חיים חדשים

שיחה 402

שורש בעיית ההתאבדות בימינו

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 12.06.2014- אחרי עריכה

אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. אנחנו רוצים היום להמשיך דיון קודם שהיה לנו בנושא ההתאבדויות וערך החיים. ננסה להבין קצת יותר לעומק את התופעה הנורא כואבת הזו ולשפוך אור חדש ואופק חדש שיוכל באמת להוציא אותנו מתוכה.

טל: אז מה שבאמת הבנו בתכנית הקודמת זה, שמספר ההתאבדויות שהולך וגובר, הוא איזה סימן אזהרה לכך שאנחנו לא באמת מממשים את החיים, כמו שאפשר היה לממש, לא מגיעים למשמעות העמוקה שלהם, שבאמת מביאה לאושר ולמילוי. ואנחנו רוצים להמשיך את הדיון ולנסות באמת לחקור, איך אנחנו נגיע למילוי הזה.

בפעם האחרונה הזכרנו שיש שני מאפיינים עיקריים של אדם שנמצא במצב כזה, שהוא לא רואה סיבה להמשיך לחיות. מאפיין אחד, שהוא יותר מחשבתי ומאפיין שני, שהוא יותר רגשי. במישור היותר מחשבתי, המנטלי, האדם הזה נמצא במצב מאוד צר, מאוד חשוך, שהוא רואה רק את המצוקה שלו ורק את האפשרויות המוגבלות. הוא לא רואה עוד פתרונות. הוא נמצא במצב מאוד צר, מוגבל וחשוך, והוא לא רואה לזה שום המשך, הוא רואה רק את הסבל, אולי אפילו את המשך הסבל.

לא, אפילו הייתי אומר כך. האנשים האלה מהסוג הזה שהולכים להתאבד, הם רואים את כל יתר בני האדם כמסכנים. כי הם עכשיו מבינים את החשבון הנכון, עושים אותו, מממשים אותו, מתאבדים, וזהו. בשביל מה סתם לסבול עוד עשרות שנים?

ואלה המסכנים, יסבלו עוד עשרות שנים, גם ללא שום תוצאה, ולכן אני דווקא לא המסכן, אני המאושר.

טל: יכול להיות שיש גם כאלה, אבל מה שאולי בולט כאן זה באמת, אם אנחנו מדברים על כך שזו לא התפיסה האמיתית, זאת אומרת שבתפיסה האמיתית יש תקווה ויש בשביל מה לחיות, אולי "בתפיסה האידיאלית" נקרא לזה כך ומה שהיינו רוצים לפתח בכול אדם. ומהצד השני של תפיסת המציאות ללא איזה פתח של תקווה, אנחנו רואים גם הרגשה מאוד מסוימת, הרגשה של בדידות, של ניתוק מוחלט מאחרים, תחושה שאין אף אחד מסביב שיכול להבין אותי, שיכול להיות איתי בהרגשה שלי.

זו הרגשה גוברת לכולם, וזו באמת הרגשה נכונה. אנחנו רואים מיליארדי אנשים ללא שום קשר ביניהם, אלא אני נותן לך, ואתה נותן לי וזהו. זה כמו עם מכונה ואין לי שום דבר. הם צודקים שזה באמת כך.

טל: אז יכול להיות שאותם אנשים שכבר לא יכולים לסבול את המצב הזה, שהם שחווים אותו בצורה יותר עוצמתית, או שהם רגישים יותר מכול מיני סיבות, גם אלה שאולי פונים יותר לאלכוהול, לסמים, שזה רק מגביר את הבעיה, אז אותם אנשים באמת כבר לא מסוגלים לסבול את זה יותר, והפתרון שהם מוצאים זה כאילו לכבות את המודעות, לכבות את האור, "זהו, אני לא רוצה להרגיש יותר, להתראות".

נשאלת השאלה, האם יש פתרון יותר טוב ואולי יותר פרגמטי ופחות מוחלט וסופי, האם אנחנו יכולים לתת פתרון אחר לשתי הבעיות האלה?

אני חושב שכול התהליך הזה צריך להביא אותנו לחיפוש הפתרון. שבאמת צודקים אותם אנשים שנכנסים לייאוש, שבאים מייאוש כמעט ואין נטייה להתאבד. הם צודקים בזה שהם מרגישים את האמת, שהחיים שלנו כמו שהם, ריקניים ביותר ואין שום הצדקה להם. ואם אנחנו חיים כמו חיות, רק כדי לחיות ולהוציא עוד צאצאים, חיים חדשים, אז זה בסדר.

אבל אם לאדם ניתן ידע, חכמה, ראייה והרגשה היסטורית, שהיה עבר, הוה, עתיד, ואנחנו קשורים ואנחנו כאן מתפתחים, נמצאים בזרימת הזמן, אז אם אנחנו סוגרים על זה את העיניים רק כדי להתקיים זמן מה בצורה טובה, אז אנחנו עוד יותר גרועים מהחיות. כי החיות מממשות את עצמן במה שניתן להן, ואנחנו לא מממשים את עצמנו במה שניתן לנו, אלא משתדלים להוריד אותנו מדרגת אדם לדרגת חי.

אורן: אתה מדבר בצורה כוללנית, מה זאת אומרת אנחנו? אלה שהולכים להתאבד? קודם אמרת שהם צודקים בהרגשה שלהם, שהחיים שלנו לא שווים. מה זאת אומרת, צודקים? אין כזאת הרגשה אבסולוטית. כל אחד הוא סובייקט מרגיש את החיים איך שהוא מרגיש. אדם שמרגיש שאין טעם בחייו, הולך להתאבד. אדם שכנראה פחות מרגיש, נמצא בייאוש, עוד פחות בדיכאון קל, בדיכאון עמוק, ויש כאלה שלא. אז מה זאת אומרת, צודקים? אתה מתייחס כאילו לכל בני אדם כמקשה אחת.

אם אתה שואל בן אדם ואני אומר שצריכים לשאול, כי יש לנו תנאי, "אל תשים מכשול לפני עיוור", שאני לא מביא אותו לסתם ייאוש.

אורן: את מי?

כל אדם שאני פונה אליו.

אורן: לאו דווקא שרוצה להתאבד, כל אדם.

כן. אבל אם אני פונה אליו ומתחיל לחקור איתו יחד, מה מהות החיים שלו, מה משמעות החיים שלו, בשביל מה הוא חי, אלא אך ורק כדי להחזיק את החיים החלבוניים האלה זמן מה, אלה כל החיים, זאת אומרת שהוא מוריד את עצמו לדרגת חי.

אורן: מה זאת אומרת, מוריד?

"מוריד" הכוונה שהוא לא שואל אותה שאלה שניתנה לו, "בשביל מה אני חי?", "למה אני חי?", מהות החיים, "מה הטעם בחיים?", "איזה מילוי בחיים שלי אני יכול לקבל?", אלא כל החיים שלי מכונסים בחזרה לתוך הגוף שלי, רק להרגיש ש"אין שום דבר ואני בזה ממשיך לחיות, עזוב, זה מספיק לי", אז הוא מוריד את עצמו מדרגת האדם, מדרגת המדבר, לדרגת החי, שדואג אך ורק לקיום הרוחני שלו והצאצאים שנולדים ממנו, וזהו. אבל החי פועל לפי התוכנה, ואנחנו לא. אצלנו התוכנה הרבה יותר גדולה, הרבה יותר רחבה, עמוקה.

אנחנו יודעים היסטוריה, אנחנו יודעים כל מה שקורה איתנו. יש לנו מדע, שזה מה שמפריד בינינו לבין החיות, לדרגת החי. על ידי המדע, אני יכול לחקור איפה אני נמצא. איך אני יכול לשנות את עצמי. למה אני נמצא בעולם המשתנה. בכלל, המדע שיש לאדם מקנה לו דרגה לאין ערוך יותר גבוה, חשוב מהחי. החי לא יודע מה קורה לו, הוא חי לפי אינסטינקטים, דבוק לחיים, דבוק לזמן הזה. האדם לא דבוק לזמן הזה. הוא גם שמח או מצטער עבור העבר, העתיד וכן הלאה. הוא נמצא בפרספקטיבה גדולה של החיים.

אז אני שואל, "האם אתה עושה עם זה משהו או לא?" לא, עזוב אותי, היום ככה ומחר שיהיה לו פחות או אולי עוד יותר נוח וזהו. אז אם אדם לא חושב לממש את עצמו בכל מה שניתן לו, אז הוא נמצא בדרגת חי, הוא משרת את גופו. אז הוא יותר גרוע מהחי, כי את כל המהות שלו הוא מפנה לחיים גופניים.

טל: למה יש אנשים שמרגישים את הריקנות הזאת, מרגישים את החוסר הזה בהבנת החיים, משמעות החיים, ויוצאים לאיזה חיפוש?

כי יש להם באמת חיסרון גדול מאוד למימוש החיים.

טל: אבל יש אנשים עם אותן התחושות שמחליטים כאילו לוותר, לשחרר את השליטה ולהתאבד.

אורן: נכון. זה מאוד דומה, זה כאילו שני צדדים של אותה מטבע, או שהם פילוסופים או שהם הולכים להתאבד. הרבה אנשים כאלה עם שאלות פילוסופיות על החיים יכולים לגמור בהתאבדות.

השאלות האלה מתעוררות באדם לפי ההתפתחות שלו. ועד כמה שאדם מפותח יותר, השאלות האלה צומחות בו יותר ויותר. הן מורגשות גם בצורה מהותית יותר. ואדם צריך לענות עליהן.

אורן: "בשביל מה אני חי?", בגדול זאת השאלה?

כן. זו השאלה שמבדילה בין אדם לחי.

אורן: אז אם אני מנסה למפות את כלל המין האנושי, רוב בני האדם עסוקים בדרך כלל בחיים עצמם, מעטים בשוליים כאילו מתבוננים על החיים מהצד ושואלים, בשביל מה הדבר הזה, בשביל מה אני חי וכן הלאה, כאלה דברים כמו שתיארת.

בשביל מה כל זה?

אורן: ואז את אלה אני חושב אפשר לחלק לשני חלקים, לכאלה שזה ממלא אותם בחיות.

בחיפוש אחר השאלה.

אורן: וכאלה שאומרים, "ואללה, אין טעם באמת, תהיו בריאים, בהצלחה, אני עוזב".

אין תשובה, ולכן.

אורן: "להתראות, אני הלכתי".

כן.

אורן: בגלל שהנושא שלנו זו תופעת ההתאבדות, בוא ניקח את אלה שבוחרים בצד האפל של הדברים ואומרים, "טוב חבר'ה להתראות, אין טעם, ביי", אלה האנשים שהולכים להתאבד. אז קודם טל תיארה שכשהאדם הולך להתאבד, הוא מרגיש תחושה של משהו מאוד מאוד צר שהולך ומתכנס לנקודה מאוד מאוד צרה, שבתמונה כאילו נשאר פריים אחד שחור לגמרי ללא סיכוי.

ללא תועלת.

אורן: מה זאת אומרת, ללא תועלת? תסביר קצת.

האנשים האלה שואלים בעצם, האם יש תועלת מהחיים שלי, האם אני חי לשם משהו, האם אני מגיע למשהו שממלא אותי. תן לי איזה חלום, איזו מטרה, תן לי איזו הרפתקה, משהו, בשביל מה כדאי לחיות?

אורן: את זה הם כאילו שאלו את עצמם קודם? לפני התמונה השחורה הסופית, פריים אחד לפני ההתאבדות.

אני צריך את משמעות החיים.

אורן: ולא מצאו.

משמעות כזאת, שאפילו על כל דבר שאני עושה, אני צריך משמעות החיים. למה אני הולך מכאן לכאן? למה אני עושה את זה כך ולא כך? אני רוצה לחסוך בכל התנועות שלי המיותרות. אני רוצה לחסוך את כל הנשימות שלי בחיים, כמה שפחות. אני אתן לגוף שהוא יתקיים, כי אין לי ברירה, אני קיים בו, אבל ה"אני" קיים בו, מה עם ה"אני" שלי? על זה הם שואלים.

ואם אחרי הרבה שנות סבל שאין תשובה, בסופו של דבר הם מגיעים למצב שכן, הם יכולים להתאבד.

אורן: אז בוא רגע נתעמק עוד יותר במקום הרגשי הזה, רגע לפני ההתאבדות. רגע לפני ההתאבדות הכול מתכנס לאיזו תמונה אחת של הווה שהוא שחור משחור. מה יש שם? אדם צריך לקבל את ההחלטה. ברגע שהוא קיבל את ההחלטה, הוא מקבל אותה מאיזה מקום? מה יש במקום הרגשי x-1 שמביא אותו לקבלת ההחלטה, "זהו, ביי"? יכול להיות שהוא עבר לפני כן הרבה שנים של תהיות, חיפושים וסבל, אבל אני רוצה להבין את המקום הרגשי של הסוף סוף כשהוא מקבל את ההחלטה, מה יש שם?

מאוד פשוט.

אורן: מה?

הוא מרגיש סבל מסך כל חוסר התוצאה, שאין שום אפשרות להשיג ממנה איזו תועלת למישהו או משהו, אלא סך כל החיים שאני עכשיו נמצא בהם, הם ללא תועלת לשום דבר, לאף אחד, ללא מטרה, אלא פשוט צורת קיום החלבון הזה מסריח, שכך מתקיים על איזה כדור הארץ קטן, וכל הדברים האלה הם ממש ללא תועלת, ללא סיבה וללא תוצאה. זה כאילו המקרה האפל הזה שורה על כולם.

ולכן, להפטר מהסבל הזה, זו כבר תוצאה טובה. לכן אני מחפש, איך אני עכשיו מגיע לזה. בעצם לא להרגיש את הסבל, זו בשבילי ההצלחה. ואני רואה שבכל המקרים שבחיים שלי אני מרגיש אותו, רק אותו, רק את הסבל הזה. אז איך אני יוצא ממנו? נפטר מהחיים. והיום אם לא נפטרים מהחיים, אז הולכים לסמים כאלה שגומרים עם זה מהר, או לעוד משהו, אבל האדם החכם רואה גם בזה בשביל מה לי עוד למשוך את הזמן הזה, עוד לעשות משהו. תראה, יש לך באינטרנט כל מיני חוגים למתאבדים.

אורן: כן, יש אתרים היום של קהילות שמעודדים אחד את השני. האם אדם שמבצע פעולת התאבדות הוא נמצא באיזו נקודה של חכמה? מה חכם בו? אמרת אדם חכם. אמרת אדם פחות חכם מסתפק בסמים, מה אדם חכם מחפש?

הוא מחפש את משמעות החיים, ולפי ראיית עיניו, לפי הכלים שלו, לפי היכולת שכלית, מוחית, כל מה שיש לו, הוא לא רואה. כי בחיים שלנו באמת בצורה כמו שהם, אין שום תועלת לקיום, אין שום הצדקה לקיום. ובאמת מי שלא נולד יותר מאושר.

אורן: אבל זה לא בשליטתי. אני לא בחרתי להיוולד, אני כבר חי.

ומי שנולד מסכן.

אורן: מסכן, זה ברור.

או שהוא שורד בחיים מפני שהוא לא מספיק שואל את השאלה על מהות החיים, ולכן אין לו כוח לגמור עם זה, או שהוא שואל את עצמו, הוא חוקר את העניין וגומר עם זה.

אורן: האם אדם שמתאבד הוא אדם חזק? אמרת עכשיו כוח.

הייתי אומר שהוא אדם רציונלי.

אורן: אז עכשיו נתת לו כמה מאפיינים של אדם רציונלי, אדם חכם.

כי לפי החיים שלנו, בשביל מה לי להיכנס לזה. ואם נכנסתי, אז בוא נצא מזה. ואם לצאת מזה, אז יש רק פתרון אחד.

אורן: אז נתת לו עכשיו הגדרות כאלה, אמרת אדם חכם, אדם רציונלי, אדם חזק.

כן.

אורן: התכונות האלה, כשאנחנו מתבוננים על מישהו שעכשיו חלילה הולך להתאבד, אנחנו לא מרגישים שהוא חכם, לא מרגישים שהוא רציונלי ולא מרגישים שהוא חזק. אנחנו מרגישים שהוא חלש, שהוא עושה את הצעד הכי אי-רציונלי והכי לא חכם בעולם. בזה שהוא אומר ביי ביי, להתראות, אני עוזב את החגיגה הגרועה הזאת.

כן, אני אגיד לך למה. כי הוא לא רוצה להמשיך לחיות את החיים כמוך, כי אתה כולך נמצא בחיי סם.

אורן: מה זאת אומרת בחיי סם?

אתה כל הזמן משתמש בסמים.

אורן: באיזה סמים?

אתם כולכם מסוממים.

אורן: במה מסוממים?

בסם.

אורן: באיזה סם?

אז למה אתה חושב שטוב לך, שאתה שמח, שכדאי לחיות? אתה לא מרגיש שאתה כל הזמן מקבל איזה סם? שהוא באוויר, באטמוספירה כאן יש איזה גז כזה משמח.

מאיפה אני לוקח שמחה? מאיפה אני לוקח כוח לשרוד? מאיפה אני לוקח כוח להמשיך לחיות? כנראה שנותנים לי סם. כי לפי ההיגיון, הייתי חייב לאבד את עצמי וזהו.

אורן: ככה המתאבד מסתכל עלי, שאני לא מתאבד?

כן, כך המתאבד מסתכל על שבעה מיליארד.

טל: כי הוא לא מסוגל להבין את מה שקורה לנו.

הוא לא מסוגל לראות אתכם. כמה שאתם חיים בתוך הסם, בתוך ענן גדול, האוויר הזה שממלא שנמצא סביב כדור הארץ, שהוא כל הזמן נותן לכם איזו מין אשליה, שכדאי לכם לחיות. אתם מסוממים בעיניו.

אורן: זאת אומרת שבעיני המתאבד אני לא שפוי, וכולם לא שפויים, אם אני מסתכל על זווית הראיה שלו.

בודאי, כולם. זווית הראיה שלו היא כזאת.

אורן: שכל השאר לא שפויים. כל אלה שממשיכים את הסבל.

ודאי. רגע, איך אתה מסתכל על אנשים שמקבלים סמים?

אורן: שבחרו להתנתק.

אז גם אתם מנותקים מהאמת.

אורן: שהחיים הם שחורים? מה האמת שלו?

שהחיים הם ללא תועלת.

אורן: מה פירוש שהוא מרגיש ש"החיים הם ללא תועלת"?

הוא מרגיש את האמת. הוא מרגיש שהחיים, כמו שנתנו לו כאן ועכשיו, הם ללא תועלת. אני לא נהנה מהחיים, אני לא רואה מי שנהנה, אני לא רואה את מטרת החיים שמצדיקה את כל הסבל ואת כל הפעולות האלה שאני כאן עושה. בשביל מה לי לשרוד בחיים האלה? אם תגיד לי "אתה קם בבוקר ושורד עד הלילה, ואתה מעביר את השעות האלה וכל רגע ורגע, כל שניה, יש לך הצדקה בשביל מה אתה ממשיך אותה". אז הוא יגיד " בסדר גמור, תודה שאמרת. תודה שפתחת לי את העיניים. לא ידעתי שיש תועלת מזה שאני קיים".

אבל אם אתה קם בבוקר וסוחב את עצמך מסכן עד הלילה, ומקלל את כולם וכל החיים האלה, ורק משתדל לפתור את עצמך מכל מיני בעיות ובעיות "אה, טוב, עכשיו אני חי". במה אתה חי? אני נמצא במיטה כמה שעות ושוב השעון מעורר, ושוב אני רץ. אלה חיים? בשביל מה? למה? תסביר לי איזה היגיון יש בזה? זה שאתה חי בשביל הצאצאים שלך, שיש לך ארבעה ילדים ואתה כל הזמן חייב לעבוד בשבילם? כמו איזו נמלה שכך גם עושה עם הצאצאים שלה, עם הביצים שכל הזמן הופכים אותן מכאן לשם. כן? אני שואל אותך, "במה אתה יותר טוב מביצי כינים שכך עושים להן?"

הם מסתכלים עליך כמו על מסומם. שאתה מסכן, שאתה עבד של הטבע ועשו אותך ככה, כמו נמלה. אז תתקיים, אבל אני לא מסוגל.

טל: אם נחזור רגע לצד של המטפלים, או של ההורים, או אם אלה החברים, אז באמת יש איזו מידת שיפוטיות כלפי האדם שלא מצליח ליהנות כבר מכל מיני דברים. איך זה יכול להיות? תראו איזה יופי, יש ציפורים, יש שמש זורחת, יש מה לאכול, יש מה לעשות.

את מדברת אליהם כמו אל ילדים מפגרים.

טל: לא, אני מתארת מצב שקיים.

אני מסתכל עליך כמו על מפגרת. מה את רוצה למכור לי? הסצינה הזאת יפה, "תסתכל, איזו מוסיקה, תראה איזה יופי, תראה איזה כדור יפה, תשחק בו" אני לא רוצה בזה לשחק.

אורן: במה הוא כן רוצה לשחק?

אני רוצה לדעת מה מהות החיים.

אורן: אז בוא עכשיו נעבור מהצד התיאורטי לצד המעשי.

כן.

אורן: אם חלילה מחר, מחרתיים מישהו מאד מאד קרוב נכנס למצב הרגשי הזה, שתיארנו עכשיו בהרחבה. הבנתי שיש לו הצדקה מלאה ורציונליות מלאה, וחכמה גדולה ועמקות אין קץ בתוך היחס שלו לחיים. אם חלילה אני מכיר מישהו מאד קרוב שנכנס למסלול הזה של ההתרסקות.

כן.

אורן: קודם אמרת משפט שהוא כאילו נקודת המפנה. שאם היית מביא לו איזו הצדקה לקיומו, זה היה הדבר היחיד שעונה על המקום הזה שהוא מרגיש חסר תועלת.

בלבד.

אורן: מה אעשה? איזו הצדקה אני יכול להביא לו לקיום שלו?

אתה לא יכול.

אורן: אם חלילה אתה תראה קרוב משפחה שלך שנכנס למצוקה הזאת, איך תיתן לו הצדקה לחיים?

רק אם יש לי משמעות החיים, אני יכול לפתוח לו את העיניים.

אורן: אם נניח אני אכנס למצב הזה, ולך יש את משמעות החיים.

אם לך יש שאלה על מהות החיים.

אורן: אין לי שום שאלה, אני הולך להתאבד. אני רגע לפני ההתאבדות, במצב הכי שחור.

לא, לא נכון. לצערי, כנראה שאתה לא עובר את המצב הזה. אני יודע אותו, לכן אני אומר לך. זה לא נכון. אדם ששואל את עצמו לפני ההתאבדות, שהחליט להתאבד מחוסר מהות החיים.

אורן: יש החלטות אחרות להתאבד מחוסר מהות החיים?

בטח. כן, יכולה להיות בגידה, בחורה בגדה בו.

טל: או בושה מאד גדולה.

בושה שם, כן. תפסו אותו במשהו.

אורן: נניח החלטתי להתאבד מחוסר משמעות החיים. איך תטפל בי? איך תפנה אלי? אני כבר בהחלטה הזאת.

אני אסביר לך שיש משמעות לחיים.

אורן: מה המשמעות לחיים?

להגיע לחיים. לא צריך למות בשביל זה, אחרי החיים שלנו יש צורת חיים כזאת, שאתה יכול לפתוח אותה ולחיות בה. בחיים שלנו יש משמעות, אף אחד לא יודע את זה. רק אנשים בודדים, שעוברים משבר כמוך. שהם שואלים את עצמם "מה הטעם בחיים?" כי אחרת לא כדאי לי לחיות, אני לא מסוגל לשרוד, לא כדאי לי להשקיע בחיים האלה כלום, לא רוצה, אין לי כוח. אני מזלזל בהם, אני שונא אותם, אני פשוט לא יכול יותר. לא בגלל שאני חלש אופי או משהו. אלא אין לי בשביל מה, אין לי חשבון נפש חיובי, רק שלילי. ולכן אני מאבד את עצמי לדעת.

אורן: אז איך תעצור אותי?

שבא בן אדם ואומר "חכה, בוא נדבר. אני אפתור לך את הבעיה הזאת. אתה באמת מחפש משמעות החיים? טעם אמיתי בחיים? אז בוא נראה במה הוא יכול להיות.

ואז אתה פותח לו את העיניים, שהחיים שלנו הם באמת כאלה, ובמגמה להביא את כולם לייאוש, את כולם לרצון להתאבד, שכולם יפסיקו את כל החיים האלה על פני כדור הארץ האומללים. אלא, בסיום, כשהם מגיעים לייאוש, כשכבר הצעקה מגיעה ל"חור שחור" כזה שממש בולע את כולם. אז משם דווקא הם מתחילים להרגיש שנפתח להם פתח לחיים חדשים, למשמעות חדשה.

לא למלא את הבהמיות שלהם, חיים קצרים ובצורה כזאת נבזית כמו שזה. ואפילו חיות לא היו מסכימות לזה. מה שאדם מסכים לעשות כדי לשרוד. משלם על זה בכוח, במוח, בכל היגיעה שלו, ובשביל מה? כדי להחזיק את עצמו בחיים הגופניים הבהמיים?

אורן: ומה האלטרנטיבה שנפתחת לו?

"עולמך תראה בחייך". דווקא אחרי המשבר הזה, יש לידה לעולם נאור, חדש. ככה זה. אבל בלי לעבור את נקודת המשבר, המילה משבר זו לידה חדשה, זה אי אפשר. ולכן אנחנו צריכים לטפל באנשים האלה המיואשים מהשגת מטרת החיים האמיתית. אנחנו צריכים לטפל בהם, אלה אנשים מאוד יקרים. הם רוכשים את החיסרון שאיתו האנושות תמשיך הלאה, לדרגה החדשה, מעבר לחושך הזה.

אורן: יש חיים מעבר לחושך.

ברור. שם זה "החיים".

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה טל, תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה שיהיה לכם כל טוב. חיים חדשים. להתראות.

(סוף השיחה)