חיים חדשים

שיחה 290

למה לא מבינים אותי?

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 19.01.2014 – אחרי עריכה

אורן: שלום לכם. תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סידרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן ושלום לך ניצה מזוז.

שלום לכם.

אורן: היום אנחנו רוצים להבין טוב יותר את החיים שלנו על מנת לקחת אותם למקום יותר טוב. חיים חדשים פירושם חיים יותר טובים והחיים שלנו, אם נתבונן בהם לעומק, בנויים מכל מיני אינטראקציות בינינו לבין כל האנשים שנמצאים סביבנו, בבית, בעבודה, או ברחוב שבו אנחנו גרים. והרבה פעמים אני קם עם תחושה שהכל היה יכול להיות הרבה יותר טוב ויפה אם האנשים מסביב היו מבינים אותי. יש בעיה מרכזית אחת בחיים שלי והיא, שאחרים לא מבינים אותי, ננסה היום לדבר על הנושא הזה על מנת ללמוד איך לגרום לכך שכן יבינו אותי.

ניצה: אנחנו משוחחים על רגשות וזה נושא שמאוד מעסיק אותנו, כי מה לעשות, אנחנו יצורים רגשיים. ובכל התוכניות ששוחחנו עד עכשיו דיברנו על הרגשה של ייאוש ועל הרגשה של קנאה ובושה, ואת כל הרגשות האלה אני כאדם יודע לחוות בתוך עצמי. יש לי מעין מכלול שבו אני חווה את כל הרגשות האלה בתוכי. הבעיות והקשיים שיוצרים הכי הרבה קונפליקטים בהתקשרות בין אנשים, או אולי אפילו בחוסר ההתקשרות ביניהם, זו העובדה שאחרים לא מבינים אותי ובדרך כלל הם גם טוענים שאני לא מבינה אותם, זה יכול להיות מול הילדים, מול אנשים בעבודה, בכל מקום. ונשאלת פה שאלה מאוד מעניינת, אם אנחנו יצורים כאלה רגשיים שבאמת חווים את כל הרגשות האלה, איך יתכן שהיכולת שלנו להרגיש מסתכמת פחות או יותר בהרגשה שנמצאת בתוכי, אבל קשה לי מאוד ככל הנראה להרגיש אחרים, להבין אותם ולליבם, וכך גם ההיפך. לכן השאלה הראשונה היא קודם כל מדוע יש את התחושה הזאת והאם זו רק הרגשה דמיונית או שיש משהו אמיתי בעובדה הזאת שאנחנו לא מצליחים להרגיש את האחר?

אנחנו אף פעם לא יכולים להרגיש את האחר, אין דבר כזה. מה זה נקרא שאני מרגיש מישהו? האם זה להכניס בך איזה חיישן שלי ואז להרגיש מה קורה בך? לא. אני רצון ליהנות, מה שנקרא אצלנו רצון לקבל, רצון ליהנות זה רצון להרגיש הנאה ותענוג, זה מה שאני רוצה. לא חשוב מה קורה מסביב, לא חשוב מה קורה בי, המטרה שלי היא להרגיש טוב. כך הגוף שלי כל הזמן עובד, כל המערכות שלו, זה יכול להיות ברמה הפסיכולוגית והביולוגית, זה יכול להיות בחושים, ברצונות ובמחשבות, לא חשוב, תמיד אני בודק למה אני מרגיש לא טוב ואיך אני יכול להרגיש יותר טוב, מה לעשות כדי להרגיש יותר טוב. כך עובד הגוף שלי וזו התוכנה הפנימית העיקרית שלו. והתוכנה הזאת עובדת ללא הפסקה עד המוות. וכך כל אחד ואחד.

ולא רק בי זה קורה אלא גם בדומם, לכן הוא מחפש מקום הכי בטוח, הוא נופל, מתגלגל, שומר על עצמו, לא נותן סתם למישהו להרוס אותו, יש לו כוחות נגד אלא אם כן יש כוח נגדו שכבר מתגבר עליו, שובר או מפרק אותו. צומח מחפש איפה השמש, איפה האוויר, את רואה איך הצמחים גדלים, איך העץ גדל אם משהו מפריע לו, זאת אומרת תמיד אנחנו מחפשים איך להטיב לעצמנו. ובדרגת החי כבר ברור לנו איך הם מחפשים איפה יותר חם, איפה יותר נוח, איפה יותר בטוח, וכך כל החיים של החי. ואנחנו בדרגת המדבר, בדרגת האדם, הכי אגואיסטיים, המשוכללים ביותר, אנחנו ממש בונים לזה כל מיני מערכות, לֹמה אנחנו בונים כל הזמן תרבות וחינוך, תעשייה ומסחר? הכל רק כדי להרגיש טוב ונוח, תענוג.

ומהתענוג אני מבין שיהיה טוב לי, ואם כדי שיהיה טוב לי צריך להיות גם בצורה יחסית כלשהי טוב לאחרים, אז אני אעשה זאת בכוונה שיהיה לי טוב, אני מייצר משהו ומוכר שיהיה להם טוב, וחושב שמזה יהיה לי טוב ורווח, אם הייתי יכול לקבל מהם את הרווח הזה בלי למכור להם, בלי לעבוד, הייתי פועל כך. לכן ברור שכל הפעולות שלנו הן להגיע למצב הטוב, ולכל אחד, טוב מובן בצורה אחרת. ולכל אחד הטוב כל הזמן משתנה, פעם אני רוצה לישון, פעם אני רוצה לרוץ, פעם לטייל, פעם אפילו גם לעבוד במשהו, כי זה יכול להיות מעניין וכולי. זאת אומרת הטוב מצטייר בכל מיני צורות, מה טוב לאדם באותו רגע. ומאיפה זה בא לו? מתוך התוכנה הפנימית שמעוררת אותו לזה או לזה או לזה. אנחנו אף פעם לא יודעים מה נרצה ברגע הבא, בדרך כלל אנחנו יצורים די שגרתיים אז איכשהו יודעים פחות או יותר, מכירים את עצמנו, אבל יכול להיות שלא.

והיחס שלי לדומם, לצומח ולחי הוא כזה שאני מבין שזה הטבע ואני צריך להתייחס אליו בצורה מסוימת, אני לא מקבל מהם איזו תגובה, למרות שמחיות בית אנחנו מחפשים תגובה מסוימת, הם לומדים מאיתנו ואנחנו מהם וכך אנחנו מסתדרים ונהנים. גם עם הילדים זה כמו עם החיות, אנחנו יודעים איך להתנהג איתם. אבל עם אלה שהם לא ילדים ולא חיות אלא אנשים כמונו יש לנו בעיה, כי לכל אחד ואחד מאיתנו יש אגו מפותח והוא רוצה ליהנות בכל רגע ממשהו אחר, ולכל אחד אכפת איך הוא מרגיש ולאף אחד לא אכפת מה השני מרגיש. וכאן אני תקוע בבעיה, כי אני רוצה להרגיש כך וכך מתוך איזו תגובה של הזולת והוא לא מגיב כמו שאני הייתי רוצה, כי יש לו אגו משלו ותוכנה משלו שעל פיה הוא פועל עכשיו, הוא רוצה ליהנות משקט ואני רוצה מוזיקה ואנחנו נמצאים במתחם אחד, מה לעשות? וכולי. זאת אומרת לא מבינים אותי, לא מכירים בצרכים שלי, לא מעריכים אותי, אם כבר, ובכלל, האם אני יכול להתחשב בזולת? אנחנו מבינים שלא. אני מסתכל על הילד, הוא בא ולוקח ממך משהו מפני שהוא נראה לו טוב, הוא רוצה ליהנות מזה לכן הוא לוקח, אין לו שום עכבות, אנחנו כבר עושים זאת בצורה יותר עדינה, או שלא רואים וזה נקרא גניבה, או שעל ידי כך שאנחנו עושים איזו פוליטיקה, "אני אתן את זה ואתה תיתן את זה", מעין מסחר וכן הלאה.

תמיד, כל החיים שלנו מתנהלים כך, זה בכל דבר, כך פיתחנו תעשייה ומסחר, כך פיתחנו את היחסים בינינו, כך אנחנו נכנסים לעסקי משפחה. מה היא זוגיות? אני רוצה ליהנות ממשהו, והיא רוצה ליהנות ממשהו, אנחנו עושים הסכם, את נהנית כך ואני נהנה כך, מאין ברירה כל אחד מוותר על משהו. או שאנחנו מפתחים כזאת מערכת יחסים שכל אחד נהנה מזה שהוא מהנה לשני, גם זה קורה לפעמים לזמן קצר, אבל קורה, אנחנו רואים שזה אפשרי, בתנאי שיש לנו איזו קרבה לשני, שאני מרגיש פתאום שהשני במשהו קרוב אליי. זאת אומרת שיש לו משהו ממני, מחלקי, ואז כשאני מהנה לו אני גם נהנה בעצמי. או כמו עם הילדים, ברור ששם, לתת לילד שלי זה עוד יותר תענוג ממה שאני לוקח לעצמי. אבל כל אלה הם דברים פשוטים, איך אנחנו נהנים זה מזה. אבל ליהנות בדרגת המחשבה, בדרגת ההבנה, בצורה מחשבתית, אינטלקטואלית, רצונית, היכן ששם יש ידיעות, ערכים, זה הדבר הכי קשה כי זו פסגת התפתחות האדם בעולם שלנו.

ולכן צריכה להיות כאן איזו גישה מאוד מאוד מיוחדת. כשהאדם טוען שהשני לא מבין אותו, בעיניי זו טענה טיפשית, כי אף פעם אף אחד לא יכול להבין אותי, הוא יבין אותי בתנאי שזה יהיה כדאי לו. זאת אומרת שהרצון לקבל שלו, הרצון ליהנות, יהיה מכוון כך שכדאי לו לעשות פעולות שבהן הוא כביכול מסכים שהוא איתי יחד. אבל זה לא שהוא יכול להבין אותי, גם אז הוא מבין את עצמו בכל זאת, רק פתאום אנחנו נמצאים כביכול באיזו התקשרות שלזמן מה בעינינו אנחנו מדברים כביכול בגל אחד, זה לא שאנחנו נמצאים זה מול זה ומבינים זה את זה, אלא פתאום יש בינינו מעין קו אחד ושנינו נמצאים בו. זה במקרה ולזמן קצר ויכול להיות בין כמה אנשים, ושוב, זה מפני שיש להם בדרך כלל מטרה משותפת.

נניח אנחנו רוצים להרוס מישהו, אז אנחנו מתחברים, לַךְ יש תענוג מזה שאת הורסת אותו, לי יש תענוג מזה שאני הורס אותו ואז אנחנו פועלים בצורה שיתופית, יפה, טובה, אנחנו מרגישים ששנינו ממש מבינים זה את זה טוב מאוד, בגלל שיש מישהו שאותו אנחנו רוצים לסדר. זה מאוד ברור.

אבל גם בזה אנחנו לא ממש מבינים זה את זה, אנחנו מבינים זה את זה מפני שיש לנו מטרה מחוצה לנו. מה זה נקרא להבין את השני? זה נקרא להתלבש בו, בתוך הרצונות, בתוך המחשבות, התשוקות, הסלידות, הפחדים, החרדות, ההתרגשויות, ההתפרצויות, בכל מה שיש בו, בכל העולם הפנימי שלו, ממש להיכנס בו, לחיות בתוכו, ומתוך זה שאני נכנסתי לתוך המטריצה הזאת של השני, משם, אם אני נמצא במקומו, זאת אומרת, עם התכונות שלו, עם מה שהוא נולד, אז אני מבין אותו. איך זה אפשרי? זה בלתי אפשרי. אף אחד לא יכול להתלבש כך בשני. כל אדם סגור בתוך עצמו. ואף אחד לא יכול להיכנס לשני.

לפי דעתי, הטענה של למה לא מבינים אותי, זאת טענה טיפשית. אלא כנראה שאפשר למצוא דרכים איך באמת לעשות זאת, אבל לא במישור הרגיל, שבו אנחנו בינינו מתנגשים, מתחברים, רוצים לעשות משהו. זה פשוט לא ניתן לביצוע במישור החיים הרגילים.

חוץ מזה, אנחנו גם מבינים שכבר שכחנו שאנחנו רוצים שיבינו אותנו. אני רואה את זה לפי צורת ההתקשרויות בין בני האדם. הם לא רוצים לתקשר בצורה פרונטאלית זה עם זה. רוב הזמן זה דרך טלפון, אפילו דרך מיסרונים, שזה לא באמצעות הקול ואף לא בווידיאו, אלא כך במילים. ויש גם מין סלנג, שזה חֹחֹ, חָחָ, חִחִ ועוד משהו, איזו שפה חדשה כזאת, "שפת ציפורים", אני לא יודע איך לקרוא לזה.

ניצה: שפת הסמיילים.

סמיילים, כן. וזאת שפה עוד יותר חיצונית. אני לא ממש רוצה שיבינו אותי, ואפילו אני לא מבין את עצמי. אני משחק כל הזמן איזה תפקיד כלפי האחרים, והם מקבלים אותי בהתאם לתפקיד הזה, וגם הם כך מתקבלים.

אני רואה את זה לפי הצורות של הריקוד. "בוא נרקוד", הם נכנסים לאולם גדול, שם יש אולי מאתיים אנשים רוקדים, אף אחד לא מסתכל על השני, כל אחד עושה איזו מין תנועה, אבל להסתכל על האחר? הוא לא מסתכל בכלל. איזו מין התקשרות זו? במה הם יכולים להבין כל אחד את השני? זה אפילו ללא מגע, ללא כלום, העיקר לעשות כל מיני תנועות שנתנו להם כדוגמה באיזה סרט או סידרה. האנשים היום בכלל לא מתקרבים למצב שיבינו אותם. אני חושב שזו בכלל לא בעיה.

ניצה: אבל יש בכל זאת תסכול אם מישהו לא מבין אותי.

תסכול פנימי? אולי בחורות מרגישות כך, אנחנו כבר משוריינים, עם כל השריון שאנחנו בונים על עצמנו, שאין דבר כזה. אני רואה את זה לפי התנהגות האנשים בכל מיני מקומות.

אני לא אומר שאין תסכול פנימי, שזה לא כואב לאדם, ושאין לו השתוקקות פנימית עמוקה לזה, הוא בכל זאת נשאר אותו אדם, עם כל השריון שהוא לבש על עצמו, אבל זה לא מה שנראה כלפי חוץ.

ואני גם לא רואה נניח, בטלוויזיה, שמדברים בה כל הזמן, שאנשים רוצים שיבינו אותם. לכל אחד בא להגיד את מה שהוא חושב, ולא כדי להגיע לאיזה מקום משותף. לא. אני רואה איך שהמנחה, המראיין יושב שם, ויושבים לפניו שלושה ארבעה אנשים. הוא שואל כל אחד מהם שמפרט בתורו את הדעה שלו. הוא אוסף את הדעות שנאמרו וכולם רואים שהדעות שונות. הוא לא עושה סיכום, וגם הם לא עושים סיכום ביניהם, אלא כל אחד אוחז בדעתו זהו. האם הם מבינים אותי או לא? לא אכפת לי אם הם מבינים או לא. אני את שלי אמרתי, וגמרנו.

אנחנו נמצאים במצב שגם אני לא כל כך מעוניין, או מתעניין, או נמשך, או מכוון את עצמי לזה שיבינו אותי. זה לא איזה תיאטרון רגשות, ואני לא איזה פילוסוף שרוצה שאחרים יבינו אותי, וכך כל אחד. אני גם לא אוחז בדעה מיוחדת שהעולם צריך להסתובב כך ולהתהפך לפי זה.

אני חושב שהיום העיקר לאנשים זה לשרת את עצמם ולהמשיך בחיים, וממש כמה שפחות לשבת זה לזה על הראש. אני רואה שזה קורה גם בזוגיות וקורה גם בכל דבר. זו לא כמו המשפחה שהייתה קודם, שישבו יחד, אכלו יחד בערב, טיפלו בילדים יחד, היה קשר בין הורים למורים, היום זה בכלל לא קיים, אין נטייה לזה. אנחנו התייאשנו כביכול, מלהגיע למצבים שיבינו אותנו, שיסכימו או לא יסכימו. אלא אני בשלי וכל אחד בשלו, אחרי מסך הטלוויזיה או מסך המחשב, כך כל אחד חי.

בהחלט אפשר לראות את התסכול הפנימי. ואם מעוררים באדם חיסרון לזה, צורך לזה שיבינו אותו, אז צריכים לעורר בו לצד זה רווח גדול, עד כדי שתרגיש שאתה פתאום נפתח, שהעולם נפתח, שאתה לא נמצא מול העולם בהתגוננות, שאתה יוצא מעצמך החוצה. אתה הולך להרגיש את הזולת, וכולם גם מרגישים אותך. אתם מתחילים להיות קרובים בלבבות, זאת אומרת ברצונות, במחשבות. וכאן אתה פתאום מרגיש התרחבות פנימית, פתיחה כזאת פתאום, שאתה פותח את עצמך לכל העולם.

ניצה: מה בדיוק מתרחב? הרגשות שלי מתרחבים, המחשבות שלי?

יש תענוג עמוק מאוד, גדול מאוד, כשאני מרגיש שהשני פתאום נמצא איתי יחד, בהדדיות, ביחס היפה זה לזה. אנחנו מתחילים לקלוט בזה שיש חיים כביכול חוץ גופיים, מחוצה לי.

ניצה: מחוצה לעולם הרגשות שלי? לזה אתה קורה חוץ גופי?

כן. זה עניין של אהבה, מה שנקרא שאני נמצא עם הרגשות שלי בתוך השני והשני נמצא בתוכי. לאו דווקא מה שייך למין, זה יכול להיות בין גברים, נשים, זה לא חשוב.

ניצה: חברים.

כן. זה לגמרי לא שייך לעניין מיני, אלא זה שייך לעניין של פתיחות. שיש דעות, רצונות, מטרות מעל האגו, מעל החומות שבהן אנחנו נמצאים. ופתאום כשאנחנו נפתחים זה אל זה, אז אנחנו מרגישים בכך חיים ללא גבול.

כי אני כביכול יוצא ומרגיש חיות מחוץ לעצמי ובזה יש לי הרגשה, של חיים לאחר המוות, אני מרגיש חיים לא מוגבלים, ולא נמצאים בדיוק בתוך הקופסה שלי, אלא אני יכול להתלבש בשני ובשלישי ובכולם. פסיכולוגים משתמשים בזה קצת בארגון מהומות, בכל מיני מקרים, יש בזה טכניקות. אני מדבר עכשיו בצורה הכי פשוטה, שאם אנחנו יכולים למצוא כאלה מקרים, רגעים, אנחנו מרגישים מאוד מאושרים.

ניצה: אני רוצה לתת דוגמה, סיפור אישי שחוויתי, שאולי במשהו אפשר יהיה להבין יותר את מה שאתה מדבר עליו. בעברי שימשתי כמנהלת, יום אחד נכנס אחד העובדים, וראיתי אותו עם ראש שמוט כלפי מטה, במצב רוח לא טוב. קראתי לו לחדר, דיברנו, ואחרי שדיברנו הרגשתי שהתחלתי להרגיש אותו, והתחלתי לתת לו בשיחה יכולת לבטא את עצמו. אחרי שיחה קצרה של 10 דקות הוא יצא מהחדר עם חיוך. ואני זוכרת את השמחה שהרגשתי בלב במשך כל אותו יום, זה היה משהו מאוד חזק שליווה אותי. בדרך הביתה חשבתי לעצמי, תראי מה עשה אותך מאושרת. הרגע הזה שבו הצלחת לגעת לבן אדם במשהו בלב, הוא פתאום נפתח ומשהו השתחרר, זה עשה אותך מאוד מאושרת. זה היה רגע שאני זוכרת שנעשיתי מודעת לרגש הזה. תנסה להסביר לי, מאיפה נובעת התחושה הזאת של האושר, של השמחה שנגעת בלב, שלרגע הבנת מישהו אחר?

הוא הרגיש את זה, את הרגשת את זה, שכל אחד קיבל איזו מין פריצה מחוצה לעצמו. יצא מעצמו, כבר מרגיש את העולם בלתי גבולי, לא סגור בתוכי, אני כביכול עכשיו פורח מחוצה לעצמי, וההרגשה הזאת היא הרגשה שמשחררת את האדם מכל מה שיש לו בפנים. כי הוא כביכול יצא החוצה, אפילו במקצת, כבר זה פוטר אותו מכל הבעיות והדאגות, מהכל. אחר כך הוא יכול לחזור לְמה שיש לו, וודאי, אבל הוא מרגיש שיש חיים אחרי המוות, ממש כך, שיכול להתקיים במשהו מחוצה ללחצים הפנימיים.

ניצה: זאת אומרת שברגע שאני מצליחה איכשהו להשתחרר מהעולם הרגשי שלי, כלומר מתוך ההתנהלות של המחשבות והרגשות שלי, איזה דיאלוג שכל הזמן מתקיים בתוכי, ברגע שהצלחתי לפרוץ החוצה והצלחתי להתחבר לרגש של מישהו אחר, זה שחרר אותי, שחרר אותו. נתן איזו הרגשה של אושר, של שמחה. אם אני מבינה נכון, אז מאוד כדאי לנו לצאת לרגש של האחר, כי אנחנו עושים גם טוב לאחר, גם טוב לעצמנו. אז למה זה כל כך קשה לנו?

האגו שלנו לא נותן לנו לוותר על החומה שבתוכה אנחנו חיים. הקליפה הזאת שבה אנחנו נמצאים, סגורים בתוכה, היא מאוד חזקה. אולי אני מוותר על עצמי, אולי אני משפיל את עצמי, אולי אני בזה מראה לשני את החולשות שלי, אולי בזה אני לא שולט כבר על עצמי ועל האחרים, אלא אני כבר איכשהו מראה את עצמי כמישהו שמתחשב, שלא נמצא למעלה מכולם, אלא יכול להיות וותרן, יכול להיות דורך על עצמי, וכן הלאה.

אורן: ממה אנחנו מפחדים?

אנחנו מפחדים מהשפלה עצמית.

אורן: מה פירוש?

איך אני משפיל את עצמי אם אני מתחשב עם הזולת, אם אני מבין את הזולת. אלא אני יכול לעשות כך כדי להראות לכולם, תראו, אני מתחשב בזולת, אני משפיל את עצמי, תראו איזה גדול אני. זה כבר משהו אחר, זו שוב גאווה, רק במסווה. אבל אם באמת, כדי להתחשב עם הזולת זה נקרא שאני צריך פחות להתחשב עם עצמי.

ניצה: אתה מעלה פרדיגמה מחשבתית, שאומרת, אם אני צריך להתחשב באחר זה אומר שבאיזה אופן אני פוגע במשהו בעצמי.

באגו שלי, אני חייב לוותר עליו. אני צריך לתת לשני להיכנס לליבי.

ניצה: ואז מה יקרה אם אני נותנת?

זאת אומרת אני כבר לא דואג לעצמי באותו רגע, אני דואג למה שקורה לו. למה שאני אוותר על עצמי? למה שאני בכלל אדאג לו? או שאני עומד במאה אחוז על שמירת האגו שלי, למלא אותו בכל וכל, או שאני מתחיל לחשוב, "מה הוא חושב, ומה הוא רוצה, מה טוב לו" וכן הלאה. ברגע זה כבר המחשבות הן לא על עצמי אלא על מישהו אחר. אם זה התינוק שלי זה משהו אחר, זה בצורה טבעית כך קורה כי הוא חלק מגופי, אבל אם זה לא התינוק שלי, אם זה אפילו לא הכלב שלי אלא מישהו זר, זה כבר לא שלי, אז אני צריך לוותר על משהו ממני.

אני עכשיו אדאג לנוחיות שלו, שיהיה לו טוב, שיהיה לו נוח. אז אני חושב, איך יכול להיות לו טוב, ואיך יכול להיות לו נוח וכן הלאה. באותו רגע אני לא דואג לעצמי, אני לא יכול לדאוג לשנינו. אלא שנינו, אם זה שני אהובים, זה דבר אחר. אז אני מרוויח. אבל אם זה ממש זולת, זה לא יתכן. אלא אם כן יש לי איזו מטרה מיוחדת, שאני יוצא להרגשת הזולת בתנאי שעל ידי זה אני מעלה "אותנו", את עצמנו, בקשר בינינו למקום עוד יותר גבוה. אז אני עושה את זה.

אורן: לאיזה מקום?

לאיזה רווח. אני ואתה אחים, ויש לנו אימא. ואימא מאוד שמחה אם אנחנו נמצאים בינינו בקשר לבבי ממש ללא גבולות, כמו שני אחים. ואנחנו רוצים לתת לאימא הרגשה טובה, לא לרמות אותה ולא כלום. אז אם אימא חשובה לנו, גדולה, מאוד יקרה, אז אנחנו בינינו מוותרים זה על זה, זאת אומרת כל אחד על עצמו, כדי להתקשר באמת בינינו ולדאוג זה לזה כמו שאימא הייתה רוצה.

אורן: שתשמח.

שתשמח. זאת אומרת צריך להיות מישהו יותר גבוה או איזה רעיון יותר גבוה, שכדי לעשות לו נחת רוח אנחנו מוותרים על האגו שלנו.

אורן: עוד לפני ההתעלות הזאת המשותפת למטרה, שהיא יותר גבוה ממני וממך, רציתי להבין. אמרת שאנחנו סגורים בתוך קליפה. מה זאת אומרת שאנחנו סגורים בתוך קליפה?

קליפה זה האגו שלנו, שסוגר אותנו ואני לא יכול לחשוב שום דבר על השני ולכן אני סגור בתוך עצמי, ואני חי בתוך עצמי.

אורן: איפה אני סגור?

בתוך המחשבות, רגשות, תשוקות, מטרות. כל מה ש-לי ובתוכי ולעצמי.

אורן: מה סוגר אותי?

האגו ששולט על כל המחשבות, רצונות, תשוקות, מטרות. הכל. האגו אומר כך, "אתה עובד רק לטובת עצמך בלבד". זה הסיכום של התוכנה הכללית שלנו. אני מסתכל איך אני רואה, שומע, מרגיש, נושם, לא חשוב מה, אני עושה הכל בצורה אופטימלית לטובת עצמי. ואם יש איזו הפרעה מהזולת אני מיד עושה חשבון, אני יכול לסלק את ההפרעה הזאת או לא.

או שאני מסתלק, או שמסלק אותם – משהו אני עושה כדי להגיע למצב אופטימלי. אופטימלי, זה אומר שאני בכל רגע ורגע בחיים חייב להיות במצב הטוב ביותר האפשרי.

אורן: וכך כל אדם.

כל אדם, כל רגע.

אורן: לכן אתה מצייר את זה, שכל אחד, כאילו עטוף בתוך קליפה פנימית, שסוגרת אותו בתוך עצמו.

כן.

אורן: אז נניח שאני עטוף בתוך התוכנה הפנימית הזאת שלי, אתה בשלך וניצה בשלה. אז יש לנו שלושה אנשים, שלכאורה יכולה להיות בינינו תקשורת, אבל היא נעשית מתוך העטיפה הפנימית הזאת.

כן, כל אחד בתוך בלון כזה.

אורן: אבל הנה, עכשיו אנחנו מדברים.

כל אחד בדיבור הזה מקבל טובת הנאה, מקבל משהו שטוב לו, שכדאי לו.

אורן: בין הבלונים שלנו יש תקשורת?

רק תקשורת שהיא כל אחד לעצמו, לטובת עצמו.

אורן: ולכן אדם מרגיש שאף אחד לא מבין אותו?

כן. לכן גם אמרתי לגברת, שאני לא כל כך תופס מה הטענה. אז לא מבינים.

אורן: אני הייתי רוצה שיבינו.

למה?

אורן: שיבינו אותי, שיתחשבו בי, שירגישו אותי.

כן? ואתה?

אורן: ומה אני?

אתה גם מוכן לכך, לתקשורת כזאת הדדית, דו סטרית?

אורן: להבין אותך נניח, להתחשב בך, להרגיש אותך?

כן.

אורן: אם זה אפשרי.

מה זאת אומרת, אם אפשרי?

אורן: תלוי כמה.

זהו בדיוק, תלוי.

ניצה: הרבה פעמים אני מרגישה שיש אנשים, יותר רגישים ופחות רגישים. אז יש כאלה שמרגישים, שהם מרגישים את האחר, אבל אותם לא מרגישים.

כשאני מרגיש את האחר, יותר או פחות זה בהתאם לאגו שלי, עד כמה כדאי לי להרגיש אותם. אבל בכל זאת זה עובד בצורה אחת, רק לטובת עצמי.

אורן: מי מרגיש יותר, נכון שיש כאלה שמרגישים יותר?

נניח שאתה איש מסוכן, בכל רגע יכול לשלוף אקדח, ולהתחיל לירות. אז אני רוצה לדעת אותך יותר, איך לשמור על עצמי, איך להתרחק, איך להתקרב אולי. אז אני מפעיל את הרגשות שלי, המחשבות שלי, את כל היוצרות שלי בצורה כזאת, כדי להיות רגיש אליך. אני רוצה להרגיש אותך.

אורן: כדי להתגונן מפניי?

ודאי. אז פתאום אני נעשה יותר רגיש.

מה שאין כן אם אני נכנס למקום כלשהו, לקבוצת ילדים, גן ילדים, ששם משחקים וצועקים, אז אני לא מפעיל כל כך את הרגש, אם רצים אז רצים, עושים, אז עושים. בוכים, צוחקים, צועקים וכן הלאה.

אורן: נניח במקרה הקודם, הרגשת אותי, כי אתה פוחד ממני, כי אני מהווה איום כלפיך.

כן. נו אז מה, זה נקרא שאני אדם רגיש? אני רגיש להרגיש את הסכנה.

אורן: את מי הרגשת, אותי או אותך?

אני רוצה להרגיש אותך, מה יש לך בראש, כי אני מפחד ממך, אבל זה לא נקרא שיצאתי מעצמי.

אורן: מהבועה שלך?

כן.

אורן: למה לא?

כי אני דואג לעצמי.

ניצה: בפסיכולוגיה קוראים ל"שריון" הזה, מנגנוני הגנה. זה בדיוק מה שתיארת, איך אתה מתגונן מפניו. יכול להיות שככל שאנחנו דווקא מפעילים יותר, את המנגנונים האלה אז השריון יותר עבה.

כן, שריון יכול להיות פנימה, ויכול להיות החוצה.

אורן: מה פירוש?

ניצה: מה ההבדל?

ראית טנק?

אורן: כן, הייתי טנקיסט.

היית טנקיסט באותם זמנים שהיה רק שריון על הטנק. יש היום טנק עם הגנה אקטיבית, כשמגיע פגז, ונכנס לטנק, ההגנה האקטיבית הזאת מתפוצצת, מפוצצת אותו וזורקת החוצה.

אורן: כן, יש כל מיני מערכות.

זה נוסף על השריון, נוסף על הטנק.

אז זאת לא הגנה? זאת הגנה, אבל הגנה אקטיבית. אותו הדבר כאן. אני לא פועל כך שאני בונה שריון כלפי האדם המסוכן, אני בונה הגנה אקטיבית. אני כאילו יוצא אליו, אני מנטרל אותו מראש. אני רוצה להכיר אותו מראש, אני שולח אליו סוכנים סמויים שלי. אני לומד אותו וכן הלאה. זאת הגנה אקטיבית. נניח מדינה נגד מדינה, או חברה, איגוד, עם אלה שנמצאים איתם בתחרות.

אורן: אם אני מבין את המודל הזה שאתה מצייר, כל עוד החשבון של פרט אחד ביחס לאחר הוא איך אני שומר על מצבי, אז גם אם אני מרגיש אותך, לומד, חוקר ומתחפר בך, עדיין המוטיבציה שמניעה אותי בכל התהליך הזה של להרגיש אותך, היא איך אני שומר על המצב האופטימלי שלי. ובעיניך אפילו ש"התחפרתי" בך, זה נקרא שעדיין לא יצאתי מהבועה שלי.

ודאי, נכון.

אורן: זו המציאות שבתוכה אנחנו חיים. זאת אומרת, גם כשאני מרגיש מישהו, כשאני מבין אותך, מרגיש אותך, ואותה אני לא מרגיש, לא מבין, עדיין כל אלה דברים שמתנהלים בתוך הבועה שלי. וההגדרה של בועה, כי אני לא רואה בועה, היא שיש לי תוכנה, שהיא לטובת עצמי בלבד, כל אחד בתוך בלון, בתוך בועה.

אתה בינתיים לא עולה למעלה מהרגשות, המחשבות, התשוקות והרצונות, וכל מה שיש לך. אתה מגן עליהם, אתה רוצה להישאר בתוכם, ולהיות רק יותר בטוח, שאתה ממלא את עצמך בצורה האופטימלית, המירבית.

אורן: זה הסטטוס שבו אנחנו מתקיימים ויש בינינו כל מיני סוגי תקשורת.

כן, אז יש כאן הגנה כזאת, והגנה אחרת, לפעמים מתנפלים זה על זה, עושים מלחמות, וגם זה קשר, אבל קשר שלילי כביכול.

אורן: נמשיך עם "ציור הבלונים”, כי אני מבין אותו טוב, יש בלון סביבי, בלון סביבה, בלון סביבך. האדם חי בתוך בלון.

נכון.

אורן: מה נמצא בין ה"בלונים”?

נתק.

אורן: תגדיר נתק.

שכל אחד רוצה להרגיש את השני, ככל שיכול להיות לו טוב ממנו, או ככל שיכול להיות לו רע ממנו.

אורן: למי?

נניח לי. אני מרגיש אתכם רק בצורה שיכול להיות לי טוב, או רע, כי החוש העיקרי שלי הוא הרצון ליהנות. ואז אני לא רואה אותך כמו שאתה, ואני בכלל לא יודע אם אתה קיים, ואם גם היא קיימת, אלא היא נראית אצלי כך ואתה נראה כך, בתוך הרצון ליהנות שלי. ואז אני רואה ברצון שלי ליהנות, איך אני נהנה מזה ולא נהנה מזה, כך או כך.

אני יכול להגיד, "אני לא אוהב את הצורה שלו ואת הדיבור שלו" וכולי. אחר כך אני יכול לשנות את דעתי ולהגיד, "לא, הוא אדם יפה, הוא אדם טוב, הוא אדם כזה או כזה". למה? מה משתנה? אתה לא השתנית, אלא אני בתוכי שיניתי משהו בתוכנה שלי, בקליטה, ואז אתה נראה לי לגמרי אחר.

זאת אומרת, אני לא קולט מי אתם, אלא אני קולט איך כביכול אתם, משפיעים על הרצון ליהנות שלי.

אורן: זאת אומרת אילו השפעות באות מאיתנו, לתוך הבלון שלך?

כן. במה אני יכול ליהנות מזה, במה אני יכול להרוויח מזה, וכן הלאה. רק את זה אני רואה. אני לא רואה אתכם האמיתיים. אף אדם לא מכיר את עצמו, מכל שכן את הזולת.

ניצה: אם נניח אנחנו נכנסים בבוקר אל מקום העבודה, וכל אחד מגיע עם הבועה שלו. אני מגיעה עם בועה כשיש לי מחשבות של כעס, והוא נכנס עם עצב, והשנייה נכנסת עם שמחה, והשלישי נכנס עם דיכאון. מה קורה בין הבועות שלנו? הרי יש את הנתק, אבל יש לפעמים אני מרגישה שאיזו הרגשה חודרת לבועה שלי בכל זאת. אני לא מבינה מה עובר עליו, אבל אני מרגישה איזו רוח לא נעימה מהצד שלו, שנכנסת כביכול לבועה שלי. מה זה?

זו השפעה לא נעימה. את רוצה ליהנות ממנו בצורה כלשהי, או שיהיה שקט, או שיכניע את עצמו, או שיהיה מסודר, או שיעשה משהו שאת רוצה, ואת לא מקבלת את זה ממנו, אז את מרגישה את זה כרוח שלילית. חוץ מזה, זה לא צריך להיות דווקא באיזה מעשה או בדיבור, אלא יכול להיות שסתם כך את "מריחה אותו", מה שנקרא.

ניצה: נכון, אפילו בלי דיבור.

כן, ברור שאנחנו כך. גם חיות הבית מרגישות את מצב הרוח של בעל הבית, אפילו אם הוא לא עושה ולא אומר כלום, אלא מגיע נניח הביתה, ומתיישב על הספה. ועוד איך שהן מרגישות.

אורן: איך הן מרגישות, מה המנגנון?

כי גם הן חיות כמונו, והן מרגישות בגלל שהוא חשוב להם.

אורן: אבל אמרנו קודם שכל אחד סגור בתוך בלון.

אצל חיות הבית זה קצת אחרת. אין להן אגו כמו שיש לנו, והן תלויות בנו, ולכן הן רגישות למה שקורה לנו. כמו הכלב נניח, כשהוא שם את הראש שלו על הברכיים של בעל הבית ומסתכל עליו. כאילו, "מה קורה לך"?

אורן: ומה הוא מרגיש?

הכלב מרגיש שמשהו לא בסדר עם בעל הבית, שמשהו קורה לו. החיות מרגישות אפילו לפי הריח. הריח שלנו משתנה מאד, מפחד לשמחה, מעצבות לרגש אחר.

אורן: והן מבינות אותנו?

הן מרגישות את זה טוב מאוד.

אורן: ואם אני אבוא ואנסה להרגיש את אותו אדם?

אז אתה צריך לקבל חושים כמו הכלב. להרגיש לפי הריח. שאולי הוא מפחד, אולי הוא שמח, לכל דבר יש את הביטוי שלו.

אורן: אבל אין לי חושים כאלה כמו שיש לכלב.

לך אין. אין לך גם רצון. האם אתה רוצה להרגיש כך את השני, כמו שהכלב מרגיש את בעל הבית, האם אתה רוצה להכניע את עצמך כמו כלב כלפי בעל הבית, שאתה תלוי כל כך בשני, ואתה ממש מסור לו? הכלב יכול להיות מאוד מסור לבעל הבית, כי הוא בדרגת החי, אין לו אגו.

אורן: ודאי שאני לא הייתי רוצה. אבל הייתי שמח שיהיו סביבי אנשים שירצו כך להרגיש אותי.

בקיצור, אנחנו מגיעים לתוצאה אחת ברורה. כל אחד חי בתוך עצמו, גם את עצמו הוא לא מבין, מכל שכן הוא לא יכול להבין את הזולת.

אורן: תסביר לי את המשפט הזה, כי עד עכשיו דיברנו על כך שאני לא מבין אותך, אבל מה פירוש שגם את עצמי אני לא מבין?

אם תלך לפסיכולוג ותתחיל לדבר איתו, אז תראה עד כמה שאתה לא מכיר את עצמך. בשביל מה לי לסובב אותך כך עכשיו, פשוט תכנס אליו, ותוך שעה, תראה איך אתה יוצא ממנו ממש מבולבל, מהראש ועד הרגליים.

אורן: למה אני לא מכיר את עצמי?

כי אתה לא יודע מי אתה. אתה לא מכיר מי אתה. גם אם אחרים מספרים עליך מי אתה, אתה לא מסכים. אלא אם זה כדאי לך. עם מה שלא כדאי, אז לא.

האם האדם מאשים את עצמו על משהו? אולי לרגעים ממש ספורים, אם זה משהו שהפסיד ממנו ממש הרבה. אבל כך, לא. האם הוא רואה בעצמו פגמים, וכמה הוא רע? לא. וכשהאחרים לפעמים באים ואומרים לי משהו על זה, למרות שאני יודע שזה כך, אני לא רוצה להסכים איתם. אבל חוץ מזה שאני לא רואה, אותו כוח הגנתי של האגו, לא נותן לי לראות פגמים בעצמי.

אורן: זה אותו בלון שדיברת עליו קודם?

כן, גם כלפי עצמי.

אורן: זה בלון מורכב כזה.

גם כלפי החיצוניות וגם כלפי הפנימיות. אני פשוט אטום, מטומטם, נטול רגשות אמיתיים ושכל אמיתי, אני חי כמו איזה ג'וק קטן שדואג רק איך להרגיש את עצמי טוב בכל רגע בקיומי, וזהו. שהחיים שלי יתגלגלו כך שרק לא ארגיש רע, וכמה שאפשר טוב. זה הכל. וחוץ מזה אני לא מכיר ולא מרגיש, לא במציאות הפנימית שלי, ולא במציאות החיצונית, זה לא אכפת לי. כי כולי מכוון רק להרגיש טוב. וכדי להרגיש טוב אני עושה פעולות.

אורן: בדימוי, במודל של הבלון הזה שנתת לנו, אני שומע שאתה רומז כביכול, שאם הייתי יכול לפרוץ את הבלון הזה, הייתי מגלה איזה מרחב חדש של התפתחות, של משהו.

משהו מיוחד.

אורן: מה הייתי מגלה? מה החיים מחוץ לבלון?

ניצה: האם הוא היה מגלה בתוך הבלון שלי, בתוך הבלון שלך, או בין הבלונים, איפה זה נמצא?

קודם כל, אם הוא היה יוצא מהבלון שלו, אז כל הבלונים כבר לא היו קיימים.

אורן: אילו בלונים?

של האחרים.

אורן: למה?

כי היית מקבל כאלה כוחות לצאת מהבלון שלך ולהתעלות מעל האגו, כך שהיית רואה את כל יתר בני האדם בצורה אמיתית.

אורן: מה זה לצאת מהבלון, טכנית, מהותית, מה זה אומר לצאת מהבלון?

זה ממש להתעלות מעל עצמך.

אורן: מה זה אומר ביחסים בינינו? אמרת, שגם אם אני מבין אותך, זה רק מתוך המקום של כל דבר נעשה מתוך הבלון. אני בודק רק מה טוב לי, וחוץ מזה, לא רואה שום דבר בעיניים, לא מרגיש שום דבר בלב ולא קולט שום דבר, כלום.

ועכשיו אתה אומר, אם תצא מחוץ לבלון, יש לך שם חיים בלתי מוגבלים, מרחבים חדשים. אז מה זה נקרא לצאת מחוץ לבלון במישור היחסים בינינו, במישור היחס שלי לכל מה שהוא מחוץ לי?

העיקר זה להרוס את אותו המרכיב בתכנה, כך שכל היוצרות, כל התכונות, כל הכוונות, המחשבות, הרצונות, שהיו כולם מכוונים לטובת עצמך, לכך שלא יהיו מכוונים לטובת עצמך.

אורן: למה?

כדי להפסיק לדאוג לעצמך.

אורן: אז למי לדאוג?

אם אתה הורס את הרכיב הזה בתכנה, אז ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, כל הרצונות, כל המחשבות, כל מה שיש בי ונמצא בשירות של עצמי, עכשיו אני צריך להפוך למען הזולת. ואין שום דבר חוץ מ"אני", ו"מחוצה לי". אז מחוצה לי זה נקרא זולת.

אורן: ומי ידאג לי אם אני אעשה דבר כזה. אם לא יהיה בי רכיב שדואג לעצמי, אז מי ידאג לי? אני אמות.

לא. אנחנו נעשה הסכם שכמה שאתה צריך לחיים הרגילים שלך כחי, מה שאתה צריך לקיום גופני שלך, אתה תקבל ללא בעיה. יש דומם, צומח, חי ואדם, ואתה כלול מהם אז מה שאתה צריך לדומם, צומח, חי, כמו כלב, כמו חיה, זה לא נקרא שאתה מקבל, כי אתה חי. אתה חייב לישון, לאכול, להמשיך את החיים הרגילים שלך. אל תדאג לזה, זה יהיה לך.

אורן: אתה אומר, שאפשר לחלק את החיים לשתי שכבות. יש שכבה של לדאוג לקיום שלי, של ילדיי, של המשפחה שלי, לדאוג שהכל יהיה בסדר, שנחיה טוב.

ויש שכבה נוספת מעבר לכך. אחרי שאתה חי והילדים חיים והכל בסדר ויש הכל, איפה הדאגה שלך נתונה. איפה נתון הראש שלך? בתוך התכנה של דאגה רק מה שלטובתי בלבד ולא רואה כלום חוץ מזה, או שאני משחרר את הבלון הזה, ויוצא להתחיל לבדוק מה יש מחוץ לבלון.

בדאגה לטובת מה שמחוצה לי. ואז אתה נשאר לדאוג רק לחיים הגופניים שלך.

אורן: כן. שהכל יהיה בסדר, שהכל יתקיים בסדר גמור.

זה כמו שבחיים שלנו אנחנו מתקרבים למצב שבו כנראה כל אחד יקבל מה שהוא צריך לחיים הגופניים האלה.

אורן: עד עכשיו דיברתי עליי, ומה אתך?

גם אני אותו דבר.

אורן: אז למי אתה דואג עכשיו, לי?

לכולם. וגם לך.

אורן: נניח שאני, אתה וניצה, כל אחד מסודר, יש לו מה שהוא צריך כדי קיומו, ועכשיו, אחרי שהוא חי וקיים והכל בסדר, אז הלב שלו, הדאגות שלו, והמחשבות שלו יהיו ביחס אליכם. הפסקתי לדאוג לעצמי והפניתי את הדאגה שלי לזולת, התחלתי לדאוג שלכם יהיה טוב.

כן.

אורן: אתה מתחיל לדאוג לזה שלי ולניצה יהיה טוב, והיא מתחילה לדאוג לזה שלי ולך יהיה טוב.

כן.

אורן: נחזור למודל הבלונים כדי להבין את העניין. מה קרה פה מבחינת הבלון? אם קודם היינו שלושה בלונים, כל אחד סגור בתוך הבלון שלו אז מה קרה עכשיו באינטראקציה כזאת?

אנחנו יצאנו מחוץ לבלונים.

אורן: ואיפה אנחנו עכשיו?

כל אחד בתוך השני. אני דואג לה ולך, אתה דואג לי ולה, והיא דואגת לשנינו.

ניצה: אז נכנסנו לבלון אחד משותף? או בכלל אין בלונים?

יכול להיות שכן. אבל לפחות הוא שאל "מה איתי", אז אמרתי לו שכל אחד יוצא מתוך הבלון שלו.

ניצה: אז עכשיו יש בלון אחד ושלושתנו באותו בלון?

הבלון שלנו נשאר, כי הוא אגואיסטי, ואנחנו שלושתנו יצאנו יחד, ואנחנו מתקיימים מחוצה לבלון בכל הרצונות, התשוקות, המחשבות, בכל מה שיש לנו מחוצה לבלון, יחד. למען מה? מה אני צריך? את מקבלת מה שאת צריכה לקיום, הוא מקבל מה שהוא צריך לקיום, ואני מקבל מה שאני צריך לקיום. מה נשאר לנו עכשיו שאנחנו יצאנו?

אנחנו עכשיו מתפטרים מכל העודפים שסתם רצנו אחריהם כדי למלא את האגו שלנו, עכשיו כל אחד עלה מעל האגו שלו, לא רוצה לשרת אותו, ואז אנחנו נמצאים חופשיים מהאגו. למען מה אנחנו נבזבז עכשיו את הכוחות שלנו, חוץ מדרגת החי שבנו, חוץ מהחיים הגופניים? אז עכשיו אנחנו כבר מתחילים להרגיש שבזה שכל אחד יוצא מעצמו, ורוצה להיכנס באחרים, הוא קונה עולם ומלואו חדש. זאת אומרת, גם עולם, וגם מילוי, מלואו, חדשים. זה פותח לפניו ממש מרחק אין סופי לכל הכיוונים, והוא יכול לממש את עצמו בצורה אחרת. לא בדאגה לעצמו. הוא מתחיל להכיר סוף סוף מי הוא באמת, יחד עם זה שהוא מתחיל להכיר את כולם, את האחרים.

כי הוא כבר לא אנוס לפרש הכל לפי האגו שלו, ולמדוד ולבדוק ולמיין כך, אלא הוא עכשיו בודק את עצמו כלפי כל הזולת. ולא חשוב מי הזולת ומה הזולת, העיקר שזה עוזר לו לצאת מעצמו. וכשהוא יוצא, שם הוא מרגיש את המציאות החוץ גופית שלו. לא הגוף הבהמי, הגשמי, גוף זה נקרא האגו. ובמציאות החוץ גופית הזאת, הוא מתחיל לראות פתאום שהעולם, הקיום, המציאות לא מוגבלים בקיום הגופני שלו.

הוא כאילו רואה שיש לי בקיום הזה מצב שהגוף שלי אולי קיים, ואולי הוא לא קיים, ואני כן קיים באותו המקום שבו אני נמצא עכשיו, מחוץ לעצמי. אני הגעתי כאילו לעולם העליון, שנמצא למעלה מהאגו שלי, לכן הוא נקרא עליון. ובעולם הזה, במצב הזה, אני יכול להיות קיים למעלה מזמן, ממקום, מכל דבר שבו הייתי פעם מוגבל. כי פעם כל הזמן הייתי סופר מה לטובתי, עכשיו אני לא נמצא בגבולות האלה, במוגבלויות האלה, ואז אני חופשי.

"למתים חופשי". מה זה מת? היחס שלי לאגו שלי. ועכשיו נפתח עולם חדש ואני מתחיל להבין את עצמי ואת האחרים, ואין לי שאלה האם מבינים אותי או לא. כי אני נמצא בכל אחד ואחד, הם מרגישים אותי ואני מרגיש אותם, כמו כשאנחנו כולנו יחד, כאחד. לפחות בינינו זה כך.

ניצה: תמיד נדמה לנו שהשאלה "למה לא מבינים אותי", היא כלפי חוץ, אבל למעשה, היא גם כלפי פנים, גם אני לא מבין את עצמי. והיציאה מעצמי פותחת פתאום את כל הדלתות. פתאום אני מרגיש את האחר, האחר מרגיש אותי, אני מרגיש אותי, הכל פתאום נהיה אחר.

כשתיארת את ההרגשה הזאת, הרגשתי כאילו אני כל הזמן יושבת עם מחשבון ומחשבת מה אני צריכה, וכאילו זרקתי את המחשבון הזה ופתאום נפתח עולם אחר. האם שם יש לי איזו דאגה? האם המקום הזה שאני דואג לזולת, הוא מקום קשה, זאת מעמסה, או שזה אפילו בא בקלות?

זה לא בא בקלות, כי אני צריך לפרוץ את הבלון הזה, לצאת מחוצה לו, אבל יש שיטה שעוזרת לנו לעשות את הפעולה הזאת. מאפשרת יציאה החוצה.

ניצה: זאת אומרת, הקושי הוא בעצם במקום הזה שיוצא מתוך העולם הפנימי שלי, של המחשבות והרגשות.

זה הפתרון שיבינו אותי.

אורן: תודה לך הרב לייטמן. תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו. יוצאים מחוץ לבלון. נפגשים באמצע. חיים חדשים.

(סוף השיחה)