201. אהבה שלמה, היא אהבה בשני צדדים, בין בדין, בין בחסד ובהצלחת דרכיו. שיאהב את הקב"ה, שאפילו הוא לוקח ממנו את נשמתו. זוהי אהבה שלמה, שהיא בשני צדדים, בחסד ובדין. וע"כ, האור של מעשה בראשית יצא, ואח"כ נגנז. וכשנגנז, יצא דין הקשה. ונכללו ב' הצדדים, חסד ודין יחד, שיהיו שלמות, שניתן מקום להתכללות ב' הקצוות כאחת.
כי עתה תצויר האפשרות לגלות שלמות אהבתו, גם בשעה שנוטל את נפשו ממנו. וניתן מקום להשלמת האהבה. באופן, שאם לא היה נגנז, והדין הקשה לא היה נגלה, הייתה אהבה רבה זו חסרה מהצדיקים, ולא הייתה לה שום אפשרות לבוא פעם לכלל גילוי.
("המצווה השנייה", הקסה"ז)
54. מי מכם אשר הפך חושך לאור, והמר יטעם לו כמתוק, עוד מטרם שבא לכאן, בעודו בחיים בעוה"ז. מי מכם, אשר בכל יום מצפה לאור, המאיר בשעה שהמלך פוקד את האיילה, שאז מתגדל כבוד המלך, ונקרא מלך על כל מלכי העולם. ומי שאינו מצפה לזה בכל יום בעודו בעוה"ז, אין לו חלק כאן.
("החיזיון של רבי חייא", הקסה"ז)
1. תרי"ג (613) המצוות שבתורה נקראות פקודין, וגם עצות. כי בכל דבר יש ההכנה להשגה הנקראת אחור, והשגת הדבר הנקראת פנים. ועד"ז יש בתורה ומצוות, נעשה ונשמע. כשמקיימים תורה ומצוות בנעשה, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצוות תרי"ג עצות, הכנה, אחור. וכשזוכים לנשמע, נעשים תרי"ג המצוות פקודין, מלשון פיקדון.
כי בכל מצווה מופקד אור של מדרגה, כנגד איבר מיוחד בתרי"ג איברים וגידים של הנשמה, ושל הגוף. ונמצא בעשיית המצווה, הוא ממשיך לאיבר שכנגדה בנשמתו ובגופו, את האור, השייך לאותו איבר וגיד. וזה הפָנים של המצוות. לכן הפנים של המצוות נקראים פקודין.
("ביאור כללי לכל י"ד (14) מצוות", הקסה"ז)
1. מטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור העליון הפשוט ממלא כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי, בשביל מציאות נאצלים ונבראים. ולא היה שם ראש וסוף, אלא הכול היה אור פשוט בהשוואה אחת. והוא נקרא אור א"ס.
וכשעלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, יצא הניצוץ הקשה, כוח הדין שהתגלה בתוך המלכות, שיצא מא"ס, וחקק חקיקה באור העליון. והצטמצם האור, והסתלק מתוך כלי המלכות ומסביב לה. הסתלקות האור הזה מכונה חקיקה באור העליון, כי נעשה שם חלל ריק מאור. ובחלל הריק הזה יצאו אח"כ כל העולמות ואשר בהם.
("חקק חקיקה באור עליון", בראשית-א)
3. אחר שבני אדם מעלים מ"ן ע"י מצוות ומע"ט, ממשיכים הארה חדשה מלמעלה, המורידה את המלכות ומקום הזיווג בחזרה למקומה, למטה מת"ת, ויוצאת מדרגה שלמה נרנח"י, שמתקבלים בספירות בינה ות"ת, שנכללו מקודם לכן במלכות, הראויות לקבל אור העליון. ואז גם נשמות הצדיקים מקבלות מוחין עליונים מזו"ן דאצילות, להיותן נכללות במלכות העליונה.
הרי שכל המוחין, הם רק מכוח המלכות שעלתה לבינה, ונעשה שם סיום חדש, הנקרא רקיע. ולולא הרקיע, לא היו יכולים הזו"ן לקבל כלום מאור העליון. ולכן מכנה הכתוב את המוחין הללו בשם זוהר הרקיע. כלומר, האור המתגלה בסיום של שיתוף הרחמים בדין. כמ"ש, והמשכילים, זו"ן ונשמות הצדיקים, יזהירו כזוהר הרקיע, יקבלו מוחין המאירים כמו זוהר הרקיע, כי כל המוחין שלהם מזוהר הרקיע באים.
("זוהר הרקיע", בראשית-א)
348. ויאמר אלקים, יהי אור. זהו האור, שברא הקב"ה בתחילה, אור העיניים, האור שהראה הקב"ה לאדה"ר, והיה רואה בו מסוף העולם ועד סופו. האור שהראה הקב"ה לדוד, והיה משבח ואומר עליו, מה רב טוּבְך אשר צָפנת ליראיך. והוא האור שהראה הקב"ה למשה, וראה בו מגלעד עד דן, כלומר כל ארץ ישראל.
("אור הגנוז", בראשית-א)
148. ויַרְא אלקים את האור כי טוב. שהקב"ה ראה במעשיהם של רשעים וגנז אותו. לא שראה במעשיהם של הרשעים, אלא שראה בגודלו של האור עצמו, כי טוב לגנוז אותו, ולא יהיה מגולה לעולם.
וירא אלקים את האור, שראה שמאיר מסוף העולם עד סופו. וטוב לגנוז אותו, כדי שלא ייהנו ממנו רשעי עולם. כי אם הרשעים ייהנו מהאור הגדול הזה, לא יבואו עוד לתשובה. בדומה לכתוב, פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, ואכל וחי לעולם. שכוונת הכתוב, שלא יהיו לו עוד צורך ודחיפה לעשות תשובה, ולא יתוקן הפגם שעשה בעצה"ד. ולכן גירש אותו מגן עדן.
("יהי אור", בראשית-ב)
4. בזמן שנברא העולם, היה האור הזה עומד ומאיר מראש העולם עד סוף העולם. כשהסתכל הקב"ה באלו הרשעים העתידים לעמוד בעולם, גנז האור ההוא, כמ"ש, ויימנע מרשעים אורם. ועתיד הקב"ה להאיר אותו לצדיקים לעוה"ב. וזהו, אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת, פעולת הגניזה. וכתוב, וזרחה לכם יִרְאֵי שְׁמי, שמש צְדָקה ומַרפֵּא בכנפיה.
("בני אהרון", אמור)
178. מה רַב טוּבך אשר צפנת ליראיךָ, פעלתָ לחוסים בךְ נגד בני האדם. מה רב טובך, מורה על הטוב שנגנז, על האור הגנוז. ליראיך, שנגנז בשביל יראי חטא, העוסקים בתורה. פעלת, מורה על פעולות מעשה בראשית, שנעשה ומתקיים בשביל לומדי התורה, הממשיכים בזכות תורתם את האור הגנוז.
("ויכוּלו השמיים", בראשית-ב)
368. אֶת קורבני לַחמי. הקורבן של הקב"ה בכל יום לזוּן העולם, לתת כלכלה למעלה ולמטה, כי בהתעוררות שלמטה עם הקרבת קורבן תמיד, מתעורר למעלה השפעת השפע, שבזה מתכלכלים כל אחד כראוי. מזון הוא שפע אור החסדים. כלכלה היא חכמה מלובשת בחסדים, שכלול מב' הצדדים.
369. את קורבני לחמי. כמ"ש, אכלתי יַערי עם דִבשי, שתיתי ייני עם חַלבי. שזה מורה על כלכלה. הקב"ה מצווה לעורר מזונות למעלה, כדי להשפיע מזונות למטה, מאותו המזון של מעלה. מי שנותן מזונות לעני לקיים הנפש, על אחת כמה וכמה, שהקב"ה מברך אותו ומשפיע לו מזונות של מעלה, והעולם מתברך בשבילו.
370. על זה נאמר, לא יזלזל אדם בשום איש שבעולם. כי בתחילה החשיבו אותו לעם הארץ, וכמעט שהיו מזלזלים בו. אלא שבשני אופנים אפשר לזכות ע"י האדם הזה: לזכות על ידו בעוה"ב ע"י נתינת צדקה. ולזכות לשמוע ממנו חידוש תורה.
("אֶת קורבני לַחמי", וייצא)
38. אחר שנשלמה הנוקבא, והיא רוצה להשפיע נשמות לבני אדם, אשר גופם נמשך מנוקבא מטרם תיקונה, ואינם ראויים לקבל אור הנשמה, היא חוזרת ומתמעטת לו"ק בלי ראש, שהוא הפגם של הנחש הרע, שע"י זה נפגמות גם הנשמות שבה. ומשפיעה את הנשמות הפגומות לבני אדם, כדי שגופם יקבל את הפגם והקטנות של הנשמות.
ואז נעשו הגופים מוכשרים לקבל גם את אור גדלות הנשמות. הרי שעניין הפגם הזה, אשר הנשמות פוגמות את הגופים, הוא לתיקון הגוף להכשיר אותו לקבל אור הגדלות.
("אך אל הפרוכת לא יבוא", ויישב)
38. אחר שהגוף נשבר ע"י הפגם והקטנות של הנשמה, שנעשה בזה כלי לקבל גם את הגדלות של הנשמה, אז רוצה בהם הקב"ה. משא"כ בטרם שהגוף נשבר מחמת פגם הנשמה, אינו רוצה בהם הקב"ה, כי אינו ראוי לקבל אור הנשמה.
("אך אל הפרוכת לא יבוא", ויישב)
10. כשברא הקב"ה את העולם העליון, בינה, התקין הכול כראוי, והוציא אורות עליונים המאירים מכל הצדדים, שהם ג' הקווים, והכול הוא אחד. וברא שמיים של מעלה, ז"א, וארץ של מעלה, הנוקבא, שיתוקנו כולם כאחד, הבינה וזו"ן, לתועלת התחתונים.
("ויהי מקץ", מקץ)
74. זריעה, פירושו, הכנת העלמת אור, שבסופה מתהפך ההעלם לגילוי גדול, שהוא כמו זריעת חיטים טובים בקרקע, שנעלמים ונרקבים שם, אבל סופם לחזור ולצמוח מאה שערים.
("הזקן", משפטים)
184. כשהאיר היום ביום השבת, עליית השמחה עולה בכל העולמות בנחת בחדווה. אז, כמ"ש, השמיים מְסַפרים כבוד אל ומעשה ידיו מַגיד הרקיע. שמיים, ז"א, ששֵם העליון נראה בהם, אמא, ושם הקדוש נרשם בהם, אבא. כלומר, שמיים, ז"א, שיש בו מוחין דאו"א.
185. מהו מְסַפרים? שמאירים ומתנוצצים בהתנוצצות של אור העליון, ועולים בשם, הכלול בהארת השלמות העליונה, בשם הוי"ה, שיש בו י"ה, שלמות העליון, שהם או"א.
("השמיים מספרים כבוד אל", תרומה)
186. מהו סיפור, שהשמיים מספרים? שמתנוצצים בהארת השלמות של ספר העליון, אבא, והנמשך מספר נקרא סיפור. ומשום זה עולים בשם שלם, הוי"ה, ומאירים באור שלם, בקו ימין, ומתנוצצים בהתנוצצות שלמה בקו שמאל.
הם מתנוצצים ומאירים בעצמם מתוך האור של התנוצצות ספר העליון. ומתנוצצים ומאירים לכל צד שמתדבקים בו, כי מהספיריות ומהאור מאירה כל טבעת ומתנוצץ בהתנוצצות כל הספירות שבמלכות, הנקראות טבעות. משום שביום הזה מתעטרים השמיים, ז"א, ועולים בשם הקדוש, הוי"ה, יותר מבשאר הימים.
("השמיים מספרים כבוד אל", תרומה)
187. ומעשה ידיו. טל העליון המאיר מכל צדדים הנסתרים, שהם מעשי ידיו של ז"א, ותיקון שלו שמיתקן בו ביום הזה מכל שאר הימים. החסדים המכונים טל, נגלו ע"י העלאת מ"ן ממסך דחיריק, שהעלה ז"א. וע"כ נקרא הטל, מעשי ידיו.
188. מגיד הרקיע. מגיד, שמושך הטל ונוזל למטה ליסוד, מראש המלך, מהג"ר שלו, שנקראות ראש ז"א, ומתמלא מכל הצדדים. הרקיע, רקיע שהוא המעיין של הבאר, יסוד המשפיע אל הבאר, מלכות.
וזהו נהר היוצא מעדן, המושך ונוזל למטה נזילת טל העליון, המאיר ומתנוצץ בהתנוצצות מכל הצדדים. והרקיע הזה מושך אותו בהמשכת אהבה והשתוקקות, להשקות שיקוי של שמחה לליל שבת, המלכות.
("השמיים מספרים כבוד אל", תרומה)
189. וכשמושך ונוזל טל של בדולח מראש ז"א, מתמלא הכול ונשלם באותיות הקדושות, בכ"ב (22) אותיות, בכל אלו השבילים הקדושים. החכמה שבל"ב (32) שבילים נעלמת ומתלבשת בטל, חסדים, אז מתמלא מכל, הן מחכמה והן מחסדים. אלא החכמה בהעלם והחסדים בגלוי. כיוון שהכול התחבר בו, הן חכמה והן חסדים, נעשה בו אורַח להשקות ולברך למטה, למלכות. שנתקן בו מפתחא, שנקרא אורח, שדרכו משפיע הארת הג"ר אל המלכות.
190. יום ליום יביע אומֶר. יום משפיע ליום, וטבעת משפיעה לטבעת. שכל ספירה מז"א, הנקראת יום וטבעת, משפיע לספירה שכנגדה במלכות. כי עתה מדבר הכתוב בדרך פרט, איך השמיים, ז"א, מספרים ומתקנים בספיריות ובהתנוצצות עליונה, לכבוד הזה, שהוא המלכות, הנקראת כבוד. ואיך מושך ונוזל רקיע נזילה מטל העליון.
("השמיים מספרים כבוד אל", תרומה)
414. ויאמר אלקים, יהי אור ויהי אור. אור זה נגנז, והוא מזומן לצדיקים לעוה"ב. כמ"ש, אור זרוּע לצדיק, שמורה הן לצדיק שלמעלה והן לצדיק התחתון. והאור ההוא לא שימש בעולם חוץ מביום הראשון, ואח"כ נגנז ולא שימש יותר.
415. אם היה נגנז מכל וכל, לא היה עומד העולם אפילו רגע אחד, אלא נגנז ונזרע כזרע הזה, שזורעים אותו ועושה תולדות וזרעים ופירות, וממנו מתקיים העולם. ואין יום, שאינו יוצא ממנו בעולם, ומקיים הכול, כי בו מזִין הקב"ה את העולם. ובכל מקום שעוסקים בתורה בלילה, יוצא חוט אחד מאור ההוא הגנוז, ונמשך על אלו שעוסקים בתורה. כמ"ש, יומם יצווה ה' חסדו ובלילה שירוֹ עימי.
("יהי אור", תרומה)
279. קם רבי אבא ושאר החברים, ואמרו, אשרי חלקנו, שהזמין הקב"ה לפנינו את הדרך הזו. אמר רבי אבא, לי הזמין הקב"ה הדרך הזו, כדי להתחבר עימכם, אשרי חלקי שזכיתי לדרך הזו.
280. ביום שיצאתי לדרך ראיתי אור אחד שנחלק לג' אורות, והלכו לפניי, והסתתרו. ואמרתי, ודאי שראיתי השכינה, אשרי חלקי. ועתה, אלו ג' אורות שראיתי, אתם הם. אתם אורות ומאורות עליונים להאיר בעוה"ז ובעוה"ב.
281. עד כאן לא ידעתי, שכל אלו מרגליות הסתומות היו תחת ידכם. כיוון שראיתי שברצון מצוות ריבונכם נאמרו הדברים האלו, אני יודע שכל הדברים עולים ביום הזה לכיסא העליון שהוא בינה, ולוקח אותם שר הפנים, מט"ט, ועושה מהם עטרות לריבונו. והיום הזה מתעטר שישים מרכבות קדושות, כנגד חג"ת נה"י, לכבוד הכיסא, בינה, ע"י אלו הדברים שנאמרו כאן ביום הזה.
282. בתוך כך הֶעֱריב השמש. בחצות לילה קמו לעסוק בתורה. אמר רבי אבא, מכאן והלאה נאמר דברים לעטר עימהם הצדיקים שבגן עדן. כי עתה הוא הזמן שהקב"ה וכל הצדיקים שבגן עדן, מקשיבים לקולם של הצדיקים אשר בארץ.
("רוח העליון", ויקהל)
1. אלה פקודֵי המשכן, משכן העדוּת. כתוב, כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. כל הנחלים, הם נחלים ומעיינות קדושים, הספירות דז"א, שהתמלאו ויצאו להאיר ולמלא לים הגדול, המלכות. וכיוון שהים הגדול התמלא מצד אלו הנחלים, אז הוא מוציא מים ומשקה לכל חיות השדה, כמ"ש, ישקו כל חיְתו שׂדיי, שהן המדרגות דבי"ע.
("כל הנחלים הולכים אל הים", פקודי)
165. כי עימךָ מקור חיים, באוֹרךָ נִראֶה אור. כי עימך מקור חיים, זהו השמן העליון הנמשך ואינו נפסק לעולם, השורה בתוך חכמה העליונה על הכול. שכתוב, כי עימך, ששורה עימך באהבה שעל הכול, ואינו נפרד ממך לעולם. מקור חיים, בינה, כי חו"ב דבוקים יחד, בזיווג שאינו נפסק לעולם.
ונקראת הבינה מקור חיים, משום שהיא המקור והמעיין של החיים, שהוא השפעת החכמה, שנקרא חיים. להוציא החיים מהחכמה, בשביל האילן העליון, ז"א, ולהדליק הנרות של המלכות. וע"כ האילן, ז"א, נקרא עה"ח. אילן הנטוע ומושרש במקור החיים, בינה.
166. וע"כ כתוב, באורך נראה אור. באורך, זהו האור הגנוז לצדיקים לעת"ל. שכתוב, ויַרְא אלקים את האור כי טוב. ומאותו האור עתידים להתלבש נר"ן האלו בנר"ן הבהמיים של האדם, ישראל, להאיר לעוה"ב.
("כי עימךָ מקור חיים", צו)
105. כיתרון האור מן החושך. כי תועלת האור אינה באה אלא מתוך החושך. תיקון הלבן הוא שחור. כי לולא השחור לא היה מושג הלבן. ומשום שיש שחור, מתעלה הלבן ומתכבד. משל למתוק ולמר, שאין איש יודע טעם מתיקות, מטרם שטועם טעם מר. מי עושה לזה שיהיה טעמו מתוק? המר.
כי הדברים שיש ביניהם יחס הפוך, הרי האחד מגלה את חברו. כך בלבן ושחור, ובאור וחושך, ובחולה ובריא. כי אם לא היה חולה בעולם, לא היה שום מושג לשם בריא. כמ"ש, גם את זה לעומת זה עשה האלקים. וכמ"ש, טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תַנַח את ידך.
("יתרון לחכמה על הסִכלות", תזריע)
3. מה רב טובךָ אשר צפנת ליראיך, פעלתָ לחוסים בךְ. מה רב טובך, כמה עליון ומכובד אור העליון שנקרא, טוב. כמ"ש, וירא אלקים את האור כי טוב. וזהו האור הגנוז, שבו עושה הקב"ה טוב בעולם, ואין מונע אותו בכל יום, ובו מתקיים העולם, ועומד עליו. אור עליון עשה הקב"ה כשברא העולם, וגנז אותו לצדיקים לעת"ל. כמ"ש, אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסים בך.
יש ב' אורות:
א. אור הגנוז לצדיקים לעת"ל, ואינו מאיר בעולם,
ב. אור הנקרא טוב, הנמשך מהאור הגנוז, מאיר בעולם בכל יום, והעולם עומד עליו.
("בני אהרון", אמור)
19. ישראל למטה היו מתברכים ממקום, שכל אלו הברכות יוצאות בו ואינן מתעכבות לצאת, ממלכות, כמ"ש, יברכך ה' מציון. וכתוב, כטל חרמון, שיורד על הררי ציון, מלכות. וכתוב, כי שם ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם. וזהו האור של העולם, כמ"ש, מציון מִכְלַל יופי אלקים הופיע. הופיע, פירושו מאיר. וכשמאיר, הוא מאיר לכל העולמות.
20. וכשהאור הזה, הברכה והחיים, מתעורר, הכול בחיבור, בזיווג, הכול באהבה, הכול בשלמות, אז הוא שלום הכול, שלום של מעלה ושל מטה, כמ"ש, יהי שלום בחֵילךְ שלווה בארמְנותייך.
("המניין והחשבון", במדבר)
72. מה הטעם שנמשך השמן הטוב לאברהם? משום שפשט ימינו, חסד, להאיר אל הלבנה, מלכות. וע"כ כתוב, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. מה טוב, זהו האור הראשון, שביום א' של מעשה בראשית, כמ"ש, ויַרְא אלקים את האור כי טוב, שהוא חסד. ומה נעים, זהו נעים זמירות ישראל, היום הרביעי, הלבנה, המלכות.
73. כמו שהאור הנברא ביום ראשון נותן שלמות, ונמשך ממנו אור אל האור שהעוה"ז מתנהג בו. אף אברהם, האור הראשון, נותן אור לבת מלך, יום רביעי, מלכות, שעל ידה מתנהג העולם. וע"כ חוט של חסד משוך על המלכות, להאיר מֵאורו. וכשהמלכות מתחברת עימו ויושבת לימינו לקבל חסדים, הוא מתגדל בכל.
("למנצח על שושנים", חוקת, זוהר חדש)
355. האור הראשון שברא הקב"ה, היה מאיר עד שלא יכלו העולמות לסבול אותו. מה עשה הקב"ה? עשה אור לאורו שיתלבשו זה בזה, וכן כל שאר האורות, שכל מדרגה עליונה מתלבשת במדרגה תחתונה ממנה, עד שהעולמות כולם עומדים בקיומם ויכולים לסבול.
("ה' בוקר תשמע קולי", בלק)
356. ומשום זה התפשטו המדרגות והתלבשו האורות, ואלו הלבושים שהתחתון מלביש העליון נקראים כנפיים עליונות. עד שמגיעים לבוקר הזה של יוסף, והוא לוקח כל האורות העליונים, כי היסוד כולל כל האורות שלמעלה ממנו. ומתוך שכל האורות העליונים תלויים בו, זיווֹ עולה מסוף העולם עד סוף העולם, שלמעלה, עד שהעולמות שלמטה ממנו אינם יכולים לסבול.
בא דוד והתקין אותו הנר, שהוא כיסוי לאותו בוקר של יוסף, שיתכסה בו לקיים העולמות שלמטה בסדר של הנר הזה. וע"כ כתוב, בוקר אערוך לך ואצפה. כמ"ש, ויצַפהו זהב טהור. ומשום שאותו הנר הוא של דוד, שהוא מרכבה למלכות, ותלוי בה, אמר, שהוא יהיה כיסוי על הבוקר הזה של יוסף.
("ה' בוקר תשמע קולי", בלק)
90. בזמן שהקב"ה יקים ישראל ויוציא אותם מהגלות, אז יפתח להם פתח אור דק וקטן מאוד, ואח"כ יפתח להם פתח אחר, מעט גדול ממנו. עד שהקב"ה יפתח להם את השערים העליונים הפתוחים לד' רוחות העולם. כלומר, שישועתם לא תתגלה בבת אחת. אלא בדומה אל שחר, שהולך וָאוֹר עד נכון היום.
91. וכל מה שעושה הקב"ה לישראל ולצדיקים שבהם, שמושיע אותם לאט לאט ולא בפעם אחת. בדומה לאדם הנתון בחושך. ותמיד בחושך היה משכנו. בעת שרוצים להאיר לו, צריכים לפתוח לו תחילה אור קטן, כפתחו של מחט. ואח"כ מעט גדול ממנו. וכן בכל פעם יותר, עד שמאירים לו כל האור כראוי.
92. כך הם ישראל. וכן למי שבאה רפואה, אינה באה בשעה אחת, אלא שבאה מעט מעט עד שמתרפא. אבל לעשיו האיר בבת אחת, ונאבד ממנו מעט מעט, עד שיתחזקו ישראל, ויכריתו אותו מכל העוה"ז ומהעוה"ב.
ומשום שהאיר לו בתחילה בפעם אחת, היה לו כיליון מכל. אבל ישראל, האור שלהם הולך וָאוֹר מעט מעט, עד שיתחזקו, ויאיר להם הקב"ה לעולם.
("שַׁלחֵני כי עלה השחר", וישלח)
158. נפש היא התעוררות תחתונה הנדבקת בגוף. כעין אור הנר, שאור התחתון שבו, שהוא שחור, נדבק בפתילה, ואינו נפרד ממנו, ואינו מיתקן אלא בו. וכשהאור השחור מיתקן ונאחז בפתילה, הוא נעשה כיסא לאור הלבן, העליון שעליו, כי הוא שורה על אור השחור. והאור הלבן הזה הוא כנגד אור הרוח.
159. לאחר ששניהם מיתקנים, האור השחור והאור הלבן שעליו, נעשה האור הלבן כיסא לאור סתום, שאינו נראה ולא נודע מה ששורה על האור הלבן. והוא כנגד אור הנשמה. ואז הוא אור שלם. באופן שיש באור הנר ג' אורות זה על זה:
א. אור שחור, הדָבק בפתילה, שהוא למטה מכולם,
ב. האור הלבן, השורה על האור השחור,
ג. אור סתום לא נודע, השורה על האור הלבן.
וכן הוא האדם השלם בכל, שיש לו ג"כ ג' אורות זה על זה, כנ"ל באור הנר, שהם נר"ן. ואז נקרא האדם בשם קדוש. כמ"ש, לקדושים אשר בארץ הֵמה.
("נר"ן", לך לך)
359. הדבקות של רצון הכוהנים והלוויים והישראלים למעלה, בהקרבת הקורבן, עד לאן היא עולה?
360. דבקותם עולה עד א"ס. כי כל קשר וייחוד ושלמות הוא להצניע בצניעות את ההוא שאינו מושג ולא נודע, שרצון כל הרצונות בו, בא"ס. א"ס אינו עומד להיוודע, ולא לעשות סוף, ולא לעשות ראש, ולא כמו אַי"ן הראשון, כתר, שהוציא ראש וסוף. ראש, נקודה עליונה, ראש הכול הסתום, העומד בתוך המחשבה, חכמה. כי החכמה יצאה מהכתר, כמ"ש, והחכמה מאַין תימצא. ועשה סוף, הנקרא סוף דבר, המלכות, סוף כל האורות. אבל שם בא"ס, אין סוף.
("תורת העולָה", פקודי)
361. בא"ס אין רצונות, ואין אורות, ואין נרות, שהם אורות גבורה. כל הנרות והאורות שבאצילות תלויים בא"ס, להתקיים בהם. אבל אינו עומד להשגה. מי שידוע ואינו ידוע, ששייכת בו ידיעה ואינו ידוע, הוא רצון עליון סתום מכל, הנקרא אין, ספירת כתר. אבל בא"ס לא שייך לומר שום מילה, כי הוא אפס השגה.
("תורת העולָה", פקודי)