ספר עץ החיים עם פירוש פנים מאירות

ענף ט"ז

דברי הרב

א) סידור בינה ותבונה על מתכונתם. 
דע, כי אמא עילאה יש לה הויה דס״ג, והוא נוקבא אל אבא שהוא הויה דע״ב. והנה הויה זו דס״ג נקודתה בנקודת אלהים כנודע, כי הבינה הויה בניקוד אלקים כנודע.

פנים מאירות

א) יש לה הויה דס״ג והוא נוקבא וכו׳ הויה דע״ב: כבר הראת לדעת שראשי הבחנות שאחריהם יובדלו כל המדרגות, המה ד׳ בחי׳ דע״ס דאו״י הנודעות שביאר אותם הרב לעיל בענף ד׳, והמה הם ד׳ אותיות הויה. שיוד היא בחי״א, וה׳ עילאה בחי״ב, ואו בחי״ג, וה׳ תתאה בחי״ד, ואחריהם נמשכים ההפרש שבד׳ המדרגות שנק׳ ע״ב ס״ג מ״ה וב״ן, והיינו בסוד שיעור קומה: ע״ב קומתו עד החכמה שהיא בחי״א ויוד דהויה. ס״ג קומתו עד הבינה שהיא בחי״ב וה״ע וכו׳ כמו״ש בפמ"ס בענף ג׳ וד' ע״ש. ותמצא שם אשר ד׳ הבחי׳ דאו״י, נבחנות לב׳ דוכרין וב׳ נוקבין. שבחי״א ובחי״ג ב׳ דוכרין, ובחי״ב ובחי״ד ב׳ נוקבין, ע״ש ותמצא טעם. ובזה תדע, שכמו שבחי״א ובחי״ב שהם סוד י״ה דהויה המה דו״נ, כן יהיה ע״ב וס״ג בחי׳ דו״נ, והוא להיותם ענין אחד כאמור. 
נקודתה בנקודת אלקים וכו׳: זה יורה סוד שיתוף מדה״ר בדין שנתתקן בהויה זו דס״ג, בסו״ה ותלכנה שתיהם, שפירשו בזוהר חדש רות, על ב׳ ההין דהויה, ה״ע וה״ת, ע״ש. ולפיכך נקודתה בשם ה׳ תתאה שנק׳ אלקים כנודע, משא״כ למעלה מה׳ עילאה שה״ס ס״ג לא הגיע תיקון זה כמו״׳ש בפמ״ס ענף ט"ו אות ז׳ עש"ה. ובזה תבין מ״ש בתקונים חדשים ד״ה פתח עוד ר״ש, וז״ל בא״ד, אלא איהו בלחודוי בלא שיתוף וחשבן דכתיב ואין אלקים עמדי אפי׳ אלקים דאצילות, עש״ה ותבין עם האמור. (עי' זהר ע״פ הסולם בראשית א׳ אות קע״א בחלופי גרסאות).

דברי הרב

ב) והנה הויה זו נחלקת לד׳ בחי׳ בד׳ אותיותיה, והם ב׳ אהיה דיודין וא׳ דאלפין וא׳ דההין. והיא רמוזה בה׳ ראשונה דהויה הכוללת כל האצילות. ואבא, הוא יוד של שם הויה, כנ״ל.

פנים מאירות

ב) והנה הויה זו נחלקת לד׳ בחי׳ וכו׳: כבר ידעת שאותיות הפשוטות דהויה, דהיינו ד׳ האותיות שבה, המה ד׳ הבחי׳ הנודעות דע״ס דאו״י. ודע שאותיות המילוי דכל הויה המה מראות על בחי׳ ע״ס דאו״ח שבאותה המדרגה, כי כן עה״ס דאו״ח ממלאות את עה״ס דאו״י, כמו״ש בפמ״ס ענף ג׳ וד' עש״ה. ויש ג׳ בחי׳ מילויים, שסימנם יה״א, דהיינו מילוי יודין מילוי אלפין מילוי ההין. והוראתם הוא בהבחן ראש תוך סוף, הנוהג בכל המדרגות כנודע בענפים הקודמים. 
ונודע שהראש אינם כלים ממש רק שרשי כלים, ולכן אותיותיו יודין כזה: יוד הי ויו הי, להיות היוד לתחילה בכתיבת כל אות שהוא בחי׳ השורש לאותיות. 
והתוך דהיינו רישא וט״ר דגופא עד הטבור, כבר המה בבחי׳ כלים, להיות המלכות של ראש הוא שורשם כנודע. אלא שיש בהם הבחן הפרסא שה״ס הרקיע המבדיל בין מים למים כמ״ש בפמ״ס. והנה זו צורת א׳ אשר יוד העליונה ה״ס מים עליונים והתחתונה ה״ס מים תחתונים והקו שבאלכסונא ה״ס הפרסא והרקיע המבדיל כמו״ש בזוהר ולעיל בענף ג' ע״ש. ולפיכך מרומז התוך דכל מדרגה במילוי אלפין כזה: יוד הא ואו הא. 
והסוף שהוא מטבור ולמטה דגופא, שע״ס דאו״ח דשם כבר המה בבחי׳ הסיום כי אין להם עוד כח ההתפשטות, כמ״ש בפמ״ס ט״ו וי״ג ע"ש ולכן אותיותיו ההין כזה: יוד הה וו הה. באופן שאותיות המילוי שוות לאותיות הפשוטות, והוא משום שאין בהם חידוש ההתפשטות, והבן. 
בד׳ אותיותיה והם ב׳ אהי׳ דיודין וכו': הנה התחלקות הויה לד׳ בחי׳, יורה על ד׳ המדרגות: ע״ב ס״ג מ״ה וב״ן, יוד ה״ס ע״ב וה׳ עילאה ה״ס ס״ג וכו׳, ונודע שהתחלקות זו נוהגת בכל המדרגות אפי׳ בפרטי פרטיות. וכבר נתבאר ענין ג׳ המילוים: יודין אלפין ההין, שה״ס רת״ס דכל פרצוף והם ג׳ הויות ע״ב מ״ה וב״ן כנ״ל. אמנם הויה דס״ג היא ג״כ במילוי יודין כמו ע״ב אלא שנבדלת הימנו במילוי ואו שלה, שאינו ביוד כמו ע״ב, זולת באלף כמו הויה דמ״ה. וענין הבדל זה תבין משורש התיקון דעליית מ״ן שלא נעשה בראש דפרצוף ס״ג דא״ק, זולת בגופא שלו שנקרא ישסו״ת, כדברי הרב לעיל בענף ח׳ עש״ה. ותוכן דבריו, אשר ס״ג נחלק לשנים בסיבת המ״ן, וזה החלק שירד ונתחבר עם מ״ה וב״ן דא״ק בסוד מ״ן נקרא ישסו״ת. והטעמים דס״ג, דהיינו הראש דס״ג שלא ירד בסוד המ״ן נקרא או״א עילאין,עש״ה. ונודע שי״ה דכל הויה, ה״ס הראש שהם הטעמים דס״ג שלא נעשה בהם תיקון המ״ן, ולכן הם במילוי יודין כמו ע״ב, אמנם הואו דהויה שהוא תמיד סוד הגוף, והיינו ישסו״ת הנ״ל, לפיכך יצא הישסו״ת הזה במילוי אלף, בהבדל מאו״א עילאין שאין להם זה המילוי, שה״ס האו״ח מעליית מ״ן, והבן היטב. 
והנה נתבאר אשר ענין השינוי שבמילוי דהויה דס״ג, הוא מסיבת תיקון המ״ן ששורשו מתחיל רק מס״ג. וזה כל ההבחן שיש במילוי דס״ג במשונה מע״ב וזכור זה. ומקומו ניכר רק בואו דהויה דס״ג שה״ס גופא הנק׳ ישסו״ת, אמנם י״ה דהויה דס״ג שנק׳ או״א עילאין נשארו במדרגת ע״ב, כי יש להם מילוי יודין כמו ע״ב, והיינו משום שבהם עדיין לא הושרש המ״ן, זולת בגופא שה״ס הואו, כמבואר. וזהו שרמז הרב לעיל בענף ו׳, אשר אין הפרש בין הויה דע״ב להויה דס״ג, רק במילוי דאות ו׳ עכ״ל עש״ה. גם נתבאר שסוד אימא עילאה הוא בטעמים דהויה דס״ג, כלומר בראש הס״ג, וסוד התבונה ה״ס נת״א דס״ג, כלומר גופא דס״ג המתפשט מפה של ראש ולמטה, כמ"ש בענף ח׳ ע״ש. 
וזה אמרו כי אימא עילאה יש לה הויה דס״ג, כלומר שהויה שלה הוא השורש להויה דס״ג, ונחלקת לד׳ בחי׳ בד׳ אותיותיה, רוצה לומר י״ה ו״ה שבה, דהיינו ה׳ הפרצופין געסמ״ב שבראש הס״ג, שצד נוקביות שבהם נק׳ אימא עילאה, אמנם ה״פ געסמ״ב דאבא עילאה שבראש הס״ג נבחנים בד׳ הויות ע״פ ד׳ אותיות דהויה שהם: ע״ב ס״ג מ״ה וב״ן כאמור, אבל ה׳ פרצופין שבאימא עילאה נבחנים בד׳ אהי׳. הויה נבחן באבא ואהיה באימא, כנודע. 
ולכן אומר, שהם ד׳ אהי׳, ב׳ ביודין וא׳ דאלפין וא׳ דההין. כי ב׳ אהי׳ הראשונים היוצאים מב׳ אותיות י״ה דהויה שהם סוד הראש, אינם נבחנים עדיין אפי׳ לבחי׳ שורש להויה דס״ג, להיות אפי׳ בחי׳ י״ה שבגופא דס״ג שהם הראש דישסו״ת בהתפרטותם לה״פ נבחן י״ה לבחי׳ מילוי יודין כמו הע״ב, והוא משום שענין הס״ג מתחיל להתגלות בו״ה דישסו״ת כנ״ל, ולפיכך נמצא שב׳ אהי׳ הראשונים דאימא עילאה, אינם נחשבים אפי׳ לשורש הס״ג, ולפיכך הם במילוי יודין כבחי׳ ע״ב, ורק ב׳ אהי׳ התחתונים שבו״ה דהויה דאימא עילאה הם במילוי אלפין וההין, אשר המילוי אלפין מורים שבו״ה דאימא עילאה כבר נמצא בהם השורש לעליית המ״ן שבסוד הויה דס״ג, כאמור, והבן היטב.

דברי הרב

ג) ואמא זו היא יוד ספירות גמורות. ואמנם בהתחלקותה לב׳ בחינות כמ״ש, אז בחי׳ ראשונה נרמזת במילוי ו׳ ד׳ דיוד דהויה הכוללת הנזכר לעיל. ובחי׳ ב׳ נרמזה בה׳ ראשונה דהויה הכוללת כל האצילות, כנודע. ואז בחי׳ הראשונה הנרמזת במילוי יוד, נק׳ אהיה דיודין, ובחי׳ ב׳ נק׳ שם ס״ג. גם הראשונה נקראת אימא עילאה, או בינה, והב׳ נק׳ תבונה.

פנים מאירות

ג) אז בחי׳ ראשונה נרמזת במילוי ו׳ ד׳ וכו׳: ענין התחלקות זו כבר נתבאר לעיל בעה״ח בענף ה׳, שהיא מסיבת ירידת גופא דס״ג שה״ס נקודות תגין אותיות דס״ג, למ״ה וב״ן דא״ק שלמטה מטבור בסוד המ״ן, ע״ש. ומשם ואילך נחלקה הבינה לב׳ חלקים: אשר הטעמים שבה שה״ס ראש דס״ג נתחבר בבחי׳ ע״ב וחכמה, ונק׳ בשם או״א עילאין. ונקודות תגין אותיות שבה שה״ס גוף דס״ג, נשאר לבדו בבחי׳ ס״ג ובבחי׳ בינה, כמ"ש כאן בפמ״ס ע"ש. 
ולפיכך, אימא עילאה שה״ס נוקבא דע״ב כנ״ל, כבר איננה בבחי׳ ס״ג כמו שהיתה בא״ק מטרם שעלתה גופא שלה בבחי׳ מ״ן, אלא שנתחברה לע״ב בבחי׳ נוקבא, כי נעשית לבחי׳ חכמה ויוד דהויה, אשר יוד פשוטה ה״ס אבא עילאה, ומילוי של היוד דהיינו ו״ד ה״ס אימא עילאה, נוקבא דאבא. 
ובחי׳ ב׳ נרמזה בה׳ ראשונה וכו׳: כמבואר לעיל, אשר גופא דס״ג הקודם הוא שקיבל לבחי׳ הויה דס״ג השלמה שה״ס בינה וסוד ה׳ ראשונה דהויה הכוללת. 
בחי׳ הראשונה וכו׳ נק׳ אהיה דיודין וכו׳: כי סוד שם אהיה, יורה, בחי׳ השורש לגילוי האור בו בעת שעודנו נעלם, כמ״ש בזוהר בהוראת השם אהיה, וז״ל: דזמין אנא לאולדא. כלומר, שנגלה זה השורש שהוא עתיד להאיר לאחר מכאן, אמנם שם הויה, יורה שכבר נתגלה האור הנרצה. וכבר נתבאר בפמ״ס ענף ט״ו, שנוקבא דע״ב זו היא סוד המלכות שבנקבי עינים, שבה נמצא שורש זה האור היוצא דרך עינים לע״ס דנקודות, בסוד אני ישנה אני שניה ע״ש, ועל שם סוד זה נקראו בשם אהיה במילוי יודין, להיות שבמקומה אין אור זה ניכר, כמ"ש הרב בענף ט"ו אות ו׳ שכל האור היוצא דרך העינים אינו ניכר למעלה מטבור והוא נבלע בעקודים, ע״ש. שז״ס דזמין אנא לאולדא, כי אחר שמתפשט למטה מטבור, אז מתחיל להאיר בגלוי ולא מקודם לכן. 
ונודע, דה׳ פרצופין שבאצילות שבעולם התיקון המה נמשכין מה׳ פרצופין שבא״ק, אשר לפי״ז נחלק ג״כ ס״ג דאצילות לב׳ בחי׳ שהם: או״א וישסו״ת, המלבישים לאריך אנפין מפה דראש עד הטבור כמו פרצוף ס״ג המלביש לא״ק מפה עד הטבור, באופן שאו״א עילאין דאצילות ה״ס ראש דס״ג שקיבל לבחי׳ ע״ב ויוד ראשונה דהויה, שאבא ה״ס היוד הפשוטה ואימא ה״ס ו״ד, ובחי׳ אהיה דיודין, שנמשך מאותו השורש הנ״ל שביארנו באו״א דא״ק, ולהיות אור דאו״א דאצילות אינו מתגלה במקומו, אלאלמטה מטבור דא״א דאצילות דהיינו לזו״ן שערכם כמו ע״ס דנקודים גבי א״ק, לפיכך יהי׳ השם של נוקבא דע״ב, דהיינו אימא עילאה דאצילות, בבחי׳ אהיה דיודין, ומאותו הטעם שאמרנו באימא עילאה דא״ק, והבן. 
ובחי׳ ב׳ נקרא שם ס״ג: דהיינו מטעם שנתבאר לעיל בסוד ישסו״ת דא״ק, אשר הוא קיבל לכל בחי׳ הויה דס״ג שהיה בא״ק מטרם עליית המ״ן. וכבר נתבאר שפרצופי אצילות נמשכים מפרצופי א״ק ע״ש, ועיין כאן בפמ״ס שהרחבנו הענין הזה ברחבו והקיפו.

דברי הרב

ד) ודע, כי הבינה היא בחי׳ ט״ס הראשונים, והתבונה היא בחי׳ המלכות של הבינה הנ״ל. ודע, כי כמו שרחל נוקבא דז״א, עם שהוא בחי׳ מלכות שלו עכ״ז מלבשתו מהחזה ולמטה, כן תבונה זו שהוא המלכות דבינה, מלבשת את הבינה מהחזה ולמטה בלבד.

פנים מאירות

ד) הבינה היא בחי׳ ט״ס הראשונים וכו': וזה נמשך מפרצוף ס״ג דא״ק שמטרם עליית המ״ן, שהם שם בסוד ראש הס״ג וגופא דס״ג, כנ״ל. ולפיכך, גם בעולם התיקון נבחנים תמיד לראש וגוף, שהראש ה״ס או״א עילאין, והגוף שמפה דאו״א עילאין ולמטה ה״ס הגוף. ונודע שכל ע״ס של הגוף, אינו אלא בחי׳ התפשטות המלכות של ראש לע״ס מינה ובה, עד מלכות דמלכות בסוד התפ״ב. וזה אמרו, שהבינה דהיינו או״א עילאין, ה״ס ט״ר שבראש, והתבונה ה״ס התפשטות מלכות דאו״א לבחי׳ הגוף, כנ״ל. 
ודע כי כמו שרחל וכו׳ מלבשתו מהחזה ולמטה וכו': משמיענו בזה אשר מסוד עליית מ״ן ואילך, נבחן בחי׳ ירידה לכל הפרצופין, כי בפרצופי א״ק שמטרם עליית המ״ן, נתבאר שכל תחתון היה מלביש לתוך וסוף דעליון, דהיינו מפה של ראש ולמטה, אמנם בסוד עלית המ״ן, אשר הסת״א נתעלה מן הפה ונעשה בנקבי העינים, נבחנים אח״פ לתוך שה״ס חג״ת, תמצא שהסת״ב נעשה על הפה ולפיכך ירד הפה לבחי׳ חזה, שה״ס מלכות דמלכות, שעליה נעשה הסת״ב כנ״ל. וכמו״ש בענפים הקודמים ובפמ״ס כאן, אשר ע״כ התחתון ששורשו ומקורו מתחיל רק מהפה, אינו יכול להגביה את עצמו למעלה מהמקור שלו כנודע, ונבחן ע״כ שמלביש לעליון רק מחזה ולמטה היות שהפה קיבל לבחי׳ חזה כאמור. 
וזה אמרו, כמו שרחל וכו' כן תבונה זו שהוא המלכות דבינה וכו' עכ״ל. רצונו לומר שהיא בחי׳ התפשטות המלכות הכללית שה״ס פה של ראש, והיתה ראויה שתלביש לבינה מפה ולמטה, כלומר, מבחי׳ הסתכלות א׳ כמו שהוא בפרצופי א״ק. ואומר, שעם כל זה מלבשת את הבינה מחזה ולמטה בלבד עכ״ל. כלומר, כי מאחר שהפה ירד וקיבל לבחי׳ הסת״ב כאמור, הרי ה״ס מלכות דמלכות שנקרא חזה כנ״ל ע״ש, ונמצא, אשר כבר איננה בחי׳ המלכות הכללית דבינה כמו שהיתה בפרצופי א״ק שמטרם עליית המ״ן, באופן שעתה נבחן שהתחתון מלביש לעליון רק לבחי׳ נה״י שלו לבד, דהיינו הסוף של העליון, ולא לבחי׳ חג״ת נה״י כמלפנים בא״ק, והבן היטב.

דברי הרב

ה) ודע, כי הבינה יש בה פנימיות וחיצוניות וכן במלכות שלה הנקרא תבונה יש בה פנימיות וחיצוניות, שאין לך דבר בעולם שאין בו פנימיות וחיצוניות, ואמנם כדי שלא נאריך הענין, נבאר ענין התבונה, ומתוכה תבין את הבינה בהיקש.

פנים מאירות

ה) יש בה פנימיות וחיצוניות שאין לך דבר וכו': כמו שנתבאר בענפים הקודמים, אשר מסיבת התעלות הזווג לנקבי עינים, נמצא ג״כ שהתחתון היוצא מהארת הזווג דמלכות של ראש, שנתעלה מקורו באח״פ דראש העליון. ובאמת כן הוא בפנימיות, אשר כל תחתון נתעלה למקור יציאתו, דהיינו במלכות דנקבי עינים, ונמצא הראש דתחתון מסתיים בפה, ומפה עד החזה התוך, ומחזה עד הטבור כבר נשלם הסוף ושם נפסק. אמנם בחיצוניות לא נעשה מכח התעלות הנזכר שום שינוי בתחתון, ועדיין מתחיל מתחת פה דעליון, אשר מפה עד החזה יצא הראש ומחזה עד הטבור יצא התוך ומטבור עד סיום רגליו יצא הסוף. באופן, שמכל זווג יוצאים ב׳ פרצופין: אחד מתחיל מאח״פ דעליון ומסתיים למעלה מטבור. והשני מתחיל מפה דעליון ומתפשט עד סיום רגליו. והוא משום שהחיצון נמשך ממלכות של ראש דשורש הא׳ שמטרם התעלות הזווג, שמקורו בפה. והפנימי נמשך ממלכות של ראש משורש הב׳, שנתעלה מקום המלכות לנקבי עינים, כמבואר. 
אמנם ב׳ הנקודות כלומר ב׳ הבחי׳ דמלכיות של ראש הנז׳ כלולות זה בזה, כמ״ש בשער מרשב״י עש״ה, וז״ל: דלית לך נקודה דלא תהא כלולה בחברתה. ולפיכך יש ב׳ בחי׳ פו״ח בפרצוף הפנימי וב׳ בחי׳ פו״ח בפרצוף החיצוני, והוא משום שחיצוניות דעליון יורד ומתלבש בתחתון, כלומר דיש בראש העליון גם זווג חיצוני בפה דראש שלו, שמכח זווג החיצוני דעליון הזה יוצאים ג״כ ב׳ פרצופין: פנימי וחיצוני, אשר מתחילים שניהם מפה ולמטה, כמ״ש לפנינו בע״ה. 
וזה אמרו, שהן הבינה והן התבונה כלולות מפנימיות וחיצוניות, וכן אין לך דבר בעולם שאין בו פנימיות וחיצוניות, והיינו כדאמרן, שנכללו הנקודות זה בזה, הן בפנים והן בחוץ. ועי׳ בפמ״ס כאן.

דברי הרב

ו) ונבאר עתה בלבד ענין המלכות דבינה, הנק׳ תבונה, ונקרא ה׳ ראשונה של הויה הכוללת, הנקרא שם ס״ג. הנה בחי׳ זו כולה היא שם ס״ג א׳ שלם, כולל כל ט״ס שבה, בפנימית וחיצונית.

פנים מאירות

ו) הוא שם ס״ג א׳ שלם וכו': כמו שנתבאר לעיל אשר הראש דבחי׳ הס״ג הקודם שבא״ק, נתחבר לבחי׳ הויה דע״ב ולבחי׳ ו״ד דמילוי יוד עש״ה, וע״כ הגוף דס״ג, הוא שקיבל לבחי׳ ה׳ ראשונה, ולבחי׳ הויה דס״ג.

דברי הרב

ז) והנה ג״ר שבה הם דוגמת ג׳ פרצופין והם כח״ב, ונרמזין ביוד הי דס״ג הכולל. והנה ה׳ ראשונה דס״ג היא בינה דתבונה, שהיא הפרצוף הג׳ של ס״ג הכולל, ויש בה ג׳ ההין, א׳ נגד ג״ר שבה, וא׳ נגד ו״ק שבה, וא׳ נגד מלכות שבה.

פנים מאירות

ז) והנה ג״ר שבה הם דוגמת ג׳ פרצופין: הנקראים: גולגלתא, ע״ב ס״ג, כמ״ש היטב בפמ״ס ענין שיווי היחס מע״ס לה״פ, עש״ה, ותבין איך כח״ב וי״ה דהויה, וג׳ פרצופין גולגלתא, ע״ב, ס״ג, יש להם יחס אחד. 
והנה ה׳ ראשונה דס״ג היא בינה דתבונה: כלומר, בחי׳ הראש של התבונה המכונה ג״כ בינה כמ״ש לעיל, שמזמן תיקון המ״ן ואילך נחלק כל ראש לב׳ בחי׳: שמעינים ולמעלה הוא בחי׳ ע״ב שכולל גולגלתא ג״כ, ואח״פ הוא בחי׳ ס״ג, ולפיכך כשתבחין פרצוף התבונה להויה שלימה דס״ג, כלומר בה׳ פרצופין, נמצא מעינים ולמעלה ה״ס ב׳ הפרצופין, גולגלתא וע״ב שה״ס קוצו של היוד ויוד של הויה זו, ובחי׳ אח״פ דראש הוא נק׳ בינה דתבונה, כלומר בחי׳ הב׳ של הראש דהיינו אח״פ, הנבחן לראש ס״ג דס״ג, דהיינו בינה דתבונה, והיא סוד ה׳ ראשונה שבהויה דס״ג, והבן. 
ויש בה ג׳ ההין וכו׳: כי בינה דתבונה שה״ס אח״פ דראש הכללי של פרצוף ס״ג כנ״ל, נבחנת לעצמה ג״כ בב׳ בחי׳ של ראש: דהיינו מעינים ולמעלה, ואח״פ, משום שלעצמה יש לה ע״ס שלימות, שהם: גלגלתא, ועינים ואח״פ. וכבר נתבאר שב׳ בחי׳ אלו ה״ס ראש ותוך הנקרא ג״ר וו״ק, שגלגלתא ועינים הם עיקר הראש שנק׳ ג״ר, ואח״פ עד הפה ה״ס ו״ק דראש, והתפשטות הפה נקרא מלכות. 
וזה אומרו, ויש בה ג׳ ההין: א׳ נגד ג״ר שבה, היינו מעינים ולמעלה, וא׳ נגד ו״ק שבה, היינו אח״פ עד הפה, וא׳ נגד מלכות שבה. דהיינו התפשטות המלכות לגופא.

דברי הרב

ח) ואמנם הי זו גי׳ ג׳ ההין, כי יו״ד של המילוי נעשים ב׳ ההין, והרי הם ג׳ ההין, לפי שג׳ קוין יש בצורת ה׳, לכן ה׳ ראשונה בג׳ קוין כח״ב שלה. ולכן ה׳ זו פשוטה ועיקרית, אך יוד של מילוי הי נחלקת לב׳ ההין כנ״ל, והם בו״ק שלה: הא׳ בג׳ קוין חג״ת שלה, וה׳ אחרונה בג׳ קוין בנה״י שלה, וכנגדן יש ג׳ ההין אחרים דחיצונית.

פנים מאירות

ח) ולכן ה׳ זו פשוטה ועיקרית: כי כל עיקר בחי׳ הי זו ה״ס בינה דתבונה, דהיינו בחי׳ הראש, ונתבאר אשר עיקר הראש הוא מעינים ולמעלה, דהיינו ה׳ הפשוטה. והמילוי יוד שלה, מורים על ב׳ ההין, שהם הו״ק והמלכות שלה, שה״ס אח״פ והתפשטות הפה לגופא כנ״ל, והמה אינם עיקרים בסוד ה׳ ראשונה דס״ג זו, כי כבר הם מבחי׳ לבר מרישא, כמו״ש לעיל, אשר כבר מיוחסים לבחי׳ ו״ה דהויה דס״ג, דהיינו גופא כנ״ל. 
וכנגדן יש ג׳ ההין אחרים דחיצונית: כמ״ש לעיל, שמסוד תיקון מ״ן ואילך, מחוייב לצאת מכל זווג ב׳ פרצופין: דהיינו פנימי וחיצוני, עש״ה, שזה נוהג בכל המדרגות בפרטי פרטות.

דברי הרב

ט) אח״כ הוא ו׳ דס״ג הכולל, והוא ו״ק, ז״א שלה דתבונה, ואז ב׳ נקודים התחתונים מן היוד שיש ביוד דמילוי ה׳ דבינה, כנ״ל, בבחי׳ פנימית עם חיצונית שלהם, ג״כ יורדים להעשות בחי׳ מוחין אל הו״ק אלו שהם ו׳ דס״ג הכולל, כדמיון התבונה שמתלבשת בסוד המוחין אל הז״א.

פנים מאירות

ט) אח״כ הוא ו׳ וכו׳ ז״א שלה דתבונה: והיינו שם מ״ה דס״ג, שה״ס ו׳ דהויה הכוללת דס״ג, שהיא המדרגה התחתונה דס״ג דס״ג, שהיא ה׳ ראשונה דהויה דס״ג. וכבר נתבאר שה׳ ראשונה דס״ג מתחלקת על ראש וגוף, שהגוף נחלק על ו״ק ומלכות, דהיינו ג׳ ההין שבה, שה׳ ראשונה ה״ס ג״ר וראש, וה׳ השניה ה״ס ו״ק ואח״פ, וה׳ שלישית ה״ס התפשטות הפה, דהיינו מלכות. ועם זה תבין, שסוד הו׳ של הויה הכוללת, הוא ג״כ סוד אח״פ שה״ס בחי׳ התפשטות הב׳ דמלכות של ראש, המלביש על הו״ק דה׳ ראשונה, שה״ס הראש כנ״ל, באופן, שה׳ האמצעית ה״ס הפנימית. והו׳, ה״ס החיצונית ומדרגה תחתונה המלבישה עליה. 
ואז ב׳ נקודים התחתונים מן היוד וכו׳: כי היוד דמילוי ה׳ ראשונה נבחנת על ב׳ ההין כנ״ל, ששניהם בחי׳ גופא דה׳ ראשונה, אלא שה׳ האמצעית הוא בחי׳ חג״ת או ו״ק, וה׳ אחרונה הוא בחי׳ התפשטות המלכות. וזה אמרו, ב׳ נקודים תחתונים מן היוד דמילוי ה', דהיינו: נקודה דו״ק, שהיא ה׳ האמצעית, ונקודה דהתפשטות המלכות, שהיא ה׳ אחרונה. 
בבחי׳ פנימית עם חיצונית: כמו שנתבאר לעיל, שנבחן תמיד ב׳ פרצופין פנימי וחיצוני שיוצא מכל זווג דעליית מ״ן, עש״ה, שזה נוהג הן בעליון והן בתחתון. ולפיכך חיצוניות ב׳ חלקי היוד מתלבשים בחיצוניות הואו, ופנימיות ב׳ חלקי היוד, מתלבשים בואו הפנימי.

דברי הרב

י) ואמנם חיצוניות ב׳ חלקי היוד דמילוי ה׳ ראשונה כנ״ל, אלו ירדו בתוך פנימיות יוד חלקי תחתונים של זו הואו. ופנימיות ב׳ חלקי היוד הנ״ל יורדין תוך פנימיות ג׳ חלקים עליונים של זו הואו, שכולה גי׳ י״ג. ונודע שיש י״ג בפנימיות וי״ג בחיצוניות, ואמנם י״ג הפנימיות נעשו בחי׳ חיצוניות אל בחי׳ ב׳ חלקים דמילוי יוד, של ה׳ ראשונה האחרונים, לחיצוניותן ולפנימיותן, ע״ד הנ״ל.

פנים מאירות

י) שכולה גי׳ י״ג: סוד י״ג שבואו וענין מוחין פנימים ומקיפין, יתבאר במקומו בע״ה.

דברי הרב

יא) אך דע, כי כמו שיש בז״א מוחין פנימים ומקיפין, כן יש לפנימיות ואו זו דס״ג הכולל: פנימי ומקיף, כי חיצונית ב׳ חלקים הנ״ל, נעשו הם פנימים תוך יוד חלקים התחתונים דואו זו דבחי׳ פנימיות. אך פנימיות ב׳ חלקים הנ״ל, נעשו גם הם פנימים תוך ג׳ חלקים העליונים דואו זו, ונמצא שהם ב׳ תוך ג׳, וכללותן נעשה ה׳ אחת, וזה הה׳ נעשה בחי׳ מקיפין מוחין על ואו זו.

דברי הרב

יב) ואמנם חיצוניות ואו זו שהם י״ג חלקים, יתבאר אח״כ מה נעשה בהם. כי הנה יש בואו זו פנימיות וחיצוניות כנ״ל, שהוא פנימיות מבינה, ופנימיות עצמה נעשה חיצוניות אל פנימיות הבינה.

דברי הרב

יג) אח״כ ה״י אחרונה דס״ג הכולל, היא מלכות דפרצוף דס״ג הכולל, וגם היא דוגמת ה׳ הראשונה, שהם ג׳ ההין: ה׳ בג׳ קוין ראשונים כח״ב, ה׳ בג׳ קוין אמצעים חג״ת, ה׳ בג׳ קוין תחתונים נה״י, וכל ג׳ ההין אלו הם בסוד פנימית.

פנים מאירות

יג) אח״כ ה׳ אחרונה דס״ג הכולל וכו׳: כבר נתבאר שה׳ אחרונה ה״ס התפשטות פה של ראש הס״ג לגופא, אשר בחי׳ התפ״א של הפה ה״ס ה׳ שלישית דה׳ ראשונה כנ״ל, ובחי׳ התפ״ב ה״ס ה׳ אחרונה דס״ג הכולל, המלביש על ה׳ שלישית הנ״ל דה׳ ראשונה. 
וגם היא דוגמת ה׳ ראשונה וכו': כלומר, שנבחנת על רת״ס כמו ה׳ ראשונה, והיא בסוד הגדלות, כמ״ש בפמ״ס כאן עש״ה.

דברי הרב

יד) גם יש אחרת בסוד חיצוניות, והם ג׳ ההין אחרות המתחלקים ע״ד הנ״ל. ואמנם, כמו שרחל לוקחת אחורים דז״א בסוד פנימיותה ונעשה בה מוחין, כך הוא פה, כי החיצוניות של ואו דס״ג הכולל שלא הוצרך במקומו כנ״ל, הנה הוא יורד ונעשה פנימיות אל ה׳ אחרונה זו, שהוא המלכות דס״ג הכולל, כנ״ל.

פנים מאירות

יד) החיצוניות של ואו דס״ג הכולל שלא הוצרך במקומו: פירוש, כל מדרגה תחתונה כלולה מחג״ת נה״י ג׳ גו ג׳ תיכף מתחילת אצילותה, והוא להיות כל תחתון בחי׳ התפשטות של פה דראש דעליון, ונודע שמתיקון מ״ן ואילך קיבל הפה לבחי׳ טבור, ונמצא על כן התחתון שהוא רק בחי׳ נה״י דעליון. אמנם משורש הא׳ שמטרם עליית מ״ן יש לו ג״כ חג״ת, אלא שאינם מאירים, כי האורות נמשכים משורש הב׳ ומשורש הא׳ נמשכים רק כלים. וע״כ הנה״י המאירים עכ״פ בבחי׳ אור הנקבה, מלבישים על החג״ת שאינם מאירים. אמנם אח״כ בבוא אור הגדלות לתוך החג״ת הנ״ל ונעשים שם לפנימית, ואז לא הוצרך עוד לנה״י שילבישו על גבי החג״ת, וע״כ יורדים הנה״י מעל גבי החג״ת ומתלבשים במדרגה התחתונה ונעשים שמה לפנימית, וזה אמרו, שהחיצוניות דואו שלא הוצרך במקומו, דהיינו נה״י שמלבישים החג״ת דאחוריים הנזכר, אשר בגדלות כבר לא הוצרכו שם כנ״ל, יורד זה לה׳ אחרונה. ועי' בפמ״ס.

דברי הרב

טו) והעניין, כי הנה ביארנו כי מלכות זו דס״ג הכולל, יש בה ג׳ ההין בה׳ דפנימיות, וג' ההין בה׳ דחיצוניות, והנה ה׳ הג', תחתונה דבחיצוניות, שהוא בחי׳ החיצוניות של נה״י דמלכות זו דס״ג, ירדה תוך ז״א דאצילות, לעשות לו מוחין פנימים כנודע. נמצא כי המלכות דס״ג חסרה, ואז נעשית לה נה״י חדשים דחיצוניות, כנזכר במ״א איך הם עודפים ותלויין על העורף, מאחורי רישא דז״א עד החזה מבחוץ, כנזכר שם.

פנים מאירות

טו) והנה ה׳ הג' תחתונה וכו׳ החיצוניות של נה״י דמלכות וכו': והוא משום שאין התחתון יכול להלביש לעליון רק מטבור ולמטה, כמ״ש היטב בפמ״ס ענף ט״ו אות ח׳ עש״ה. ונתבאר שם, אשר בחי׳ הטבור נעשה פה של ראש לנאצל ע״י מ״ן ממש כמו פה של ראש שבפרצופי א״ק מטרם עליית מ״ן, והוא משום שענין עליית המ״ן לא היה אלא בבחי׳ הס״ג, שנמשך מפה עד הטבור דכללות פרצוף א״ק. לפיכך נעשה החוק הזה, שאין ענין המ״ן ועשרה הכלים ותיקון הקוים מתגלים, זולת בבחי׳ התוך של כל פרצוף, דהיינו מפה עד הטבור. 
ולפיכך תדע, שכל נאצל המתוקן בתיקונים הנ״ל, באופן שראוי שיתלבש בו העצמות, אינו יכול לצאת כי אם מבחי׳ פה דראש הס״ג, דהיינו מבחי׳ הטבור ולמטה דכללות ה״פ, משום שמקודם לטבור אין אלו התיקונים מתגלים. 
ונודע, שהתחתון מלביש את העליון ממקור יציאתו ולמטה, ואי אפשר לו להגביה את עצמו למעלה מהמקור שלו, לפיכך אין שום מדרגה בעולמות המתוקנת בשלימות הנ״ל מלבשת לעליון שלה, רק מטבור דעליון ולמטה שנק׳ נה״י או סוף, כנודע. 
ובזה תבין מ״ש הרב בכמה מקומות, שאין ז״א יכול לקבל מוחין זולת מישסו״ת, ולא משום פרצוף שלפניו, והיינו כדאמרן, שלהיות ז״א הנאצל השלם בכל התיקונים הנ״ל, א״כ מוכרח לקבל המוחין שלו מפה של בחי׳ התוך דכללות ה״פ של אצילות, המצוי שם מפה דאו״א עד החזה דאו״א, ומחזה דאו״א עד הטבור שלו הוא בחי׳ ישסו״ת דאצילות. ומובן היטב עם הנ״ל, שאין ז״א יכול להגביה את עצמו למעלה מן המקור שמשם יוצא, דהיינו החזה שה״ס ישסו״ת, אלא רק אם גם הישסו״ת מתעלה לפרצוף יותר גבוה, אז יכול גם הז״א להמשך ולהתעלות אחריו. 
ובזה תבין ג״כ מש״כ הרב בכ״מ שיש לכל פרצוף בהכרח ב׳ נשמות, דהיינו: נשמה, ושורש נשמה, כמ״ש בע״ח שער מ״ב פ"א ע"ש, והיינו כנ״ל, כי נשמה ה״ס ע״ס שבראש, דהאור שבראש נק׳ נשמה כנודע, ולהיות שאין שום פרצוף מתוקן יכול לצאת, זולת מפה של התוך כאמור, נמצא בהכרח שמוקדמים לו ב׳ ראשים, דהיינו גם בחי׳ הראש שממנו נמשך התוך, וע״כ נקרא הראש בשם שורש נשמה, להיותו בחי׳ שורש וראש רק לנשמה, שהוא התוך, ולא לפרצוף כאמור. והתוך, הוא עיקר השורש והראש אל הפרצוף, וע״כ מוגדר בשם נשמה בכל מקום, והבן היטב. 
ומענין הזה נמשך ג״כ, שבכל מקום שאנו רוצים לדבר מאיזו בחינה פרטית, ביחס השפעתה לבחי׳ תחתונה הימנה, אנו מוכרחיםלחלק את הבחי׳ העליונה על ג׳ חלקים רת״ס, והוא משום שבכל שפע יש בחי׳ חידוש כלים, וע״כ הבחי׳ העליונה אינה יכולה להשפיע מכל קומתה, אלא רק מבחי׳ למטה מטבורה. והוא. משום שאלו חידושי הכלים צריכים מחדש לכל אותם התיקונים, שאינם יוצאים זולת מפה של התוך דאותה הבחי׳, כמ״ש לעיל, ונבחן ע״כ, אשר חלק הסוף שלה, הוא המתלבש בתחתון, כאמור. 
וזה אמרו, והנה ה׳ הג׳ תחתונה שבחיצוניות, שהוא בחי׳ החיצוניות נה״י דמלכות זו דס״ג, ירדה תוך ז״א דאצילות לעשות לו מוחין פנימים עכ״ל. והיינו כדאמרן, שאין ז״א דאצילות, שהוא הנאצל המתוקן שבאצילות אינו יכול לקבל זולת מפה של התוך דכללות ה״פ אצילות, שנק׳ ה׳ ראשונה דהויה הכוללת כל ה״פ אצילות, כלומר, הס״ג, והתוך, המלביש מפה דאו״א עד החזה. אמנם ה׳ זו יש לה הויה דס״ג ברת״ס בשלימות, כמ״ש בדברי הרב ע״ש, אשר ודאי שאינו מלביש ממנה רק בחינת הסוף, דהיינו מטבור ולמטה שנק׳ מלכות דס״ג, וה״ת. וגם המלכות הזו מתחלקת לרת״ס, ונמצא שאינו מלביש אלא לנה״י דה״ת דס״ג, והבן היטב ועיין כאן בפמ״ס.

דברי הרב

טז) והנה עשיית נה״י אלו החדשים הוא זה, כי הנה פנימיות ה׳ הג', שהם נה״י דמלכות דס״ג הפנימית, הגדילו ונכפלו ונעשו ב׳ ההין דפנימיות, ואז ירדו ב׳ ההין עליונות דחיצוניות שנשארו במקומם, ונכנסו תוך אלו ב׳ ההין דפנימית ונעשים פנימיותם, ואלו ב׳ ההין התחתונים דפנימית נעשים חיצוניות להם נשארו עתה למעלה ב׳ ההין פנימים, ואז ירדה ואו החיצונה הנשארת הנ״ל, ונתלבשה בתוך ב׳ ההין אלו, והוא נעשה פנימית להם, והם נעשו חיצוניות ואז גדלו כמוהו, ונעשו גם הם י״ג, שהוא גי׳ ואו, הרי הם י״ג תוך י״ג, שהם פנימיות וחיצוניות.

דברי הרב

יז) ונלע״ד אך לא שמעתי, והוא, כי אפשר כי גם ואו תתחלק לב׳ בחי׳, כי ו׳ ב׳ תכנס בתוך ה׳ ב׳ בסוד מוחין פנימיות, ואות א׳ הוא כתר שבה. אך ו׳ ראשונה שנתלבשה תוך ה׳ ראשונה יהיה אור מוחין בבחי׳ מקיף על ראש מלכות, ע״ד שנתבאר לעיל שיש ה׳ א׳ בסוד מקיף על ראש הואו, אלא ששם שבאו מן התבונה נקרא ה', וכאן שבאים מן ו׳ נקרא ו׳, וצ״ע לפענ״ד. והרי נתבאר עתה, כי חיצוניות נה״י דמלכות דתבונה, נעשו מוחין פנימיות דז״א.

דברי הרב

יח) כלל העולה, כי ה׳ ראשונה של השם היא שם ס״ג א׳, כולל י״ס פנימיות וחיצוניות ונקרא תבונה. ויש בה ג״ר הנקרא בינה, וו״ק הנקרא תבונה ומלכות שבה נקרא תבונה. וחיצוניות נה״י של המלכות זו, נקרא ג״כ תבונה, והרי הם בינה א׳, וג׳ תבונות, וכל ד׳ בחי׳ אלו, נקרא תבונה דס״ג, דה׳ ראשונה.

פנים מאירות

יח) כלל העולה כי ה׳ ראשונה של השם הוא שם ס״ג א׳ כולל וכו': והיינו, כמו שאומר לעיל, אשר כל ה׳, נבחנת לג׳ ההין, הן ה׳ ראשונה דס״ג, והן ה׳ אחרונה דס״ג, וצריך להבין היטב ענין התחלקות זו דכייל לן הרב בסוד הס״ג, והענין, כמ״ש לעיל ובפמ״ס כאן, אשר כל ענין התיקונים הנתלים על הויה דס״ג, אינם מתגלים זולת מטבור ולמטה, והוא משום שכל עיקר השיתוף דמדה״ר בדין וסוד המ״ן, שהוא השורש לכל התיקונים, אינו נעשה זולת בגופא דס״ג דא״ק, שהיה מתפשט שם מחזה דא״ק עד סיום רגליו, כנ״ל בפמ"ס ענף ט"ו עש״ה, כי הוא שנטמן בנה״י דא״ק, והותקן שם לעליית מ״ן, כדברי הרב לעיל בענף ח׳ עש"ה. וכאשר תדקדק היטב תמצא, אשר לא כל הגוף דס״ג נתחבר במ״נ, אלא רק מטבור ולמטה דגוף הזה, דהיינו ע״ס דנה״י המתפשטות מטבור ולמטה, שהמה שנתחברו באורות דנה״י דא״ק שמטבור ולמטה בסוד המ״ן, אמנם בחי׳ התוך דס״ג, דהיינו מחזה עד הטבור, שהוא בחי׳ ז״א או חג״ת דס״ג, המה לא ירדו, משום שעדיין היה שם בחי׳ גופא דע״ב, כי הע״ב נמשך עד הטבור, כמ״ש בפמ״ס. 
והנה נתבאר, שרק בחי׳ נה״י דס״ג נתתקנו בסוד המ״ן, ולפי״ז תבין שהמה הם עיקר הויה דס״ג בבחי׳ שורש התיקונים, ולא הראש ותוך דס״ג. ולפיכך, כשאנו מבחינים בה׳ ראשונה דהויה דס״ג, צריכים אנו להבין מקודם את היוד דהויה דס״ג, דהיינו ב׳ הפרצופין גלגלתא וע״ב, והעיקר הוא הע״ב, להיות כל אורות דגלגלתא נמשכים רק ע״י בחי׳ הע״ב, להיותו סוד התפ״ב, המלביש על גלגלתא, ומשלים אורותיו שנסתלקו בשורש בסוד הסתלקות א׳, כמ"ש בענפים הקודמים. ולפיכך ראש דע״ב הוא בחי׳ ראש הכולל דכללות ה׳ הפרצופין שבכל פרצוף, ולכן נבחן תמיד לבחי׳ יוד דהויה, הן בהויה הכוללת והן בהויה פרטיות עד לפרטי פרטיות. 
וכבר נתבאר סוד התחלקות כל ראש לשתי בחי׳: פנימיות וחיצוניות, שזווג הפנימי והוא העיקר, נמצא מקומו בנקבי עינים, וה״ס הזוהר, דאבא תיקן את עצמו כעין דו״נ, וזווג חיצוני בפה דאח״פ, וז״ס אבא הוציא את אימא לחוץ, כמ"ש בפמ"ס כאן אות ד'. ותדע, שבזה כל ההבחן מבין ע״ב לס״ג, שבאמת הם בחי׳ ראש א׳ הכולל ע״ס: שנק׳ גלגלתא ועינים ואח״פ, אמנם מכחעליית המ״ן נתחלקו לב׳ בחי׳: שמעינים ולמעלה נבחן לע״ב, ואח״פ נבחן לס״ג, אמנם הבחן הזה מקורו רק בראש הס״ג, שממנו מתחילה עליית המ״נ, דהיינו בה׳ ראשונה דכל הויה ולא ביוד דהויה, שה״ס ב׳ הפרצופין גלגלתא וע״ב, הקודמים לתיקון המ״ן. 
ולפיכך, אנו מוצאים תמיד בחיוב, בה׳ ראשונה דכל הויה, ג׳ בחי׳ בסוד ג׳ ההין, כי מתחילה אנו מבחינים כללות ה׳ ראשונה שה״ס פרצוף הס״ג כמו בשורשה בא״ק, אשר בחי׳ הראש והתוך שלה לא ירד למ״ן, כמ״ש לעיל, וה״ס ב׳ ההין הראשונות, ואח״כ אנו מבחינים בה בחי׳ הסוף, אשר נשתתף ונתחבר בנה״י דא״ק ועלה בסוד המ״ן כנ״ל, והוא הנק׳ ה׳ אחרונה מג׳ ההין הנ״ל. וכבר נתבאר אשר הוא העיקר הנרצה מסוד הויה דס״ג, להיותו שורש כל התיקונים. 
ודע, שג׳ ההין הנ״ל הנבחנים בה׳ ראשונה, המה ג׳ פרצופין שבראש הס״ג הפרטי הזה שנק׳ ה׳ ראשונה, והוא משום שנמשכת מס״ג דא״ק שמטרם עליית המ״ן. וכבר נתבאר שבסיבת המ״ן נחלק כל ראש לב׳ בחי׳: ראש, ותוך, וא״כ חלק הסוף דהויה דס״ג נגמר למעלה מחזה, שמנקבי עינים דראש הס״ג ולמעלה ה״ס הראש העיקרי, ואח״פ ה״ס התוך, ומפה עד החזה ה״ס הסוף, ונמצא שזה הסוף של עתה, עדיין אין לו שורש מחיבור המ״ן אצל ס״ג דא״ק, כי שם נבחן המקום הזה לבחי׳ תוך, ולתיקון זה יש בחי׳ זווג חיצוני, כנ״ל. 
וז״ס ג׳ הפרצופין, כי מעינים ולמעלה דס״ג נבחן לכתר הס״ג שהוא עיקר הראש, ואח״פ דס״ג נבחן לחו״ב ולראש ב׳, כי בשורשו בא״ק גם אח״פ בחי׳ ראש המה ולא תוך, וע״כ מכונה ו״ק של ראש וה׳ אמצעית דג׳ ההין. והפה ה״ס מלכות וה׳ אחרונה וה״ס ישסו״ת. ומפה ולמטה הוא בחי׳ מלכות, כלומר, בחי׳ התפשטות מלכות של ראש לגופא. והנה בכל אחד מג׳ הפרצופין האלו שבראש הס״ג יש בחי׳ רת״ס, אמנם אנו מדברים מהראשים, משום שהגופין מלובשים מכל עליון בתחתון שלו. 
ונמצינו למידים, אשר פרצוף הכתר ופרצוף או״א שבראש הס״ג, שהם ב׳ ההין הראשונות דג׳ ההין הנ״ל, אינם עוד בבחי׳ שורש לתיקונים דמ״ן, כי הראש דס״ג לא נתחבר בסוד המ״ן, והם שניהם בבחי׳ הראש, כנ״ל, אלא רק פרצוף הג׳ שה״ס הפה של ראש הס״ג שנק׳ ישסו״ת, הוא תחילת השורש לכל אותם התיקונים הנ״ל, והוא ה׳ אחרונה דג׳ ההין הנ״ל. 
אמנם הוא מתפשט בעצמו בסוד רת״ס: שמפה ולמעלה ה״סהראש דישסו״ת הזה, ומפה ולמטה, מתפשט הגוף בב׳ הבחי׳ תוך וסוף, שמפה עד החזה ה״ס התוך, ומחזה עד הטבור ה״ס הסוף ונה״י, ומאחר שנחלק על רת״ס, הרי הראש והתוך שלו נבחנים עוד לבחי׳ שורש המ״ן, ורק הסוף שלו לבדו דהיינו נה״י דישסו״ת המה המתלבשים בנאצל שנק׳ ז״א, אשר בשבילו כל אלו התיקונים נועדים, כמ״ש לפנינו בע״ה. 
וזה אמרו: כלל העולה, כי ה׳ ראשונה של השם הוא שם ס״ג א׳, כולל י״ס פנימיות וחיצוניות. פירוש, דה׳ ראשונה שבכל הויות שבעולמות, הוא שם ס״ג שלם, רצונו לומר שנמשך מקומתו שבא״ק, בבחי׳ רת״ס שלו בשלימות. וזה אמרו, שכולל י״ס פנימיות וחיצוניות. שזה תלוי בהתחברות ב׳ השורשים באצילות עה״ס, כמ״ש לעיל, שע״כ נמצאים בו ב׳ בחי׳ מצבים בקומת הרת״ס דע״ס ע״ש. 
וזה אמרו ונק׳ תבונה. כמ״ש לעיל אשר רק בחי׳ אח״פ דראש המה הנבחנים בבחי׳ הויה דס״ג, ולא מעינים ולמעלה, שהמה תמיד בחי׳ ע״ב בכל מקום שהם, ואפי׳ בבחי׳ תבונה שבתבונה. וע״כ בחי׳ מעינים ולמעלה בכל הראשים נק׳ בשם או״א וע״ב, ובחי׳ אח״פ בכל הראשים, נק׳ בשם ישסו״ת והויה דס״ג, והבן זה. 
וזה אמרו, ויש בה ג״ר הנק׳ בינה. והיינו כדאמרן, דכל בחי׳ מעינים ולמעלה מכונה בשם או״א עילאין, בסוד בחי׳ עליונה דס״ג שנק׳ בינה, ואהיה דיודין, כדברי הרב בתחילת הענף, עש״ה. ותדע, אשר בהבחן הפרצופין נק׳ בינה זו פרצוף הכתר שבהויה דס״ג הכולל, והיא הרמוזה בה׳ ראשונה, דג׳ ההין הנ״ל, כי מעינים ולמעלה הוא עיקר הראש שנק׳ תמיד כתר. 
ואומר, שיש בה ו״ק הנק׳ תבונה, והיינו בחי׳ אח״פ דראש הזה, שאינו ו״ק ממש דגופא, אלא בחי׳ ו״ק של ראש, כנ״ל. שה״ס פרצופי או״א שבהויה דס״ג הכולל, וה״ס ה׳ האמצעית דג׳ ההין, הנ״ל. ואומר, אשר מלכות שבה נק׳ ג״כ תבונה, והיינו סוד הפה בעצמו של ראש הזה, שבחי׳ ממטה למעלה שבפה עדיין נחשב לראש, וע״כ נק׳ תבונה, וה״ס פרצוף ישסו״ת שבהויה דס״ג הכולל, ובחי׳ ה׳ אחרונה שבג׳ ההין. 
וזה אמרו, וחיצוניות נה״י של המלכות הזו נקרא ג״כ תבונה. פירוש, שהמלכות הזו נבחנת לראש וגוף, שהראש הוא בחי׳ ממטה למעלה שבפה. והתפשטות הפה ממעלה למטה ה״ס הגוף כנודע. אשר מתחלק על החזה בסוד הסתכלות ב׳, שמחזה ולמעלה ה״ס התוך שנק׳ ז״א או חג״ת, ומחזה ולמטה ה״ס הסוף שנק׳מלכות ונוק׳ דז״א או נה״י. ואומר, אשר נה״י דמלכות, דהיינו בחי׳ הסוף, הוא המתלבש בסוד מוחין לז״א, אבל לא הראש והתוך דמלכות של ראש, שה״ס ראש ותוך דישסו״ת, כנ״ל, שהם לא נתחברו עוד בעצמם לענין המ״נ, כמו״ש לעיל עש״ה. 
והנה נתבאר, כשברצוננו לידע בחי׳ התלבשות הס״ג במוחין של הנאצל אשר נק׳ בכל מקום שהוא בשם ז״א, צריכים מקודם להבין סוד היוד דהויה הכוללת דבחי׳ ההיא שהם סוד ב׳ הפרצופין: גלגלתא וע״ב דאותה הבחי׳, שהם למעלה לגמרי מבחי׳ המ״ן ואינם אפילו בבחי׳ שורש. ואח״כ צריך להבין ה׳ ראשונה דהויה הכוללת דבחי׳ ההיא, וצריך להבחין בה משורשה שבא״ק ומהנוסף בה ע״י עליית המ״ן, ואז בהכרח אתה מבחין בה ג׳ ההין בסוד ג׳ פרצופין: כתר, או״א, וישסו״ת שבראש. שהרב מכנה אותם כאן, בינה א׳, וב׳ תבונות, ואז נמצא לנו ה׳ אחרונה דג׳ ההין דהיינו תבונה הב׳, אשר אח״כ מחלקים התבונה הב׳ ההיא בסוד רת״ס, וחלק הסוף שלה יורדת ונעשית מוחין וראש בנאצל שהוא ז״א, וע״כ נקראת ג״כ תבונה, כי הגם שהיתה בחי׳ נה״י דגופא אמנם בהתלבשותה בתחתון נעשית לראש ונק׳ תבונה. וענין חיצוניות הנה״י יתבאר לקמן.

דברי הרב

יט) ועוד יש בינה עליונה, רמוזה ביוד של הויה, ויש בה דמיון כל בחינות אלו, אלא שנקרא בינה דאהיה דיודין. והרי יש בינה עליונה ותבונה, והם סוד ס״ם דאפרסמון, וכן בתבונה עצמה יש בינה ותבונה, וגם אלו הם ס״ם דאפרסמון

דברי הרב

כ) והבן ותראה, איך כל החיצוניות העליון נעשה פנים אל הפנימית תחתון הימנו, וחוזר הפנימיות התחתון ההוא בסוד חיצוניות, ואז החיצוניות הראשון שהיה בתחילה על הפנימיות התחתון אי אפשר לעמוד שם, ויורד להעשות פנימיות תוך פנימיות יותר תחתון ממנו, וכעד״ז עד סוף כל המדרגות כולם. באופן, שאי אפשר להיות שם, רק ב׳ בחי׳ לבד שהם: פנימיות א׳ וחיצוניות א׳.

פנים מאירות

כ) והבן ותראה איך כל החיצוניות העליון נעשה פנים וכו': עיין פמ״ס כאן שנתבאר שמה כמה פנים בענין חיצוניות ופנימיות, אשר כל אחד שורש לכמה ענינים שיתבאר בע״ה לפנינו. ובכדי שתבין כאן בדיוק דברי הרב אדבר בקצרה. וצריך שתזכור המתבאר בפמ״ס בענף ט׳ ובענף ט״ו, אשר תחילת השורש לכל אלו התיקונים שנתגלו בעולם התיקון, בסוד תרי״ג האברים שבכל פרצוף מפרצופי אבי״ע, הוא מכח ירידת גופא דס״ג למ״ה וב״ן הפנימים דא״ק, כדברי הרב בענף ח׳ עש״ה. וכבר ביארנו ענין הזה בארוכה שה״ס השיתוף דמדת הרחמים בדין כדי לקיים העולם, כי בחי׳ בינה שהיא ס״ג ובחי׳ זו״ן שבמ״ה וב״ן הפנימים דא״ק נתחברו יחד בסוד מיין נוקבין, עש״ה. גם ידעת סוד ב׳ הזווגים שהושרשו מכח עליית המ״ן כנ״ל ע״ש. 
ובזה תבין דברי הרב שאומר לעיל בענף ט״ו וז״ל, נמצא שהם ב׳ דברים: צמצום האור למעלה שיוכל אצילות לקבל האור שלו, וענין הפרסא היה כדי שיכול גם הבריאה לקבל אורו עש״ה. פירוש, דמתוך שנתחבר נה״י דס״ג עם זו״ן דלמטה מטבור ונתחברו ב׳ ההין יחדיו, דהיינו ה׳ עילאה שהיא בינה וה׳ תתאה שהיא מלכות, כמ״ש לעיל בסו״ה ותלכנה שתיהם, אז עלו שתיהן למ״ן עד לבחי׳ חכמה, שה״ס זווג הפנימי בסוד נקבי עינים, ואז נעשה עליה לכל הפרצופין, דהיינו כדברי הרב בענף ט״ו, וז״ל, שנתרבה אור גדול ורב בחצי גוף העליון עש״ה. רצונו לומר, באצילות דכלהו פרצופין, כמ״ש בפמ״ס כאן, אשר כל ראש נק׳ אצילות, והוא משום שאין שם בחי׳ כלים ומסכים, להיות המסך שבכלי מלכות מעלה האו״ח ממטה למעלה, ולפיכך אין העביות דמסכים וכלים עצמם יכולה להתעלות ממטה למעלה, ונמצא שיורדים שם האורות ממדרגה למדרגה בלי מסך וע״כ נקרא אצילות. משא״כ ממלכות של הראש ולמטה, דהיינו הגוף שנק׳ ו״ק, שכל מקורו הוא התפשטות המסך שבכלי מלכות דראש כמ״ש לעיל, הרי שיש בו מסכים וכלים גמורים, ולפיכך מכונה הגוף בשם בריאה, כמ"ש הרב בע"ח בתחילת שער אבי״ע עש״ה. ובזה תבין, אשר הגוף עצמו שנחלק על הטבור בסוד ראש וגוף כנודע, נמצא חציו העליון דגוף הוא בחי׳ האצילות דגופא, וחציו התחתון שמטבור ולמטה הוא בחי׳ בריאה שבגוף, ועד״ז תקיש ותבין בכל הבחי׳ של ראש וגוף. 
וזה אמרו, שנתרבה אור גדול ורב וכו׳. דהיינו ביחוד בבחי׳ אצילות דכל מדרגה כי שם נתרבההאור מכח עליית בינה וזו״ן בסוד המ״ן כנ״ל. ותדע שענין עליה הזו המפורש בדברי הרב בנה״י שמטבור ולמטה שעלו לבחי׳ הראש שמטבור ולמעלה, הנה עליה זו נעשתה בכל רת״ס דכל מדרגה בפרטות בסוד זווג הפנימי הנזכר, כי מתוך שנעשה הזווג דאו״י ואו״ח בבחי׳ נקבי העינים דראש, נמצא התפשטות עה״ס דהמלכות שבאו בבחי׳ אח״פ, שהם בחי׳ ע״ס דגופא וחג״ת, שז״ס התרוקנות האור מחצי המדרגה התחתונה. כלומר, אותו האור של בחינתה שמתחלה, שהרי מתחילה היה באח״פ אלו בחי׳ אורות דאצילות שה״ס ראש, שהאו״ח מהמסך מגיע אליו ממטה למעלה, ועתה נתרוקנו אורות דאצילות מאח״פ, כי ע״ס שלהם כבר מתפשטות ממלכות שבעינים ממעלה למטה, שהוא בחי׳ חג״ת דגופא ובחי׳ בריאה. 
ועד״ז בבחי׳ ראש וגוף של הגוף עצמו, שמתוך שאח״פ קבלו לבחי׳ אורות דחג״ת, ממילא עלו לשם גם בחי׳ חג״ת דגופא ממש, דהיינו שמפה עד הטבור עלו לאח״פ רראש, כי המה בחי׳ אחת של חג״ת, והתחתון חושק תמיד להתקרב למעלה כמה שיכול, ולפיכך עלו חג״ת דגופא והלבישו לע״ס דאח״פ, שהמה ג״כ ע״ס דחג״ת כנ״ל. ונמצא אשר גם אצילות דגופא, דהיינו הכלים דחג״ת דגופא נתרוקנו מאור דאצילות דגופא, כי האור הזה כבר עלה לאח״פ ונעשה שם לחיצונית ומלבוש אל ע״ס דחג״ת שבכלים דאח״פ. 
אמנם במקום אורות דאצילות נמשך ונתפשט להם ע״ס מהמלכות של החג״ת העומדת באח״פ, שהוא בחי׳ טבור שה״ס מלכות דמלכות כנודע, אשר היא בחי׳ גופא דגופא שנק׳ ע״ס דנה״י, ונמצאים הכלים דחג״ת דהיינו הראש דגופא שקבלו לע״ס דנה״י, ומתוך שכלים דחג״ת קבלו לע״ס של נה״י, נמצאים האורות דנה״י שלמטה מטבור שנמשכו ועלו לכלים דחג״ת שלמעלה מטבור, והוא להיותם שניהם רק בחי׳ נה״י והתחתון חושק ועולה למעלה כמה שיכול כנ״ל, ונמצאות ג׳ ספירות נה״י שלמטה מטבור שעלו והלבישו לע״ס דנה״י שלמעלה מטבור, ואז נמצאים גם הכלים דנה״י שלמטה מטבור שנתרוקנו מאור. 
והנך מוצא שכל תחתון נתרוקן מהאורות של בחינתו עצמו, וז״ס שהבריאה נק׳ חושך, כי כל תחתון נקרא בריאה לגבי המדרגה העליונה שה״ס הראש של התחתון כנודע, והרי האורות שלו נסתלקו ונתחברו להיות בחי׳ חיצוניות לע״ס של העליון ונתרוקן מהאור שלו, אמנם כל עליון הרויח כי נתוספו בו ג״ס של התחתון ונעשהבסוד י״ג ספירות. ואלה הם דברי הרב שנתרבה אור גדול ורב בחצי גוף העליון, ונתקן אז בסוד י״ג ספירות, כי נמשכו לו ע״ס ממלכות שבאח״פ, וגם עלו אליו ג׳ ספירות נה״י שמטבורו ולמטה. וזה שמאריך כאן הרב בסוד ואו שבגי׳ י״ג, והיינו כאמור, שיש בכל עליון ע״ס דהתפשטות מלכות דראשו, וגם ג׳ ספירות שעלו אליו מהתחתון מכח שנשתוה לבחינתם, כנ״ל. 
וזה אמרו אשר ענין צמצום האור למעלה הוא כדי שיוכל האצילות לקבל האור שלו. והיינו כדאמרן, שמכח התרוקנות האור דכל גוף ועלייתו לחציו ולמעלה דהיינו לראש שלו, הרי נעשה בזה תיקון גדול בכל הראשים, שה״ס י״ג הספירות שנתקן בכל או״א ב׳ בחי׳ פנימיות וחיצוניות, אמנם חציו התחתון דהיינו הגופים, נמצאים שנתרוקנו מאורותיהם של עצמם, אשר הפנימית דתחתון נסתלק ונעשה חיצוניות ומלבוש לעליון. 
והנה יחד עם זווג הפנימי הנ״ל שבסוד נקבי עינים, נתקן גם זווג חיצוני בסוד הפה של ראש, שאז שבים אח״פ לבחי׳ ראש כמקודם תיקון המ״ן, כמ״ש בפמ"ס, ואז נמשכים וחוזרים ע״ס דחב״ד אל אח״פ ומתלבשים בע״ס דחג״ת שהיו נמצאים בכלים דאחורי חב״ד, ומתוך שע״ס דחב״ד באו באחורי חב״ד, שבו האחורים להיות פנים. וממילא אותן ע״ס דחג״ת שהיו שם יוצאות לחוץ ומלבישות אותם בסוד חיצוניות במקום ג׳ ספירות חג״ת דגופא. ותדע שאלו ע״ס דחג״ת שנמשך מנקבי עינים מקודם זווג החיצוני, נמצא שנתחדש מכח הזווג ונעשה ג״כ לבחי׳ ע״ס חב״ד, להיות מקורו ממלכות שבנקבי עינים, אשר כבר ירדה המלכות הזו בסוד זווג חיצוני בפה, שנמצא בזה המלכות ממטה למעלה שה״ס ראש וחב״ד, ולפיכך שבו ע״ס חג״ת דאח״פ והיו ג״כ לחב״ד, אלא לחיצוניות. 
אמנם ג׳ הספירות שעלו להם מחג״ת דגופא שהם בחי׳ גופא ממש שמפה ולמטה המה אינם יכולים עתה להמצא שם, משום שכבר שבו לשם אורות דחב״ד, שאין בהם שום עביות דגופא, ולפיכך הוכרחו ג״ס לירד למטה מפה לבחי׳ חג״ת דגופא. וכזה נעשה בכל י״ג הספירות, אשר אחר שחזרו להם ע״ס דבחינתם עצמם אז הכיר התחתון שהיא מדרגה עליונה הימנו והוכרח לירד משם למטה למדרגתו שמקודם, והבן היטב. ודע, ששורש זווג החיצוני הזה, נק׳ תיקון הפרסא באלכסונא, כמ״ש בפמ״ס כאן, עש״ה. 
וזה אמרו, שתיקון הפרסא היה כדי שתוכל גם הבריאה לקבל אור שלה. כי ע״י זווג דהפרסא שבכל מדרגה, נמצא כל עליון חוזר למדרגתו הקדומה. וממילא אורות התחתונים שעלו לשם והיולחיצונית, אינם יכולים להמצא ממעלה לדרגתם, והוכרחו לירד ולחזור למקומם בכלים דתחתון כמבתחילה, ושבים האורות לבחי׳ הבריאה דכל מדרגה. וזה שמדייק הרב אשר ענין עליית האור למעלה וענין תיקון הפרסא, המה שני ענינים נבדלים, כי מכח עליית האור נתקנו הראשים בסוד י״ג ספירות, כלומר בפנימיות וחיצוניות: יוד ספירות פנימיים וג׳ ספירות חיצונים, כאמור לעיל. וזה התיקון נשאר בנצחיות כחוק הרוחני, כמ״ש בע״ח שער אח״פ פרק ג׳ וז״ל, ולעולם יהא בידך זה הכלל, כי לעולם בדבר רוחני, כאשר עולה או יורד למטה נשארה הבחינה שלימה במקומה, ואין שום דבר נגרע למעלה, וגם למטה יש לה כל הבחי׳ עצמה עכ״י, עש״ה. כי מדבר שם אודות ענין הנ״ל. והנה נתבאר סוד התיקון דאצילות, דהינו הראשים דכלהו מדרגות, הנעשה בסיבת התעלות האור מתחתון לעליון. 
אמנם הפרסא הוא ענין נבדל בפני עצמו, שה״ס זווג החיצוני לתיקון הבריאה, דהיינו בחי׳ הגופין דכלהו מדרגות, כי ע״י הזווג החיצוני, שבים האורות הקודמים לגופין, כנ״ל. אמנם מחמת העליה קבלו לתוכם תיקונים גדולים, מבחי׳ מדרגה העליונה, שהיו לחיצוניות שלהם עד הנה, וכדברי הרב שהבאנו לעיל, שגם למטה יש לה כל הבחי׳ עצמה, וכו׳ עש״ה. ולפיכך תדע שכל התיקונים דבחי׳ בריאה נמשכים רק מהפרסא. 
וזהו שאומר כאן הרב, והבן ותראה איך כל חיצוניות העליון, נעשה פנים אל הפנימית תחתון הימנו, וחוזר הפנימיות התחתון ההוא, בסוד חיצוניות, וכו'. והיינו כדאמרן, אשר מסוד זווג הפרסא מתפשטות ג׳ ספירות התחתון שנמצאות שם בסוד חיצוניות ומלבוש, שהמה מתפשטות ויורדות למקומם כבתחילה, דהיינו לתחתון שהוא הגוף דעליון, ונעשים לפנימיות בתחתון, דהיינו כנ״ל, שבעת שנמשכים בחי׳ אח״פ, שהיו נמצאים בבחי׳ חיצוניות מעינים ולמעלה, אשר ע״י זווג החיצוני הוכרחו לירד שוב לאח״פ, כי אח״פ וגלגלתא היו לבחי׳ אחת של ראש, וע״כ נמשך להם אור דחב״ד כמקודם, ואז אור החדש דחב״ד מתלבשים בפנימית ע״ס דחג״ת שהיו באח״פ מכח זווג הפנימי, ונמצא שחיצוניות דעליון, דהיינו ג׳ ספירות אח״פ שהיו מעינים ולמעלה בסוד חיצוניות, יורדות ונעשות פנימית באח״פ, וע״ס חג״ת דשם נעשות לחיצוניות, וג׳ ספירות חג״ת דגופא שהיו מקודם לחיצוניות בע״ס חג״ת דאח״פ, הוכרחו לירד למקומם לחג״תדגופא, וגם שם נעשות פנימית לע״ס דנה״י שבאחורי חג״ת, כנ״ל. וג׳ ספירות נה״י דלמטה מטבור שעלו והיו לחיצוניות לע״ס שבאחורי חג״ת, הוכרחו שוב לירד למקומם כבתחילה. 
וזה אמרו, שהחיצוניות הראשון שהיה מתחילה על הפנימית התחתון אי אפשר לעמוד שם, דהיינו כדאמרן, כי מתוך שחזר העליון למדרגתו העליונה כבתחילה, אין התחתון יכול להלבישו משום שהוא למעלה מדרגתו. באופן, שאחר שע״ס דחב״ד שבו לאח״פ, הוכרחו ג׳ ספירות חג״ת דגופא, להתפשט ולירד לפנימיות חג״ת דגופא, וחוזרים משום זה גם החג״ת לבחי׳ חג״ת דפנים כבתחילה. ונמצא אז שג׳ ספירות נה״י דלמטה מטבור שהיו נמצאים שם בחיצוניות, הוכרחו להתפשט ולירד למקומם למטה מטבור, דהיינו לדרגתם. 
וזה שמסיים ואומר, וכעד״ז עד סוף כל המדרגות כולם, באופן שאי אפשר להיות שם, רק חיצוניות אחת ופנימיות אחת,עכ״ל. והיינו הן בדרך עליה והן בדרך ירידה, כי בו בעת שנעלמה הפנימית מאח״פ ונתעלה מעינים ולמעלה ונעשה שם זווג פנימי בנקבי עינים, ונמשכו ע״ס חג״ת לכלים דאחורים דאח״פ, כלומר בכלים שנתרוקנו מפנימיותם, הרי שהיו אח״פ אז בבחי׳ חג״ת, כאמור. וממילא יש לו השתוות עם חג״ת שלמטה מפה, כנ״ל. וממילא נמשך התחתון ועולה לשם, שהרי עתה התחתון והעליון בבחי׳ אחת. אלא זה לפנימיות וזה לחיצוניות. והנה נעשה תיקון זה, שנכפלה כל מדרגה בב׳ בחי', שיש לך ב׳ בחי׳ חג״ת זה בתוך זה, ויש לך ב׳ בחי׳ נה״י זה בתוך זה, וכן בפרטי פרטיות, הרי שיש לך פנימיות א׳ וחיצוניות א׳ בכל המדרגות. 
ועד״ז בעת החזרה למקומם מסוד זווג החיצוני, שהרי נתבאר שכל תחתון אחר שהעליון חזר לדרגתו מוכרח לירד למקומו, כי עתה הם ב׳ מדרגות עליון ותחתון, וא״כ אי אפשר להיות ג׳ בחי׳ בכל מדרגה, כי התחתון מוכרח לחזור למקומו. והבן. 
וזה אמרו, וגם תבין שלעולם אין העליון מתלבש בתחתון, אלא חיצוניותו, ושם למטה חוזר להיות פנימיים גמורים, וכו'עכ״ל. והיינו כדאמרן, אשר הפרסא, ה״ס המקור לסוד התלבשות מלכות דעליון בתחתון, מסוד זווג החיצוני שנתקן באלכסונא דהפרסא, וכמ״ש בפמ״ס כאן. ונתבאר שכל ענין התלבשות הזה הוא מסיבת הצמצום הקודם, שנתעלה פנימיות כל תחתון ונעשה לחיצוניות ומלביש על כל עליון, כמ״ש לעיל. ונמצא אחר כך כשחוזרת להיות פנימיות דתחתון,עדיין נמצאת ממש באותו המעלה, כבעת שהיתה חיצוניות לעליון, משום שבדבר רוחני אין גרעון, כדברי הרב שהבאנו לעיל, באופן שגם בהיותו בסוד מוחין דתחתון, יש לו האורות מבחי׳ חיצוניות העליון. וזהו כוונת הרב, שלעולם אין העליון מתלבש בתחתון אלא חיצוניותו. והבן אשר גם בחי׳ החיצוניות הזה, אינו כלל מהעליון אלא מכח התחתון גופיה, דהיינו מכח עלייתו לעליון כאמור.

דברי הרב

כא) וגם תבין, שלעולם אין העליון מתלבש בתחתון, אלא חיצוניותו, ושם למטה חוזר להיות פנימים גמורים, כי אע״פ שבערך העליון נקרא חיצוניות, הנה ברדתו למטה יהיה שם במדרגת פנימית.

דברי הרב

כב) גם תבין, איך גם בפרצוף א׳ לבד יורדין מוחין מספירה זו לספירה זו, אלא שאין זה רק מכתר לחכמה, ומחכמה לבינה, ומבינה לת״ת, ומת״ת למלכות. וכ״ז בפרצוף עצמו, וכעד״ז מפרצוף זה לפרצוף אחר.

דברי הרב

כג) גם תבין כי החיצוניות של העליון שיורד אינו מכולו, רק מלכות שבחיצוניות דמלכות שבו, כי הרי כשאנו אומרים שנה״י החיצוניות יורדין, ר״ל המלכות שבחיצוניות ההוא, העומדת בנה״י של החיצוניות, אשר כל החיצוניות ההוא אינו, רק י״ס המלכות של הפרצוף ההוא.

דברי הרב

כד) ששה היכלות דבריאה הם ו׳ דרגין, והיכל ז׳ העליון כולל ד׳ מוחין כחב״ד והם ד׳ רגלים. ובאלו ד׳ עליונות, יש ד׳ מוחין בבחי׳ אורות ונשמת הבריאה. והם נאצלות מי״ס דמלכות, שבכל שיעורו הוא ד׳ תחתוניות דז״א לבד, ואלו הד׳ אורות הכוללים י״ס הם הכסא עצמו, אך דע כי כל הד׳ אורות, הם ד׳ תחתוניות שבה. ואמנם באלו הד׳ אורות הנאצלים ממנה ירדה בסוד מיעוט הירח ונתלבשה בהם, בסוד אדם הרוכב על הכסא בסוד אמא מקננא בכרסיא. אך מיצירה לעשיה ומבריאה ליצירה אינו יורד, רק ממלכות למלכות לבד, בסוד אדם על הכסא ולא כל י״ס שבה.

פנים מאירות

כד) ששה היכלות דבריאה הם ששה דרגין וכו': והבן סמיכות הזה דעולם הבריאה, אל ענינים האלה שבבינה ותבונה, הנ״ל, כי זהו מה שאמרנו לעיל, אשר כל ענין תיקון הפרסא, הוא לצורך הבריאה שתוכל לקבל אורה, והגם שכל גוף ותחתון נחשב לבחי׳ בריאה, בסוד תיקון הפרסא כמבואר לעיל. אמנם נודע שבכל פרצופי אצילות, אין בהם מסך מזה לזה כי המה רק בחי׳ שורשים, כמו שנבאר זה במקומו היטב. אבל עולם הבריאה, שמה הוכרו המסכים וכל התיקונים שהושרשו באצילות, ולפיכך מסמיך פה כללות הביאור דעולם הבריאה שנקראת ג״כ כסא הכבוד, שז״ס אמרם ז״ל, אשר הרקיע דומה לכסא הכבוד, כי סוד הכסא נמשך מסוד הפרסא שבאלכסונא, אשר הכסא ה״ס הפרסא, וד׳ רגלי הכסא וששת המעלות ה״ס מים תחתונים, ואדם הרוכב על הכסא ה״ס מים עליונים זכרים.

ספר פנים מסבירות

ענף ט"ז

א) דע כי אימא עילאה יש לה הויה דס״ג וכו'. הנה הרב קיצר מאד בענף זה והוא להיותו רוצה לקשר כאן כל המפתחות דמוחין דאו״א וישסו״ת בשורשם שבא״ק, שהוא ענין ארוך ועמוק המפוזר מאד בכל דרושי הרב ז״ל, ומי שאין לו בקיאות אמיתית בכל כתהאר״י ז״ל אין לו שום מבוא להבין דבריו שבכאן, ובשביל שטמונים בו גנזי החכמה, וגם ידיעות הללו נחוצות מאד להבין ענין שביה״כ על מתכונתם ע״כ אפרשם בחזקת היד. 
ומתחילה צריך להבין ראשית דבריו שאומר שאימא עילאה יש לה הויה דס״ג והיא נוקבא להויה דע״ב שהוא אבא. שלכאורה תמוה מאוד, כי ע״ב וס״ג הם ב׳ מדרגות מיוחדות זו למטה מזו ואיך נחשבים לדו״נ שקומתם צריכה להיות שוה זל״ז ופב״פ כנודע. ועוד, שלכאורה סותר א״ע מניה וביה, כי אומר אח״כ שהויה דבינה נחלקת לד׳ אותיותיה לד׳ אהיה: ב׳ דיודין וא׳ דאלפין וא׳ דההין ע״ש, וא״כ מבואר שאינה בחי׳ הויה דס״ג אלא בחי׳ אהיה. 
והענין תבין עם המתבאר בענפים הקודמים, אשר כל ענין התלבשות העצמות בכלים אינם רק בבחי׳ עשרה כלים ויש בהם תיקון קוים ותיקון מ״ן וכו', ושכל זה לא היה בג׳ פרצופין הראשונים דא״ק הנק׳ גלגלתא ע״ב וראש הס״ג, אלא שמתחיל מזמן ירידת ישסו״ת שהוא גופא דס״ג לתוך מ״ה וב"ן הפנימים דא״ק, כמ"ש הרב בענף ח' ע״ש שאז מתוך הירידה והחיבור הזה נעשה ענין המ״נ שהוא השורש לכל החידושים הנ״ל, עד שהכלים מוכשרים להתלבשות העצמות בתוכם. 
והנה על שורש הנזכר מרמז הזוהר במלות קצרות וז״ל: אבא הוציא את אימא לחוץ וכו׳ ואבא עצמו אתתקן כעין דו״נ עכ״ל עש״ה. וכבר בארנו זה לעיל בפמ״ס ענף ט' אות ו׳ עש״ה אשר אבא ה״ס ראש הס״ג הנקרא או״א עילאין, כמ״ש הרב לעיל בענף ח׳ אשר אחר שנת״א דס״ג כלומר גופא דס״ג, ירד לנה״י דא״ק ונתחבר עם מ״ה וב״ן דשם בסוד המ״ן, אז נבדל הס״ג לשתי בחינות: אשר בחי׳ ראש הס״ג שלא ירד לנה״י דא״ק נעשה בחי׳ או״א עילאין ונק' תמיד בשם ע״ב, ובחי׳ גופא דס״ג שירד לנה״י דא״ק נעשה לבחי׳ ישסו״ת והוא נק׳ תמיד בשם ס״ג, עש״ה. 
וצריך שתזכור מ״ש לעיל בפמ״ס ענף ט״ו אות ז' אשר יחס הספירות שוים ליחס הפרצופים, כלומר ששורשי הבחנות דה״פ געסמ״ב נמשכים מד׳ בחי׳ דע״ס דאור ישר, המפורשים בענף ד׳ ע״ש. ונמצא שאותם ג׳ הפרצופין דא״ק: גלגלתא ע״ב וראש דס״ג, שיצאו מטרם התיקון של עליית המ״ן, נבחנים כמו ג׳ ספירות הראשונות: כתר חכמה בינה. ובזה נמצינו למדים, אשר ספירת הבינה נחלקה לב׳ בחינות נבדלות, שהעליונה קיבלה לבחי׳ ספירת החכמה ובחי׳ התחתונה קיבלה לבחי׳ ספירת הבינה והיינו בדוגמת פרצוף ס״ג דא״ק שנחלק כנ״ל, שחלק הראש שלא ירד לחיבור המ"ן נבחן לאו״א וע״ב שה״ס ספירת חכמה, וחלק הס״ג שירד ונתחבר בסוד המ"ן נבחן לישסו״ת וס״ג שה״ס ספירת בינה, וזכור זה. 
וזה אמרו (באות ג') ואמא זו היא י״ס גמורות. כלומר, שהוא פרצוף הס״ג בראש וגוף, דע״כ מדייק ומפרש: גמורות להבין בזה גם גופא דס״ג, כי אין גמר כלים אלא בגוף כמ״ש הרב לעיל בענף ה׳ ע״ש. וע״כ ספירת הבינה כוללת שתיהן, כי המה באמת בחי׳ אחת של ע״ס, אלא מתוך שבהסת״א אינו יוצא רק שרשי כלים דע"ס, צריכים להסת״ב על מלכות דמלכות להוציא כלים גמורים לע״ס, אמנם הם בחי׳ אחת של ספירת הבינה כאמור. 
וזה אמרו אמנם בהתחלקותה לב׳ בחינות, אז בחי׳ ראשונה נרמזת במילוי ו״ד דיוד דהויה הכוללת ובחי׳ ב׳ נרמזה בה׳ ראשונה דהויה הכוללת עכ״ל. והיינו כאמור אשר אחר יציאת ראש וגוף דס״ג ירד הגוף דס״ג לבחי׳ מ״ן, ומכאן ואילך נחלקה לב׳ בחי׳: אשר חלק העליון דבינה שה״ס הראש דס״ג נכלל בע״ב שה״ס חכמה ויוד דהויה, וחלק התחתון דבינה שנתחבר במ״ן נשאר בבחי׳ הס״ג וספירת הבינה, אמנם מכונה בשם ישסו״ת. ונמצא שהבחי׳ התחתונה נחשבת לה׳ ראשונה דהויה שה״ס הבינה, אבל הבחי׳ העליונה דבינה שנכללה בחכמה הרי שהיתה לבחי׳ יוד דהויה שה״ס ע״ב ואו״א עילאין. ולפיכך, בחי׳ יוד הפשוטה ה״ס אבא עילאה, ובחי׳ ו״ד שבמילוי היוד ה״ס אימא עילאה נוקבא דאבא עילאה. 
ועל ענין זה רמז הזוהר אשר אבא שה״ס ספירת החכמה וע״ב הוציא את אמא לחוץ וכו׳. פירוש, כי אלו המ״ן שעלו מחיבור ישסו״ת במ״ה וב"ן דא״ק עלו לע״ב שנקרא אבא עילאה, ואבא אתתקן במ״ן אלו דישסו״ת בבחי׳ נוקבא. כלומר, דמטרם עליית מ"ן לא היה בחי׳ נוקבא בע״ב שה״ס חכמה, כי לא היה רק כלי אחד לכל עה״ס המכונה פה שבראש, אמנם בט"ס הראשונות דראש שהם: גלגלתא, עינים, אזן, וחוטם, לא היה שם שום כלי, כמ״ש בענפים הקודמים משא״כ עתה עלו המ״ן עד חכמה וע״ב דהיינו לנקבי עינים. 
וז״ש בזוהר דאבא עצמו אתתקן בדו״נ, אשר הדכר מכונה בשם אבא עי׳ והנוקבא מכונה בשם אימא עילאה. והנה מתוך תיקון זה שנעשה בחי׳ נוקבא בנקבי עינים, נמצא שבינה וזו״ן דראש יצאו לחוץ מבחי׳ ראש ונעשו לבחי׳ גופא. והוא, דכל ההבדל מראש לגוף נתבאר בענפים הקודמים שהראש ה״ס ע״ס הראשונות של הפרצוף היוצאות על המלכות באו״י ואו"ח ממטה למעלה, ומשום יציאתם ממטה למעלה עדיין אינם נחשבים לכלים גמורים, ולפיכך מחויבת המלכות של ראש להתפשט לע״ס מינה ובה עד למלכות דמלכות בהסת״ב ואז נעשה הגוף, באופן שענין הגוף אינו רק התפשטות המלכות לבד. ולפי״ז, אחר שנתקן אבא בדו״נ דהיינו בנקבי עינים כאמור, נמצא שהמלכות שבנקבי עינים נתפשטה להסת״ב באח״פ, ונמצאים אח״פ בבחי׳ התפשטות המלכות שה"ע גוף וגמר כלים ולא ראש, כנ"ל בענפים הקודמים. והנך מוצא, אשר בינה דראש יצאה לחוץ מראש ונעשתה לבחי׳ חג״ת וגוף. ואלה הם דברי הזוהר אשר אבא הוציא את אימא לחוץ. ועי׳ לעיל פמ"ס ענף ט׳ אות ו׳ ויתבאר עוד לפנינו בע״ה. 
וזה שמרמז לנו הרב בתחילת הענף וז"ל: דע כי אמא עילאה יש לה הויה דס"ג. כלומר, שיש לה בשורשה בא״ק הויה שלימה דס״ג בראש וגוף כנ״ל, שהרי אימא עילאה ה״ס ספירת הבינה שה״ס פרצוף ס"ג דא״ק ראש וגוף, שמטרם עליית המ"ן הם שניהם בחי׳ בינה אלא אח"כ ירד בחי׳ הגוף דאימא לנה"י דא"ק וכו', שאז נעשה הראש דס"ג לבחי׳ חכמה, דהיינו נוקבא דחכמה בסוד נקבי עינים. וזה אמרו תיכף והוא נוקבא אל אבא. כלומר, שבינה זו שיש לה הויה שלימה בס"ג דא״ק, היא שנתקנת באצילות ונעשית לבחי׳ נוקבא אל הע״ב דהיינו אימא עילאה, אמנם בתיקון זה כבר אינה בחי׳ ס״ג אלא בחי׳ ע"ב, ואיננה בחי׳ ה׳ ראשונה דהויה, אלא בחי׳ ו"ד דמילוי יוד. כמו שממשיך ומפרש שבהתחלקותה לב׳ בחי׳ נרמזת בחי׳ הראשונה במילוי ו׳ ד׳ דיוד וכו'. 
ועם זה תבין מ״ש (באות ד') וז״ל: ודע כי הבינה היא בחי׳ ט״ס הראשונים והתבונה היא בחי׳ המלכות של הבינה הנ״ל עכ״ל. והיינו כדאמרן, אשר ראש הס״ג הותקן לבחי׳ או״א עלאין, וגוף דס״ג הוא נבחן ליש״ס ותבונה. ונודע אשר הגוף הוא רק התפשטות המלכות של הראש, ונמצא אשר הראש שה״ס אימא עילאה היא בחי׳ ט״ס הראשונות, והגוף שה"ס התבונה היא מלכות של ראש לבד המתפשטת לע״ס דגופא, כנ״ל והבן היטב. והנה נתבארו היסודות שעליהם נבנים דברי הרב שבענף זה, וזכור אותם כי אי אפשר להכפיל הדברים בכל פעם.

ב) ונמצינו למדים, שכל ענין תיקון הכלים שיהיו מוכשרים שיתלבש בהם העצמות, לא נעשו בג׳ פרצופין הראשונים הנק': גלגלתא ע״ב וראש הס״ג, כי מקורם מתחיל מגופא דס״ג. באופן כשתבחין הראש והגוף ע״פ הויה דס"ג, נמצא שי"ה דס"ג עדיין לא נחשבים לבחי׳ כלים מתוקנים אלא לשורשים, ורק ו"ה דס״ג דהיינו הגוף, שם יוצאים כלים גמורים. 
ובזה תבין שכל הארה ופרצוף אי אפשר שתתגלה זולת ע״י השתלשלות ה׳ המדרגות גלגלתא ע״ב ס״ג מ״ה ב״ן. ומובן עם האמור כי בג׳ פרצופין הראשונים שהם י״ה דהויה הכוללת של המדרגה דהיינו גלגלתא ע"ב ס״׳ג עדיין אין הכלים נגמרים, כי ראש הא׳ הוא שורש נעלם כמ״ש בענפים הקודמים. וראש הב׳ שהוא ע״ב עדיין אינו אפי׳ בחי׳ שורש לתיקון המ״ן, אלא הוא שורש ליציאת פרצוף ס"ג. וראש הג׳ שהוא ראש דס״ג הוא נחשב לשורש לתיקון המ״ן, משום שו״ה דהויה דס״ג זה המה שקבלו לבחי׳ המ"ן ונתגלה בהם הכלים המתוקנים כאמור. ובו״ה דהויה דס"ג יש ב׳ בחי׳ התפשטות כמ״ש לעיל בענף ט"ו שהתפ״א נבחן לו״ה דס״ג הנזכר והתפ״ב הוא פרצוף מ״ה וב״ן היוצאים למטה מטבור דא״ק וכן למטה מטבור דכל מדרגה פרטית. ונודע שהתפ״ב מלביש ומכסה על התפ״א שזה יורה שהפנימי נעלם ואינו משפיע לתחתונים, וכל השפע מתגלה רק ע״י פרצוף החיצון דהיינו התפ״ב המלביש עליו שנק׳ מ״ה וב"ן. והנך מוצא שב׳ מדרגות התחתונות שנק׳ מ״ה וב"ן שמקומם למטה מטבור של המדרגה ההיא, רק בהם מתגלים ויוצאים הכלים המתוקנים במ"ן ותיקון קוים באופן שיהיו מוכשרים להתלבשות העצמות בתוכם, ולא בג׳ הפרצופים שמלפניהם. 
וזה מה שרוצה הרב להוכיח לנו בענף י״ד בכל המשך הדרוש, שאחר שמפרש היטב מקום יציאת אור דנקודים דהיינו מנקבי עינים, הולך ומפרט כל פרצוף לד׳ אותיות הויה וטנת״א שה״ס ה׳ הפרצופין געסמ״ב, עד שבא להויה הפרטית דטעמים דס״ג דהיינו הראש דס״ג. ואומר, שיה״ו דהויה יוצאים באח״פ עד הטבור, וה״ת דהויה מקורה בנקבי עינים ואינה מתגלית אלא למטה מטבור, והיינו הע״ס דנקודים שבהם היתה שביה״כ. ואח"כ הולך ומפרש גם ענין ה״פ געסמ״ב שיצאו בעולם התיקון בענף י״ד אות י׳ וז"ל: עד שבא התיקון שלהם, ואז נאמר ​יהי אור ויהי אור, וכו׳ כל ההמשך. וזהו פקח עיניך וראה כי באח״פ יש ג״פ ס״ג גי׳ פקח עם הכולל ואחריהם בא בחי׳ עינים וזהו פקח עיניך כי ג׳ אהיה אלו אשר בעינים, הם בחי׳ אהיה ביודין גי׳ קס״א, מנין עיניך עם הכולל, וזה וראה שוממותינו, כי כאן היה שממון גדול וביטול המלכים עכ״ל עש״ה. 
והנך רואה איך האריך הרב להוכיח לנו, אשר ענין אור העינים שה״ס האור דתיקון קוין וכו', לא היה אלא בפרצוף ס״ג לבדו, כמו שמכפיל זה כמה פעמים שם עש״ה. ואומר אשר ס"ג דנקבי עינים כלומר נוקבא דע״ב שהיא אבא כמ״ש כאן בראשית הענף, היא בחי׳ ג׳ אהי׳ שבגי׳ ס״ג ואיננה בחי׳ הויה דס״ג. והיינו כדאמרן, שראש הס"ג עלה ונכלל בע״ב שה״ס יוד דהויה ואינו נחשב עוד לבחי׳ ס"ג ובינה. וע״כ קיבלה שם חדש אימא עילאה תחת השם בינה, וכן קיבלה שם אהיה תחת השם הויה דס"ג. והנה פירוש אהיה פירשו בזוהר וז״ל: דזמין אנא לאולדא, שהוא יורה, לבחי׳ שורש לגילוי האור בו בעת שעוד אינו מגולה, כי אהיה הוא לשון עתיד, והבן. משא״כ השם הויה, יורה שכבר מגולה, מלשון הוה. ובזה תבין שינוי השם דאימא עילאה, מהויה דס"ג אל אהי׳, והוא משום דעלתה ונכללה בע״ב, אשר ה״ס שורש דשורש לגילוי כלים דתיקון וכל שורש נק׳ אהיה כנ״ל, אמנם אימא נעשתה נוק׳ אל הע״ב הזה, והיתה לשורש אל גילוי הכלים דתיקון מ״ן שנק׳ הויה דס״ג דהיינו נקבי עינים, שאומר הרב שה״ס ה״ת דהויה דטעמים, כלומר הנוקבא דטעמים. 
ואומר שם שבאח״פ יש ג״פ ס״ג גי׳ פקח עם הכולל. פירוש, דכבר ידעת ששם הויה דס״ג מתחלת מעינים ולמטה דהיינו אח״פ, שהם נבחנים לה״פ ולרת״ס ע״פ ד׳ אותיות הויה. שהיוד ה״ס הראש דהיינו גלגלתא ואבא עי׳ הנכללים ביוד, ואימא עילאה הנכללת בו"ד דמילוא היוד, והוא בחי׳ המלכות שעליה נעשה הסת״א. וה׳ ראשונה ה״ס התוך עד הטבור דס״ג. ובחי׳ נוקבא דתוך ה״ס התבונה והיא המלכות דמלכות שעליה נעשה הסת״ב שנק׳ טבור כנודע. והואו, ה״ס התפשטות של מלכות דמלכות הזאת שנק׳ נהי״מ, דהיינו הסוף דהויה דס״ג. והנך מוצא בס״ג הזה שנק׳ אח״פ, ג׳ בחי׳ של ע״ס: בחי׳ א׳, היא הראש שה״ס היוד ואו״א עילאין וה״ס ט״ס הראשונות, דכל ראש יש בו ט״ס ראשונות. בחי״ב, הם ע״ס דתוך דהיינו ה׳ ראשונה דהויה דס״ג, וה״ס התפשטות המלכות דכל גוף דהיינו התפשטות המלכות לע״ס מינה ובה. בחי׳ ג׳ היא הואו דהויה דס״ג, והוא התפשטות של מלכות דמלכות, דהיינו הסוף המתפשט מטבור ולמטה. והטבור הוא מלכות דמלכות, דהיינו הסת״ב. 
וזה שמרמז הרב אשר באח״פ שה״ס הויה העקרית דס״ג, יש בו ג׳ בחי׳ ס״ג ברת״ס שלה כאמור. וכל ג׳ בחי׳ אלו דהויה של הס״ג הם כולם בסוד הטעמים. כלומר, בחי׳ ראש הס״ג ושרשי כלים, אמנם הכלים הגמורים אינם מתגלים רק מטבור ולמטה שה״ס הנקודים. וזה שמדייק הרב ואחריהם בא בחי׳ עינים כלומר זה השורש דתיקון מ״ן שנעשה בנקבי עינים, אינו יכול להגלות אלא מטבור ולמטה בבחי׳ מ״ה וב״ן, שה״ס עיניך. באופן, שאי אפשר שיתגלו הכלים המתוקנים קודם שיוצאים ג״פ גלגלתא ע״ב ס״ג עד הטבור או החזה דכללות המדרגה, ואח״כ מתגלים הכלים במ״ה וב״ן דאותה המדרגה, כמפורש לעיל. 
וכל הנזכר מרמז הרב בסו״ה וז״ל: עד שבא התיקון שלהם ואז נאמר יהי אור ויהי אור וזהו פקח עיניך וראה שוממותינו ע״כוכבר נתבאר זה בפמ״ס ענף ט״ו אות י״ד עש״ה אשר לסוד תיקון דשביה״כ צריכים להמשיך האורות בסדר שהם בפרצופי א״ק, והיינו בסוד ה״פ גע״ס מ״ב. ומאמר הא׳ ה״ס התפשטות פה דראש הא׳ שממנו יוצאים ב׳ הפרצופין גלגלתא וע״ב, שיהי אור ה״ס גלגלתא ויהי אור ה״ס ע״ב. וירא אלקים את האור ה״ס הויה דס״ג, שהיא העיקרית בסוד התיקון כמ"ש בפמ״ס בענף ט״ו אות ח׳ עש״ה. והרב מביא אמנם על הויה זו הפסוק דפקח עיניך וראה שוממותינו, כי רוצה להוכיח לנו אשר זה הס״ג בעצמו מחויב ג״כ להתחלק על ה״פ געסמ״ב מבחי׳ הראש שלו, כמו״ש לעיל ע״ש ועד״ז בגוף שלו. וזה שאומר להלן אשר ג״פ ס״ג בגי׳ פקח, שנתבאר לעיל שה״ס געסמ״ב דראש הס״ג הנכללים בג׳ בחי׳ ראש תוך סוף ע״פ ד׳ אותיות דהויה כנ״ל ע״ש. ואומר שם, דכמו שיש ה״פ ורת״ס בג׳ בחי׳ ס״ג דטעמים המרומזים בפקח, כן צריכים להמשיך ה״פ ורת״ס מנקבי העינים שה״ס או״א עילאין, לבחי׳ מ״ה וב"ן שמטבור ולמטה ששם גמר הכלים. 
וכבר ידעת שאימא עילאה ה״ס אהי׳ וז״ש ואחריהם בא בחי׳ עינים ששם יש ג׳ אהי׳ דיודין, דכל בחי׳ ע״ב הוא ביודין כנודע. ומשם נמשכים ה״פ ברת״ס לעולם התיקון. והנה השמיענו הרב אשר ממש כפי סדרם של פרצופי א״ק כן מוכרח להיות בה״פ דעולם התיקון. גם השמיענו שכל עיקר תיקון המ״ן וכו׳ היה בפרצוף ס״ג ביחוד, ואינם מתגלים בג״פ ראשונים שנק׳ טעמים דס״ג אלא רק בנקודות דס״ג דהיינו מטבור ולמטה כאמור. ותדע, שז״ס הכתוב ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, דהיינו ז״ת שלמטה מטבור שנק׳ מ״ה וב״ן וגופא, כי בהם לבד נעשה הבדלה וגבול וקצבה, כמ״ש הרב לעיל בענף ה׳ אות י' וז״ל: וירא אלקים את האור וכו׳ אז יצאו שרשי כלים דהיינו הראש. והוא שאמרנו לעיל שוירא אלקים את האור ה״ס ראש הס״ג שנק׳ טעמים. ואח״ז אומר שם ויבדל, ה״ס הגוף הנותן ועושה הבדלה וגבול וקצבה עכ״ל עש״ה ובפמ״ס ענף ט״ו אות י״ד. והיינו נקודות דס״ג שה״ס מ״ה וב"ן של המדרגה. באופן, שמרומז בזה הכתוב כל סדר השתלשלות דכל מדרגה פרטית שמוכרח להיות בה״פ געסמ״ב שה״ס: יהי אור לגלגלתא ויהי אור ע״ב וירא ס"ג ויבדל מ״ה וב״ן.

ג) אמנם צריכים להבין היטב כונת הרב במ״ש שם אשר טעמים דס״ג נבחנים על ד׳ אותיות הויה וג' אותיות הראשונות יה״ו עלו באזן חוטם פה, וה"ת לא נגלתה שם באח״פ זולת בסוד נקבי עינים עש״ה. וצריך שתבין מקודם היטב סוד המילוים שבד׳ השמות עסמ״ב, אשר הויה דע״ב הוא במילוי יודין כזה: יוד הי ויו הי. והויה דס״ג ג״כ במילוי יודין, אלא שנשתנה מע״ב רק במילוי הואו, כי יש שם א׳ במקום יוד כזה: יוד הי ואו הי. והויה דמ״ה היא כולה במילוי אלפין כזה: יוד הא ואו הא. והויה דב״ן אותיות המילוי שוות לאותיות הפשוט, דהיינו רק הויה כפולה כזה: יוד הה וו הה. והנה נתבאר שהמה סוד ארבעה הפרצופין עסמ״ב, אשר ההבדל בינהם רחוק הרבה זה מזה כמ״ש היטב בענפים הקודמים. אמנם צריך להבין למה יצאו ונתחלקו בענין המילוים ולמה לא יש היכר בין ההויות גם באותיות הפשוטות, גם למה דוקא ביודין ואלפין וכו׳ ולא באותיות אחרות. וזה ברור לכל מי שנפתחו עיניו בחכמה זו שח״ו אין כאן שום דבר של הסכמיי אפי׳ בלשון המדוברת, רק הכל קודם ונמשך מהשתלשלות המדרגות שבעולמות העליונים, ואין צריך לומר בצורת ההויות שהם שורשי החכמה, אשר גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. 
והענין תבין היטב מהמתבאר בענפים הקודמים, בסוד ראש וגוף המחויב להיות בכל הארה פרטית, כי בע״ס הראשונות שנק׳ ראש ההארה אין הכלים ניכרים שם להיות האו״ח ממטה למעלה. ולפיכך בהכרח שהמלכות והאו"ח מתפשטים להסתכלות ב׳ על המלכות דמלכות, והאו"ח העולה מהמלכות דמלכות מגלה הכלים לאותה ההארה בסוד הבדלה וגבול וקצבה כדברי הרב לעיל בענף ה' ע״ש. 
ובזה תדע אשר ד׳ אותיות הפשוטות של שם בן ד׳ המה סוד הראשים דעסמ״ב וע״כ המה גלויים לעינים בתושב״כ. והמילוים של האותיות המה סוד הגופים דעסמ״ב וע״כ המה נסתרים מהעין בתושב״כ ואינם ידועים זולת במבטא דכל אות בפני עצמה, שאז בהכרח נשמעים גם המילויים. והוא משום שכן הוא בה״פ דכל המדרגות, אשר גופא דע״׳ב טמיר ונעלם בראש הס"ג וגופא דס״ג טמיר ונעלם בראש המ״ה וגופא דמ״ה טמיר ונעלם בראש הב״ן ואינם נראים לעולם. וזולת הראשים של המדרגות המה גלוים זה למטה מזה, כנודע אשר הלבשת התחתון מתחיל בדיוק מתחת הפה דעליון ולא למעלה.נמצא הראש דכל אחד ואחד מגולה. 
והנה נתבאר בענפים הקודמים אשר כל השינוים הנבחנים בין פרצוף לפרצוף, אינם באורות זולת בכלים, וכמ״ש בפמ״ס ענף ט״ו אות י״ג ונמצא על כן אשר אי אפשר להכיר ולהבחין בראשים של עסמ״ב כלל, משום שאין צורת כלים בראש רק בגוף כמבואר לעיל. ולפיכך אין חילוק באותיות הפשוטות בין מדרגה למדרגה להיותם סוד ראשי המדרגות שאין בהם כלים, ועיקר ההבחן הוא רק על ידי התפרטות כל אות לבדה במבטא, שה״ס תושבע״פ המגלה לתושב״כ, שאז אפשר להבחין במדרגות לא זולת, והבן זה. 
וכבר ידעת דאע״פ שיש ה״פ בכל מדרגה מ״מ אין כאן רק בחי׳ מאציל ונאצל בלבד, כמ״ש בענף ט״ו בפמ״ס אות ט' כי ג״ר: גלגלתא ע״ב וראש ס״ג, שה״ס י״ה נחשבים לבחי׳ מאציל ושורש, ומ״ה וב״ן שה״ס ו״ה ה״ס נאצל, ובהם ביחוד נגלה ענין הכלים המחודשים שנתחדשו בכלל ה׳ הפרצופין שבאותה המדרגה. ונתבאר שם אשר ע״ב ה״ס שורש רק לס״ג והוא משום שאפי׳ גופו לא נתחבר בענין תיקון המ״נ, אלא ס״ג הוא הנחשב לשורש משום שגופו נתחבר לתיקון הזה, דע״כ נחלק הס״ג לשנים. אמנם מאחר שגופו של הס״ג, כלומר התפ״א שנתפשט מפה של הס״ג לא ירד בחזרה למטה מפה דס״ג, כמ״ש הרב לעיל בענף ט״ו דאור הישן שעלה מלמטה מטבור דא״ק שה״ס פה דס״ג, שוב לא ירד בחזרה ע״ש. וע״כ גם גופו דס״ג עדיין נחשב לבחי׳ שורש ומאציל, אלא רק התפשטות ב׳ שנתפשטה מפה דס״ג שנק׳ ב"ן החיצון או ע״ס דנקודים שיצאו מתחת הפרסא, בהם עלה בחי׳ הנאצל של המדרגה הכללית הזו שיצאה בסיבת התיקון דעליית המ״ן לנקבי עינים. 
ונודע ששורש הכתיבה היא נקודה, כי כן בטרם כתיבת כל אות נרשם מתחילה נקודה שממנה מושכין הצורה של האות. ונמצא שהנקודה היא נמצאת בראשית כל אות ואות, ולפיכך יש בה תכונת שורש לאותיות. וכבר ידעת שהאותיות שבתורה ה״ס הכלים דהפרצופין. ועם זה תבין שהיודין שבהם שהם הנקודות, נבחנים לשורש הכלים של הפרצופין. 
ולפיכך אין במילוי ע״ב זולת יודין, ללמדינו שאין שם בחי׳ כלים אפי׳ בגופא שלו, כי המילוי הוא רק תכונת הגוף כמ״ש לעיל. ונתבאר אשר גופא דע״ב לא נתחבר לתיקון המ״ן, לפיכך אינו נחשב אלא לשורש שה״ס נקודות דהיינו יודין. אמנם במילוי ס״ג נמצא האלף במילוי הואו שלו, והיינו כדאמרן אשר ראש הס״ג לא נתחבר לתיקון המ״ן זולת גופא שלו, ולפיכך נחלקה הויה דס״ג לשני חצאין, אשר י״ה שה״ס ראש דס״ג שלא נתחבר למ״ן ממולא ביודין, וגוף דס״ג שה״ס ו״ה שמתחבר למ״נ יש במילוי הואו בחי׳ אלף שה״ס כלים גמורים להיותה אות שלמה וכל אות ה״ס כלי. גם הא׳ ה״ס הכלי הראשון לכ״ב אותיות כמ״ש לפנינו בע״ה.
אמנם לפי״ז נשאר לנו לחקור ולדעת, למה אין גם בבחי׳ אחרונה דס״ג מילוי אלף ולמה יש בה מילוי יוד כמו ראש דס״ג. ואם כבר אנו מוצאים גילוי כלים בואו שה״ס ז״א דס״ג, מכ״ש שיש גילוי כלים בה׳ אחרונה שהיא נוקבא דז״א דס״ג, ועיקר גמר כלים הרי הוא בנקבה בנודע, וזה ודאי צריך ביאור. 
והנה יש כאן סוד עמוק וסתום, אמנם אבארו היטב לפי דרכנו. וכבר שמעת מסוד ב׳ הזווגים: פנימי וחיצוני הנמצא בכל אצילות מדרגה וכדברי הרב כאן וז״ל: אין לך דבר בעולם שאין בו פנימיות וחיצוניות ע״ש. וכבר נתבאר ענין זה בפמ״ס ענף ט״ו ובפנים מאירות אות ו׳ ד"ה וכן אותו אור ואות ס׳ ד״ה כי הכתר, ובאות ע' ד"ה והנה או״א, עש״ה כי אי אפשר להכפיל דברים בכל פעם. ונתבאר שם שמזמן תיקון מ״ן ואילך שעלתה המלכות לנקבי עינים, נמצאת מלכות דעליון המתלבשת בתחתון שהיא כלולה מב׳ זווגים פנימי וחיצון, ולפיכך מוציאה בראש התחתון ג״כ ב׳ זווגים: זווג פנימי בנקבי עינים וזווג חיצוני בפה. 
ונודע כי סדר הלבשת רת״ס דפרצוף ס״ג על א״ק הוא מפה דראש ע״ב ולמטה, אשר מצד שורש הראשון שמטרם עליית המ״ן היה ראש דס״ג מפה עד החזה הכללי והתוך מחזה עד הטבור הכללי והסוף היה מטבור עד סיום רגליו. אמנם בה״פ שיצאו דרך נקבי עינים, כלומר בסוד עליית המלכות לחכמה, יצאו מסוד זווג הזה ב׳ בחי׳ בפרצוף ס״ג: פנימי וחיצוני, כי מלכות דע״ב שנתלבשה בס״ג כלולה מב׳ זווגים. וע״כ מזווג הפנימי נעשה בחי׳ הראש דס״ג מנקבי עינים ולמעלה וראש זה מכונה שבולת הזקן, ותוך דס״ג משבולת עד החזה הכללי, וסוף דס״ג מחזה עד הטבור ושם נפסק ונסתיים. אמנם מכח זווג החיצוני הנעשה בפה דראש הס"ג כמו שהיה בשורש הא׳ שמטרם עליית המ"ן, נמצא שיצא ראש דס״ג מפה דע״ב עד החזה ומחזה לטבור יצא התוך ומטבור ולמטה יצא הסוף, כמו בס״ג הקודם לעליית המ״ן, וזכור זה. 
והנה כשנבחין את רת״ס דפרצוף הס"ג בסוד ד׳ אותיות הויה דס״ג במילויים, דהיינו: יוד הי ואו הי על דרך ב' זווגים הנ״ל, נמצא ע״פ זווג הפנימי אשר יוד הי שה״ס הראש יצא משבולת ולמעלה, ואו שה״ס התוך יצא משבולת עד החזה, הי אחרונה שה״ס הסוף יצא ממקום החזה עד הטבור. אמנם ע״פ זווג החיצוני יצאו יוד הי שה״ס הראש מפה עד החזה, ומחזה עד הטבור יצא הואו שה״ס התוך, ומטבור עד סיום רגליו יצאה ה׳ אחרונה דס״ג כמו בס״ג הקודם. 
וכבר ידעת שיש הפרש גדול בין תוך דכל פרצוף לבחי׳ סוף דכל פרצוף, כי ע״ס דתוך מכונות בזוהר בשם עלמא דדוכרא שה״ס אור הזכר שנמצאות בו עה״ס בסוד פניו למטה, כלומר שיש לו זווג תמידי על הטבור המעלה לו או״ח ממטה למעלה, וע״כ משפיע הטבור שה״ס המלכות שלו אור גדול מע״ס שלו ממעלה למטה. כמ״ש באריכות בענף ט״ו ע״ש בפמ״ס ומתוך שיש לו אור הפנים דהיינו כח הזווג, ע״כ מכונה עלמא דדוכרא. אמנם בחי׳ עה״ס שמטבור ולמטה הנק׳ סוף, הרי פניהם למעלה לקבל האור הנמשך להם מהתוך, אבל אין בהם אור הפנים שה״ס או״י לכח הזווג. כמ״ש בפמ״ס ענף י״ג עש"ה. 
ובזה תבין היטב סוד הפרסא הנזכר לעיל בדברי הרב ענף ט״ו אות ג' בשם הזוהר וז״ל: וז״ס יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, כנזכר בזוהר בראשית דף ל״ב: (אות שסט) אית קרומא במציעות מעוי דבר נש דאיהו פסיק מתתא לעילא ושאיב מעילא ויהיב לתתא עכ״ל עש״ה. שלכאורה נראה שמביא ראיה לסתור, כי אומר שסוד הפרסא הוא רקיע המבדיל בין מים למים שהמשמעות שפוסק האור שלמעלה שלא יתפשט למטה הימנו כי מפסיק בין העליון לתחתון, ואח״כ מביא בשם הזוהר דאיהו שאיב מעילא ויהיב לתתא, א״כ אדרבא הוא המחבר את העליון והתחתון יחד, כי נוטל מהעליון ויהיב לתחתון. ועוד יש לחקור בהאי קרומא שה״ס הפרסא למה זו עומדת באלכסון, שמתחלת מהחזה שהוא בחי׳ פה הס״ג ונמשכת באלכסון עד הטבור לאחורים דהפרצוף שהוא מקום סיום רגלין כנ״ל, והיאך היא דבוקה בב׳ שורשים חזה וטבור יחדיו. ונתבאר לעיל, שההבדל ביניהם הוא גדול מאד, כי החזה בחי׳ תוך ועלמא דדוכרא והטבור הוא בחי׳ סוף ועלמא דנוקבא ועי' בסבא דמשפטים דף ק״א (מאות קלב). 
ותבין זה עם דברי הרב בענף ט״ו, שמתחילה התפשט הס״ג עד סיום רגלי א״ק, אמנם אח״כ שעלה בסוד המ״ן שוב לא ירד למטה מטבור, ואומר שם עוד שהוא הנעשה לשורש תמידי לאור היוצא דרך עינים עש״ה. פירוש, אשר כל ענין הכלים דעולם התיקון שהם מבחי׳ עליית המ"ן לנקבי עינים כמ״ש בפמ״ס ט״ו נמשכים מזה הישסו״ת שעלה ונסתלק מבחי׳ למטה מטבור ונתיישב בסוד הפרסא, ולפיכך תדע שה״ס השורש לכל התיקונים דאבי״ע מסוד המ״ן ותיקון הקוים וכו׳.

ד) וכבר נתבאר ב׳ הפרצופין פנימי וחיצוני דס״ג שיצאו מכח עליית המ״ן, שמצד זווג הפנימי נמצא היוד הי בשבולת ולמעלה, והואו משבולת לחזה וה׳ אחרונה מחזה עד הטבור ושם נעשה הסיומא דהפרצוף. וזה שכתב הרב שזסו״ה יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, כלומר שכבר נגמר שם אור הס״ג ואינו משפיע למטה מפרסא, שכבר נמצאים שם בחי׳ עלמא דנוקבא שפניהם דע״ס שלה למעלה ואינם משפיעים למטה. אמנם מצד זווג החיצוני נמצא י״ה מתפשט מפה לחזה והואו מחזה עד הטבור וה׳ אחרונה מטבור ולמטה, כמו הס״ג הקודם שמטרם עליית מ״ן. 
ולפיכך הנך מוצא במקום הזה שבין חזה לטבור ב׳ בחי׳ כלים דהיינו: כלים דפנים כלומר שנמשכים מכח זווג הפנימי, וכלים דאחורים הנמשכים מכח זווג החיצוני. באופן אשר בחי׳ כלים דפנים דשם הם בחי׳ הי אחרונה דס״ג ועלמא דנוקבא, המסיימים לפרצוף שלא יתפשט עוד למטה. אמנם בחי׳ כלים דאחורים דשם הם בחי׳ ואו ועלמא דדוכרא, דהיינו עה״ס דתוך דס״ג שפניהם למטה, וממשיכים אור העליון גם למטה מטבור עד סיום רגלין. 
וכבר נתבאר לעיל בפמ״ס ענף ט״ו שסוד הפרסא היא נקודה דסיומא החדשה המכונה נקודה דעוה״ב, כי ב׳ בחי׳ יש במלכות: בחי׳ א׳, ה״ס מלכות המתפשטת באור הפנים בסוד עלמא דדוכרא והיא נקראת פה דראש המדרגה, שמתפשטת לע״ס מינה ובה עד למלכות דמלכות שנק׳ חזה הפרטית, כלומר כלי מלכות דמלכות שעליו נעשה הסתכלות ב׳. וע״כ מלכות הכוללת דהיינו הפה איננה בחי׳ נקודה דסיומא, ואדרבא שה״ס עלמא דדוכרא ותוך של הפרצוף כאמור. אמנם כלי מלכות דמלכות שנק׳ חזה הפרטית או טבור שעליו נעשה הסת״ב, הרי הוא נבחן לנקודה דסיומא, כלומר שאו״ח הנשפע ממנו ממעלה למטה הרי הם ע״ס שפניהם למעלה ואינם משפיעים כלום למטה, אשר בזה היא מסיימת אור המדרגה בכח נקודה האמצעית מצד צמצום הא'. וזכור הבחן זה שבין התפשטות המלכות להתפשטות המלכות דמלכות, כי היא ידיעה מחויבת לכל המדרגות עד לפרטי פרטיות, אשר מלכות דכל מדרגה אינה נבחנת לנקודה האמצעית, רק המלכות דמלכות כמבואר. 
וזה שאמרנו, אשר הפרסא ה״ס נקודת הסיום החדשה בסוד נקודה דעוה״ב. באופן שעה״ס הנשפעות מהפרסא ולמטה נפסקים על הטבור, כי בשבולת נמצאת מלכות הכללית דהיינו מלכות של ראש, והיא מתפשטת בסוד הסת״ב עד החזה הכללי שה״ס מלכות דמלכות דראש הס״ג ובחי׳ נקודת הסיום, כי עה״ס שלה המה מבחי׳ או״ח בלי או״י כנ״ל. ולפיכך דבוקה הפרסא במקום החזה מתחתיה, כלומר למסך המבדיל בין עלמא דדוכרא לעלמא דנוקבא. וזה נאמר רק מכח זווג הפנימי דראש הס״ג, אמנם מצד זווג החיצוני אשר ראש דס״ג נמשך מפה עד החזה, נמצא שהחזה ה״ס מלכות הכללית המתפשטת לעלמא דדוכרא, כי היא בחי׳ פה של ראש, דהיינו הכלי דהסת״א. וע״כ מתפשטת לע״ס מינה ובה עד הטבור הכללי ושם נעשה בחי׳ הסת״ב שלה ובחי׳ מלכות דמלכות, שממנה ולמטה הוא עלמא דנוקבא.ולפיכך דבוקה הפרסא באחורים מנגד הטבור, כי שם נעשה הרקיע המבדיל בין מים עליונים זכרים שהוא עלמא דדוכרא ובין מים תחתונים נקבות שה״ס עלמא דנוקבא, שנמצא בזה עכ״פ שע״ס דאור הנקבה נמשכים מהטבור עד סיום רגלין, וההפסק נעשה ברגלין דא״ק כמלפנים מטרם עליית מ״ן. 
והנה נתבאר היטב שכל ענין המשך הפרסא הוא בחי׳ רקיע מבדיל, ומאחר שהיא כלולה מפו״ח בהכרח שתעמוד באלכסון, כי מצד כלים דפנים מחויבת להבדיל במקום החזה כי שם נגמרו מים העליונים זכרים, ומצד כלים דאחור הרי היא מחויבת להשתלשל למטה עד הטבור, כי מבחי׳ זווג החיצוני נמשכו מים העליונים זכרים עד מקום הטבור כאמור, והבן היטב. 
ועתה תבין צורת א משורשה העליון כי היא האות הראשונה של כ"ב האותיות וצורתה ממש כמו הפרסא הנז', אשר קו שלה מושכב באלכסון מפנים לאחור ונקודה עליונה שבה ה״ס מים עליונים זכרים, ובחי׳ התוך אשר הקו שה״ס הפרסא מבדיל ומפסיק עליהם באלכסון מחזה עד מול הטבור. ונקודה תחתונה שבה, ה״ס מים תחתונים נקבות ובחי׳ הסוף אשר מציאותם שמתחת הפרסא ג״כ באלכסון, שמצד הפנים מתחילים בשורש העליון שבחזה ומצד האחורים נמשכים עד קצה הפרסא שמנגד הטבור. 
וכבר ידעת שישסו״ת שנתחברו בסוד המ״ן עלו ונתישבו בפרסא הזו כמ״ש הרב בענף ט״ו ואשר הוא השורש לכל הכלים שיצאו משם ואילך ע״י תיקון מ״נ. ולפיכך, נעשתה צורת הא׳ אות ראשונה לכ״ב האותיות, כי כל ראשון יורה שהוא השורש לכל הבא אחריו. ותבין ג״כ שסוד ישסו״ת ה״ס דו״נ דהויה דס״ג: שיש״ס ה״ס הדכר והתבונה ה״ס הנוקבא שלו המקבלת ממנו. ולפי"ז תבין, אשר קו הא׳ שבאלכסון שנמצא בהכרח בסיום עלמא דדוכרא ה״ס יש״ס, והנקודה כדמות יוד שנמצאת מתחת הקו המושכב באלכסון ה״ס התבונה ועלמא דנוקבא דפרצוף הס״ג. ותדע ותזכור שסוד ההויות במילוי אלפין נמשכים משורש הנזכר שה״ס הרקיע באלכסון. והנה נתבאר היטב סוד ואו הי דהויה דס״ג, שה״ס ישסו״ת וגופא דס״ג שעלו למ"ן ושוב לא ירדו למטה מטבור, ואשר הפרסא שה״ס הטבור עצמו הפרטי של הס"ג ה״ס יש״ס, והנקודה שלמטה ה״ס התבונה. 
וצריך שתדע כאן ענין אחורים דמלכות דעליון המתלבשת בתחתון ונעשה שם לפנימיות, שיתבאר בע״ה לקמן, באופן שמלכות דס״ג יורדת ומתלבשת בסוד זווג הפנימי שבנקבי עינים דראש פרצוף הנקודים, ובזה נמצאת הפרסא שאיב אור העליונים הזכרים ונותנת לנקודים כמ״ש בסמוך. וזהו כוונת הזוהר דשאיב מעילא ויהיב לתתא כמ״ש עוד לפנינו בע״ה. ונודע שמלכות דס״ג ה״ס הי אחרונה דהויה דס״ג, והמילוי יוד שבהי זו ה״ס הגוף, והגוף הזה הוא שירד בסוד מוחין לפרצוף הנקודים ונעשה שם לפנימיות, כלומר בזווג דנקבי עינים כאמור. 
ובכל האמור נבין היטב כוונת הרב שאומר אשר הטעמים עצמם דס״ג הם נפרטים להויה שלימה, אשר יוד הי ואו דהויה דס״ג הם באח״פ עד הטבור אמנם הי תתאה דס״ג לא עלתה שם אלא בנקבי עינים עש״ה בענף י״ד. והיינו כדאמרן, שעיקר הויה דס״ג הוא על שם תיקון מ"ן וקוין וכו', שכ״ז אינו נמשך רק מהאור היוצא דרך נקבי עינים עד למטה מטבור, כי שמה נגלו כ״ב האותיות שה״ס גמר כלים דתיקון, והם יצאו רק מזווג החיצוני דס״ג, אשר מפה עד החזה ה״ס הראש ויוד הי דס״ג, ומחזה לטבור ה״ס ואו דס״ג אשר שם מקום תיקון הפרסא בסוד רקיע דשאיב מעילא ויהיב לתתא, וה״ס התוך דס״ג. ומטבור ולמטה ה״ס הי אחרונה דס״ג בסוד גמר כלים וכ״ב אותיות. אמנם בפנימיות כלומר בסוד זווג הפנימי הנ״ל יוצא הראש בשבולת ומשבולת עד החזה התוך ומחזה עד הטבור כבר הוא הסוף, באופן שהחזה קיבל לבחי׳ הטבור ומחזה ולמטה כבר היו צריכים להתגלות גמר הכלים וכל כ״ב האותיות. אמנם נתבאר שז״ס הפרסא שעומדת באלכסון, אשר מצד הפנימית דבוקה בטבור וכבר יש שם כלים גמורים, ומצד החיצוניות עודנה בחי׳ תוך ובחי׳ למעלה מטבור שהוא רק שורש לכלים. ולפיכך יש בפרסא זו בחי׳ האות הראשונה לכ״ב האותיות, שה״ס א והוא מטעם שהחיצוניות מתגלה ושולטת ביותר מן הפנימיות, וע״כ לא יכלו הכלים שה״ס כל כ״ב האותיות להגלות שם במקום הזה שמחזה לטבור, כי עדיין בחי׳ תוך הוא מסוד החיצוניות. 
ולפיכך ירדה ה׳ אחרונה דס״ג ונתלבשה בפרצוף שלמטה בסוד מוחין פנימים, כלומר בזווג הפנימי שבנקבי עינים, ושם הוציאה כ״ב האותיות בסוד גמר כלים. והנך מוצא אשר יה״ו נתגלו באח״פ שלמעלה מטבור, כלומר בבחי׳ טעמים דס״ג, שבסוד החיצוניות מתחילים מהפה ומסתיימים בטבור. וה׳ אחרונה דס״ג שה״ס גמר כלים עוד לא יכלה להתגלות שם כי אינם נגלים רק למטה מטבור. ואלה הם דברי הרב, שיה״ו דטעמים דס״ג ה״ס אח״פ עד הטבור וה׳ אחרונה בנקבי עינים, כלומר שירדה מסוד הפרסא אל הפרצוף דלמטה מטבור ונעשית שם לפנימיות, כלומר לבחי׳ מלכות דזווג הפנימי בסוד נקבי עינים של הפרצוף. 
ונתבאר שסוד זווג הפנימי שבנקבי עינים נחשבים תמיד לבחי׳ ע״ב דס״ג, דהיינו או״א עילאין כמ״ש כאן בפנים מאירות עש״ה. גם נתבאר שמילוי ע״ב הוא תמיד ביודין. ובזה תבין היטב, אשר ה׳ אחרונה דס״ג בהכרח הוא שנמצאת במילוי יוד, והוא משום שאינה יכולה להתגלות באח״פ דס״ג בסוד הפרסא ששם יש סוד הא׳, אלא שירדה ונעשית לבחי׳ ע״ב בתחתון שלמטה מטבור, ויצאה בזה מבחי׳ הויה דס״ג וקיבלה לבחי׳ הויה דע״ב והבן מאוד. 
ונמצינו למדים מכל המתבאר בענף שלפנינו, אשר האור היוצא דרך העינים דהיינו מה שהרב מכנה אותו לעיל בענף ט״ו בשם אור הא׳ הוא שהיה לבחי׳ נשמה, כלומר לבחי׳ ע״ס דראש לכל בחי׳ הנאצלים שנאצלו מעולם הנקודים ואילך. ואור זה הוא הנקרא הויה דס״ג או ישסו״ת אשר מקומו בה״פ א"ק מפה דראש עד הטבור שלו, ועד״ז מחויב להיות בכל ה׳ פרצופין שבעולמות, הן בכללות והן בפרטות. והוא נקרא ג״כ בשם אח״פ, דהיינו בסוד אח״פ שיצאו לבר מרישא מסיבת התעלות מקום המלכות של ראש לנקבי עינים, כמפורש לעיל. אשר אח״פ דראש נעשו משום זה לבחי׳ חג״ת דגופא ותוך, באופן שמכאן ואילך נחלק כל ראש לב׳ בחי׳ שנק׳ בשם ע״ב וס״ג, שמנקבי עינים ולמעלה ה״ס ע״ב, ואח״פ עד הפה ה״ס ס״ג. שז״ס המרומז בזוהר שאבא תיקן עצמו כעין דו״נ, כלומר שנתעלה מקום הזווג לנקבי עינים שה״ס חכמה ואבא של ראש, ונמצאים אח״פ שיצאו לחוץ מראש לבחי׳ חג״ת דגופא, שע״ז רמזו בזוהר אבא הוציא את אימא לחוץ, כלומר שע״כ הוציא את ס"ג לחוץ מבחי׳ ראש לבחי׳ גופא וחג״ת. 
ובזה תבין מה שהרב מכנה את ס״ג בשם נשמה ואת ע״ב בשם שורש נשמה, כמ״ש בע״ח שער מ"ב פ״ב והיינו כדאמרן, שס"ג נעשה לבחי׳ ע״ס דראש לנאצל, דהיינו סוד האימא שיצאה לחוץ, אשר אבא שה״ס ע״ב תיקן את עצמו בשביל זה כעין דו״נ שבזה נדחתה אימא לחוץ להיות לראש של הנאצל, נמצא התיקון דדו״נ שבאבא הוא השורש לבחי׳ הנשמה שנק׳ ס״ג שה״ס אור העינים כאמור. גם נתבאר שכל נאצל ה״ס מ״׳ה וב"ן, כלומר בחי׳ זו״׳ן דה״פ, כי הנאצל הזה הוא הנשלם עם תיקון קוים ושיתוף דמדה״ר בדין וכל התיקונים הנובעים מסוד אור העינים, שכ״ז אינו יכול להתגלות זולת בהקדם שורש הנשמה דהיינו ע"ב, ונשמה דהיינו ס"ג ואח״פ היוצאים. שזה תמצית כוונת הזוהר במה שאומר אבא הוציא את אימא לחוץ אודות בנה דהיינו הנאצל שה״ס ז״א, בכלים מתוקנים דאור העינים, אשר לא יוכל להגלות כי אם מטבור ולמטה דכללות ה״פ כמבואר לעיל עש״ה. 
גם נתבאר אשר ב׳ שורשים שולטים בפרצוף, כי כל הכחות שנמצאים בעליון בהכרח שכולם ימצאו בתחתון. ולפיכך גם הסדרים דפרצופי א״ק שמטרם עליית מ״ן ג״כ נוהגים בפרצוף שנוספים על הסדרים דשורש הב׳, דהיינו אור היוצא דרך העינים כנ״ל בפמ״ס ענף ט״ו אות י״א עש״ה. ועיין בפמ״א דף רכ״ג ד"ה בסוד וגבותם מלאות עינים, ובדף רמ"ה ד"ה ובזה תבין. ונתבאר שם שמכח ב׳ השורשים הנ״ל שמתחברים בפרצוף, נמצאת כל מדרגה שנכפלת מב׳ בחי׳: מבחי׳ פנים ובחי׳ אחורים, כי מכח שורש הא׳ נמצא התחתון גם עתה שיוצא מפה של ראש של העליון ומתפשט עד סיום רגליו ובאופן זה יש לו רת״ס בשלימות. אמנם מצד שורש הב׳ שהתחתון יוצא דרך נקבי עינים, נמצא שאין לו אלא רו״ת ונפסק למעלה מטבור עש״ה. שבאופן זה נבחן שעד המקום שאור העינים מגיע הם בחי׳ כלים דפנים, כי האורות אינם נמשכים זולת משורש הב׳ דהיינו אור העינים. ולפיכך אח״פ דראש שהם רק חג״ת דפנים יש בהם מצד שורש הא׳ בחי׳ חב״ד, כי הם כלים דראש שנק׳ חב״ד, אלא שנחשבים לאחורים משום האור הנמשך בהם שהוא בחי׳ חג״ת, כלומר התפשטות המלכות דנקבי עינים, כמ״ש שם. ועד״ז מפה ולמטה שכבר הם בחי׳ נה״י דפנים, כי הפה קיבל לבחי׳ טבור או חזה, כלומר לבחי׳ הסת״ב שהיא רק התפשטות של מלכות דמלכות, שע״ס דהתפשטות זו נק׳ נה״י או אור הנקבה. ונבחן שיש בהם כלים דחג״ת דאחורים, כי מצד שורש הא׳ הרי המה בחי׳ חג״ת והתפשטות המלכות ולא התפשטות מלכות דמלכות. באופן שאין לך שום מדרגה ושום בחי׳ מראש תוך סוף דכל מדרגה, שלא תהיה נכפלת מב׳ בחי׳ הנז׳ שמלובשים זה בתוך זה, דהיינו חב״ד דאחורים בתוך אח״פ וחג״ת דאחורים בנה״י דפנים וכו', שזה נוהג בכל המדרגות.

ה) ובזה תבין מ״ש בע״ח שער י״ז פ״ב אשר כל פרצוף בתחילת אצילותו הוא בבחי׳ ג׳ גו ג׳, דהיינו שיש לו רק ששה כלים חג״ת נה״י וגם חג״ת מלובשים בתוך ג״ס נה״י. ותבין זה עם המתבאר, אשר כל מדרגה תחתונה היא בחי׳ התפשטות מלכות של ראש דעליון שנק׳ פה של ראש, אשר מהתפשטות הא׳ דפה של ראש נאצל גופו עצמו של העליון ומהתפשטות הב׳ נעשה המדרגה התחתונה כמ״ש היטב בענפים הקודמים. ונמצא שהתחתון מלביש רק חג״ת נה״י דעליון, כלומר לבחינת גוף העליון הנבחן תמיד לב׳ חלקים: מטבור ולמעלה נק׳ חג״ת ומטבור ולמטה נק׳ נה״י. 
והנה בפרצופי א״ק שמטרם עליית מ"ן נתבאר לעיל בפמ״ס ענף ט״ו אות י״ג אשר הסת״ב דעליון דהיינו הטבור דגופא דעליון נעשה לבחי׳ הסת״א בתחתון, דהיינו בחי׳ פה של ראש בסוד חידוש כלים שבתחתון עש״ה. אשר ע״כ מוכרח הפה דתחתון ג״כ להתפשט לסוד הסת״ב לגמר כלים דהיינו בסוד הטבור. ונמצא שנחלק הגוף דתחתון לחג״ת ונה״י, באופן שיצאו ג״כ בכל תחתון ג׳ הבחי׳ רת״ס כמו בעליון. ואע״פ שאינו מלביש אלא לחג״ת נה״י דעליון דהיינו תוך וסוף, מ״מ מכח חידוש הכלים ומכה התלבשות חג״ת דעליון שה״ס אור הזכר, יש בו כח להוציא רת״ס כאמור. 
אמנם בפרצופין שלאחר עליית מ"ן אשר אח״פ דכל ראש קבלו לאור דחג״ת, כי המלכות הכללית עלתה לנקבי עינים והפה קיבל לבחי׳ מלכות דמלכות שה״ס הסת״ב, נמצא שאין בתחתון זולת התפשטות אור הנקבה לבד שנק׳ נה״י דעליון. ואע״פ שיש בו ג״כ כח השורש הראשון שהיה מטרם עלית המ״ן דהיינו חג״ת דעליון שה״ס עלמא דדוכרא, אמנם נתבאר שהם בחי׳ אחורים כלומר שאין בהם אור, כי האורות אינם נמשכים זולת משורש הב׳ כאמור. 
ולפי״ז נמצא אשר באמת יש לנאצל ששה כלים חג״ת נה״י בסוד תוך וסוף דעליון כמו בפרצופי א״ק שמטרם עליית מ"ן. אמנם המרחק רב מאוד, כי ששה הכלים של התחתון בפרצופי א״ק היו מתפשטים תיכף לרת״ס מצד עצמם, להיות חג״ת דעליון שה״ס אור הזכר מתלבש בתוכם, שבכח זה נתחדש הסת״ב דעליון להיות בחי׳ הסת״א גבי התחתון כנ״ל, משא״כ עתה בפרצופין שאחר עליית המ״ן שהפה דעליון קיבל לבחי׳ טבור ואין בתחתון מהאור של העליון רק בחי׳ נה״י ואור נקבה שאין בו זווג א״כ אין התחתון יכול להתפשט כלום, ונמצא רק בבחי׳ ששה כלים בלי ראש כי אין בו שום זווג. ואפי׳ ששה כלים אלו שיש לו מהעליון נמצאים מלובשים זה בזה, כי חג״ת המה מלובשים בתוך נה״י בבחי׳ אחורים כמפורש לעיל. והנה נתבאר שמתיקון המ״ן ואילך יוצאת כל מדרגה תחתונה רק בששה כלים חג״ת נה״י לבד בלי כח הזווג להוצאת ראש. ולא עוד אלא שמכופלים ומלובשים זה בזה, כי נה״י דפנים מלבישים על חג״ת דאחורים כאמור. וזה אמרו ג׳ גו ג'. 
ובזה תבין מ״ש הרב בענף ט"ז אות כ׳, שאי אפשר להיות בפרצוף אלא חיצוניות א׳ ופנימיות א׳. וז״ל: החיצוניות דעליון נעשה פנים אל פנימיות תחתון הימנו וחוזר פנימיות התחתון ההוא בסוד חיצוניות. ואז החיצוניות הראשון שהיה בתחילה על הפנימיות התחתון אי אפשר לעמוד שם ויורד להעשות פנימית תוך פנימית יותר תחתון הימנו. וכעד״ז עד סוף כל המדרגות כולם, באופן שאי אפשר להיות שם רק ב׳ בחינות לבד, שהם פנימית א׳ וחיצוניות א׳ עכ״ל. פירוש, כמו שנתבאר בענפים הקודמים אשר כל גוף דמדרגה עליונה מלובש ברת״ס דתחתון הימנו וכן תוך סוף דתחתון דהיינו כל גופו מלובש במדרגה היותר תחתונה הימנו עד סוף כל המדרגות. והוא להיות כל תחתון יוצא מהתפשטות פה של ראש דעליון, אשר לפי״ז אתה מוצא בכל מדרגה אשר יש בתוכה פנימית של המדרגה העליונה ממנה, דהיינו תוך סוף דעליון הנק׳ חג״ת נה״י אשר כל פרצוף התחתון מלביש עליו. ונבחן גופא דעליון לפנימיות והתחתון לחיצוניות. וזה אמרו פנימיות אחת וחיצוניות אחת שזה בהכרח שימצא בכל מדרגה ומדרגה כאמור. כי כל תחתון נבחן לחיצוני וכל עליון נבחן לפנימי, באשר שהתחתון מלביש על העליון והבן. 
גם נתבאר שהראש עצמו נבחן ג״כ בחי': דהיינו לראש ותוך, כי מעינים ולמעלה ה״ס הראש ואח״פ ה״׳ס התוך. ולפי״ז נמצאים אח״פ למדרגה התחתונה של הראש שנק׳ חיצוניות, ומעינים ולמעלה נבחן לעליון ממנו ולפנימית. וזה אמרו אשר חיצוניות דעליון היא המתלבשת בתחתון כלומר מלכות דאח״פ שהיא בחי' החיצוניות של ראש, ולא מלכות דנקבי עינים שהיא הפנימיות של ראש. אמנם ענין התלבשות הזו דחיצוניות דעליון נעשה בזמן הגדלות, כלומר ע״י תיקונים חדשים כמ׳ש במקומו בע״ה שה״ס זווג החיצוני. 
והנה בסוד זווג החיצוני הנ״ל הנעשה בפה של ראש דעליון, נחשבות ב׳ הבחי׳ של ראש לבחי׳ אחת כמו בשורש הא׳ שבזה נכלל הפה בפו״ח והיא מתפשטת לע״ס מינה ובה עד למלכות דמלכות בסוד חג״ת דעליון, שז״ס התלבשות חיצוניות דעליון בתחתון, שבהיותה מתפשטת בתחתון בסוד חג״ת שבה דהיינו באור הזכר אז נעשה זה הסת״ב דעליון בחי׳ הסת״א בתחתון, ואז התחתון בכח חידוש הכלים שבו מתפשט בעצמו להסת״ב, ונמצא שהתחתון מתפשט לרת״ס בשלימות, שבזה קונה התחתון בחי׳ ראש שה״ס הגדלות. 
אמנם עכ״ז אינו נבחן להתפשטות הפנימית דעליון דהיינו לבחי׳ ע״ב דעליון שמנקבי עינים ולמעלה, אלא רק להתפשטות החיצוניות דעליון, כלומר למלכות דאח״פ שה״ס ס״ג כנ״ל. ולפיכך נחשבים עדיין להתפשטות חג״ת דעליון, שהרי אח״פ חג״ת דעליון הוא, אלא שיש בהם אחורים דחב״ד. ובכח אור הזווג ניעורים אחורים אלו דחב״ד להיות פנים בתחתון שבזה נמשך לו אור הזכר, ומתפשט לרת״ס והבן. 
ולפיכך חיצוניות דעליון נעשה בו לפנימיות וחב״ד כאמור, והפנימית שהיתה קודם לכן בתחתון דהיינו חג״ת שהיו מלובשים בבחי׳ נה״י, נעשו חיצוניות ומדרגה שניה לתחתון דהיינו לבחי׳ חג״ת דפנים שהמה מלבישים לגופא דחב״ד, כי מלכות דעליון נעשה בו לבחי׳ הסת״א, ומוציאה ע״ס דראש בבחי׳ חב״ד, ומלכות של ראש מתפשטת בעצמה לתוך סוף, ובזה החג״ת דתחתון קונים לבחינת אור הזכר. ובחינת נה״י דתחתון שהיו מלבישים מקודם לחג״ת שלו נמצאים עתה שמתפשטים ויורדים מעל החג״ת, כי הם בחי׳ אור הנקבה שמקומם מטבור ולמטה דהיינו מתחת החג״ת והמה נעשים פנימית למדרגה היותר תחתונה. כלומר, לבחי׳ נה״י דאחורים הנמצאים מתחת החג״ת בלי אור כלל, משום שאור דנה״י היו מלבישים על חג״ת בסוד ג׳ גו ג׳. אמנם עתה בגדלות שכבר קנה ע״ס דראש, נמצאים אור דנה״י הנ״ל שירדו בנה״י הריקנים ונעשו שם לפנימיות, וחזרו נה״י דאחורים להיות בחי׳ נה״י דפנים. 
וזה אמרו והבן ותראה איך כל החיצוניות העליון נעשה פנים אל הפנימית תחתון הימנו דהיינו כדאמרן, אשר התפשטות אח"פ שהוא החיצוניות של הראש, נעשה פנימית בחג״ת דתחתון המלובשים בפנימיות נה״י ג׳ גו ג', כנ״ל. וזה אמרו: ואז החיצוניות הראשון שהיה בתחילה על הפנימיות התחתון א״א לעמוד שם דהיינו כמו שנתבאר, דמאחר שחג״ת השיגו לבחי׳ אור הזכר א״כ אין שם מקום לנה״י שילבישו שם, להיותם בחי׳ אור הנקבה. וזה אמרו: ויורד להעשות פנימיות תוך פנימיות יותר תחתוןדהיינו לנה״י דאחורים שמקומם מתחת החג״ת וכמו שיתבאר עוד.

ו) ואחר כל הקדמות אלו יתברר לנו ענין ה״פ דע״ס דנקודים על מתכונתם משורשם שבראש הס״ג, גם מתוכם יתרחבו לנו ענין פו״ח דברי הרב שהבאנו לעיל. אשר אזן חוטם פה הם סוד יה״ו דהויה דס״ג, וה״ת דס״ג היא בנקבי עינים וענין אור האזן שנפסק בשבולת הזקן. גם יתבררו ויתלבנו כל הבחי׳ דאו״א וישסו״ת בסדר האותיות דהויה שמאריך בהם בענף שלפנינו. 
וכבר ידעת שהן ה׳ הפרצופין געסמ״ב דא״ק והן ה׳ הפרצופין: א״א או״א ישסו״ת וזו״ן דאצילות והן עה״ס: כח״ב חג״ת נהי״ם דאו״י, המה מסודרין בד׳ אותיות הויה, אשר קוצו של יוד ה״ס גולגלתא דא״ק או א״א דאצילות והם סוד הכתר, והיוד ה״ס ע״ב דא״ק או או״א עילאין באצילות וה״ס חכמה. וה׳ ראשונה ה״ס ס״ג דא״ק או ישסו״ת באצילות וה״ס בינה. הואו ה״ס מ"ה דא״ק או ז״א באצילות וה״ס חג״ת נה״י. וה׳ אחרונה ה״ס ב״ן דא״ק או נוקבא דז״א באצילות וה״ס המלכות. 
וצריך שתזכור ותבין היטב ענין היחס שביניהם, כי הגם שיש שינוים הרבה בפרצופין של עה״ס, ומכ״ש מפרצופי אצילות לערך פרצופי א״ק, עם כל זה כל הכחות שבעליון בהכרח שימצאו בתחתונים הימנו, ולפיכך נמשכים ה״פ א״א או״א ישסו״ת, וזו"ן דאצילות, בדיוק נמרץ אחר ה״פ געסמ״ב דא״ק, וכן ה״פ געסמ״ב דא״ק נמשכין בדיוק ע״פ הבחן ע״ס דאו״י, דהיינו ע״פ ד׳ הבחי׳ הנודעות שמביא הרב לעיל בענף ד׳ ע״ש. והזהר אשר היחסים הללו לא יליזו מנגד עיניך בכל הגה ודיבור מחכמת האמת, שזולתם אין הבינה מצויה כלל. 
והנה הרב אומר כאן באות ב' אשר הויה דס״ג הכולל, כלומר כלל ה׳ הפרצופין געסמ״ב שבס״ג, המסודרים בהויה דמילוי ס״ג בא״ק או באצילות, היא רמוזה בה׳ ראשונה דהויה הכוללת כל האצילות. כלומר דעולם אצילות בכללו נבחן לה׳ פרצופין געסמ״ב הנק׳ א״א או״א ישסו״ת וזו״ן, ומסודרים ג״כ בד׳ אותיות של הויה אחת. ונמצא ה׳ ראשונה דכלל ה׳ הפרצופין שבעולם ההוא נק׳ ס״ג הכולל, אשר לו הויה לפי ענינו עצמו, ג״כ בה״פ געסמ״ב. ועד״ז יהיה הפירוש דשם ס"ג הכולל גבי א״ק, דהיינו ה׳ ראשונה דהויה הכוללת שבא״ק, כנ״ל. ועתה נבאר מצבו של ס״ג הכולל הזה ע״פ ראש תוך סוף, דהיינו ה״פ געסמ״ב שלו ויחוסו ע״פ ד׳ אותיות הויה שהם סוד כח"ב חג"ת נהי״מ, כנ״ל. ונפרשו מתחילה בעולם א״ק כי שם שורשו כנודע. 
והנה נתבאר היטב עד כה ענינו ותוכנו של הס״ג, אשר כל התיקונים דאבי״ע הושרשו רק בו ולא מקודם לו, וא״צ להכפיל הדברים אך נבא בדרך קצרה להזכיר לבד. והנה ידעת סוד ב׳ הזווגים הנכללים בכל זווג שע״י עליית מ"ן, שנמשכים מחמת ב׳ השורשים השולטים בפרצוף, אשר ע״כ מכח שורש הא׳ מתחיל הס"ג מפה דע״ב ולמטה ומשורש הב׳ מתחיל הס״ג מאח״פ דראש הע״ב, אמנם באמת שניהם שולטים בפרצוף יחד ממש, אלא פרצוף הפנימי שולט בסתר ופרצוף החיצון בגלוי, שמסתעף מענין זה שורשים גדולים ונאמנים שיתבאר כל אחד במקומו. אמנם עתה אדבר לפי המצב של הפרצוף הפנימי דס״ג הכולל, שמתחיל מאזן דראש הע״ב ומסתיים על הטבור הכללי דא״ק. ואתה תבין מעצמך אשר פרצוף הנגלה דס״ג הכולל הוא מתחיל למטה מפה דראש הע״ב, וכל אח״פ דראש ע״ב יורדים ומתלבשים בראש הס״ג בסוד שבולת הזקן, כמ״ש לעיל. 
ודע שעיקר ס״ג הכולל אינו נחשב רק לבחי׳ ראש לבד, והוא משום שגופא דס״ג שהיה מתפשט מטבור עד סיום רגליו, הוא נתעלה למעלה מטבור ושוב לא ירד למטה מטבור כדברי הרב לעיל בענף ט״ו. ונמצא שהגוף נכלל בראש, וע״כ נחשב כל רת״ס רק לבחי׳ ראש, אמנם בהכרח שיש לו רת״ס בשלימות, ומתחיל מאח״פ דראש דע״ב הכולל ונמשך עד הטבור כאמור. 
וכבר נתבאר אשר מכח עליית המ״ן והתעלות מקום הזווג לנקבי עינים, נחלק כל ראש לב׳ בחי': דעד העינים הוא עיקר הראש, אמנם אח״פ שבכל ראש כבר נחשבים בסוד היציאה לחוץ מהראש לבחי׳ תוך וגופא, וע״ש כל המשך הענינים הנצמחים מזה. ובזה תבין סוד אח״פ אלו דראש הע״ב, שהמה יצאו מבחי׳ ע״ב שהוא סוד יוד דהויה הכוללת שבא״ק וכבר נחשבים למדרגה התחתונה, דהיינו התפ״ב דמלכות דראש הע״ב שה״ס נקבי עינים דראש ע״ב הכולל, ולפיכך אח״פ אלו נבחנים לפרצוף ס״ג הכולל דהיינו סוד ה׳ ראשונה שבהויה הכוללת לעולם א״ק. והוא שאמרנו שמתחילים מאח״פ דראש ע״ב הכולל ומסתיימים על הטבור.

ז) ובזה תבין מה שהרב מכנה לאור האוזן בשם יוד ולאור החוטם בשם ה׳ ראשונה ולאור הפה בשם ואו, וכבר ביארנו את זה לעיל אמנם עתה תבין ביתר שאת. והענין כמ״ש כאן הרב, אשר הס"ג הזה כולל בעצמו ה׳ פרצופין שלימים ע״פ ד׳ האותיות דהויה, שכבר נתבאר שה״ס ראש וגוף של פרצוף הס״ג בלבדו, אלא שהראש נבחן בהכרח לב׳ בחי׳, דהיינו עד העינים ואח״פ. ולפיכך אלו עה״ס שבראש הס״ג, אע״פ שאין בהם רק אח״פ מהראש דע״ב הכולל, מ״מ כלפי עצמם ודאי שיש בהם ראש שלם מע״ס הנק׳: גלגלתא עינים ואח״פ. ומובן מעצמו שנחלקים ג״כ לב׳ בחי׳ כנ״ל, שענין התחלקות הראש לב׳ בחי׳ הוא מחויב ונוהג בכל פרטיות הפרצופין. ובזה תדע אשר מעינים דראש דס״ג הכולל ולמעלה נק׳ כתר משום שכל ראש נק׳ כתר כמ״ש הרב לעיל, אמנם אח״פ דס״ג הכולל כבר יצאו לחוץ מבחי׳ ראש, ולפיכך אינם בחי׳ כתר והמה נק׳ חו״ב. באופן שגלגלתא ועינים דראש הס״ג נק׳ כתר וה״ס קוצו של יוד ויוד דהויה דס״ג הכולל, כי גלגלתא ה״ס קוצו של יוד ועינים ה״ס יוד ושניהם נק׳ כתר והוא משום שכל ראש נקרא כתר. אמנם אח״פ דס״ג הכולל נק׳ חו״ב וה״ס ה׳ ראשונה דהויה של ס״ג הכולל. והנה נתבארו היטב סוד י״ה דהויה דס״ג הכולל. 
אמנם ה׳ ראשונה הנ״ל היא כבר מיוחסת לבינה דע״ס דראש, כי הכתר כולל קוצו של יוד ויוד שהם גלגלתא ועינים, דהיינו כתר וחכמה דע״ס דראש הס״ג, א״כ אין יותר באח״פ מבחי׳ כו״ח אלא היא בחי׳ בינה. וכבר השמיענו הרב בענף זה אשר כל בינה מתחלקת בחיוב לשתי בחי׳, אשר בחי׳ עליונה נבחנת לחכמה וע״כ בסוד וד שבמילוי יוד, ושם אהיה ולא הויה דס״ג. ובחי׳ תחתונה נבחנת לס"ג בסוד ה״י דהויה, וסוד הויה במילוי ס"ג. עש״ה ובפמ״א שטעמו מכח ירידת גופו דס״ג לנה״י דא״ק ונתחבר בבחי׳ המ״ן, וראש הס״ג לא נתחבר בזה וע״כ נבחן הראש בשם או״א עילאין שהוא בחי׳ ע״ב, וגופא דס״ג שירד נבחן לישסו״ת דהיינו שורש הס"ג, שממנו נובעים כל התיקונים הנודעים לעיל. ולפיכך רק חלק התחתון של הבינה, דהיינו ס״ג השורשי דא״ק, הוא בעל השם דהויה דס״ג, משא״כ חלק העליון אינו בבחי׳ שם הזה אלא עלה בבחי׳ ע״ב וחכמה, עש״ה. ומכח דבר זה נמצאת הבינה שבכל הפרצופין מחויבת להתחלק לשתים ע״ד הנזכר, וזכור זה. 
ולפיכך גם ה׳ ראשונה דהויה דס״ג הכולל שה״ס אח״פ דראש ס״ג הזה הנק׳ חכמה ובינה שהמה רק בחי׳ בינה דראש הזה, הרי שהיא מתחלקת לשתים: אשר חציה העליונה כלומר בחי׳ הראש שלה נבחן לאו״א עילאין ובחי׳ ע״ב. וחציה התחתונה דהיינו הגוף שלה נבחן לישסו״ת, כנ״ל בדברי הרב בענף ח׳ עש״ה. 
ותבין אמנם שמתוך זה צריכים מקודם להבחין אשר חו״ב אלו שהם בחי׳ אח״פ דראש הס״ג שנק׳ ה׳ ראשונה, מתפשטים מעצמם לפרצוף שלם ראש וגוף. ובאופן זה תוכל להבחין אשר בחי׳ הראש שלו דהיינו מנקבי עינים ולמעלה, המה שנתעלו וקבלו לבחי׳ ע״ב, ונק' בשם החדש או״א עילאין. והגוף שלו דהיינו אח״פ דפרצוף פרטי הזה שה״ס ה׳ ראשונה דס״ג הכולל, הם שנשארו בבחי׳ הויה דס״ג והמה שקבלו לשם החדש ישסו״ת. והבן זה אשר מתחילה נק׳ פרצוף הבינה דהיינו ה׳ ראשונה דהויה דס״ג הכולל בשם חו״ב ולא או״א, אלא אח״כ כשמתפרטים בעצמם לראש וגוף ונחלקים לשנים אז משיגים שמות חדשים אלו: או״א וישסו״ת. כמ״ש בפמ״ס ענף ט׳ אות ו׳ ע״ש. 
והנה נתבארו לך ג׳ ראשים בסוד אח״פ דע״ב הכולל, כי מתחילה מתפשטות ע״ס הכוללות דראשו של ס״ג הכולל המלבישות לאח״פ דע״ב הכולל, וע״ס אלו נמשכות מאוזן דראש ע״ב הכולל עד הפה דראש ע״ב הכולל. וראש הזה נבחן מתחילה לב׳ בחינות: שמנקבי עינים ולמעלה נק' כתר ויוד דהויה הכוללת דס״ג וזה ראש הא'. ובחי׳ ב׳ דראש הזה דהיינו אח״פ, נקראות חכמה ובינה וה׳ ראשונה דהויה, שזה ראש הב'. אשר גם ראש הב׳ בעצמו מתפשט ג״כ לראש וגוף וגם בראש הזה מבחינים ב׳ בחי׳: שמנקבי עינים ולמעלה נק׳ בשם החדש אבא ואימא עילאין ואח״פ דראש הזה נק׳ בשם ישסו״ת. וכל אלו ג׳ הראשים נכללים יחד בע״ס דראש הס״ג הכולל, שמלבישים לג׳ בחינות אח״פ מראשו של הע״ב הכולל כאמור. ותדע שה״ס כח"ב, כי ראש הא׳ ה״ס כתר. וראש הב׳ הינו רק בחי׳ או״א עילאין, כי ענין חו״ב אינו נוהג בסוד עליית המ״ן, וכבר ידעת שאו״א עילאין אלו הגם שהמה בחי׳ ראש הבינה מ״מ נתעלו לחכמה ולפיכך נבחנים לפרצוף החכמה. וראש הג׳ היינו ישסו״ת, המה באמת רק אח״פ דראש הב׳, אמנם כל השם של ס״ג ובינה נשארו אצלם ולפיכך נבחנים לפרצוף הבינה.

ח) ואלו ג׳ הפרצופין היוצאים בע״ס דראש דהויה דס״ג הכולל, תדע שהמה נבחנים ע״פ ג׳ הבחי׳: אזן חוטם פה שבראשו של הע״ב הכולל, והוא ע״פ סדר הלבשתם את אח״פ אלו. ונבחן פרצוף הכתר דס״ג הכולל שהוא מתחיל מאזן דע״ב הכולל, כלומר מתחת העינים דע״ב הכולל ומסתיים בשבולת הזקן, ונבחן פרצוף החכמה שה״ס או״א עילאין, שמתחיל מחוטם דע״ב הכולל ומסתיים בחזה דא״ק. ופרצוף הבינה דהיינו ישסו״ת, מתחילים מפה דא״ק ומסתיימים בטבור דא״ק. 
וטעם הדברים הוא, כי אפי׳ הכתר דס״ג הכולל אינו יכול להגביה את עצמו לבחי׳ נקבי עינים ולמעלה דע"ב הכולל, משום דהמלכות שבנקבי העינים שם סוד הפה דראש ע״ב. ונודע דכל עיקרו של פרצוף ס"ג הכולל ה״ס התפ״ב דפה דראש הע״ב, אלא משום שנתעלה מקום הזווג לנקבי עינים ע״כ ס״׳ג הכולל מתחיל תיכף מתחתיהם, שה״ס אזן דע״ב, דהיינו בינה דע״ס דע״ב הכולל. וכבר ידעת שפרצוף הכתר הזה כולל גלגלתא ועינים, שה״ס כתר וחכמה דע״ס דראש ס״ג הכולל, וע״כ נבחנים לבחי׳ ע״ב וכתר דס״ג הכולל. ונודע שפרצוף הע״ב אינו נמשך עד סיום רגלין דפרצוף הפנימי אלא רק עד למעלה מטבור. ונתבאר לעיל אשר פרצוף הכללי הזה שנק׳ ס״ג הכולל, כבר נתעלה מסיום רגלין למעלה מטבור, ונמצא מכח זה אשר ע״ב דס״ג הכולל, דהיינו פרצוף הכתר נתעלה למעלה מפה, וז״ס שנפסק בשבולת הזקן ועי' לעיל שהארכנו בענין. 
והנה נתבאר שהכתר מתחיל מאזן ונסתיים בשבולת הזקן. ובזה תבין מ״ש הרב בע״ח שער ד' פ״ג שאזן בגי׳ נ"ח, דהיינו יוד הי ואו דס״ג וחסרה מה׳ תתאה, והוא משום שאור הכתר דס״ג שה״ס יוד דהויה דס״ג הכולל, אינו מאיר אלא בראש ונפסק בשבולת הזקן שה״ס הגוף דס״ג, דהיינו התפשטות המלכות וה״ת, כמ״ש לעיל דכל גוף אינו רק התפשטות מלכות עש״ה. נמצא שאור האוזן אינו מגיע לבחי׳ ה׳ אחרונה, אשר זה מרמז לנו הרב שם, שאזן בגי׳ נ״ח וחסרה ה׳ אחרונה. כלומר, שאינה מתפשטת אל הגוף. 
ופרצוף החכמה שה״ס או״א, שהם היו בבחי׳ ה׳ ראשונה דהויה הכוללת דס״ג, ואחר שנחלקה הבינה לשתים נתחברו לחכמה כנ״ל עש״ה. ומתוך שהמה בחי׳ התפשטות המלכות דפרצוף הכתר כבר יצאו מבחי׳ ראש ונחשבים לתוך, שז״ס חג״ת שמפה עד הטבור כנ״ל באריכות. ולפיכך נבחן שמתחיל מחוטם שה״ס ז״א שבראש הכולל ומסתיים בחזה, דעד שם הוא בחי׳ ז״א בסוד ט״ר דגופא וחג״ת, ומחזה עד הטבור הוא בחי׳ התפשטות אור הנקבה לבדה שנק׳ נה״י. 
ופרצוף הבינה שה״ס ישסו״ת שהם בעיקר קבלו להויה דס״ג, והמה בחי׳ אח״פ המתפשטים ממלכות דראש דאו״א עילאין, ע״כ מתחילים מתחת החוטם דהיינו בבחי׳ פה, אלא מבחי׳ פה ולמעלה. ומתוך שהפה הוא בחי׳ מלכות של ראש של הע״ב הכולל ע״כ נמשכים עד הטבור, והבן כי אכהמ״ל יותר. ומפה ולמטה ה״ס התפשטות המלכות דכללות הראש דס״ג הכולל, וע״כ מקובצים במקום הפה כל ג׳ הפרצופין, כח"ב דראש דס״ג הכולל. אמנם פרצוף הכתר המסתיים שם, נבחנת הנקודה דסיומא בשם שבולת הזקן. אמנם פרצוף החכמה נמשך עוד בגופא עד החזה ונמצא מתלבש בגופא דראש הג', אשר גופא דראש הג' נמשך עד הטבור. ויתבאר עוד בע״ה במקומו. 
דע שבכל מקום שתמצא בחי׳ של ה׳ ראשונה דהויה, אתה מוכרח להבחין בה כל אלו הבחי׳ שבארנו עד כה, באופן שמתחילה אתה צריך להקדים לה בחי׳ ב׳ פרצופין גלגלתא וע״ב הכלולים ביוד דהויה זו, כי אז יש לך בחי׳ רת״ס בשלימות מצד היוד דאותה ההויה, ואח"כ תוכל להבין את הרת״ס דה׳ ראשונה דאותה הויה, אשר פרצוף הכתר שלה מתחיל מבחי׳ האוזן דראש הע״ב עד השבולת ופרצוף או״א מתחיל מהחוטם עד החזה ופרצוף ישסו״ת מפה עד הטבור וכו׳ בכל מה שביארנו לעיל, ואז תבין ה׳ הראשונה. וזה נוהג בכל הפרטיות דהויות שבאבי״ע, ואחר הבנת ה׳ הראשונה אפשר להבין אחריה גם ו״ה דאותה הויה, הנמשכים בעיקר בדרכים של ה״ר להיותה ביחוד בחי׳ הראש של ו״ה דהיינו זו״ן.

ט )וזה אמרו באות ו' אשר המלכות דבינה הנק׳ תבונה ונק' ה׳ ראשונה דהויה הכוללת דס״ג, הנה בחי׳ זו כולה הוא שם ס״ג אחד שלם, כולל כל ט״ס שלה בפנימיות וחיצוניות וכו׳ עכ״ל. והיינו כמו שנתבאר, אשר ענין זה של התחלקות הס"ג נוהג בחיוב בכל הויות שבאבי״ע, כי סוד שם הויה ה״ס רת״ס בסוד הגדלות של הפרצוף עם כל התיקונים שע״י עליית המ״ן. וזה אמרו כדי שלא נאריך בענין נבאר ענין התבונה ומתוכה תבין את הבינה בהקש עכ״ל. והיינו כדאמרן אשר ענין התחלקות ה' ראשונה בכל הפרטים הנ״ל נוהג בכל ההויות בשוה, ולפיכך כל מה שמתבאר בתבונה נוהג ג״כ בבינה שוה בשוה ממש. ועד״ז ממש בכל ההויות, כי עיקר הנאצל שבו מתלבש העצמות עם כל התיקונים, הוא רק זו״ן דאותה הויה דהיינו הואו הא שבהויה ההיא, אמנם הבינה שה״ס הס״ג ה"ס הנשמה של הנאצל ההוא שז״ס ה׳ ראשונה דאותה הויה, אמנם הנשמה שה״ס אח״פ דראש, צריכה להקדם דזווג הפנימי שבנקבי עינים דראש, כנ״ל. וז״ס היוד דאותה ההויה הכוללת גלגלתא וע״ב, שביוד זו יש תיקון אבא כעין דו״נ, שה״ס השורש נשמה של הנאצל דאותה הויה, והבן הכלל הזה היטב. 
ובזה תבין דברי הרב שאומר, אשר ג״ר שבה הם דוגמת ג׳ פרצופין: כתר חכמה בינה, ונרמזין בי״ה דס״ג הכולל. והיינו כדאמרן, שסוד היוד דהויה ה״ס ב׳ הפרצופין: גלגלתא וע״ב, שבהם לא הושרש כלל ענין המ״ן, אלא שהם סוד השורש לפרצוף ס״ג, שגופו של ס״ג נכנס בתיקון המ"ן כאמור. והם בהכרח שמתחברים גם להויה דס"ג הכולל כמבואר לעיל. ותדע ג״כ שעיקר הפרצוף בכל מקום הוא הע״ב המלביש על פרצוף הגלגלתא, ולפי שכל פרצוף הגלגלתא טמיר ונעלם בע״ב, להיות הע״ב בחי׳ התפשטות ב׳ שלו המשלים לאורותיו, ע״כ נחשב הע״ב שבכל פרצוף לעיקר ועצמות דאותו הפרצוף, והוא נקרא יוד דהויה ונק' פרצוף הכתר כנ״ל אלא שכולל בתוכו גם את הגלגלתא, כאמור. 
ה׳ ראשונה דהויה ה״ס הס״ג והוא המלביש לאח״פ דע״ב. ואומר הרב אשר ה׳ ראשונה זו נחלקת על ג׳ ההין: ה׳ ראשונה ג״ר, ה׳ שניה ו״ק, וה' שלישית מלכות. וכן אומר בהי אחרונה דהויה דס״ג שנחלקת על ג׳ ההין. ודבריו אלו הם מפתח אמיתי בידיעת התלבשות המוחין בז״א וע״כ אפרשו היטב משורשו. והנה כבר נתבאר שכל ענין גילוי התיקונים והכלים שיצאו בכח עליית המ״ן, אינם מתגלים זולת למטה מטבור עש״ה. שדבר זה נמשך משורשו בא״ק, שלא נתחבר למ״ן רק בחי׳ גופא דס״ג שהיה נמשך ומתפשט למטה מנקודת הסיום דע״ב, בסוד הוראת השם טבור מלשון טב-אור שס״ג ראה האור כי טוב להתפשט למטה מנקודת הסיום דע״ב. ולפיכך נתחבר במקום הזה בנה״י הפנימים דא״ק בסוד השיתוף דמדה״ר בדין, כמ״ש לעיל. 
ולפי״ז נמצינו למדים שלא כל גופא דס״ג ירד לנה״י הפנימים בסוד עליית מ״ן, אלא רק החלק שמטבור ולמטה דגופא דס״ג שנק׳ נה״י דס״ג, אמנם החלק שמחזה עד הטבור שנקרא חג״ת דס״ג או ז״א דס״ג, חלק זה לא ירד בסוד מ״ן. והנה נתבאר אשר ענין המ״ן לא הושרש בכל הס״ג רק בבחי׳ נה״י דס״ג לבד, דהיינו הסוף שמטבור ולמטה ולא בראש ותוך. 
ובזה תבין חיוב התחלקות הס"ג בג׳ ההין בראש הנק׳ ה׳ ראשונה. כי צריכים להבחין בס"ג לבדו אלו ב׳ הבחי׳: ראש ותוך הנ״ל שלא נתחברו למ"ן. וכבר נתבאר שמסוד זווג הפנימי שבעינים יש ב׳ בחי׳ תוך, כי גם אח״פ יצאו לבר מרישא ונבחנים לבחי׳ חג״ת ותוך. אמנם בסוד זווג חיצוני חוזרים להיות בחי׳ ראש כמו אח״פ דא״ק שמטרם עליית מ"ן, כמ״ש לעיל באריכות. ומכח זה אנו מבחינים בבחי׳ ה׳ ראשונה עצמה ב׳ בחי׳ ראש: א׳, מנקבי עינים ולמעלה והיינו פרצוף הכתר דה׳ ראשונה. ב׳, ה״ס אח״פ והיינו פרצוף או״א עילאין שבה׳ ראשונה, אשר בסוד זווג חיצוני גם הם חוזרים להיות ראש גמור. וכבר נתבאר שסוד הכתר מתחיל מאזן וסוד או״א מחוטם והפה בבחי׳ ממטה למעלה שבה נבחן לישסו״ת, כי בחי׳ הפה שממטה למעלה נחשבת ג״כ לראש בבחי׳ השורש הא׳ שבא״ק מטרם עליית המ״ן. ואלו ג׳ הפרצופין, ה״ס ג׳ ההין שבה׳ הראשונה. 
ונמצא שב׳ הפרצופין כתר ואו״א עלאין דה׳ ראשונה המה ודאי לא נחשבים עוד לבחי׳ ס״ג ממש, כי בהם לא היה ענין עליית מ״ן כי שניהם נחשבים לבחי׳ ראש משורשם בס"ג דא״ק והמ״ן התחיל רק בבחי׳ גופא דס״ג, אלא אפי׳ פרצוף ישסו״ת שה״ס ה׳ שלישית דג׳ ההין הנ״ל, יש עוד להבחין אשר בחי׳ הראש שבו דהיינו הפה בבחי׳ ממטה למעלה שבה שעדיין נחשב לראש גבי אח״פ דא״ק, שמטרם עליית מ"ן עדיין הוא נמצא למעלה מתיקוני המ״ן כי הוא בחי׳ ראש. 
ולפיכך אנו צריכים להבחין בחי׳ ראש תוך סוף דגופא דס״ג ממש, כלומר המתפשט מפה דראש ולמטה, והגוף ה״ס ה׳ אחרונה דהויה דס״ג להיותו התפשטות המלכות של ראש כנודע. וע״כ מחלק הרב גם את ה׳ אחרונה דס״ג לג׳ בחי׳ רת״ס, להורות שרק בחי׳ נה״י והסוף דה׳ אחרונה זו היא שהתחברה למ״ן בשורשה שבס״ג דא״ק, וע״כ ראויה היא שתרד ותתלבש בראש של הנאצל, שה״ס ואו הא דאותה ההויה שנק׳ ז״א. 
אמנם הרב מדייק ואומר אשר גם נה״י דה׳ אחרונה לא ירדה בבחי׳ פנימיות שבה אלא רק בבחי׳ החיצוניות שבה עכ״ל. וכבר הארכתי לעיל בענין פו״ח, אמנם להבין זה צריכים לידע בדיוק ענין פנימיות וחיצוניות. וכבר נתבאר שישסו״ת שעלו בסוד מ״ן שוב לא ירדו עוד למטה מטבור, אלא שנשארו שם בסוד שורש לאור דנקבי עינים כדברי הרב לעיל בענף ט״ו. ולפי המתבאר כאן אשר לא ירדו רק בחי׳ נה״י דס״ג, נמצא שנה״י דס״ג שעלו בסוד מ״ן המה נמצאים עתה בסוד חג״ת דס״ג, כי למעלה מטבור מקום חג״ת ותוך דס״ג הוא כנ״ל. ותדע שהמה נבחנים שם בסוד חיצוניות, והוא מסבת היותם מקודם בבחי׳ למטה מטבור. 
וענין היותם למעלה מטבור כבר נתבאר שהוא מסיבת הפנימיות. כלומר, דכלל זה הפרצוף שיצא ע״י הזווג דעליית מ"ן נסתיים כל רת״ס שלו למעלה מטבור, שאח״פ היו לבחי׳ ראש ומפה עד החזה לתוך ומחזה עד הטבור לבחי׳ סיום ונה״י עש״ה. ומאחר שמחזה עד הטבור נעשה לבחי׳ נה״י דפרצוף המ״ן, ע״כ נתיישבו שם גם נה״י דס״ג שהיו מטבור ולמטה ושוב לא ירדו, אלא שהיו מלבישים שם לנה״י הפנימים שהם באמת בחי׳ חג״ת, אלא חג״ת שאינם מאירים. כמ״ש לעיל עש״ה. 
ולפיכך בביאת אור הגדלות לשם וחג״ת דאחורים חזרו וניעורו והיו לבחי׳ חג״ת דפנים ונתפשטו לבחי׳ תוך וסוף, נעשים נה״י דס״ג שעלו לשם ממטה לטבור לבחי׳ שאינה צריכה, כי כבר יש שם נה״י דפנים שנתפשטו מביאת האור לחג״ת. ואז חוזרים ויורדים בחי׳ נה״י דס״ג למטה מטבור, אמנם רק בבחי׳ מוחין וראש לתחתון, כלומר, שנעשו שם לבחי׳ ראש ממש שלא נחשב זה לירידה, ואכמ״ל. 
וזה אמרו (באות כ') והבן ותראה איך כל החיצוניות העליון נעשה פנים אל הפנימית תחתון הימנו וחוזר הפנימית התחתון ההוא בסוד חיצוניות, ואז החיצוניות הראשון שהיה בתחילה על הפנימית התחתון אי אפשר לעמוד שם, ויורד להעשות פנימיות לתוך פנימיות יותר תחתון הימנו, וכעד״ז עד סוף כל המדרגות כולם, באופן שאי אפשר להיות שם רק ב׳ בחי׳ לבד שהם פנימית א׳ וחיצוניות א׳ עכ״ל עש״ה. והיינו כדאמרן, אשר נה״י דס״ג שעלו מלמטה מטבור ונתיישבו למעלה מטבור בסוד שורש למ״נ, המה שנעשו שמה לסוד חיצוניות נה״י המלבישים לחג"ת דאחורים, אשר אח״כ בהגיע האור דגדלות ולא הוצרכו שמה, כי נמשך לשם אור דחג״ת דפנים מכח התלבשות בהם נה״י דעליון, ולפיכך ירדו לבחי׳ מוחין לתחתון.

י) ואומר הרב, שענין זה נוהג בכל המדרגות כולם אשר חיצוניות דכל מדרגה יורדת לפנימית של מדרגה שניה לה ונעשית שם לפנימית וכו', עד סוף כל המדרגות עכ״ל. והנה נתבארו לך עד כה ענינים רבים בפנימיות וחיצוניות וצריך שתזכור אותם כי מכל ענין מסתעפין הארות רבות. אמנם עתה כדי לבאר לך דברי הרב במקום הזה מוכרח אנכי לגלות לך סוד עמוק וסתום בענין הפנימיות והחיצוניות ותיקון הפרסאות ומיעוט הירח. 
ונקדים דברי הרב כאן שבסיום הדרוש וז״ל: ששה היכלות דבריאה הם ו׳ דרגין, והיכל ז׳ העליון כולל ד׳ מוחין כחב"ד והם ד׳ רגלים, ובאלו ד׳ עליונות יש ד׳ מוחין בבחי׳ אורות ונשמת הבריאה והם נאצלות מי״ס דמלכות, שבכל שיעורו הוא ד׳ תחתוניות דז״א לבד וכו׳ עכ״ל. וכבר ידעת אשר מכח עליית המ״ן לנקבי עינים נחלקה כל מדרגה לב׳ בחי׳ שהם פו״ח, בסוד מעינים ולמעלה ואח״פ שמעינים ולמטה, והוא משום שאח״׳פ יצאו לבר מרישא ונעשו להתפשטות המלכות שנתעלה למעלה מהם, וגם נתבאר לך סוד הפרסא דאלכסונא כנ״ל ע״ש. והנה ידעת שכל זה נעשה מסיבת ירידת גופא דס״ג לנה״י דא״ק שממטה לטבורו, שהוא השורש והמקור לכל אלו התיקונים. ובכל המתבאר בענינים אלו תדע שענין פרסא זו ממש נתקנה בכלהו מדרגות דראש תוך סוף דכלהו הפרצופין. 
וכבר ידעת שסוד הפרסא כלולה מפנימיות וחיצוניות יחדיו, דע״כ מצבה בעקימו באלכסונא דהיינו השורש דמיין נוקבין, כי ע״כ היה מקום הזווג במסך שבכלי מלכות שה״ס בחי״ד מד׳ הבחי׳ הנודעות בע״ס דאור ישר, אמנם מתוך שנה״י דס״ג ירדו ונתחברו בנה״י דא״ק שלמטה מטבור הרי נתחברו בזה ב׳ הבחי׳ יחד, דהיינו בחי״ב שה״ס ס״ג ובחי״ד שה״ס מ״ה וב״ן דלמטה מטבור דא״ק, שנעשו בזה ד׳ בחי׳: ב׳ בחי׳ פו״ח בראש וב' בחי׳ פו״ח בגוף, שבחי״ב היא פנימיות ונק' מי, כמ"ש בכ"מ בזוהר וכהאר״י ובחי״ד היא חיצוניות ונק' נוקבא כנודע. וע״כ יש כאן ב׳ בחי׳ פנימיות דהיינו ב' פעמים מי שנק׳ מיין וב׳ בחי׳ חיצוניות דהיינו ב׳ נוקבות שנק׳ נוקבין כמ״ש לעיל בענף ט׳ עש״ה. 
גם נתבאר שמתוך שבחי״ב שנק׳ בינה היא עצמות החכמה, ע״כ עלו בינה וזו״ן בסוד מ״ן לנקבי עינים, שז״ס דאבא תיקן את עצמו כעין דו״נ. ונמצא שנתעלה מקום הזווג דכל מדרגה ממקום המלכות של המדרגה למקום החכמה שבמדרגה ההיא ונתקנה החכמה בדו״נ ובשם או״א, ובזה נחלקה כל מדרגה ומדרגה לראש וגוף, אשר כתר ואו״א ה״ס ראש. ובינה וזו״ן ה״ס גוף, כי הם התפשטות הנוקבא שבאבא, וכל התפשטות או״ח ממעלה למטה ה״ס גוף כנ״ל. גם ידעת שראש תוך סוף דכל פרצוף הנק׳ חב״ד חג״ת נה״י, יש בכל אחד מהם ע״ס שלימות, אשר השורשים שבע״ס ההם נמצאים בראש המדרגה שאינם נחשבים עוד לכלים. והכלים דבחי׳ ראש הם שנתגלו בתוך, דהיינו מפה עד הטבור שנק׳ מדרגות חג״ת, ובהם נמצאים התפשטות ט״ס ראשונות דמלכות של ראש, אמנם לפי עצמם יש בהם ע״ס שלימות. ומטבור דגופא ולמטה מתפשט הסוף, כי המלכות דמלכות שנקראת טבור יש לה כח להתפשט באותה הכמות שהלבישה את ע״ס דראש בקומתן ממש כמ״ש בע״ח שער כ״ח פרק ב' דכל שיש בחג״ת נמצא ג״כ בנה״י עש״ה והיינו מטעם הנ״ל. ולפיכך תדע אשר גם בנה״י דכל מדרגה נמצאות ג״כ ע״ס, והטעם שנקראו נה״י או חג"ת או חב״ד, כבר נתבאר לך לעיל שהוא רק על הבחן ג׳ הקוין, אשר ג׳ הקוין: ימין שמאל אמצע שבסוף נק' נה״י, וג' הקוין שבע״ס דתוך נקי חג״ת, וג' הקוין דע״ס דראש נק' חב״ד, אמנם יש בכל אחד ואחד מרת״ס אלו ע״ס שלימות. 
ובזה יתבאר לנו סדר דעליית מ"ן ברת״ס דכל מדרגה, אשר בינה וזו"ן דע״ס דנה״י עלו למ"ן לכתר וחכמה דע״ס ההם, והיינו ממש ע״ד שנתבאר לך במציעות מעוהי דא״ק, בכל הפרטים המתבארים שם, גם נעשה שם תיקון הפרסא בסוד רקיע המבדיל בין מים למים. והפרסה נתקנה מתחת כלי החכמה דע״ס דנה״י, באופן שכתר וחכמה הם ממעל הפרסא בסוד ראש וג״ר דנה״י, כי החכמה נתקנה בדו״נ בסוד או״א עילאין. א״כ יש שם ג׳ ראשונות דע״ס דנה״י שנעשו עתה לע״ס דראש המדרגה הזו שנק׳ נה״י, ובינה וזו"ן שנשארו למטה מפרסא יצאו מבחי׳ ראש ונעשו לבחי׳ לבר מרישא דהיינו בחי׳ גוף דנה״י. והיינו ממש ע״ד שביארנו באח״פ דראש דס״ג דא״ק בכל הפרטים שיצאו מכלל ראש דכללות הפרצוף. ואלו יצאו מכלל ראש הפרטי דע״ס דסוף הפרצוף. 
ותדע שסוד הרקיע המבדיל בין ג"ר דנה״י וגופא דנה״׳י, הוא הנק׳ עטרת יסוד. וטעם שם זה שהוא מלשון כתר כמ״ש בע״ח שער ל״ד פרק ב׳ וז"ל: כתר ועטרה הכל הבנה אחת כי עטרה לשון סובב כמו עוטרים את דוד ואנשיו וכתר מלשון רשע מכתיר את הצדיק עש״ה. ובסוד מלכות דעליון דהוי כתר לתחתון נק׳ עטרה. ובזה תבין, שמעטרת יסוד ולמעלה עד הטבור ה"ס ג"ר וראש דפרצוף נה״י בסוד מנקבי עינים ולמעלה, ומעטרת יסוד ולמטה עד סיום רגלין ה"ס גוף וו״ק דפרצוף נה״י. וז״ס דהעטרה נמצאת ממש בדמות הפרסא שבגוי מעוהי דבר נש דהיינו בעקימו ובאלכסונא, והוא מאותו הטעם שבארנו לעיל בפרסא שבגוי מעוהי עש״ה ותבין. 
ועד״ז נעשו ב׳ בחי׳ ג״ר וו״ק בפרצוף חג״ת, אשר בינה וזו״ן דע״ס דחג"ת עלו למ״ן לחכמה דע״ס דחג״ת בסוד אבא תיקן את עצמו כעין דו״ן, והופרסה מתחתיו פרסא ורקיע המבדיל וכו', ושם מפרסא ולמעלה יצאו ע"ס דראש ונק' יחד בשם ג"ר, דהיינו: כתר, וחכמה, שנתקנה לאו"א, ובינה וזו"ן שנשארו מפרסא ולמטה המה יצאו לבר מרישא בסוד התפשטות המלכות של ראש, שז״ס אבא הוציא את אימא לחוץ, כמ"ש לעיל באריכות. 
ועד״ז נעשו ב׳ בחי׳ ג"ר וו״ק בפרצוף חב"ד, דהיינו בראש הכללי דהמדרגה, אשר בינה וזו"ן עלו למ״ן לחכמה דע״ס דחב״ד ואבא התתקן את עצמו כעין דו"נ בסוד או"א. ויצאו ע״ס של ראש מאימא עילאה ולמעלה ונקרא ג״ר דחב״ד, ומתחתיהם הופרסה פרסא ונקראת בזוהר עקימו דאודנין, והוא משום שהקרום הזה עומד באלכסון כמו הפרסא שבגוי מעוהי ומאותו הטעם שביארנו שם. והנה נתבאר לך שלש הפרסאות שנתקנו בכל מדרגה ומדרגה בג׳ הבחי׳: ראש תוך סוף שלה, ואשר מכח זה נחלקו ממש לשש בחי׳ כי כל אחד הותקן בפרסא באמצעיתא, שמפרסא ולמעלה ה״ס ג"ר שנק׳ מים עליונים זכרים, ומפרסא ולמטה ה״ס ו״ק שנק׳ מים תחתונים נקבות וזכור זה.

יא) ועתה נבאר סדר העליה מתחתון לעליון. וכבר ידעת שכל בחי׳ מרת״ס שבפרצוף נתקנו בב׳ מדרגות: ג״ר וו״ק, שהם נבחנים לעליון ותחתון בסיבת הרקיע המבדיל ביניהם. ובזה תבין שלא כל עה״ס דנה״י עולים לחג״ת למ״ן, כי כבר יש עליון ותחתון בע״ס דנה״י עצמם, ונודע שאין התחתון יכול לעלות לעלי עליון אלא רק לעליון שלו בלבד, דהיינו בדיוק לשורשו, שהרי כל תחתון הוא התפשטות עה״ס של המלכות דעליון, וע״כ יכול התחתון לעלות שם, משא״כ בעלי עליון שאין שורש התחתון נמצא שם וע"כ אינו יכול לעלות. גם כבר נתבאר שאין שום דבר יכול להגביה את עצמו למעלה ממקורו שמשם יצא, ולפיכך נמצא אשר בינה וזו״ן דפרצוף נה״י עלו למ״ן לכתר וחכמה שבנה״י, וכו״ח שבנה״י עלו למ״ן לבינה וזו״ן דפרצוף חג״ת, ובינה וזו״ן דפרצוף חג״ת עלו לכו״ח דחג״ת הזה, וכו״ח דחג״ת עלו למ״ן לבינה וזו"ן דפרצוף חב״ד, ובינה וזו"ן דפרצוף חב״ד עלו למ״ן לכתר וחכמה דחב״ד. וכל זה נעשה בפרצוף ס״ג בג׳ המדרגות רת״ס שלו שנעשו בזה לשש מכח שלש הפרסאות הנ״ל. 
ועד״ז נעשה ענין מ״ן מפרצוף ס״ג הכולל לפרצוף ע״ב הכולל, וכן מסוף המדרגות עד רום המדרגות. באופן שכל תחתון עולה למקור יציאתו למ״ן ולא למעלה משם כמלא נימא, והיינו בדיוק למקום הפרסא שממעל לראשו. כלומר, לבחי׳ פה דראש שמשמה מתפשט בע״ס שלו ממעלה למטה. וכבר הארכנו בו בענפים הקודמים די באר. 
ותבין עם האמור, אשר תחתון דכל מדרגה הנמצא מפרסא ולמטה נבחן לנהי״מ דעליון. והוא מטעם האמור לעיל אשר אחר שהעליון מתפשט בע״ס דראש מוכרח להתפשט ג״כ בב׳ זווגים: פנימי וחיצוני. כלומר לזווג בנקבי עינים דפרטיות ע״ס דראש ההוא ולזווג חיצוני בפה דפרטיות ע״ס דראש ההוא, ואשר התחתון אינו יוצא מנקבי עינים דעליון ממש אלא רק מפה דעליון, ונמצא בזה שיש בחי׳ ראש ותוך בראש דעליון עצמו. ונמצא הפה שירד וקיבל לבחי׳ טבור דעליון, כלומר בחי׳ מלכות דמלכות שה״ס הכלי של הסתכלות ב׳ שמשם ולמטה נמשכים ע״ס דנה״י ואור הנקבה לבד כמו שהארכנו בזה לעיל עש״ה. ולפיכך נמצא זה התחתון הנמצא תחת הפרסא הנבחנת לבחי׳ פה דראש העליון שירד לבחי׳ טבור דעליון, ויוצא התחתון בבחי׳ אור נקבה לבד, דהיינו הסוף ובחי׳ הסיום לבד, ולפיכך נק׳ נהי״מ של המדרגה שהוא השם של ע״ס דסוף. 
באופן אשר מעטרה ולמעלה דפרצוף נה״י נבחן לראש ותוך, דהיינו מנקבי עינים ולמעלה בחינת ראש, ואזן חוטם פה שלו בבחינת תוך. וכל רו״ת אלו נמצאים מעטרת יסוד ולמעלה, ומעטרת יסוד ולמטה הוא בחי׳ הסוף שנק׳ נה״י דפרצוף הנה״י. ועד״ז בפרצוף חג״ת, שמפרסא ולמעלה יוצאים רו״ת בבחי׳ עינים ואח״פ, ומהפרסא ולמטה יוצאות ע״ס דסוף שנק׳ נהי״מ. ועד״ז בפרצוף חב״ד, אשר מעקימו דאודנין ולמעלה יוצאים ראש ותוך, דהיינו מעינים ולמעלה ואח״פ עד הפה. ומעקימו דאודנין ולמטה יוצאות ע״ס דסוף, דהיינו נהי״מ דפרצוף חב״ד. 
אמנם צריך שתדקדק אשר הבחן זה הוא כלפי כללות המדרגה, דאז נבחן העליון שממעל לפרסא בבחי׳ רו״ת והתחתון שמפרסא ולמטה לסוף, אמנם כלפי התחתון עצמו יש לו ע״ס שלימות, כמ״ש לעיל אשר כל מה שיש בראש יש ג״כ בתוך וכל מה שיש בתוך יש ג״כ בסוף. וזכור את זה ולא תתבלבל בזה, שכן צריכים להבחין תמיד בכל פרצוף, דהיינו ע״פ מצבו בכללות המדרגה שאז נבחן לפי העליון, ועל פי מצבו עצמו שאז נבחן בע״ס שלימות, כלומר באותה הקומה אשר המלכות של ראש הלבישה את ע״ס של ראש באו״ח דידה. גם הבחן מיוחד ע״פ הכלים והבחן מיוחד ע״פ האורות כמ״ש לעיל. 
ובאמור תבין סוד י״ג החלקים שמאריך בהם הרב בענף שלפנינו בסוד ואו שבגי׳ י״ג, כי ה״ס עליית מ"ן מתחתון לעליון שביארנו עד כה, כי עליון של כל מדרגה ה״ס ראש כמבואר היטב, וכל ראש נבחן לע״ס שלימות. אמנם התחתון היוצא מסוד הפרסא הרי שנבחן רק לנה״י, מטעם שפה של ראש קיבל לבחי׳ טבור כאמור לעיל. ולפיכך בעליית התחתון למ״ן בהיכל העליון, הרי שנמצאים בו בעת ההיא י״ג ספירות ביחד דהיינו: ע״ס דידיה וג׳ ספי׳ נה״י דפרצוף התחתון שעלה ונכלל בו בסוד המ״ן. 
וענין י״ג ספירות אלו תחילת שרשם נעשה בנה״י דס״ג שירדו למטה מטבור דא״ק, ועלו מטבור ולמעלה למ"ן בסוד הפרסא כמבואר לעיל, דאז נכלל פרצוף החג״ת שלמעלה בי״ג ספירות, כי נתוספו לו שלש ספירות של פרצוף נה״י אשר מלמטה מטבור שעלו אצלו. ונודע שפרצוף חג״ת זה ה״ס ואו דהויה דס״ג הכולל כמו שנתבאר לעיל, ולפיכך נרמז ענין זה בגימטריא של ואו דס״ג, להורות שכאן הוא השורש לכל בחי׳ י״ג הספירות שבכל הפרצופין והבן היטב. 
ובזה תבין מ״ש בע״ח שער מ' פרק ה׳ אשר רק הפנימית של התחתון עולה למ״ן ולא החיצונית של התחתון עש״ה. ותבין זה עם המתבאר, אשר לא כל עה״ס דנה״י עולים למ״ן למעלה מטבור, אלא רק בחי׳ הג״ר שבע״ס דנה״י שנק׳ כתר ואו״א. ולפיכך צריך מתחילה להבחין סוד הפרסא שבאמצע עה״ס דפרצוף הנה״י. ואז תדע אשר רק ג״ר שמעטרת יסוד ולמעלה המה הם העולים למ"ן לבינה וזו"ן דחג״ת, אבל לא החיצוניות דתחתון, דהיינו ממה שמעטרת יסוד ולמטה, ועד״ז בכלהו מדרגות. וזהו דכייל לן הרב, שלא כל התחתון עולה רק הפנימית שבתחתון דהיינו הראש שלו לבד, ובחי׳ הגוף שלו נשאר למטה ואינו יכול לעלות אלא שיש לו עליה לראשו עצמו כמ״ש לעיל. 
ובזה תבין מ״ש הרב בענף ט״ו, אשר תיכף בעליית מ״ן נתקן האצילות, אמנם כדי שתוכל גם הבריאה לקבל האור הופרס תיקון הפרסא עש״ה. וצריך שתדע, אשר בחי׳ הראש שממעל לכל פרסא נק׳ בשם אצילות דמדרגה ההיא. והוא מטעם ששם היכל החכמה שמתחתיה הופרסה כל פרסא, והחכמה נק׳ תמיד בשם אצילות. ובחי׳ הגוף שמתחת כל פרסא, נק׳ בשם בריאה דאותה המדרגה, והטעם הוא כמ״ש לעיל אשר בינה וזו״ן יצאו מחוץ לראש דהמדרגה ההיא בסוד אבא הוציא את אימא לחוץ, וע״כ מוגדרים בינה וזו"ן אלו בשם בריאה שהוא מלשון חיצוניות, מלשון פוק תני לברא. ואלו השמות מוגדרים ביחוד על סוד הפרסא המבדיל בין מים העליונים זכרים וכו׳. ותדע, דהעליונים מוגדרים בשם אצילות, ומים תחתונים מוגדרים בשם בריאה. וז״ס מה שתרגם אונקלוס על ​בראשית ברא, בחוכמתא ברא. כלומר, דכל בריאה היא נמשכת מפה החכמה והבן זה. 
וזה אמרו שתיכף עם עליית המ״ן נתקן האצילות. כלומר, הראשים דכלהו מדרגות, שהרי ניתוסף בהם ג׳ האורות של התחתונים בסוד י״ג. אמנם בחי׳ הבריאה דכלהו מדרגות נעשו ריקנים מאור, משום העליה דבינה וזו״ן דכל מדרגה לבחי׳ כתר וחכמה בסוד הראש, ונשאר הבריאה כלומר בינה וזו״ן בלי אור ועל זה הוצרך תיקון הפרסא. אמנם תבין הדברים אלו ע״ד שנתבאר לעיל, דכל מדרגה נבחנת לבחי׳ ראש כלפי התחתון שלו הנמצא מתחת הפרסא דאותה המדרגה, ויחד עם זה נחשב לבחי׳ גוף כלפי עליון דידיה. כמ״ש לעיל אשר ג״ר דנה״י נחשבים לבחי׳ ראש דפרצוף נה״י, ויחד עם זה נחשב לבחי׳ גוף דבינה וזו"ן דפרצוף חג״ת כי נמצא מתחת הפרסא שלהם וזכור זה היטב. 
וע״פ זה נמצא שכל פרצוף פרטי נבחן לאצילות כלפי תחתון שלו, ובבחי׳ זו יש תוספת אור בסוד י״ג ספירות, אמנם בערך העליון שלו נבחן שהוא בריאה ובבחי׳ זו נסתלק האור. וטוב לזכור זה ע״פ גדר הנ״ל, אשר כלפי העליון הריהו נק׳ נה״י ובחי׳ סוף, וכלפי עצמו נבחן בע״ס ע״ש. ולפיכך תבין שבחי׳ נה״י שבו דהיינו במה שמצטרף לרת״ס דעליון זהו שנעלם ונסתלק, כי בבחי׳ זו הריהו נחשב לבריאה. אמנם בבחי׳ שנבחן לע״ס דהיינו ע״פ עצמו, הרי שניתוסף בו בחי׳ אור ההוא כי נכלל בי״ג ספירות מתוך שעלו אליו ג״ר דתחתון שלו, כנ״ל. 
ובזה תבין סוד חיצוניות ופנימיות הנעשה בכל מדרגה, כי אין לך מדרגה שלא תהי׳ בסוד י״ג ספירות דהיינו בהוספת ג"ר דתחתון שעלו אליה, וג"ר אלו שעלו בסוד מ"ן המה נעשו שם לחיצוניות, ובחי׳ העצמות דבינה וזו"ן שנשארו שם אחר הסתלקות האור מהם שה״ס הנה״י שנתרוקנו שנקראו כלפי העליון בריאה, המה סוד הפנימיות המלובשת בתוך הג״ר דתחתון שעלו אליו. וה״ס השיתוף דמדה״ר בדין, אשר הפנימית וחיצונית תמים יחדיו בסוד נה״י דעליון, דהיינו בינה וזו"ן שמתחת הפרסא שנתחברו בכתר ואו״א דפרצוף נה״י שה״ס מעטרת יסוד ולמעלה דפרצוף נה״י, והם מלבישים הבינה וזו"ן שמתחת הפרסא דפרצוף חג״ת, באופן שנמצאים זה תוך זה ממש דהיינו נה״י דפרצוף חג״ת שה״ס בינה וזו״ן דשם בתוך ג״ר דפרצוף נה״י, דהיינו מעטרת יסוד ולמעלה, אשר בזה נכללים שניהם בסוד מים תחתונים נקבות העולים עד הפרסא ממש. ועליה זו היא מסיבת תיקון הפרסא באלכסונא כמ״ש לעיל, שה״ס זווג חיצוני דעליון עש״ה. ואז יורדים המ״ד דהיינו מים עליונים זכרים על נה״י אלו, וממילא מתפשטים מהארת הזווג הזה ב׳ פרצופין, דהיינו לנה״י דפרצוף חג״ת ולנה״י דכתר וחכמה דפרצוף נה״י, שהשתתפו שם בסוד חיצוניות לעליון כנ״ל. והנה חיצוניות זו אחר שנתפשטה לפרצוף שלם בבחי׳ נה״י שלמטה מטבור הנכלל בפרסא כבר אין לו מקום שם, ובהכרח שיורד לפנימיות התחתון דהיינו עד עטרת היסוד דפרצוף נה״י בסוד ראש, כנ״ל והבן היטב. 
ואלה הם דברי הרב והבן ותראה איך כל החיצוניות העליון נעשה פנים אל הפנימיות תחתון הימנו ע״ש. והיינו כדאמרן, שג״ר דפרצוף נה״י שכבר עלו למטה מפרסא דחג״ת ונעשו שם לחיצוניות דבינה וזו"ן שנק׳ ראש ועליון לפרצוף נה״י כנ״ל, הנה אח״כ כשירדו המיין דוכרין בסוד הזווג שעל הפרסא דאלכסונא כמפורש לעיל, הרי שירדו שוב מבחי׳ עליון ונעשו פנים אל הפנימית דתחתון, דהיינו מעטרת יסוד ולמעלה, שה״ס האצילות שכבר מתוקן מכח העליה לבד בבחי׳ פנים וראש לגוף שלהם עצמם בסוד י״ג ספירות כנ״ל, ועתה אחר הזווג שעל הפרסא ירדו שם אותם הג״ר שעלו מקודם ונעשה פנים בתוך הראש הזה, ובחי׳ אצילות שבהם שמקודם הזווג נעשו חיצוניות המלביש אותם. 
וזה אמרו ואז החיצוניות הראשון שהיה מתחילה על פנימיות התחתון. כלומר דראש הזה דפרצוף נה״י כבר כלול בו ג״ר דתחתון דידיה שמעטרת יסוד למטה, אשר ג״ר דתחתון היו לחיצוניות שלו ע״ד שביארנו גבי למטה מפרסא דחג״ת ע״ש, ועתה אחר ביאת מוחין דג״ר מלאים אור מזווג הפרסא, ונעשה בכלים ההם לבחי׳ פנים, ובחי׳ י״ס דשם נעשה לחיצוניות, וא״כ אין עוד מקום לג״ר דתחתון לעמוד שם וע״כ יורד ומתלבש למטה ונעשה פנים לפנימיות התחתון הימנו ע״ד שנתבאר גבי חג״ת. וכן הוא בכל המדרגות אשר אותם ג׳ דתחתון הנוספים על י״ס העליון בסוד י״ג המה מתחברים במ״ן דזווג הפרסא, ואח״ז מוכרחים שוב להתפשט מהעליון ולהתלבש בפנימית ע״ס דראש התחתון מהם ונעשים שם לפנימית, ועה״ס דראש התחתון לחיצוניות והג' שנוספו יורדים לע״ס של תחתון שלהם, ועד״ז עד סוף כל המדרגות. 
וזה אמרו באופן שאי אפשר להיות שם רק ב׳ בחי׳ לבד שהם פנימית א׳ וחיצוניות א׳. דהיינו כדאמרן, שהן בסוד העליה למ״ן והן בסוד הירידה בהתלבשות המוחין לא נמצא זולת ב׳ בחי', כי בסוד העליה כשנסתלק הפנימית מהפנים דתחתון, דהיינו בחי׳ נה״י שבהם ביחס העליון כמבואר לעיל שאז נמצא הפנים דתחתון בבחי׳ חיצוניות דהיינו רק בבחי׳ ע״ס שלהם עצמם, הרי אז עולים לשם ג״ר של היותר תחתון מהם ומלבישים עליהם ונעשים להם לחיצוניות בסוד י״ג, ועד״ז בכל המדרגות, הרי שיש בהם ב׳ בחי'. ועד״ז אחר הזווג, שבאים לכל תחתון המוחין מהעליון בסוד פנימיות, שאם היו נשארים שם הפו״ח הקדום בסוד י״ג, היו נמצאים ג׳ בחי׳ מלובשים זה בזה, דהיינו המוחין דעליון שנתלבשו בו ועה״ס הקודמות שנשארו אחר ההסתלקות אשר המוחין מתלבשים בפנימיותם, ועוד בחי׳ ג״ר דהיותר תחתון שנתחברו בו בזמן העליה. אמנם אינו כן, אלא אותו הג״ר עצמו יורדים שוב לפנים דתחתון הימנו, וא״כ לא נשאר בו אלא ב׳ בחי׳ פו״ח, שהם המוחין ועה״ס. 
ובזה תבין מ״ש (באות כ"ב) וז״ל: גם תבין איך גם בפרצוף א׳ לבד יורדין מוחין מספירה זו לספירה זו, אלא שאין זה רק מכתר לחכמה ומחכמה לבינה ומבינה לת״ת ומת״ת למלכות עכ״ל והיינו כנ״ל, אשר ענין עליית המ״ן ותיקון הפרסא, נעשה בכל בחי׳ רת״ס דכל מדרגה, אלא שאומר שמבינה ואילך אין יותר מב׳ מדרגות דהיינו ת״ת ומלכות, אשר חג״ת נה״י כלולים בת״ת דהיינו שנק׳ ז״א, והמלכות ה״ס נוקבא דז״א, כמ״ש בענין ה׳ הפרצופין. 
וזה שמסיים הרב בענף זה בביאור ענין עולם הבריאה וז״ל: ששה היכלות דבריאה הם ששה דרגין וכו׳ פירוש, עולם הבריאה נק׳ כסא הכבוד ושש מעלות לכסא ויש כסא עצמו וגם בחי׳ אדם הרוכב על הכסא. ותדע, שרק בחי׳ הראש דבריאה נק׳ כסא, משא״כ ו״ק דבריאה שהם בחי׳ הגוף דשם המה נקראים שש מעלות לכסא ולא כסא עצמו, וזה אמרו ו׳ היכלות דבריאה הם ו׳ דרגין כלומר שש מעלות בסוד המדרגות שדרך שם עולים אל הכסא. ואומר, אשר היכל השביעי העליון כולל ד׳ מוחין כחב״ד והם ד׳ רגלים, ובאלו ד׳ עליונות יש ד׳ מוחין בבחי׳ אורות ונשמת הבריאה והם נאצלות מי״ס דמלכות דאצילות. פירוש, היכל השביעי הוא כללות הראש דעולם הבריאה, וכבר ביארנו שיש להבחין בו ב׳ בחי׳: פנימיות וחיצוניות, אשר אחר הזווג דמ״ן ומ״ד בסוד הפרסא בעליון שלהם יורדים חיצוניות דעליון לפנים דתחתון ונעשו פנימיות בתוכם, שאז נחשבים האורות שירדו מהעליון בבחי׳ נהי״מ ובחי׳ הראש דבריאה עצמו, רצוני לומר מה שהיה בו מטרם ירידת האורות דחיצוניות דעליון המה מכונים ע״ס, כי המה היו מקודם בסוד י״ג ועתה שירדו להם חיצוניות דעליון לפנימיות שאז חוזרים ויורדים ג׳ הספירות דתחתון מהם אל היותר תחתון הימנם וע״כ חוזרים ונשארים רק בבחי׳ ע״ס ולא י״ג, אלא שעה״ס נעשו לחיצוניות ומלבושים על ד׳ אורות נהי״מ שירדו להם מהעליון בסוד מוחין. וזה שמבחין ביניהם ואומר, אשר בחי׳ הי״ס שבו מקודם ביאת המוחין הם נבחנים בבחי׳ ד׳ רגלים שבכסא, דהיינו חיצוניות לכסא ומדייק לומר אשר אלו ד׳ האורות כוללים י״ס. פירוש, החיצוניות דעליון שנעשה בהם למוחין ונתלבשו בפנימיות הי״ס הם הכסא עצמו, והוא שנקראת מלכות דעליון המתלבשת בתחתון ונעשה בתחתון דהיינו בחי׳ ראש, דכל ראש נק' כתר כנודע. 
וכבר ידעת שיש ב׳ זווגים בראש: זווג פנימי בגלגלתא ועינים וזווג חיצוני באח״פ, שה״ס ב׳ בחי׳ שבכתר: עתיק וא״א, כמ״ש בע״ח בתחילת שער אבי״ע שה״ס ניצוץ בורא וניצוץ נברא. פירוש, אצילות וראש נקרא בשם בורא וגוף שהוא התפשטות מלכות של ראש ממעלה למטה נק׳ בשם בריאה כמפורש לעיל, וסוד ב׳ הניצוצים הוא להורות שעיקר ההבחן שם הוא רק בבחי׳ האו״ח, שהאו״ח מוגדר בשם ניצוצין כנודע. וע״כ אומר שסוד עתיק שבכתר הוא עיקר הראש של הבריאה להיות או״ח שבו הוא ממטה למעלה בסוד ניצוץ בורא, כמ״ש לעיל דכל ממטה למעלה נק׳ ראש או כתר ובחי׳ ניצוץ בורא. אמנם אח״פ שבראש הבריאה נבחן לניצוץ נברא, כלומר שהמלכות היא שורשו ועה״ס מגיעות אליו ממעלה למטה, שה״ס גוף ולא ראש כנ״ל.

יב) ובזה תבין דזו המלכות דעליון היורדת לתחתון הוא רק בסוד זווג הפנימי, דהיינו סוד עתיק שבכתר וה״ס אדם הרוכב על הכסא, באופן שהכסא ה״ס ניצוץ נברא, ואח״פ שבכתר ואדם הרוכב ה״ס ניצוץ בורא וגלגלתא דראש. וזה אמרו באלו ד׳ אורות הנאצלים ממנה ירדה בסוד מיעוט הירח ונתלבשה בהם וכו'. כלומר שד׳ אורות הנאצלים ה״ס בחי׳ אח״פ שבחיצוניות העליון בסוד א״א שבכתר, אשר המלכות דעליון שה״ס עתיק דכתר נמצאת שמתלבשת בו, כי שם נבחנת שירדה מאצילות לבריאה בסוד מיעוט הירח, דהיינו בסוד זווג הפנימי, והבן מאד. 
וסוד מיעוט הירח הוא, כי מתחילה היתה בסוד ב׳ המאורות הגדולים דהיינו בסוד י״ג, שכו״ח דפרצוף נה״י שה״ס הנוקבא נמצאת שמלבשת לבינה וזו״ן דפרצוף חג״ת עד החזה ממש, כלומר עד הפרסא שבחזה, שאז קומתה שוה עם ז״א ממש שנודע שכתר דז״א מתחיל מהחזה ונמצא אשר שניהם משתמשים שם בכתר אחד, אלא ז״א דחג״ת ה״ס פנימית הכתר וג"ר דפרצוף נה״י ה״ס חיצוניות הכתר והבן זה. ואח״כ אמרה אי אפשר לב׳ מלכים שישמשו בכתר אחד, כלומר דאחר הזווג שעל הפרסא הרי נתפשטו שם ב׳ פרצופין שלימים מבחי׳ פו״ח דשם, והחיצוניות שעלה לראש דחג״ת שמפה עד החזה בסוד י״ג הרי ירדה ונעשתה פנימיות בבינה וזו"ן דחג״ת, והרי יש שם פנימית וחיצוניות מלבד ג"ר דנה״י, אשר הפנימית מכונה בשם נה״י והחיצוניות בשם מלכות והיינו בערך העליון, כמו שהארכנו לעיל עש״ה. וא״כ אי אפשר להיות שם ב׳ מלכיות כאחד, שז״א שה״ס חג״ת יהי׳ לחיצוניות וג״ר דנה״י יהי׳ לחיצוניות, דהיינו כתר אחד. וע״כ נאמר לה לכי ומעטי את עצמך, כלומר שתרד להיות פנים בפנימיות וראש התחתון. 
ועד״ז היה מאצילות לבריאה, אשר ג״ר דבריאה כבר נתעלו להיות חיצוניות מפרסא ולמטה דז״א דאצילות והיו שם ז״א ומלכות בכתר אחד, אשר לאחר תקון הפרסא ירדה ונעשית פנימיות לאצילות בסוד עתיק וא״כ יצאה לבר מאצילות שזה נקרא מיעוט הירח, כי ירדה מנה״י דאצילות ונעשית ראש לשועלים דהיינו י״ס דבריאה שנק׳ שועלים כנודע והבן היטב. 
ולפיכך הסמיך זה הדרוש דעולם הבריאה אל סדר בינה ותבונה דאצילות, משום שכל הבחינות שבעולם הבריאה נמשכות מבחי׳ התבונה הנ״ל שה״ס ה״ר דהויה דס״ג הכולל, וע״כ אלו ג׳ הבחי׳ הנ״ל שבכסא עם שש המדרגות, המה ממש מבחי׳ ג׳ ההין שבה׳ ראשונה דהויה דס״ג, ושש המדרגות שבכסא ה״ס ו״ה דהויה דס״ג, דהיינו תוך סוף דגופא. באופן, שה׳ הפשוטה דה׳ ראשונה דהויה דס״ג ה״ס אדם הרוכב על הכסא, וה׳ האמצעית דמילוי יוד שבה׳ זו ה״ס הכסא, וזה כולל א״א ואו״א עלאין שבראש דבריאה. וה׳ אחרונה דמילוי יוד שבה׳ הנ״ל ה״ס ד׳ רגלי הכסא וה״ס הראש דישסו״ת כנ״ל וכאן בחי׳ פה דכלל הראש דבריאה. ומפה ולמטה נמשך תוך סוף דגופא דבריאה, שה״ס חג״ת נה״י שנק׳ שש מעלות לכסא, דהיינו שש המדרגות שאומר הרב. 
ועדיין צריך להבין מ״ש הרב, אשר אדם רוכב על הכסא הוא בסוד אימא מקננא בכורסיא, גם צריך להבין מ"ש, אשר מיצירה לעשיה ומבריאה ליצירה אינו יורד רק ממלכות למלכות לבד בסוד אדם על הכסא ולא כל י״ס שבה עכ״ל. ולהבין זה צריך שתבין היטב ההבחן שבין ד׳ עולמות אבי״ע, שכבר נתבאר לעיל בפמ״ס ענף ד' עש״ה. ותוכן הדברים הוא, אשר רק ה׳ פרצופי אצילות נבחנים בבחי׳ ראש משום שהמסך ממטה למעלה, ולפיכך נמצא אור א״ס ב״ה שה״ס אור החכמה נוקב ועובר עד סיום האצילות בלי שום מסך כלל. וע״כ יש זווג על הפרסא שבין אצילות לבריאה, כי שם ממש בחי׳ פה של ראש, דהיינו מלכות דאצילות, כמ״ש לעיל שבהבחן עה״ס דראש, כו״ח נק׳ גלגלתא ועינים, ובינה חוץ נק׳ אח״פ. 
אמנם ג׳ העולמות בריאה יצירה עשיה, הם התפשטות המלכות דאצילות. דהיינו ראש תוך סוף דגופא שלה והם בחי׳ גוף וכלים גמורים, להיות המסך כל מהותם ושורשם. ולפיכך, אין אור העצמות שה״ס החכמה מתלבש שם ואין בהם זווג כנודע, כי זולת אור החכמה נחשבים הכלים לבחי׳ אב״א ואין בהם אור הזכר. כנ״ל בענף י״ג עש״ה. 
וצריך שתבין היטב סוד ההתלבשות שיורה אשר הספירות אינן יכולות לקבל זולת בקו המדה של אותה הבחי׳ שנתלבש בה, ונודע מ״ש הרב בע״ח שער ג' פרק ג׳ אשר התלבש הא״ס בחכמה והאציל את עולם האצילות. וענין התלבשות זו כבר נתבאר לעיל באריכות שה״ס התעלות הזווג לנקבי עינים, דהיינו בבחי׳ ע״ב וחכמה, עש״ה. אשר משום זה אין הכתר נחשב מגוף הפרצוף בה״פ של אצילות, כי אינם מקבלים מהכתר זולת ע״י המסך שבחכמה, ונבחן משום זה שיש באצילות ד׳ פרצופין שלימים בכל קומתם דהיינו ע״ב ס״ג מ״ה וב״ן, אמנם מסוד הגולגלתא אינם מקבלים זולת מבחי׳ ע״ב דגלגלתא ולמטה, כלומר לפי קו המדה שבחכמה, כמ״ש לעיל בסוד אור האוזן שה״ס אור הכתר שנפסק ונסתיים בשבולת הזקן עש״ה. 
וכדי להאציל עולם הבריאה אומר שם הרב, שנתלבש הא״ס בבינה וברא את עולם הבריאה עש״ה. ונמצא שאין בעולם הבריאה זולת ג׳ פרצופין שלימים שהם בינה וזו״נ, אמנם מכתר וחכמה אין להם זולת בקו המדה של המסך דבינה, ונמצאים כל ה׳ הפרצופין דעולם הבריאה שאין בהם אפי׳ מבחי׳ החכמה ג״כ, אלא מבינה ולמטה. באופן, שאין שם רק ס״ג מ״ה וב״ן דה׳ הפרצופין, כי המסך דבינה הוא מעכב גמור על אור החכמה שלא יעבור מאצילות לבריאה. 
ובזה תבין דאע״ג שמלכות דעליון מתלבשת בתחתון מ״מ עדיין צריך להבחין בה מאיזו בחי׳ היא המלכות הזאת, כי ה׳ בחי׳ מסכים יש במלכות הזאת כמ״ש לעיל בפמ״ס ענף י״א אות ט' באופן שבחי׳ המלכות דא״ק המתלבשת באצילות ה״ס מלכות דחכמה, כלומר המתוקנת בנקבי עינים כמ״ש לעיל וע״כ ה״פ אצילות המקבלים דרך מדת המלכות הזאת, נמצאים שמקבלים אור החכמה שה״ס ע״ב. אמנם בחי׳ מלכות דאצילות המתלבשת בבריאה הרי זו בחי׳ מלכות דבינה שנמצאת שיכולה להשפיע רק בקומת בינה, ולכן אין בה״פ דבריאה רק מבינה ולמטה דכאו״א. 
וזה אמרו שירדה בסוד מיעוט הירח ונתלבשה בהם בסוד אדם הרוכב על הכסא בסוד אמא מקננא בכרסיא. דהיינו כמו שנתבאר, שמלכות דאצילות המתלבשת בבריאה היא בחי׳ המלכות דבינה שנק' אמא דהיינו אמא מקננא בכרסיא, כי בכל ה׳ הפרצופין שבעולם הבריאה אין שם אלא מקומת אמא לבדה וחסר שם כתר ואו״א עילאין מכל פרצוף ופרצוף דה״פ געסמ״ב שבבריאה. 
וכדי להאציל עולם היצירה, אומר שהתלבש הא״ס בז״א ויצר עולם היצירה ע״ש. כלומר שמלכות דבריאה היורדת ומתלבשת בעולם היצירה היא מלכות דמסך דז״א, אשר מלכות זו משפעת לה׳ פרצופין שבעולם היצירה רק מקומת ז״א בסוד קו המדה, ונמצאים כל ה׳ הפרצופין שביצירה שהמה חסרים מג׳ ראשונות שהם גלגלתא ע״ב ס״ג, ואין בהם זולת ה׳ בחי׳ זו״ן דה״פ געסמ״ב. וכדי לעשות את ע״ס דעולם העשיה אומר שם שהתלבש הא״ס במלכות וכו', והיינו במלכות דמלכות. ונמצאים ה״פ דעולם העשיה שאין בהם אלא מלכות לבד דחמשה פרצופין געסמ״ב, דהיינו חמש המלכיות שבהם בלבד. 
ונתבאר בענפים הקודמים אשר ג׳ ראשונות כח״ב נחשבות לאחת, וגם הבינה בחי׳ ראש כמו כו"ח. אמנם יש הבדל בין אור החכמה לאור הבינה כי אור החכמה הוא אור העצמות, ולפיכך המסך שבחכמה יש בו זווג שלם מחיצוניות ופנימיות, אמנם הבינה היא בחי׳ חיצונית שבראש, כמו שנתבאר לעיל בסוד אבא הוציא את אימא לחוץ וכו׳ עש״ה. 
ולפיכך במלכות דאצילות שמתלבשת בבריאה שהוא בחי׳ מסך דבינה יש בה זווג חיצוני עכ״פ בסוד הפה דאח״פ, אשר מזווג הזה יצאו ג׳ עלמין בריאה יצירה עשיה ונעשית משום זה בעולם הבריאה לבחי׳ ג׳ ראשים בסוד ג׳ ההין שבה׳ ראשונה, שה״ס קומת בינה המתלבשת בבריאה בסוד אימא מקננת בכרסיא. והוא להיות המלכות הזו ה״ס הפה דאח״פ דאצילות, שמוציאה בסוד זווג דהכאה משפה אל שפה עשר ספירות במדתה של התבונה ממטה למעלה, אשר ע״ס ההן מתפשטות ג״כ ממעלה למטה ברת"ס: שהראש ה״ס בריאה והתוך ה״ס יצירה והסוף ה״ס עשיה. 
אמנם כ״ז מגיעתם מבחי׳ האו״ח שממעלה למטה שה״ס אור הנקבה, אשר בה עצמה אין עוד זווג שתוכל להתפשט בבחי׳ ראש. ואע״פ שאמרנו שהבריאה ה״ס הראש דבי״ע, אמנם אין זווג במסך שבפה דראש הזה כי חסר שם אור העצמות, ואפי׳ אור הבינה שה״ס חיצוניות שבאור העצמות אין במסך הזה, כי הוא מסך דבחי׳ ז״א כמו שנתבאר לעיל ע״ש. 
וזה אמרו אך מיצירה לעשיה ומבריאה ליצירה אינו יורד רק ממלכות למלכות לבד, בסוד אדם על הכסא, ולא כל י״ס שבה עכ״ל. והיינו כדאמרן, אשר כל בחי׳ ג׳ עלמין בריאה יצירה עשיה אין בהם רק אור נקבה לבד ואין בהם זווג. ולפיכך מלכות דבריאה שיורדת ומתלבשת בעולם היצירה אינה מוציאה ע״ס ממטה למעלה בעולם הבריאה עצמו מחוסר אור ישר לזווג כנ״ל, וא״כ אינה מתפשטת בע״ס כמו המלכות דאצילות, אלא רק בחינתה של עצמה לבדה היא היורדת ממלכות דבריאה לראש היצירה, אשר גם שם אין בה רק בחי׳ מלכות לבד כלומר בלי התפשטות, כי בהיות מלכות דעליון מתלבשת בתחתון ומתפשטת שם לע״ס עד למלכות דמלכות נבחנת המלכות דעליון שנעשית בתחתון לבחי׳ כתר שהרי התפשטה בעצמה עד למלכות, אמנם בזמן שאין לה התפשטות כי יחסר לה אור הזכר אז אינה נעשית בתחתון לבחי׳ כתר, אלא שנשארת בבחי׳ מלכות כמו שהיתה בעליון. 
וזה אמרו שמבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה אינו יורד רק ממלכות למלכות לבד. כלומר שלא נעשית ביצירה לכתר, כי לא יכלה שם להתפשט בע״ס כנ״ל. וזה אמרו בסוד אדם על הכסא ולא כל י״ס שבה רצונו לומר שמלכות דעליון נמצאת שם בצורתה לבדה כמות שהיא בבחי׳ אדם על הכסא, אשר ענין ג׳ ההין הנ״ל שבעולם הבריאה שנק׳ כסא וד׳ רגלין וכו', אינם מתפשטים כלל הימנה בעולם היצירה, וכן בעשיה, כמבואר.