חיים חדשים

תכנית 1285

התמודדות ומניעה של חרם חברתי

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 23.10.20 - אחרי עריכה

אורן: היום נציג בפני הרב לייטמן סיטואציה מהחיים, סיטואציה לא פשוטה, אפילו כואבת. ננסה ללמוד ממנו איך להתבונן עליה דרך תפיסת העולם האינטגרלית הכול כך מיוחדת שהוא מלמד אותנו בדרך לחיים חדשים.

ניצה: הסיפור שלנו היום הוא על ילד כבן עשר, שחווה חרם חברתי, נידוי חברתי מילדים בכיתה שלו. זה משהו שכבר עובר עליו כמה חודשים, תקופה ארוכה. הוא לא משתף אף אחד מסביבו, הוריו לא מודעים לזה והוא בעצם מתמודד עם המציאות הזאת לבד. ההורים שמים לב שהילד לא שמח, הוא הולך בלי מצב רוח לבית הספר. הרבה פעמים הוא מתעורר בבוקר ואפילו מביע רצון לא ללכת לבית הספר. הרבה פעמים הוא מתעורר ואומר שכואבת לו הבטן והוא מחפש כל מיני סיבות למה לא ללכת לבית הספר.

בכל פעם שההורים מנסים לדובב את הילד ולנסות להבין מה עובר עליו, מה קורה לו, הוא לא משתף פעולה ולא מספר להם. יום אחד בזמן שהילד נכנס למקלחת, ההודעה בטלפון שלו צלצלה לפתע, ואמו ניצלה את ההזדמנות, הרימה את הטלפון ופתאום היא נחשפה לשורה של הודעות נוראיות כלפי הילד. זה נמצא בתוך הווטסאפ הכיתתי, יש בו קבוצה שבה כל אחד כותב דברים, והיא מגוללת את ההודעות, מסתכלת עוד ועוד ונהייה לה "שחור בעיניים" ממש. פתאום היא הבינה שהילד שלה עובר התעללות מתמשכת, כנראה כבר הרבה מאוד זמן, ובאמת כל הסימנים שנראו קודם כחוסר מצב רוח ואפילו של איזה סוג של דיכאון, פתאום הכול מובן לה.

אבל אם בדיוק ברגע הזה היא מבינה שהיא לא יודעת מה לעשות עכשיו, אז מה לעשות עם המידע שיש בידיה? קודם כל כמובן שהילד לא יודע שהיא יודעת, כי מן הסתם היא הסתכלה בטלפון שלו בלי רשותו, ללא הסכמתו. אבל עוד לפני שניגש לפתרון, איך מתמודדים עם מצב כזה, היינו רוצים לשמוע ממך, מאחר ובחרנו בסיפור הזה, כי הוא סיפור מאוד כואב, אבל מאוד מאוד נפוץ. בשנה שעברה היו מספר מקרים קיצוניים שהביאו את הילדים בסופו של דבר להתאבדות, הילדים ממש שמו קץ לחייהם ורק בדיעבד התברר שהם חוו חרם. זאת אומרת, אף אחד לא ידע, לא היו סימנים מקדימים, לפחות מבחינת ההורים.

מאחר והסיפור הזה כל כך כואב, אז קודם כל נרצה להבין את הסיבות שלו. למה בכלל ילדים צעירים, וזה בדרך כלל קורה בבית הספר היסודי, בטווח של הגילאים 10, 11, ילדים שלא מזמן רק היו בגן ולא מזמן נולדו, פתאום מפתחים סוג של שנאה או רצון להתעלל בילד. הם בוחרים ילד, ועושים לו את המוות. מאיפה בכלל מגיעה התופעה הזאת?

התופעה הזאת היא תופעה טבעית לגמרי, יצר האדם הוא רע מנעוריו, זה מה שאנחנו נולדים אתו, עם היצר הרע, עם רצון להזיק, עם רצון לשלוט, תמיד לבדוק האם אני נמצא במצב של ביטחון, של שליטה וכן הלאה. במיוחד בגיל צעיר אנחנו קופצים על כל הזדמנות אם יש לנו אפשרות להגדיל את הגאווה שלנו. זה קורה גם אצל בנים וגם אצל בנות, והייתי אומר שאצל בנות זה אפילו יותר מאשר אצל הבנים, כי לבנים יש יותר עיסוק חברתי, כדורגל, וכל מיני דברים, מה שכן אצל הבנות התחרות מתחילה אם לא מכיתה א' אז ג', ד' וכן הלאה.

זה טבעי גם לגברים וגם לנשים, לכל הגילאים. אנחנו רואים את זה בתינוקות, כשהם עדיין לא יודעים ללכת אבל הם יושבים על הרצפה ולא נותנים אחד לשני שום דבר. ככה זה, "יצר האדם רע מנעוריו". מה לעשות עם זה? הייתי מקצר את כל השיחה שלנו לדבר הכי פשוט ויחידי שיכול לעזור, וזה להקדים תרופה למכה. לדבר על כל המצבים הללו כאילו שזה לא קורה אצלנו, בסרטים קצרים, בכל מיני סיטואציות שאנחנו דווקא רוצים לברר אותן בינינו. ואם אנחנו לוקחים, נגיד, כל כיתה, בגילאי 8 עד 12, בגילאים האלה אפשר לארגן אותם, אז אנחנו עושים בכיתה תיאטרון, ובתיאטרון הזה אנחנו מבלבלים אותם, האחד גדול והשני קטן, אחד חלש ואחר טיפש, או חכם וכן הלאה. כל אחד חייב לגלות את התפקיד שלו, ואז, על ידי זה הם יודעים איך לצאת מעצמם ולהתלבש במשהו אחר. כך כל אחד ואחד.

ניצה: "לגלות את התפקיד שלו", הכוונה לחשוף מה הוא חושב?

לא, לא. אני לא דורש ממנו שום דבר.

ניצה: אז מה?

אנחנו נשחק בתיאטרון, ואז בצורה כזאת כשאנחנו מחליטים ביניהם על התפקידים, אנחנו בזה מלמדים אותם איך לא להיות כל הזמן במה שהם, אלא שיש מצבים אחרים, יחסים אחרים, צורות חדשות אחרות. כך הם מתרגלים לא להישאר בתוך מה שהחברה, או איזו מילה, או איזה יחס הכניס אותם לכך.

ניצה: התיאטרון הוא סביב נושא מסוים?

כן, נגיד שאנחנו משחקים בקבוצה, או באיזו כיתה, ויש שם כאלו וכאלו. או שזו אפילו לא כיתה בבית ספר, אלא סתם איזו סצנה. וכך אנחנו מוציאים אותם, העיקר להוציא כל ילד וילד מהפינה שלו, לתת לו תפקיד שונה ממה שהוא כנראה נסגר שם. לכל אחד יש פינה שלו, לכל אחד. אנחנו מוציאים אותו על ידי התפקיד, הוא צריך לשחק משהו אחר, ואז הוא מבין שיש משהו אחר, יש מצבים אחרים, והוא לא חייב להיות רק בזה.

אותו ילד, מתוך התפקיד שלו, הוא משחק כלפי ילדים אחרים, והם מתוך התפקיד שלהם, משחקים אחרת כלפיו וככה אנחנו מתחילים לערבב אותם, לתת להם הרגשה שהכול הולך ובא ואין בזה שום דבר ממשי. אתה יכול להיות רע, ואתה יכול להיות טוב, שקרן, ואמיתי, חכם וטיפש.

בכל דבר ודבר, בכל אדם ואדם יש הכול, להסביר להם את זה במשך בניית התיאטרון הזה, זו חובה. אנחנו בעצם לא בונים מהם בני אדם. הם לא כשירים לתפקידים נכונים, אינטגרליים כאלה בקבוצה. חבל.

ניצה: מהו העיקרון האינטגרלי שבעצם עומד מאחורי התיאטרון הזה, מה הרעיון?

כל אדם, כל אחד כולל את כולם, ולכן הוא יכול להיות בכל מיני תפקידים. גם טיפש, גם חכם, גם פזיז, גם עצלן, גם ככה וגם וככה, כולם, גם הבנות לפי הסגנון שלהן וגם הבנים לפי הסגנון שלהם.

ניצה: זאת אומרת שעכשיו, אם הייתי צריכה לארגן כיתה כזאת, אז הייתי בעצם שמה לכל אחד פתק עם תפקיד " היום אתה משחק את הילד המופנם", "אתה את הילד המצחיק", ו"את את הילדה החכמה".

לא היום, עכשיו.

ניצה: עכשיו, ברגע זה. כן.

ובעוד חצי שעה מתחלפים.

ניצה: מחליפים תפקידים.

מחליפים הכול, הפוך. בעוד חצי שעה עוד פעם להפוך, וכך את מבלבלת אותם, אף אחד לא יישאר בתוך הקונכייה שלו ובתוך הסגירות שלו, הפחדים שלו. לא, כל זה מתחלף.

ניצה: התפקיד שהוא מגלם עכשיו בתיאטרון הוא בעצם סביב תכונה מסוימת?

"עכשיו אתה הולך לשחק תפקיד של, זה לא חשוב, נגיד קמצן".

ניצה: סביב תכונה מסוימת.

כן. ובעוד חצי שעה, ההיפך. לא קמצן, אלא חכם, אחר כך פזרן, אחר כך פחדן. אחר כך עשיר, אחר כך גיבור. כל מיני כאלה דברים. ואז אנחנו מזיזים אותם בפנים, הם מתחילים לראות עד כמה יש כאן פינות, כמה תפקידים יש כאן, כמה שיש כאן חילופי מצבים ויחסים, והם לא יכולים להישאר באשר הם כאן.

אורן: אנחנו נותנים להם גם לשחק תפקיד של ילד שהוא מחרים, או מוביל חרם חברתי כלפי ילד אחר, מנהיג של חרם? מצד שני תפקיד של ילד מוחרם, ומצד שלישי תפקיד של המצטרפים לחרם? גם את הסיטואציה הזאת אנחנו מכניסים?

כן, אבל לא מיד. תעשו קודם מה שאני אומר, תכינו אותם בכל מיני כאלה חילופי מצבים, אחר כך את הסצנות שלך.

אורן: באופן טבעי יש ילדים שהם יותר כוחניים מלידה ויש ילדים שהם יותר חלשים, מופנמים.

אז מה? תן דווקא לילדים מופנמים כאלו תפקיד של גיבור, מציל. כל מיני דברים כאלה.

אורן: האם משחקי התפקידים האלה ישנו את התכונות המולדות של הילד, את הנטיות הטבעיות שלו?

את זה אנחנו לא יכולים אף פעם לעשות, אבל אנחנו מלמדים אותם איך לעשות לזה השלמה.

אורן: מה זה אומר השלמה?

השלמה, כל אחד ואחד כך משלים את עצמו לאיזשהו אדם ממוצע.

אורן: האם משחקי התפקידים האלה ינטרלו את הדחף הטבעי שיש לאדם? אמרת שיש לאדם יצר רע מנעוריו, רצון להזיק, רצון לשלוט.

יצר הרע מקבל אלף ואחת צורות. אלא אם אתה רוצה כבר לעבוד נגד יצר הרע, זה כבר משהו אחר.

אורן: אני רוצה למנוע חרם חברתי. התחלנו מתמונה של חרם חברתי, שזו סיטואציה נוראית, אני רוצה למנוע אותה. האם משחקי התפקידים האלה ימנעו חרמות חברתיים?

כן.

אורן: המקום הזה הוא יפהפה ומקסים והגדרת אותו, "להקדים תרופה למכה".

כן.

אורן: הבנתי איך מקדימים תרופה למכה, ועכשיו אני רוצה לחזור לסיטואציה הספציפית שהצגנו בתחילת התכנית. אני לצורך העניין האימא. אני גיליתי, הילד לא סיפר לי, שעכשיו במשך כמה חודשים עושים לו בכיתה את המוות. אני קרועה מבפנים, אני לא יודעת מה לעשות. זאת הסיטואציה, זה הבן שלי, אלה החברים שלו לכיתה והוא נמצא במצב קטסטרופלי. רק עכשיו גיליתי את זה, הוא עוד לא יודע אפילו שאני יודעת. מה אני מתחילה לעשות?

יש לי פה במפה כמה גורמים. יש את הבן שלי, יש את הילדים בכיתה שמחרימים אותו, יש את המורה של הכיתה, יש את ההורים של הילדים המחרימים. אלה הגורמים העיקריים פה במפה, זה כמו באיזה משחק מלחמה כזה. איך עכשיו מתוך תפיסת העולם האינטגראלית היית ממליץ לי, האימא, להתחיל להתנהל? מה הצעד הראשון שאני עושה, כי אני פשוט במבוכה?

קודם כל, הכי טוב להזמין את כל הכיתה, או לפחות את החברים שלו, "חברים" במירכאות, להזמין אותם הביתה, ליום הולדת, או כל מיני דברים כאלה, ולעשות להם קצת מסיבה.

ניצה: הם בדרך כלל לא מגיעים, אגב. זה אחד מהדברים, לפעמים ילד שהוא מוחרם יכול לעשות מסיבת יום הולדת, ואף אחד לא יבוא.

זהו, בסדר.

אורן: רק על זה אתה מתאבד. תדמיין את הסיטואציה, עשית מסיבת יום הולדת ואף אחד לא בא. אתה יכול ללכת עכשיו לבית קברות, אתה לא קיים, מחקו אותך מהעולם. אתה פשוט לא קיים.

אז רק תיאטרון.

אורן: איזה תיאטרון היינו עושים?

רק תיאטרון בכיתה, שעל ידי התפקידים ההכרחיים האלה שאתה מפיל עליהם, אתה מוציא אותם ממה שהם חיים, שהם יחיו יחסים אחרים.

אורן: כדאי לאימא לומר לילד שהיא יודעת או לא?

לא. אימא צריכה להתייעץ עם המורה ולייעץ למורה כך לעשות.

ניצה: הנטייה הטבעית של האימא, או כל הורה שמגלה מצב כזה, הוא קודם כל להגן, לגונן על הילד שלו, ועכשיו ללכת ולתקוף את כל מי שאפשר. אם זה את ההורים של הילדים, איך הם גידלו כאלה ילדים, ואת המורה, איך הוא לא שם לב.

זה לא טוב, זה לא יעשה שום דבר.

ניצה: זו הנטייה הטבעית, אבל זה לא יועיל. בעצם אתה אומר, שהפעולה הנכונה היא לא לספר לילד, אלא קודם כל לגשת למורה, ולספר לה על הדבר הזה, ולהמליץ לאותה מורה שנניח לא עברה איזשהו חינוך אינטגראלי, והיא לא מודעת לשיטה הזו, להמליץ לה ליישם את התיאטרון, משחק תפקידים.

בבית ספר יש גם פסיכולוג וכן הלאה, אני לא יודע בדיוק.

אורן: כן, יש בכל בית ספר.

זהו. אז ללכת אליה ולהתייעץ איתה. לא בצורה ישירה עם המורה כאילו היא באה ללמד את המורה מה לעשות.

ניצה: האם יש דרכים נוספות בעצם לטפל בעניין הזה?

להשפיע על ילדים?

ניצה: כן.

אני לא יודע. האמת לא חשבתי על זה, אבל נראה לי שזה הדבר הכי טוב.

ניצה: אני רוצה קצת לספר לך, לשתף אותך, כי הוצאנו מתוך האינטרנט הרבה מאוד משפטים שילדים שהיו מוחרמים לאורך תקופה אמרו על עצמם. בוא ננסה רגע להבין מה עבר עליהם, וגם למה הם לא שיתפו, למה הם כל כך נבוכים ברגע הזה ואפילו את ההורים שלהם הם לא שיתפו.

אני אגיד כמה דברים שאמרו הילדים, כדי להרגיש אותם. קודם כל הם אמרו, "אני באמת לא יודע למה עשו עלי חרם. אני באמת לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד".

וכששאלו אותם, למה לא סיפרת להורים שלך? הילד אמר, "כי זה מביך אותי. הם ישאלו אותי "למה?" ואני אפילו לא יודע להגיד למה. וחוץ מזה, ההורים שלי יחשבו שאני מסכן, ואז ההרגשה עוד יותר נוראית".

שאלו את הילד על מי הוא כועס, אז הוא אמר ש"הוא כועס על החברים שלו שבכזו קלות סובבו לו את הגב. ואפילו על אלה שלא הגיבו". הרבה פעמים במצב של חרם יש ילדים שלא באמת באים בכל הרוע, אבל הם מתעלמים. הם רואים את המצב, ובוחרים לא להגיב כדי לא להסתבך עם החבר'ה החזקים והם פשוט הופכים להיות שקטים, לא מגיבים. הוא כעס עליהם מאוד. הוא תיאר כמה הוא היה מפוחד, וכמה הוא הרגיש לבד, ושאף אחד בעצם לא אוהב אותו. ככה בעצם הרגיש הילד.

האם הורה ששם לב שהילד שלו באמת בלי מצב רוח, לא טוב לו, האם הוא יכול בכלל לדובב אותו לשתף, לספר מה עובר עליו? זה בכלל נכון?

לא. זה לא נכון וזה לא בטבע של הילד.

אורן: למה?

ככה. אתה יכול לשאול מה שאתה רוצה, אבל ככה. הילד לא ידבר על זה עם ההורים. הוא סובל בפנים וזהו.

אורן: זהו, הוא מתפוצץ.

זה לא חשוב. ההורים הם לא הכתובת.

ניצה: אז קודם כל הבנתי עיקרון ראשון פה, אין לי מה לנסות לדובב את הילד.

לא. הוא יגיד לך "הכול בסדר. מה את רוצה? עזבי את זה".

ניצה: נכון. זה בדיוק מה שהוא אומר.

מצד הילדים בכיתה, הם אומרים, "אנחנו לא אוהבים אותו, אנחנו לא חייבים להיות חברים שלו. למה אנחנו חייבים?", "זה רק משחק, צחקנו". "הוא קצת מוזר, הוא מפריע לנו. כשהוא מגיע הוא מיד עושה מצב רוח לא טוב בכיתה". כל מיני אמירות מהסוג הזה זה מה שבעצם ילדים אמרו עליו.

אורן: "הוא לא בא לנו טוב בעין". הוא כאילו משבית שמחות, אז מה יש להתייחס אליו טוב? היה עדיף שיעוף מפה, יעבור בית ספר וזהו, יתרחק מהעולם. מבחינתנו זה היה הכי טוב.

ברור.

אורן: ננסה לדבר על הילדים האלה מצד מה שהם מרגישים. הם מרגישים שהוא ממש מפריע להם, "לא בא לי טוב בעין". איזו סימולציה של משחק תפקידים אתה יכול לתפור שהיא תהיה כבר למצב הכואב הזה?

להכניס אותם לתיאטרון.

אורן: מה יהיה בתיאטרון?

בתיאטרון הזה כולם יצטרכו לדבר ויצטרכו להתקשר זה לזה.

אורן: תן לי סצנה ספציפית כשהמקרה הזה כבר קורה, כשזאת האווירה בכיתה. לא בטיפול מקדים, אלא שזה כבר קרה. הקבוצה נכנסה לסיטואציה כזאת קשה, תן לי, תגדיר לי, תוביל אותי לתוך סצנה מסוימת.

נניח שהם עוברים איזה מקרה בטיול וצריכים להציל איזה חבר מתוך בור. ואז כולם דנים איך לעשות את זה, באיזו צורה, וכל אחד ואחד משתדל להביא משהו ולעשות. בזה אתה מכניס אותו לקבוצה שעוסקת בהצלה, ששם כל אחד ואחד מרגיש חלק מכולם. וכך הוא לאט לאט שובר את המחיצות בינו לבין האחרים.

אורן: איזה תפקיד היית נותן בסצנה שתיארת עכשיו למנהיג של החרם, לילד שמנהיג את החרם, או לילדה שמנהיגה את החרם?

את זה צריכים לברר בצורה מדויקת. ודאי שטוב לתת לילדה להיות מנהיגה, או לילד להיות מנהיג, אבל בתנאי שהמנהיג הזה לפי ההופעה הזאת צריך להשתמש בילד המדוכא ולמשוך אותו אליו כשותף. צריכים לראות, אלה דברים שהם מאוד מורכבים. אפשר לעשות מזה הרבה דברים.

אורן: מה העיקרון המוביל?

העיקרון המוביל שאתה בונה בתיאטרון חיים חדשים. ששם הילד הזה נמצא בתפקיד הטוב, שמגיע לו, אחר, וכך כולם.

אורן: זה מאוד יפה. עכשיו יש לי שאלה, נאמר שאנחנו עושים כזה דבר בכיתה, אז יש לנו שעה שעתיים, נהיה בתוך זה זמן מסוים. גמרנו את התיאטרון, כל אחד חוזר למשבצת שלו.

לא, זה כבר משתנה. זה משפיע על כולם.

ניצה: מה זה בונה בהם בעצם, סרט חדש?

חיים חדשים. ילדים חיים לפי זה.

אורן: לפי מה?

לפי סצנות שהם רואים בחיים.

אורן: זה נכון רק לילדים דרך אגב?

במיוחד לילדים.

אורן: עכשיו אני רוצה לעבור למורה, תחשוב רגע שאתה המורה שבכיתה שלך קרה כזה דבר, אתה בעצם כישלון אם בכיתה שלך, שזו קבוצה בעצם, קרה כזה מקרה.

זה לא כישלון כי לא מטפלים בזה. ככה הם הילדים.

אורן: אז מה אתה צריך עכשיו לומר לעצמך כדי להתחיל להוביל שינוי חיובי?

לעצמי?

אורן: כן, אתה המורה וזה קורה בכיתה שלך ופתאום זה התגלה.

שככה מחנכים אותם בבית וכך זה האופי שלהם. הילד רואה דוגמה מהאבא שלו שכנראה שתלטן במשפחה, או מהאימא שכך מתנהגת, אם הבת מגיעה גם בצורה כזאת שהיא לא צנועה ורוצה להיות מלכת הכיתה.

אורן: האם כדאי לך לשנות את היחס שלך למנהיגי החרם?

בתור מורה?

אורן: כן.

אני לא חושב. בדרך כלל זה לא משפיע על היחס בין התלמידים.

אורן: האם כדאי לך לתת לך יחס מיוחד לילד או לילדה שאותם מחרימים?

גם לא, זה לא יעזור להם בחיים. אנחנו צריכים לשנות את היחסים. בקיצור, אנחנו צריכים לטפל בילדים, אנחנו צריכים לבנות מהם בני אדם נורמליים, נורמטיביים, פתוחים, ממש כוללים את כל הצורות שחייבים להתנהגות נכונה.

אורן: הייתי רוצה שנצא מתוך החרם והכיתה ונרחיב את המבט. מה הרעיון האינטגרלי הכי חשוב שאפשר ללמוד מהסיטואציה הקשה שתיארנו כאן שיכול לשמש אותנו בכל דבר בחיים, בכל מערכת יחסים?

בכל מערכת יחסים אנחנו צריכים לשחק אנשים יפים, טובים, רחבי לב, שמוכנים לעזרה הדדית וכן הלאה.

אורן: למה?

כי החיים יותר קלים ככה מאשר אחרת. ראית את זה בכיתה, אז מה אתה שואל אותי?

אורן: המשחק יכול ממש להקנות לנו התנהגויות חדשות?

בטוח.

אורן: למה?

כי אנחנו חיות, אנחנו מתרגלים.

אורן: מה זאת אומרת כי אנחנו חיות? תסביר.

אנחנו מתרגלים לכל מיני מצבים ובמה שאנחנו משחקים כך זה. זה העניין של חינוך, מה זה נקרא חינוך? זה שמלמדים אותי הרבה זמן, הרבה פעמים, אתה צריך להגיד תודה, אתה צריך להגיד סליחה, אסור לך להכניס אצבע לאף, כל מיני כאלה דברים ולאט לאט אנחנו לומדים.

אורן: אפשר ללמד אותך להיות אדם שלא רוצה להזיק לאחרים, זה מה שאתה בעצם אומר לי.

כן. לא רק לא להזיק, אני מבין איך להיות יפה ליד האחרים, איך להזמין מהם יחס יפה.

אורן: אליך?

בכלל, לא רק אליי, לחיים, לכולם. זה נקרא אדם מחונך, שהוא דואג שאנשים מסביבו יהיו במצב רוח טוב, שיתפקדו נכון.

אורן: זאת התמונה האינטגרלית.

כן.

(סוף השיחה)