שיחה (12.5.04) על מאמר:

"הסתר וגילוי של הבורא"

הסתר כפול

(הסתר בתוך הסתר)

"האדם אינו מרגיש, אפילו את צדו האחורי (האחוריים) של הבורא. כלומר, הוא בכלל לא מרגיש שמשהו נובע מהבורא. הוא מרגיש שהבורא עזב אותו, שאינו שם לב אליו.."

"בהסתר תוך הסתר" האדם לגמרי מנותק, ואינו מרגיש "אפילו את האחוריים של הבורא", כלומר, את השלילה ממנו. והבורא הוא טוב ומטיב. ואם האדם מרגיש את הטוב ומטיב, וקושר אותו עם הבורא, נקרא שמכיר את ה"פנים". ובפנים של הבורא, יש פנים גלויות ופנים לא גלויות. אבל אפילו בפנים שאינן גלויות, יש לאדם הרגשה, שיש לו משהו טוב, והוא בא מהבורא, מהכוח העליון. שיש לו קשר לבורא, שהבורא פונה אליו, שהבורא מתייחס אליו טוב. גם במצבים לפני המחסום זוכים לפעמים להרגשה כזאת.

מה שאין כן, כאשר האדם מרגיש את עצמו בייסורים. הוא יכול להרגיש, שהייסורים באים לו מהבורא, אבל אז נקרא שהוא מרגיש את הבורא דרך האחוריים. זאת אומרת, לא לפי היחס הנכון של הבורא אליו, של טוב ומטיב, אלא ב"אחוריים". ומה הם "אחוריים"? לא שבורא הוא דו פרצופי, שממנו, מהפנים שלו, יוצאים דברים טובים, ומהאחור שלו יוצאים דברים רעים. אלא "אחוריים" ו"פנים" האדם עושה בקליטת הרגשת הבורא.

אם האדם נמצא עם הבורא בהשתוות הצורה, מבין אותו ו"קורא" אותו נכון, אז נקרא שהוא והבורא נמצאים "פנים בפנים". הוא בהשפעה והבורא בהשפעה. וכאשר לשניהם אותם "פנים" דהשפעה אחד כלפי השני, האדם מתחיל להרגיש את הטוב, שאליו התכוון הבורא. וזה נקרא שהבורא מאיר לו פנים. אבל אם האדם מרגיש ייסורים ושהם באים מהבורא, אז נקרא שהוא לא נמצא בפניו אל הבורא. שהיחס שלו לבורא אינו לפי השתוות הצורה. כלומר, האדם לא נמצא בכלים דהשפעה. כי אם הוא היה בכלים דהשפעה, מעל הרצון לקבל שלו, אף פעם הוא לא היה מרגיש שבא לו רע מהבורא.

לכן, הבורא הוא תמיד בפנים אל האדם, ורק האדם נמצא אליו ב"אחוריים", בקבלה ולא בהשפעה. אלא, שמדברים מצד האדם. לכן לא אומרים, שהאדם משתנה ב"פנים", היינו, בהשפעה, בהשתוות הצורה לבורא, ומשום כך מרגיש טוב. או משתנה ב"אחוריים", באי השתוות הצורה לבורא, ומשום כך מרגיש רע. אלא תמיד האדם הוא המסתכל על המציאות שלפניו, וקובע בהתאם לה אם הבורא טוב או רע אליו. הוא לא תולה בעצמו את מה שרואות עיניו, שהוא נמצא בפנים או באחור כלפי הבורא, אלא טוען שהבורא, הוא המתייחס אליו טוב או רע.

"..הוא מרגיש שהבורא עזב אותו, שאינו שם לב אליו. ואת ייסוריו הוא מיחס לגורל ולטבע העיוור (ומפני שאת יחס הבורא כלפיו, הוא מרגיש כיחס מבולבל מאד, הוא מאבד את האמונה)."

בהסתר כפול הייסורים נעשים כל כך גדולים, שהם מבלבלים את האדם. והוא מאבד את הקשר עם הבורא, ותולה את מצבו בטבע או ביד המקרה. "טבע" נקרא כל דבר אחר חוץ מהבורא. כי הבורא הוא שורש לכל, "אין עוד מלבדו". אבל אם השורש הזה נעלם, מתחילים לראות מציאות אחרת ממה שהוא ברא, מציאות בלעדיו, שהיא נקראת "טבע". ובלעדיו, ישנם גורמים רבים, שיכולים להתראות לאדם כסיבות למצבו.

אם כך, למה הייסורים מסתירים את הבורא? וגם התענוגים, למה הם יכולים להסתיר, או לא להסתיר, את הבורא? מצד מי באה ההסתרה, מצד הבורא או מצד הנברא? החוק הזה נובע מהמציאות של בחינה א' בד' בחינות דאור ישר. בכלי, בבחינה א', מתגלה התענוג ובתוך התענוג מתגלה שורש התענוג, בחינת שורש. וכך בחינה א', חוץ מלהרגיש תענוג, אור שממלא אותה, מתחילה להרגיש את בחינת שורש, בחינה יותר עליונה, מי שממלא אותה, את בעל הבית.

כלומר, הבורא מתגלה בתוך התענוג כמקור התענוג. ומשום כך הכלי, הרצון לקבל, מתחיל לרוץ אחרי המאציל, אחרי השורש. נטבע באדם רצון לקבל, שמרגיש את השורש כנעלה, כחשוב, ולכן רואה בשורש תענוג גדול וערכים גבוהים ונעלים, ומתחיל להשתוקק לשורש. עד כדי כך, שלהידמות לשורש ולהיות קשור אליו, מהווה בשבילו תענוג גדול יותר, מהתענוג שממלא את הרצון לקבל הגולמי.

וכך בבחינה ב', מתוך שמרגישה, שהבורא ממלא אותה כמקור התענוגים, הכלי רוצה להיות כמו בורא. אבל כאשר מקבלים תענוג מבעל הבית, ומרגישים את בעל הבית, האם תענוגים שפוחתים ונעלמים, מפחיתים את תשומת הלב לבעל הבית? האם בהתאם לתענוגים שהולכים ונעלמים מההרגשה של האדם, הולכת ונעלמת גם דמותו של בעל הבית כטוב ומטיב, כשולט, כגדול, כגבוה? או האם על ידי מאמץ מסוים, אפשר להישאר בהכרת הטוב של בעל הבית, אפילו אם התענוגים נעלמים, ולא להיות מוכנים להיפרד מבעל הבית, אלא לרצות שבחינת שורש תישאר בתוכי לתמיד?

והתענוגים, יכולים להיות מורגשים או לא מורגשים, או במקומם שיבואו ייסורים. יש לאדם עניין להרגיש אותם, כדי לבדוק את עצמו, שהוא לא תלוי בתענוגים. האם אפשרי שהם ייעלמו, שיהיו ההפך כלפי הרצון לקבל? או אחרת, האם אפשרי מצד הנברא לרצות להרגיש כך? האם אפשר לקבל כוחות שלא להיות תלוי בהרגשת הרצון לקבל. אלא שדמות בעל הבית, דמות הבורא, תמלא את האדם במקום התענוגים, בכוח ובתענוג הרבה יותר גדולים מהתענוגים הקודמים.

והאדם שאינו תלוי בהרגשה של תענוגים או ייסורים, ששניהם אותו דבר בשבילו, הוא נקרא "ממית" את הרצון לקבל שלו, כאילו שלא בנמצא. שרכש על פני הרצון לקבל את תכונת הבינה, אמונה, התגברות עילאה. ובעזרתה נעשה מוכן להשתמש עם הרצון לקבל שלו, "לשחק" איתו, לכל כיוון, מאפס תענוגים ועד תענוגים עצומים, אבל רק לטובת בעל הבית. להנות מפני שבעל הבית רוצה שהוא ייהנה, או להתנתק מתענוגים מפני שבעל הבית רוצה, שלא יהיה תלוי בתענוגים.

ובכך האדם מתחיל להיות חופשי כמו הבורא, ולראות את הבריאה, כמו שאומר הכתוב: "הכל מה שברא, נברא בשבילי". כדי לקחת את הבריאה שברא בעל הבית, את הרצון לקבל, את המציאות כולה, ולעשות ממנה הכל רק במטרה להידמות לבורא, להשפיע לו.

ומיהו האדם שנמצא בהסתר כפול? כל האנשים שחיים בעולם הזה, הם לא נמצאים בהסתר כפול. אלא רק מי שהיה בגילוי, בהרגשות מסוימות של התפתחות, ואחרי שנרשמות בתוכו רשימות של התפעלויות מהבורא, זורקים אותו למצבים שונים, שאחד מהם נקרא "הסתר כפול".

ובמצב הזה האדם מתרוקן לגמרי מהרגשת הבורא. הוא לא מרגיש את המקור, אלא רק ייסורים. אבל אם הוא לוקח לידיו ספר קבלה, או שומע ממקור מסוים, או מקבל תזכורת, ממחשבה שעולה פתאום במוחו על מצבו. אז הוא יכול לפענח נכון את מצבו, ולהבין שקודם הוא היה בהסתר כפול. ומרגע שמתחיל להבחין בכך, הוא כבר לא נמצא בהסתר. אבל יודע במה הוא היה, מפני שמתגלות בו רשימות ממצבים אחדים. ממצבו לפני ההסתר, ולאחר שנכנס להסתר, לחוסר הכרה, וחוזר כביכול לחיים. הוא מכיר לֵמה חזר, ומתוך כך קובע שהיה בחוסר הכרה.

*

ולאדם שהיה בגילוי או הסתר רגיל, ונכנס להסתר כפול, מה קורה לו שמתחיל להרגיש מצב של הסתר כפול:

תיאור

(תיאור המצב בהסתר כפול)

"כאשר הוא מתפלל על הצרות שלו ועושה מעשים טובים", כלומר, הוא הולך להתפלל ולעשות מעשים טובים, כי רוצה בצורה פנימית או חיצונית להיטיב את מצבו. האדם מרגיש שנמצא בצרות, וידיעה מסוימת ששמע מזכירה לו, שכדאי לעשות מעשים טובים, כי הם יביאו אותו לתגובה טובה, וכך יוכל להינצל מהצרות. אבל הוא "אינו מקבל תשובה", אלא ההפך, עושה מעשים טובים ומקבל מהם תוצאות שליליות.

ו"כאשר הוא מפסיק להתפלל על הצרות שלו - מקבל את התשובה" כלומר, כאשר הוא מפסיק לנסות להתקשר על ידי "תשובה", חזרה לקשר עם הבורא. אלא עוזב את הלימוד ואת החברים, ומתרחק מהחברה ומכל אותם אמצעים הכרחיים להתקדמות, דווקא אז רואה שמצליח. אבל "כאשר הוא מתגבר על עצמו, ומאמין בהשגחה העליונה, ומתקן את מעשיו", כלומר, רוצה בכל תוקף ובכל הכוח לחזור ולהיכנס לחברה, ולעשות כל מה שבכוחו לעשות, אז "ההצלחה מפנה לו עורף, והוא נהדף אחורנית בלי רחמים." כלומר, מצד הבורא, רואים יחס מכוּוַן כלפי האדם, לפי נוסחה אחרת לגמרי. האדם משתדל להתקרב, וככל שהוא מנסה להתקרב, הבורא דוחה אותו.

"כאשר הוא מפסיק להאמין ועושה מעשים רעים - רק אז הוא רואה הצלחה ושלווה. את כספו אינו משיג בדרך ישרה, אלא רק בהונאה. נדמה לו, שההולכים בדרך הבורא הם, עניים, חולים, בזויים, חסרי תרבות, טיפשים וצבועים." האדם מתחיל למדוד את הסביבה שלו. להרגיש שהחברים שלו לא מספיק גדולים ומכובדים ומתורבתים בשבילו. שאין בהם שום הצטיינות בתחומים שהאנושות מכבדת. הם לא אנשי פילוסופיה ומדע, ולא מוצלחים בחיים, במקצוע או בעסקים. "נדמה לו, שההולכים שלא בדרך הבורא, הם מצליחנים, בריאים, שלווים, חכמים, טובי לב, נחמדים ובטוחים בעצמם."

כל אדם לפני שהוא עובר מחסום, תמיד חלק ממצבו הוא בהסתר כפול. ויכול בעצמו לעורר בתוכו אותה הרגשה, ולהבחין שהמצב הזה קיים בו. "כאשר ההשגחה העליונה מעוררת באדם הרגשה כזאת, הוא מעדיף לברוח מהמחשבות שייסוריו באים לו מהבורא, והדבר מביא אותו לאובדן האמונה, שהבורא בכלל משגיח על הנבראים." "אמונה" היא הרגשת הבורא, שהאדם מרגיש את הבורא כמנהיג את מצבו ואת כל המציאות (מאמר ו' בספר "שמעתי"). ו"אובדן האמונה", להפסיק להאמין, נקרא להפסיק להרגיש שהבורא משגיח על הבריות.

"והוא מאמין, שכל מה שבא אליו הוא רק מידי הגורל והטבע." "גורל" ו"טבע" נקרא חוץ מהבורא.

מה ההבדל בין הסתר אחד להסתר כפול?

"פנים" נקרא להרגיש את בעל הבית ולהרגיש ממנו טוב. "הסתר אחד", "הסתר רגיל", נקרא להאמין בבעל הבית. לא לראות אותו, אלא לדעת שהוא קיים, ולהרגיש שבאים ממנו בלבולים. אבל גם את הבלבולים לשייך אליו.

הכלי של האדם לא מתוקן. והוא לא יכול להרגיש, שנמצא בקשר עם הבורא, ומקבל ממנו כל טוב. אין לו מסך על הרצונות. אין לו על הרצונות להנות, כוונה על מנת להשפיע, אלא הוא חש שהבורא, הוא השולט בכל המציאות. הוא לא רואה את ההשגחה בצורה ברורה, אלא יש לו הבנה שהכל בא מהבורא.

למרות שמשך יומו, האדם נמצא במצבים ובמקרים לא נעימים, הוא חושב שנמצא בהשגחת הבורא. שלבורא תוכניות לגביו, רצון שיתנתק מהרצון לקבל שלו, לכן הוא שולח לו הפרעות, שעל ידן האדם יתעלה מעל הרצון לקבל שלו, ולא ירצה להיות תלוי בו. כלומר, "הסתר רגיל" נקרא, שהאדם לא מתנתק מהמחשבה שיש בעל הבית, ויש לו ממנו ייסורים.

ולייסורים האלה האדם יכול להתייחס, פעם כנגרמים לו מחוסר תיקונים שלו עצמו, ופעם כבאים אליו מבעל הבית, כדי לבלבל אותו ולתקן אותו, מתוך כוונה טובה של הבורא. אבל אם למרות זאת הוא לא מנותק מהבורא, לפחות במחשבה, סימן שהוא חושב טוב על הבורא, שמצדיק אותו.

לא על ההרגשה, הרי ההרגשה שלו לא טובה. הוא לא יכול לומר, שהוא מקבל הנאה מהבורא. אלא בהסתר רגיל הוא אומר, שמקבל מהבורא דברים לא טובים, מפני שרוצים לגדל אותו. או אומר, שמהבורא באים דברים טובים, אבל הם נראים לו רעים, מפני שהוא נמצא בהפכיות הצורה מהבורא. ולכן הטוב שבא מהבורא, מורגש אצלו הפוך, כרע.

בהסתר אחד עוד האדם מתרץ, שהבורא שולח לו צרות ובעיות למיניהן, כדי לחנך אותו, כדי לעשות אותו יותר חכם, מבין וחזק. אבל עם התגברות הצרות, מההרגשה הרעה האדם מפסיק לחשוב על הבורא. הצרות כובשות אותו לגמרי והוא שוכח את הבורא. וזה נקרא "הסתר כפול". כלומר, מאפס ועד מינוס אחד בהרגשת הצרות, נקרא "הסתר אחד". ועד מינוס שתיים, נקרא "הסתר כפול".

מה קובע אם ההסתר אחד או כפול? גודל הצרות. עד רמה מסוימת האדם מוכן לסבול ייסורים, ובכל זאת לומר שהם באים, מפני שהוא אינו בהשתוות הצורה עם הבורא. שהבורא הוא טוב ומטיב, ורוצה להביא גם אותו להיות טוב ומטיב. כלומר, הוא מצדיק את הבורא ולא את מצבו. אבל אם הייסורים הולכים וגדלים, הם לא מאפשרים לו להיות בקשר עם סיבת הייסורים, ולהצדיק את הבורא, ואז נעלם לו הקשר עם הבורא, והכל נעשה אצלו תלוי במקרה, בגורל, בטבע שסביבו.

האם אפשר להיכנס להסתר כפול גם מתענוגים גדולים?

"הסתר כפול" נקרא, שהאדם לגמרי לא מרגיש את הבורא, אלא תולה את מצבו בגורל. לא חשוב אם מתענוגים גדולים או מייסורים גדולים. כי בבחינה א' מד' בחינות דאור ישר, הכלי מרגיש גם את המילוי (מרגיש את עצמו כנהנה יותר או פחות, או אפילו סובל), וגם את מי שממלא אותה, את בחינת שורש שבבחינה א', את השורש, את המאציל.

ורק צריך לקבוע את היחס ביניהם כלפי הכלי. עד כמה המילוי או חוסר המילוי משפיעים על האדם לשים לב לבעל הבית או לא לשים לב אליו, עד כדי כך שבעל הבית נעלם ממנו והוא נמצא רק בתוך הרגשת הכלי. והיחס הזה בין כלי מלא או חסר, ובעל הבית שמורגש או לא מורגש בו, הוא מצביע על רמת האדם, באיזו רמה הוא נמצא.

גם ייסורים וגם תענוגים, שהם מעבר להרגשת בעל הבית, שיש לאדם לעת עתה, הם מנתקים אותו מבעל הבית. אין הבדל בין שהאדם רואה מיליון דולר וגונב, לבין שמפסיד מיליון דולר ובוכה, שלא נשאר לו כלום בעולם הזה. בשני המצבים הוא שוכח את הבורא.

גם רופאים ופיסיולוגים מודים, שאין הבדל בפעולת הגוף בין אם האדם בוכה או צוחק. עבודת הגוף היא אותה עבודה, לפי הערך המוחלט שלה. כלומר, לא חשוב מהי ההתפעלות, חיובית או שלילית, אלא מהי רמת ההתפעלות בתוך הרצון לקבל, ששולטת על האדם ומנתקת אותו מבעל בית.

מה גורם לאדם לעבור מהסתר כפול להסתר אחד והפוך?

המעבר בין מצבי ההסתר שייך להנהגה ולהשגחה העליונה. והקבלה מדברת רק על מה שעובר על האדם עצמו, איך הוא מתפעל ממה שנמצא בו. על הכלי שנברא, שאין בו יותר משני מושגים, "מילוי" ו"מי שממלא". שאפשר לדבר בנפרד, או על המילוי, או על מי שממלא, על השורש, על הבורא, או על היחס ביניהם.

מידת התיקון של האדם נמדדת לפי מידת אי התלות שלו במילוי, ולא רק לפי מידת אי התלות הזאת. אלא בתחילה, כדי להיות בלתי תלוי במילוי, האדם הולך ורוכש גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה, כוונה על מנת להשפיע. ורק אחר כך משתמש במילוי עצמו, שולל אותו או אפילו מקבל אותו, בעל מנת להשפיע. לנו קשה להבין באיזו מידת קושי נמצא האדם, שמקבל תענוגים עצומים ואינסופיים, כדי להישאר בכוונה בעל מנת להשפיע.

האדם מסוגל אמנם להיות בייסורים גדולים מאוד, כמו ייסורי איוב. שעליהם נאמר, שדבר כזה לא נברא, מפני שאי אפשר לצאת מהם. עד כדי כך הם גדולים. כי הכלי ריק לגמרי, כמו תהום של עולם אין סוף אחר הצמצום, אבל בהרגשה שחסר לו. ולא כמו בעולם אין סוף, ששם הצמצום היה מתוך שלמות, מתוך שהנברא רצה להתקרב לבורא, להידמות אליו. אבל איפה העבודה יותר גדולה, לעבוד בעל מנת להשפיע בכלי ריק לגמרי, שמרגיש את עצמו בייסורים אינסופיים, או לעבוד בעל מנת להשפיע עם כלי מלא עד תום בתענוגים אינסופיים, שאותם מוכנים להפוך להשפעה?

הדרגות הגדולות ביותר של העבודה בעל מנת להשפיע, כלומר, במסירות נפש אמיתית, באות מתוך התענוגים הגדולים ביותר. האדם לא נברא כרצון לברוח מייסורים, אלא כרצון להנות מתענוגים. לכן מלכתחילה הרצון שלו הוא להנות, וכל חוסר של תענוג מורגש בו כייסורים. לפיכך העבודה האמיתית בעל מנת להשפיע היא מתוך תענוגים.

ובדרך לתיקון האדם, מפני שהוא מנתק את עצמו לגמרי, או מתענוגים, או מייסורים, לכן מתעוררת בו השאלה אולי ללכת מייסורים, ולמרותם לעלות לדרגה של על מנת להשפיע, שחושב על הבורא ודבוק בו. ולעשות כך אפשר, אבל זו רק חצי הדרך, רק סימן לתיקון הכלים. כי לאדם אין מה לתת ומה להשפיע, והרצון לקבל שלו אינו עובד כרצון לקבל.

הסתר אחד

(הסתר רגיל)

"הבורא נסתר" פירושו, שהוא "אינו מתגלה כטוב המוחלט". הבורא הוא הטוב. ואין ממנו שום השגה אחרת. אלא שהוא טוב ומשפיע טובות, ובטובו שולט בעולם כולו. ומידת טובו שמתגלה, אותה מגדירים בשֵם "טוב ומטיב". ורק היא נחשבת לבורא. אין הגדרה אחרת.

אבל הבורא "אינו מתגלה כטוב המוחלט, אלא כגורם ייסורים." איך הבורא, שהוא טוב ומטיב, יכול להתגלות כגורם ייסורים, הרי ממנו חייב לבוא רק טוב? כלומר, אם הבורא מורגש באדם כרע, יש משהו שמקלקל לו את ההרגשה הנכונה. אבל מי מקלקל אותה אם יש רק אדם ובורא? תכונותיו של האדם. התכונות שלו עדיין מקולקלות, לכן מה שבא מהבורא מורגש בו כרע.

בדומה לילד חולה, שאמא חייבת לתת לו תרופה לא טעימה. אבל תרופה אמיתית היא תמיד מרה (רק בעולמנו השקרי מצליחים לעשות תרופות מתוקות) .והילד בטוח שאמא שלו לא טובה, שהיא משפיעה לו רע. הוא בוכה ונאבק ומסרב לקחת את התרופה. הוא לא מסוגל להאמין שיש לה כוונה טובה כלפיו, מפני שחסרה לו הכרת האימא. ולכן "אינו מתגלה כטוב המוחלט", כלומר, נראה לו שאמא לא כל כך טובה, שלפעמים היא יכולה להיות רעה, "כגורם ייסורים".

אין לאדם ברירה אחרת, אלא לחשוב על הבורא מתוך הכלים שלו. מה שמתגלה בהם ממנו. ו"זה נקרא שהאדם רואה את הצד ההפוך ("האחוריים") של הבורא, משום שהוא רואה שהוא מקבל ממנו ייסורים. אבל למרות זאת הוא מאמין שהכול לא בא אליו בדרך הגורל העיוור או מהטבע, אלא זה מהבורא שמתייחס אליו כך". למה? האם "כעונש על מעשיו"? אין עונשים ביחסים עם הבורא. עונשים מקבלים רק בעולמנו, והם אף פעם לא מתקנים. מפני שאי אפשר לתקן את העבר.

אם בעבר, במצב רוחני אחר, האדם עשה פעולה מתוך מצבו המקולקל, במצב הרוחני הנוכחי הוא מוכן לתקן את מצבו הקודם ולהיות מתוקן, מפני שבמצב הקודם התגלה לו רע וייסורים. רק משום כך הוא מבין אותם ומתקן, ועל ידי זה מצבו הקודם נעשה מתוקן.

אבל אם האדם מתקן את עצמו, הוא לא צריך עונש. "עונש" יכול לבוא רק כעזרה מלמעלה. אם האדם עשה מעשה לא טוב, ואינו רואה שהוא לא טוב, אז כעזרה מלמעלה נותנים לו הרגשה עוד יותר לא טובה. וכך האדם מרגיש, שהוא נמצא במצב לא טוב, ומתקן אותו. לכן המצב הזה אינו עונש, אלא עזרה, תיקון. מלמעלה לא באים, אלא תיקונים, שמורגשים באדם כעונשים, עקב מצבו הלא מתוקן.

מלכתחילה האדם לא מתוקן, לכן או שמפענח מה שבא מהבורא, כעונש על מעשיו, כתוספת רע. וכתוצאה מזה נכנס מהסתר רגיל להסתר כפול. או מפענח נכון מה שבא מהבורא, כמובילו אל הטוב. הוא לא רואה בו עונש, אלא תיקון שבא מהבורא. שדוקר אותו עוד יותר, כדי שירגיש את המר שבמצבו, ולא יישאר בו, אלא ילך להשתפר ולהבין.

הנקודה הזאת, או "כעונש על מעשיו או כדי להובילו אל הטוב", היא נקודת המפנה, לשון המאזניים, שהאדם עומד בה, ומכריע את עצמו לכף חובה או לכף זכות. או חושב שמקבל עונש, שהבורא לא שם לב אליו. ולכן נכנס ליותר בעיות וצרות, והולך ומתרחק מלהצדיק את ההרגשה, עד שנופל להסתר כפול. או שמבין מיד, שהכל בא כדי לחזק אותו, כדי דווקא לעורר אותו לצאת ממצבו. ולהיכנס מהר ללימוד, לקבוצה, בין חברים, שיתחילו לעבוד עליו ולהשפיע לו, ויעזרו לו לצאת ממצבו.

ובמצב שהייסורים מתגברים, היכולת של האדם לקבוע, שהם באים כעזרה לצאת ממצבו הרע, ולא להיסחף אחר המחשבה שהם עונש על מעשיו, תלויה בהכנה. כי באותו רגע האדם לא מסוגל לקבוע שום דבר, אלא אם עשה הכנה קודמת. הכין סביבו חברה, לימודים קבועים מדי בוקר, ותזכורות מהחברים, שמעוררות אותו משך היום.

ואם הקבוצה סביבו, חושבת כל הזמן על התקדמות, היא מקרינה לו ומשפיעה עליו את המחשבה הזאת והכוח הזה, באותה מידה שהוא משפיע לחברה, ומחזק אותה במצבים הטובים שלו, שעוזרים לו להתייחס למה שעובר עליו, לא כעונש על מעשיו, אלא כהצלה מנפילה. ואז "והוא מתחזק באמונתו," באמונה "שזה האופן שהבורא משגיח עליו."

תיאור

(תיאור המצב בהסתר אחד)

"פרנסתו של האדם אינה מספיקה לו," הוא לא יכול לגמור את החודש, "הוא מלא דאגות וטרדות, סובל ממחלות, בני האדם אינם מכבדים אותו, הוא אינו מצליח בשום דבר ואין לו מנוחה." כלומר, בכל מה ששייך למילוי הכלי, בתענוגים ממשפחה, מכסף, מכבוד, ממושכלות, האדם נמצא במצב לגמרי לא מסופק (בלשון המעטה). אבל יחד עם זאת הוא יודע, למרות שלא מרגיש, שהבורא הוא המשגיח עליו, ורק כרגע מתייחס אליו כך.

במצב הזה נמצאים לפני המחסום, וחייבים להילחם כנגדו. האדם צריך להרגיש את עצמו תמיד כנמצא בהכרעה בין "כעונש על מעשיו" לבין "כדי להובילו אל הטוב". ומכריע להצדיק את מצבו ומצב כל העולם, שהם מקבלים רק טוב מהבורא. להשתדל בהתמדה להצדיק את מצבו ולהחזיק בהצדקה הזאת, למרות שהרגשתו לא נעימה בכל תחומי החיים. ועל ידי ההשתדלות הזאת האדם זוכה להגיע לגילוי.

ההשתדלות תלויה באדם. ככל שהאדם משתוקק משך היום להצדיק את הבורא, בכל מה שקורה לו, לא חשוב באיזה מצב הוא נמצא. כלומר, עובר מצבים הנקראים "כניסות ויציאות". ומשתדל לזכור שהבורא הוא מי שעושה כל מה ש"אני ובי". ככל שהוא קשור בשורש "אחד יחיד ומיוחד", ש"אין עוד מלבדו", נחשב שהוא עובד על ההכרעה המובילה לגילוי.

רק אחרי שיש לאדם השתוקקות תמידית לגלות את הבורא כטוב, שמשתוקק אליו כמקור התענוגים, כמקור ההשגחה, בדומה לתיאור של בעל הסולם (מכתב דף ע' בספר "פרי חכם - איגרות"), כמו מי שמשתוקק למקור אהבתו "עד שלא מניח לי לישון". רק לאחר שממלא את סאתו, לקשור כל הזמן, עד כמה שאפשר, כל מצב וכל מקרה, עם הבורא. שהבורא בלבד הוא מי שמארגן את פנימיותו, במוחא ובליבא - גם בהרגשה וגם במחשבה. רק אז הוא מגיע בהדרגה לגילוי פני הבורא.

גילוי

"התחזקות באמונה בעת ההסתר, שהבורא משגיח על כל העולם. זה מביא אותו אל הספרים, משם הוא מקבל הארה (אור התיקון) והבנה כיצד להתחזק באמונה בהשגחת הבורא.

האדם מגיע למצב, שהבורא נותן לו אמונה. מהי "אמונה"? הרגשת הבורא. הבורא פותח את עצמו לאדם, והאדם נעשה קשור לשורש "טוב ומטיב". לא משום שמקבל ממנו טוב, ויכול לקבל ממנו רע. אלא מפני שמשתדל תמיד להצדיק את הבורא, שהוא מביא הטוב. לא כדי להרגיש טוב, אלא כדי לא לדבר לשון הרע על הבורא. כי הוא רוצה רק לאהוב את הבורא, וההרגשה הרעה מפריעה לו. ובמצב הזה יש אופני יחס רבים.

אבל בשעה שהאדם עובד ומשתוקק, אז בא הגילוי. הבורא פותח את עצמו, והאדם נמצא כבר בגילוי, כלומר, מקבל הרגשת הבורא כמקור הטוב. עובר מחסום ונכנס כדברי הכתוב: "לעולם שכולו טוב". מאותו רגע ואילך הוא לא יכול יותר אף פעם להרגיש רע. למרות שיש לו מצבי עליות וירידות, קו שמאל, קו ימין, קליפות, הם מצבים אמיתיים, מצבים אחרים. אבל רק לאחר שהאדם רוכש מידת אמונה מסוימת.

כשהמאמצים שלו להאמין בהשגחת הבורא יצטברו לכדי המידה המספיקה לכך שאור התיקון ישפיע עליו (כלומר, שיספוג את כל האור הזה), הוא נעשה מוכן להשגחת הבורא עליו במצב של גילוי. אז הבורא מתגלה כ"טוב ומיטיב" לכל נבראיו, בכל אופני הטבע ובהתאם לרצונם."

מתי האדם מתחיל להבחין במצבי ההסתר לעומקם?

לניתוח מעמיק יותר של מצבים ההסתר, אפשר להיכנס לאחר שמקבלים את מה שנקרא "אותיות העבודה". רק אז ניתן לעשות חקירות ועבודות על מצבי ההסתרה, ולראות את כל העושר שיש בתוך האדם, בהתאם להרגשת הבורא.

בני אדם רגילים מרגישים רק או תענוג או ייסורים - או טוב או רע. לכן דרגתם נחשבת "דרגה בהמית", כלומר, שמנותקת מהרגשת הבורא, ממחשבה על הבורא. לא מדובר על כל אותם אנשים מאמינים בכל הדתות, למרות שגם להם אין קשר עם הבורא. "קשר" הכוונה, קשור להנהגה שלו, להשגחה של הבורא, מה שאפשרי רק על ידי התקרבות לבורא במטרה להידמות לו.

אבל אם הם מתחילים על ידי חוכמת הקבלה, להשתדל למצוא את המקור של הרע והטוב, אז אפשר להתחיל לדבר על מצבים של גילוי והסתר, כולל הסתר כפול והסתר רגיל. כלומר, על העבודה הפנימית של האדם, איך לשייך את הרגשת טוב או רע, להרגשה של אמת או שקר, למציאות הבורא. זאת אומרת, לשייך מה שיש בתוך הכלי, למי שמביא אותו לכלי. וזו כל המציאות שלנו, אין יותר ממנה, ורק אותה חוקרים ולומדים בקבלה.

Кабала Медіа

Кабала Медіа

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Пирамида

Пирамида

Пирамида

Кабала МедіаCopyright © 2003-2026 Бней Барух – Асоціація Кабала Ла-Ам, Всі права захищені

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Кабала Медіа
Copyright © 2003-2026 Бней Барух – Асоціація Кабала Ла-Ам, Всі права захищені