heb_original_mlt_o_rav_2012-12-16_rawmaterial_haim-hadashim_n110

שיחה עם רב

חיים חדשים

שיחות על עולם העבודה החדש

שיחה 110

שיחה 12.16.12- אחרי עריכה

אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב דוקטור מיכאל לייטמן ועם ניצה מזוז. אנחנו מדברים, בסדרת השיחות הנוכחית בתוך "חיים חדשים", על עולם העבודה החדש. כל אחד מאיתנו קם בבוקר, נוסע לארגון שבו הוא עובד, ושם בעצם אנחנו מבלים את רוב שעות היום שלנו, את רוב החיים שלנו, אם חושבים על זה לעומק. שם אנחנו נתקלים ברעיונות חדשים, פוגשים סביבה של אנשים שאיתה אנחנו עובדים, ארגונים שעובדים איתנו, ושם החוויות שביחד אפשר לקרוא להם "חיים" בעיקר מתרחשים. ויש לנו כזה סלוגן שמוביל אותנו כמצפן בפרויקט הזה של פיתוח תוכן עבור עולם העבודה החדש, שילד שהוא קם בבוקר הוא הולך לבית ספר, ואדם מבוגר שהוא קם בבוקר הוא הולך לארגון שבו הוא עובד. ולכן מאוד מאוד חשוב לנו לפתח רעיונות על פי הגישה האינטגרלית שאותה אתה מלמד אותנו כאן, כל פעם קצת, שיתאימו לעולם הזה, לעולם של ארגונים ששם בעצם אנשים חיים, מממשים את עצמם, מתקדמים בחיים, מגיעים להישגים וכן הלאה. הנושא שלנו שבו אנחנו נדון היום הוא מדיניות השיווק על פי התפיסה האינטגרלית. למה דווקא הגענו לנושא הזה ולמה דווקא עכשיו? אז בואי ניצה תסבירי לנו מאיפה באנו ואיך זה מתקשר.

ניצה: אז קודם כל בתהליך הזה אנחנו מנסים ללוות חברות וארגונים בתהליכים מאוד קונקרטיים ואמיתיים שמתרחשים בחיים, במציאות. בתכניות הקודמות דיברנו על אסטרטגיה. אסטרטגיה זה השלב הראשון, ופה נתת לנו כיוונים מאוד חדשים, פתחת לנו אופק חדש, הסברת לנו בצורה מאוד מאוד יפה שהכיוון, הגישה שלנו צריכים להשתנות. נתת איזשהו תיאור, של קומה ראשונה וקומה שנייה, שבקומה השנייה בעצם יש איזשהו מרחב חדש, פתוח, ששם אין אפילו מתחרים. אבל מה שמאפיין במרחב הזה, זה שהוא מתנהל לפי העקרונות של הגישה האינטגלית. וכדי להגיע לקומה הזאת וליהנות ממנה ולהצליח להמשיך ולהתפתח כארגון וכחברה, אנחנו צריכים לאט לאט ללמוד את העקרונות ולהתחיל לפעול על פיהם. אז שמת לנו כיוון מאוד מאוד ברור, זה אסטרטגיה. אחר כך מה עוד עשית? סימנת לנו מטרה מאוד ברורה. אמרת לנו, המטרה שלכם עכשיו זה לשים במרכז את טובת הלקוח. הלקוח והרצון שלכם להיטיב לו זה בעצם המטרה המרכזית שלכם. דבר נוסף שסיפרת לנו עליו, זה שהצורך של האדם.. אנחנו הרי תמיד מתאימים את המוצרים שלנו על פי הצרכים של השוק.. ואמרת לנו שהצורך של האדם, זה מתחיל לאט לאט להתגלות, זה איזשהו צורך ליחס, ליכולת שלו להיות מקושר יותר לכולם. זו גם איזושהי נקודה שסימנו לנו במטרות שלנו.

שהרצון הזה הוא המתפתח.

ניצה: כן. שזה איזשהו תהליך מתפתח. עכשיו, הבנו את הדברים האלו, והיום המציאות שלנו היא כזאת שאחרי השלב הראשון שאנחנו מבינים את הכיוון האסטרטגי, עכשיו זה השלב שבו אנחנו צריכים להתחיל לעבור למה נקרא צעדים פרקטיים. הצעד הראשון הפרקטי זה בעצם לקבוע את מדיניות השיווק. כדי להבין מה זה מדיניות שיווק אולי בכמה מילים, אז מדיניות שיווק כוללת ארבעה שלבים. שלב ראשון, אנחנו קודם כל מחליטים פה בחברה, בארגון, איזה מוצר אנחנו הולכים לפתח, איך אנחנו הולכים לפתח אותו, במה אנחנו הולכים להשקיע, זה יכול להיות או מוצר או שירות. אחר כך אנחנו צריכים להחליט על מדיניות מחירים, זאת אומרת, לקבוע מה העליות ומה המחירים ביחס למוצר. אחר כך יש את השלב שבו אנחנו נחליט על פרסום ועל הדרך שבה אנחנו נקדם אותו, באיזה מדיה, באיזה אופן, ואחר כך על דרכי הפצה. היום אנחנו רוצים להתמקד בשלב הראשון קודם כל במוצר. עכשיו, אנחנו זוכרים עוד מהפגישה של האסטרטגיה שהגדרת לנו שהמוצרים שלנו צריכים להיות מוצרים שהם תומכים אינטגרליות. זאת אומרת שהם עוזרים בעצם לאדם להיות מקושר יותר, להיות מחובר יותר, ורק בצורה כזאת יהיה להם זכות קיום.

נכון.

ניצה: שאלה הראשונה שאנחנו מתחילים לשאול אותנו פה, בישיבה הזאת שלנו השיווקית, בבואנו לפתח את המוצר, זה קודם כל אולי להבין טוב יותר, כשאתה אומר "המוצר שהוא תומך אינטגרלית", לְמה בדיוק אתה מתכוון? איך אנחנו לוקחים את המוצר והופכים אותו להיות תומך אינטגרלית?

אנחנו רואים, אולי זה עדיין לא כל כך בולט, אבל זה די מדאיג לחברות ולספקים ולרשתות גדולות של שיווק, שאנשים מתחילים קצת להתקרר לשופינג. הם יותר יוצאים לבילוי, יותר יוצאים לטיול, יותר יוצאים להרפתקה. עד כמה שרוצים, מה שאנחנו רואים על המסכים, אנחנו רואים מה שרוצים לספק לנו אותם אלו שמרוויחים מזה.

אורן: מה הכוונה "על המסכים"?

על מסכי טלוויזיה ואינטרנט. שם זה הפרסום. זה שאנחנו רואים שכולם אוכלים, כולם קונים, זה הכול מה שהם רוצים שיהיה. אבל בעצם מה שאנחנו רואים המגמה, במיוחד ברשתות הגדולות, בקניונים למיניהם, שאנשים יותר באים לבלות. הם לא באים לקנות. וזה לא בגלל שאין להם כסף דווקא, אלא שהחיסרון שלהם לאט לאט עובר מחיסרון הם כבר פחות או יותר מלאים, או כבר זה הופך להיות למין דבר רגיל, כבר עברנו גם תקופות שרצינו להתלבש בצורה יפה וממש שכולה צועקת, וצורה הזרוקה וכאילו פריקית, ועוד ועוד למיניהם.

זאת אומרת, אנחנו עוברים כאן הרבה מאוד מצבים, לפי הרצון שלנו שמשתנה, ועכשיו רצון הזה הוא משתנה בצורה שמוצא את עצמו בזה שאנשים נמשכים למשחק, לחיבור, לבילוי, להרפתקה, למשהו שלא שייך דווקא ל-לקנות, אלא אני מוכן לשלם עבור זה שאני מקבל תענוג. גם קודם תענוג היה, אבל דרך סמרטוט או דרך משהו, אז עכשיו יותר דרך ה..

ניצה: חוויה?

חוויה הייתי אומר, כן. וזה מאוד מורגש. יש על זה כבר מחקרים, ואנחנו רואים בזה, אני רואה אישית בזה שלב מאוד רציני בשינוי טבע האדם, שנמשך יותר לדברים טבעיים, אמיתיים. זה כמו ילדים קצת, הוא מתרחק מכל הדברים המקובלים בחברה, לפי תנאים, לפי מוסכמות, שצריכים כך להתלבש וכך ללכת וכך להחזיק את עצמו. אנשים כבר יצאו מזה. וגם האופנה שייכת לזה, שאם אני לא הולכת בדיוק על עקבים כאלו, אז אני כבר לא שייכת למשהו. אין דבר כזה, כבר די חופשי נעשה.

ולכן, קודם כל אני מבין שבטוח שחברות גדולות מבינות את כל המגמה הזאת ומבינות שאם הן לא תזרומנה יחד עם השינוי הזה, הם לא יחזיקו מעמד. הם יכולים להשקיע עוד 50% ממוצר בפרסומת, זה לא יעזור למכור אותו, אם הרצון אליו כבר נעלם בקונה.

ואנחנו צריכים לראות את הרצון החדש הזה. הרצון החדש הוא רצון לחיבור, להיות יותר בחברה, יותר להיות במשחק, יותר להיות בחוויה. את זה בעצם מוכְרים. זאת אומרת, אנשים צריכים סך הכול חיים נורמאליים ולא משהו שהכל מתנוצץ או משהו, חיים נורמאליים, שחיים נורמאליים זה לגוף, לרמה הבהמית שלנו. וחוץ מהרמה הבהמית הזאת, הגופנית, אני רוצה לספק לעצמי מצב רוח, חיים טובים, יפים. חוץ מזה שהם חיים רגועים, אני רוצה הרפתקה, רוצה להרגיש את עצמי באיזו חוויה, כמה שיותר.

גם בזמן העבודה. אם אנחנו יכולים להפוך את העבודה המונוטונית שלנו, נודניקית כזאת, ואולי לא נעים ולא יפה ולא כלום, אם אנחנו יכולים להוסיף לזה אלמנט שהוא הופך אותה להרפתקה, וזה יכול להיות מעבודת המנקה לעבודת המהנדס ועוד, אם אנחנו יכולים בכל מקום עבודה לעשות איזה מין אקשן, איזה "סקסיות", משהו, אנחנו יכולים בזה באמת להגיע להישגים קודם כל בעבודה עצמה, בתוצרת. וחוץ מזה, כל סוג הייצור שלנו, כל דבר שאנחנו מייצרים ובאיזה צורה שאנחנו מוכרים.. וזה תלוי הכול גם באיך שאנחנו משווקים אותו ואיך שאנחנו אורזים אותו, והכל הכול, זה חייב להיות עכשיו בהתאם לרצון לחוויה החדשה הזאת, שאדם ירגיש שעם זה הוא נכנס דווקא לאיזשהו הרפתקה החדשה.

זהו. זה כעיקרון, סוג החיסרון החדש. זה גם בעבודה, גם ביצירת המוצר, גם בעטיפה, גם איך שמוכרים אותו, וגם כן באיזה עסקים שאנחנו צריכים לדאוג לפתח אותם ואיזה לסגור, עד שהם לא יקרסו. שזה לראות את המגמה. והמגמה הזאת היא יותר ויותר תתחזק. כי אם הטבע הוא מציג לנו את עצמנו כרשת האינטגרלית, אנחנו במוקדם או במאוחר, בכל מיני צורות, יותר נעימות או פחות נעימה, אנחנו נצטרך לנוע לשם. הרצון הזה הוא יגדל, הרצון הזה הוא יקבע בנו את כל הנטיות שלנו. זהו.

ניצה: אני רוצה לחדד פה, כדי להבין. דיברת פה על חוויה, וזה הזכיר לי את הגישה, גישה שפרופסור דניאל כהנמן קיבל עליה פרס נובל כלכלי, הוא בחן כל מיני צורות של התנהגות צרכנית, והוא קיבל על זה פרס, בהבנה שהצריכה שלנו היא צריכה אמוציונאלית. זאת אומרת, אומרים למעשה ש-70% ממה שאנחנו צורכים זו לא צריכה רציונאלית, אלה לא באמת דברים שאנחנו צריכים, אלא אנחנו קונים עם הלב, עם הרגש. זאת אומרת, אנחנו יודעים את זה, אני בתור אישה יכולה להגיד לך, אם אין מצב רוח, אז הולכים לחנות בגדים, קונים משהו ואז זה עושה משהו טוב.

אבל אני מרגישה שאתה מדבר פה על משהו שהוא קצת אחר. זאת אומרת, זו לא סתם איזו חוויה רגשית, אתה מדבר פה על חוויה של חיבור.

כן. זו גם חוויה רגשית. אבל אני גם מתקרב לחיבור עם אנשים, ושם בקשר דווקא בין כולם אני מוצא את מקור התענוג. לא בזה שאני קונה משהו, ולא בזה שאני יושב ומבלה עם עצמי בפאב, עם כמה חברים, אני הולך לכדורגל גם עם כמה, זאת אומרת אני צריך לראות את עצמי בחיבורים. וחיבורים לכל סוג וסוג של צרכן, אבל בעצם זה הבילוי.

אם פעם היה בילוי בזה שאנחנו הולכים ומחפשים בעשר חנויות איזו חולצה יפה וקונים, אז גם עשר החנויות האלו זה הבילוי, ובסופו של דבר קונים חולצה שזה הבילוי שלנו, מקור התענוג, זאת אומרת, תהליך של השופינג הנמשך בכל מיני מקומות יפים, ואיך שאני מתאר את עצמי שאני כמו אדם עשיר, והיום אין דבר כזה. היום לא אכפת לי כל כך מה ללבוש, אלא אני בא למקומות שבהם אני יכול למצוא מקור לחיבור בין בני אדם.

ניצה: הדגש יהיה על האווירה במקום?

על האווירה במקום. על זה בעצם משלמים. אני רואה לפי כמה מחקרים אחרונים, שזה כבר נמצא בשטח. ונראה איך שזה יתפתח, זה בטוח שיתפתח לכיוון הזה אבל באיזה קצב, באילו אופנים, זה קשה להגיד. בכל חברה, בכל מנטליות זה בצורה אחרת, אבל זה איכשהו יחד.

איך שלא יהיה, בטוח שמקומות המכירה החדשים, העתידיים, הם מקומות מכירת החופש, נופש, טיולים, הרפתקאות, אבל בחיבור. בחיבור, לא לבד. זה שעושים יחד. זה שיש מארגנים שנמצאים בין בני אדם ומחברים אותם לצוות, לגוף מיוחד. כי מקור התענוגים עובר מאיש או מפעולה אישית, למקור שנמצא בין בני אדם, ובין הרבה בני אדם ולא במישהו או משהו.

אם פעם הסתכלתי על מישהו לבוש יפה והיה לי תענוג והייתי רוצה להיות כמוהו, עכשיו אני מסתכל על כמה אנשים שמחוברים ביניהם ומוצאים ביניהם תענוג של חיבור, תענוג של ערבות, תענוג של אהבה, הדדיות, תמיכה, וזה מושך אותי. למה? שינוי, אני השתניתי. זה נקרא אינטגרליות. שאני מעביר את המבט שלי מאינדיבידואלי לאינטגרלי, מאחד לכמה, שביניהם נמצא דווקא מקור התענוג. זה מושך אותי.

עכשיו זה עוד לא כל כך בולט, אבל אם אנחנו מדברים על אסטרטגיה, אז בטוח זה מה שאנחנו צריכים לראות באופק.

ניצה: אתה סיפרת את זה ונזכרתי שלא מזמן הייתי באיזה קניון, לא בארץ, בחו"ל, וראיתי שיש שם משהו שבארץ פחות ראיתי אותו ושם זה נורא בלט לי. שמתי לב שבקניונים יש בתי קפה במרחבים פתוחים ענקיים, ואנשים, חבר'ה צעירים בעיקר, חלקם סטודנטים, כל אחד בא עם המחשב שלו, מתיישב, מתחבר, שם יש להם חיבור, והם כולם יושבים ועובדים ביחד בעצם אחד ליד השני. ואז כששאלתי חברה שעשתה אותו דבר, אמרתי לה, רגע, אני לא מבינה, לא יותר נעים לך לשבת בבית עם המחשב? היא אומרת לי, לא, פה יותר כיף לי. אני באה ויש אנשים, מדברים מידי פעם. אני עובדת, אפילו אם אני לא בהכרח מדברת עם כולם, הרבה יותר נעים לי כאן מאשר לשבת בבית, בחדר שלי, עם המחשב האישי שלי.

כן. למרות שרועש.

ניצה: ואמרתי לה, זה לא מפריע? היא אומרת לי, לא, אני דווקא יצירתית פה ומקבלת השראה לכל מיני רעיונות.

כן. האדם מתחיל לצאת קצת מהחדר שלו. זאת אומרת, אנחנו עברנו איזו תקופה, שכל אחד היה רוצה חדר לחוד, פינה לחוד והכול. זה עוד יימשך, זה לא יקרה כאיזה פיצוץ, בבת אחת, אבל הוא כבר רוצה לצאת מהחדר שלו החוצה, מהקונכייה שלו, ובדיוק להיות בצורה כזאת. זה שלב ביניים, שהוא כאילו בא לבד לעבוד, אבל בין רבים כמוהו. והשלב הבא זה יהיה עוד יותר.

ניצה: אז אם אני חוזרת עכשיו לישיבת שיווק שלנו, שאנחנו צריכים בעצם לקבוע במה אנחנו נחליט להשקיע השנה, לפתח את המוצר. האם זה באמת המוצר עצמו שצריך להשתנות או כמו שהסברת, הסביבה, האווירה?

זה תלוי בחברה, במה שהיא עוסקת, אבל לקראת החיבור. אם אלה תוכנות מחשב או משהו, אז בזמן שאני עובד במקום שלי, איך אני יכול להתקשר לעוד אלף אנשים ולהיות בקשר איתם. המוצר שלי חייב להיות כמה שיותר ידידותי, לא לבן אדם, אלא לחיבור בין בני אדם.

כל מה שאני עושה, לא חשוב, זה חייב להיות כאילו גם הפרסום שלי. לא אדם לבד, אלא כמה בני אדם והמוצר שלי שאיכשהו עוזר להם להתקשר. זה בעצם כל הזמן צריך להיות לכיוון זה. אני לא יודע איך להגיד. נניח שאני קונה חכה. אז שתהיה לי חכה, ולילד, ולילדה. ולחבר ולאשתי ולחברה שלו או לאשתו. אז אני לוקח את כולם ואנחנו יחד הולכים, זה חייב להיות. וגם המשחקים עצמם, הם צריכים להיות יותר בשיתוף. ולא אחד נגד השני, לא משחקים שאני מרוויח ואתה מפסיד, אלא יותר משחקים שאנחנו יחד. זה עוזר לנו להתחבר, אולי נגד המשחק או משהו, אבל זה עוזר לנו להיות יותר יחד. כי כשאנחנו יחד, אנחנו מוצאים את מקור התענוג. הרי כל החיפוש שלנו זה חיפוש התענוג.

אנחנו נכנסים למגרש משחקים, לאיזה קניון, אנחנו מתמודדים שם יחד. פתאום נכנסים חמישה או עשרה אנשים, זרים, אבל הם לא מתמודדים ביניהם, הם הופכים להיות קומנדו כנגד איזה מתקן. והם מרגישים את עצמם, איך שהם צריכים להיות מחוברים ואיך שהם צריכים להחזיק את עצמם זה את זה וזה את זה. ואז יש ביניהם את התענוג. על זה ישלמו, ישלמו הרבה.

כל מיני משחקים ומכונות כאלה והכול. לא תחרויות אני ואתה, זה נגד זה, אלא אני ואתה יחד. אפילו שכנגד משהו, לא כנגד בני אדם, אלא כנגד משהו. זה שגורם לנו יצירת הקשר, שם אנחנו מוצאים את התענוג, עליו אנחנו מוכנים לשלם. החברה צריכה לדעת כל מיני גישות כאלו.

ניצה: עכשיו אנחנו יושבים, צוות ההנהלה, הסברת לנו שאנחנו צריכים לעבור בעצם מהחשיבה הישנה שלנו, שהגדרת את זה "השכל האינדיבידואלי" שלנו, לאיזו חשיבה שהיא כבר עם "השכל האינטגרלי" שלנו.

אני לא אומר שזה במשך השנה הקרובה. ומי שנמצא לידי יודע שאני אומר משהו ובדרך כלל זה קורה אחרי חמש, שש, שבע שנים.

ניצה: זאת אומרת, אתה מראה לנו מגמה מסוימת.

אני לא יכול, עם הזמן אני לא מסתדר. כי בשבילי זה זמן קצר. אני רואה שזה כבר נמצא בשטח, אבל עד שזה יוצא ונפתח זה לוקח לפעמים זמן, ופה אני לא יכול בדיוק לדעת. המורים שלי באותו מקצוע היו טועים בעשרות שנים. אני טועה בטוח בכמה שנים. אלה תוצאת לוואי מלראות קצת את העתיד.

ניצה: אבל מה שאתה אומר זה מאוד חשוב. כי בשיחה שהיתה לנו, שמנו לב, שיש קונפליקט בין הצרכים של השוק, כשעושים מדיניות שיווק, אחד הדברים שאנחנו עושים, איך בעצם אנחנו קובעים את המוצר, איך קבענו אותו עד היום, אנחנו עושים סקרים. אנחנו בודקים, אנחנו בודקים את השטח, אנחנו עושים סקר שוק. רואים מה הצורך, ולפי זה בסופו של דבר רואים איך השוק מתנהל ולפי זה אנחנו מחליטים על המוצר. עכשיו שאמרת את זה, זה מאוד מחזק אותנו, כי ראינו שמצד אחד אתה נתת מגמה חדשה שעומדת בפתח, מצד שני היה מאוד קשה להסביר לעצמנו איך זה יכול להיות שעדיין אנחנו רואים את הצריכה לפי הדרך שהיתה.

השוק חוגג, השוק הרגיל.

ניצה: השוק עדיין חוגג. אבל אתה נתת לנו כבר נקודה לשאוף אליה ולעשות אותה בשלבים.

יש כאן כמה דברים שעובדים יחד, כי פועלים על השוק כמה כוחות. כוח אחד זה שינוי הרצון הפנימי שבנו, שהוא באבולוציה שלו משתנה מרצון אינדיבידואלי לרצון אינטגרלי. כוח שני, שזה הרשת הכללית העולמית, האנושית, שהיא גם משתנה, והיא משתנה הרבה יותר מהר מהשינוי האישי שלנו, שהיא משתנה גם מאינדיבידואליות לאינטגרליות, מראה את עצמה יותר. זה כמו רשת שמוציאים דגים מהמים, רשת שמתגלה, וכך אנחנו רואים שאנחנו נעשים יותר מקושרים זה עם זה.

אז המגמות האלו, או התהליכים האלו, הם תהליכים לא זהים, לא סינכרוניים, אין ביניהם ממש סינכרוניזציה מדויקת. כי אנחנו רואים, העולם משתנה יותר מהר להיות מקושר ואנשים במנטליות שלהם ולפי האופי ולפי מה שמרגישים, עדיין נמצאים באינדיבידואליות שלהם. זה מצב אינטגרלי, רשת בינינו, והאנשים בה עדיין, הדגים האלו שבתוך הרשת, הם עדיין נמצאים כל אחד לפי האגו הפרטי שלו. וההבדל ביניהם מורגש בזה שאנחנו נמצאים במשבר. זה המשבר בעצם, שאנחנו לא מבינים את הרשת שמתחילה להתגלות. וכאן הבעיה.

אנחנו צריכים להיות קצת יותר מתקדמים מבני אדם פרוטקציוניסטים, אינדיבידואליסטים, אישיים, קצת יותר קדימה לרשת האינטגרלית. אבל לא מדי, אחרת המוצרים שלנו עדיין לא יהיו מבוקשים.

ניצה: יקדימו את זמנם.

כן. זה מצד אחד. מצד שני, אנחנו צריכים כבר להתחיל לייצר אותם אולי ולפרסם כדי למשוך לזה בני אדם ולפתח בהם את הטעם בצריכה החדשה הזאת. בזה אנחנו נהיה הראשונים בין המתחרים לפני שהם יקומו, ובעצם אנחנו בזה יכולים לבנות גם את השם שלהם, את המותג החדש שלנו, נניח שאני יוצא עם "קוקה קולה אינטגרלית", אז אף אחד לא נמצא בזה עדיין, אני בזה תופס את המקום, אני בולט, אני משקיע בפרסום שלי סכומים קטנים מאוד לעומת מה שאני צריך בשוק.

זאת אומרת, אני חייב דווקא להשתמש בכל היכולת להיות חדש, להיות המיוחד לפני כולם.

ניצה: הדוגמה שנתת עכשיו עם הרשת והדגים היא דוגמה מאלפת, כי היא פתאום הסבירה בצורה נורא פשוטה את הפער הזה שכל הזמן אנחנו בינינו לא ידענו להסביר. זאת אומרת, יש רשת, יש איזו מערכת שיש לה חוקיות מסוימת, ויש פרטים, שהם האנשים שיש להם כאילו רצונות מנוגדים או אחרים, לא מסונכרנים, אין התאמה. מה שאתה בגישה שלך מלמד אותנו, זה להבין את הרשת. הדגים לאט לאט יגיעו, אבל קודם כל אתה אומר לך, תלמדו את הרשת ולאט לאט, אם תשתמשו בזה בתבונה, אתם תצליחו באמת למתג את עצמכם.

אתם צריכים להיות בין הרשת לדגים.

ניצה: בדיוק. להבין מצד אחד את הצורך והרצון של הדגים, ומצד אחד להבין את הכיוון שהרשת מכוונת אותנו.

בתור המוכר אני צריך להיות ביניהם.

ניצה: מה עוד אנחנו צריכים לדעת, מה יכול לעזור?

צריכים לחיות את זה. אנשים שיעברו קורס אינטגרלי ויכנסו לזה יותר עמוק ויותר עמוק, יחד עם העבודה שלהם, יחד עם הדיונים שיהיו במקומות העבודה, הם יחיו את זה, ייפתחו להם העיניים לראות את העולם החדש מתוך המקצוע שלהם, מתוך המוצרים שלהם, והם יידעו בעצמם איך להציע ואיך לשנות אותם ואיך להבריג את עצמם לחיים החדשים.

הם יוכלו לצייר את העולם החדש ואיך הם, ממה שהם עכשיו ובכלל יכולים לייצר משהו, איך הם יכולים להיות בעולם החדש ואז משם ללמוד כבר עם מה לצאת לשוק בעוד כמה חודשים, בעוד חצי שנה, שנתיים וכן הלאה. כי זו לא איזו אופה, אלא לטווח ארוך, לאורך הזמן, אני לא רואה אחרי זה שינוי מגמה, רק לחיבור יותר ויותר.

ולכן כאן תלוי איזו חברה, איזה ארגון. במה עוסק, אותם הקניונים, שיהפכו את עצמם יותר למקומות בילוי, למקומות שאנשים באים ונמצאים בכל מיני דברים. זאת אומרת, שימכרו בקיצור משהו שהקהל החדש ירצה. אנחנו רואים, אני עובר בקניונים, כל החנויות ריקות. אנשים רק נמצאים בבתי קפה.

ניצה: בטיילת במרכז.

טיילת, כן, ובתי קפה ואיפה שיש משחקים לילדים. לא יותר. ולא בגלל הכסף. אין שם מקום ליהנות. זה אם אנחנו מדברים על הפנימיות שאדם מרגיש, אני לא נהנה מהחולצה הזאת, מכל מיני הדברים האלה. לא נהנה. אני מוכן לשלם, רק לבלות שעה, שעתיים, במשהו יפה, חם, מושך. המקור שלו, של החיסרון, כבר לא שם.

אורן: הייתי רוצה מאוד לפתח את הרגש החדש הזה שאתה מדבר עליו. אחרי ההסבר הרעיוני שהיה ממש חזק בעיניי, כאילו הרעיון שהצגת. נֹאמר שאנחנו מייצגים צוות הנהגה בכיר, נניח עשרה אנשים לצורך העניין, שהם מחזיקים במושכות של הארגון. אתה מדבר על זה שאנחנו צריכים לפתח בעצם את הרגישות שלנו, שנוכל לזהות את הדברים האלה, להרגיש לאן הדברים הולכים.

אתם צריכים לעבור תהליך של חינוך חדש.

אורן: בשביל זה אנחנו כאן איתך. ועכשיו רציתי, אם תוכל להכניס אותנו לאיזו הפעלה קצת יותר חווייתית, שתעזור לנו במשהו להרגיש את התובנות שלימדת עד כה בחלק הראשון של המפגש שלנו היום. משהו שיפְתח לנו קצת את החושים.

ניצה: להרגיש קצת מהחוויה הזאת של החיבור.

אורן: האם תוכל להכניס אותנו עכשיו, יש לנו זמן, נדָמה שאנחנו פה כל הצוות, לא רק אני וניצה, עוד שמונה אנשים, בסך הכול עשרה, תוביל אותנו לאיזה תהליך שנזרום בו איתך, שאולי זה יהיה איזה ציור במחשבה, מה שאתה מרגיש שנכון.

אנחנו, העשירייה, צריכים לייצב בינינו רצון אחד ומוח אחד, כמו איש אחד מתוך העשרה, שזה אפשרי רק בתנאי שכּל אחד מחזיק מהאחרים כאילו הם גדולים ממנו. כל אחד מרגיש את עצמו שהוא פחוֹת מכולם, אבל יחד עם זה כל אחד מרגיש את עצמו שהוא אחראי על כולם, שלא יכולים בלעדיו וגם הוא לא יכול בלעדיהם, שזה נקרא "ערבות". וכך אנחנו צריכים להגיע למצב שיש בינינו תמיכה ואמונה והרגשה אחת. נמצאים ב"רשת אינטגרלית" זה נקרא בינינו, בָּנִינוּ.

אם נוכל לבצע כך על ידי תרגילים, אז באותו שולחן עגול שאנחנו עכשיו יושבים, אנחנו נתחיל להרגיש לא את עצמנו, אלא מה שקורה בינינו באותו שטח השולחן שאנחנו סביבו. שכאילו בינינו כאן מתרחש משהו חדש, משהו חם. ידיעה אחת, הבנה אחת, הרגשה אחת, חוֹם. מתוך ההרגשה הזאת, בלי לעזוב אותה לרגע, היא נקראת ה"אינטגרלית", מתוכה אנחנו רוצים לגשת לכל דבר ודבר שיהיה בארגון שלנו. לפתח דברים, להחליט, לקבל החלטות, לפתח משהו, הכול. רק לא לצאת מההרגשה הזאת. אם נעשה כך, בטוח שכל ההחלטות יהיו נכונות לעתיד. זה תנאי אחד שכולל את הארגון שלנו.

תנאי שני, אם אנחנו רוצים שההחלטות האלו יהיו מתאימות למגמות החדשות, אנחנו צריכים לעשות אותו דבר עם אותם הצרכנים שאנחנו מייצרים עבורם איזה מוצר. זאת אומרת, שאנחנו צריכים להכניס את הצרכנים האלו גם כביכול לאותו השולחן. שאנחנו יחד איתם מייצרים משהו או מייצבים משהו, מחליטים על משהו. הם ממש נמצאים יחד איתנו. אנחנו פתוחים בכל הלב, אנחנו לא חוסכים ולא מסתירים מהם שום דבר. אנחנו ממש רוצים להיות איתם כגוף אחד.

מתוך הרצון המשותף שייצבנו יחד עם הצרכנים, נניח שיושבים כאן נציגי הצרכנים, שאנחנו ממש מחליטים על הכול יחד. על הכול, כולל מחירים, כולל צורות אספקה, כל הדברים. שאנחנו לא מרמים בכלום, ישרים, ממש ישרים. אנחנו כבר יכולים בצורה כזאת להחליט על המוצרים והאספקה וכל הפוליטיקה שלנו כלפי כל העבודות, כל שלבי העבודה שלנו. זה שאנחנו לוקחים ומצרפים אלינו צרכנים, אנחנו בעצם רוצים לראות ולבדוק אם אנחנו לא טועים בזה שאנחנו באים לספק את החיסרון החדש האמיתי שלהם, לְמה הוא. ומתוך הגישה האינטגרלית הזאת אנחנו נהיה בטוח ממש הראשונים בשוּק, בהתקדמות שלנו.

זאת אומרת, כל הזמן אני חייב גם לקבל את כל מה שיש בינינו, בארגון שלי, וגם מה שיש בחוץ, לרתום את זה לרשת האינטגרלית וביחד להחליט מההתחלה ועד הסוף. כי במערכת אינטגרלית אין התחלה ואין סוף, זו מערכת אנלוגית, לא דיגיטלית. במערכת אנלוגית סוף והתחלה הם שווים. זה לא מתחיל פה ונגמר שם. אין התחלה ואין סוף. זו מערכת שבה קורים שינויים בבת אחת. שאני לא מוציא עכשיו מוצר ואחר כך אני לא רואה מה יקרה לו. אני לוקח את הסוף להתחלה, ואז הארגון שלי עובד יחד עם מי שצורך אותו.

אורן: עוד פעם, אם תוכל להרחיב את זה.

יש מערכות שאני לוחץ על הכפתור במקום אחד, ואז בעוד כמה זמן יש לי תוצאה במקום השני. זו נקראת "מערכת דיגיטלית", היא ספרתית. שיש זמן עבודה, עד שמההתחלה זה מגיע לסוף ויוצא שם משהו. יש מערכות שהן מערכות אנלוגיות. מערכות אנלוגיות זה שהן מתחילות באיזשהו מקום, אבל כל עוד שמערכת לא לוקחת בחשבון את כל מה שקורה והסוף לא משפיע על ההתחלה ועל כל הצעדים באמצע, שהמערכת כולה תלויה מהסוף עד ההתחלה ומההתחלה עד הסוף בשלה בפְנים, זה לא נקרא שהיא התייצבה, שהיא עובדת. מערכת כזאת נקראת "מערכת אנלוגית". אנלוגית, זאת אומרת היא לא עובדת בזמן, כאן מתחיל ושם נגמר, אלא ההתחלה והסוף הם חשובים כאחד ומשפיעים אחד על השני בזמן אמת, ממש מייד. ואלה בעצם המערכות האינטגרליות.

לכן אנחנו רואים עכשיו בעולם שלנו יותר ויותר, מה שקורה פתאום כאן, פתאום שם, מה פתאום ואיפה זה קורה? אנחנו לא מבינים שהכול כבר הופך להיות אינטגרלי, אנלוגי, כל כדור הארץ. לא מרגישים את כל הקשרים האלה. אבל זה כבר קורה. אז זה מה שאנחנו צריכים לעשות בארגון שלנו. זהו. וגם לא בדיוק בגבולות הארגון, אלא גבולות הארגון עכשיו זה בעצם עם כל השוּק שלי. אני חייב לקחת אותו בחשבון ואת הרצונות וכל מה שיש להם, ולהכניס אותם בפנים, יחד איתם להחליט מה אני עושה. ועד כמה שאני אחליט ואני אעשה דברים שהם יהיו לטובתם יחד, וטובתם וטובתי תהיה אותה טובה, יהיה אותו הרווח, אני יותר אצליח.

זאת אומרת, החשבון שלי הוא לא רווח מקסימלי. החשבון שלי, כמה שאנחנו כולנו נהנים ממה שעושים. אנחנו מייצרים ומוכרים, הם קונים ומשתמשים. וכל עוד שהם לא משתמשים ונהנים, אני לא נהנה. זה נקרא "מערכת אנלוגית". ואז בצורה כזאת בטוח שאני לא אטעה ואני אצליח, אהיה לפני כולם.

אורן: אבל צריך לתוך הדיון הזה לצרף רק את נציגי הצרכנים או גם גורמים נוספים? היו לנו כמה שלבים בתהליך, שכל אחד מהם הוא מרתק בפני עצמו ונצטרך להרחיב אחד אחד. אז אני אעבור על כל מה שאמרת.

אמרת, קודם כל אתם ביניכם, צוות ההנהלה, חייבים להגיע לזה שאתם יושבים סביב שולחן כזה עגול, וצריכות להתבצע ביניכם כל מיני אינטראקציות מיוחדות שנִפתח אותן בהדרגה אחת אחת, שיגרמו לכם לחוש משהו במרכז הזה של השולחן, שזה ייקרא "התחושה האינטגרלית", הדבר המשותף החדש שמתוכו אתם תפעלו. זה היה שלב א'.

כן.

אורן: אחר כך אמרת, וזה לא מספיק. אם אתם רוצים באמת להתאים לעידן המקושר הזה, אתם צריכים לצרף אל השולחן שלכם כבר עכשיו מלכתחילה את אלה שאתם באים לשרת, לעבוד לטובתם. תביאו נציגים של ציבור הצרכנים העתידי.

כן.

אורן: צרפנו גם אותם. וזה נקרא "מערכת אנלוגית" או "אינטגרלית", שהכול קורה בו זמנית. אתם בהתחלה והם שיהיו בסוף, כבר מעכשיו אנחנו צריכים לדאוג שהכול יהיה לטובת כולם, שכולם ייהנו.

זה מינִי האנושות, מינִי העולם שלכם, כלפי הארגון שלכם.

אורן: עד כה זה היה שלב ב'. עכשיו אני שואל, האם אתה רוצה שנצרף לשולחן לא רק אותנו כמנהלי הארגון ואותם כצרכני הקצה, אלא בסביבה שהיא רחבה יותר מגבולות הארגון שלנו, יש גם ספּקים שלנו, חוץ מהלקוחות שלנו. האמת, אני פוחד לצרף אותם, לכן אני שואל. גם זה מהפכני בפני עצמו, לצרף את הלקוחות. כי כשאמרת, העיגול הוא לא כזה, העיגול הוא כזה, אז אמרתי, אולי זה גדול מדי, אולי מדי ימשכו אותי.

נכון. כל הדברים האלה צריכים לבוא בצורה הדרגתית.

אורן: האם אנחנו יכולים כרגע אותם לשים בצד? זה מה שרציתי לברר.

כן, אפילו צרכנים לא. אבל אני אגיד לך, גם היום אנחנו בחברה אינדיבידואליסטית, פרוטקציוניסטית וצרכנית ואיפה שכל אחד לאחד כלב וזאב, גם שם יש לנו כאילו נציגי צרכנים, שאנחנו הרי צריכים לקבל מהם טעמים ומה שהם צריכים. איך הם מתייחסים. אנחנו כל הזמן עושים סקרים.

אורן: ברור, אבל הגישה היא הפוכה בתכלית השוני. כבוגר מנהל עסקים אני יכול לספר לך.

בסדר. אבל יש נציגי צרכנים בכל זאת בפנים, רק עכשיו הם מתפקדים בצורה אחרת.

אורן: בוא נחזור רגע לפורום שלנו, העשירייה, שזה היה מרתק בפני עצמו. הדיון שלנו היום זה איך לפתח מדיניות שיווק על פי התפיסה האינטגרלית. אז אתה אומר, נקודת ההתחלה אחרי שהבנו את התובנות, עכשיו צריך להתחיל מימוש. מימוש יכול להיות רק אם תחדדו את החושים שלכם, את הרגישות שלכם. אתם רוצים לדעת מה שם ואז לבוא אליו, אתם צריכים להתחיל ביניכם ליצור דבר חדש רגשי. אז עכשיו הייתי רוצה הכְוונה יותר ספציפית איך אנחנו צריכים לעשות את זה.

הגדרת את הדברים, אנחנו צריכים לבנות בינינו כאן, נגיד שאנחנו עשירייה סביב השולחן, כמו רצון אחד ומוח אחד בתוך צוות ההנהלה. ואמרת שיש פה איזו דואליות של יחס כפול בינו לבין האחרים פה בשולחן. קודם כל אמרת שכל אחד צריך להתייחס לאחרים כגדולים ממנו והוא קטן, ואחר כך אמרת שמצד שני גם כל אחד צריך להרגיש שהוא כמו גדול והוא אחראי על הכול, שהוא אחראי לכולם. איזו הפעלה אתה יכול לתת לנו שתקרב אותנו במשהו, צעד אחד לקראת הרגש הזה, כאן בינינו על השולחן, עשרה אנשים? כאילו תוליך אותנו אל תוך חוויה כזאת שבמשהו תקרב אותנו לזה.

יש לנו סדרת ההרצאות וההפעלות וסדנאות שאתם צריכים לעבור. יש בזה גם משחקים שאנשים כמוכם חשובים מאוד תיהנו לשחק בזה.

אורן: האמת, משחקים כבר ראינו. הרבה שנים באים אלינו עם כל מיני משחקים ועושים לנו כל מיני משחקים. דווקא הרמה האינטלקטואלית שאתה מביא איתך בסדרת המפגשים איתך, היא דווקא מה שמוצאת חן בעינינו.

אינטלקטואלית רגשית. וכדי שזה יהיה רגשי אני חייב להעביר אתכם בהרפתקאות, בהפעלות.

אורן: אנחנו איתך. תן לנו עכשיו משהו, על זה בדיוק, שבמשהו יקרב אותנו לזה. אנחנו רוצים איתך, זורמים איתך, תוביל אותנו בדיון, במשהו, בסדנה.

בבקשה, תדונו, פשוט מאוד.

אורן: כן, על מה?

עד כמה שכּל אחד צריך לכופף את עצמו כלפי האחרים כדי להגיע למצב שהוא נכלל בהם. בוא נראה אתכם. כל אחד חשוב, כל אחד צ'ופצ'יק בקומקום, אז בוא נראה איך אתם יכולים לעשות את זה. כל אחד צריך לדבר חמש דקות עד כמה שהוא רוצה להתכלל באחרים וכמה שהוא רוצה להיות ממש פחוּת מהם וכך לשחק את זה. תרגיל ראשון.

ניצה: ולָמה שאני ארצה בעצם לעשות את זה?

לא, אלה תרגילים, לא שאת רוצה או לא רוצה. אנחנו לומדים.

ניצה: זה תנאי?

אנחנו לומדים את טבע האדם, אנחנו רוצים לעבור כל מיני חוויות, מה אכפת לך? משחקים. קופצים על המקום. זהו, קופצים. בחמש הדקות הבאות.

אורן: על זה אני יכול עוד לשאול?

אלף שאלות, בבקשה.

אורן: יפה. אז הבנתי כך, הסיטואציה זה שאנחנו יושבים סביב שולחן עגול, אנחנו עשרה אנשים, כל אחד יש לו חמש דקות.

לאו דווקא שזו השאלה הראשונה שלי. אני הייתי מתחיל קודם.

אורן: אז בוא נדייק.

לא, אתם רוצים שאנחנו עכשיו נתחיל לפתח?

אורן: כן, יש לנו עוד כמה דקות למפגש היום עד שהוא יסתיים. בוא ניתן להם משהו קונקרטי. יש לפניך צוות בכיר, הסברת את התובנות, תפסו אותן.

לא הייתי מתחיל מזה בכלל.

אורן: אוקיי, אז ממה כן? כי זה באמת, אתה יודע, מדי. אני כבר מרגיש את הלחץ.

זה ברור.

אורן: אז בוא, כיתה א' לצוות ההנהלה.

כיתה א' הייתי מתחיל מבחירה חופשית.

אורן: אבל אמרת שאנחנו דנים. פורמט זה דיון? ההפעלה הזאת שאנחנו נעשה זה יהיה דיון שכל אחד ידבר?

לא, אחרי ההרצאה.

אורן: הרצאה קיבלנו, הרצאה אני מתייחס להרצאה היום על העקרונות האלה בשיווק.

לא, זה בכלל לא.

אורן: אוקיי, אז לא על זה.

לא.

אורן: על מה?

ההרצאה הראשונה זה על בחירה חופשית, על הרצון לקבל שזה כל חומר הטבע, כל חומר המציאות, הבריאה, מה שאתה תגיד, לא חשוב, זה הרצון לקבל, הרצון ליהנות. רצון ליהנות.

אורן: הטבע שלנו.

כן.

אורן: הטבע שלנו הוא הרצון ליהנות.

לא שלנו.

אורן: של מי?

בכלל.

אורן: בכלל.

הטבע, הטבע שווה הרצון ליהנות.

אורן: אנחנו איתך. מבינים אותך טוב, רוצים ליהנות.

לא, לא מספיק מבינים. אתם תראו עד כמה שאתם לא מבינים את זה.

ניצה: אם נבין את זה, זה יעזור לנו לבנות אסטרטגיה שיווקית.

עכשיו אני קובע. אתם לומדים ואני מלמד.

אורן: בסדר, מהתחלה שיעור ראשון. כתבתי משוואה, הטבע שווה רצון ליהנות.

כן. אז על זה אתם תשמעו הרצאה שלושת רבעי שעה, ואחר כך עוד שלושת רבעי שעה נעשה על זה סדנה.

אורן: מה זה סדנה?

סדנה, שאתם תדברו לפי השאלות שלי, מה זה רצון ליהנות.

אורן: אז לאט לאט. מה זה רצון ליהנות?

צריכים ממש לכתוב מה זה רצון ליהנות, איך הוא מתחלק, לאילו חלקים בדומם, צומח, חי ואדם. איך באדם הרצון ליהנות הזה מתחלק לאילו חלקים. איך הרצון ליהנות הזה משתכלל ובא וגדֵל במשך האבולוציה, במשך אלפי שנים. מה בכל תקופה ותקופה. איך זה בגברים, בנשים, בילדים, בזקנים וכולי וכולי. זאת אומרת, אני פותח לך את כל הצורה האנושית, אני כבר לא מדבר על הטבע האחר, כל הצורה האנושית מהבסיס החדש, הרצון ליהנות, שזה מה שמזיז את האנושות, שזה מה שמפרמט אותם, שזה מארגן אותם, שזה בעצם הכול.

אתה אחרי הרצאה וסדנה מתחיל לראות את העולם רק ברצון לקבל. שבכל אדם ואדם מיהו? רצון ליהנות. הילד, האישה, אני, הצרכן, המוֹכר, לא חשוב מי ומה, הטרוריסט, הכומר, לא חשוב מי ומה, כולם רצון ליהנות. הצבעים זה רצון ליהנות שונה, הצללים רצון ליהנות שונה. כל מה שאני מרגיש זה רצון ליהנות שמתמלא בכל מיני הדברים. אני שונא, זה בגלל שהרצון ליהנות שלי לא מסופק. אני נהנה, בגלל שהוא מסופק. אתה מתחיל לראות את כל זה דרך פילטר שנקרא "רצון ליהנות". זהו. אתה הרכבת משקפיים חדשות. זהו. אין יותר בטבע, רק רצון ליהנות. וגם אני שמסתכל, גם מתוך רצון ליהנות שלי.

זו רק הרצאה ראשונה שמשנה לך את זווית הראייה מיסודה. וזה לא אינטגרלי ולא אינדיבידואלי, זה כלום. מדובר רק על חומר הבריאה. זהו.

אורן: לָמה סיפרת לנו את זה?

כי אתה רוצה להצליח בחיים, לכן אני מספר לך מה הם החיים, רצון ליהנות. עכשיו אתה צריך לדעת איך אתה מנהל את הרצון ליהנות בך ובצרכנים שלך כדי להצליח. כי אותו רצון ליהנות משתנה מהצורה האינדיבידואלית שלו, האגואיסטית, הפרוטקציוניסטית, לצורה העגולה, שהוא מחובר, אינטגרלי. והשינוי הזה הוא שינוי מהותי שלא היה אף פעם באנושות. כי כל הזמן אנחנו גדלנו ברצון ליהנות המתקדם האינדיבידואליסטי בכל אחד ואחד, ופתאום הרצון שלי תלוי בכל יתר הרצונות, ואנחנו באים כעיגול, כעגול, אינטגרלי.

זאת אומרת, רצון ליהנות שינה את עצמו במהותו. היום כדי ליהנות אני תלוי בך ואתה בי ובו, וכאן כולם. אנחנו לא יודעים מה זה. אנחנו צריכים לקנות שׂכל חדש ורגש חדש, תוכנה חדשה כדי לראות את הצורה הזאת שבאה אלינו עכשיו, היא מאיימת עלינו. פתאום אני קשור לאלף מקומות, פתאום אני לא יודע, אני כך לא עובד, אני כך לא בנוי. ולכן מה שאנחנו צריכים לעבור עכשיו נקרא "תיקון האדם". אנחנו נצטרך לשנות את האדם. כל הזמן שינינו את הסביבה שלנו בהתאם לאגו שלנו, בנינו כל מיני צעצועים, מוצרים, שעזרו לנו בהתאם לאגו הגדֵל שלנו. היום לא, זה לא יעזור. אנחנו יכולים לזרוק את כל המוצרים האלו. היום יעזור לי רק דבר אחר, שאני אהיה מותאם לטבע ומתאים את עצמי לאחרים בזה שכולם אינטגרלים, כולם מחוברים. בהכרח אני יוצא החוצה מהחדר שלי, אני רואה עולם חדש, כזה שאני לא רואה אותו. הוא כאילו מסובב. אני לא יודע איך אני אראה אותו, כך או כך. ממש. לא ברגש ולא בשכל אני לא אבין את האנשים.

אורן: הזמן למפגש הזה נגמר. איך אתה מסכם?

הסיכום יבוא כשהאדם ישתנה.

אורן: תודה רבה לך, הרב לייטמן. תודה לך, ניצה מזוז. תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.

(סוף השיחה)