חיים חדשים

שיחה 985

מרירות במערכות יחסים

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 25.3.18 – אחרי עריכה

אורן: היום נדבר עם הרב לייטמן על מערכות יחסים. במערכות יחסים, בין אם זה במערכת הזוגית, ובין אם זה במקום העבודה, בכל מקום שיש מישהו נוסף אלינו, יש לנו מערכת יחסים כלשהי איתו. הרבה פעמים אנחנו חווים תחושות לא נעימות ותחושה של מרירות מבצבצת ועולה מבפנים וממלאה את כל ההוויה הפנימית שלנו. ננסה להבין את התחושה הזאת, איך לעבוד איתה ואיך להתקדם ממנה למקום טוב יותר.

ניצה: אני חושבת שאין אדם בעולם, שלא מוכרת לו מערכת יחסים שהוא חש בה מרירות והוא יכול לתת לנו דוגמאות. זה יכול להיות במקום העבודה עם הבוס, זה יכול להיות עם הורה, זה יכול להיות עם בן הזוג. יש לפעמים מערכות יחסים שאנחנו מרגישים שהן ממש ממררות לנו את החיים. על זה אנחנו רוצים לדבר היום, וקודם כל, ננסה להבין מהי התחושה הזאת של מרירות שהאדם מרגיש.

זה ללא ספק קודם כל פגיעה באגו שלו. כי אם הוא היה כמו ארון שעומד לידו באותו חדר והבוס היה צועק על הארון, אני לא רואה שהוא היה ממורמר, מריר או מתקומם. זאת אומרת, יש הבדל בין הדומם ובין האדם. אבל אם זה לא אדם, אלא נגיד כלב, אז כשבעל הבית אומר משהו על הכלב, הכלב מרגיש.

ניצה: נכון.

והוא מקבל את זה לפעמים יותר קרוב ללבו ממה שהאדם. זאת אומרת, שהכול תלוי בגודל הרצון ובקשר ביניהם וכך יש לנו השפעה הדדית אלו על אלו. בין כולם, בין הדומם, הצומח, החי והמדבר שבכל העולם, וכך אנחנו קשורים.

ניצה: אולי קודם כל ננסה להבין מאיפה מגיעה תחושת המרירות הזאת.

כי זה לא לפי רצוני, זה פגיעה באגו. אין יותר.

ניצה: זאת אומרת, שברגע שהרצון שלי נפגע, כי נניח מישהו אחר כופה עלי את רצונו, או אולי גורם לי עוול, או תחושה שהוא מקפח או מזלזל וכל מיני דברים מהסוג הזה, זה גורם לי להרגיש את ההרגשה המיוחדת הזאת של מרמור, של מרירות.

נכון.

ניצה: זה בעצם העניין. הרבה פעמים יש לנו מערכות יחסים כאלה, ואנחנו לא יודעים מה אנחנו יכולים לעשות כשזה קורה. התחושה היא שהדבר הטוב ביותר שבן אדם יכול לעשות זה פשוט לצאת ממערכת היחסים הזאת וזהו, להתרחק ממנה. לפעמים זה לא כל כך פשוט. זה יכול להיות אפילו עם הבן, עם ההורה, או עם מישהו אחר מאוד קרוב, שאתה מה שנקרא "תקוע" אתו בתוך מערכת יחסים מאוד מאוד ממרמרת.

סגורה.

ניצה: אז מה עושים, האם יש דרך לצאת מההרגשה הזאת של המרמור? מה אדם צריך להבין קודם כל?

יש שתי דרכים, ודרך השלישית. או לכופף אותו לעומתי, שזה רצוי.

ניצה: זאת אומרת, אם מישהו צריך לסבול, שזה יהיה הוא, למה אני?

או שאני מתכופף ונותן לו מקום לשלוט עלי, או שאנחנו מפעילים בינינו מערכות יחסים חדשות, והמערכת הזאת היא מאזנת אותנו. זה יכול לקרות על ידי עורכי דין ומשפט וכל מיני דברים [דומים]. זה יכול להיות על ידי חברים מהצד, קרובים, רחוקים וכן הלאה.

זה יכול להיות על ידי זה שאנחנו פשוט יחד מבררים, לומדים ומקבלים תוכנה חדשה שמקשרת אותנו יחד. אבל חייב להיות כאן איזה תיקון אחד מהשלושה, או שלושתם יחד, אבל אין יותר מזה. או הראשון יותר מהשני, או השני יותר מהראשון, או שיש איזון ביניהם. אבל איזון זו דרך קשה, כי כאן הם צריכים ללמוד איך לעשות זאת. וזה גם במשפחה וגם בכל מקום והדרך ארוכה ולא פשוטה וצריכים ללמד את זה.

אנחנו לצערנו לומדים כל מיני חכמות בבתי ספר, אבל לא מקבלים שום הדרכה איך לבנות את היחסים בינינו. ואם כן מלמדים אותנו, אז זה רק איך לנצל את הזולת, כמו פוליטיקאים וכל מיני כאלו. ולכן לצערי לא יודעים על השיטה הזאת, לא פסיכולוגים ובכלל וזה חסר.

ניצה: נכון. זה בולט לעין שזה חסר, ולכן רציתי לברר, כדי להבין מה צריך לעשות. קודם כל, מי צריך להשתנות בתוך מערכת היחסים, כדי שתחושת המרירות תתחיל לפנות את מקומה להרגשה חדשה. האם האדם שמולי, אני, שנינו ביחד, איך זה עובד?

ודאי ששנינו ביחד.

ניצה: זה תהליך הדדי, ששנינו עושים אחד כלפי השני?

כן.

ניצה: בדרך כלל במערכת יחסים שממררת, אחד מרגיש שממררים לו את החיים, השני פחות מרגיש, כי הוא הממרר.

זה לא חשוב, שניהם צריכים ללמוד ששניהם אגואיסטים וכל אחד רוצה לנצל את הזולת, או שכבר נמצא בניצול. כל אחד יכול לטעון שמנצלים אותו, זה ברור. אלא, הם צריכים להתחיל מזה שהם לומדים משהו שלא שייך ליחס ביניהם.

ניצה: מה?

הם צריכים את הטבע. ללמוד מה קורה בטבע. הטבע של הטבע.

ניצה: זאת אומרת, האדם צריך להבין, שקודם כל לי יש את הרצונות שלי, ולצד השני יש את הרצונות שלו, ושני הרצונות שלנו מלכתחילה הם רצונות שבנויים על מנגנון, שהם נהנים לקבל מהזולת. זה הבסיס, הטבע שלי. והמרירות שאנחנו מרגישים עכשיו, ממה היא נובעת?

שכל אחד מרגיש את עצמו מקופח, מאוים.

ניצה: מאוים, מקופח, שהרצון שלי לא מתמלא בעצם, שהצד השני לא מצליח למלא את רצוני או ההיפך.

כן. לכל אחד יש דרישות לזולת.

ניצה: וכדי לצאת מתחושת המרירות, מה הצעד שאנחנו צריכים לעשות? אחרי שהבנו שלכל אחד יש את המנגנון הזה.

את זה שהבנו, שכל אחד נמצא בתוך המבצר שלו, זה ברור. איך אנחנו יוצאים מזה, איך אנחנו משחררים את השריון שלנו, איך אנחנו מקרבים לבבות? ערומים. זו כבר עבודה גדולה מאוד, כאן צריכה להיות הדרכה, לימוד. ובשביל מה? אז קודם כל אנחנו צריכים לראות לפנינו מטרה. והמטרה היא נניח שאנחנו מתחברים יחד, אם אנחנו מתחברים יחד "בלב אחד", מה שנקרא, אנחנו משיגים משהו כל כך טוב, כל כך יפה, שזה פי כמה וכמה מכל מה שיש לנו, אם אני אנצל אותו במאה אחוז, כדאי לי במקום זה להיות איתו בלב אחד.

איך זה יכול להיות?. כי מה שנראה לי עכשיו, מה שאת ממליצה לנו, להתחבר, זו איזו מין פשרה. אז נניח שיהיה "חצי חצי".

ניצה: אתה תוותר קצת, היא תוותר קצת או בכלל.

כן, אבל אנחנו יחד. אם אני נמצא איתך נאמר ב"כאסח", אנחנו צריכים להבין שכל אחד לא מרוויח רק חצי, אלא כל אחד מרוויח מיליון אחוז. כל אחד, אם אנחנו שנינו יחד. זאת אומרת, איפה המגבר הזה שאנחנו יכולים להתחבר ולהרוויח פי מיליון ממה שהיה מרוויח כל אחד, אם היה מנצל במאה אחוז את השני? זו השאלה.

המגבר הזה נמצא בתוך עמקי הטבע שלנו. שאם אנחנו מוותרים זה לזה ומוכנים עם לב פתוח להיות זה לזה, ואני לא רוצה לקבל בחשבון עכשיו מהזולת שום דבר, ולא אכפת לי מה שהוא יעשה, ויסכים איתי או לא. וכאן יכולה להיות בעיה, איפה התנאים, איפה ההסכמים, איפה עורכי הדין ובתי המשפט? אין. אם אני הולך בעיניים עצומות לפי התכנית הזאת, שאני נותן את המאה אחוז לזולת, זה לא פשוט, לא במקרים שלנו, אבל יש תוכנה כזאת בתוך עמקי הטבע, אם אני כך הולך, אני פותח לעצמי רווח שנקרא "עולם הבא". זאת אומרת, אני מתחיל בכלל לראות את העולם, דווקא דרך ההזדמנות הזאת, בצורה חדשה, שבעולם יש הרבה מאוד מקורות של מזל, מילוי, אהבה, אושר, הכול.

ניצה: איפה נמצאים המקורות האלה?

בשינוי שלי לעולם.

ניצה: בשינוי התפיסה שלי אני בעצם מוצא את המקורות.

כן. ואז לא חסר לי כלום. זה צריך להיפתח בתוך האדם, זה לא פשוט. מגיעים לזה דרך הדרכה די ממושכת. יש ממש מעבדה שלמה שבה עושים את הטיפול הזה, זה ממש כמו טיפולים שעושים כשנכנסים למכון מיוחד או לבית חולים, אבל נניח שזה מכון מיוחד, אז המכון הזה נקרא "קבוצה" ושם לומדים במאמץ קבוצתי איך אדם יכול להתעלות מעל עצמו כלפי הזולת. וכשהוא משתדל להגיע לזה, הוא מרגיש שבמאמץ שלו הוא פותח הסתכלות ממש חדשה על המציאות והמציאות הופכת להיות בשבילו גן עדן ממש, זה מה שנקרא "גן עדן".

ואז הרווח שלו זה לא שמנצלים "חצי חצי" את ההזדמנות, או אחד מרוויח מאה אחוז והשני מפסיד, לא זה ולא זה, אלא הם מרוויחים דרך יחס חדש לחיים את פתיחת האופק החדש שנקרא "עולם הבא".

ניצה: מה קורה אז לתחושת המרירות?

אין מרירות. תחושת המרירות שהייתה קודם היא כמו של ילדים שעוסקים בארגז חול ומתווכחים של מי הצעצוע. לא יותר.

ניצה: שכל אחד מנסה למשוך, "זה שלי", "זה שלי", את אותו הצעצוע שהם רבים עליו.

אם יודעים איך לשחרר, הכול נפתח, אבל השחרור צריך להיות בפנים, לא מתוך ויתור, אלא מתוך זה שרוצה אני לוותר, אוהב אני לוותר.

ניצה: לא כי אמרו לך תוותר, אלא כי אתה מוותר מבפנים.

לכן זה לא פשוט להכין את האדם לזה, אלא רק במכון מיוחד.

ניצה: הוא מבין שבעצם הוויתור שלו הוא הולך לקראת רווח שהוא הרבה יותר גדול, כמו שאתה אומר. זאת אומרת, לא לעשות איזה ויתור כדי להיות קטן ומסכן ועוד יותר ממורמר, אלא אני מוותר על משהו, כי אני מבין שאני הולך להשיג משהו הרבה יותר גדול והרבה יותר משמעותי.

כן.

ניצה: אז להרגשה של מרירות בתוך קשר יש אפילו איזה תפקיד, היא לא סתם קיימת.

כן, הרגשת המרירות היא הרגשה הכרחית.

ניצה: היא הכרחית?

כי בלי זה האדם לא היה נדחף לצאת מתוך החיים האלו לחיים הרחבים.

ניצה: לאיזו מערכת יחסים יש יותר סיכוי להתפתח, למערכת יחסים שהכול נראה בה כאילו הכול דבש או למערכת יחסים שדווקא יש בה מרירות?

המרירות היא זמנית, במרירות אנחנו נמצאים עכשיו, זה רק כדי לדחוף אותנו קדימה. כי אנחנו מיום ליום נכנסים לתסבוכת יותר ויותר גדולה בכל מערכות היחסים שלנו עם מצבים כאלו שמאיימים עלינו, מלחמת עולם ובכלל. ואז אנחנו נמצאים במצב שהאנושות מתקדמת ללמוד את כל הדברים האלה בצורה רעה, דרך ייסורים. ויחד עם זה, או בטוב או ברע, אבל היא תיכנס לדרך שתוכל לתכנת את עצמה לחיים החדשים.

אורן: בדרך כלל, מרירות היא פועל יוצא מזה שאני מאוכזב ממשהו. נאמר שציפיתי ממך למשהו ואני לא מקבל אותו ממך וזה יוצר בי תחושה כזו.

אם לא ממני, אז בכלל מהחיים.

אורן: וזה יוצר בי תחושת מרירות. השאלה שלי, האם כדאי לי להנמיך את הציפיות שלי מאנשים אחרים, וזה אולי יגרום לי לזה שגם תחושת המרירות תקטן. האם זה יעבוד להנמיך ציפיות?

אני לא חושב.

אורן: למה?

כי אף פעם אנחנו לא יכולים לנהל את הרצון אגואיסטי שלנו, הרצון לקבל שלנו, הרצון ליהנות.

אורן: תסביר את המשפט הזה.

כי הוא היסוד של הטבע, והוא מתפתח כל הזמן. מדרגת המפץ הגדול דרך התפתחות הדומם, אחר כך הצומח, אחר כך החי ואחר כך בני האדם, אנחנו כל הזמן נמצאים בהתפתחות. וכשנמצאים בהתפתחות אז יש לנו בעיה, שהרצון לקבל שלנו, האגו שלנו כל הזמן גדל. הוא גדל בצורה איכותית, וכאן אתה לא יכול ללכת נגד הטבע.

אורן: אז אתה רוצה לומר לי, שגם אם אני אשתדל להנמיך ציפיות, אחר כך זה עוד פעם יעלה?

אלא אם אתה תיכנס לסמים.

אורן: והסמים, מה הם יעשו?

הם יעשו לך, שאתה תהנה מהשקר, אתה מבלבל את עצמך וזהו. ואתה אז לא צריך לרוץ לשום דבר.

אורן: אוקי, אז בוא נשים רגע את האופציה של הסמים בצד. אתה אומר, שגם אם אני מאוד אשתדל ואעשה עבודה עם עצמי להנמיך ציפיות, מחר מחרתיים זה יגדל יותר, כי התהליך הוא של גדילה והתפתחות הציפיות שלי מאחרים, וכן הלאה.

כן.

ניצה: זאת נקודה מאוד חשובה. הרבה פעמים כשאנחנו מתאכזבים ומרגישים מרירות, אז מנמיכים ציפייה, זאת אומרת, מדכאים רצונות בתוכנו ושמים אותם בצד.

סמים, אלכוהול.

ניצה: אפילו בלי סמים.

אלכוהול.

ניצה: אני אומרת אפילו בלי חומרים נוספים. האדם עצמו מדכא את עצמו. הוא כאילו אומר, "אני ארצה פחות, אני אנמיך את הציפיות שלי ואז אני אתאכזב פחות, אני אהיה פחות ממורמר".

לזה יש תרופות שעוזרות ומלוות אותנו כבר אלפי שנים. כדורגל, לא? אני אומר ברצינות.

ניצה: אתה אומר שזה סוג של תרופה.

כן, כן, כל הדברים האלה.

ניצה: זאת אומרת, כל ההנאות הקטנות האלה שאנחנו ניכסנו לעצמנו בחיים, איזה משחק יפה, אולי תכנית טלוויזיה.

זה פיצוי.

ניצה: זה פיצוי על איזו הרגשה של מרירות.

כן.

ניצה: שנמתיק קצת [את המצב].

כן. הטלוויזיה, האינטרנט, כל הדברים האלה זה סך הכול פיצוי.

ניצה: ובעצם אתה אומר, שהמציאות היא, שברגע שהרצון של האדם מתפתח והוא גדל, אז מערכת הציפיות שלו הולכת וגדלה, וכל הזמן הוא רוצה עוד יותר ועוד יותר מהשני.

כן.

ניצה: והוא מקבל פחות ופחות, ובעצם זו התחושה של המרירות שהולכת ומתפתחת.

אורן: כשאתה תאכזב אותי פעם ועוד פעם שוב ושוב ותהיה לי הרבה הרבה מרירות, האם יעזור לי אולי לצייר לעצמי שאני לא מפרש נכון את מה שפה קורה, והאדם שמולי, שגורם לי לכל המרמור והאכזבות האלה, הוא בסדר גמור, וכנראה שיש משהו שהוא קשור יותר אלי עם עצמי, ואני יכול להתייחס קצת אחרת לדברים?

זאת אומרת, לעשות ניתוק בין האדם שגורם לי למרמור, כי אני רואה שזה חוזר על עצמו שוב ושוב, ואולי אני צריך לעשות לעצמי תמונה אחרת, איזה תרגיל, שאני אגיד לעצמי, "עזוב את הבן אדם השני בצד, הוא בסדר, אפילו אל תיכנס לזה, תעשה עבודה עם עצמך".

האם זה נתיב נכון, האם זו דרך נכונה כדי להפחית תחושה של מרמור בחיים?

כלפי בני אדם?

אורן: כן, כלפי האחרים, שלכאורה הם שממרמרים את חיי.

כלפי בני אדם, אז ודאי שיותר טוב אם תתרחק מהם.

אורן: נגיד שאני לא יכול להתרחק. זה יכול להיות בעבודה, בבית. האם אני צריך להעביר את המבט, לא אליך שממרמר את חיי אלא אל עצמי, להגיד, "הוא בסדר", למרות שנראה שאתה גורם לתחושה הזאת.

מה אתה מתקן בזה, אני לא מבין. מה יהיה לך מזה?

אורן: כדי שפחות אתבאס על זה שאתה מצער אותי שוב ושוב, מאכזב אותי שוב ושוב וככה הסרט חוזר על עצמו, עד שאנחנו כבר מתפוצצים בתוך מערכת היחסים הזאת. אז אולי אני צריך בכלל להפסיק לתלות את האחריות על תחושת המרמור שנוצרת בתוכי בהתייחסות שלך אלי ואני צריך להגיד לעצמי, "הוא בסדר גמור", למרות שנראה לי שלא. ואז במקום להיות מרוכז כל הזמן בך ובזה שאתה גורם לי לכל כך הרבה סבל, אפשר לעשות שינויים בתוכי.

אם אין לך ברירה, אז אתה כנראה עושה את זה.

אורן: הנתיב הזה נכון? הטכנולוגיה הזאת נכונה בעיניך?

אני לא מבין, זה כדי פחות לסבול?

אורן: להפחית קצת את הסבל.

ניצה: כן, טכנולוגיה שכאילו מרגיעה קצת. בעצם אם יש תחושה של מרמור, באופן טבעי אדם רוצה להרגיש פחות ממורמר, אז הוא רוצה להרגיע את עצמו.

בסדר יש הרבה פטנטים כאלה, אז מה?

ניצה: זה לא הפטנט שיפתח, הרעיון הוא האם זה יפתח אותנו לשלב הבא?

זה לא יביא לכלום.

אורן: למה זה לא יביא לי לכלום?

זה בסך הכול יביא לסגירות של האדם. הוא יסגור את עצמו מהיחסים האלו והאלו, בשביל מה? אתה יודע, הוא ישתוק יותר.

ניצה: נכון.

הוא לא יתקשר לבני אדם וכולי, אז ודאי שהוא פחות יסבול.

ניצה: זאת אומרת, הוא למעשה מבודד את עצמו בפעולה הזאת שאורן תיאר.

כן. לכן אני לא רואה בזה תיקון, לא בו, לא בשני ולא ביניהם.

ניצה: כן.

אורן: בוא נדבר על בן אדם שמבודד את עצמו. נאמר, שהאדם לא נמצא במערכת יחסים, לא נמצא בזוגית, גם בעבודה משתדל להיות כזה סגור, בדיוק כמו שתיארת. הרבה פעמים תחושה של מרירות מתפתחת דווקא אצל בן אדם שיותר בודד. בפנים לאט לאט מתחיל, להיבנות כמו הר געש, מתחילה להיווצר תחושה של מרירות דווקא מהבדידות הזאת והסגירות. מה לגבי המרירות הזאת? שהיא לא פועל יוצא מזה שמישהו ממרר את חיי, אלא אני כאילו שם את עצמי בקונכייה.

זאת אומרת, יש לך מרירות מעצמך?

אורן: לא יודע, מכל הקיום, אני לא יודע אפילו ממה בדיוק.

ניצה: כתוצאה מהבדידות.

אורן: כתוצאה מזה שבודדתי את עצמי מאחרים, הרחקתי את עצמי מאחרים ואז בתוכי לאט לאט נוצרת תחושה כזאת של מרירות. היא קצת שונה, אז מה זו? על מה היא יושבת?

אני לא יודע, אני לא פסיכולוג, זה לא שייך למקצוע שלי. המקצוע שלי הוא תיקון. תיקון הוא לא בריחה ממקור ההטרדה.

אורן: מה ההבדל בין תיקון לבין בריחה ממקור ההטרדה?

כי אתה בזה לא מתקן שום דבר, הפוך, אתה כאילו מסלק את מקום ההטרדה וההטרדה באה כדי להראות לך איפה מקום המחלה, איפה נדרש הטיפול, ואתה במקום להביא לו תרופה, מה אתה עושה בזה?

ניצה: זאת אומרת, הפתרון של להרגיע את המצב או לנסות להנמיך להבות, כמו שאורן תיאר, או לבודד, זה לא באמת הפתרון. מה הפתרון האמיתי לצאת מתחושת המרירות לחיים טובים? כי כולנו רוצים שמערכות היחסים שלנו יהיו טובות.

אין לכם ברירה, אלא לבוא למרפאה, אחר כך אני אגיד לך את הכתובת שלה, ושם להיכנס לטיפול. לטיפול קבוצתי, כדי שתלמדו איך להתייחס נכון זה לזה. ולא שאחד נסגר, השני מתרחק והשלישי בכלל מכניס את הראש שלו תחת הכנף כמו הציפורים וכן הלאה. הפעולות האלה הן לא פתרון.

אורן: בוא נדבר, ממש בשתי דקות שנותרו, על מהות הריפוי. מה בדיוק צריך לרפא?

את היחס.

אורן: של מי למי?

של האדם לעולם.

אורן: ממה למה?

והיחס הזה יכול להשתנות אך ורק בתנאי שאדם לא יסתכל על בני אדם, אלא יסתכל על מי שמנהל אותו מלמעלה ולמה הוא מכניס אותו לכל מיני מצבים שמהם הוא רוצה לברוח. אז דורשים ממנו שהוא ישנה את היחס שלו לכולם, על ידי אותו כוח עליון שמנהל אותו, שמוליד אותו, שמכוון אותו להכול, שישנה את היחס שלו לבני אדם. שהוא ידרוש מאותו כוח, שהוא רוצה להיות באהבה. וקודם כל לראות בעיני האהבה שלו, כשהוא מסתכל עליהם במבט של אהבה, הוא יראה, שהם טובים, רעים, כן, לא, כמו אימא שמסתכלת על הילדים. היא רואה גם את הדברים הטובים והרעים אבל בעין של אהבה. כך אדם צריך לראות את העולם. ואז הוא יבדוק ויראה מה עוד צריכים לעשות. והוא יראה שהעולם כולו, ממש ילדים מושלמים, שלמים ממש, אין שום מום באף אחד חוץ ממנו.

אורן: אם יש לאדם עין של אהבה.

כן. כשתהיה לו.

אורן: כשאדם יקנה, יבנה כזאת עין של אהבה.

כן.

אורן: ואז מה עם המרירות?

איזו מרירות תהיה? הוא רק ייהנה מהעולם. הוא יראה שכולם ממש מתוקים, יפים, טובים, ומה הוא? כל הפוסל במומו פוסל.

אורן: למה עין של אהבה מעלימה את המרירות?

היא לא מעלימה, אלא אתה מתקן את הראייה שלך. אתה מתחיל לראות את העולם המתוקן. שבאמת אין בעולם אף אחד רע חוץ ממך. וכשאתה תתקן את עצמך, אתה תראה את העולם כטוב, סימן שגם אתה טוב.

אורן: הרב לייטמן, עוד פעם הזמן שלנו נגמר.

זה טוב, שיש זמן והוא נגמר.

אורן: כן. מה אנחנו לוקחים איתנו? משפט אחרון, מה לקחת בראש?

להחליף את הלב. לראות את כולם בלב שאוהב את כולם ואז אתה תראה שרק לך יש מה לתקן.

(סוף השיחה)