heb_o_rav_2007-04-08_shiur_bb_questions-answers_96k

שביעי של פסח תשס"ז

שאלות ותשובות על מעבר מחסום

שיעור 08.04.07 (ח') – אחרי עריכה

בספר ה"זוהר" מדובר על פסח, על מעבר המחסום, בשפה קשה. וקשה להבין כי מדובר על ג"ר דחכמה, על אורות שמתגלים באתערותא דלעילא. שאחרי שאדם נותן יגיעה והיא מגיעה למה שנקרא "סאה", למידה שלמה, אז מתעורר האור מלמעלה. לא האור שמחזיר למוטב ומושך את האדם לאט לאט לקראת המחסום, אלא בא האור שמביא לאדם התכווצות.

האדם מתחיל להרגיש כמו בלידה, שהעולם שהוא נמצא בו לוחץ עליו עד כדי כך. "העולם" הכוונה שהוא מתחיל להרגיש שזאת התכונה שלו, זאת אומרת, שהוא נמצא כמו בחדר קטן, בצינוק, אבל יחד עם זאת הוא מרגיש שזה חלל. אבל הוא מזדהה עם החלל הזה, שהוא כל התכונות שלו.

כמו שלומדים בתפיסת המציאות, שכל המציאות שאנחנו מרגישים היא כולה העתקה שלנו, הכל מתקבל בחמישה חושים שלנו, ומצטייר בתוכנו. אז כל המציאות כאילו מכונסת בתוך האדם, וכתוצאה מכך אדם מתחיל להרגיש לחץ נוראי. כמו שמעבירים אותו דרך תבנית מיוחדת, שבכל, במחשבות, ברצונות, בכוונות, בכל התפיסה שלו, הוא עובר איזשהו מעבר צר מאוד, כמו יציאה מהרחם. הוא מתכווץ, ויש עליו לחץ, וזאת הפעולה של ג"ר דחכמה שמתגלה.

ובצורה כזאת, האדם, בקושי גדול, רואה עד כמה שמסוֹבבים בו את כל ההבחנות, החושים, המחשבות והרצונות, וכולם מקבלים צורה חדשה, מה שנקרא "לידה". מעַבר מדרגת עביות אחת לדרגת עביות אחרת בתוספת. זאת אומרת, רצון גדול יותר שנפתח. שהיה קודם מוגבל, וגם מכונס בתוך עצמו, ופתאום יוצא החוצה ומרגיש את המציאות מחוץ לו.

זאת אומרת, שאין לו יותר פנימה, שכל הזמן היה מרגיש את ה"אני", אלא האני שלו מתהפך, ואדם מרגיש את האני שלו כנמצא מחוץ לו. וה"אני" שנשאר לו, זו אותה נקודת ההבחנה בלבד, שכך הוא מרגיש את המציאות. כאילו מורידים כפפה מהיד, ואז כל כולה מתהפכת לההפך.

בלתי אפשרי לתאר בכתב את מה שקורה לאדם במעבר המחסום. יש פה עניין רגשי שצריכים לחוות. אבל "הזוהר" מתאר זאת, ובעל הסולם מפרש בפירוש שלו, בכל מיני מונחים טכניים: תחילת העבודה בג' קווים, תפיסת המציאות בג' קווים. שיש כאן כבר לא חיובי או שלילי, אלא מתאחדים חיובי ושלילי. שהכלים והאור, הבורא והנברא מתאחדים יחד בקו אמצעי, והקו האמצעי הזה זו בעצם תפיסה חיצונית, תפיסה רוחנית שאדם חש.

והפעולה הזאת קורית כשאדם גמר את כל המאמץ, שהיה אפשרי לפי שורש נשמתו, ואז הוא זוכה לאור הגאולה הזה. אתערותא דלעילא, כמו שאנחנו לומדים בשבתות ובכל מיני חגים. אבל בשבתות ובחגים זה מעין עולם הבא. מהארה קטנה מהמצב המתוקן של גמר התיקון, האור מאיר בכללות, ומעלה את האדם מהדרגה שלו למצב שאדם לא מתהפך, האור רק מעלה את מצבו. מה שאין כן במעבר המחסום זה לא אותו האור, אלא זה האור שפועל לתיקון הכלי.

ובדרך ההתפתחות שלנו עד גמר התיקון, אף פעם אין לנו עוד מצב כזה של התהפכות, אלא כל יתר המדרגות הן רק להגדיל ולהגדיל את העביות, את הקומה, את הכוונה. ואפילו כשעוברים מהדרגה הראשונה הזאת, שאדם נכנס אחרי המעבר, אחרי המחסום לשכר ועונש, ועוברים משכר ועונש לאהבה, אז גם שם, יש מין מעבר מיוחד מאוד. אבל לא כמו הלידה, אלא שם כבר מתוך אהבה, מתוך השפעה אדם מקבל גם איזו קפיצה במודעות, ביכולת שלו להתקשר לאחרים.

זאת אומרת, יש לו נכונות לטבוע בכל החסרונות של האחרים, וזה גם בא כאתערותא דלעילא, כפעולת האור ע"ב ס"ג. שנמצא בבינה, ומבינה המלכות יורדת למטה למקומה, שמתוסף אז אח"פ דעליה. אז אח"פ דעליה הזה, שבכל זאת מתחיל גם להצטרף לכלים דגלגלתא עיניים, זאת פעולה הפוכה מפעולה בגלגלתא ועיניים בשכר ועונש, כי אדם מתחיל לעבוד עם כלים דקבלה. זה ממש כמו תחיית המתים. שכל הזמן היה מתנזר מהכלים דקבלה בדרגות שכר ועונש, ועכשיו הוא ההפך, מתקן את הזדונות שלו.

אבל זאת כבר לא התהפכות בכוונה, בכיוון, בהשקפה, אלא מתגלה לו תוספת יקרה, שיכול להתקשר לאחרים ודרכם לפעול, להיות כמו בורא בפועל. אין דבר כזה כמו יציאת מצרים, ולכן אנחנו אומרים בכל מצווה ומצווה "זכר ליציאת מצרים". כל תיקון ותיקון שאנחנו עושים אחר כך נקרא "מצווה". הכל מתבסס על כך שמתגלה ההפכיות הזאת, בזמן שאדם עובר את מעשה הלידה הרוחנית הזאת.

ודאי שמה שצריך לקרות עם האדם, לאו דווקא קורה בתהליכים ששייכים לעולם הזה. מה שברוחניות נקרא "ליל יציאת מצרים" או "ליל קריעת ים סוף", קורה באמצע הלילה השביעי של פסח, כשהגיעו לים סוף. זה לא אמצע הלילה האמיתי, בשתיים עשרה בלילה, מפני ש"אמצע הלילה" זה נקרא אם לוקחים את כל הזמן של הלילה- זמן, ללא שעות, מנקודת השקיעה עד נקודת הזריחה, מצאת הכוכבים ועד עמוד השחר- ומחלקים אותו לחצי. מדובר על חצות.

אז ודאי שמה שקורה לאדם שזוכה לקריעת ים סוף, קורה קודם כל אחרי שהוא בורח ממצרַים, אחרי שהוא עובר את המכות שמתגלות לו באגו שלו. וזה יכול לקרות לו בכל רגע ורגע, הדברים האלה הם סמוכים. כמו שבעל הסולם אומר שהנסיעות שהיו במדבר, במשך ארבעים שנה, זאת דרגת הארבעים שעולים לדרגת הבינה כדי להיכנס לארץ ישראל, אבל הנסיעות הן קצרות. זאת אומרת, אלה דרגות סמוכות, אין לחשוב שאלה ארבעים שנה, אלא הכל מאוד סמוך. ומה שקורה לאדם יכול לקרות לו בכל רגע, והדברים האלה עובדים ברוחניות במהירות רבה.

אז אנחנו קוראים את סיפור יציאת מצריים על מנת להיות יחד, כי לקראת מעמד האחדות אנחנו באים אחר כך במתן תורה. שכל המדרגות האלו קורות לאדם רק בתנאי שמתחברים יחד, יציאה מהאגו או התחברות עם אחרים זאת אותה פעולה, אין הבדל ביניהן, אלא הן אותו דבר. לכן אנחנו צריכים לחשוב על יחד, על המצב, ועל זה שאנחנו חייבים להיכנס בו, לעבור אותו, ולמשוך אחרינו את כל יתר הנשמות, היינו את כל האנושות, שזה יקרה עם כולנו. ואנחנו מוכנים לקחת על עצמנו את כל יתר הנשמות, ואיתנו להעביר אותן דרך כל המעבר הזה לקראת האור העליון.

שאלה: לְמה אנחנו צריכים את כל התחנות האלה כמו יציאת מצרים, אחר כך שבעה ימים, אחר כך מעבר ים סוף, אחר כך עוד ימים, אחר כך קבלת התורה?

אדם שיוצא מבחינה לבחינה צריך לעבור את ההוי"ה השלמה, י' ה' ו' ה'. והוא לא יכול לעשות זאת, אם הוא לא בורח בלילה, ומגלה שחייב לברוח משליטת פרעה, ואחר כך מגלה שבכל זאת הוא רודף אחריו.

ומי רודף אחרי האדם? אותן המחשבות, אותם הרצונות שלו שהוא נמצא בהם. והמחשבות, הרצונות האלו הם לאו דווקא המצרִים, כי מרע הוא מיד יוצא, הוא יוצא ממצרים. וכל הימים האלה שהוא הולך ממצרים ועד שפת ים סוף, אותם הרצונות שחשב קודם שהם רצונות שאיתם הוא עובר לרוחניות, פתאום מתגלה לו שהם רודפים אחריו, ורוצים לתפוס ולהחזיר אותו למצרים. אלה כאילו שליחי פרעה.

כמו שמסביר רב"ש במאמר "יראי ה' עובדי פרעה", אלו האנשים שבגשמיות, האנשים סביבנו, שאומרים לנו שלא צריכים לעשות זאת. שאנחנו צריכים לעבוד את הבורא, אבל יש לנו תורה ומצוות, יש לנו חיים נורמליים, אנחנו צריכים להישאר בהם. לא נורא ששולט עלינו פרעה, אנחנו צריכים כך להישאר. זאת אומרת, אלה לא חילוניים, ולא אומות העולם, אלא דווקא אלו שאומרים לנו שאנחנו צריכים להסכים עם העבודה, עבודה של יהודים.

כי מצד אחד אלה יהודים, כי הם מקיימים כביכול את כל הפעולות שהבורא דורש, אבל מצד שני הם רוצים עבור כל הפעולות האלו, שישארו לפרעה, לאגו שלהם. ועוד חושבים שיש להם מזה דווקא תשלום טוב, שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא, וכולם צריכים לכבד אותם, ומגיע להם וכן הלאה, זאת אומרת, הם לא רוצים לעזוב את המצב של עבודת ה', הם "יראי ה' עובדי פרעה".

ואלו שהרצונות האלו רודפים אחריהם, רוצים לצאת ממצרים בכל אחד ואחד מהרצונות האלו, ואדם מגלה בהתפתחות ההוי"ה הזאת, בי' ה' ו' ה', הוא מגלה שיש בו עוד ועוד דברים שהוא צריך להיפטר מהם, והם ממש רוצים להשיג אותו. מה זה רוצים להשיג? לא שרודפים אחריו, הם מתעוררים בו כל פעם בזמן ההתפתחות, זה כמו רדיפה, ואז מושכים אותו חזרה. והוא צריך לברוח מהם.

והמאבק עם "יראי השם עובדי פרעה" הוא הדבר הכי קשה, כי כביכול יש להם על מה לסמוך. שיש תורה ומצוות והכול בסדר, ולא ברור להם למה עושים רעש כל כך גדול. אבותינו הלכו במדבר, וכל הגלות היינו בזה, אז מה? הם אומרים, שאלפיים שנה אנחנו נמצאים בגלות, יש חכמים שאומרים שכך צריכים לעשות, אז אנחנו צריכים להמשיך כך.

מצד אחד וודאי שקשה להיפטר מהם, והם סכנה גדולה לישראל. הם לא יוכלו לצאת ממצרים. ודווקא בזה שאדם מבין שהוא לא יכול לברר אותם, הוא חייב להיכנס לים סוף, ויקרה מה שיקרה, אבל אין לו אפשרות אחרת להיפטר מהם. אז על ידי זה הוא כבר נכנס, והם טובעים. אבל מצד שני צריכים להבין שבעצם הם מבצעים תפקיד חשוב מאוד, כי בלעדיהם, אותם רצונות שעוברים את ים סוף, לא היו ממש בורחים ממצרים, הם היו פוחדים, ולא היו נכנסים לים סוף. ולעבור את ים סוף הם יכולים רק על ידם.

זאת אומרת, זה בירור הדדי שעושים. ומזה אנחנו גם יכולים לראות משהו לעתיד, שאין לנו שלום עם אותם האנשים שמסכימים לצורה אחרת של עבודה בתורה ומצוות, בפירוש אחר. אלא אלו שמפרשים אותם כמו בגלות, שמסכימים לעבוד שזו תישאר כל התוצרת, כל השכר לפרעה שלהם, לאגו שלהם, הם נשארים במצרים, הם לא עוברים.

אלא יש אחר כך תיקונים כלליים, אבל לא איתם אדם יכול לעבור, וגם אלו שבונים את העתיד הרוחני שלהם, לא איתם הם יכולים לעבור הלאה, ולכן החשבון הוא פשוט - להתקדם בתקווה להתנזר מהם ולחתוך את כל הקשרים, ורק בצורה כזאת נוכל לעבור. וגם זה נעשה לא על ידי הפעולות שלנו, אנחנו לא צריכים להגיב למשהו ולעשות משהו למרות שאנחנו לומדים. כי אנחנו צריכים לראות שהדברים האלו יתבררו גם בפנים בכל אחד מאיתנו, ואז זה יקרה גם מבחוץ.

ולעשות פעולות מבחוץ, לחתוך את עצמנו מכל מיני הבחנות שבעולם הזה, מאלו שהם עובדי ה', "יראי ה' עובדי פרעה", זה לא טוב, כי גם אז אנחנו מתעסקים בחיצוניות במקום בפנימיות. אלא צריכים לעסוק רק בעבודה הפנימית, ואז בהתאם לזה יהיה לנו בירור מבחוץ, כמו שכתוב בכל תהליך יציאת מצרים.

אין לעשות שום פעולות חיצוניות כי הן מלאכותיות, אלא הכל צריך להתברר מבפנים החוצה. כמו שלומדים גם בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", כל הבירורים היום צריכים להתברר מבפנים החוצה. בכל זאת אלה שיש להם נקודה שבלב, הם שחייבים קודם לעבור את התיקון, ואחר כך כל היתר, עד שכל העמים מצטרפים לזה.

שאלה: איך עוברים גם כל מיני הרצונות: נשים, ילדים, הרי אלה לא רצונות שמגיעים לצעקה?

לא, מדברים קודם כל על הרצונות שהם רצונות גבריים, המתגברים, זה מול זה. רצונות שנקראים ישר אל, "ישראל", כנגד רצונות "יראי ה' עובדי פרעה", שאמנם עושים כל מה שכתוב, אבל מסכימים להישאר בגלות. עם כל מה שקורה, אנו נמצאים עדיין באגו שלנו. ובין אלו יש מאבק. רצונות שנקראים "נשים", "קטנים" ו"עבדים" הם הרצונות שלא שייכים לדרגות ד', לא מלכות דד' דעביות, אלא ל- ג' ב' א' שורש, והם מצטרפים לרצונות דמלכות, כמו שהוי"ה שלמה חייבת להיות כאן, והם גם עוברים את כל תהליך התיקון.

כי הרצונות האלו לא יכולים יותר לגדול. בהוי"ה שלמה יש שורש א' ב' ג' ד' דעביות, וכל דרגות העביות האלו הן קבועות. זה לא שנחכה עד שבחינת שורש תגדל לבחינה ד', היא לא תגדל, זה מבנה שלם אחד. ולכן אנחנו צריכים להבין, שתמיד יהיו רצונות שיקראו "נשים", "עבדים", ו"קטנים", וצריכה להיות עבודה איתם, עם הרצונות האלו, בדרגות כמו שהם. ובכל המכלול השלם הזה צריכים לעבור את התהליך מדַרגה לדרגה.

שאלה: בעל הסולם אומר שמהם צריך להתחיל תיקון.

לפי סוף ה"הקדמה לספר הזוהר" בעל הסולם אומר, שהתיקון צריך להיות בכל זאת לאלו שהם עובדי ה'. הוא לא מוסיף ש"עובדי ה'" הם בעצם עובדי פרעה, אלא מתכוון ש"עובדי ה'" הם אלה שמוכנים לעשות את כל הפעולות, שהבורא אומר, בלימוד ובכל הפעולות הגשמיות, רק לא להעביר אותם לפעולות הפנימיות, לתיקון הכוונות, שהוא בעצם העיקר. כמו שכתוב: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף. הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות ."

ולכן ודאי שאותם האנשים, או סתם אדם שמוכן להתקדם, מוכן לעבוד, אז הבירור והתיקון צריך כביכול לפעול קודם כל עליו. אנחנו צריכים להבין, שהאנשים האלו שעושים כל מיני מעשים, אבל לא רוצים להיכנס לתיקון הכוונות, גם בזה הם עושים בירור. ואנחנו עוד לא יודעים באיזו צורה זה יעבור על כולם, ואיזה מהפך עוד יכול לקרות, גם בפנימיות של כל אחד מאיתנו, וגם בחיצוניות כלפי חלקי העם אלו על אלו. אבל כך כותב בעל הסולם.

כשמתבררים הכלים לקראת התיקון, אז באותם הכלים שבהם הייתה השבירה הגדולה ביותר, דווקא שם מתבררת השבירה הגדולה ביותר, כי האור שמאיר מתחיל להאיר, ואז אנחנו מבינים איפה החורבן. איפה שהיו כלים קטנים, כמו ילדים, נשים, כמו שהעביות הקטנה השייכת לדרגות האדם שנקראות "אומות העולם", שם אין שבירה גדולה. השבירה הגדולה היתה איפה שהיה מסך גדול והיה על מנת להשפיע, ואז הוא נשבר במקומות האלה ממש, ונעשה לעל מנת לקבל.

אז אנחנו צריכים להבין, שהכלים האלו שעכשיו לא רוצים לבירור, נמצאים בעמקי הקליפות, והבירור שלהם הוא בירור קשה. האם הוא יבוא בשלבים הראשונים לתיקון? ודאי שלא, אבל אחר כך יצטרף. כמו שאומר בעל הסולם על ירושלים "מקום החורבן", "מקום הקליפה". אנחנו מסתכלים על ירושלים כאילו היא מרכז הקדושה. איזו קדושה, אם זה עדיין חורבן? אז איפה שהיתה הקדושה הגדולה ביותר, פיזית רוחנית, שם הקליפה הגדולה ביותר.

שאלה: מה בכל זאת דוחף את האדם לקפוץ לים סוף, אמונה למעלה מהדעת, או זה שרודפים אחריו חיילי פרעה?

דווקא זה שרודפים אחריו הרצונות, המחשבות, והכוונות האלו, שהוא פוחד לחזור שוב למצרים, ומוכן להיכנס לכל מצב, רק שהם לא ישיגו אותו, לא ישלטו עליו. אדם נמצא במצב ש"טוב לי מותי מחיי", רק לא זה, כל דבר אחר כן. רק לחזור לאותו מצב שהוא נמצא תחת שליטת האגו, וכל החיים שלו הם רק לצורך כך, והוא אף פעם לא זוכה לקשר עם האלוהות. והיציאה מתוך הגלות הזאת, השליטה הזאת, הדבר הזה הוא נורא. זאת אומרת, זאת התפתחות פנימית שבאדם, זה לא שאנחנו יכולים היום לתאר זאת, אולי רק במקצת, וזה מה שדוחף אותו להיכנס לים סוף.

אין כאן עדיין אמונה למעלה מהדעת, אלא בירור המצב האמיתי זה כנגד זה, הוא שדוחף את האדם לכזאת החלטה. וגם לא כל אדם, אלא כמו שמסופר על נחשון, שלא כל כך שמענו עליו. (נחשון זה שם, כמו משה או אהרון) שהוא היה הראשון שקפץ לתוך ים סוף, זאת אומרת, ההבחנה הזאת שפתאום מתגלה שהיא המובילה קדימה, דווקא במקרה הזה מובילה את האדם, ואיתה הוא פורץ ונכנס.

שאלה: הקפיצה לים סוף היא אמונה למעלה מהדעת?

זה לא שאדם הולך למות, אלא הוא מרגיש, שאם עכשיו משיגים אותו חיל פרעה, ורוצים להחזיר אותו לסירים עם בשר ושום, ולחיים גופניים טובים, הוא מרגיש שהחזרה למצרים גרועה יותר ממוות, ולכן מה שהוא עושה הוא דווקא הצלה מהמצב שהיה קודם.

קודם כל צריכים להבין שברוחניות, כשמתגלים המצבים האלה, זה לא כמו בגשמיות שאדם גומר עם החיים, ממית את עצמו. ברוחניות ההבחנות הן אחרות, לא שהן פחות מזה, אלא הבירורים הם גדולים יותר, ולכן זה מתואר בצורה כזאת. אנו רואים עד כמה שבגשמיות האנשים מוכנים לגמור עם החיים. יש מצבים שאדם מסיים את החיים, ולא איכפת לו, הוא בכלל לא מצטער על כך.

זכור לי כשלמדתי עם הרב"ש, קרה בישראל מקרה מאוד מיוחד. היה קבלן מפורסם מאוד, שהיתה לו חברה, שעשרות בתים ומאות קרקעות היו שייכים לו. העסק שלו התמוטט, הוא איבד כמה מיליונים, והתחילו לכתוב על כך בעיתון. היתה לו דירת פנטהאוז ענקית עם בריכה, באותה בריכה הוא שרף את עצמו. שרף את עצמו בגלל שאיבד כמה מיליונים, אדם שהיו לו מיליארדים. איך אפשר להסביר זאת? וזה היה איש חכם מאוד, שאהב מאוד את החיים והכל. הוא לא יכול לסבול את הנפילה שקרתה לו פתאום.

ואנחנו רואים אצל אנשים בכלל, יש הרבה סיבות שאדם מרגיש פגיעה בכבודו, בשמו או במטרה שלו, הוא מתייאש, וגומר עם החיים. לא מדובר על מצבים דומים ביציאת מצרים, אלא אדם מחליט שהוא מוכן ללכת לכל דבר אחר ב"אמונה למעלה מהדעת", ולא חשוב לו מה יקרה עכשיו. שהוא עוד לא יודע לפני המחסום מה זאת אמונה למעלה מהדעת, אבל כאילו, מה שלא יקרה, רק לא זה. ומה שיקרה הוא לא יודע. זאת הקפיצה לים סוף.

ובקפיצה הזאת, בצעד הזה אין שום הבטחה שהבורא יעזור, ותקווה שזה יגמר אחרת, ויהיה טוב יותר. אין שום חשבון אגואיסטי, לא יכול להיות, כי מדובר על מצבים שאדם מתנתק מהאגו.

שאלה: איפה שלב העיבור והיניקה מתלבש על כל התהליך הפנימי שנקרא "יציאת מצרים"?

כמו בלידה הגשמית, עובר על הוולד תהליך ממושך. חוכמת הקבלה מציירת זאת בהרבה מאוד תמונות כאלו. קודם כל יש התהפכות, הוולד שהיה עם הראש למעלה, צריך להיות עם הראש למטה. זאת אומרת, הוא מאבד את כל הקומה שלו. שהיה לו נרנח"י דשורש, הוא מתהפך ומאבד את כל האורות, אפילו אלו שהיו לו בעביות דשורש, הכל הולך. הוא מאבד אותם, כשגם הראש וגם הרגלים שלו מתחלפים בחשיבות ובמצב, זאת אומרת, אין שום חשיבות לדרגה הקודמת.

נוצר לחץ מהמצב שהיה, איבוד כל האורות, שהיו לו נרנח"י דשורש, שראה מסוף העולם ועד סופו, נר דולק על ראשו, שהראש היה למעלה וכן הלאה. ואז יש פתיחת דלתות, ד' וד', שזה מ' סתומה, שזה הרחם, נפתחות בשני צירים, ציר בכל דלת, שני הצירים בד', והן נפתחות.

ויש לחץ נוסף, שבעל הבית לוחץ על האורח, זורק אותו החוצה. זאת אומרת, מרגיש במקום האהבה גבורות לא ממותקות. בעל הסולם מתאר זאת בצורה אחרת, כאיילה שיש בקרני ההרים, ומזדמן לה נחש שנושך אותה באותו מקום, ואז היא מולידה. בכל מיני צורות כאלה, כי איילה היא כבינה, שממנה על ידי העוקץ של הנחש, שדווקא צריך להתגלות כל הכוח של הקליפה, אחרת לא תהיה פעולת הלידה. אז התהליך הזה הוא תהליך ממושך מאוד.

וגם במעבר מדרגה לדרגה, לעביות דשורש ולעביות א', שוב מתהפך הוולד שנולד, בעל הסולם מסביר שיציאת מצרים היא לידה רוחנית, ולכן יש בה כל התהליכים האלו. אנחנו לא רואים בלידה הגשמית בפרטות, את כל אותם המצבים שאנחנו לומדים ברוחניות, כי אנשים לא מכירים את זה מתוך הפיזיולוגיה שיש לנו בגופים שלנו, אלה דברים נסתרים כי מדובר על כוחות שמפעילים את התהליך. ולכן יש הרבה סיפורים בשפת הקבלה, ולא לוקחים מילים משפת הענפים, כי שפת הענפים היא די דלה בזה.

שאלה: איפה מתרחש שלב העיבור בחלק של התהליך הפנימי. לפני היציאה ממצרים, כשמתחילים לברוח כעבדים?

עד שיש לו נשימה ראשונה באוויר העולם, כשהוא יוצא לגמרי מתוך בינה. נפרד לגמרי מתוך בינה, יוצא לגמרי מהקשר שהיה לו קודם עם פרצוף יותר עליון, ופעם ראשונה מקבל את מנת האור הראשונה במסך החדש. זה נקרא ש"אור הרוח נכנס בו", כי בתור עובר היה לו אור הנפש, ועכשיו יש לו אור הרוח. זה נקרא ש"נושם" פעם ראשונה, שכבר עם המסך הוא עובד עם עביות א' בעל מנת להשפיע, ונכנס לו אור הרוח, זה נקרא ש"נולד". בכך נגמר תהליך הלידה, ואז נקרא שהוא קיים במדרגת "קטנות".

שאלה: איפה נמצא שלב הלידה, שלב היציאה, בקריעת ים סוף?

קריעת ים סוף עצמה היא הלידה. אדם לא עוזב את מצרים כל עוד הוא לא עובר את ים סוף, כי רק בים סוף, כשכל חיילי פרעה טבעו בים, ואדם נשאר בגבורות האלו, אז כשהוא עובר את כל הלחץ הזה נקרא "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת", אז נקרא "לידה".

ואחר כך יש כבר תהליך של עוד ג' ימים, זאת אומרת, שצריכים לעבור עוד שלושה שלבים בי' ה' ו' ה', ומגיעים להר סיני. ובהר סיני זו כבר קבלת המדרגה החדשה, קבלת התורה. תורה זה נקרא "ו"ק", זעיר אנפין, שכבר מתחילים לעבוד עם עביות א' בפועל. וקודם על הכנת הכלים, כאיש אחד בלב אחד, שצריכים כולם להתחבר יחד. ואז להתחיל לקבל מסך ראשון, ששייך לעבודה לא בביטול עצמו, אלא כבר לעבודה בקבלת האור, קבלת התורה.

שאלה: גם במחסום יש עליות וירידות?

לא, במחסום עצמו אין עליה וירידה, אולי ההסבר לא מדויק. עליות וירידות הן לפני המחסום, זה כמו עשר מכות, כניסה יציאה, כניסה יציאה, עוד מכה, עוד קצת, ועוד קצת, עד שמתמלאת הסאה ואז יש פריצה.

ממדרגה שהיא אחר המחסום, כל פעם אדם מתחיל לגלות קצת יותר מה זה בדיוק להתנתק מהאגו. לא שאדם חש מה זה נקרא אחר המחסום, אלא הוא חש מה זה נקרא להתנתק ממה שיש לו עכשיו. יש הבדל.

שאלה: איך מרגיש אדם במעבר המחסום הקבוצתי?

אני לא יודע איך מרגיש אדם במעבר קבוצתי של המחסום. אף פעם לא היה בהיסטוריה דבר כזה, לא מצוייר עדיין. נקווה שאנחנו נוכל לכתוב על זה בקרוב. אני לא חושב שזה קורה בצורה פיזית, שכולנו מחוברים יחד באיזו סעודה, ישיבה או פעולה. כי הדברים האלה קורים דווקא בזמן שאדם יכול להיות לגמרי מנותק מזה, פתאום באמצע הרחוב הולך, לא יודע מה. ואתם רואים שדברים כאלה קורים בפתאומיות, לפתע המצב מתחלף, ומי יודע מאיפה זה בא. כך מרגישים בינתיים אפילו את המצבים האלו בתוך האגו, ששולט בנו.

לכן אני לא חושב שמעבר המחסום הקבוצתי הוא דווקא בזמן ההתאספות, או באיזה קשר מיוחד, אלא בכך שאנחנו עושים קשר מיוחד ויושבים, ונמצאים יחד, במיוחד פועלים יחד, אם בלימוד או בהפצה, בזה אנחנו זורקים לקופה הכללית הזאת עוד הרבה כוחות, מאמצים. אבל זה לא חייב להיות איזו פעולה פיזית יחד. בטוח שאין קשר. זה קשר פנימי רוחני, שיכול לקרות בכל מצב שאנשים נמצאים בו.

שאלה: בכל התהליך של "יציאת מצרים", אנחנו רואים שיש חושך, מכות, ובורחים. איפה המצב של "חולת אהבה", מה מושך את האדם, איפה הצד השני?

איפה כאן "חולת אהבה", איפה מה שבעל הסולם מתאר בעמוד ע' ב"אגרות", שאדם צריך להיות בהתלהבות ובהשתוקקות לרוחניות, כמו בחור שמשתגע מאהבתו לבחורה. אנחנו לא מוצאים דוגמא אחרת לאהבה בעולם שלנו. אלא אהבה, השתוקקות, הוא אומר שזה חייב להיות קישוי, אפילו רצון גשמי, בהמי, כל כך גדול שהוא פשוט משתגע, רק רוצה אותה.

איפה רואים את הדברים האלה בפעולות יציאת מצרים? אחרת איך יוצאים ממצרים, אם לא רוצים לצאת בצורה כזאת. והאהבה וההשתוקקות הן לתכונת ההשפעה, שהתכונה הזאת עומדת עכשיו במקום כל הטבע של האדם לפניו, והוא לא מסוגל יותר להישאר בעור שלו. הוא רוצה לקרוע את עורו ולצאת ממנו, ולהיכנס לתכונה הזאת.

זה מה שהאדם רוצה, זה נקרא "חולת אהבה אני", שאדם משתוקק למצב הזה, אם הייתה לו אפשרות לחתוך את עצמו, היה חותך. כמו שמסביר בעל הסולם באגרת אחרת, שאם בני אדם היו יודעים מה זה נקרא טיפה אחת של ייחוד, אז היו חותכים את הידיים והרגלים שבע פעמים ביום, כדי לטעום רק רגע אחד מה זה נקרא "ייחוד".

אז לזה בעצם אדם איכשהו מצפה. אבל הוא חש את זה, חש עד כמה תכונת ההשפעה רצויה בשבילו, לעומת השנואה - תכונת הקבלה. הוא חש זאת. וכל המאבק של: אני- פרעה, אני- משה, אני- ישראל, אני- מצרִים, וכל הדברים שקורים, זה הכל מאבק בין שתי ההבחנות הללו. שאדם מזהה את עצמו כבר עם תכונת ההשפעה, ועל כל מה שכנגדה הוא מסתכל כעל שונאים, המחזיקים אותו בגלות מההשפעה הזאת, בבית הסוהר הזה. ואדם סוף סוף בורח, ושוב באים ומתנפלים עליו, וכל זה נקרא "חולת אהבה" לתכונת ההשפעה.

שאלה: האם במצבים האלו אדם כבר מרגיש מה זה נקרא תכונת ההשפעה, אבל הוא נמצא עדיין באגו שלו ורוצה רק לברוח ממנו?

מצד אחד תכונת ההשפעה שאדם משיג, עד כמה שזה דבר גדול בפני עצמו, עד כמה שהדבר הזה חשוב, לעומתה האדם כמעט ללא חשבון שזה נותן לו משהו, ללא רווח לעתיד. רק הדבר הזה הגדול בעצמו, זה אור שמאיר לו. ומצד שני לעומת זאת, הוא רואה עד כמה תכונת האגו שלו קוברת אותו בתוכו שהוא לא מסוגל יותר לחשוב על הרכוש, על מה שמחזיק אותו בפנים ולא בחוץ.

שני הדברים פועלים. שנאה לאגו, אבל לא בגלל שמזיק לו, אלא בגלל שהוא נבזה לעומת אותה תכונת ההשפעה שהיא הנעלה, הגדולה. אצלנו שנמצאים עדיין רק בתוך הגדרות הקבלה והערכים שלה, ההגדרה יותר גדול זה יותר מקבל, יותר רווח, ויותר קטן זה פחות רווח. אנחנו לא יכולים לחוש את החשבון שמתחיל להאיר משהו שהוא מעבר לאגו. החשבון הוא כבר לא שיהיה לאדם יותר טוב, אלא זה פשוט מושך אותו. לא ששם יותר טוב, הוא דווקא עבר את ההיפוך ומוכן לשלם בכל טוב שיש. "תביא לי את תכונת ההשפעה עצמה, אני מוכן לתת עבורה כל דבר שנראה לי טוב", החשבון הזה מתחיל להיות.

זאת אומרת אדם לא בורח להשפעה מפני שהקבלה שלו מביאה לו צרות, כמו המכות הראשונות שבמצרים. עם החשבון האגואיסטי אנחנו לא יכולים להגיע למחסום, כבר לפני המחסום אנחנו מתחילים להכיר את גדלות תכונת ההשפעה עצמה, ולא השפעה לעומת אגו. רק בהתחלה החשבונות הם כאלו. כי האור העליון שפועל בכל התהליך הזה כבר מביא לאדם הערכה של תכונת ההשפעה עצמה, ללא שום השוואה לאגו שלו. שהתכונה הזו עצמה כל כך גדולה, שאדם לא מסוגל לסבול משהו מחוץ לה, אלא רק לחשוב ולהיות בזה.

שאלה: בספר התורה מסופר על כל התהליך שעבר משה, הוא קיבל איזו הזדמנות בפקיחת עיניים שהוא בעל תפקיד. רוצה או לא רוצה, זה התפקיד שלו. לא היתה שום השתוקקות, הוא אף פעם לא אמר "אני רוצה להיות מנהיג", "אני רוצה להוביל את העם". הוא רק קיבל הזדמנות להבין, שאין לו ברירה, זה התפקיד שלו וזה מה שהוא צריך לעשות, עם כל הבעיות.

למה הדרך שלנו צריכה להיות דווקא דרך בניית השתוקקות לממש את התפקיד ולא דרך הכרה שהתעוררה בנו הנקודה שבלב, ויש לנו עבודה לעשות ואנחנו צריכים לעשות את העבודה הזאת?

משה זאת הנקודה שמתעוררת באדם, מבפנים, מתוך האגו הגדול ביותר. אחרי שהאגו הגדול ביותר מתפתח ואדם מרגיש שהוא רוצה לקבור אותו לגמרי, לקחת אותו ולמצוץ ממנו את כל התועלת, כמו שפרעה לקח את בני ישראל בשבע שנות רעב.

אחרי שהאדם מתוך ההרגשה הזאת שהוא נמצא בשיא האגו, ודווקא בהצלחה גדולה, מתחיל להרגיש במצב הזה אפסיות, שזה לא מוסיף ולא נותן לו כלום. אז הנקודה הזאת גדלה בעל כורחה, האדם לא יכול לעצור אותה, וכך היא גדלה. ובמאבק שלה עם פרעה, אדם מגלה פתאום שהוא לא פרעה אלא שייך לישראל. עד כדי כך שהורג את המצרי שבו, וחייב לברוח מהאגו הכללי, שהוא כאילו מתחיל להיות במרד כלפיו. הוא מתנתק ממנו ומחפש איזו שיטה איך להיות מנותק ממנו.

אחר כך הוא רואה שזה בלתי אפשרי, שהוא חייב דווקא לחזור. וזה בפקודה מלמעלה, לוחצים על האדם בכל מיני מקרים שהוא חייב בכל זאת, אם בצורה הכרתית או לא הכרתית זאת שאלה, להתחיל להתמודד עם האגו שלו. אז אנחנו צריכים להבין שלפני שאנחנו עוברים מחסום, אנחנו לא רואים את כל מה שקורה לנו במצרים, עד קריעת ים סוף, ועד שאנחנו מקבלים את התורה. זאת אומרת, האור חייב לעבור עלינו ולהתחיל לתקן אותנו לפי ההשתתפות שלנו, השתתפות רגשית ושכלית, שהיא כבר רגשית ושכלית הרוחנית.

כל מה שקורה לנו לפני כן, אנחנו לא יודעים, זה בהיסח דעת. כמו בחושך מצרים, אף אחד לא יודע את הדרגה הבאה, את המצב הבא. גם בקבלת התורה, וגם הלאה בארבעים השנים שאדם הולך במדבר, הרי הוא כל הזמן נלחם כי הוא צריך לצרף מלכות לבינה. רוצה או לא רוצה, הוא נלחם עם תכונות המלכות, באיזו צורה אפשר להכניס אותה תחת שליטת הבינה. ולפי מה שהתורה מספרת, התהליך הזה הוא תהליך של מלחמות וייאוש, ומריבה והרבה דברים שקורים להם תוך ארבעים שנה.

אבל שם המלחמה היא כבר עם הפעולות, עם הדבקות, שם המלחמה היא כבר על הדבקות. כי יש כבר אוהל מועד, יש כבר קורבנות, יש כבר לימוד תורה, הכוונה היא שכל פעם אדם פותח את האור העליון שמתגלה בתוך הכלים כמחזיר למוטב וכממלא, זאת כבר עבודה עם מסָכים.

אבל בכל זאת זה עדיין נגד כל מיני כוחות אגואיסטים, שאדם חייב לעבור עליהם, על כל הרצונות שלו, הוא חייב לעבור עליהם ורק בלהדביק אותם לבינה. ובמאבק הזה אף רצון לא נכנס לארץ ישראל, כולם מתו. רק הדור החדש נכנס. זאת אומרת יש שוב התהפכות המדרגה אחרי ארבעים שנה שהן בסיום של כל התהליך הזה. שכל הרצונות הקודמים, הרצונות האגואיסטים, שהיו נכנעים, אבל בהצטרפותם לבינה היו צריכים למות, אחריהם מת משה ונכנסים לארץ ישראל.

אבל זה כבר בהבנה, בהשגה, בתכונות הבינה, זה כבר גלגלתא ועיניים. בארץ ישראל מתחילים לדבר על אח''פ דעלייה, אז מתחילים מה שנקרא, "מצוות תלויות בארץ", בתוך הרצון. שזה מביא גדלות, שמביאים את הקדושה, כלים דהשפעה, שזה כל מה שקיבלו ועשו במשך ארבעים שנה עם העבודה שהיו צריכים לעשות. הם מכניסים את העבודה הזאת לארץ ישראל ולבית המקדש ובונים את בית המקדש.

ובארץ ישראל כבר יש ממש חיבור בין בינה למלכות. ואז הרצונות, חוץ מלב האבן, מתחילים לקבל חזקת ארץ הקודש. "ארץ" זה רצון, "הקודש", שבינה שולטת על כל הרצונות האלו, ואז נקרא שהם נמצאים במצוות התלויות בארץ. ואז יש בירורים: "שמיטה", "יובל", "פאה", הרבה דברים. בכלל כל המצוות, שאנחנו קוראים שיש כאלה דברים, "מצוות", הן מקבלות אז, מימוש שלהן, כי אדם עובד עם כל תרי"ג הרצונות האלו, הוא מעלה אותם ומתחיל לעבוד איתם. זה נקרא שאדם "מתיישב בארץ ישראל". וגם בזה יש שבטים ודברים, ומייד יש בעיות ומצבים, ואדם צריך עוד לעבור מלחמות כדי לכבוש את הארץ, "כיבוש הארץ" הוא תהליך.

וכל התהליכים האלו שקרו גם בהיסטוריה שלנו, ירידה מלמעלה למטה, צריכים לקרות בכל אחד ואחד בעלייתו מלמטה למעלה. מה ההבדל בין עליה לבין ירידה? בהשתוקקות של האדם מדרגת האפס, מהגלות.

שאלה: למה המקובלים נתנו משל של יציאת מצרים ותינוק שנולד, שיצא מאמא, האם אפשר להגיד על מצבים כאלו שאדם עובר כמישהו שנולד ואין לו שום אחיזה במה שהוא נמצא?

אנחנו רואים שמוציאים תינוק מאמא, אמנם זה נקרא "נולד", אבל מה יש כאן נולד? שיש בו חיים בתוך חתיכת הבשר הזה? מה הם חיים? חיים גשמיים בהמיים בלבד, מנותק מכל המציאות, לא מבין ולא יודע כלום, מטפלים בו בכל וכל, אחרת לא יכול להחזיק את עצמו רגע אחד. הוא לא רואה, לא שומע, אחרי כמה ימים הוא מתחיל להגיב לרעש. גם אם יש לו משהו בעין, הוא לא מגיב. לאחר מכן כשמתחיל לראות, משהו כבר מפריע לו בעין. זאת אומרת הוא ממש מתעורר לחיים, אז האם בצורה כזאת גם אנחנו עוברים את המצבים האלה?

בדיוק נמרץ אנחנו עוברים כאלו מצבים, רק כלפי רוחניות. אז כשאהיה גדול, בגיל שישים, שבעים, ואסתכל על תהליך החיים שלי, אוכל להבין מה עברתי. האם אני עברתי או העבירו אותי בזה, במה אני בעצמי עושה משהו, או שהכוחות והחיים עצמם עשו לי ככה. איפה הייתי מודע לכך שאני נמצא בחיים ויש לפָני תהליך, ואיפה הייתי עוד תינוק או קטן שבכלל לא הבנתי שאני חי בעולם, ואיך. אלא הייתי מבצע את פקודות הגוף כמו בהמה, וכן הלאה.

אז צריכים להבין שעכשיו אנחנו אולי לא יכולים להצדיק מקובלים שכך המשילו לנו את המצבים שלנו, שעכשיו כולנו מתים, ואחר כך אנחנו נולדים, ואחר כך אנחנו תינוקות שאין בנו שום שכל וכלום, ובכל זאת אנחנו עושים פעולות כלשהן, הרבה פעולות, בירורים בפנים, וחיים בזיעה וביגיעה גדולה.

כלפי הרוחניות, זאת אומרת תפיסה, השגה, הבנה ושליטה, כל הפעולות האלו נקראות פעולות בתת ההכרה הרוחנית, בחוסר שליטה מוחלטת. והפעולות האלה מצד אחד הן פעולות של הבחירה הגדולה ביותר, כי אדם נמצא בחושך ובניתוק, וכאן "כל מה שבכוחך בידך לעשות, תעשה", זה מקום הבחירה בשתי הדרגות של הסתר כפול והסתר רגיל. ואחר כך אין כל כך בחירה, אחר כך הבחירה בחשבונות, ביגיעה, אבל לא כמו שעכשיו, דווקא זה המקום המיוחד בכל זאת לחיזוק, לבחירה. ומצד שני, אחר כך כשאדם נמצא בגילוי שליטת ההשפעה, שהוא משליט אותה על עצמו, לא שנעלמת לו הבחירה כמו עכשיו והמעמד שלו אז. אלא אדם פועל כבר מתוך תכונת ההשפעה. לא בהכרח. אדם עובד כל הזמן נגד הרצון, אחרת הוא עושה חשבונות, חשבונות להרוויח.

לא לכל דבר אנחנו נמצא מילים.

שאלה: איך אותו מצב שאנחנו עושים כאן משפיע על מעבר המחסום?

גם הרב"ש אמר לנו שאנחנו יכולים לצאת להתקפה ולגמור את החשבון. כמו שהאר"י אמר לתלמידים שלו, "עכשיו עולים לירושלים, עושים קפיצת דרך, ומביאים גמר תיקון". זה לחוד וזה לחוד.

בכל רגע ורגע בחיים שלנו אנחנו חייבים לעמוד כברגע האחרון. אם אדם לא עומד על כך שזה יקרה, סימן שהוא לא רוצה שזה יקרה. ואם אדם לא רוצה אז זה לא יקרה. כי חייב להיות רצון כמו שמתאר בעל הסולם "חולת אהבה אני", "טוב לי מותי מחיי", "נצחוני בניי". לכן אנחנו צריכים את המאמץ הכללי הזה, אבל האם עכשיו גם הבורא צריך לבצע מלמעלה כתגובה על המאמץ שלנו, שתהיה כזאת תגובה ואנחנו ניכנס ללידה, לתהליך לידה, או לא? אני לא יודע, ואף אחד לא יודע. זה קורה בהיסח דעת, ב"חושך מצרים", מה שנקרא.

ולכן מצד אחד חייבים שתהיה התקפה ושעכשיו זה יקרה. כך אדם צריך להיות דרוך, מוכן לזה. ומצד שני לאו דווקא שזה קורה במצב הזה בדיוק. זה כמו שמסביר בעל הסולם שזמן נתינה לחוד וזמן הקבלה לחוד. שאפילו שנעשה מאמץ ובמאמץ הזה תהיה לנו מלמעלה נתינת המדרגה הרוחנית הראשונה, "שכר ועונש", "גלגלתא ועיניים", תכונת הבינה, תכונת ההשפעה, לאו דווקא שזה יתגלה בצורה מיידית פתאומית, כי גם בזה יש ד' בחינות, התפתחות בהוי"ה, גם זה לא תלוי בזמן הגשמי שלנו, יש בזה מישור אחר של הזמן, לא לפי הזמנים שלנו. אנחנו קושרים רוחניות לגשמיות בשרשראות ברזל. "שם" ו"כאן", זה קורה במקביל. אין זמן, יש איזה מעבר ממימד למימד.

שאלה: איפה אנחנו רואים במצרים שאדם משתוקק כל רגע שעכשיו זה יקרה? אף אחד לא משתוקק שם עד הרגע האחרון ש"דופקים" אותם, וגם אז עושים טובה שהם יוצאים.

במצרים ודאי שלא רואים שרוצים לצאת. עד הרגע האחרון בסיפור הזה, עד שהיהודים עוברים בבתי המצרים, והבורא לא גורם שהם ימצאו חן בעיני המצרים. כדי שיוכלו לקחת מהמצרים את הכלים שלהם. חוץ מכוונות על מנת לקבל, לקחת את הכלים, את הרצונות, וכמה שלא יכולים לקחת זה נקרא, שהכלים נשארים עם הכוונות, רצונות עם כוונות. אבל מה שיכולים להוציא, זה מה שהם עושים, זאת כבר פעולה רצונית. גם ודאי בתנאים שיש איזו פעולה מלמעלה שהרצון לקבל נכנע ומראה במה הוא יכול להצטרף ליציאה ובמה לא.

שאלה: לפי סיפור יציאת מצרים אין מקום אחד להשתתפות עצמית ליגיעה של האדם עד מעבר המחסום.

הכול, כל העבודה ביציאת מצרים היא עבודת פרך של האדם על איך בכל זאת לצאת ממצרים או לפחות להקל על עצמו את שיעבוד מצרים. מדובר אחרי שבע שנות שובע, תוך שבע שנות רעב. שאדם מרגיש שרע לו בתוך הרצון שלו, בתוך האגו שלו, בשליטת האגו שלו. הוא מתחיל לגלות שרע, היהודים מתחילים לגלות שרע, הם רואים שאין להם עתיד, שפרעה הורג את כל בכורי מצרים.

שאלה: האם חוץ מהגילוי הזה יש איזה עניין של יגיעה, עניין של בחירה, חוץ מהגילוי עצמו של הצעקה, מה יש פה? רק מקבלים מכות.

הם לא יודעים איך לברוח, הם רוצים, אבל לא מסוגלים. אנו רואים איך האנושות סובלת. האם היא מבינה למה ואיך? היא מסכימה שזה מהאגו, היא מסכימה שאחד הורג את השני בגלל שאגו אחד רוצה לשלוט על אגו אחר. כולם רואים מה קורה בעולם בגלל הטבע שלנו, שאין שום חשבון מאדם לאדם, רק לבנות את האושר שלו על הצער של הזולת. זה רואים. זה נקרא שנמצאים תחת שליטת פרעה, שהוא השולט עלינו. האגו שלנו כאילו יש איזו שליטה, איזה מלך שאומר: "עכשיו תתנהגו כך, תהרגו אחד את השני, תרוויחו אחד מהשני, תדחפו אחד את השני, ובכל דבר ובכל מצב תחשבו רק איך לנצל את האחר." הוא נותן פקודה ואנחנו כך עושים. זה המצב.

שאלה: אני אומר, עד שהבורא לא בא, ולוקח את משה, ומעביר את פרעה עשר מכות, לא קורה שום דבר. אז למה אנחנו אומרים לאנושות יש מה לעשות, ידפוק אותנו, יעשה מה שיעשה, ואז האנושות תצא מזה, מה יש לאנושות לעשות פה? למה אנחנו באים לאנושות אומרים: "תלמדו חוכמת הקבלה", במצרים למדו חוכמת הקבלה?

בטח.

שאלה: מה עשו במצרים? מה היה להם לעשות שם?

אתה שואל על הסיפור במקרא, או שאתה שואל על התהליך שעובר האדם?

שאלה: אני שואל על התהליך.

אתה שואל כך: כשקשה לאדם בחיים והוא מתחיל להרגיש שהוא נמצא תחת שליטת פרעֹה- לזה מסכימים הרבה אנשים, אפילו כל העולם מסכים, רק לא יודע מה לעשות עם זה. "נכון, אנחנו נמצאים בטבע שלנו, אלה החיים מה אפשר לעשות?" מגיעים אלי אנשים גדולים ביותר מרוסיה שיש להם מליונים שכולם רואים אותם על מסכי הטלוויזיה, הם נוסעים בכל העולם. לאחד יש מטוס פרטי, לשני יש תוכניות בטלוויזיה והוא חופשי לעשות מה שהוא אוהב במקצוע שלו וכן הלאה.

כולם מודים שזה הטבע שלנו, זה האגו שלנו שהורג אותנו, שהחיים האלו הם סך הכול חיים אומללים, אבל מה לעשות. כולם מודים, זה דבר גדול, שלא היה לפני חמישים שנה. זאת כבר השגת השיעבוד, השגה שאנחנו נמצאים בגלות ממשהו. למה הם מרגישים כך? קודם לא הרגישו. כי יש כנגד זה הארה שאומרת להם, שיכול להיות שיש צורת קיום אחרת, אבל בתת ההכרה. כי הם לא יודעים מה זאת הארה, מתוך זה הם אומרים שזה שעבוד.

אם כך השאלה, ממתי להתחיל ללמוד תורה?

שאלה: לא. במצרים צעקו מספיק חזק, מתוך הצעקה התחיל התהליך לנוע. למה יש עניין של לימוד חוכמת הקבלה? אנחנו צריכים להגיע לצעקה מספיק חזקה, ואז אולי יתחיל תהליך מלמעלה. כאילו, מה יש פה עכשיו עניין של לימוד קבלה?

השאלה היא איפה במצרים למדו חוכמת הקבלה, למה אנחנו צריכים ללמוד? נחכה, יבוא איזה משה, ימשוך אותנו, ונצא.

במצרים מדובר בהתפתחות מלמעלה למטה. היהודים ידעו שהם יהודים. אם מדברים על הדרגות של ירידה מלמעלה למטה, על המדרגות, או לפי ההיסטוריה. הם ידעו שהם יהודים, ידעו את העיקרון של "ואהבת לרעך כמוך". הם לא החליפו את השמות שלהם.

הם חיו יחד, עבדו יחד, הרגישו את עצמם משועבדים יחד. אפילו כשהיו בשבע שנות שובע, שבע שנות השובע האלה, מה הן היו? הם לא היו עובדים עבודה זרה, על מנת לקבל, הם היו ממשיכים במצרים לעבוד כמו עִם יעקב. יעקב היה ביניהם, יוסף היה ביניהם. זאת אומרת, אלה דרגות הקדושה, הם המשיכו את זה בתוך הרצון לקבל עד שהתגלה רצון לקבל יותר גדול, זאת אומרת, היתה הקומה מלמעלה, בקדושה, ואחר כך התחיל הרצון לקבל להתגבר עליה, ואז נעשו שבע שנות רעב. כשהם לא יכלו להתמודד עם הרצון לקבל הזה והוא התחיל לשלוט עליהם.

אנחנו לא נמצאים במצב כזה. אנחנו הרי נמצאים אחרי השבירה, אצלם זאת מדרגה רוחנית יותר, מדרגה רוחנית פחות. כמו שלומדים שיציאת מצרים היא אותו גובה גאולה כמו הגלות אחר כך, כמו גלות בבל. האם אפשר להשוות דבר כזה? שכאן גלות וכאן גאולה? אלה דברים יחסיים מפני שהכול בדרגה הרוחנית. אין להשוות. זה שהם הרגישו שהם נמצאים בשליטת פרעה, "ייאנחו בני ישראל מהעבודה", בפתאום ורעמסס שבנו, בני ישראל שידעו את זה, היו נמצאים בדרגה רוחנית.

אנחנו נמצאים לגמרי בשבירה, אין אף אחד שקשור במשהו עם הקדושה, עם השפעה. אצלנו זאת עבודה אחרת לגמרי, רק המאור המחזיר למוטב יכול להשפיע עלינו. לכן חכמי התלמוד הכינו לנו כזה תיקון. לפני המשבר, לפני השבירה לא יכלו להכין לנו את התיקון הזה. לפני כן כמו שכותב בעל הסולם, היה מספיק התיקון "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, על הארץ תישן". אדם בזה מקטין את הרצון לקבל שלו וממשיך. כי מלכתחילה הוא נמצא בקדושה, הוא לא שבור, זה בסדר גמור. זאת אומרת אלה סימנים שאדם מקטין זה לעומת זה. ודאי שהם לא היו צריכים לחיות בצורה כזאת, הם היו ממש בכלים רוחניים. ועכשיו כדי לצאת מהקליפות, מהשבירה, אדם לא יכול לעשות זאת, רק בבירור האור.

שאלה: מה זאת אומרת להיות במצרים בכלים רוחניים?

להבין ולהכיר שבאה שליטה חדשה ששולטת עלי, אבל אני יודע מה זאת ההשפעה ואני נמצא בלרצות אותה ולא יכול.

שאלה: אני מנסה להבין את הנוסחה. אם במצרים הם בדרגה רוחנית מסויימת ומה שמשחרר אותם זאת צעקה לא מודעת, אז היום האנושות שהיא בשבירה מוחלטת, כמה דרגות מתחת, היא צריכה להתחבר למאור שמחזיר למוטב? איך היא יכולה לעשות את זה?

היום האנושות מתחברת למאור המחזיר למוטב על ידי הפצת חוכמת הקבלה מצד אחד, ועל ידי ייסורים מתגברים מצד שני, שאין להם ברירה. אז בני ישראל היו במצרים, היום אנחנו לא בחזקת "בני ישראל". היום אנחנו ממש בקליפות, "כולם כבהמות נדמו" ואין לנו שום דבר מהקדושה, חוץ מנקודה, ניצוץ מהמסך שאיבדנו.

הם לא איבדו את המסך, הם היו קצת למטה, אחר כך למעלה, למטה, למעלה, כל הגלויות האלה. מה הייתה גלות בבל, לפי המאור? זה נקרא "גלות"? לעומת הדרגה הקודמת זאת הייתה גלות, לעומת מצרים זאת הייתה גאולה. זאת הרמה שבה אדם נמצא. או שיש לו מיליארד, והוא מאבד ונשאר לו מליון. או שיש לו עשרה שקלים בכיס והוא מרוויח מליון. יש הבדל. זאת גלות וזאת גאולה.

זה היה לפני חורבן הבית השני, סופית. מחורבן הבית השני והלאה, אנחנו לא שייכים לרוחניות. ואני לא רוצה יותר לדבר על מצרים, כי קודם כל בשביל מה לנו להיות שם, ודבר שני יש הרבה הבחנות שאני לא יכול לבטא, אתם עוד לא מסוגלים לקלוט, וגם אני לא יכול לבטא, זאת בעיה, חסרות מילים. זה עוד יבוא.

אבל עכשיו, פעם ראשונה בהסטוריה, אנחנו תמיד מדגישים שפעם ראשונה המצב שלנו הוא שאנחנו עולים מלמטה למעלה. לפני כן הכול היה שורשים עליונים היו נוגעים בענפים הגשמיים, מלמעלה למטה. עד היום, כמו שהאר"י כבר קבע, הכל ירד למטה. תתחילו לעלות. ואז יש תהליך מהאר"י והלאה, תהליך העליה. לא היתה קריאה כזאת, משימה כזאת, לא היה מצב כזה. בחינה ד' בתוכה, בכל העוצמה שלה נמצאת ב"על מנת לקבל".

על מנת לקבל לפני חורבן הבית השני? מה זה "על מנת לקבל"? זאת אומרת, גלות מצרים שהיתה עבודה בחומר ולבנים זאת הייתה עבודה שהם קבעו שזה כך, ועכשיו אם נלך לבני תורה, ונשאל אותם "האם אתם נמצאים בגלות". "אנחנו בגלות?", חסרים כמה מליונים, חסרה עוד שליטה, עוד משהו. חוץ מזה, "אנחנו"? איזו גאוה, איזו שלמות.

זאת גלות? כך ההרגשה הפנימית שלהם: "אנחנו מבינים, אנחנו יודעים. מי כולם לעומתנו" לא שאני מזלזל בהם או רוצה להגיד עליהם משהו. אני אומר שהם לא מכירים את הגלות. זאת הגלות האמיתית. אם אדם מכיר שהוא נמצא בגלות, הוא כבר מתחיל לקראת הגאולה.

שאלה: אני רוצה להבין איך קורה בתהליך שבן אדם עובר במצרים, ביציאת מצרים, קריעת ים סוף, ההשתוקקות שלו להידבק לתכונת ההשפעה, מגיע באיזשהו שלב למדבר, ואיכשהו יש תהליך של נסיגה, הוא רוצה לחזור למצרים כי היה לו טוב שם. הוא זוכר שהיה לו טוב ורוצה לחזור חזרה.

לא קורה לך בחיים, שאתה מחליט, ממחר והלאה, אני קורע את עצמי, חברים, לימוד, קם בבוקר, למה? בא רצון חדש. לא אותו רצון שמתוכו החלטת שאתה משקיע את עצמך עד בלי די, אלא בא רצון חדש. ברצון חדש אתה אדם חדש, זה לא אותו אדם שהיה קודם. "מה אתם רוצים ממני? אני אפילו לא זוכר מה שהיה. שמעתי, או כך אמרתי? לא, זה לא אני". זה באמת כך. אז אין כאן שאלה. כל רגע הרצון מתחלף, ואדם לא יכול להמשיך אותה החלטה למצב החדש. הוא חייב להחליט מחדש. לפעמים זה קורה, לפעמים יכול ולפעמים לא.

שאלה: רואים בקונגרס שכל אדם שמתחבר ל"בני ברוך" ולומד באיזשהי צורה, לא משנה איך, וכמה, תוך זמן מאוד קצר הוא מגיע לאיזשהי תפיסה "בני ברוכית" של המציאות. השאלה היא איך אתה רואה במימדים של עם, מה יקרה עם העם הזה, לאיזו תפיסה הוא יגיע, מה יהיה קו המחשבה שלו בצורה עממית, כשהוא יתחיל לקלוט את המסר שלנו?

מתי עם ישראל יתחיל לקלוט את המסר שלנו? איך זה יקרה לו? גם בעל הסולם, כשכתב את "דור האחרון", הוא סתם שיעֵר לעצמו כל מיני אפשרויות שמצטברות כך, מתראות כך, פחות או יותר, מתוך החוקים שאפשר לדבר עליהם לעתיד. אנחנו לא מודעים עד כמה שהמצבים שעוד לא התלבשו בחומר הם ממש באפס בטחון שיקרו. אני ממש לא יכול להגיד.

זאת אומרת, זה יכול להיות כך וכך, אין לי מה להגיד. מלחמת עולם שלישית ורביעית, נלך בדרך תורה או בדרך ייסורים. אנחנו אומרים כך בגלל שבעל הסולם כתב. אבל האמת, שאין בזה שום החלטיות.

מי אני שאגיד כך על בעל הסולם? אני יכול להגיד ואתם גם תיראו. שמקובל שאומר משהו על העתיד הוא כמו נביא. הוא אומר משהו על העתיד יותר מתוך בעִיתו, הוא יכול להגיד. כי "בעִיתו" זה נקרא לפי חוקי הטבע, שכך וכך תהיה ההתפתחות ללא ההתערבות שלנו.

אז באמת אנחנו רואים את מה שכתבו נביאים, אילו צרות, אילו דברים, אפשר בכלל שיקרה דבר כזה? נשים רחמניות אוכלות את הילדים שלהן. האמת שגם היו דברים כאלה בהסטוריה. אבל אף אחד לא יודע. אני לא יודע. והאמת שאני לפעמים רק מעורר את השאלה: " איפה זה, למה לא". אבל באמת, לא מדאיג אותי כל כך. זה צריך לקרות, יקרה. מתי? מה זה חשוב לי? אני לא יודע את כל החשבונות.

שאלה: אני לא שואל על חשבונות איך יקרה ומתי. אני שואל איזו הבנה יכולה להיות ברמה של העם, מה הם יבינו? מה ישב להם בראש, מה ישב להם בלב? ברמה העממית. אצלנו בבני ברוך זה הקודקוד של הפירמידה, תוך זמן קצר שאדם מתחבר אלינו, הוא מקבל איזה דגם כזה. כל אחד שעכשיו יקום, יגיד משהו, אתה רואה שכבר יש בתוכו את הדגם. גם בחו"ל, לא משנה איפה. יש דפוסי מחשבה ותפיסה ביחס למציאות. אבל מה יקרה בבסיס של הפירמידה?

אני חושב שגם לעם תהיה במשהו אותה צורת המחשבה כי אנחנו מחדירים בהם את זה. על ידי כל ההפצה הזאת אנחנו מחדירים לעם את המחשבות שלנו, את התפיסה שלנו, את הגישה שלנו. זה כל מה שאנחנו עושים. אנחנו דוחפים לו את הצורה שלנו. את הצורה, את תפיסת המציאות, היחס לחיים, לרוחניות, לכל.

זאת אומרת, את הדמות שלנו אנחנו מטביעים בו על ידי ההפצה. אז ודאי שיהיה להם במשהו, לא בדיוק, כאן אתה יכול לשבת עם חבר מדרום רוסיה, ולדבר, אם לא אותה שפה, אז אותם הנושאים. אותם הדברים ואותו יחס והכל. וכאן זה יהיה כמעט אותו דבר. תהיה הבנה וגישה ממש כך. זה בטוח.

והשלבים הראשונים ודאי שיהיו הפוכים כי כמו שבאים אלינו אנשים ואנחנו רואים, חודש, חודשיים, ואפילו חצי שנה, עד שמתחילים.

אתה מדבר על אנשים שכבר נמצאים בלימוד הרבה זמן. אפילו שבאים אלינו, עד שמתחילים לקבל כמה מכות פנימיות, זעזועים כאלה, ואז הנענועים האלה מתחילים לשנות להם את הגישה, היחס. אחרי זה אדם מתייצב בצורה אחרת. כדי לעבור ממצב למצב, הוא חייב לקבל זעזוע. מתייצב בזה קצת, כאילו רוצה לחזור לסורו, שוב מקבל זעזוע. וכך בונים אותו בכל מיני זעזועים כאלה.

זה יקרה גם בעם. ואני חושב שבלי פעולות חדות כאלו, מפני ששם הכמות גדולה, שָם יש מסה, שמעכלת ללא שום השוואה ממש, דרך פרט ודרך כלל. "צרת רבים חצי נחמה", הם פשוט ירגישו, שהם מסכימים, מבינים, כך תופסים את החיים, את העולם. שינוי הערכים. כמו דעת הקהל הגדול שמסתובב פתאום. אתה רואה במדינה, פתאום אתה אומר: "מה, כולם השתגעו? כולם ככה?" כן. פתאום יש כזה זעזוע. והם בעצמם מבינים "מה קרה, מה פתאום אנחנו מתחילים לחשוב ככה?"

בישראל זה מורגש מאוד לפעמים. אנחנו רואים, וזה קורה. אבל, נראה לי שזה צריך לקרות מהר מאוד. אולי עוד חצי שנה של הפצה טובה.

שאלה: אנשים פוחדים לאבד את מה שיש להם.

אנשים לא פוחדים לאבד את מה שאין להם, מה שלא מרגישים שישנו. הרב"ש נותן דוגמה כזאת. מישהו שלח לחשבון הבנק שלך מיליון דולר, ולך אין מה לאכול, ואתה לא יודע שזה שוכב אצלך בבנק. מה זה יעזור לך?

אותו דבר כאן. יש לפני האדם אוצר גדול מאוד שיכול להעלות אותו למצב שהכול שלו, והוא לא מכיר בזה. זה מה שאנחנו מנסים בעצם להראות בהפצה שלנו לעולם. שיש אמצעי לפתוח את הכספת ולהוציא משם כמה שאדם רוצה.

(סוף השיעור)

Каббала Медиа

Каббала Медиа

Мой архивВойдите, чтобы ставить лайки, сохранять и подписываться на видео

Клип "Кампус Каббала"

Клип "Кампус Каббала"

Клип "Кампус Каббала"

Каббала МедиаCopyright © 2003-2026 Бней Барух – Ассоциация "Каббала Ла-Ам", Все права защищены

Мой архив
Войдите, чтобы ставить лайки, сохранять и подписываться на видео

Каббала Медиа
Copyright © 2003-2026 Бней Барух – Ассоциация "Каббала Ла-Ам", Все права защищены