כשמקימים סטארט-אפ, המוטיבציה בשיאה. ככל שעובדים נוספים מצטרפים, המשפחה הקטנה הופכת לארגון ממוסד. עם הזמן, ההתלהבות יורדת, השגרה משתלטת. פחות רעיונות חדשים, פחות הברקות. איך אפשר להעלות את המוטיבציה, זו השאלה הגדולה, והיא חשובה לא רק למנהלים אלא לכל אדם. מכירים מישהו שאוהב לבוא לעבודה בבאסה?
ראשית חשוב להבין שירידה של מוטיבציה זהו תהליך טבעי. אי אפשר לדרוש מהאדם שיהיה כל הזמן בהתעוררות, בהתחדשות וביצירתיות. כמו שלפני ארוחה טובה יש תיאבון גדול, אבל אחרי כמה ביסים הוא מתחיל לפחות, כך גם קורה לנו בכל פרויקט או משימה. לכן כדאי שיהיו בכל ארגון מומחים שיעלו את המוטיבציה.
יש אנשים שבאים לעבודה בגלל העניין המקצועי שמושך אותם, אחרים בגלל המשכורת, יש שפשוט מפחדים שיפטרו אותם והם לא ימצאו מקום אחר, ועוד כהנה וכהנה. אותם מומחים צריכים למצוא את הדרך להניע כל אחד ואחת, בצורה שתתאים בדיוק להם. באופן כללי, עליהם להראות לארגון איך עובדים בארגונים דומים בארץ ובחו"ל, ולעורר את החיפוש איך נוכל אנחנו לעשות את הדברים בצורה מיוחדת ומקצועית עוד יותר. המטרה היא להפוך את העובדים לשותפים בכל מה שנעשה בארגון, להקנות הרגשה שההצלחה תלויה בהם, לעורר בהם רצון ליצירה והבנה איך בהשתפות נכונה מצידם הם מרוויחים והארגון מרוויח. ולא רק כספית, אלא גם בהערכה, בכבוד וכדומה.
מצדו של העובד, הדרך המועילה ביותר להעלות את המוטיבציה היא למצוא בעבודה איזה מרכיב שמושך אותך, משהו ששייך לעיסוק שאתה אוהב, משהו שעצם עשייתו גורמת לך הנאה. אם נתבונן באומן שעובד, נראה שהוא נהנה מתהליך היצירה. לא מהסוף, ולא מהכסף שיקבל, אף על פי שגם זה חשוב, אלא מעצם היצירה. ועד כמה שהוא מעריך את המקצועיות שלו, את המומחיות שלו, כך הוא שואב סיפוק גדול יותר מעבודתו ועושה אותה בשמחה. אין לו שגרה שוחקת, כי בכל פעולה ופעולה הוא רואה איזו יצירה אומנותית.
האם כל אחד יכול לעורר בעצמו מוטיבציה כזו? התשובה היא כן, ולא חשוב מהו תחום עיסוקו. אפילו בעבודה שנראית לאחרים מונוטונית ומשעממת כמו תיוק משרדי למשל, אדם שיש לו נטייה טבעית לסדר וארגון יכול למצוא סיפוק רב. עוד דוגמה היא ניקיון. יש אנשים שלנקות עושה להם תחושה של רוגע. תנו להם מקום שנראה מבולגן ומלוכלך והם יהפכו אותו למצוחצח במרץ רב. ככל שהאתגר יהיה גדול יותר, כך הם ירגישו סיפוק מזה שאחריהם הכול נקי ומבריק.
איך אני יכול להרים לעצמי את המוטיבציה? מה לומר לעצמי? קודם כל שהעבודה שלי היא מאוד חשובה. כמובן שיעזור שגם האחרים יתנו לי הערכה. אם לדוגמה אותו מתייק נמרץ יקבל בערב טלפון ממישהו מהמשרד, שיודה לו מכל הלב על כך שבזכותו הוא מצא איזה מסמך חשוב, הוא יתמלא בהערכה עצמית, בכוח ובשמחה.
מנקודת מבט אינטגרלית, כולנו חלקים בתוך מערכת. ומכיוון שכך, אני צריך לומר לעצמי שאני נמצא במרכז העניינים. לא פחות. בכל תפקיד שאני ממלא, יהיה מה שיהיה, אני יכול להרגיש שאני חשוב מאוד לכולם. ואני רוצה לעשות הכול כדי שהעבודה שלי תעזור לכולם, ובזכותי הם יצליחו במשימתם.
אם כל אחד בארגון יחשוב כך על כולם, המוטיבציה תגדל ותגדל והאווירה תהיה נפלאה. אל המקום הזה צריכים לכוון המומחים בבניית מוטיבציה. בנוסף, מדי פעם, הם יכולים להגדיר בארגון תקופה של מאמץ מרוכז, להגדיר מטרה שעליה אנחנו הולכים יחד, ותמורת ההשקעה זוכים גם להערכה ולתמורה מיוחדות.
ודגש אחרון על תחרות ומוטיבציה. בדרך כלל תחרות בין עובדים לא עושה טוב לארגון, כי היא הופכת לתחרות הורסת. זוהי מוטיבציה שלילית, כי היחסים בין האנשים נעשים לא טובים, ולאורך זמן הארגון יפסיד מכך. מה שכן כדאי לעשות זו תחרות אינטגרלית, שבה כל אחד נמצא בתחרות עם עצמו, במאבק עם עצמו, עד כמה הוא מסוגל להתעלות מהראייה הצרה, להתחבר עם כולם, להשלים את כולם, כדי להגיע יחד איתם לתוצאה כללית משופרת.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו
חיים חדשים 1290 – bit.ly/381bOuV