חיים חדשים

1088

אדישות

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן - 5.3.18 – אחרי עריכה

אורן: מספר התכנית שלנו היום הוא 1088 והנושא שלנו הוא אדישות. ננסה להתבונן קצת יותר לעומק על התופעה הכול כך מוכרת הזאת מאיפה היא מגיעה, לאן היא אמורה לקחת אותנו.

יעל: כולנו מכירים את המצב שבו אנחנו אדישים למשהו. אנחנו לא מרגישים לא איזו שנאה גדולה, לא כעס גדול, לא אהבה גדולה, או התרגשות גדולה, פשוט מין ניתוק רגשי כזה, הרגשה שזה לא מזיז לנו, לא נוגע בנו ולא אכפת לנו. משהו כזה שעובר לידינו ולא באמת מעורר אותנו לשום מצב, לא למצב חיובי ולא למצב שלילי.

על הנושא הזה אנחנו נרצה לדבר בתכנית שלנו. כשיש משפט שנאמר על אדישות, ש"אדישות היא חולשת הנפש וחולשת הלב".

והשאלה, האם אדישות זה באמת עניין רגשי? האם זה עניין של חוסר רגש, או עניין של ניתוק רגשי. על מה באמת יושב כל הנושא הזה של אדישות, לתפיסתך?

אנחנו לומדים מחכמת הקבלה שהיסוד שלנו הוא רצון, כוח הרצון. שלפי כוח הרצון אנחנו מודדים, בודקים, שוקלים את כל היצורים, דומם, צומח, חי, בני אדם. וגם בבני אדם לפי, חולריק, סנגויניק מלנכוליק, פלגמטיק.

יעל: שיש סוגים שונים של מאפיינים אנושיים.

כן. וגם בבן אדם עצמו אנחנו אומרים, רצון קטן, רצון גדול תלוי למה, וכן הלאה. שאנחנו יכולים לחמם אותו למשהו, או לקרר אותו ממשהו, וכן הלאה. זאת אומרת, הכול תלוי ברצון. הרצון הוא היסוד. אם הרצון מרוצה או לא מרוצה, אם הוא רואה איזה מין תשלום מילוי קדימה, בהתאם לזה הוא מתעורר, בהתאם לזה הוא מחמם את האדם, דוחף אותו לכל מיני דברים. או ההיפך.

וזה שאנחנו בימינו, בזמננו מרגישים שאנחנו להרבה מקרים שבחיים שלנו אדישים, סימן שזה הצטברות מכמה דברים. קודם כל שהחיים שלנו קדימה לא כל כך יכולים לפתות אותנו. במה? אנחנו כבר כאלו שכולנו שייטנו באניות, טסנו במטוסים, רכבנו על סוסים, אנחנו רואים כל כך הרבה מיני דברים דרך מסך הטלוויזיה או המחשב. אנחנו כאילו נמצאים בירח ובמאדים, ומה לא. זה דבר אחד.

דבר שני, אני רואה את זה על הנכדים שלי. על הנכד הקטן. נכנסנו למטוס, אם היו לוקחים אותי לטוס במטוס בגיל שמונה נניח, הייתי קודם כל חודש ימים לא ישן. כשנכנסים הייתי בודק איפה כאן, ואיפה מה, ואיפה מו. הוא לעומת זאת התיישב, לקח חוברת מהכיסא והתחיל לראות שם כל מיני, כאילו שיושב שם איזה איש עסקים בביזנס קלאס. הסתכלתי על זה, ראיתי שזה באמת דור חדש, דור חדש שלא מזיז לו שום דבר.

אז אם עד כדי כך יש בהם שובע מכל הדברים שיכולים להיות, אז מה נשאר? זה עד כדי כך שיש ויכוחים בכל מיני מקומות באינטרנט, האם כדאי או לא כדאי להיוולד. ממש כאלה דברים. בשביל מה, מה התועלת, והם מדברים על זה די פתוח ורציני. ואנחנו או שלא רצינו על זה לדבר, כי היו עיניים פקוחות לכל המצבים שבעולם, או שהיינו מפחדים אפילו לדבר על זה, בשביל מה, זה רק מביא כל מיני בלבולים, צרות, ומי יודע מה.

האנושות עברה איזה מצב מאוד מיוחד, שהיא היום לא מפחדת לדבר, לא מפחדת מכלום. אין שום הגבלות, מפשיזם לקומוניזם, לנאציזם, על כל דבר אפשר לדבר בגלוי. על היחסים בין בני אדם, גבר ואישה, כל מיני דברים שפעם היו מדברים בצורה לא כל כך גלויה אולי, היום אין דבר כזה. אני שומע לפעמים איך שהדור הצעיר מדבר, אנחנו התביישנו. אולי חשבנו על זה, אבל התביישנו לדבר. היום לא.

מה אני רוצה להגיד בזה? שאדישות היא באה כתוצאה מזה שאין משהו שהוא נסתר ומושך, אין משהו נגלה שמזה אפשר להתפעל. אדם חי בכל זאת לא כמו חיה שכל יום הוא אותו דבר, והיא לא חושבת על שום דבר, אלא האדם הוא חייב לקבל כל יום איזה מילוי חדש, פיתוי חדש, משהו. ואני לא רואה בהם כל כך התפעלות.

אני זוכר שהייתי ילד, וההורים שלי אמרו לי שאנחנו ניסע עוד מעט לים השחור, לעיר אודסה, ושם ניכנס לאנייה גדולה ונהיה בה שלושה ימים בהפלגה להרי קווקז. אני הייתי ילד כבן שמונה תשע, והם סיפרו לי על זה אולי כחודש ימים לפני זה. החודש הזה של לפני הנסיעה, הוא היה אולי יותר ממה שקרה אחר כך, כי זה ילד עם כל מיני הפנטזיות שלו והכול. היום אין את זה לילדים. אין לילדים כך. לא. אני לפעמים בודק את זה עם הנכדים שלי, אולי נעשה כך או כך? לא, יש לי איזו מסיבה, אני לא חושב שכדאי לי לטוס לקנדה לבן דוד שלי. כאילו שיש איזה פיחות בכל הדברים האלה.

אין להם לצערנו. אנחנו פתחנו את העולם כל כך, ובאמת העולם שלנו הוא נגמר. הוא לא יכול להביא לעולם שלנו הגשמי שום מילוי לא רק לאנשים הבוגרים, הגדולים המבוגרים, אלא אפילו לילדים. אחר כך הם מוצאים איזה מקצוע, ובתוך המקצוע אולי הם יכולים להיכנס וקצת להיות בעסק. אם יש להם משפחה, אז המשפחה גם לוקחת הרבה מאוד כוחות, ונטל וכן הלאה. אבל באמת ייאוש, ואדישות, חוסר כוח.

יעל: מה הקשר בין ייאוש לאדישות, יש קשר?

מיואש, זה מתוך זה שהיה לו ועבר. אדישות, זה שעומד לפניו וכבר לא מושך. ונכון להיום זה חוסר כוח, "שב ואל תעשה עדיף".

יעל: שזה אותו רצון שדברת עליו בהתחלה?

כן. תביא לי איזה נרגילה, עם עוד כמה חברים. הם גם לא מדברים ביניהם כל כך, אלא מספיק לנו כך אנחנו נהנים, הזמן עובר. "להרוג את הזמן", רק לא מזמן התחיל העניין הזה.

אורן: אני רוצה לברר איזו תמונה. יכול להיות אדם שלא היה אדיש כלפי מישהו מסוים, או כלפי תופעה מסוימת, ופתאום הוא נהיה אדיש. עד לפני שבוע הוא לא היה אדיש כלפי זה, ופתאום נעשה אדיש. מה השתנה בו?

הרצון שלו לא עובד, באותה צורה כמו שהיא הייתה. פעם התעניינתי במשהו והיה לי מאוד מעניין להשיג את המשהו הזה שרציתי, ופתאום גיליתי בדבר שאני רוצה להשיג, שאותה הפנימיות שלו של המשהו שאני הולך להשיג, הוא לא מה שאני מצפה. כבר לא מזדהה עם החיסרון שלי.

אורן: מה זה חיסרון?

רצון שלי. פעם רציתי את זה. נגיד שאני הייתי רוצה איזו גלידה או לא חשוב מה, כי כאילו טעמתי את הטעם שלה שזה משהו, משהו. אחר כך אני גיליתי שבגלידה הזאת אין בכלל את הטעם הזה.

אורן: אז זה אכזב אותך.

כן, נגיד שאכזב. אני הפסקתי לראות בה את הדבר הרצוי.

אורן: הבנתי. היה לי בעבר רצון למשהו, ולכן היה לי עניין בו. ברגע שהרצון שלי השתנה, או שאותו דבר גרם לי לבירורים והבחנות חדשות שלא היו קודם, התפתחה אדישות כלפיו.

כן.

אורן: זאת אומרת, בעיניך זה תהליך שהוא טבעי, ולא שזו איזו הפתעה גדולה. משהו עניין אותי בעבר, עכשיו הוא הפסיק לעניין אותי, זה תהליך טבעי.

תהליך טבעי שאנחנו נגיע לאדישות טוטלית לכל דבר שבחיים.

יעל: אני דווקא רוצה לשאול על הפוך. אמרת בתחילת השיחה שלנו, שאדם צריך גירוי חדש כל הזמן.

אם הוא רוצה להרגיש את עצמו שהוא חי, ומתחמם לחיים, ורוצה להשיג, לחיות. אבל שוב אני אומר יחד עם זה, כמה שאנחנו נגרה את עצמנו, כמה שאנחנו נחפש כאלה גירויים אחרי מה לרוץ ומה לעשות, אנחנו מהר מאוד גם נתקרר. אנחנו נבין שבחיים האלו אין כל כך מה לעשות.

יעל: אז המנגנון הזה של להתחמם ולהתקרר, עובד כבר יותר מהר. זאת אומרת, אנחנו מהר יותר עוזבים דברים שפעם הלהיבו אותנו לאורך יותר זמן.

כל העולם נמצא לפנינו. אין מקום בעולם, אין פינה בעולם שלא הייתי. או אם אני רוצה להיות, שאני לא יכול להיות.

יעל: זה אפילו מעלה לי שאלה עוד יותר חזקה. לפי מה שאתה אומר, המגמה היא להיות אדיש יותר ויותר לכל מה שקורה סביבנו.

העולם הזה. כן.

יעל: ולהיפך, יהיה יותר קשה להחזיק משהו במצב של ערנות, או של תגובתיות רגש כזה או כזה למשהו.

סופו שאנחנו נתייאש כולנו מהעולם הזה, ונגיד ש"אין בו שום תועלת". עד כדי כך. אין בו תועלת, ואני לא רוצה שום דבר, לא הרים גבוהים, ולא ים, ולא שמש, ולא כלום. אני יכול לסגור עיניים, ולא לראות את זה. עד כדי כך אין לי לזה כבר שום תשוקה, שמחה. מילוי מזה אני לא מקבל.

אורן: אדישות זה יחס מסוים של אדם לאנשים אחרים, לתופעות מסוימות. מול האדישות אפשר לשים בצד השני של הסקלה, מצב שאדם מגיב בתגובתיות יתר. בסקלה הזאת בין אדישות לבין תגובת יתר, כלפי מה בחיים שלנו כדאי לנו להגיע למקום הזה של להיות יותר בתגובה, וכלפי מה כדאי להתקרב לזה שזה בסדר להיות אדיש.

יכול להיות שיש דברים שכלפיהם אני אדיש, ודווקא כלפיהם לא היה כדאי לי להיות אדיש, אלא יותר ערני כלפיהם. ויש דברים שכלפיהם אני מאוד מגיב ונלהב, ודווקא כלפיהם היה כדאי להיות יותר אדיש. תנסה קצת לאזן אותי בסקלה הזאת בין אדישות לבין תגובתיות יתר.

כאן באמת צריך להיות בירור גדול. השאלה מה אנחנו רוצים. מי שואל על זה. אם מצד זה שאני מקובל שמדבר על מהות החיים, אז אני צריך אנשים שהם אדישים, שהם כבר מיואשים, שהם מבינים שמהעולם הזה אין להם כלום, אלא רק כדי להשתמש בו כקרש קפיצה לעולם העליון.

אורן: מה זה עולם עליון?

עולם עליון, זה שאני פותח לעצמי מערכת שמנהלת את הטבע, שאני מזדהה עם המערכת הזאת, שאני נכלל בה, ונעשה נצחי ושלם כמו המערכת עצמה. והגוף שלי הוא נמצא במסגרת העולם הזה, ואני בכלל מטפל בו בינתיים כל עוד הוא חי, בצורה כזאת שצריך לתת לחי כך וכך דברים? כך אני מטפל בגוף.

אורן: התהליך הזה שעכשיו תיארת, זה תהליך התפתחות אישי של האדם?

כן.

אורן: זאת אומרת, לגבי ההתפתחות האישית של האדם כאדם, כאישיות, לזה מאוד לא כדאי להיות אדיש. לגבי זה כדאי להיות ערני ופעיל.

כי בזה אני באמת משיג חיים נצחיים, שלמים. אני בזה צריך להיות כן ער.

אורן: למה כן כדאי להיות אדיש?

לכל התענוגים של העולם הזה, שהם בעצם לא כל כך. למה הם יכולים למשוך אותי, לעורר אותי למשהו, זה הכול עובר ושב.

אורן: זאת אומרת, כלפי דברים עוברים ושבים אתה אומר, אין בעיה שתהיה אדיש. אם אתה אדיש או לא אדיש, זה לא חשוב. זאת אומרת, לא לשם צריך לכוון את כל הכוח של הרצון שלך, את כל המשאבים וכן הלאה.

אני לא מצטער לאבד טעם בעולם הזה.

אורן: איך אתה מגדיר את העולם הזה שעליו אתה אומר, "העולם הזה קצת מבלבל".

אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות.

אורן: אוכל טוב נניח, אתה אוהב? אני מאוד אוהב אוכל טוב.

בסדר, שהוא יהיה בריא.

אורן: חשוב לך שהאוכל יהיה בריא.

כן.

אורן: כלפי זה אתה לא אדיש.

לא. שוב, אני לא רואה בזה מקור לקיום שלי, אלא צריך את זה כדי שאני אתקיים. זה לא זה, במקום זה. לא שאני חי בשביל אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אלא אני מוכן לקבל אותם ודאי, כשאני אדם, כדי לקיים את החיים שלי הארציים, ולבנות מעליהם חיים רוחניים. וזה העיקר.

יעל: אז אני חוזרת לשאלה, למה נכון לי להיות אדישה לדעתך, ולמה לא כדאי לי להיות אדישה?

כל אחד לפי דרכו. אם אנחנו מדברים על כללות הטבע למה שאנחנו נמשכים, מה הטבע רוצה מאתנו, למה הוא דוחף אותנו, זה משהו אחר.

יעל: למה הוא דוחף אותנו?

טבע דוחף אותנו להכיר בנצחיותו ושלמותו של הטבע עצמו, ולהזדהות עם התוכנית הזאת הגלובלית שלו.

יעל: שזה אומר במה כדאי לי להשקיע, במה כדאי לי באמת.

להכיר את מערכת הטבע.

יעל: ולזה לא להיות אדישה. שם בעצם להשקיע.

כי זה שייך לנצחיות שלנו, ולא לחיים הקצרים שאנחנו חיים כאן בגוף הגשמי.

יעל: וכלפי זה אני כן אמורה להיות באיזו תגובה מאוד חזקה גם מבחינת שנאה, גם מבחינת אהבה, וגם מבחינת כעס. שם כל הרגשות שלי כן אמורים לפעול בצורה חזקה?

בהתאם לצורך בעת עתה.

אורן: מה אמרת עכשיו?

כל פעם בהתאם לצורך.

אורן: לאיזה צורך? לצורך ההתפתחות?

להתפתחות הרוחנית.

אורן: אמרת פה משהו מקסים. אמרת שהטבע דוחף אותנו להכיר את הנצחיות שלו, ואת השלמות שלו.

בדרגה הרוחנית. בדרגת רוח, ולא לקיום שלנו הגשמי. שישנם כאלה אנשים שהם דואגים לקיום הגופני, רוצים עוד לחיות עוד אלף שנה, לעשות לעצמם קירור מיוחד.

אורן: לא להזדקן, אנטי אייג', יש היום תעשייה שלמה של מיליארדים וכן הלאה. אז לזה אתה פחות..

לא פחות, בכלל. זה בעיניי.

אורן: בכלל לא שם לב. אז שאתה מדבר אתנו שהטבע מושך אותנו להכיר את הנצחיות שלו, למה אתה מתכוון?

טבע רוצה שאנחנו נכיר אותו.

אורן: מי זה הטבע?

הטבע זה כל המערכת, כל הכוח שסובב את הכול. הכוח שסובב את העולם הזה, עולם הבא, את כל המציאות, את כל מה שקורה איתנו ולמעלה מזה, שאנחנו צריכים לגלות. כל זה נקרא "הטבע".

אורן: זו כאילו המערכת שבתוכה אנחנו קיימים?

כן.

אורן: אז האבולוציה שלנו מקדמת אותנו להכיר את המערכת הזו?

כן.

אורן: אנחנו כבר הרבה שנים חוקרים את העולם בפיזיקה, כימיה, ביולוגיה, באלף ואחד תחומים.

נכון.

אורן: למה אתה מתכוון שאתה אומר להכיר את הנצחיות של הטבע?

להכיר את הכוח הפועל בה, בכל המערכת.

אורן: האם זה קשור במשהו לזה שאמרת שאדישות היא פועל יוצא מזה שלאדם כבר אין כוח, אין לו רצון, שום דבר לא מרגש אותו, שום דבר לא נסתר, שום דבר לא מושך? כל התיאורים שתיארת בהתחלה, איך הם קשורים למה שעכשיו אתה אומר.

כי אותו כוח הוא פועל אחד בכל המציאות, והוא מעביר אותנו דרך כל מיני המצבים, כדי שאנחנו נכיר את האפסיות שבכל מה שאנחנו עושים. ולכן הדור הנוכחי הוא במיוחד מיואש ואדיש וכן הלאה, מפני שהוא הדור שכבר עומד בפתח להיכנס להכרת המצב העליון יותר.

אורן: אז בהתפתחות הזאת כמו שאתה אומר, במצב העליון יותר, המתקדם יותר. זה כאילו שהטבע מייבש אותנו איפה שאנחנו נמצאים, ועושה אותנו כאלה אפתיים, חצי רדומים, אדישים כלפי מה שיש לנו עכשיו ביד, כלפי העולם שיש לנו כבר, כדי שנכנס כמו לתוך מעלית ונעלה לקומה חדשה, ששם מה מצפה לנו?

מצפה לנו להכיר את העולם הנצחי, השלם, שבו אנחנו פעילים בצורה רציונלית, ולא שדואגים לבהמה שלנו, כי היא כבר לא מגבילה אותנו.

אורן: לבהמה, אתה מתכוון לגופניות שלנו?

הגוף שלנו הוא "בהמה", הוא "חיה".

אורן: כמו כל עולם החי בעצם.

כן.

אורן: ולמה כן נדאג?

ואז אני לא דואג איך אני עושה סומק, ואיך אני אראה, וכל מיני דברים כאלה.

אורן: שלא תזדקן, שלא יהיו קמטים, ניתוחים, וכן הלאה.

כן. אלא אני דואג, איך אני אכיר את המציאות הכללית, ואוכל במשהו להטיב לה.

אורן: לכלל המציאות?

כן, כי כאן השאלה בשביל מה?

אורן: עכשיו שאתה מתאר שהאדם הופך להיות מכיר את המערכת הגדולה ואת הנצחיות שלה, זה מזכיר לי עכשיו את איינשטיין. כאילו הטבע דורש ממני להיות איינשטיין. מה הסיפור פה?

נגיד.

אורן: כי אני את מקצוע הפיזיקה מאוד לא סבלתי בבית הספר, זה היה הסיוט שלי שם. אז מה אמור לרגש אותי? זה לא כל כך מרגש אותי כאילו להתחפר בפיזיקה, ואופטיקה. זה מאוד יבש, זה היה ממש בסיוטים שלי.

אבל, זה חוקי הטבע.

אורן: לא, אין לי בעיה, אני לא מזלזל. מי שאוהב..

אני אהבתי את זה, כי זה לא תלוי בבן אדם.

אורן: אז יש כאלה שאוהבים ויש כאלה שלא אוהבים. אני מנסה להבין, מה מרגש פה כשאתה אומר, לחקור את הטבע, להכיר את הנצחיות שלו? אמרת לי קודם שהיום כבר שום דבר לא מרגש, שום דבר לא מושך, לכן בני האדם כאילו נכבים, הווליום שלנו יורד. אז בהתפתחות הזאת הבאה שעליה אתה אומר, "הטבע מקדם אותנו", מה שם הולך לרגש? זה מה שאני מנסה להבין.

יעל: הרצון נמשך לשם?

רצון שלנו?

יעל: הוא נשאר שם אדיש או שהוא נדלק?

הרצון שלנו? הרצון שלנו צריך קודם כל להרגיש אדישות למה שיש כאן.

אורן: למה שיש לו כבר ביד.

כן.

אורן: מובן.

להיכנס לדפרסיה כזאת שאפילו סמים לא יעזרו לדור הצעיר הזה, אלא רק דבר אחד הוא ירצה, לגלות אמת.

יעל: ולשם הוא כן ימשך? אותו כוח רצון.

לשם, כן. כי הכול נמשך מאותו מקור, מאותה סיבה.

יעל: לשם אנחנו מתפתחים. לפי מה שאני מבינה ממך, ההתפתחות בעצם מושכת אותנו לכיוון הזה. האם זה אומר שבאופן טבעי שם כן יתעוררו בנו רגשות ושמה כן נהייה יותר דלוקים.

וודאי שאנחנו עוברים מרגשות אלה לרגשות יותר נצחיים, נעלים, החלטיים. וודאי. וודאי שאנחנו.. גם המוח שלנו יתפתח לשאלות כאלה שאנחנו לא נשאל מהיום למחר משהו, אלא על התוכנית הנצחית, על המרחקים מעל הגשמיות.

אורן: מה יקרה לרגש שלנו?

הרגש בהתאם לזה יתפתח וודאי, הכול תלוי ברצון. הרצון מתפתח כך, שהוא מביא אותנו להבנת המציאות עליונה. מציאות עליונה, זה שאין לה התחלה ואין לה סוף, קודם כל. היא נמצאת לא תלויה בגבולות הזמן, היא גם לא תלויה בגבולות היותר כוח או פחות כוח, היא תלויה אך ורק בעד כמה שאתה יכול להיות יותר גבוה בהערכת הטבע.

יעל: אם אנחנו מדברים על אדישות כמשהו שהוא לא אהבה ולא שנאה, הוא פשוט כלום מבחינה רגשית, הוא סוג של התייבשות רגשית, שלא נוגע בי כלום, אז מה קורה לזה, לרגשות שלי באותו מצב מתקדם יותר.

רגשות שהיו קודם?

אורן: לא, לעולם הרגשי שלי. איך הוא נראה שם? אם היום הוא הולך ונכבה, הולך ונרדם, הולך ומשתעמם, מה קורה עכשיו?

נפתח חלל גדול ברגשות חדשים שהם כולם לא תלויים בבהמה שלך, כמו שהם היום.

אורן: בגוף.

כן.

אורן: אלא?

אלא הם תלויים בנצח בממדים שאין שם זמן, תנועה ומקום. בממדים שאין שם אני, אתה, הוא והיא, אלא הכול שייך לטבע הכולל, ואנחנו כולנו נמצאים ותלויים ושייכים לו.

יעל: איזה רגש הוא הרגש הכי דומיננטי באותו מקום?

איחוד.

אורן: איחוד, מהמילה אחד?

איחוד של כל הכוחות, כל הנטיות, כל היצורים. איחוד.

יעל: הרגשה של אחדות, תחושת אחדות כזאת?

כן.

אורן: הרב לייטמן, משפט אחרון. אדישות היום מתפתחת, כדי להוביל אותנו ל..

לזה שאנחנו נבין שאנחנו צריכים לקפוץ מזה. זה כמו שלוחצים עלינו שאנחנו נצא מהמקום הצר הזה, לעולם הנאור.

(סוף השיחה)