כן מסכה, לא מסכה, יש מגפה, אין מגפה, זה הכול מזימה או אמת לאמיתה – הוויכוחים הללו עלולים להרוס משפחה. וכאשר להורים מבוגרים יש ילדים שלכל אחד מהם דעה שונה, ומוצקה, הבעיה היא ממש גדולה. כי אם לדוגמה אחת מהם באה לבקר היום את ההורים, בלי מסכה, ולמחרת צריך אחיה לבוא לבקר אותם, אז הוא רותח מעצבים בגללה. בעיניו, היא גם מסכנת את ההורים, וגם מסכנת את הילדים שלו שעליהם הוא שומר מכל משמר בתוך ביתו שלו. אחותו, מצידה, לא מבינה למה הוא עושה מזבוב פיל, נכנע לשטיפת המוח שלדעתה עושים לציבור כדי להשליט פה דיקטטורה. והוויכוחים האם להיפגש כולם יחד אצל ההורים לארוחה משפחתית או לא, גם כן מעכירים את האווירה. סיטואציה לא פשוטה, וכמעט כל אחד נתקל בה באיזושהי צורה.
במבט רחב, מה שהשתנה בתקופת הקורונה ביחס לוויכוחים קודמים על נושאים כמו פוליטיקה הוא שעכשיו נכנס לחיינו מושג ההדבקה. אנחנו מתחילים להרגיש בחוש שלאחרים יש כוח להשפיע על החיים שלנו, וזה מאוד מלחיץ. העולם שבו אנחנו חיים הפך לרשת מקושרת, שכולנו לכודים בתוכה. זזת קצת, גם אצלי מורגשת תזוזה. ובעולם אינטגרלי כזה, אנחנו עתידים לגלות, שהכוח שפועל יותר מכול הוא היחס שלי לזולת. אם אני מכניס לרשת מטען שלילי כלשהו, אגואיסטי, שלא מתחשב באף אחד חוץ מדעתי, בכך אני גורם רע לכולם שעתיד לחזור אליי כמו בומרנג לפנים. ועוד נגלה, שהיחסים הרעים בין אנשים הם שמביאים עלינו את כל המזיקים. וגם, שהווירוסים נישאים על פני מחשבות רעות שלנו, האחד על השני. לכן, אין דבר חשוב יותר מאשר לבנות בינינו קשרים טובים. על זה ניפול או נקום, במשפחה, בחברה, בכל תחום ובכל מערכת יחסים.
המכה הגלובלית ששוטפת היום את העולם מקדמת את התובנה הזו, ועד שלא נקלוט אותה עלולות לנחות על כולנו גם יחד מכות נוספות. בסוף, האסימון ייפול ונעבור לתפקוד אינטגרלי, כמו של חלקים שונים במערכת אחת. בעולם סביבנו, קוד ההתקשרות בין כל פרטי הדומם, הצומח והחי הוא השלמה הדדית, אבל בחברה האנושית צריכה להתפתח הכרה עצמית בכך שזוהי צורת הקיום הנכונה.
ובחזרה לחיק המשפחה. אם נשים לעצמנו מטרה לשמור על הקשר בין כל חברי המשפחה, מה שלא יהיה, הרי אז נתחיל להתייחס לכל מחלוקת שתתגלה בינינו כסוג של מקפצה. הזדמנות להעמיק את קשרי האהבה. כשמישהו יאמר משהו שמנוגד לדעתי, הרי בכך הוא בעצם מאפשר לי לדלג על הפער בדעות, כמו לטפס מעל דעתי ובכל זאת לחבק אותו, חזק יותר. עם גישה כזו, כל ניגודיות שתתגלה תתברר כמתנה, שבלעדיה האהבה הייתה נשארת קטנה. אי הסכמה, עצבים, דחייה, אפילו שנאה, הם חומרי הגלם לבניית אהבה יותר גדולה. והאמת היא שרק לשם כך הם באים. הרגשות המפרידים באים להעצים את טעם החיבורים, כמו תבלינים שבלעדיהם אין טעם למאכלים.
בהתאם לזאת, אם מישהו מביע דעה שמנוגדת לשלי, חבל לנסות מיד לדכא אותו, להוכיח את טעותו. ההפך, כדאי לברר, להתעניין מכל הלב מדוע כך הוא חושב, להראות שאני מעריך אותו. בדרך זו, אפילו אם לא אסכים איתו, הדיון יוכל להיגמר בשיפור הקשר בינינו.
בסופו של דבר, הפתרון הכללי לדילמות מעשיות הוא שכל אחד יעזוב את דעתו שלו, ויתייחס אל האחר כפי שהאחר רוצה. לשמוע מה האחר מבקש, ולמלא את רצונו, אפילו שאני חושב אחרת ממנו. אין ברירה, הגדלת הקשר הטוב יכולה להיעשות רק על ידי ויתור. וכשאני מוותר מתוך רצון להגביר אהבה, אני מרגיש נוח וטוב, מתוק על הלב ועל הנשמה. כי אני לא נמצא עם בני המשפחה שלי בתחרות כוחנית, אלא אצלנו התחרות היא משלימה. מי יכול לוותר לאחר, עוד טיפה. והפרס שלנו הוא משותף: להתקשר עוד יותר באהבה.
במקרים שצריכים לקבל החלטה כיצד להתנהג בעת פגישה, כדאי לקחת על עצמנו את הדעה השמרנית ביותר, כדי שכולם ירגישו בנוח במחיצת המשפחה. וגם מי שחושב שאין שום צורך במסכה, לצורך המחשה, ישים אותה כדי להראות שהוא מוותר על דעתו למען החיבור. ההרגשה הטובה שהוא יחוש תוכל להיות ברמה חדשה: לא מזה שהוא עמד על דעתו ברוב להט ועוצמה, אלא מכך שהוא ויתר כדי שיוכלו לשבת יחד, כמשפחה חמה.
דגש חשוב לעניין הוויתור: אני לא מחכה שהאחרים יוותרו, אלא נותן בעצמי דוגמה טובה. למה? כי אהבה – אי אפשר לדרוש. רק להביע.
אם כן, עם כל הכבוד לדעות שלנו, יש משהו חשוב הרבה יותר, והוא להיות בחיבוק בינינו. אם כך נעשה, נגלה שאין וירוס, אין קורונה, אין שום מחלות, אין שום בעיות. כולנו נימצא בחיבור הלבבות, ונראה איך העולם ממש משתנה לטובה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן
בתכניתנו חיים חדשים 1284 – bit.ly/3lXkxn9