בשונה מבני זוג שיכולים להתגרש אם לא מסתדר, במדינה אנחנו די תקועים זה עם זה. למרות השונות והפערים שמתרחבים בין חילונים ודתיים, התקציב הוא משותף וכך גם החוקים. אז יוצא לנו מין משחק של הורדת ידיים, שמגביר את השנאה בין המגזרים. ואם זה לא מספיק, אז כל מגזר בעצמו נחלק לאינספור פלגים, דעתנים ועקשנים. למה אנחנו כאלה, והאם יש משהו שיוכל לחבר פעם בין כל היהודים?
באופן עקרוני, ככל שעם מפותח יותר כך יש בו יותר פלגים, וככל שבני אדם מפותחים יותר כך יש להם יותר ספקות, פנים לכאן ולכאן, וכדומה. בסך הכול, אנחנו חיים בעולם שאינו ידוע וברור, משתדלים לחקור אותו ולעדכן בכל פעם את גישתנו אליו. במדע קורה הרבה שגילוי מסוים סותר את מה שחשבו עד אז. אף פעם לא מגיעים לידיעה מוחלטת, וכל הזמן נמצאים בספקות. בפיזיקה הקוונטית זה בולט מאוד: ככל שחודרים ליסודות החומר מגלים שהדברים כמו נעלמים לנו מהידיים ומגיעים לאיזשהו גבול תפיסתי, מין כוח נעלם.
עם ישראל, אם נחזור לבעיות הקיומיות, הוא עם עתיק ומפותח במיוחד. אנחנו נושאים בתוכנו רשמים מאלפי שנות התפתחות, עברנו כל מיני מצבים ותקופות. ואם בעבר הצורה הדתית עוד נתנה איזו מסגרת דומה לרוב חברי האומה, אז בדורות האחרונים רוב העם יצא ממנה. במדינת ישראל כל אדם הוא עולם בפני עצמו, ואין פלא שיש התנגשויות קשות בין כולם לכולם.
"ישראל עזים שבאומות הם", אמרו החכמים כבר מזמן. והסביר "בעל הסולם", הרב יהודה אשלג: "כי כל שדעתו רחבה יותר, הוא עומד על דעתו ביותר... ומה שהאחד בונה, השני סותר". בכתביו הוא תיאר בהרחבה את הדרך להתמודד עם הבעיה, וסיכם זאת כך: "כל עוד שלא נגביה את מטרתנו מתוך חיים הגשמיים, לא תהיה לנו תקומה גשמית... כי אנו בני האידיאה".
מה זה אומר? על פי חכמת הקבלה, כל הטעויות שאנחנו עושים דור אחר דור נובעות מחוסר הכרת הכוח הכללי שבטבע, שנקרא גם אלוהים או בורא. אם היינו מגלים את האלוהות, לא היה מקום לספקות והיינו נפטרים מכל הצרות והבעיות. למה? כי היינו מבינים לפי איזו חוקיות בדיוק מנהל הכוח העליון אותנו, וכיצד נכון לבנות את חיינו על מנת להגיע לדרגת ההתפתחות הטובה ביותר.
שיטה לגילוי האלוהות מספקת חכמת הקבלה. אין בה שום קשר לדתות או אמונות כאלה ואחרות, זו שיטה אוניברסלית שמיועדת להביא את כל הנבראים לגילוי הבורא במהלך חייהם בעולם הזה.
הבורא הוא כוח טוב ומיטיב. תכונתו היא השפעה טובה, אהבה ונתינה. כדי לגלות אותו גם אני צריך להיות טוב ומיטיב, ברמה של "ואהבת לרעך כמוך". לכן זהו הכלל הגדול בתורה. עליי להעפיל למצב שבו כל פעולותיי יהיו לטובת הזולת, עד כדי כך שאני אוהב את האחרים כמו שעכשיו אני אוהב את עצמי.
הגישה של חכמת הקבלה לעניין זה היא ריאלית ומדעית. היא לא מתייחסת למה שהאדם מאמין בו או לא, אלא מסבירה צעד אחר צעד איזה פעולות לעשות על מנת לפתח טבע שני של אהבה לזולת. הראשון שלימד את השיטה הזו ברבים היה אברהם הבבלי, שלימים הפך לאברהם העברי. מתוך רצון חזק מאוד לגלות לשם מה הוא חי, לשם מה קיים העולם ואיך מתנהלת המציאות בכלל, אברהם גילה את הכוח האחד. סביב האידיאה הרוחנית שלו התקבצו אלפי תלמידים מכל מיני עמים שחיו באזור מסופוטמיה. מהם התהווה בהמשך עם ישראל, כפי שמסביר הרמב"ם בספר המדע.
כיום העולם מגיע למבוי סתום. כל מערכות היחסים שבהן מצוי האדם, מהזוגיות, המשפחה והעבודה, דרך החברה, התרבות והכלכלה, ועד לזירה הבינלאומית ולמערכת האקולוגית כולה – מתמלאות בבעיות בלתי פתירות. ואם בעבר חשבנו שבפנינו עתיד מזהיר, היום רואים חושך באופק. אנשים לא יודעים איך להסתדר עם הסובבים אותם, בכל רמה ובכל עניין.
עתידנו כמין אנושי, כעם ישראל וכבני אדם, תלוי בפיתוח היכולת להתעלות מעל הטבע האגואיסטי, כדי להיות בקשר הדדי עם הסביבה. העולם שלנו נעשה מקושר יותר ויותר, ואנחנו חייבים לפתח את היכולת להרגיש את כולם כאחד. כדי לא לטעות ולשלם ביוקר רב, נצטרך לפתח בקרבנו תכונות של אהבה, של חיבור, של נתינה. במצב כזה תהיה הרמוניה בין כל בני האדם, ובינינו לבין הכוח האחד.
אז במקום להמשיך במאבקים חסרי תכלית בין חילונים ודתיים, כדאי להפנים שהאמת מתגלה רק בחיבור מעל כל הפערים. או אז נהיה שוב העם של אלוהים, וכוח האהבה שיתגלה בינינו יאיר את הדרך לכל העמים.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו
חיים חדשים 573 – bit.ly/3xh3jXh