מהו דומם דקדושה

שיחה (29.6.04) על מאמר:

"התנאים לפרסום הידיעות של חוכמת הקבלה" - ג'
1. ("גילוי טפח וכיסוי טפחיים")

"האיסור "סוד שמור של הבורא" הוא בכך, שהידע הקבלי מתגלה רק למי שמתמסר לרעיון של ההשתוות לבורא. ולכן בכל הדורות קיבלו המקובלים רק תלמידים שהתגלתה אצלם השאיפה הבלתי-מתפשרת הזאת להשיג את הידע על מנת להשתוות לבורא. ומכיון שאת שאר התלמידים הם לא קיבלו והסתירו את הקבלה מהחוגים הרחבים של החברה, הציגו שרלטנים רבים את עצמם כמקובלים והיו מתפרנסים מנבואות, מהכנת קמעות, מגירוש עין הרע ומשאר "נסים ונפלאות" שהיו מפתים את פשוטי העם. ועד היום ישנם "מקובלים" כאלה, ויש כאלה שקונים את הקמעות ה"אלוקיים" שלהם, את החוטים האדומים ואת המים הקדושים שהם משווקים.

ההסתר הראשוני של הקבלה היה דווקא מהסיבה הזאת, ולכן קיבלו על עצמם המקובלים האמיתיים התחייבויות נוקשות בבחירת התלמידים. וזוהי הסיבה לכך שאותם בני אדם יחידים שבכל דור ודור שהורשו ללמוד קבלה, גילו חלק כלשהו ממנה רק במקרה שהחלק הזה היה משוחרר מכל שלושת האיסורים שפורטו לעיל.

העניין הוא שאם מתעוררת אצל האדם ה"נקודה שבלב", הוא מתחיל לשאוף דווקא להשגת התכונות של העולם העליון ולהשתוות לבורא. ורק אדם כזה אפשר ללמד קבלה. ואילו השאר שואפים ללמוד "פעולות מאגיות שמאפשרות שליטה בגורל ובבני אדם אחרים". אין בזה, כמובן, שום כוחות, חוץ מהשכנוע העצמי של האדם, שבהרבה מקרים, דרך אגב, הוא באמת "מחולל נפלאות". אבל לא צריך להתבלבל בין זה ובין התכונות והכוחות העליונים. ולכן עד היום יש "קבלה לצרכן" וישנה "חוכמת הקבלה". הראשונה היא לטובתם של מוכרי הקמעות, השניה - רק לאלה ששואפים באמת לרוחניות.

אבל לא נכון יהיה לחשוב ששלושת האיסורים האלה, הנוגעים לגילוי ידיעותיה של חוכמת הקבלה, מחלקים את חוכמת הקבלה עצמה לשלושה חלקים בהתאמה. אלא שכל מילה, כל מושג וכל הגדרה שבחוכמת הקבלה - חלים עליהם שלושת האיסורים האלה.

אבל נשאלת השאלה: אם המדע הזה הוא כל כך סודי ונסתר, כיצד הופיעו כל החיבורים הרבים האלה שעוסקים בו? העניין הוא שיש הבדל בין שני האיסורים הראשונים ובין האיסור השלישי: כובד חומרת האיסור חל על האיסור האחרון, ואילו שני האיסורים הראשונים הם אינם קבועים. האיסור "אין צורך" הופך, במהלך ההתפתחות של האנושות, ל"יש צורך", או ש"אי-אפשר" הופך ל"אפשר". כך היה עם רשב"י והאר"י, ובמידה פחותה יותר גם עם שאר המקובלים. ולכן מופיעים לפעמים ספרי קבלה אמיתיים. וכך גם בימינו הופך האיסור "אין צורך" ל"יש צורך", ולכן מתגלה חוכמת הקבלה לכל האנושות."

בחוכמת הקבלה, על כל פרט ופרט, חלים יחד שלושת האיסורים הללו, "אין צורך", "אי אפשר" ו"סוד ה' ליראיו", מפני שכלל ופרט שווים, ובכל ידיעה קטנה טמונים גם תחילתן וגם סופן של כל הידיעות. ולכן כל מדרגה כוללת בתוכה מבנה שלם של כל המדרגות, ומהווה חלק מסוים מאין סוף, מהמידה השלימה. חלק שהוא לא רק חלק, אלא אותה מידה שלימה, רק בעוצמה פחותה. וכך כל פרט ופרט, מפני שהוא כלול מכל המדרגות, כמו בתמונת הולוגרמה, חלים עליו שלושת האיסורים האלה יחד. וצריך לבדוק אותם ולהתייחס אליהם בהתאם לעיקרון הזה.

והאיסור האחרון, שהוא "סוד ה' ליראיו", הסוד של הבורא, הוא האיסור החמור ביותר. האיסורים האחרים על החוכמה, כבר הוסרו משך ההיסטוריה, כאשר הכל השתנה ואפשר היה לגלות יותר ויותר לפי גודל הרצון לקבל. אבל האיסור השלישי מוסר רק בדורנו, מפני שהגענו למצב, שלא היה כמותו בכל הדורות הקודמים. שגם עובדי ה' (כותב בעל הסולם בסוף "הקדמה לספר הזוהר"), שמטו ידיהם מחוכמת הקבלה, והפסיקו לעסוק בספרים שמדברים על חוכמה פנימית, על התורה הפנימית. ולאנושות כולה לא חשוב יותר, מה שנמצא ברומו של עולם.

לכן בניגוד למה שהיה בעבר, שהמקובלים גילו את הקבלה רק בחלקים, ורק לתלמידים מובחרים, היום מותר לפתוח את חוכמת הקבלה כולה, ובפני כולם. מבלי לחשוש שמישהו יבוא ללא השתוקקות אמיתית לעבודה פנימית, ליחס מיוחד ואישי בהשתוות הצורה עם הבורא, וללא הכנה בפנימיותו. כי המשיכה לקבלה אינה תלויה באדם עצמו, אלא בהכנה שיש בו או אין בו. אם יש באדם הכנה, הוא יפתח ספרי קבלה וירגיש בהם קשר לעצמו, לאותה נקודה שהתעוררה בו. ואז יבוא ויתפתח על ידי ספרי הקבלה.

ואם אין הכנה באדם, הוא יקרא ספרי סגולות וישתמש בסגולות למיניהן לצרכיו, כי עדיין מחפש רק איך להרגיע את עצמו בקשריו עם העולם הזה, בעבודה, במשפחה, בבריאות ובהצלחות שונות. ולא מתעוררת בו עדיין נקודה גבוהה יותר, חשובה יותר, מכל העולם הזה, שמושכת אותו לעניינים רוחניים. וכך לא יכול לראות בספרי הקבלה מענה לתשוקותיו, אלא בחוטים אדומים, במים הקדושים, בסגולות ובקמעות.

לכן הגישה של הקבלה, צורת התפתחותה והפצתה, נכונה רק לאותם אנשים, שבחיפוש הכיוון שלהם, הם מתרוממים מעל האנושות. והמאמר הזה שכתב בעל הסולם כפתיחה לכל המאמרים, הוא כדי ליצור בציבור הכרה בחשיבות גילוי הקבלה, שאפשר ומותר וחייבים לפתוח את שערי חוכמת הקבלה לכולם, ואין מה לדאוג, כי יבואו בהם רק אלה שראויים לה.

ומי שהולך בעקבותיו, נוכח לראות שכך קורה. שאם מציגים את חוכמת הקבלה כפי שהיא, ומציבים הגדרות ברורות כחומות בצורות, מהי החוכמה ומה אינו החוכמה, רק כמות קטנה של אנשים מיוחדים, מגלים שהיא בשבילם. וכל יתר האנשים באותה צורת בהירות, מגלים שהיא איננה בשבילם. לכן בימינו אין שום מניעה בגילוי חוכמת קבלה. אלא ההפך, גילוי חוכמת הקבלה מזרז את תיקון העולם.

ובעתיד הקרוב, כאשר ספרי הקבלה יצאו בשפה קרובה יותר לאדם המודרני, הדבר הזה יבלוט עוד יותר. והאדם לפי הנקודה שבלב שנמצאת בו או לא, יחוש באופן חד ומהיר אם הקבלה שייכת אליו או לא, ומיד יוכל לכוון את עצמו ללימוד הקבלה או לא. וכך יהיה ניתן לעזור לאותם אנשים שהגיעה שעתם להתפתח.

ולמי שעוד לא הגיעה שעתו, יהיה צורך לדאוג לחיבורים מתאימים, שיספרו בכללות על חוכמת הקבלה, על מבנה העולם ועל מטרת הבריאה, שיצרו באנשים הבנה מסוימת לקבלה. שלמרות שהם משתוקקים עדיין למטרות גשמיות וזרות, על ידי המצבים שיעברו בחיים, והמכות וההבחנות, תחל גם בהם עבודת הבירור, שהם נמצאים במצבים שקריים.

גם לאותו חלק, שלא התבררה בו עדיין הנקודה שבלב, שמושכת את האדם לחוכמת הקבלה, צריך לדאוג ולעזור בבירור מצבו, אבל לא בצורה מחויבת, כי אין אונס, אין כפיה ברוחניות, אלא להעביר לו ידיעה כמו שחוכמות ותורות זרות מעבירות לו ידיעות על העולם הזה.

למה ללא נקודה שבלב עוסקים בסגולות, ורק לאחר שמתפתחים עוסקים ברוחניות?

כל דבר שנמצא בעולם, בא ונברא ופועל רק לצורך הגבוה ביותר. אבל השאלה אם בדרך הקצרה והנכונה הנקראת "דרך התורה", או בדרך ארוכה ומלאת ייסורים. מסופר שאברהם אבינו שלח את תלמידיו "קֵדְמַה", כלומר, להתפזר בכל העולם. ומהם צמחו כל הדתות והאמונות למיניהן. הם כביכול עסקו בעבודה זרה. אלא שבצורה אחרת האנשים לא היו מסוגלים לקלוט את מושג הכוח עליון.

המוח, השכל, הנפש, עדיין לא היו מוכנים לתפוס את המושג הזה, שנמצא אצלם במימד אחר. אפילו היום אנשים לא מסוגלים לקלוט אותו. הוא לא מתלבש בתאים של המוח או הרגש. גם מי שבא ללימוד הקבלה, צריך לעבור מאבק פנימי, ממש מהפכה פנימית, בהסתכלות שלו על החיים, בתפיסת המציאות שלו. יש כאלה שעוברים את המהפך הזה בקלות, ויש כאלה שעוברים אותו באובדן מסוים של התמצאות בחושים. כלומר, אפילו אנשים שמוכנים לרעיון של קשר עם הכוח העליון, עוברים משבר שדורש כוחות רבים ומאמץ פנימי.

לא כל שכן כאשר מדובר על דרגות האנוש, שמתפתחות באיטיות משך הדורות. אם מסתכלים על עמים פרימיטיביים, אותו סוג אנשים שחי בצורה הגשמית ביותר, רואים שגם הרוחניות לא מפותחת אצלם. שאי אפשר להסביר להם הסתכלות אחרת שקרובה לרוחניות. הם מסוגלים להאמין רק במה שכדאי להם, מתוך רצון לקבל לא מפותח. אבל אם מלבישים עליו רוחניות שקשורה לרצון הזה, הם מוכנים להכיר שיש כוח עליון. אם הכסף או הכבוד שלהם תלויים בבורא, הם מוכנים להתמסר לו.

לכן, אם הקבלה תתאים את ההסבר שלה על תמונת העולם, לצורך של האנשים, היא תוכל לקדם אותם. גם השיטות והדתות האחרות, שלעת עתה פועלות על האנושות, צמחו והתפתחו לא מן הסתם, אלא היתה להן מערכת הפצה רחבה מאוד. איך הנצרות התפתחה והתפשטה בכל העמים, שבאותם זמנים לא ידעו קרוא וכתוב? על ידי הציור. השימוש בציור כאמצעי נבע מחוסר התפתחות של האנושות, ולא מסיבה אחרת.

רוב האנשים בכל העמים, חיו בלי ידיעת קרוא וכתוב. ורק בעם ישראל היה נהוג מדורי דורות, מאברהם אבינו ואילך, ללמד קרוא וכתוב כל ילד מגיל שלוש, כדי שיגדל וילמד את השיטה דרך קריאת התורה. וכבר במשנה מופיע ציווי כזה. לכן לא היה עם כדוגמתו, שבו כולם ידעו קרוא וכתוב. אלא בכל האומות שלטה הבורות ברוב האוכלוסייה, עד לפני כמאה שנה.

והנצרות הלכה יחד עם רמת ההתפתחות של תקופתה. עם האמצעי שאפשר היה לתת לאנשים, שלא ידעו קרוא וכתוב, כדי שיוכלו לתפוס את הרעיון שלה. לכן התחילו לצייר להם סימנים. ציור של איש מחזיק דלי מים, סימל קדוש מסוים. ציור של איש מחזיק עומר חיטה, או רוכב על חמור, סימל קדוש אחר. בצורה כזאת הם בנו מערכת סימנים, שבעזרתה יכלו לספר סיפורים.

רואים איך בכל האומות, האנשים לא מסוגלים בצורה אחרת לתפוס את רעיון העליון. אלא בהדרגה, לאחר שמתפתחים, מתחילים להבחין שמדובר ברעיון הרבה יותר מופשט, ממה שנראה בתחילה. ואז מסוגלים לקלוט מושגים מתקדמים כמו "ללא זמן", "ללא תנועה", "ללא מקום". מושגים שהחלו להתגלות במדע רק מזמנו של איינשטיין. ולפניו גם המדענים לא חשבו שהם קיימים.

אם רוצים להביא לידיעת כל העולם מה כתוב ב"זוהר", או בכתבי האר"י, צריך להסביר את המושג "מעל הזמן", שאין מקום ואין תנועה, לקהל שבקושי תופס את מושג הזמן. המקובלים ידעו וחשו את הקושי הזה, ולכן העבירו לתלמידיהם את המושגים הרוחניים בהדרגה. אבל גם באדם עצמו נדרשת הכנה מרובה.

וכדי שהאנושות תגיע להכנה כזאת, היה צורך שיבוא מדען בסדר גודל של איינשטיין, ויגלה את תורת היחסות, שעד היום מי מבין ומי תופס אותה. שכדי ללמוד אותה חייבים לעבור מהפכה פנימית. להסתובב כמה חודשים מבולבלים, ורק אז תופסים את הרעיון שלה. תופעה ידועה בקרב סטודנטים שלומדים את תורת היחסות.

לכן הקבלה לא יכולה להתגלות בבת אחת. אלא המקובלים קבעו זמנים מיוחדים לפתיחת החוכמה בהתאם להתפתחות בן-אנוש. אחרת היא מקלקלת. כי כל החטא, שנובע מחטאו של אדם הראשון, הוא אכילת פרי בוסר, רצון לקבל "לא מבושל", ללא כיסוי המסך. וגילוי ללא מסך רק מזיק לאדם. לפיכך הפיצו על חוכמת הקבלה שהיא מסוכנת, שאפשר להשתגע ממנה, שבגללה עוזבים את הדרך, והולכים לאיבוד. כדי לבטא שיש בה מושגים, שהאדם חייב לקבל אותם רק לפי מידת הבשלות שלו.

ודי בכמות קטנה מכלל האנושות שתקלוט את רעיון העליון, כדי להביא את האור הנקרא "משיח". והיתר, אומר בעל הסולם במאמר "דור האחרון", יצטרפו אליהם מתוך הבנה שכך צריך להיות. אבל ללא הרגשה פנימית, שבשבילה צריך כוחות ומסכים מיוחדים. אלא הם יצטרפו לדרך הרוחנית מתוך הבנה בחשיבותה ויהיו מוכנים לעזור ולהיות בה.

ההצטרפות לקבלה היא בדומה למבנה של פירמידה. והרצון להשתייך אליה לא תלוי בלאומיות. מקובלים גדולים כמו רבי עקיבא ואונקלוס, שמהם קיבלנו את כל שיטת הקבלה, לא השתייכו במקור לעם היהודי, אלא השתייכו לשורש גבוה, גם מצד הכלים דגלגלתא ועיניים וגם מצד הכלים דאח"פ.

לכן בהפצת הקבלה חייבים לחבר ספרים בשיטה כמה שיותר מתאימה לדורנו. תוך הבנה שההשתייכות לקבלה בנויה בצורת פירמידה, והקבלה צריכה את כולם. לכולם לגרום דרך תורה יותר מייסורים. ולא לשכוח את אותם האנשים, שאין להם יכולת נפשית לקבל את רעיון העליון. שיקבלו אותו בשכל, ולא בנפש, ברגש. שיקבלו איזו התייחסות, אהדה, קשר. כמו בכל תחום אחר, לא רוחני ולא אמיתי, שגם בו יש תמיד יותר או פחות שייכים.

האם אפשר לעשות נזק להתעוררות הנקודה שבלב, אם עוטפים את הרעיון של הקבלה?

אם עוטפים את הקבלה בצורות, שהעם מסוגל לקבל, סימן שנותנים הסבר בצורה נכונה. בכל הרצאה ובכל שיעור תמיד עוטפים רעיון, שהוא רעיון ללא מילים, במשהו שהשומע יהיה מוכן לקלוט את המסר. בכל הסבר בקבלה טמונים ידיעה ורעיון יותר גבוהים, ממה שבאותו רגע מספרים.

כל העניין עצמו, גם הסיבה וגם ההבנה, אינו כפי שמסבירים, אלא הרבה יותר חד וגבוה. אבל באין ברירה, כדי להתקשר לאדם או לקבוצה, חייבים להסביר בצורה ובמבנה שמתאימים להם. בדומה לשקר שעושים לילדים, שנותנים להם מעדן חלב בטעם שוקולד. הילד חושב שקיבל מעדן שוקולד, אבל האימא יודעת שבתוכו יש חלב, שאותו חשוב לתת לילד.

באיזו מידה היהדות הדתית, המוגדרת כ"דומם דקדושה", קרובה לקבלה?

אסור להתייחס לאנשים שנמצאים בתרבות אחת, כמִקשה אחת. גם לא לאנשים דתיים, שמקבלים תרבות מיוחדת ויחס מיוחד לכל דבר, לחיים, לקבלה, לעצמם ולעולם, כי יש הבדלים בין האנשים. ישנם מפותחים יותר ומפותחים פחות, עם נקודה שבלב או בלעדיה, שתורתם מדכאת את יחסם לחוכמת הקבלה, או שתורתם אינה עוצרת בעדם, שמנהלים או לא מנהלים חשבונות על מידת תלותם, הכלכלית, התרבותית והאנושית, או אי תלותם בסביבתם. ואם הם חייבים ללכת בעקבות דרישות החברה, או להתנגד להן.

הציבור הזה אינו מִקשה אחת. הוא כולל את כל הסוגים, מכיפות סרוגות ועד כיפות שחורות. לכן אי אפשר לבוא ולומר, שהם גוף שנמצא בניגוד לחוכמת הקבלה. הוא לא מנוגד. הם באים ומתעניינים וקונים ספרי קבלה. אבל לקבלה אין עניין, לשבור לאדם מסגרת חברתית, שיש לה רב, מנהיג משלה, ומסגרת שנותנת לאדם צורת חיים מחייבת, שמחזיקה אותו. אסור לפרוץ למערכת קיימת, ולהרוס מה שקיים. כי המערכות האלה קיימות לפי רוח האדם ולפי ההנהגה העליונה.

אף חכם לא יכול ללכת ולהרוס את כל האנושות, על כל התרבויות וההרגלים והמסגרות שהיא נותנת לאדם. אסור להילחם נגד מסגרת, שהאדם נמצא בה. כי אם המסגרת מתקיימת, סימן שיש עליה הנהגה מיוחדת מלמעלה. ולכל אדם שנמצא בתוך המסגרת הזאת, צריך להתייחס אליו, שאם הוא נמצא עדיין בתוכה, הוא לא יותר גבוה מאותה מסגרת.

ועד שהאדם לא מגיע להתפתחות, שהוא בעצמו שובר את המסגרת שלו, ונעשה בעל אישיות חופשית, שמידת הייחודיות מדברת בו לפני הכל, אין לקבלה מה לתרום לו. לכן האנשים שמעדיפים מסגרת, הם נקראים "דומם", שעדיין לא מוכן לזוז לבד, שהוא עבד מרצון שמרגיש טוב באותה מסגרת. גם במסגרת דתית וגם במסגרת חילונית. אלא שבמסגרת דתית הם נקראים "דומם דקדושה", מפני שהצורה שלהם דומה לקדושה, אבל ללא תנועה עצמית של אף פרט מהם.

"דומם דקדושה" לא נקרא כל מי שנמצא במסגרת דתית. אלא מי שמוסר את עצמו לכל החוקים והתנאים והעצות, שכתובים ב"שולחן ערוך", בצורה הנקראת "תמימה", כלומר, שלימה, ללא שום ביקורת, למטה מהדעת. הוא מקיים את החוקים האלה במסירות, חי בהם ושמח לקיים אותם. במסגרת כזאת התקיים רוב העם עד לפני מאה שנה.

ולמרות זאת, עד שהאדם לא פורץ את המסגרת, ורוצה להיות אחד יחיד ומיוחד, בהתאמה לכוח העליון, כדי להתקשר עימו, לא רשאים לבוא ולשבור לו את המסגרת. המקובל הוא לא מהפכן, והקבלה לא נועדה לעשות מהפכות, אחרת הפעולה שלה נעשית הרסנית, ואסור לה לעשות זאת. אלא, שיטת ההפצה של הקבלה, שיטת ההשפעה שלה, חייבת להיות מאוד נוחה לאדם, ולא שהולכת נגד חוקי העולם וחוקי הטבע.

האם לאנשים שחיים במסגרת אחרת, אפשר לתת מאמרים על קבלה?

אפשר לעשות הכל, אבל בצורה לא מחייבת, שלא אונסת את האדם, אלא מביאה לו את הקבלה באותה צורה כמו שהוא מקבל ידיעות והשפעות חיצוניות אחרות. בצורה כזאת שלא מפחידה או מאיימת עליו, כי אחרת אונסים אותו, מחייבים אותו, מכניסים אותו למצב שלא הגיע אליו בעצמו.

לאדם שאין לו עדיין פחד ואין הרגשת מחויבות, אין טעם להכניס לו אותם. מי שיש לו הרגשת פחד ומחויבות, בא ויושב בשיעור. ומי שאין לו, אסור להכניס אותם מבחוץ, אלא עליו לגדול אליהם מתוך עצמו, מתוך שכנוע עצמי. צריך לזרז לאדם את ההתפתחות, ולא מבחוץ לחייב אותו לפחד.

אסור למרר לאנשים את החיים. אלא להתייחס אליהם כמו שמסופר על רב"ש, שעבר ליד מגרש כדורגל ואמר, שחייבים לכבד את המקום הזה, מפני שהוא נותן לאנשים שמחה, שהם באים אליו כדי לשמוח. כלומר, אסור להכניס את הקבלה בכוח, אלא לגרום לאנשים התפתחות טבעית, בזריזות יתר בלבד.

וזירוז בלבד הוא עניין מאוד עדין. האדם מבחין ורואה יותר ויותר מהר, אבל הוא מבחין ורואה בעצמו. אחרת אין זירוז, אלא קלקול, והעולם חוזר לסורו, עד שיגיע מאין ברירה. ואי אפשר אחרת, הכל נובע מחטא אדם הראשון. התופעה הזאת ידועה גם בפסיכולוגיה. ובהפצת הקבלה, שמפרסמים אמצעי חזק וכוח גדול, צריך להיזהר שלא לגרום כנגדו דברים רעים.

וחוסר ההתאמה הזה בין חיי היומיום, לבין הפצת החוכמה ולימודה וקליטתה, גורם אפילו לאדם הלומד, חוסר יכולת לחבר את החיים הפרטיים שלו בעבודה ובמשפחה, עם לימוד חוכמת הקבלה ועם קליטת הרעיון שלה. חוסר היכולת הזאת לחבר יחד את ההתפתחות הפנימית עם הגבולות וגדרות ומסגרות חיצוניות של העולם הזה, עולה לאדם כוחות, בלבולים, קשיים ומשברים מרובים. לכן כנגד זה חובה לסדר ולחייב ולהחזיק את האדם, עד שהשלב הזה יעבור, ויתפתח להבין ששני העולמות חייבים ללכת יחד זה עם זה, אחרת אין התפתחות נכונה.

לכן, גם אם בזמננו פותחים את החוכמה ומותר לפרסם אותה ללא שום הגבלה, אין זה אומר שמותר ללכת ולפתוח אותה לכל אחד, בכל המידה והצורה שהוא מסוגל לקבל. אי אפשר לבוא לילד קטן ולדחוף לו כף גדולה מדי בגלל שמותר, אלא צריך לתת לו את המידה השלימה שלו, ובאופן ובצורה שמתאימה לו.

למה לא כדאי להלביש את האמת בכל מיני סגולות גשמיות?

סגולות של קמעות, מים הקדושים, חוטים אדומים ופתקים, לא מפתחות את האדם. הן היו קיימות משך עשרות אלפי שנים בכל מקום, במצרים העתיקה, בהודו, ביוון, בסין ובקרב האינדיאנים בדרום אמריקה, כמערכת של סמלים משולבים בתרופות מיוחדות וסמים. מערכת שלימה של השפעה על האדם בצורות שונות, כדי להרגיע אותו ולנתק אותו מהסבל.

אלא שלנתק את האדם מהסבל, פירושו לנתק אותו מהבנת המקור של הסבל. והקבלה לא יכולה לתמוך בגישה כזאת. הקבלה לא באה להרגיע את האדם. הבורא לא נותן לאדם בעיה, כדי שהקבלה תבוא ותרפא אותה, אין זה מתפקידה. תפקידה של הקבלה לעזור לאדם להבין, למה יש לו בעיות ומה מקורן, שהמקור להן הוא אותו בורא. ולא לספר לו סיפורים שקמע תעזור לו. כי הסיפור הזה שיקרי. דרך קמע האדם לא מתקשר למקור הסבל.

לכן, כל סגולה חוץ מהבורא עצמו, חוץ מ"אין עוד מלבדו" נקראת "עבודה זרה". לא חשוב אם קוראים לה קמע, חוט אדום, או פסל ותמונה. אם מצביעים על גורם אחר, שיכול לעזור לאדם חוץ מהבורא, עובדים עבודה זרה, כי מטים את האדם מהכיוון הנכון. אבל אם היו אומרים על קמעות, שהן אמצעים להגיע לבורא, לדרוש ממנו, להתקשר אליו, כמו שאומרים בקבלה על ספרים, רב וקבוצה, הגישה הזאת היתה נכונה, למרות שאין קשר ישיר בין השניים.

אבל הבעיה היא שמוכרים את הקמעות כתרופה עצמה. וקמעה איננה אמצעי ישיר. בעזרת הקמע מרגיעים את האדם, עד שבאים לו ייסורים גדולים יותר, והוא נוכח לדעת שהקמע לא עוזר לו. וכך האנושות עוברת אלפי שנות התפתחות ללא תועלת, למרות אותן הסגולות. ועדיין האנשים האלה עושים הון רב על חשבון היתר, שממשיכים לסבול. וכך מתפרנסים אלו מאלו.

מתי האדם מתחיל לשמוע, שכדאי לו לקרוא בספרי קבלה?

אי אפשר להמליץ לאדם שרע לו, לקרוא בספרי קבלה, אם הוא לא נמצא באותה התפתחות. אבל אם הוא כבר מבין שאין תרופה, הוא יקשיב להצעה. הוא יהיה מוכן לה בתוכו בצורה טבעית. והפצת הקבלה מספרת לאדם על האמצעי הזה, רגע לפני שהוא מגלה אותו בעצמו, ובכך מזרזת לו במעט את המגע הראשוני של הקשר עם האמצעי הנכון.

אבל אם מכניסים לו הבנות, שההצלה שלו תבוא מקלף של ברכות, או מחוט אדום, או ממים קדושים, הוא נצמד אליהם כמו ילד קטן, שנשאר צמוד לצעצוע מסוים משך כל התפתחותו, או נצמד לצעצוע אחד, ואחרי כמה חודשים זורק אותו ונצמד לאחר. והסגולות האלה נותנות לאדם מילוי שקרי לבעיה שלו. אמנם במקום להיות אומלל, הוא נעשה יותר רגוע, שזו מטרתן של כל הדתות, להרגיע את בני האדם, ועליה פרנסתן, אבל הפתרון הזה הוא שיקרי.

מה הסיכויים של מי שמקיים "מצות אנשים מלומדה", להגיע לתיקון?

לאט לאט הוא יתבגר מבפנים, ויגיע לתיקון. לכן המחשבה, שהקבלה מתנגדת לדת ולדתיים, אינה נכונה, אלא היא נגד הצורה הנוכחית של הדת. והרי כל החכמים, החל ממשה רבנו, שייסדו את מוסד הדת היהודית, הם שהביאו את כל הצורה הזאת מלמעלה, מהמקור הגבוה ביותר, והלבישו אותה בעם.

העם היה להם כחומר ביד היוצר. חומר גלם ללא צורה, שהמקובלים יצרו ממנו צורה. הם קבעו איך להתייחס לכל דבר, מה ללמוד ואיך ללמוד, איזה חוקים, ואיך לקיים, ומתי. הם הביאו אותה מלמעלה ועשו כעין תבנית, הטבעה, איך האדם והמשפחה והעם צריכים להיות. ואין פרט אחד בחיינו, ולו הקטן ביותר, שאין הנחיה ברורה איך צריך להתנהג בו.

וכל המיסוד הזה נעשה על ידי המקובלים הגדולים. הם הכניסו אותו בתוך האומה בצורה דוממת, שאם מתפתחים ממנה, לאט לאט יוצאים לדרגות יותר גבוהות. אלא שמשך הזמן הרצון לקבל גדל, ונעשו קלקולים שהביאו למצב, שהצורה הזאת אינה קיימת לצורך הגבוה, אלא לשם רווח של בעלי עניין. וגם בתוך המסגרת, האנשים עצמם השתנו, ונעשה בה קלקול גדול.

והקלקול הזה הוא בהתאמה מלאה לקלקול בכל העולם. ולא שיש קלקול יוצא דופן באומה הזאת, ובכל העולם לא. הקלקול הוא הדרגתי, חוקי, שגם אותו יהיה צורך לפתור ולתקן. הקלקולים גם הם לפי החוק. המערכת נשארת שלימה, גם כשהיא מתפקדת בצורה מעוותת. העיוות הולך ומסתובב כולו לאט לאט, ומגלה מבפנים את כל המשקעים שלו, את כל השליליות שבו, בצורה הדרגתית ובקשר הנכון.

וכך האנשים יתחילו לחפש צורה נכונה גם בדרגת דומם. כמו למשל חזרה בתשובה, שהיא חיפוש של דומם נכון. חיפוש אותה מסגרת נכונה שקשורה למטרה. שאם האדם נמצא בה, הוא לבטח נמצא במקום הנכון, וכבר נכנס לביטחון ולהבטחה בצורה חברתית משותפת. ובעתיד עוד יתגלה, שדומם דקדושה נדרש על ידי העם, ויחפשו ויבנו אותו בצורה נכונה. כי לפי מבנה הפירמידה, הרוב שייך לדומם דקדושה, שמוכן להשתייך לדרך הרוחנית ולעשות למענה, כדי שגם לו יהיה עתיד וחלק בנצחיות, בבורא.

מהו אותו דומם שמדובר עליו ב"דומם דקדושה"?

"דומם דקדושה" זה מושג. ומושג ה"דומם" הוא מושג מאוד רחב. לכן תלוי על מי מדברים. רוב האנושות שייכת לדרגת דומם, בדומה ליחס של הדומם בכל היקום. מלבד צומח, חי ומדבר על פני כדור הארץ, כל יתר היקום הוא דומם. והיחס הוא אפסי. מבנה של פירמידה שטוחה ולא חדה, שיש חוד קטן, וכל היתר דומם.

הדומם לא מזיק. הוא חלק מהרצון לקבל, שהתפתחותו אינה לגובה, אלא בקליטת המאור שמחזיק אותו בצורת דומם. הוא מוכן להישאר בצורת דומם ולא רוצה יותר, אלא שצורת הדומם שלו תהיה מקושרת לבורא. רק מבטל את עצמו, ולא יותר, לא מסוגל ליותר, לא לזוז ולא לעשות לבדו, אלא שבעל הבית ישלוט עליו. ולעצמו, אין לו שום דבר, הוא מבטל את עצמיותו. כל עצמיותו היא רק כדי להידבק לעצמותו, לעצמיותו של בעל הבית. ההתבטלות הזאת היא נקראת "דומם" (ספר "שמעתי" מאמר "דומם צומח חי מדבר").

הקיום של הדומם הוא הכרחי. הוא קיים בטבע, ומה שקיים בטבע, אינו מזיק, אלא הוא מציאות. אבל היום בצורתו המקולקלת בעולם שלנו, שעושים איתו מה שעושים, ונותנים לו מסגרת בעלת עניין פוליטי וכלכלי, הוא בהדרגה הולך ונהרס. לכן היהדות המודרנית נמצאת במשבר. אבל כאשר היא תחזור למצב מתוקן יותר, הדומם המתוקן יהיה הדומם הנכון. והרוב יהיה דומם. כי רוב החומר, רוב הרצון לקבל, הוא דומם.

"דומם" נקרא כל תא בגוף, שפועל רק כדי להחזיק את הגוף, ולא לצורך עצמו, שמבטל את עצמו. וגם במפעל, שיש בו הנהלה שמפעילה את הכל, יתר העובדים הם דומם. למרות שכלל ופרט שווים, ויש להם הכל, גם יכולת ביצוע (וחייבים לבצע) וגם שכל משלהם, אבל הרצון של הדומם הוא רק לקיים מה שמביאים לו מִדרגה יותר גבוהה.

והדרגה הזאת אינה דרגה קטנה. על ידי הרצון הזה, הדומם נמצא בתוך העליון, כמו עובר בבטן אמו. וזוכה לכל מה שיש בעליון. כמו עובר שאוכל מה שאימו אוכלת. וכאשר הוא יוצא החוצה, הוא אמנם רוכש עצמאות, אבל כבר אינו שייך לדרגה של אמא, אלא לדרגה פחותה ממנה.

במעמד הזה יש יתרונות וחסרונות. ולא פשוט לאדם לעבור מדרגת דומם לדרגת צומח, הוא מפסיד מאותו מעבר. הוא צריך להגדיל את הייחודיות שלו, את העצמיות, שהצורך להיות עצמאי מהבורא יהיה במימד אחר לגמרי, במושג אחר. ואז יש לו יוצרות, נכונוּת, כוחות, לעזוב את הדומם.

קשה מאוד לעזוב את הדומם. מכל הדרגות הדרגה הקלה ביותר היא להיות דומם. היא לא פשוטה, אבל קלה, כי עוזרים לו, הוא מקבל אור מקיף כללי. בדומה לעובר שנשמר ברחם אימו. אבל ברגע שהוא יוצא החוצה לאוויר העולם, להיות צומח, מתחילות לו בעיות ומחלות.

האם עדיף להישאר דומם?

בחיי האדם אין "עדיף" או "לא עדיף". אף אחד לא יכול להיות מישהו אחר. מאותו שורש שהאדם בא, עד אליו הוא צריך להתפתח, ולבצע כל מה שהשורש שלו מחייב. בכוחנו רק לגרום להתפתחות מהירה יותר. אבל גם על "מהירה יותר" יש שאלה. אם יד של ילד קטן מתחילה לפתע לגדול יותר מהר מכל גופו, זו אינה גדילה תקינה ובריאה. אותו דבר קורה בגוף נשמת אדם הראשון. אם חלק ממנו מתפתח יותר מהר מיתר החלקים האחרים, זו אינה גדילה בריאה, אלא מחלה.

אם כך, איך אפשר לגרום לזירוז התפתחותו של כל אחד ואחד, מי שרוצה ומי שלא רוצה, כדי שתהיה התפתחות כללית נכונה והרמונית? מי שמתפתח, חייב לגרום להתפתחותם של כל האחרים. באותה מידה בלבד הוא יוכל להמשיך ולהתפתח. אחרת, תא שמתחיל לגדול ללא קשר עם תאים אחרים, גורם לסרטן.

לכן, ההתפתחות הרוחנית שלנו יכולה להיות רק על ידי הפצת חוכמת הקבלה. רק על ידי התקשרות עם כלל האנושות. במידה שקשורים אליה ודואגים לה, באותה מידה הולכים וגדלים. מלמעלה לא נותנים לאף אחד לגדול, יותר ממה שהוא משקיע בהתפתחותה היחסית של כל האנושות. אחרת ההתפתחות שלנו, בגוף הכללי של נשמות, איננה התפתחות בריאה.

Кабала Медіа

Кабала Медіа

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Когда мир рушится

Когда мир рушится

Когда мир рушится

Кабала МедіаCopyright © 2003-2026 Бней Барух – Асоціація Кабала Ла-Ам, Всі права захищені

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Кабала Медіа
Copyright © 2003-2026 Бней Барух – Асоціація Кабала Ла-Ам, Всі права захищені