חרם חברתי על ילד או ילדה זהו מצב כואב מאוד. מדי פעם שומעים אפילו על התאבדויות שנגרמו בשל נידויים חברתיים. מה אפשר לעשות מבעוד מועד כדי להקדים תרופה למכה, ואיך נכון להתמודד אם היא כבר הגיעה אלינו הביתה?
סיפור מקרה: ילד בן עשר נמצא תחת חרם חברתי של ילדי הכיתה, כבר מספר חודשים. הוא לא משתף אף אחד בדבר, הוריו לא מודעים לעניין בכלל. הם שמים לב שהילד לא שמח, ומחפש בכל פעם סיבה אחרת להיעדר מהלימודים. בכל פעם שהם מנסים להבין מה עובר עליו, הוא לא ממש משתף פעולה. יום אחד, בזמן שהוא נכנס להתקלח, אימו נתקלה במקרה בהודעה מוזרה שהגיעה לטלפון שלו. היא נכנסה לקבוצת הווט'ס אפ הכיתתי, ועיניה חשכו למראה עשרות הודעות נוראיות כלפיו.
לצערנו הרב, המקרה הזה לא נדיר. מה הופך ילדים צעירים לקבוצה שנהנית להתעלל בפרט מסוים מתוכה?
האמת היא שתופעה של חרמות חברתיים בקרב ילדים היא טבעית לגמרי, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. האדם נולד עם רצון לשלוט, להזיק, ובמיוחד בגיל צעיר קופץ על כל הזדמנות להגדיל את תחושת הגאווה שלו, על חשבון אחרים. זה קיים אצל בנים, ואפילו עוד יותר אצל בנות.
מה אפשר לעשות כדי למנוע חרמות חברתיים? להתחיל לארגן בכיתה מבעוד מועד, משחקי תפקידים. תיאטרון ילדים. נכניס אותם לכל מיני דמויות: חזק, חלש, חכם, טיפש, טוב, רע, איש אמת, שקרן, פזרן, קמצן, גיבור, פחדן וכן הלאה. ניתן להם לשחק כל מיני סצנות ומצבים, נכניס אותם לתוך דמויות, וכעבור זמן מה נחליף תפקידים וסצנות.
העיקר הוא להוציא כל ילד מהפינה שלו. לתת לו תפקיד שונה מזה שהוא נוטה להיסגר בו בחיים. בהדרגה, כל אחד יפתח יכולת לצאת מעצמו ולהתלבש בדמויות אחרות. הילדים יגלו שאפשר לא להיות כל הזמן בעמדה שבה הם מצויים עכשיו, אלא שיש מצבים אחרים, יחסים אחרים, צורות קשר מגוונות. שדברים משתנים. זה ירגיל אותם לא להישאר תקועים בתוך הרגשה מסוימת שאליה זרקה אותם איזו מילה שמישהו אמר להם, או יחס מסוים של החברה אליהם.
מתוך התפקידים השונים שכל אחד ישחק כלפי האחרים, כולם יתערבבו. הם יקבלו הרגשה שהכול הולך ובא, וכל אדם כלול מכל הדמויות. תוך כדי התיאטרון צריך לדון בדברים הללו. ודאי שמשחק התיאטרון לא ישנה את תכונות האופי המיוחדות לכל ילד, אבל הוא כן יוכל להעשיר את כולם, לפתח בכל אחד יכולת לצמוח ולהתרחב, להשלים את עצמו בתכונות נוספות. חשוב להבין שבלי עבודה מסיבית כזו, אנחנו לא מכינים את הילדים שלנו לחיים, ופשוט חבל.
ועתה, נחזור לסיפור המקרה של האימא שגילתה שהבן שלה מוחרם. אין טעם שתאמר לו שהיא גילתה את הסוד שהוא הסתיר ממנה. לא כדאי גם שהיא תתנפל על ההורים של הילדים המחרימים, או תאשים את המורה במתרחש בכיתה. אם המצב מאפשר הזמנה של הילדים למסיבה אצלה בבית, אז כדאי שתארגן אירוע כזה. בלי קשר, כדאי שתפנה ליועץ או הפסיכולוג של בית הספר, ותמליץ להם לערוך בכיתה משחקי תפקידים, כאמור.
סצנה לדוגמה שיכולה להתאים לסיטואציה כזו, היא מצב שבו כל הכיתה יצאה לטיול בשטח, ואחד הילדים נפל לתוך בור. צריך להציל אותו, ולא ברור איך. כולם דנים מה אפשר לעשות, כל אחד משתדל לעשות משהו, לקחת חלק בהצלה. אם במערכה כזו הילד המוחרם יהיה חלק מקבוצה שעוסקת בהצלה של מישהו, לאט לאט יישברו המחיצות שבינו לבין כולם. יכול להיות שכדאי לארגן מצב שמנהיג החרם יהיה מפקד מבצע ההצלה, והתסריט ידרוש ממנו לצרף אליו את הילד המוחרם כשותף. איך שלא יהיה, על ידי התיאטרון אפשר לבנות הרבה מאוד דברים. הוא יוציא את הילדים ממערכת היחסים שבה הם מצויים עתה, ויכניס אותם ליחסים אחרים. ילדים מושפעים מאוד מסצנות שהם רואים וחווים.
אגב, מורים שבכיתה שלהם התגלה חרם חברתי, לא צריכים להתייחס לעצמם ככישלון. יכול להיות שהילדים ראו דוגמאות שליליות בבית, של הורים שתלטנים, אלימים או משפילים, שחינכו אותם להיות מלכי הכיתה ויהי מה. אין טעם שהמורים ישנו את יחסם למנהיגי החרם, כי בדרך כלל זה לא משפיע על היחסים בין הילדים.
מכל האמור אפשר להוציא עיקרון לחיים. אדם מחונך הוא זה שלימדו אותו הרבה מאוד פעמים איך להתייחס יפה לאחרים, ואיך להוביל את הסובבים אותו לתפקוד נכון כחלקים במערכת אינטגרלית. כדי שהחיים יהיו יותר קלים, כדאי לנו לשחק בכל מצב תפקיד של אנשים טובים, רחבי לב, שמוכנים תמיד לעזור ולסייע. כי מה שהיום אנחנו משחקים, יהפוך להיות מחר המציאות שבה אנחנו חיים.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו
חיים חדשים 1285 – bit.ly/35C4vsf