נקודות מרכזיות משיעור בוקר – 1.1.24

מצד אחד האדם מגלה עד כמה הוא רחוק מהבורא והבורא זר לו, מצד אחר הוא משיג שמטרת העבודה שלו היא דווקא לתת עוד כוחות לפנות לבורא ולהתקרב אליו.
אם כוונתך להגיע לחיבור בין החברים ועם הבורא, אתה מתחיל למיין את כל הרצונות והכוונות שלך ורואה שהם לא בכיוון הזה.
האדם נכלל מרצונות, ממחשבות ומנטיות החברים, והם נותנים לו כיוון להתפתחות נכונה.
במצב הסופי האדם מצדיק את החברים והבורא, האמת היא שגם את עצמו הוא מצדיק, רק מגלה שהוא נמצא בתהליך ההתפתחות.
"תורה תבלין" מגלה לאדם את החסרונות הנכונים, ואחרי יגיעה ותפילה מגיע המילוי - האדם נזקק לבורא.
טבעי להיות בקשר שבו האדם כל פעם מבקש עזרה מהבורא, זה כמו ילדים שלומדים ללכת, הכול טבעי אצלם.
קשר של אהבה לדבקות הוא דבר מתפתח. ראשית על האדם להבין מה עליו להשיג, שנית איך להשיג, שלישית במה תלויה ההשגה הזאת ולמי עליו לפנות כי זה לא בכוחות שלו, וכך האדם מתקדם לבורא ומגלה אותו.
גם בעולם הזה וגם בעולם הרוחני אין האדם מתקדם אלא מתוך כך שמגלה כמה הוא טועה.
בסופו של דבר אדם נזקק לבורא מכול וכול וזה מביא אותו לדבקות.
הבורא לא מכשיל אותך, אלא מלמד אותך.
אנחנו לא מוכנים להיכשל כי אנחנו תמיד חושבים על ההצלחה ולא על המטרה, על הדבקות. ההצלחה לא תלויה בקשר עם הבורא אלא בקשר עם המטרה.
העבודה לא נעלמת מפני שמתחילים לעבוד עם השכל, אלא אנחנו מגיעים לכלים דהשפעה, רוצים לפתח אותם, נמשכים איתם הלאה וכך מעוררים אותם. הכול דרך ההתנגדות.
איך אדם ממנף את החטאים לתיקונים? על ידי כך שהוא בודק איך התכונות שמתעוררות בו מקרבות אותו לחברה או דוחות אותו ממנה.
חברה היא דומם, אבל כשהם נמשכים למצב מסוים הם כבר צומח. וכשנותנים כיוון זה לזה, אז יש להם כבר דרך ממנה האדם מסתכל על אחרים, יכול להתקשר אליהם ולהתקדם.
איך עוברים מדומם לצומח? בכך שכל הזמן מפתחים קשר חזק יותר עם הסביבה, כמו צמחים שגדלים מתוך היותם קשורים לסביבה: לקרקע, לאוויר, למים וכו'.
בנטייה להתפתחות הגשמית שלי, אני מתחיל את התפתחות הרוחנית שלי. הכול מהדומם.
כשהאדם נכשל עליו להתפלל, כי בסופו של דבר חוץ מעזרה מלמעלה לא יעזור לו כלום. העזרה היא שהבורא יראה לו למה הוא צריך להיות דבוק לחברה שלו.
אחרי כל כישלון האדם יכול להגיע לתיקון.
כשאדם נכשל, הוא לומד באיזה מצב הוא נמצא, איך הוא יכול לצאת ממנו ולאן להגיע.
מצד אחד האדם נמצא בהתרחקות הצורה, אבל מצד שני מובן לי באיזו צורה אני נמצא לגבי הבורא. זה לא מתוך זה שאני נופל יותר עמוק, זה מתוך זה שאני מגלה הבחנות יותר עדינות.
כל הירידה למצרים וכל הגלות במצרים הן כדי להראות שאף אחד לא משיג לבד את המטרה, אלא רק כולם יחד.
לתפוס את הבורא, להידבק אליו ולא לרדת ממנו.
כלי שלם הוא רצון גדול וריק שאין שום תקווה למלא אותו, אז האדם מתפרץ בצעקה כזאת שגורמת לו ליציאת מצרים.
ככל שאדם משנה את היחס שלו לחברה, היא משנה אותו, הופכת אותו מצד לצד כמו קציצה על מחבת עד שהוא מתחיל לצעוק ומוכן לכל מצב, רק לא להישאר במצב הנוכחי. זה המצב לפני הבריחה ממצרים.
במצב כזה האדם לא יכול להסתיר כבר את הכאב מעצמו. הוא פשוט לא יודע מה לעשות עימו, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", ואז צעקו לאלוהים.
איך לא לא להשתיק את הכאב עד שתעלה תפילה וצעקה? הבורא דואג לכך יותר מהאדם. אבל האדם צריך להביע את ההתמדה שלו. "הכול - חוץ מצא".
כואב לאדם שהוא לא יכול להיפטר מהמצב הזה, זאת אומרת לפי ההרגשה הגופנית האדם מוכן להכול כדי לא לסבול, ולפי ההרגשה הרוחנית הוא לא יכול לסבול את ההרגשה הגופנית הזאת. לא נוח לו, לא טוב לו, הוא חסר סבלנות, המצב כולו גופני, מורגש באיברים, והאדם רואה שאין לו אפשרות לצאת מזה, וזה מוליד בו צעקה.
האדם צריך לעשות כל מה שנדרש - להתחבר יותר לחברים ולחברה, לעשות פעולות שעל ידן הוא ירגיש גרוע יותר אבל מצד שני זה ידחוף אותו קדימה.
כשבני ישראל היו בגלות, גם לפני שהגיעו לשלב האחרון של הגלות במצרים, הם לא הרגישו שהם נמצאים בגלות, וכשהתחילו לרדת לגלות, התחילו להרגיש אותה כגלות אמיתית ולא יכלו לסבול זאת.
עלינו לפתח בינינו פעולות השפעה, כנגדן נגלה שכולנו נמצאים בפעולות קבלה, וכשנשנא את המצב הזה, זה ידחוף אותנו קדימה.
אנחנו כל הזמן מקבלים סימנים שחסרה לנו חברה, חסר לנו לחץ חברתי.
התנאים משתנים ולוחצים עלינו מבחוץ, הם דורשים מאיתנו להיות צמודים יותר זה לזה. להרגיש ולהבין כל אחד את השני, ולחשוב שאין דרך אחרת, אין אפשרות אחרת להבין את המצב.
צריכים לחייב את הבורא לענות לנו. זה מה שהרב"ש היה עונה לי. יש לך בעיה? תפנה. יש למי לפנות, תפנה אליו. זה הכול. כאן כל המכשול.
למה לא פונים? אין מספיק הרגשת קשר. ילד קטן לא בוכה בפינה שלו שלא יראו אותו, אלא הוא רץ לאימא ובוכה לה בתוך הברכיים. למה? כי הוא מרגיש ששם המקור שלו, באימא, ואנחנו לא יכולים לפתח את ההרגשה הזאת שיש לנו מקור. זו הבעיה שלנו.
פחד מריקנות, פחד מניתוק מהבורא, מזה שאני לא יכול לשאול ולקבל תשובה, מזה שאין לי קשר עימו - היה קשר ונקרע - ואני מרגיש זאת כריקנות, בהרגשה הזאת אנחנו חייבים להילחם ולדרוש במקומה הרגשת קשר בינינו שנוכל לקבל דרכו את כל התשובות, כל ההשגות שבבריאה.
גם הצעקה וגם גילוי החיסרון מגיעים מהבורא. איך מגיעים לזה? רק על ידי התמדה.
יום יום לבכות ולבכות עד כמה שאפשר, אפילו שזהו בכי סרק, אבל על ידו נגיע לחיסרון אמיתי. כמו ילדים קטנים שבוכים, אנחנו רואים שזה סתם בכי, אבל אחר כך נמאס לנו או שאנחנו מרחמים, אז אנחנו נותנים להם את מה שהם דורשים אפילו שהחסרונות שלהם אינם אמיתיים.
הבורא הוא טוב ומיטיב, ואם אנחנו מתכללים בו, אז המצב שלנו גם יהיה טוב.
אם אנחנו קשורים יחד ורוצים להתחבר כדי לצאת משליטת האגו שלנו, אנחנו כל הזמן נמצאים בקשר עם הבורא, ויכולים לפנות אליו ולדרוש ממנו עלייה רוחנית.
נקודת הקשר היא הנקודה המרכזית של כל קבוצה וקבוצה, ועלינו לתאר שאנחנו נמצאים בה, ולבקש, לדרוש, להתפלל שהנקודה הזאת תחבר את כולנו יחד, וכך נצא ממצרים.

Кабала Медіа

Кабала Медіа

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Коронавирус меняет реальность. Последнее поколение

Коронавирус меняет реальность. Последнее поколение

Коронавирус меняет реальность. Последнее поколение

Кабала МедіаCopyright © 2003-2026 Бней Барух – Асоціація Кабала Ла-Ам, Всі права захищені

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Кабала Медіа
Copyright © 2003-2026 Бней Барух – Асоціація Кабала Ла-Ам, Всі права захищені