מה היה קורה אם ילד היה גדל בתוך ארמון, מוקף בכל טוב, אלא שהמטפלים בו היו רובוטים? מבחינה חומרית היה לו כל מה שרק אפשר לחלום, אבל מבחינה רגשית הכול היה חסר. למה? כי אנחנו בנויים להרגיש אהבה.
מהי אהבה? מדוע כל הזמן אנו רודפים אחריה? מה יש ברגש הזה של האהבה שאנו כל כך משתוקקים אחריו?
נעשה רגע מין צילום רנטגן לעולם הרגשי שלנו. אנו בנויים מחומר בסיסי שמוגדר כרצון ליהנות. מה שממלא את הרצון שלנו ליהנות, אנו אוהבים. רצון שנשאר ריק, מצבים בהם איננו מסופקים, אנו שונאים. אני אוהב את מה שממלא אותי ואת מי שממלא אותי. ומנגד, שונא את מה שגורם לי סבל, או את מי שאחראי לכך. וכך, בין שנאה לאהבה, אנחנו חיים.
מה בדיוק אני אוהב, מה שונא? זה תלוי במשפחה שבה גדלתי, בחינוך שספגתי, ברשתות החברתיות בהן הסתובבתי. מה כדאי לאהוב, מה לשנוא? זו כבר שאלה מתקדמת יותר. במהלך חיינו, ביכולתנו לפתח ולעדן את הטעמים והערכים שלנו. כי לפעמים מה שבאופן טבעי אנו אוהבים הוא רע, סוג של שקר, ומה ששונאים דווקא טוב, אמת.
כיצורים חברתיים, אין דבר שמטריד אותנו יותר מיחסם של האחרים אלינו. מה מדברים עליי, מה חושבים עליי. אני מוכן לעבוד קשה מאוד משך מספר שנים כדי לקנות בית יפה או אוטו נחשק, כי חשוב לי מאוד לזכות בהערכה גדולה יותר מהסביבה. מצד שני, שיימינג לדוגמה, יכול להביא אדם להתאבדות.
אכפת לנו מאוד שיאהבו אותנו, כי בשורש הפנימי ביותר שלנו, אנחנו מקושרים זה לזה באופן הכי צמוד שיש. אמנם אנו מרגישים את עצמנו בגופים נפרדים, רחוקים זה מזה, אבל בפנים בפנים, לו יכולנו לחדור לתוך כל אדם ואדם, היינו מגלים שכולנו קשורים כאחד.
רק האהבה נותנת לאדם שפע פנימי שמחייה אותו. לכן ילד שגדל בלי אהבה הופך ליצור אומלל. הוא לא יכול לתת, לא יכול לקבל. מתקשה מאוד לקיים את עצמו.
רגש האהבה מתפתח באופן טבעי באימא כלפי העובר שלה. מרגע שהיא מרגישה שבתוכה מתפתחים חיים חדשים, כל דאגתה נתונה לעובר. וכשהוא נולד, היא עובדת יום ולילה כדי לשרת אותו, למלא את כל צרכיו. היא נהנית להעניק לו כל טוב.
מכאן אפשר ללמוד שהביטוי של אהבה הוא השפעה טובה לאחר, להעמיד את עצמי לשירותו, לעזור לו למלא את רצונותיו. ועוד דבר חשוב: כשיש בי אהבה ואני ממלא את האחר, אני נהנה מזה לא פחות, בעצם הרבה יותר.
עכשיו נדמיין: לו הייתה בי אהבה להרבה אנשים שאינם ילדיי, ונניח שגם הייתי יכול להרעיף עליהם כל טוב, איך היו נראים חיי? כמה תענוג הייתי מרגיש?
"ואהבת לרעך כמוך" הוא הכלל הגדול של החיים, כי זוהי נוסחת האושר העילאי, ההנאה הבלתי מוגבלת. כולנו רוצים שיאהבו אותנו, ובין אכזבה למפח נפש מפספסים נקודה הרבה יותר עוצמתית. סוד החיים הוא ללמוד לאהוב. מי שבונה בתוכו אהבה אמיתית מגלה מקור עליון של שפע שעובר דרכו לאחרים, ולומד איך ליהנות מהחיים באופן בלתי גבולי.
עכשיו נפסיק לדמיין, ונשים לב אל מה שגילו גדולי האומה: בסופו של דבר, כל בני האדם יצטרכו לגלות את הקשר הפנימי שביניהם. במקור כולנו נשמה אחת, ואל המצב הזה אנחנו צריכים להעפיל בכוחות עצמנו. השאלה הגדולה היא האם נחכה למכות שיראו לנו שכולנו מקושרים או שנשכיל להבין זאת מבעוד מועד, ונתקדם בעצמנו לבניית קשר הדדי חיובי.
"בעת שהאנושות תגיע למטרתה, על ידי ביאתם לדרגה השלמה באהבת הזולת, שאז יתלכדו כל גופות בני העולם לגוף אחד ולב אחד – יתגלה כל האושר המקווה לאנושות על שיא גובהו" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם").
> כתבתי את המאמר בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן, מייסד תנועת קבלה לעם, בתכניות שלנו:
מהי אהבה bit.ly/1VLBiPk
אהבת עולם bit.ly/1QpN7pF