אם עידן המזון המהיר התחיל בסיפוק רעבונו של מי שלא היה באפשרותו לאכול כמו שצריך, הרי שכיום מדברים כבר על רחפנים שיביאו לנו מנה חמה עד דלת הבית. מדוע ענייני האוכל מרכזיים כל כך בתרבות האנושית? למה אנחנו מעדיפים לאכול יחד? מהו המזון הרוחני שיכול למלא את הנשמה? מספר נקודות מחכמת הקבלה על טעמים, יחסים ואהבה.
משך כל ההיסטוריה היה המזון יסוד החיים. אפשר לחיות בלי בית, בלי משפחה, בלי בגדים יפים, אבל לא בלי אוכל. מעבר לצורך הישרדותי, המזון היה משהו שקשר בין אנשים. בני האדם פיתחו תרבות שלמה של הכנסת אורחים, וסעודות מלוות כל דבר בחיים, מחתונות ועד לניחום אבלים.
אוכל הוא אמצעי חזק מאוד ליצירת קשר. מי שמכין את האוכל לבני המשפחה מתקשר אליהם, והם מתקשרים אליו. הוא משרת אותם, הם מעריכים אותו, וכן הלאה. באופן מסורתי, על ידי הבישול והאפייה, האימא או הסבתא הכתיבו את האווירה וריכזו סביבן את כל המשפחה.
אין משהו שיכול לחבר אנשים יותר מאוכל. זה נובע מהטבע: המזון הוא הדבר הקרוב ביותר לגוף, ואם אנו מסוגלים לשבת לאכול יחד, זהו סימן לכך שיש בינינו התקשרות כלשהי. אפילו נהיה חלוקים בדעותינו, עצם הסעודה המשותפת מראה כי למרות הכול יש איזה שטח משותף בינינו.
לפי חכמת הקבלה, לאכילה הגשמית יש שורש רוחני. בעולם הרוחני אנחנו צריכים למלא את הנשמה באור העליון, וכנגד זה בעולם הגשמי עלינו למלא את הגוף במזון גשמי. סוג המילוי שהנשמה מקבלת מהאור העליון, כלומר סוג המזון הרוחני, מעצב אותה, משפיע על דרך התפתחותה ואופן עלייתה בסולם המדרגות הרוחני.
כהעתקה מהתהליך הרוחני, גם בגשמיות יש למזון השפעה גדולה מאוד על עיצוב האדם, על יכולת החשיבה, הזיכרון, האיזון הפנימי של מערכת העצבים ויתר הכוחות שלו. בעבר, לא היו תרופות כימיות חזקות כמו היום, והרופאים ריפאו חולים בעיקר דרך שינוי התזונה.
עם זאת, מעבר למזון הגשמי יש לנו צורך גם במזון רוחני, כמו שנאמר "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" (דברים ח, ג). מהי בדיוק הנשמה, איפה היא נמצאת, איך מזינים אותה? לפי הקבלה, החומר שממנו עשוי האדם הוא רצון ליהנות, רצון לקבל הנאה ותענוג לעצמו. אם אנו מצליחים לשנות את כיוון הפעולה של הרצון ליהנות, כך שיעבוד במטרה להסב הנאה לאחרים ולא לעצמנו בלבד, הדבר נחשב לבניית הנשמה.
לצורך כך עלינו לפתח רצון להשפיע, מלשון הענקת שפע, נתינה ואהבה. להיכנס לתוך לבו של הזולת, להרגיש את רצונותיו, להבין מה דרוש לו, ואת החוסר הזה למלא בו. במצב כזה, הרצון להשפיע שלנו יתמלא בהרגשה עילאית שנקראת אור עליון. אנו נתחיל להרגיש את כוח ההשפעה הכללי שנמצא בכל הטבע, הכוח שסובב אותנו, מחזיק אותנו ומתייחס אלינו באהבה. בחכמת הקבלה הוא נקרא "בורא".
אם אדם באמת רוצה למלא את האחרים מכל הלב, אם הוא כמו שופך את לבו אליהם, אז המקום הריק שנותר בו מתמלא עם הרגשת הבורא. וכך, דרך פעולת השפעה ואהבה לזולת, האדם יכול להגיע למצב שהוא מגלה את אור הבורא, מזדהה עימו, וניזון רוחנית ממנו.
עם הגדרות אלה לנשמה ולמזון רוחני, אפשר יהיה להבין את המקור למספר תופעות גשמיות שקשורות לאוכל, טעמים ויחסים.
(א) יש הבדל גדול מאוד בין לאכול לבד, לבין לאכול יחד עם מישהו. כשאנחנו סועדים יחד, כל אחד יכול ליהנות מזה שהוא נותן לשני, עוזר לו, מתחבר אליו. פתיחת הלב לאחר מגדילה מאוד את כלי הקיבול הרוחני. (ב) גם אם אדם אוכל במסעדת גורמה, אבל לבד, הנאתו תהיה מוגבלת למדי. לעומת זאת, אם הוא יושב עם חברים לאכול משהו פשוט ביותר, אין גבול לפוטנציאל ההנאה. ההנאה הגבוהה באה מזה שמתחברים זה לזה באהבה, לא מהמזון עצמו. (ג) לאנשים לא נוח לאכול לבד, במיוחד אם מסתכלים עליהם. בתרבויות עתיקות מלכים שמו לפניהם מחיצה בזמן שסעדו, כדי שלא יראו אותם אוכלים. כל זה נובע מהשורש הרוחני שאומר שמילוי מושלם יכול להיות מורגש רק כאשר בני אדם ממלאים זה את זה ומסורים זה לזה.
בשיא התפתחותנו, נגיע למעמד שנקרא "סעודת שור הבר והלווייתן". הסימבול הזה מסמל קבלה של כל ההנאה והתענוג, שבמזון הגשמי ובמזון הרוחני גם יחד. המעמד דורש תיאבון גדול, כלומר כלי קיבול מתאימים, שבלעדיהם לא אי אפשר להרגיש את ההנאה המושלמת. כלים כאלה לא נמצאים באף אחד לכשעצמו, ויכולים להירקם דרך קשרי השפעה ואהבה בינינו. כשכל אחד רוצה להעביר דרכו את השפע לאחרים, כולם מתמלאים באופן מושלם. ברמת יחסים כזו, מכל ביס קטן של אוכל גשמי יהיה אפשר להפיק מזון רוחני שימלא אותנו בסיפוק נפשי מלא, כמו שנאמר במקורות: "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה).
"'והכול מתוקן לסעודה' (אבות ג, טז). כלומר, להמטרה התכליתית האמיתית. והנועם העליון, העתיד להתגלות, עם גילוי תכליתו [של הבורא] בבריאה, אשר כל הטרחה והיגיעה והייסורים, המתגלגלים ובאים בדורות וזמנים, מדמה לנו כדמיון בעל הבית, המטריח ומתייגע ביגיעות גדולות, כדי להכין סעודה גדולה, לאורחים המוזמנים. והמטרה הצפויה, המוכרחת סוף כל סוף להתגלות, הוא מדמה כדמיון הסעודה, אשר האורחים מסובין בה ברוב נועם ועונג. ועל כן אומר: 'והדין דין אמת, והכול מתוקן לסעודה'".
בעל הסולם – הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום"
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו
חיים חדשים 1126, חשיבות האוכל בחיינו - kab.co.il/kabbalah/short/151459