חומר רקע לשיחה "חיים חדשים", מס' 170
הלוויה וניחום אבלים
מטרות:
להראות שכל העקרונות לבניית חברת מופת נמצאים אצלנו בשורשים
לקשור בין התרבות היהודית המפוארת בעלת השורשים העמוקים, לבין החזון העתידי "משפחה אחת". (עתיד חדש המבוסס על הקשר והחיבור לשורש העתיק של נשמת ישראל).
מתן תוקף רלוונטי ועכשווי לטקסים, סמלים, מנהגים וחגים, להבין שמטרתם ללמד אותנו כיצד להתחבר נכון בינינו, "יהדות מחברת".
ליצור תוכן רגשי, נוגע ללב, בעל משמעות וייחודי לעם ישראל, שיפתח את לב החברה ויעורר את הרוח, את נשמת ישראל. (כתוספת לתוכן האינטגראלי האוניברסאלי).
לדעת עם איזה כוונה להגיע לטקסים השונים, על מה הוא צריך לחשוב.
איך כדאי להתכונן לטקס ולתכנן אותו
זרימת התכנית:
לוויה
ניחום אבלים
דאגה לאבל
מנהגי אבלות
דאגה למת
המשמעות החברתית של טקסים
בכל חברה האדם מתנהג על-פי טקסים, ואפשר לומר כי האדם הוא יצור טקסי. מסתבר שעבורנו כבני אדם, זהו צורך בסיסי הקיים בנו מאז ומתמיד, וקשור ברצון שלנו להגיע להסדרים ולהסכמים חברתיים.
טקסים קשורים קשר הדוק למערכת הערכים של החברה ושל התרבות, שבה הם מתקיימים ואותה הם מבטאים. טקסים קובעים נורמות התנהגות ומבטאים השקפת עולם. למשל, טקס ברית המילה (ביהדות - לתינוק, ובאסלאם - לילד או לנער) מבטא את השקפת עולמם של הורי הנימול ושל החברה שהם שייכים אליה, הרואים את עצמם קשורים לאברהם אבינו. הטקס מסמל את המשכיות קיום הברית שבין אברהם לאלוהים. טקסים לא רק מבטאים השקפת עולם וערכים אלא גם משמרים אותם. בעזרת הטקסים נוצרת מסורת של חברה ועם. לדוגמה, לטקסי נישואין כמה תפקידים: מצד אחד - הם אמורים לעזור לחתן ולכלה בקבלת תפקידם החדש ולחזק אותם, ומצד שני - הם באים לעזור לחברה לבטא את ערכיה ולחזק אותה. באמצעות טקסי הנישואין מבטאים המשתתפים בטקסים את הכרתם במוסד הנישואין, ובכך משמרים ערך זה כמקודש לחברה ולתרבות.
http://www.sarhatekes.co.il/Home/Article/15
טקסים - בעבר ובימינו:
מקורם של הטקסים בתקופות קדומות ביותר בהיסטוריה האנושית, וראשיתם בחברות שבטיות. חברות שבטיות קיימות גם היום ומתקיימות כמו בעבר ביערות, במדבריות, בערבות הקרח או במרחבי הסוואנה. בניגוד לבני-האדם המודרניים, החיים היום על-פי אורח חיים עירוני וקרובים יותר למכוניות ולמכשירים, חייהם של בני החברות השבטיות התנהלו על-פי סדר החיים הביולוגי. סדר זה מתבסס על מחזוריות חייהם של הצמחים ושל בעלי-החיים, כלומר סדר החוזר על עצמו באותו אופן כל פעם מחדש, כמו היום והלילה, עונות השנה, הקציר והזריעה. על-פי אורח חיים זה מתבוננים בני-האדם במחזוריות של צמיחה, התפתחות וקמילה והם חיים את חייהם על-פי אותה מחזוריות המתגלית להם בטבע. גם בימינו חברות כאלו עדיין קיימות בכל רחבי העולם. הן שומרות אלפי שנים על אותם דפוסי חברה ותרבות. מטרת הטקסים בחברות אלו, היא בין היתר ללמד את הפרט את תפקידיו החברתיים, ולשמור על הריתמוס ועל קצב מחזור החיים, המתקיים בחברה.
מסתבר שגם בחברה החילונית של ימינו, לטקסים יש חשיבות. החשיבות נובעת מהמשמעות של טקסים עבור הפרט והחברה, משמעות שהיא אנושית ועל זמנית: פתרון/הסדרה של מצבי משבר במעברי חיים, לימוד של תפקידים חברתיים ושמירת הריתמוס החברתי. אך לעיתים בחברה המודרנית והפוסט-מודרנית אנו נתקלים במשברים או בצרכים שהטקסים המסורתיים הישנים אינם מסוגלים לתת להם מענה, לדוגמא חגיגת הולדתה של בת: ביהדות הסתפקו בהכרזת השם בבית הכנסת, לעומת המושג החדש "בריתה", שהפך לחגיגה שוות ערך לברית המסורתית. כלומר, בחברה בת-זמננו, שנחשבת לכאורה לחברה לא טקסית, הטקסים בעצם לא נעלמו, אלא רק שינו דמות וצורה. הפכו יותר חילוניים, יותר יצירתיים, יותר אישיים וייחודיים. האינדיווידואליות והפלורליזם נכנסו גם לתחום הזה שבהגדרה מסמל את החברתיות האנושית.
לסיכום: תכליתם של טקסים היא חיזוק המכנה המשותף של הקבוצה המתייחסת לאותם טקסים, ע"י העצמת תחושת הערך למשתתפי הטקס. כאשר יוזמי הטקס ומשתתפיו מוצאים בו משמעות וחיבור, אז נוצרת הקהילתיות המשותפת כאשר יוזמיו הופכים באותו המעמד לסמל החזק ביותר של אותה שותפות.
http://www.sarhatekes.co.il/Home/Article/15
לוויה
פתיחה:
הלוויה היא מלשון ליווי- מלווים את המת לקבורה
הלוויה או לוויה היא טקס שנערך בעקבות מותו של אדם, ובו מלווים את הנפטר לקבורתו. יש מה שנקרא- מסע לוויה- יש הנוהגים להתחיל את מסע הלוויה כבר בבית הנפטר או במקום אחר שהיה משמעותי עבורו, ושם מתכנסים המלווים לראשונה. אז הם הולכים אחרי מיטת המת כברת דרך, ורק לאחר מכן עולים על רכביהם או נוסעים בהסעות מרוכזות לבית הלוויות.
http://www.itim.org.il/?CategoryID=209&ArticleID=481
לוויה- טקס שנועד כדי שילוו את המת לקבורתו. מה אנחנו יכולים ללמוד מזה על הקשרים שמחברים בינינו?
מצות עשה מדרבנן ללוות את המת, וכבר האריכו חז"ל בכמה מקומות בגודל מעלת לויית המת, ואמרו בגמרא (ברכות יח.) , כל הרואה את המת ואינו מלווהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו. ועוד אמרו בגמ' (מועד קטן כז:) דחייב נידוי ב"מ. ועוד אמרו בגמרא כתובות (עב.) כל המלווה את המת מבית הנפטר עד הקבר, זוכה שגם אותו ילוו לבית עולמו. ועליו הכתוב אומר מלווה ה' חונן דל. וטוב שילווה המת עד הקבר, אך אם אינו יכול ללוותו עד הקבר, על כל פנים ילוה אותו ארבע אמות. ואם אינו יכול בכלל לבוא להלוייה, לא ימנע מלבקש עליו רחמים או לתת צדקה לכפרת נפשו בעת הקבורה.[ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד עה, ובמהדורת תשס"ד סימן י' סעיף א עמוד רלה]
כבוד המת נחשבת למצווה חמורה, שכדי לקיימה נדחות רוב המצוות שבתורה. כך נפסק במשנה:
מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה; נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שלפני המטה צורך בהם פטורים ואת שלאחר המטה צורך בהם חייבין ואלו ואלו פטורים מן התפלה; קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו העומדים בשורה הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים משנה, מסכת ברכות, פרק ב, משנה א.
לא רק קרובי המת חייבים לבוא למקום, אלא אמר רחבה בשם סבו ורבו רב יהודה, כי "כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום "לועג לרש חרף עושהו"". אודות המלווה את המת התבטא רב אסי כי "עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל[6], ומכבדו חונן אביון[7]."
נראה שיש חיוב גדול לליווי המת. מה אנחנו למדים מזה?
מעפר באת ואל עפר תשוב (בראשית ג). לאחר פטירתו של האדם עליו לשוב אל האדמה ממנה הוא נוצר. הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר. מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ. (קהלת, פרק ג, פסוקים כ-כ"א)
אחד העונשים הקשים לאדם שהוא לא יקבר כראוי ונבלתו תהיה מושלכת על הארץ למאכל לחיות ועופות, ואחת הקללות מ"פרשת התוכחה" במקרא היא: "וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל, לְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ; וְאֵין, מַחֲרִיד" (ספר דברים, פרק כ"ח,)
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%94_(%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA)
ההלוויה קרויה גם "חסד של אמת"- חסד של אמת - כינוי מקובל לקבורה, הגומלת חסד עם המת מבלי לצפות לתמורה ממנו.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%95%D7%99%D7%94
מדוע זהו חסד של אמת?
ידידים וקרובים מתכבדים בנשיאת המיטה", והמלווים שרוצים בך מתקרבים אל האלונקה ומשתתפים בנשיאתה. פעולה זו נחשבת מתן כבוד למת, לכן נושאי המיטה מתחלפים בכל כמה רגעים ומאפשרים לרבים ככל האפשר לחלוק למת כבוד אחרון.
http://www.itim.org.il/?CategoryID=209&ArticleID=481
איך נפרדים ?
איך נפרדים נכון?
האם צריך להקהות את הכאב או להתייצב מולו?
האם צריך להתנהג בהדרת כבוד או זה בסדר להתפרק רגשית במהלך הלוויה?
איך אנו יכולים להבין מוות?
האם אדם שלא רוצה להגיע לטקס כזה צריך להרגיש רע עם עצמו?
התפילה שנאמרת "אל מלא רחמים"..... מה זה קדיש?
טקס הקריעה הינו מנהג מסורתי שעל פיו האבלים עומדים על רגליהם וקורעים קרע בבגדם, כסמל לקרע או לחלל שנוצר בנפשם עם אבדן יקירם. מקור המנהג בקריעה שקרע יעקב אבינו בבגדיו בהתאבלו על בנו יוסף, כשחשבו למת (בראשית ל"ז 34). הקרע נעשה בבגד העליון מעל החזה. באבלות על הורים הוא נעשה בצד השמאלי (מקום הלב), ובאבלות על שאר הקרובים - בצד הימני.
הספדים- כעת מספידים הקרובים והידידים את הנפטר. דברי ההספד או הפרֵדה יכולים להינתן על ידי אדם אחד או על ידי כמה אנשים בזה אחר זה. גם נשים יכולות לשאת הספד וזאת על פי הנחיות המשרד לשרותי דת (נתקלתם בהפרה של ההנחיות? אנא דווחו לנו!). בהספדים נאמרים בדרך כלל דברי שבח על הנפטר, מדגימים את ייחודו בסיפורים קצרים על חייו, ומובעים רגשות צער על הליכתו. מובן שאין מסגרת זמן מדויקת להספדים, אולם ייתכן כי עומס על אולם ההספד יחייב עמידה בזמנים. כמו כן, כדאי להתחשב בקהל המלווים העומד על רגליו פרק זמן ארוך http://www.itim.org.il/?CategoryID=209&ArticleID=481
קדיש הוא נוסח תפילה יהודי נודע, הנאמר בארמית בבלית. עיקרו של הקדיש הוא בקשה להתגדלות ולהתקדשות שמו של האל והתגלות מלכותו בעולם.
אמירת קדיש בסמיכות לפטירה של אדם, מוסברת בכמה טעמים, שהעיקריים שבהם:
א. הוא תפילה לזכות ולעילוי נשמת הנפטר.
ב. הגברת קידוש שמו של הבורא כנגד החידלון של המוות.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%93%D7%99%D7%A9
עזיבת הקבר - בתום בתום טקס הקבורה המשתתפים נוהגים לגשת לרגע אל הקבר ולהניח עליו אבן קטנה או פיסת עשב שנלקחו מהאדמה הקרובה. בעת הנחתם נוהגים לומר: "זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ" (תהלים ק"ג 14)
בטרם עוזבים המלווים את המקום, הם פונים לנחם את האבלים: הקהל מסתדר בשתי שורות, והאבלים חולצים את נעליהם ועוברים בין השורות. בזמן המעבר, מנחמים אותם הנוכחים באמירה: "הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיוֹן וִירוּשָׁלָיִם" (על פי ירמיה ל"ג 11-10, מקובל בקהילות אשכנז), "מִן הַשָּׁמַיִם תְּנוּחֲמוּ" או "בִּירוּשָׁלִַים תְּנֻחָמו" (על פי ישעיה ס"ו 13, מקובל בקהילות המזרח).
http://www.zal.co.il/infopage.asp?webid=37
ביהדות, ניחום אבלים הוא שמו של המנהג לנחם ולהשתתף בצערם של האבלים, במטרה לסייע להם בתהליך ההתאוששות מן האובדן והחזרה לחיים נורמליים.
המנהג לנחם אבלים מוזכר בספר בראשית, לאחר שיעקב למֵד שבנו יוסף נטרף בפי חיה רעה -"וַיָקֻמוּ כָל-בָנָיו וְכָל-בְנֹתָיו לְנַחֲמוֹ" (בראשית, ל"ז לה'). עם זאת, בתורה אין מוזכר דבר זה כמצוות עשה, ומקורו של המנהג הוא בתקנת חכמים.
במסכת מועד קטן מוזכרת האימרה "בכו לאבלים ולא לאבדה, שהיא למנוחה - ואנו לאנחה", הקוראת למנחמים למקד את צערם בעזרה לאבלים, ולא באבל על הנפטר. בעקבות כך, נספחת למנהגי ניחום אבלים גם הדאגה לצורכי האבלים, הפותחת בסעודת הבראה.
הרמב"ם כתב "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ... ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור ... הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך'" (משנה תורה, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק י"ג הלכה א'). על-פי הרמב"ם, תחילת המצווה לאחר הקבורה "... האבלים עומדים לשמאל המנחמין, וכל המנחמין באין אצל האבלים אחד אחד ואומרים להם 'תנוחמו מן השמים'", ואחר-כך "וכל יום ויום משבעת ימי אבלות באין בני אדם לנחמו" (שם, פ' י"ד הלכות א'-ב'). ועוד כותב הרמב"ם, "יראה לי שניחום אבלים קודם לביקור חולים, שניחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים" (שם, הלכה ז').http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%97%D7%95%D7%9D_%D7%90%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%9D
כל אחד נתקל בחייו בזמן זה או אחר בצורך או הכרח ללכת לכבד זכרו של נפטר או אדם קרוב שמצוי בצער של אבדן קרוב... זה תמיד לא נעים וכרוך ברגשות מעורבים, אבל לא ניתן להתחמק מכך...
האם משמעות ניחום האבלים הוא לחזק את המשפחה או רק להשתתף בצערה?
מדוע חברת אנשים עוזרת לאדם המתמודד עם אובדן? איזה הרגשה זה מעניק לו?
מקובל גם, כי המטרה של תקופת האבלות היא לתת כלים לאדם להתגבר על הטראומה הקשה שבמפגש האישי עם המוות ובאיבוד אדם קרוב, ולא לגרור אותה עימו כל חייו כתחושת שכול תמידית שתקשה על תפקודו התקין. בדרך כלל, כאשר פוגשים בסיטואציות קשות נוצרות תגובות של הכחשה והדחקה, ואילו האבלות מטבעה לא מאפשרת הדחקה וחזרה לשגרה, אלא מחצינה את הכאב שבלב. היא דוחפת את האדם לעבד את האבל במשותף עם אחרים ולהיעזר בתמיכת בני הקהילה והמשפחה שמגיעים לניחום אבלים. השיחה על המת, על מעלותיו והזיכרונות שהותיר וגם על נושאים אחרים, נותנת הקלת מה. כמו כן, הוצאת הכאב מהלב היא תענוג למתאבל כלשון הרמב"ם "כי לאבלים נחת בבכייתם ועוררות אבלם עד כלות כוחותיהם הגופניים, מלסבול אותו המאורע הנפשי, כמו שיש לבעלי השמחה נחת במיני השחוק. ולפיכך חננתה התורה (לשבויה היפת תואר) ואיפשרה לה זאת עד שתלאה מן הבכי והאבל"[7].
פסק הזמן שהאדם נוטל מחיי היומיום והטקסים שמסביבו מאפשרים לו לעבור תקופה קשה זו, להשתחרר מהכאב לאט לאט ולשוב למסלול של חיים תקינים, כאשר הפצע העמוק מתרפא והופך להיות צלקת.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%AA_(%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA)
דאגה לאבל
מספר ירמיהו[14] ניתן ללמוד על מנהג לנחם את האבל על ידי מזון ומשתה. מנהג זה נשמר עד היום באמצעות "סעודת ההבראה" המוגשת לאבלים.
הסעודה הראשונה שעושין לפני האבל בשובו מקבור את מתו. המונח "הבראה" הוא מלשון המקרא "להברות את דוד" (ש"ב ג' ל"ה). סעודה זו היא מאוכל שמביאים שכני האבל.
טעם לדבר:
האבל דואג ונאנח על מתו, ואינו חושש לאכול... על כן יאכילהו אחרים (פרישה ליו"ד סי' שע"ח).
סעודת הבראה היא מעין ניחום אבלים. מנחמים אותו בדברים המשככים את צערו.
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=617
מנהגי אבלות
מה משמעות ה"שבעה"? האם ישנה משמעות לזמן מדוייק של 7 ימים? מה מטרתו?
מדוע זמן האבלות ישנם מגוון סמלים, כגון: קריעת דש החולצה, ישיבה של המשפחה מקרבה ראשונה על הריצפה, לא להתגלח/להסתפר... מה הן המשמעויות של אותם הסמלים?
מה משמעות 30 ימי האבלות וחידוש העליה לקבר? מהו טקס האזכרה?
מדוע כמנהג האדם המתאבל נמנע מלהשתתף באירועים ובשמחות שנה לאחר מות הנפטר? האם אדם שחווה צער גדול אכן צריך להימנע משמחה?
איך מאחדים משפחה שאיבדה אדם יקר לה? איך אפשר לנצל את האירוע הטראגי לאיחוד המשפחה?
דאגה למת
מתוך שולחן ערוך: אמרו רבותינו זכרונם לברכה אחד מבני המשפחה שמת ידאגו כל המשפחה (...) וכל אחד מהחבורה שמת מדת הדין מתוחה כנגד כל החבורה וידאגו כולם.
"אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה. כל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו... כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו"[6]. רמב"ם
הציווי להתאבל
על שבעה קרובים חייבים להתאבל, אביו ואמו, בנו ובתו, אחיו ואחותו בין מן האב בין מן האם, ואפילו היתה אחותו נשואה לאיש, האיש על אשתו והאשה על בעלה.
http://mobile.tora.ws/html/105-202.html
בטעם הבדל זה, מבאר ה"בית ישי" כך: באבלות על מת, הציווי איננו להצטער צער פנימי (צער זה קיים מטבע הדברים, אך זה איננו הציווי). מהות הציווי היא הבעת צער, ומטרת הציווי היא כבוד המת. מה שאין כן באבלות על החורבן, המצווה היא להצטער צער פנימי. טירדא דרשות. שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו אינו חייב להצטער (רש"י)
http://www.ateret4u.com/online/f_01017.html?dyn#HtmpReportNum0046_L2