
ואף שגם זה הוא על הכוונה לקבל, אבל זה נקרא בחינת שלא לשמה הקרוב לשמה, שזה עניין שמתוך שלא לשמה באים לשמה, מסיבת המאור שבה מחזירו למוטב. כי מאחר שהוא עושה מעשיו להשפיע, על ידי זה הוא מתחיל להרגיש מאור בהמעשים דלהשפיע. והמאור הזה יש בסגולתו להפוך אחר כך שיעשה להשפיע. (הרב"ש, מאמר 279, "למה נמשלו ישראל לזית")
21. ידוע שיש מעשה מצוות וכוונת המצוות. כלומר, מה הוא רוצה עבור עבודתו, כשהוא מתייגע בקיום בתורה ומצוות. ולמדנו, שעל זה יש שכר בשני אופנים:
א. "נקרא לא לשמה".
ב. "נקרא לשמה".
ושלא לשמה נקרא, שבשביל העבודה שלו יתנו לו שכר, הן בעולם הזה והן בעולם הבא. וכמו שאומר בזוהר הקדוש, שהעבודה הזו לא נקראת עיקר, כמו שאומר בזוהר הקדוש ("הקדמת ספר הזוהר", דף קפ"ה, ובפירוש "הסולם", אות ק"צ) ש"היראה דשלא לשמה לאו עיקר יראה". (ובאות קצ"א) אומר וזה לשונו "היראה שהיא עיקר, הוא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט והכול נחשב כאין לפניו, וישים חפצו באותו המקום, שנקרא יראה".
ומזה יצא לנו, שיש שתי מיני כוונות בעת עשיית המעשים, הן בלימוד התורה והן בעשיית המצוות. שעבודת הכלל היא בבחינת לקבל שכר. ועבודת הפרט היא לשם שמיים, וזהו השכר שלהם, אם הם יכולים לשמש את המלך. כלומר, שכל התענוג שלהם, שנותן להם חומרי דלק, שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע, הוא בזה שהם מרגישים, שהם עושים נחת רוח למלך, ונותנים שבח והודאה למלך, בזה שנתן להם מחשבה ורצון לעבוד בשבילו, ולא מטעם לקבל שכר אחר תמורת עבודתם.
כי כדי לקבל שכר, הם אומרים, שאין אנו צריכים להרגיש את גדלות המלך, אלא אנו צריכים להסתכל על גדלות וחשיבות השכר, שיקבלו תמורתן, אם יקיימו את התורה ומצוות, אבל הבורא יכול להישאר אצלם באותה גדלות וחשיבות, כמו שהיה אצלם בתחילת עבודתם.
מה שאין כן אם כוונתם היא לעשות נחת להבורא, הרי זה גורם, שאם הם רוצים להוסיף עבודה, הם נצרכים להוסיף בגדלות הבורא, כי כפי שיעור גדלותו יתברך, בשיעור זה הם יכולים להיבטל אליו ולעשות את כל מעשיהם רק לשם שמיים. וזה כמו שאומר בזוהר הקדוש על פסוק "נודע בשערים בעלה", שכל אחד ואחד "לפום מה דמשער בלביה".
אי לזאת, אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמיים, בכדי שיהיה להם חומרי דלק לעבודה, הם צריכים כל יום להשתדל להשיג בחינת אמונה בגדלות ה', היות שגדלות ה' זו שמחייבת אותם לעבוד בשבילו. וזהו כל התענוג שיש להם בעבודתם. (הרב"ש, מאמר 15, "מהו, שהצדיקים ניכרים על ידי הרשעים, בעבודה", 1989)
22. חז"ל אמרו "לעולם יעסוק בתורה ומצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ', ע"ב). הנה במעשה המצוות ובלימוד התורה יש הבחן גדול בין חלק הנגלה, היינו המעשה, וחלק הנסתר, היינו הכוונה. כי אין שום אדם שתהיה לו היכולת להסתכל על הכוונה. כי המעשה שהוא עושה בין אדם למקום, אין אז אדם באמצע שיעשה לו הביקורת מה כוונתו, כי בדרך כלל כל אחד ואחד עסוק בענייני עצמו ואין לו זמן לחשוב את החשבונות של חבירו. נמצא, על הכוונה רק הוא בעצמו חושב. זאת אומרת, כשהוא עוסק בשלא לשמה, היינו שמצפה לשכר, אז העבודה והשכר אינם במקום אחד ובזמן אחד. וכאן, שאנו מדברים מעונשים, אין העבירה והעונש במקום אחד ובזמן אחד, כי העונש הוא מקבל לאחר שהוא עובר את העבירה, ואחר כך הוא מקבל עונש, עונש בעולם הזה או עונש בעולם הבא. וזה נוהג רק בחלק דשלא לשמה.
מה שאין כן באלו אנשים שעובדים על הכוונה, היינו שיוכלו לבוא לכוון כל מעשיהם בעל מנת להשפיע, בהם השכר והעונש הם במקום אחד ובזמן אחד, כי זה שאינו יכול לכוון את המעשה להשפיע נחת רוח להבורא, זהו העונש שלו, ואינו צריך שיתנו לו עונש אחר, כי אין לו ייסורים יותר גדולים, בזה שהוא רואה, שהוא עוד מרוחק מהבורא.
והראייה לזה, שאין לו אהבת ה', שירצה לכבד אותו. וכל זה הוא מטעם, שהוא נמצא במצב "אחוריים והסתר" מהבורא, זהו שכואב לו, וזה הוא העונש שלו. וכאן הוא השכר שלו, אם יש לו אהבת הבורא ורוצה להשפיע לו נחת רוח. אבל זה הוא כנ"ל דווקא באלו שרוצים להגיע לעבוד רק לשם שמיים, ולא ב"לא לשמה", באלו שייך לומר שהעונש והשכר הוא באותו מקום ובאותו זמן. (הרב"ש, מאמר 27, "מאמר התשובה", 1985)
23. עיקר עבודה בתורה ומצוות הוא, כשמתחילים ללכת בדרך המביא לשמה. כלומר, שבזמן שהאדם התחיל את העבודה, מתחילים בשלא לשמה, כמו שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה באים לשמה".
ומשום זה תחילת עבודתו הייתה בחשק, מתוך שהיה רואה, שעל ידי קיום תורה ומצוות הוא יגיע לבחינת אושר בחיים. אחרת לא היה מתחיל. לכן בתחילת עבודתו, כלומר, זמן שעדיין עוסק בשלא לשמה, זאת אומרת, שכל זמן שהוא עובד, הוא מסתכל על השכר שיקבל לאחר עבודתו, לכן יש לו כוח לעבודה.
היות כמו בגשמיות, האדם רגיל לעבוד במקום, שידוע שיקבל שכר תמורת עבודתו. אחרת אין האדם מסוגל לעבוד בחינם, אם לא בשביל תועלת עצמו. ורק בזמן שהוא רואה, שיצא מעבודה זו לתועלת עצמו, יש לו כוח לעבוד בחשק וברצון. היות שהוא מסתכל אז על השכר ולא על העבודה.
אף העבודה לא עולה בחשבון, אם האדם מבין, שהוא מקבל כאן אצל בעל הבית זה פי כפל שכר מכשהיה עובד אצל בעל הבית הקודם, מטרם בא למקום עבודה שמשלמים פי כפל. זאת אומרת, כפי גודל השכר, כן נעשה בשיעור זה העבודה יותר קלה ויותר קטנה.
ובזה יש לפרש על דרך העבודה, שעניין "כריתת ברית" יהיה הפירוש, כשהאדם מקבל על עצמו העבודה, אפילו בשלא לשמה, הוא צריך לכרות ברית עם הקב"ה, שיעבוד אותו בין שיש לו חשק ובין שאין לו חשק.
אבל יש להבין, במה תלוי החשק. זה תלוי רק בהשכר. כלומר, בזמן שנותנים הרבה שכר, אז החשק לעבודה לא מתפסק. ורק בזמן שהשכר מוטל בספק, אז עובר חשק של עבודה, ועובר למנוחה. כלומר, שמרגיש אז יותר טעם במנוחה. עד כדי כך, שהוא אומר "אני מוותר על העבודה, עבודה זו יכול לעבוד מי שרוצה, כי זה לא בשבילי".
וכריתת ברית הוא, בזמן שהתחיל ללכת בעבודה אפילו של שלא לשמה. והיות כעת יש לו חשק לעבודה, אחרת מי היה מכריח אותו להיכנס בעבודת ה'. לכן האדם צריך לכרות ברית עכשיו, ולומר "אפילו שיבוא איזה זמן של ירידה, כלומר, שלא יהיה לו חשק לעבודה, מכל מקום הוא מקבל עליו, שלא יסתכל על החשק שלו, אלא יעבוד כאילו היה לו חשק". וזה נקרא "כריתת ברית". (הרב"ש, מאמר 31, "מהו כריתת ברית בעבודה", 1987)
24. כשאדם רוצה ללכת בדרך להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה', שעניינו הוא, לכוון, שהכול יהיה בעל מנת להשפיע, אז הוא צריך מקודם לקבל חיסרון, היינו שלא מוצא סיפוק בעבודה דשלא לשמה.
אז הוא מתחיל לחפש סדר אחר בעבודה. כי במה שהיה רגיל עד עכשיו לעסוק בתורה ומצוות, היה על תשתית של רצון לקבל, המכונה "שלא לשמה". ועכשיו, שהוא צריך להחליף את כל היסוד שלו, שעל יסוד הזה היה בונה את כל סדר החיים שלו, זה תלוי בשיעור, שהמצב דשלא לשמה, שהוא רואה, שדרך זו לא נכונה, ואינה נותנת לו מנוחה. ולא ינוח ולא ישקוט, עד שיצא ממצב זה למצב דלשמה.
אבל מי נותן לו להרגיש, בזמן שהוא נמצא במצב דשלא לשמה, שעוד זה לא הדרך הנכונה, ועוד הוא נמצא מרוחק מדביקות ה'. בו בזמן שהוא מסתכל על הכלל, שכל הכלל הולכים בתלם הזה, ולמה הוא צריך להיות יוצא דופן. ועוד קשה לו, בזמן שהוא מסתכל על הכלל, הוא רואה אנשים, שהם יותר כשרוניים, והם יותר בעל עבודה ממנו.
והם מסתפקים מסדר העבודה, שקיבלו בזמן היותם קטנים, שאז המדריכים לימדו אותם לעבוד רק בשלא לשמה, כנ"ל בדברי הרמב"ם ז"ל. ואז הוא רואה על עצמו, הגם ש"צרת רבים חצי נחמה", אבל הוא לא יכול להשלים עם המצב דשלא לשמה. אז באה השאלה, אם באמת שהוא פחות כשרוני ופחות בעל עבודה. ומאין בא לו זה, שהמצב דשלא לשמה אינו נותן לו מנוחה.
על זה באה התשובה: "אני ראשון". היינו, שהבורא נתן לו את החיסרון הזה, שלא תהיה לו היכולת להמשיך בדרך זו. ולא יחשוב האדם, שזה השיג מחכמתו עצמו. אלא, אומר הקב"ה "אני ראשון. זאת אומרת, אני נתתי לך את הדחיפה הראשונה, שתתחיל ללכת על הדרך האמת. בזה שעשיתי לך חיסרון, שתרגיש, שאתה בעל חיסרון מבחינת האמת".
ואז מתחילה העבודה, שמתחיל לצפות להגיע למצב, שידחה אהבה עצמית, וכל מעשיו יהיו אך ורק בעל מנת להשפיע. ואז עליו להקדיש לכך את כל המחשבה והמשאבים, העומדים לרשותו, בסוד "כל אשר בידך ובכוחך לעשות, עשה".
ואחר כך, כשהוא זוכה לדביקות ה', אז הוא חושב, שעל ידי יגיעתו בתורה ומצוות, ובהתגברות על אהבה עצמית שלו. והוא חושב, שזכה לזה רק על ידי העבודה שלו, שהייתה לו התמדה גדולה, ורק הוא, היה לו הכוח לנצל עד תום, האפשרות שיש לנצל, עשה לו החיל הזה, שזכה למה שזכה.
על זה אומר הפסוק "ואני אחרון. היינו, כמו שאני הייתי הראשון, שנתתי לך את החיסרון, כנ"ל. כמו כן, אני אחרון. זאת אומרת, אני נתתי לך המילוי להחיסרון". כי החיסרון נקרא "הכלי", והמילוי נקרא "האור". והיות שאין אור בלי כלי, לכן מקודם מתחילים לעשות את הכלי, ואחר כך נותנים השפע לתוך הכלי. לכן הבורא נתן קודם כל הכלי, שזה נקרא "אני ראשון". ואחר כך נתן השפע, שזה נקרא "אני אחרון". (הרב"ש, מאמר 14, "אני ראשון ואני אחרון", 1985)
25. "ואמרו חכמים לעולם יעסוק האדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמיי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לעניין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה". (הרמב"ם, "משנה תורה")