חיים חדשים

שיחה 1043

ריקנות ומילוי בקשרים בינאישיים

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 31.07.18– אחרי עריכה

אורן: היום אנחנו רוצים לדבר עם הרב לייטמן על הקשרים בינינו. בתוך הקשרים בינינו מתחילה בשנים האחרונות לצוץ, לנבוט יותר ויותר, תחושה חדשה של ריקנות. ננסה להבין מאיפה התחושה הזאת מגיעה, ולאן היא אמורה לקדם אותנו בדרך לחיים חדשים.

ניצה: נכון. ריקנות היא איזו תחושה שמתוארת כחוסר רגש, חוסר תחושה, חוסר תכלית. את זאת הרבה פעמים אדם מרגיש בתוך עצמו, איזה סוג של ריקנות פנימית, אבל הרבה פעמים, וזה ממש קורה יותר ויותר עכשיו, הריקנות הזאת מורגשת גם בתוך קשר, לכאורה קשר שאמור להיות קשר קרוב, קשר שאמור להיות קשר חם.

גם ביחסים מורגש פתאום איזה ואקום כזה, כמו ריקנות, והקשר הזה, במקום שהוא ימלא אותי, במקום שיעניק לי הרגשה של משמעות, הופך להיות רגש מאוד שטחי, חוסר הרגשה. יכול להיות שאפילו בהתחלה משהו בקשר הזה התחיל מאוד יפה והיה נראה כמו קשר מבטיח, שיש בו עומק, באיזה שלב פתאום הוא הופך להיות ריקני.

אז קודם כל ננסה להבין למה יש תחושה של ריקנות כזאת בקשרים בינינו?

אני חושב שזה מפני שאנחנו מתפתחים יותר ויותר לקראת תיקון היחסים בינינו ויחסים עם הכוח העליון, ולכן מתגלה דווקא לא באדם עצמו, אלא בקשר בין בני אדם, מקום ריק, כאילו זועם, כדי שאנחנו נמלא אותו. בלי זה אנחנו מרגישים שחסר לנו משהו עיקרי בחיים. זה מצב שמורגש בכל מיני אירועי החיים שלנו, בכלי התקשורת, במה שאנחנו ממלאים את החיים שלנו, בכל הג'אנק, בכל מה שיש, כי אנחנו, מצד אחד, לא יכולים לחיות במקום ריק, ומצד שני אנחנו רואים שאין לנו במה למלא את עצמנו. שבעצם לפי הרצון שגדל אנחנו צריכים מילוי יותר איכותי, ואיננו. ולכן אנחנו נמצאים בחוסר אונים.

ניצה: קודם כל זו ציפייה טבעית מאדם שירגיש וירצה שמערכת יחסים מסויימת תעניק לו תחושה של מלאות.

אלה הן תקופות בהתפתחות האנושית. לפי חכמת הקבלה אנחנו מתפתחים בחמש דרגות, עכשיו אנחנו מגיעים לדרגה החמישית, הגבוהה ביותר. כאן אנחנו מרגישים שכל מה שמילא אותנו פעם על ידי התרבות, החינוך, על ידי כאילו אהבה, כאילו חיבורים למיניהם, קשרים חברתיים, כל זה התפרק. מראה לעצמו שאין לו תחליף לכלום, ובאה ריקנות שוודאי היא לא ממלאה את הכל, והאנשים כאן נמצאים ממש בייאוש טוטאלי, כללי. אם אפשר היה לשמוע, היינו שומעים מכל האנושות מין אנחה גדולה, משהו כזה מבפנים, מתוך הריקנות הפנימית.

ניצה: איזה ואקום שזועק.

כן.

אורן: אני רוצה להעמיק מעט לתוך הרגש הזה של הריקנות. כמו שאמרת, לאדם יש כל מיני קשרים בחיים שלו, קשרים קרובים, אינטימיים, בבית, אנשים בעבודה, בחברה שבה הוא חי, רשתות חברתיות, עסקים, כל מיני רמות ואיכויות שונות של קשר. אתה אומר שאנחנו מתפתחים ומתקדמים למצב שלתוך כל סוגי הקשרים שיש לאדם בחיים, נכנס רגש חדש של ריקנות. תאר לי אותו קצת, את הרגש הזה, מה יש בו בדיוק?

אנחנו לא יכולים למלא את עצמנו, לא על ידי ידידות, אין ידידים וחברים, לא על ידי אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, זה הכל הולך ועוד מעט נשבר כליל. לא על ידי כלום. אנחנו נגיע למצב שאדם ירגיש את עצמו בעולם כל כך רחב, שיש בו הכל והוא נמצא ריק. מה יש לו לעשות? רק להסתובב אל הקיר ולקבל כדור נגד הייאוש, או סם, או כדור כדי שימות בשקט מתוך שינה. הוא לא יודע מה לעשות. הוא לא יודע. אין לו תחליף לאותה ריקנות, לאותו חיסרון שמתגלה בו עכשיו, שהוא לא מבין במה אפשר למלא אותו.

אנשים משתגעים, נוסעים לכל מיני מקומות בעולם, זו תנועה. ספרים כבר לא מושכים אותם ואין להם עצבים לקרוא. סרטים? מה יש בכל סרט, הוא שומע, ומה הלאה? אולי קצת כדי לא לחשוב על עצמו, על החיים שלו. ותאר לעצמך שהאינטרנט כבר עוד מעט ייגמר, מה יעשו אז בני האדם?

ניצה: איך קורה שממש עד לא מזמן אפילו, עד לפני כמה שנים, מערכות יחסים בהחלט היו מהוות גורם למילוי עבור האדם. הוא היה יכול ליהנות מהם ולהתרגש מהם.

היה בזה איזה משחק, פלירט, אז קראו לזה "אהבה" או משהו כזה, אבל כל אלה הם "סרטים ישנים".

ניצה: אתה אומר שזה שייך כבר לסרטי העבר? זאת אומרת שהייתה איזו דינמיקה שבכל זאת הייתה ממלאה את האדם, והוא היה מרגיש הנאה.

כן, משחקים בזה, אבל זה משחק, זה בסדר, כל החיים הם משחק.

ניצה: ומה קורה עכשיו, למה הדינמיקה הזאת כאילו כבר לא תופסת?

הרצון לקבל שלנו גדל, בצורה איכותית הוא גדל, ואני לא יכול לקבל מזה מילוי. אפילו אם תדברי בצורה כזאת עם בני הנוער, הם יצחקו ממך. ע"ל מה את מדברת בכלל?".

ניצה: כן, אני יודעת. כן.

אולי יש עדיין נטייה למין, אז בבקשה, אבל אהבה, חיבורים למיניהם? בזמני, כשהייתי נער, לפני חמישים, שישים שנה אפילו, זה מילא את החיים, והיום אני לא רואה בהם שזה עד כדי כך. הכל לפי הרצון לקבל החדש שגדל בנוער.

ניצה: זה גם מה שהופך את מערכות היחסים למאוד קצרות וזמניות.

כן, מלכתחילה יודעים שזה להיום בערב, או אולי נמשך עוד כמה ימים, ואז זה נגמר, ועוברים הלאה.

ניצה: אתה אומר שהתופעה הזו שהכל נהייה מאוד מהיר, זה בעצם כי אנחנו כבר לא מוצאים את העומק, את המילוי, בתוך מערכת היחסים?

זה לא מפני שאנחנו לא רוצים, אלא שהרצון לקבל שלנו, היסוד שלנו, הוא כל הזמן גדל, וכשהוא גדל הוא כבר לא יכול להסתפק במילוי הקודם.

ניצה: איזה סוג של מילוי הוא בעצם מחפש, הואקום הזה שתיארת קודם, איזה משהו עמום שזועק חזק?

תענוג.

ניצה: "אני רוצה תענוג", זה מה שהוא צועק?

בסך הכול.

ניצה: ואיזה סוג של תענוג הוא מצפה לקבל מקשר?

זה כבר משהו אחר, לכל דור ודור תענוג משלו. תענוג מאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, תמצאי בשילוב ביניהם, מה שרוצים. אבל אין. באוכל כבר רוצים "לנפח" אותנו בכל ערוצי הטלוויזיה, בכל מקום מראים אוכל. הבגדים גם כבר מאבדים מערכם.

ניצה: כן, היום יש טרנד הפוך אפילו, שכמה שפחות.

נכון. בקשר למין, רואים עד כמה שזה בהישג יד, וכמה שזה יותר בהישג יד כך זה מאבד את הערך ואין בזה כבר משהו כמו "מים גנובים ימתקו", אין בזה שום גניבה ולכן אין בזה מתיקות. אז אוכל, מין, משפחה, לא יכולים להסתדר אחד עם השני, גם מפני שלא מקבלים חינוך, גם מפני האגו הגובר, ובכלל גם לא רוצים ילדים, לא צריכים ילדים וכן הלאה. מכל הצדדים. כולם יודעים שכשמתחתנים, אז עוד מעט אולי מתגרשים, יש ילד אחד או שניים, שנשארים עם אחד ההורים, כך בקיצור.

בנוגע לכסף, עכשיו עדיין, בינתיים, זה חשוב לאדם, אבל עוד מעט, אני חושב שתוך כמה שנים קרובות, אנחנו נראה בזה מפולת גדולה מאוד, שלא יישאר מהכסף כלום. וכבוד, אנשים מגיעים היום למצב שהם לא מכבדים אף אחד. פעם היה מלך, היו שליטים, היו חכמים, אנשי חינוך, תרבות, תיאטרון, מוסיקה, היו מכבדים מישהו, משהו, היום כל זה נשאר בצורה מאוד מרוחקת.

אם לפעמים, כשאני נמצא בחו"ל, אני מגיע לאיזה קונצרט טוב, כמו כשהייתי בלונדון או בגרמניה, אין בו צעירים.

ניצה: נכון. רק מבוגרים.

מבוגרים יושבים ככה, נרדמים, מתעוררים שומעים סימפוניה. שוב נרדמים, מתעוררים. זה כואב, אבל זו המציאות

אורן: כואב, למי שכואב. בוא נשים דברים על דיוקם. לזקנים זה כואב.

כשאני הייתי צעיר הלכתי למוזיאונים לראות יצירות או דינוזאורים משהו. מוזיאון כמו שיש בלונדון, מוזיאון לטכניקה, למכוניות האלה. לְמה לא, כאלו דברים. לא. לא אכפת.

ניצה: נכון. ממש לא מעניין את הדור הצעיר.

אורן: הזמן עובר, הדורות משתנים. כשתיארת את הריקנות, אמרת שיש לאדם איזה רגש כזה עמוק שכאילו מבפנים שואל אותו מה הלאה? אנחנו מדברים על ריקנות בקשרים שבין אנשים. עד כה דיברנו על הריקנות בעצמה, ועכשיו אני רוצה להבין לאן היא באה לקדם אותנו.

בתוך הקשרים בין אנשים שהם יכולים להיות מכל מיני רמות, בכל מיני סוגים, יש היום ריקנות. האם זה בא לקדם אותנו לאיכות חדשה של קשר? האם בתוך קשרים בין אנשים הריקנות הזאת יכולה להתמלא במילוי מסוג חדש? האם זה מזמין אותנו לקשר שהוא יהיה בכלל בדרגה אחרת? מה הולך שם בתוך הקשר בין אנשים, לאן זה מביא אותנו, לאן זה מפתח אותנו?

לכלום. ברמה האנושית לשום דבר. האנושות תגיע למצב שהיא צריכה כדור.

אורן: הבנתי את הכדור, לסובב את הראש ולקחת כדור.

זהו. תביא נרגילה.

אורן: ברור. עכשיו תיקח אותי מפה הלאה. אחרי שנגיע למקום הזה לאן זה אמור להוביל אותנו?

לחיפוש. כי אנחנו לא יכולים כך להישאר. סתם למות גם לא ילך.

אורן: חיפוש של מה?

חיפוש של מילוי.

אורן: האם המילוי מסתתר בקשרים מסוג חדש בין אנשים?

לא.

אורן: איפה הוא מסתתר?

קשר חדש בין אנשים, הוא יהיה כאמצעי להשגת המילוי העליון.

אורן: תרחיב בבקשה.

אם אני אגיע למצב שאני מבטל את עצמי, דווקא מבטל את עצמי, את האגו שלי, את עצמי, מעבר לזה מחכה לי מילוי.

אורן: איך זה קשור לקשר, אני מבטל מה?

את השני אני צריך, כדי שאני דווקא בתרגילים עליו, אוכל לבטל את עצמי.

אורן: מה זה אומר לבטל את עצמי.

לבטל את עצמי. אם אני אוהב אותו במקום את עצמי, אז בזה יש לי תמיד דוגמה לפניי שאני יכול לבטל את עצמי. ברגע שאני מבטל את עצמי אני מתחיל להרגיש הטבע, הא-לוהות, העולם העליון שהוא לוקח את העולם שלנו ועוטף אותו ואני נמצא כבר בכוח אחר, במציאות עליונה, למעלה מזמן, תנועה, מקום, למעלה מזה שאני ביטלתי את עצמי, את האגו שלי, אני כבר נמצא כמו מלאך בשמיים עליונים. לכן אני צריך את השני. לכן אני צריך "ואהבת לרעך כמוך", כדי לצאת מאהבה עצמית, ודרך אהבת הזולת לחדור לעולם העליון.

ניצה: מה שתיארת עכשיו, זה סוד מאוד גדול. כי זה שאנשים מרגישים ריקנות, את זה רובם יגידו. אבל המוח לא נותן לך לחפש בכלל את המילוי, כמו שעכשיו הגדרת במקום הזה. זאת אומרת, הוא ממשיך לחפש, הוא כל הזמן נמצא בחיפוש, רק שהוא לא מדמיין או לא מתאר לעצמו בכלל שיש שם סוד כזה כמו שעכשיו תיארת. שאם אני אדע לאהוב את הזולת יותר ממני, אני הולך למצוא שם איזה פתח יציאה, שמשם אני הולך לגלות איזה מילוי איכותי מסוג חדש לגמרי

שלא הכרתי עד היום.

כן.

ניצה: עכשיו, אני לא יודעת למה באמת כך זה בנוי שיש לי כזאת ריקנות, ואני מחפשת איפה, איפה, איפה, איפה ואני רק נפגשת בינתיים בקירות. זה לא פה, וזה לא כאן, אז אולי בקשר, אך הקשר ריק. אני רק הולכת כמו עיוורת ונתקלת בקירות. מה יכול לעזור לאדם להבין, שהריקנות הזאת היא מכוונת אותו לגילוי?

הריקנות בעצמה תכוון אותו.

ניצה: איך? האם בסוף לפרוץ את הקיר הזה באיזה אופן?

כן. היא תכוון אותו. אם עכשיו אני אבוא אליו ואסביר לו, זה לא יעזור.

ניצה: אתה עכשיו נותן עוד נקודה מעניינת, כי הרבה פעמים אדם כבר מרגיש את הריקנות. אבל אתה בא ואומר לו, "בוא יש לי בשבילך משהו".

זה עוד לא כיוון.

ניצה: אז מה האדם צריך לעבור בפער הזה, מהרגע שהוא מגלה את הריקנות בקשר, ועד הרגע שהוא מגלה את המילוי?

הוא צריך לעבור לימוד, לימוד עצמי.

ניצה: הסברת קודם שהרצון לקבל הופך להיות ריקני. מה הרצון לקבל עובר בתהליך התפתחות, בפרק הזמן הזה מהרגע שהוא גילה כבר את הריקנות. זה שלב מאוד קשה. אנחנו ממש רואים את זה ומבחינים בזה מאוד, גם בעצמנו, גם בדור הצעיר, גם בילדים שלנו.

אפשר לקצר אותו. אם אדם נמצא בידיים נאמנות ולאט לאט שומע, אם הוא שומע. לכן אנחנו מדברים על חינוך, שאנחנו יכולים על ידי החינוך הנכון, לקצר את זמן ההשהיה הזאת במצבים שהם ביניים. מסבל ועד שהוא מבין את הסבל, מבין למה, והעיקר שהוא מבין לאן.

ניצה: הרצון עובר בעצם תהליך עם עצמו בשלבים. הסברת ונתת פה ממש את השלבים.

כן.

אורן: אני רוצה את ה"למה" וה"לאן" עוד לברר קצת. אני עושה סיכום ביניים לכל מה שהסברת עד כה. אמרת שהיום הקשרים בין אנשים מתמלאים בריקנות, כדי להראות לנו שהקשר בין אדם לזולת צריך להיות למטרה אחרת, בכיוון אחר, מאיכות וכוונה שונה לגמרי. שאדם יבין שבהתקשרות שלו אל הזולת, בקשר של לנסות לאהוב את האחר יותר ממה שהוא אוהב את עצמו, שם הוא פותח לעצמו דלת לחיים חדשים, עם הכוח הכללי שקיים בכל הבריאה. הבנתי את כל התהליך?

עכשיו אני רגע רוצה להתבונן על התחנות בתוכו. היום בן אדם מרגיש שהקשר שיש לו בכל מערכת יחסים הוא תפל, לא ממלא, ריק, מאבד טעם. כמו שאמרת קודם מה הלאה, כי צ'יק צ'אק הוא משתעמם, לא מוצא בזה כבר עניין. אולי אתמול זה עוד היה טוב, אז מה הלאה?

האיש החכם בא ואומר לי, הלאה לא נמצא במקום אחר, הוא נמצא באותו מקום שהיום נראה לך תפל וריק בקשר שלך עם אנשים אחרים. אבל שם אתה צריך לכוונן את עצמך קצת אחרת אל ההתקשרות. כן? האם אני מבין?

כן.

אורן: זאת אומרת, אתה אומר, אין לך לאן לברוח מהקשר עם אחרים. ואותו המקום שבו היום אתה מרגיש את הריקנות, אם תדע לעבוד אתו נכון, דווקא שם בתוכו אתה תמצא את האוצר.

אז מה אני צריך לשנות בתפיסה שלי בקשר שלי לאנשים אחרים? מה צריך להשתנות מהותית? מה מבדיל ביני היום שטועם בזה ריקנות, לביני מחר שיטעם בזה עולם ומלואו, גילויים אדירים, וטוב כזה שתיארת?

ריקנות אתה מרגיש בכלים שלך, באגו שלך, ברצון להנות שלך שאין לך ממה להנות מהזולת. ואתה צריך עכשיו להשתנות כלפי הזולת הזה, שלמרות שאתה לא מקבל ממנו את המילוי הרגיל האגואיסטי, אתה יכול להתקשר אליו בצורה אחרת של השפעה לזולת. ודרך ההשפעה הזאת, דרך הנטייה לאהוב אותו, אתה פתאום מרגיש שיש שם כמו כניסה לתהום. אבל תהום טוב, ככה שזה מושך אותך, שואב אותך לשם, ואז אתה נכנס לממד הבא שהוא כולו בנוי על השפעה.

אורן: מה זה השפעה?

נתינה ללא חשבון.

ניצה: זאת אומרת, זו באמת נקודה מאוד חשובה. כי אני מרגישה שאם אנחנו נבין שאין מה ללכת לחפש דברים במקומות אחרים, אלא דווקא על אותו קשר שהוא באמת הופך להיות ריק, דווקא שם אנחנו נמשיך לעבוד, אבל לעבוד נכון, בדיוק שם אנחנו עתידים לגלות את האוצר הכי גדול.

כן.

אורן: האם אני כבן אדם, כפרט, לא יכול להתקשר אל האוצר הזה לבד? למה אני צריך את האדם האחר, למה זה צריך להיות בתוך קשר, למה אני לא יכול לאוצר הזה להגיע בעצמי לבד?

כי אין לך אובייקט שעליו אתה יכול לעבור מדחייה לחיבור. משנאה לאהבה, וכן הלאה.

אורן: ולמה אני צריך לעבור מדחייה לחיבור, משנאה לאהבה?

כי הרצון שלך זה הרצון האגואיסטי ליהנות ולנצל את הזולת, ולכן דווקא על פני הזולת, אתה יכול להגיע למצב שאתה הולך לנצח את עצמך.

אורן: לא הבנתי.

איך אתה תהפוך את הרצון שלך להשפעה, משנאה לאהבה, מדחייה לחיבור. איך?

אורן: זה יצטרך להיות כלפי מישהו, ודאי. כי ההגדרות האלה הן הגדרות שהן ביחס האדם לזולתו.

ואפילו לא כלפי אדם אחד. אלא אומרת לך חכמת הקבלה כלפי עשירייה, כלפי קבוצה.

אורן: אבל למה בכלל שמים לי מישהו בדרך לאוצר? זה מה שאני לא תופס.

כדי שאתה תראה עד כמה שאתה שונא את הזולת, ובצורה כזאת אתה אוהב את עצמך.

אורן: מה הקשר של לגלות שנאה או לגלות אהבה, בקשר לאוצר הגדול שמחכה לי?

זה פשוט. מפני שכל העולם שלנו הוא עובד לפי הכלל אהבת החיים, אהבה עצמית, זה הספירה שלנו איפה שאנחנו קיימים. והספירה היותר גדולה, הרוחנית, היא קיימת בצורה הפוכה על אהבת הזולת, על השפעה, נתינה. שם זה אהבה אחרת ממה שאצלנו. אצלנו אהבה עצמית, ושם זה אהבת הזולת.

אורן: איך כל זה קשור לריקנות?

מפני שמימשת את כל מה שיש לך בספירה הקטנה, אז אתה מרגיש שהרצון שלך גודל כבר ורוצה כאילו לפרוץ, הוא כאילו רוצה להיוולד בספירה יותר חיצונה, בהשפעה, באהבה, בידיעה על החיים, מעבר לחיים, מטרת החיים, מהות החיים, ואין לך את זה בספירה הקטנה, היא לוחצת עליך, אתה כבר כמו בתוך הרחם חייב לצאת.

ניצה: זאת אומרת, כאילו ההרגשה של הריקנות בקשר, היא רגש מסוים שהוא סוג של תחנה, של יציאה לדרך?

כן, פריצה. פריצה החוצה. צירי לידה.

ניצה: כן. ואז בפריצה הזאת אנחנו גם נרגיש אחרי הריקנות, דחייה, משיכה מצד אחד, דחייה מצד שני.

כל מה שיש בלידת האדם ומוסבר בחכמת הקבלה היטב, זה מה שנעבור.

ניצה: זה מעניין. זאת אומרת יש פה איזו הקבלה. כל מה שאדם עובר בעת הלידה שלו, היציאה שלו לחיים חדשים, אנחנו נרגיש בקשר בינינו.

כן. לכן זה מצב מסוכן. יכולות להיות מלחמות עולם, יכול להיות המון דברים. וכאן ניתנה לנו השיטה, איך על ידי מיילדת מיוחדת שאנחנו עוד צריכים להכיר, נעשה את הלידה לקלה ובטוחה.

אורן: אמרנו קודם שהאדם מאבד היום טעם בקשרים שיש לו עם אנשים אחרים. כשהוא פורץ לספירה הזאת היותר גדולה שאתה קורא לה הרוחנית, הטובה, האוצר הזה הגדול. שם מחכים לי אנשים? כאילו יהיו לי עוד אנשים על הראש? אני כבר אין לי סבלנות לאנשים. כשאני עושה את הפריצה הזאת יהיו לי שם גם אנשים ככה כעול כזה, בני אדם סביבי? מה?

לא.

אורן: אז מה? מה כן?

מחכים לך שם מיליארדי מיליארדי הילדים שלך.

אורן: מה זאת אומרת?

ילדים שלך. יותר אני אגיד לך, מיליארדי מיליארדי חלקי הנשמה שלך. ממש כך. חלקי הנשמה שלך. כך אתה תקבל אותם.

אורן: אלה המילים האחרונות אותם אני רוצה שתסביר. זאת אומרת, אני פתאום מקבל את האחרים כמו ילדים שלי, כמו חלקי הנשמה שלי?

כן. עוד יותר. אי אפשר להסביר עד כמה שזה יהיה קרוב.

אורן: ומה הפך אותם מאנשים שהיום הם בשבילי כמו עול, כמו נטל, כמו מעמסה, לכל כך קרובים לי?

ייאוש, פחד, איום, יעזרו לך לקבל אותם בצורה היפה, ולהרגיש את המעבר הזה כיציאה לחופש, כלידה.

אורן: מבחינה רגשית, איזה רגש אמור להתפתח בי מחר שאין בי היום, ביחס לבני האדם האחרים?

אהבה.

ניצה: מה סוג הקרבה שיש עם האנשים, כמו שתיארת קודם. יש איזה סוג של קרבה כזאת?

שאני מרגיש אותם ואני מבין אותם, כמו שהם חלקים שלי. פשוט אין הבדל.

אורן: הקשרים בינינו, לאן הם הולכים?

בדיוק לאותו מצב. לגלות שאנחנו שייכים לנשמה אחת. לכן, ואהבת לרעך כמוך.

(סוף השיחה)