חיים חדשים

שיחה 959

חווית החיים בישראל

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 4.2.18 – אחרי עריכה

אורן: היום נדבר על החוויה לחיות בישראל. מדינת ישראל כבר לא צעירה, בת שבעים, ואנחנו רוצים להבין איך החוויה הזאת נתפסת על ידי כל אחד מאיתנו כאנשים שונים עם חוויות שונות.

ניצה: שבעים שנה זה זמן טוב להסתכל עלינו, הישראלים, ולראות איך התקדמנו והתפתחנו בשנים האלה. לצד ההצלחות ולצד ההישגים שלנו, יש לכל אחד חוויה משלו, ניסינו לאפיין את הישראלים ואת התפיסות השונות שלהם.

יש תפיסה אחת שאומרת, "אני ישראלי ציוני, לא משנה מה יקרה, מה יהיה, אני פה, אני לא זז מפה, אני לא הולך לשום מקום". ויש את המאוכזב, זה שאומר, "זה לא בדיוק מה שחשבתי, זה לא בדיוק מה שחלמתי, יש לי תלונות ויש לי הרבה מה לומר". ויש את אלה שמרגישים מאוד שייכים, יש להם רצון לתרום ועדיין רוצים להתגייס ולעשות את הדברים למען המדינה. ויש אלה שמרגישים ניתוק, הקשר לארץ לא בדיוק ברור להם ומה הם עושים פה בכלל.

יש את אלה שמרגישים שזה המקום הכי בטוח בעולם ואין מקום יותר בטוח מהמקום הזה, "פה אני רוצה לגדל את הילדים שלי ואין לי לאן ללכת". ויש אלה שבטרנד החדש, מנסים להנפיק דרכונים אירופאים, למקרה שתפרוץ מלחמה וזה יהיה פתח מילוט.

אז יש לכאן ולכאן, ואני יכולה עוד להמשיך ולתאר את המרוצים ואת הלא מרוצים, את אלה שרע להם ואת אלה שמאשימים את עצמם ואת המדינה, בקיצור אין ספור דעות לישראלים. וזה כשעצמו כבר מאוד מעניין, איך אנחנו עם יחסית לא גדול, במדינה קטנה, די צעירה, יש לנו חוויות כל כך שונות ואחרות. מה מיוחד בעם הזה שהופך אותנו לכל כך מנוגדים, כל כך שונים, עם כל כך הרבה קונפליקטים?

אנחנו לא עם רגיל, אנחנו שייכים לעם שהיה פעם עם לפני אלפיים שנה וגם אז הוא היה עם מאוד מאוד קשה ולא מסודר, היו מריבות, היו בעיות, היו פלגים, מפלגות למיניהן. זה עם שהוא לא יכול להיות רגוע, עם שהחיים הרגילים שלו זה כל הזמן להיות בלא רוגע.

ניצה: זה משהו שמאפיין את העם הזה?

כן, כי הוא צריך כל הזמן לגדול וכל הזמן לראות את עצמו היום יותר מאתמול, רק תלוי במה. אבל הוא לא יכול להיות כמו העמים האחרים שאם היום הוא כמו אתמול, אז זה בסדר גמור, ומחר שיהיה גם כן כך ובעוד מאה שנה גם כן.

אצלנו זה בתוך העם, לא שיש כאלו מיוחדים שהם רצים אחרי הכסף, הכבוד, המושכלות ועוד כל מיני דברים, שזה אולי נמצא בכל עם ועם, אצל היהודים כל אחד ככה. ולכן זה עם מיוחד, קשה עורף, עקשן, מאוד מאוד נמרץ לכל מיני הישגים, מסתכל על אחרים, רואה אותם כמוצלחים ומיד רוצה להצליח יותר, הוא מרגיש שחיה בתוכו איזה אש, ולאן האש הזו לוקחת אותו אף אחד לא יודע, אבל היא לא נותנת לו רוגע.

ולכן אם היתה לנו אפשרות, כל אחד היה מתפרץ לכיוונים שונים, אחד לחלל ואחד לתוך האדמה והשני מתחת למים וזה משהו שאי אפשר לעצור. מה שיש בכל אומה גדולה, נגיד כמה אלפים, אצלנו מתוך כמה מיליונים, מיליונים. זו בעיה, וכשאנחנו מסתכלים על העם שלנו, אנחנו רואים שהוא לא נורמלי, לא כמו כולם.

ניצה: נכון.

מה רע בזה אני לא מבין, זה טוב. אני נפגשתי בעבר עם הישראלים שעברו למדינה באמריקה וחיים שם במקום נידח ממש, שיש שם הכל אבל החיים רגילים. אתמול והיום ומחר זה אותו הדבר וכל אחד מכיר את השני ולא זזים מהמקום וכך ממשיכים וממשיכים וממשיכים, רק צריכים לפעמים לבדוק, אם אני כבר מת או אני עדיין חי.

אורן: למדוד את הדופק.

אני מכיר את המקומות האלה היטב. ואם אתה נכנס למקומות האלו זה כל כך משפיע עלייך שאתה כבר מתרגל ונעשה כמו הסביבה. ובאמת ראיתי הרבה אנשים שאומרים, "נחנך כאן את הילדים, והילדים שלנו בעזרת ה' יחזרו לארץ ישראל. אנחנו ברחנו והם יחזרו". ככה יש להם איזה פתרון לכל המצב הזה, שהוא באמת מוות בחיים. לי אין מה להגיד.

ניצה: אתה תיארת פה משהו, שאני חושבת שכולם יכולים להזדהות איתו ולא משנה איזה דעה יש לי ולא משנה אם אני מרוצה או לא מרוצה.

כן. זו עובדה.

ניצה: זאת עובדה. זה כל כך נכון המקום הזה של יש הכל, אבל אנחנו לא רגועים לרגע, יש איזה אש מבעבעת כל הזמן מפנים שלא נותנת לנו רגע אחד מנוח ורואים את זה בכל דבר, אפילו בהרגלים שלנו. בהרגלי הצריכה שלנו, בהרגלי הבילוי שלנו, בהרגלים של הנסיעה לחו"ל, אנחנו לא יכולים לשבת דקה אחת במקום, כל הזמן אין לנו מנוחה.

טיילתי בהרבה מדינות במסגרת העבודה שלי, כי יש לי קבוצות ותלמידים בכל העולם. אני מגיע לפעמים למקומות כמו אירלנד למשל, ואני אוהב לנסוע בדרכים כשאתה עובר בין הכפרים, נכנס לשתות כוס בירה באיזה מקום נידח, זה עוזר להרגיש את הטעם. אני מדבר שם עם בני אדם צעירים, בני שלושים, שלושים וחמש, שלא יצאו מהכפר שלהם אף פעם בחיים.

הוא יודע שהוא גר באירלנד, אבל מה זה אירלנד עצמה הוא לא יודע, הוא גר בכפר ואין לו דחף לצאת, להסתכל על העולם, לראות, לטוס, עד כדי כך. אני גיליתי את זה כשהתבלבלתי בדרך ושאלתי בחור צעיר, איך לנסוע והוא אמר שהוא לא יודע בדיוק איך לצאת מהכפר שלו לעיר הקרובה.

אורן: כבסיס להשוואה, אני בגיל עשרים ומשהו חזרתי לישראל, והייתי מוכן כבר להחזיר את הדרכון אחרי שעברתי את כל העולם והעולם כולו היה קטן עלי. ובמושב שגדלתי אין דבר כזה שאחרי הצבא אתה לא מטייל בעולם.

אני עשיתי אחרת, קניתי לבן שלי כרטיס לכל אירופה ולכל המזרח ופשוט חייבתי אותו לנסוע. והוא נסע לארבעה חודשים, אבל כשחזר אמר never again.

אורן: אמרת שבכל ישראלי יש אש כזאת בוערת, כמו פלפל שלא נותן לו שקט, וזה מובן ומורגש ועכשיו אני רוצה לשאול לגבי שביעות הרצון מהחיים. אם אתה בודק עד כמה האנשים שבעי רצון או לא שבעי רצון, מרוצים או לא מרוצים מהחיים פה בישראל, אתה מוצא מכל קצוות הסקלה. וגם בתוך בן אדם אחד, אם תשאל אותו היום איך הוא מרגיש, היום יגיד לך ככה, ובעוד שבוע יכול להיות שהתשובה מתהפכת.

איך אנחנו כישראלים בודקים ומרגישים מרוצים או לא מרוצים מהמדינה שלנו, האם זה כמו אזרחים אחרים במדינות אחרות, או שיש הבדל?

הדרישות שלנו הן שונות לגמרי.

אורן: במה הן שונות ולמה?

הדרישות של ישראלי למשפחה, לעם, למדינה, לילדים, לחיילים, לממשלה, לכל יתר המדינות, לכל העולם, לכוח העליון אם אתה רוצה, זה משהו שאי אפשר להשוות עם אף אחד.

ניצה: זה נכון. אנחנו ביקורתיים, אנחנו באים בתלונות, אנחנו דורשים.

כשאתה שומע ואתה מסתכל עליהם, זה כמו שבן גוריון אמר, שהוא מנהל מדינה שיש שם חמשה מיליון ראשי ממשלות. משהו כזה.

אורן: איך הדרשנות הזאת משפיעה על שביעות הרצון? אנחנו יכולים להיות מרוצים פעם?

לא.

אורן: באמת?

לא, לא יכולים.

ניצה: מה זה באמת העניין הזה שאנחנו לא מרוצים?

למה זה טוב להיות מרוצה? ברגע שאתה מרוצה אתה בהמה.

אורן: כלומר?

תקבל מה שטוב לך היום. ואם מחר אתה תקבל אותו הדבר כמו שקיבלת היום, וזה לא יעורר בך תסכול כי אתה צריך איזו תוספת, אז אתה בהמה.

אורן: לא מתפתח כאילו.

כן.

ניצה: זאת אומרת, הרצון הוא שכל יום יהיה לי קצת יותר, או קצת אחר, או קצת שונה.

הדרישה היא יותר, וודאי.

ניצה: הדרישה הולכת וגדלה.

בעם ישראל היא קיימת בצורה שלא נותנת מנוח. למה תוך שבעים שנה הגענו לכאלה הישגים?

ניצה: זה באמת מעניין, כי התוצאות הן ללא ספק לא רגילות.

כן. אבל צריכים לדעת איך להשתמש בהן נכון.

ניצה: הייתי רוצה להבין באמת את הדרישה הפנימית המטורפת הזאת, את האש הזאת שכל הזמן כמו שאתה מתאר בוערת שם. מהי, מה המקור שלה, ממה היא נובעת?

היא רוחנית, אין לזה שום הסבר גשמי הגיוני. זה נובע מתוך זה שאברהם הרכיב קבוצה שהוא הוציא אותה מבבל, ואז בבבל לפני שלוש וחצי אלף שנה היה משבר, ואת אותם האנשים שהם הרגישו שיש כאן נחיצות לצאת למשהו, לאיזה פתרון החדש, הוא הוציא מבבל וקירב אותם ביניהם, חיבר אותם "על כל פשעים תכסה האהבה" כי זה היה הלימוד שלו, החינוך שלו, ואז הם על ידי החיבור ביניהם השיגו דרגה חדשה.

זאת אומרת כשהם התחברו כ"איש אחד בלב אחד", יצא איזה כוח חדש בעוצמה חדשה, במוח חדש ובלב חדש פי כמה מהחיבור. וזה לא סתם חיבור שיש נניח חמישים אלף איש, אז הם פי חמישים אלף, לא, זה הרבה יותר, כי כל אחד צריך לבטל את האגו שלו ולרכוש כוח החיבור, שזה פי כמה וכמה בפרוגרסיה, בסדרת מספרים משתנה, שאני לא יכול לתאר. אז הם התחילו להרגיש את החיים החוץ גופיים, זאת אומרת מחוצה לאגו של כל אחד, ברצון המשותף שביניהם. וברצון המשותף שביניהם, הם כאילו התעלו מעל האגו הפרטי על ידי חיבור ברצון המשותף, ואז הם התחילו להרגיש את החיים איך שהם באים אליהם מלמעלה למטה.

הם הזדהו עם הכוח הזה שמגיע ועוטף את כל הכדור הארץ, אותם, ואז הם גילו את המערכת העליונה, מערכת הטבע שמפעילה אותם, מגדלת אותם, ומביאה אותם לאיזו מטרה. הם גילו את זה, ומאז הם כבר היו שייכים לאותו הכוח. את זה אברהם עשה.

ניצה: זה כאילו שהכוח הזה, מהו? הוא נטמן בתוכנו?

ברגע שמשיגים אותו, קשורים אליו, דבוקים אליו, אפילו שלאחר מכן שוכחים, מתנתקים, יש מתוך זה רושם.

ניצה: אז הכוח הזה הוא מקנן בנו, הוא הכוח שלא נותן לנו מרגוע?

הוא הכוח שמחבר אותנו, ואז אנחנו נקראים מרגע זה והלאה "עם ישראל".

ניצה: הכוח המיוחד הזה, הוא בעצם הופך אותנו לעם?

כן, כי לפני זה בבבל היינו הרבה חמולות, עמים קטנים למיניהם. והחיבור הזה, החינוך הזה, הוא עשה מאתנו קבוצה אחת. אבל זה עם מיוחד, כי הוא בעצם לא קשור זה לזה בתנאים ביולוגיים,

בדי. אן. איי או משהו. זה לא קשור למוצא, הם קשורים בגלל שהם קשורים לכוח שמנהל אותם, את כולם, בגלל שהם התחברו יחד. טבע אחד מנהל אותם, ואז יוצא שהם עם אידיאולוגי.

אורן: הכוח הזה שאתה מדבר עליו, אתה מדבר על אברהם שדיבר על זה שיש כוח אחד שפועל בכל הבריאה.

כן, הכוח הכללי.

אורן: הכוח הכללי שפועל בכל הבריאה.

כן, הכוח הכללי של הטבע.

אורן: ואברהם הסביר שיש כזה כוח, ולימד אנשים לגבי הכוח הזה.

נכון.

אורן: באו אנשים שונים והתחברו לאידאה הזאת של אברהם לגבי כוח אחד שפועל בכל האנשים שהם שונים, והם מה? מה הופך אותם להיות בעלי הכוח הזה?

החיבור ביניהם. זה מה שאברהם לימד אותם, איך להתחבר ביניהם.

אורן: כל אחד מהאנשים הוא שונה, כל אחד הוא מיוחד בפני עצמו. וכאן אתה מדבר, או אברהם דיבר, על כוח אחד שמאחד את הכול. איך הכוח הזה שמאחד את הכל שעליו אברהם דיבר, השפיע על היחסים בין האנשים השונים?

הם ניסו להתחבר למעלה מכל הפערים ביניהם.

אורן: כלומר?

שיש לכל אחד אופי משלו, דעה משלו, בלב ומוח הם ביטלו את הדברים האלה. הם לא ביטלו בזה שהם מחקו, אי אפשר למחוק את זה, אלא הם בנו ביניהם גשר מאחד לשני, ומכל אחד לאחרים.

אורן: ומה קיים את הגשר הזה, האם זה אותו כוח אחד שמחבר את הכול, עליו אברהם דיבר?

נכון.

אורן: אוקיי, אז זה בשורשים שלנו. האם כך העם שלנו התהווה.

כן.

אורן: היום כשאני מסתכל על המדינה, לדעתי, לא תמצא כל כך פיצול וריבוי בדעות, כמו שיש פה. תשאל אדם כלשהו "תגיד, איך החיים בישראל, טובים?" יגיד לך, "נהדרים". תשאל את השכן שלו, יגיד לך, "החיים על הפנים". "תגיד, אתה חושב שיש פה פערים גדולים מדי בין אנשים?" יגיד, "לא, למה, דווקא יש המון עמותות של עזרה לזולת ונתינה, אין באף מקום כל כך הרבה". השני יגיד, "מה זה, אוכלים אותי, עושקים אותי, לא נותנים לי שקל".

זאת אומרת בכל דבר כמו שאמרת קודם, כל אחד ראש ממשלה, לכל אחד דעה, יש כל כך הרבה סלט שאין כדוגמתו. אמרת שהאש הזאת או הפלפל הפנימי הזה שמריץ אותנו קדימה, הוא רוחני. מה הקשר בין זה שהדעות פה הן כל כך מרובות, וכל אחד באמת הוא עולם ומלואו שיש לו דעה על כל דבר, לבין אותו כוח אחד שיש במקור עם העניין הרוחני הזה שתיארת. מה הקשר בין הריבוי לאחדות?

עד כמה שהריבוי יותר גדול, כך האחדות שמשיגים היא יותר חזקה וגבוהה.

אורן: תסביר קצת.

ניצה: האם זה חוק?

זה חוק. אם יש לך הרבה דעות שונות ומנוגדות, עד כמה שהן יותר רחוקות זו לזו, אם אתה מצליח לחבר אותן לפי איזה עיקרון יחד, אז העיקרון הזה הוא צריך להיות גבוה מעל כולם, וחזק, שהוא מאחד את כולם. לכן אם אנחנו מגיעים לאותו עיקרון, אנחנו מאוד חזקים. אבל אם לא מגיעים, אנחנו מאוד שונים וממש פרודים.

ניצה: הכוח הזה המיוחד, אותו כוח, הוא זה שגם עורר את הציונות, את הרצון לעלות למדינת ישראל, או שזה לא קשור?

ודאי שכן. אבל זה הכול במסווה.

ניצה: כי את הכוח אנחנו לא מבינים. למעשה עד היום אנחנו לא מבינים אותו.

אבל הוא פועל עלינו, כי אנחנו השגנו אותו. אנחנו היינו קשורים לכוח החיבור הזה, והוא הכוח הכללי של הטבע, ולכן הוא בעצם מניע אותנו כדי שאנחנו נגלה אותו שוב. אבל נגלה אותו בצורה כזאת שנגלה אותו בתוכנו, נממש אותו, ונראה דוגמה לכל האנושות.

אורן: בכל אדם יש משהו מהכוח הזה האחד?

כן. כי אנחנו כשנבראנו כבני אדם, אנחנו בעצם על ידו מתקיימים.

אורן: אז למה יש לנו דעות כל כך שונות ומגוונות?

כדי שיהיה לנו ריבוי דעות, ואז למעלה מזה אנחנו נוכל להקים אותו כוח האיחוד.

אורן: למה אתה מתכון שדווקא ריבוי הדעות מגביר את עוצמת האיחוד? האם הבנתי את המשוואה?

כן.

אורן: אבל כשיש ריבוי דעות, לכאורה זה דווקא בסיס לפירוד ולפילוג.

נכון.

אורן: ואתה אומר שאלו הם דווקא תנאי התחלה שמהווים בסיס, כדי שמעליהם תוכל להיבנות אחדות בעוצמה יותר גדולה.

כן.

אורן: אז תסביר לי את ההפכיות הזאת.

כי באמת עד כמה שאתה נמשך להתעלות למעלה מהפירוד ולהגיע לחיבור, אז העבודה שלך יותר קשה. אבל החיבור שאתה משיג הוא יותר גבוה.

אורן: אבל מה עושים עם הדעות השונות?

משאירים אותם כמו שיש.

אורן: הרי כל אחד בישראל הוא מאוד דעתן, כמו שאמרת קודם.

בסדר גמור.

אורן: כל אחד מוכן להיות ראש ממשלה, רק פשוט אין לו זמן, הוא עסוק בביזנס אחר. אבל אם היית מפנה לו קצת זמן, הוא היה בקלות בא לנהל את המדינה, להיות שר החוץ, שר הביטחון. "תגיד מה אתה צריך, אם יהיה לי קצת זמן בסוף השבוע, נעשה את זה" מה שנקרא. כישרונות בטוח יש לי, והבנה בטוח יש לי, ואין עלי. מה זה, זה ?

זה שאתה צריך לוותר על האגו שלך לנהל את העולם, לנהל את האחרים, לנהל את הכול למען החיבור.

ניצה: הכוח הפנימי הזה שאני מאוד מזדהה אתו, ואני באמת מזהה אותו בכל ישראלי, אולי בכל יהודי, שיש כל הזמן איזו דרישה פנימית כזאת. אם אני משווה את המצב לתקופה שבה עלינו למדינה והקמנו אותה, ובאמת היה איזה חזון, וחלום, והרוח הזאת קיננה בכל העם, והם באמת עשו ובנו. מה קורה לנו היום? כי הגענו היום למצב שהמדינה נמצאת בצמיחה ופריחה, מתפתחת ומשגשגת, וכן יש לה גם בעיות מן הצד השני, אבל יש איזו ציפייה פנימית כזאת שמשהו גדול יקרה. זאת ציפייה שאולי אפילו אנחנו לא יודעים לתת לה ביטוי, שהיא באמת כמו שאמרת קודם "נסתרת". היא כאילו קיימת, אבל לא ברור מה היא רוצה.

אנחנו לא מממשים את עצמנו, אנחנו לא יודעים. משהו אוכל אותנו מבפנים. אנחנו לא מרוצים מעצמנו, אנחנו לא מרוצים משום דבר. אנחנו חיים ונראה לנו שאנחנו מרוצים, שאנחנו מצליחים, וכן הלאה. אבל מבפנים יושב ממש נחש וכל הזמן אוכל אותנו. זה מפני שאנחנו לא מממשים את עצמנו בצורה הנכונה, לא מממשים. הייעוד שלנו, המימוש שלנו זה רק בחיבור למעלה מהטבע שלנו, כי רק אז אנחנו משיגים נצחיות ושלמות אמתיים.

ניצה: יבואו מבחוץ ויגידו, איך אתה יכול להגיד כזה דבר? תראה איזה סקרים יפים, אתם מחדשים, אתם יוזמים.

זה הכול שטויות. לא. יכול להיות שזה היה מספק כל אדם בעולם, רק לא אדם יהודי. ויהודי ישראלי ודאי שלא. לא.

אורן: למה? למה הישראלי אף פעם לא מרוצה?

כי יש לו רצון לא ממומש יותר גדול.

אורן: למה רצון לא ממומש?

הוא לא יודע למה. אני יודע שזה רצון דרך החיבור להשיג איחוד וקיום העליון, קיום רוחני, קיום בלתי מוגבל, קיום הנצחי, המילוי הנצחי והשלם. לזה יש לו "רשימו", חיסרון פנימי. יש בתוכו ריקנות לזה שאוכלת אותו, שהוא צריך למלאות. ואז הוא כאילו משחק במשהו כדי לא לפתוח את הקופסה הזאת, אבל היא נמצאת, והיא דורשת.

ניצה: ישראל דורגה במקום השני בנושא חדשנות, ברשימת הפורום הכלכלי העולמי. מה זו חדשנות אמתית, כמו שאתה רואה אותה?

זה הביטוי החיצון שאנחנו מצליחים בכל מיני הגילויים. אבל דוחף אותנו לזה אותו כוח החושך, אותו כוח הריקנות שישנו בכל אדם מישראל שפעם היה המקום הריק הזה ממולא באור העליון, בכוח עליון, בהשגת מטרת החיים לא רק שלנו הקטנים, אלא בכלל של כל הקיום. ובכלל כל העולם שאותו היינו מגלים, אנחנו היינו מגלים בשביל מה ולמה הוא קיים, מה ההתחלה והסוף שלו, והכול.

זאת אומרת, אנחנו בנויים מחיסרון לבלוע את הכול, ולכן אנחנו אף פעם לא מרוצים, ולא נהיה מרוצים. אנחנו צריכים שוב על ידי החיבור כמו בימי אברהם, להשיג את החיבור בינינו, ואז אנחנו נקבל מילוי מלמעלה שיפתח לנו מקצה העולם עד קצה, ואז רק בצורה כזאת אנחנו נגיע לשלמות.

אורן: אפשר לבלוע את הכול, הרב לייטמן?

כן.

אורן: איך?

פשוט מאוד, להתעלות למעלה מהאגו הפרטי של כל אחד, ולהתחבר למעלה מזה יחד. זאת השיטה. כמו אותה השיטה בימי אברהם.

אורן: וריבוי הדעות שאנחנו רואים?

זה מצוין.

אורן: למה?

כי על ידי זה אתה מתעלה מעל כולם ותמלא את כולם דווקא מהאור העליון, ואז כל אחד יקבל את ההשלמה והמילוי ההולם.

אורן: כשאתה מדבר על כוח עליון ואור העליון, אתה מדבר על זה שכולם חייבים לחזור בתשובה?

לא, זה בכלל לא.

אורן: אז מה כן?

כוח עליון זה כוח מעל האגו, הוא נקרא "עליון". למעלה מהאגו שלנו.

אורן: ומה טיבו?

השפעה, אהבה, לא יותר מזה. זה לא שייך בכלל למה שאתה מתכוון במילה "דת". זה פשוט להגיע למצב שכולנו מתעלים מעל הטבע האגואיסטי.

ניצה: אז מה זה שבוער בנו בפנים, האם זה אותו כוח שרוצה מה, לאהוב?

בוער בנו מילוי לאותו כוח.

ניצה: שהכוח הזה של האהבה ימלא אותנו?

כולם רוצים למלאות את עצמם בכוח, תקראו לזה "אהבה", "השפעה", "מילוי", "נצחיות" וכן הלאה. עד שלא נעשה את זה, לא יהיו מרוצים. רק נבצע בכל מיני אמצעים, כדי לשכוח על זה.

אורן: ואתה באמת אופטימי? האם זה אפשרי פה?

לא תהיה לנו ברירה, אנחנו חייבים לבצע את זה במוקדם או במאוחר. אבל כבר אפשר.

(סוף השיחה)