מהו היחס הנכון לפטירתו של אדם מהעולם, להלוויה, לניחום אבלים? הרהורים על מה שבאמת חשוב בחיים, מתוך הסתכלות על שורשים רוחניים.
מבחינה רוחנית, המטרה הגדולה של התפתחותנו היא לממש את "ואהבת לרעך כמוך", להתחבר עם כולם "כאיש אחד בלב אחד". זה יביא אותנו להזדהות עם הכוח הכללי שבטבע, הכוח האחד שבכל הבריאה.
ההתקדמות לכיוון הזה היא בתהליך שחוזר כל פעם ברמה חדשה: מצד הטבע מתעוררים בליבנו רצונות הפוכים, אגואיסטיים, ואנחנו נדרשים להתעלות מעליהם לכיוון של חיבור ואהבה. יום ועוד יום, רצון ועוד רצון, ואת כולם אנחנו נדרשים לתקן באותה צורה.
כאשר האדם סיים לתקן את כל רצונותיו ולא מתגלים בו רצונות נוספים, לאחר שהוא מסר את כל ליבו לחברה, אז הגוף נותר ריק, כביכול, ללא רוח חיים.
רוחו המתוקנת ממשיכה לחיות בתוך הכלל, ואת הגוף הריק צריכה החברה לקחת לקבורה. אנחנו מכבדים בכך את אותה עטיפה חיצונית, את אותו גוף שהחזיק רצונות שיצאו ממנו ונמסרו לכלל באהבה, ומלווים אותו בדרכו האחרונה. עטוף בתכריכים לבנים, שמסמלים נתינה.
"יתגדל ויתקדש שמיה רבא". הקדיש שאומרים מביע הודיה. אם האדם תיקן את הרצונות שהתגלו בו, מה שנקרא גם קידש אותם, אז הוא נכלל בחיבור המושלם שבין כולם לכולם. בחיבור הזה מורגש כוח עליון, וההודיה היא על כך שהוא עוזר לנו להתחבר. להתקדש גם כן.
המאמצים להתעלות מהאגואיזם הצר, להתחבר עם האחרים באהבה, הם שבונים את פנימיותו של האדם. את החלק שהוא משאיר בעולם. החלק הנצחי הזה לא שייך לגוף, הוא מחובר לכולם. זוהי רוח האדם. הנשמה.
קריעת הבגד של האבלים היא סמל חיצוני לכך שאנחנו מקבלים על עצמנו להמשיך בתהליך התיקון שעשה הקרוב שלנו. בתוך ליבנו יתגלו קרעים, רצונות אגואיסטיים, אבל אנחנו נעבוד על התיקון שלהם, על החיבור הנכון לאחרים. בכך נמשיך את דרכו, וזו מעין הבטחה שלנו לו. כמו ברית שאנחנו עושים איתו.
ניחום האבלים במהלך השבעה מסמל השתתפות. המנחמים רוצים להיכלל יחד עם האבלים באותה דרך של הנפטר. לתת זה לזה כוחות להגביר את הקשר ההדדי בחברה, מה שמביא לעילוי הנשמה.
טקסי האזכרה לאחר שבעה ימים, שלושים יום, שנה, וכן הלאה, יהיו כמו נקודות של בדיקה: האם אנחנו אכן הולכים בדרכו? ממשיכים בהתקשרויות הטובות שלו?
לאמיתו של דבר, אף אחד לא נפטר, אלא רק הגוף. הרוח שהאדם מסר לחברה נמצאת בה, ממשיכה לפעול בתהליך התיקון הכללי יחד עם כולם. זו הסיבה לכך שלפעמים מרגישים שאנשים שכבר לא חיים בעולם, נמצאים בתוכנו, מובילם אותנו, מכוונים אותנו בכל דרכינו. זה נכון ברמת הפרט וברמת הכלל. כל דור נמצא בפנימיותו של הדור שבא אחריו. כמו שהדבר מתקיים ברמה הפיזיולוגית ומתבטא בגנטיקה שלנו למשל, כך גם ברמת הרוח.
מכאן מובן שאין מה להצטער על מי שסיים את תפקידו בעולם. חשוב יותר להתמקד בבדיקה עצמית: האם מימשתי את מה שיכולתי לעשות לקידום החיבור והאהבה? האם מכל ליבי פעלתי לכך שכולנו נרגיש כמו משפחה? חשבון נפש כזה צריך להיעשות יום יום.
במבט רחב, כל האסונות שפוקדים אותנו, כל הבעיות והייסורים, בכל תחום ובכל רמה, מהחיים האישיים ועד לחיים הגלובליים, בפרט אלה שבאים עלינו כאומה, כולם מעידים על כך שאנחנו לא עומדים בקצב ההתפתחות הדרוש. העולם נעשה מקושר יותר ויותר, ובמקביל מתעוררים באנשים רצונות אגואיסטיים יותר ויותר. זה מביא לכך שמשחקי האגו עלולים להטביע את הסירה שבה כולנו יושבים.
כאן תעזור לנו רק מהפכה בתפיסה. מהפכה תרבותית, חינוכית, כלל-חברתית. מהפכה שתיצור בנו את ההרגשה וההבנה שהאבולוציה מקדמת את המין האנושי לתפקד כמו מערכת אחת גדולה. כמו איברים שונים בגוף אחד, בהדדיות, בשיתוף פעולה. אנחנו, בני עם ישראל, צריכים לתת דוגמה. וכשנלמד להתחבר בינינו באהבה, נוביל את האנושות לדרגת ההתפתחות הכי גבוהה. לקיום בממד רוחני, מעל חיים ומוות, מעל זמן, מקום ותנועה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 170 – bit.ly/3FODFRd