חיים חדשים

תכנית 1124

חוסן נפשי

שיחה עם רב ד"ר מיכאל לייטמן 18.6.19 – אחרי עריכה

אורן: היום נדבר עם הרב לייטמן על חוסן נפשי, אותו כוח פנימי שמאפשר לאדם לעמוד, לא ליפול, כשבאים עליו כל מיני משברים בחיים.

ניצה: בחרנו היום לדבר על חוסן נפשי מאחר והוא באמת נושא מאוד חשוב ומאוד משמעותי עבור כל אחד גם כמבוגרים וגם כמובן כילדים ובני נוער. חוסן נפשי, אם אנחנו מסתכלים על ההגדרה הפסיכולוגית הפשוטה, זה באמת היכולת של האדם, העמידות שלו, עד כמה הוא יכול לעמוד בצורה טובה חיובית במצבים משתנים, עד כמה הוא מסתגל מהר למצבים חדשים, עד כמה הוא יכול לעמוד, נניח, במשברים, במצבים של חוסר יציבות, עד כמה הוא מצליח להתארגן מחדש, לאסוף את עצמו מחדש, ולחזור לפעילות תקינה.

אבל השאלות שאני אשאל אותך הן לא מהצד הפסיכולוגי, אלא באמת מהצד של חכמת הקבלה מה היא יכולה להוסיף לנו, לשפוך אור על מונח ומושג שהוא מאוד משמעותי וחשוב לכולנו. ננסה להבין אולי מהזוית שאתה רואה את הדברים, מה הוא אותו חוסן פנימי שקיים באדם, מהיכן הוא מגיע?

אדם צריך להבין שהוא כמו איזה פרח בשדה.

ניצה: נע ונד?

נע ונד ממקום למקום ולא תלוי בו שום דבר, אלא באוויר שמגיע, ברוח שמגיעה, בכל דבר שבא, אולי מתקרבת פרה שעכשיו תאכל אותו, והוא נמצא כך תלוי בכוחות הטבע. במה הוא יכול להבטיח לעצמו חוסן, חסינות כנגד כל הדברים המשתנים, שיהיה גם ביציבות פנימית וביציבות החיצונה? זה בתנאי שהוא מחזיק כבעוגן בכוח עליון שמנהל את כול החיים שלו. וזה נקרא דבקות בכוח עליון, דבקות בבורא. עד כמה שהוא יותר ויותר מוסר את עצמו לכוח הזה, לשורש העליון, בזה הוא יותר ויותר מבטיח לעצמו חסינות, עמידה נכונה בכל המצבים שבאים עליו.

איך זה מתבטא? כי זה נראה עכשיו משהו שהוא לא ריאלי, לא מובן, אבל אמרתי את זה כיסוד. בחיים שלנו זה מתבטא בזה שאדם חייב לארגן לעצמו סביבה שעל ידה, דווקא על ידי הסביבה, הוא מארגן את הקשר שלו עם הכוח העליון. שאם הוא לוקח בני אדם, לפי חכמת הקבלה אלו עשרה אנשים כולל אותו, ואם הם מתארגנים ביניהם כך שבקשר הטוב ביניהם, היפה, שהם תומכים זה בזה, עוזרים זה לזה, ממש מתחשבים זה בזה, הם מתכננים להגיע בקשר ביניהם לחיבור ממש עמוק, פנימי, כמה שיותר סגור ביניהם, בחיבור כזה הם רוצים להגיע להרגשת השורש העליון הזה שמנהל אותם, את כולם.

וכשהם תומכים זה בזה, הם לא שוכחים את המטרה הזאת והם מכוונים למטרה הזאת, הם מייצבים בעצם את אותו הכוח העליון שנמצא ביניהם. ממה הם עושים אותו, בונים אותו? מתוך זה שכל אחד מהם הוא אגואיסט ולא בטוח בעצמו ורוצה להבטיח לעצמו עתיד יותר יציב, כל אחד מהם תומך באחרים שיחזיקו אותו, כי הוא מרגיש את עצמו שהוא בעצמו לא יכול להחזיק אותו, לכן הוא תומך בהם שהם יחזיקו אותו, זו כאילו ההצלה שלו, בזה שהוא נתפס בהם, שהוא תומך בהם, ששוכח על עצמו ועוזר להם.

ניצה: זאת אומרת, הוא דואג לחוסן שלהם והם דואגים לחוסן שלו בעצם?

כן, ורק בצורה כזאת הם יכולים להבטיח את עצמם. זה כמו, נגיד, שנמצאים על רפסודה בים סוער, אז הם רק מבינים, כשכל אחד דואג לכולם בצורה כזאת, שהם יכולים להינצל, אחרת אין להם שום סיכוי להינצל, אלא כל אחד ייפול מהרפסודה הזאת ושם הכרישים כבר מחכים להם.

ניצה: מה המיוחד באמת ביכולת של צוות כזה כמו שתיארת, צוות או עשרה אנשים לעשות?

קודם כל, אני יכול בזה לא לחשוב על עצמי. זה קודם כל.

ניצה: זאת אומרת, התנאי ראשון, אם אתה רוצה לבנות חוסן בעצמך, על תחשוב על עצמך?

כן, תחשוב על החברים שלך, כי בהם אתה תלוי. הם תלויים בך, אתה תלוי בהם. זאת אומרת, זה בתנאי שאתה יכול לארגן כזאת קבוצה.

ניצה: נניח שאתה יכול להימצא בתוך איזה צוות כזה, קבוצה כזאת שזו המטרה שלה לבנות את החוסן הזה, לאחוז באותו כוח הטבע.

כן, כך אנחנו בונים, המקובלים בונים, כזאת צורה של עשירייה או מניין או קבוצה, וגם כתוב על זה, איך לעשות את זה, יש על זה ממש תורה שלמה, איך בונים. כשאני דואג להם, אני שוכח על עצמי, קודם כל לא נמצא, את כפסיכולוגית מבינה, אני יוצא מהשיגעון שלי, מהחרדות שלי, אני מכוון לזולת, אליהם, רק לדאוג להם וזהו. לכן כשאני דואג להם ולא לעצמי, יש לי יותר כוחות, יש לי יותר הסתכלות עליהם, אני יכול לחשוב, אני יכול להפעיל את הראש, אני לא משתגע.

ניצה: אתה מציין מגמה באמת מאוד מעניינת ובאמת שונה. אני יכולה להגיד שבעולם הפסיכולוגיה, ברגע שהאדם נמצא במצב של חוסר חוסן פנימי, הפתרון היחידי שבעצם מציעים לו זה להשתמש באיזה שהם אמצעים כימיים, כדורים, תרופות, שיתנו לו להרגיש קצת פחות את חוסר היציבות.

אתה מציע בכלל משהו אחר לגמרי, אתה אומר תפסיק לחשוב על עצמך, תתחיל לחשוב על אחרים, דווקא זה יבנה בך את החוסן.

אני רואה את זה מהנשים, אם לאימא יש למי לדאוג, לתינוק, היא בעצמה נמצאת רק בו.

ניצה: היא נהיית גבורה, היא נהיית חזקה.

כן, היא גיבורה, היא חזקה, היא פנויה מכל השיגעונות שלה, היא כול כולה מרוכזת בו.

ניצה: אתה אומר, ברגע שהמגמה של האדם היא כלפי גורם אחר שזה לא הוא, הוא כאילו מקבל כוחות על כאלה, תעצומות נפש, עוצמות, שמגיעים ממקור אחר, כן?

כן, מהעשירייה. מגיע אליו כל הכוח של העשירייה, לכל אחד, זה נקרא שהם נמצאים בערבות הדדית.

ניצה: זה מעניין, מה שאמרת, גם מהיבט נוסף, אומרים זאת גם בפסיכולוגיה, אם אתה בן אדם מאמין, זה נותן לך כוח. אבל לא דיברת פה על אמונה, דיברת על משהו אחר.

אין כאן אמונה, אני לא מאמין באמונה, אני מאמין בכוח הקולקטיבי.

ניצה: זה משהו שהרבה מאוד אנשים מאמינים בו, לכן ננסה להבין את ההבדלים. מה ההבדל בין זה שאני בן אדם מאמין, אני מאמינה, מאמינה בעצמי, מאמינה באיזה כוח, לבין מה שאתה תיארת, שזה נשמע לי שונה לגמרי, מה ההבדל ביניהם?

זה שונה לגמרי. כי אני מאמין בכוח של חברה שיחד אנחנו רוצים לחזק זה את זה, ובזה שאנחנו בונים חברה עגולה כזאת, אנחנו בונים אותה לפי התבנית של הכוח העליון.

אורן: מה זה "כוח עליון", אמרת שאתה לא מאמין?

נכון, אני לא מאמין. ה"כוח עליון" זה נקרא כוח של השפעה ואהבה וחיבור הדדי. הבורא, אם אנחנו כבר מדברים אפילו לכיוון הזה, זה נקרא כוח האהבה, והתנאי הגדול ביותר להידמות לבורא, להתקרב אליו ולאחוז בו, זה "ואהבת לרעך כמוך". אם אנחנו מייצבים כזאת חברה שבה ישנם עשרה אנשים, שנקראים דרך אגב "מניין", למה? כי זו קבוצה שלמה, והם עוסקים בזה שהם רוצים לתמוך זה בזה, ביחס ביניהם הם מייצבים תכונה, כוח, שנקרא "בורא". כי הבורא לא קיים מחוצה לקבוצה כזאת, הוא לא קיים, אלא למה הוא נקרא בורא? "בוא וראה", שאם תעשה כאלו תנאים, אתה יכול לראות, להרגיש, את הכוח הזה שאתם, עשרה אנשים, ייצבתם ביניכם.

ניצה: זאת אומרת, זה לא שאדם לבד בעצמו מנסה להאמין במשהו, אלא בזה שהוא נמצא בתוך קבוצה כזאת, בתוך צוות כזה, והם בונים ביחד את הקשר הזה, הם בעצם מגלים את הכוח הזה ומרגישים אותו בקשר שלהם?

זה באמת ככה, זה נקרא "גילוי הבורא לנברא".

אורן: ואם בן אדם לא מאמין בבורא עולם?

לא צריך להאמין, תעשה את היחס בין עשרה אנשים שהם כולם תומכים זה בזה בצורה ידידותית, שהם כולם רוצים להיות קשורים זה לזה, הם עושים את זה מחוסר אונים, כי הם מבינים שאחרת אין להם יציבות, לא יכול להיות בהם חוסן, מאיפה, ממה? אלא דווקא בזה שהם מתקשרים זה לזה, וגם זה שמתקשרים זה לזה, אין באף אחד מהם חוסן, אף אחד לא יודע מה יקרה בעוד רגע ובאיזו צורה להתקיים ומה להחליט ושום דבר.

ניצה: כלומר התנאים החיצוניים לא משתנים, הם עדיין נמצאים באי וודאות.

אבל מזה שהם רוצים להתקשר בצורה כזאת שכל אחד תומך בשני, ועשרה אפסים, שאין להם שום דבר.

ניצה: זאת אומרת, יכולים להיות אנשים שלא צריכים להיות עם בטחון עצמי, תואר.

לא, בטחון זה השקר, אנחנו יודעים שזה שקר. אם הם מוכנים להתקשר בצורה כזאת שכל אחד תומך בשני בכל מה שיש לכל אחד מהם, שהם מוסרים את עצמם כביכול לאחרים, הם מייצבים ביניהם כזה תנאי שמתגלה כוח של השפעה הדדית, כוח של תמיכה הדדית, אפילו יכול להיות כוח של אהבה הדדית, וזה נותן להם, מתוך החיבור הזה שביניהם, חוסן כנגד כל מה שיכול לבוא. זה החוסן היחידי שאנחנו יכולים לרכוש.

ניצה: אני מסתכלת על מה שעברנו, אפילו במאה שנה האחרונות, אם אני בוחנת את זה, לפעמים אני שומעת סיפורים מהסבים והסבתות שלנו, איזה מצבים הם עברו, איזה דברים הם עברו, חלקם הגיע לארץ לבד ובגיל מאוד צעיר ושרד לבד. ואני אומרת, "באמת איזו עוצמה ואיזה חוסן היו להם, הם היו לבד, אבל הם עשו איזו פעולה". היום אני מרגישה שאנחנו הרבה יותר שבירים, הרבה יותר קשה לנו לבנות את החוסן הזה. למה בעצם?

בראייה כוללת ממבט על, מה עברנו כבני אדם, אפילו במאה שנה האחרונות, לא סופרת עוד שנים אחורה, בתקופה של הסבא והסבתא שלי הם הרגישו כאנשים הרבה יותר חזקים ואילו אנחנו שבריריים כאלה, כל דבר מפרק אותנו, איזה שבר כלי כזה, כל דבר מיד מעיף אותנו ברוח, מה קרה לנו?

מה קרה לנו? זה רק האגו שגדל בנו.

ניצה: הוא דווקא פירק לנו את החוסן?

ודאי, כי אנחנו דורשים היום, עם האגו המוגבר שלנו, אנחנו דורשים היום יותר חוסן, חסינות.

ניצה: זה כמו איזו נוסחה, ככל שהאגו של האדם גדל.

אני צריך גם להיות בחוסן יותר גדול.

ניצה: להרגיש את ההרגשה הזו?

כן, שאני יכול לממש את עצמי, שאני יכול להחזיק, כי אני יכול להתמודד עם כל מיני דברים, שאני איכשהו מגן על עצמי.

ניצה: אבל אז התוצאה היא בדיוק הפוכה בעצם, כי ככל שהאגו שלי יותר גדל?

החוסן לא גודל.

ניצה: ההיפך, עושה רושם שהוא אפילו נעשה יותר קטן.

אפילו שלא גודל, אפילו שנשאר אותו דבר, כלפי האגו שגודל היום, אין לי כוח כנגדו, אין לי תומכים פנימיים.

ניצה: מה זאת אומרת "תומכים פנימיים"?

שאני יכול במשהו לראות את עצמי שאני מצליח, שאני מחזיק את עצמי. פעם הייתי קשור יותר לקרקע, לבית, להורים שלי, לסבא וסבתא, למשהו ככה, היה לי סוס, כמה פרות, כמה עופות, כל מיני דברים, היום אני מנותק מהכול, אני נמצא במצב שאין לי שום יסודות.

ניצה: אין בעצם במה להיאחז.

כן, ולכן אני תלוי בכולם ממצב למצב. אין לי קרקע שלי, אין לי משק בית שלי, אין לי שום דבר ממה שהיה פעם לאדם והוא היה יודע שזה שלי, שעוד מעט יהיה לי ירקות ופירות ובשר וחלב ומשהו ככה איכשהו אני מסתדר. אני זוכר שהיה לי מקרה כזה, עוד בזמן שהייתי ילד, אדם שבמקום העבודה פתאום לא שילמו לו כסף, אז שאלתי אותו, "איך תחזיק מעמד"? הוא אמר, "אין לי מה להחזיק, יש לי משק בית", "מה זה משק בית"? "יש לי כרוב ותפוחי אדמה שאני מגדל, נשארו לי עוד שני שקים של תפוחי אדמה ושק של כרוב". והשק היה גדול.

ניצה: זאת אומרת, למות ברעב, אני לא אמות.

כן, ככה הרגשתי בו, שהכול עובר, לא נורא. היום אנחנו נמצאים במצב כזה, שיש לנו אומנם [אוכל] במקרר, אבל אנחנו לא נמצאים בקשר עם המקורות, עם השורשים שלנו, לאדמה, ולכן כשהממשלה מחליטה משהו, זה פועל עליי כך שזה ממש [מטלטל] אותי מצד לצד. ולכן דווקא בזמננו החוסן הוא כל כך חשוב ואין לנו אותו.

אורן: הייתי רוצה לקבל ממך איזו עצה או שתיים, כשאני מחנך את הילדים שלי, מה חשוב על מנת להקנות להם חוסן נפשי? איך אני בונה ילד שיש לו חוסן נפשי?

קודם כל אנחנו צריכים להבין, עד כמה שאנחנו יותר ויותר מתקדמים, אנחנו יותר ויותר נטולים מהחוסן. במה? אתה יכול להבטיח משהו? לא. אתה נמצא בעולם שכל מה שקורה שם, באיזה מקום, זה משפיע עלייך כאן.

אורן: אני לא מדבר ברמה הכלכלית, זה ברור לי, שאם אני אעשה לו תכנית חיסכון ואני ארוויח טוב והכל יהיה בסדר, אני אקנה לו דירה ואני אסדר אותו אז יהיה לו חוסן כלכלי. אבל אני מדבר בצורה הרבה יותר רחבה, כי אנחנו יודעים שהחוסן הכלכלי זה עוד לא ערובה לזה שהוא יעבור את החיים בשלום. איך אני בונה אותו לא בהיבט הכלכלי, שזה די טריוויאלי, אלא איך אני בונה אותו בפנים, רגשית, נפשית? בעולם של חוסר וודאות, שהוא לא יודע איזה סערה תבוא אליו מחר ועל כל אחד באות סערות. איך אני בונה אותו כאדם שהוא לא כמו עלה נידף ברוח, שהוא לא יתפרק, שהוא לא יתפזר, והוא מחזיק. מה אני צריך להקנות לו, כדי שיהיה לו עמוד [שדרה] פנימי של חוסן פנימי, בכל מה שהוא יעבור ויעשה בחיים?

רק סביבה.

אורן: אז מה אני צריך ללמד את הילד?

רק למצוא סביבה שבקשר [איתה] הוא יבנה את החוסן הנפשי, חוסן לכל דבר. חוסן נפשי זה חלק מהחוסן הכללי, שיבנה את זה בהתקשרות הנכונה שלו לסביבה. זה מה שחכמת הקבלה מציעה לנו לעשות וזה בעצם הדבר היחיד שיש לאדם.

ולכן אנחנו מדור לדור נעשים יותר ויותר פתוחים, ערומים ממש לכל מיני השפעות וכאילו נעשים בחיים יותר ויותר מלאכותיים, נתונים ממש לכל השפעה והשפעה. ולכן נשאר לנו יותר ויותר אותו העיקרון של בניית הסביבה.

אורן: זאת אומרת, מה שהכי חשוב לי ללמד את הילד שלי, שהוא צריך לדאוג לזה שבחיים תמיד הוא יהיה מוקף בחבורה של אנשים. שהקשר ביניהם הוא זה שיחזיק אותו. אם אני מתרגם לעצמי מה אני צריך ללמד אותו, איזה הרגשה אני צריך להקנות לו, אני צריך להקנות לו הרגשה שאף פעם אל תסמוך על עצמך ועל היכולות שלך ועל הכישורים שלך ועל הכסף שלך והשכל שלך וכל מה שיש לך, אלא תמיד תקשור את עצמך לחבורה של אנשים שביניכם אתם מחזיקים אחד את השני בסוג של ערבות הדדית. זה הדבר המרכזי שאני צריך להקנות לו?

כן.

אורן: למה דווקא בקשר עם חבורת אנשים שיש בה מה שנקרא "ערבות הדדית", שזה הרגש שעולה מהתיאורים שלך, שהם חושבים אחד על השני, מחזיקים אחד את השני, וגם אם כל אחד כשלעצמו הוא לא איזה כוכב גדול, ההתקשרות ביניהם שכל אחד דואג לכולם, היא זו שמייצרת ביניהם איזו רשת כזאת של בטחון.

כן.

אורן: למה אתה תולה את החוסן של פרט אחד, של אדם אחד, דווקא בהתקשרות שלו בערבות הדדית לאנשים נוספים ולא בכל מיני גורמים שהם אינדיבידואלים? למשל כוח פנימי, אמונה בעצמך, הצלחה בקריירה, משאבים הכלכליים. למה אתה שם את כל המניות שלך על התקשרות לאנשים אחרים ולא שם שום דבר על הפרט? למה אתה לא תולה בפרט עצמו את רמת החוסן הנפשי שלו?

מפני שהכוח הכללי, המרכזי, שבטבע, הוא נמצא דווקא בהתקשרות בין בני אדם שווים, שכל אחד מסור לאחרים, מתעלה מעל האגו הפרטי שלו, האישי ונכלל בהם. בצורה כזאת אנחנו בונים מעצמנו אווירה כזאת, חברה כזאת, דוגמה כזאת, שאנחנו תואמים לטבע הכללי שכולו אינטגרלי, גלובלי, מקושר עם כל החלקים בצורה הדדית.

אנחנו עושים מהחברה האנושית התאמה לטבע הכללי ואז אנחנו מתחילים להרגיש בקשר בינינו, בין עשרה אנשים כפי שממליצה חכמת הקבלה, כמו במעבדה כשעושים ניסוי. מתחילים להרגיש שם כוחות נוספים, מיוחדים ומתוך החיבור בינינו, מתחיל להתגלות שם אותו כוח כללי של הטבע, כוח אינטגרלי גלובלי. ואנחנו יכולים ללמוד אותו, להרגיש אותו, לשאוב ממנו את החוסן, הביטחון, הכרת ההתפתחות שלנו, ראייה למחר, כל מה שצריך.

זאת אומרת, אנחנו בזה בנינו בעשירייה מכשיר מאוד מיוחד, שבלי לצאת ממנו, אנחנו יכולים דרכו לחקור, למדוד, להבין, לדעת, להכיר, להתקשר לכל המציאות. זה כמו איזה חללית שיכולה להביא אותנו לכל דבר ובצורה בטוחה, עד כמה שאנחנו נמצאים בהתקשרות הדדית זה וזה בו.

אורן: העיקרון הזה, של ליצור צוות כזה, חבורה שמתקשרת בצורה אינטגרלית מלאה, שכל אחד מרגיש שכולם ערבים לו, הוא יכול להביא לי הצלחה גם בשדה אחר? נגיד אני אקח אותך לשדה העסקי ונגיד שיש לי ארגון ואני בונה את ההתקשרויות בין האנשים שבארגון הזה בצורה כזאת. הם ממש, ממש חושבים רק כל אחד על כולם ויוצרים את האינטגרליות הזאת שתיארת, האם הם יוכלו לראות למחר בצורה יותר מוצלחת, מאשר ארגון אחר ששם הכול עובד כרגיל? האם ההתחברות הזאת, ההתקשרות הזאת, היא ערובה לראיית המחר וביטחון וחוסן בכל שטחי החיים בעצם?

בכול. הם פתאום יתחילו להצליח מעל כולם. הם יתחילו לראות מה יהיה מחר.

ניצה: עד כדי כך?

בטח. אבל בתנאי שהם מתעלים מעל האגו כל אחד כלפי כולם.

אורן: אז תדייק את התנאי הזה אם הוא בלב העניין. מה התנאי הזה אומר?

להיות מסור לקבוצה. לקבל את מטרת הקבוצה כמטרה אישית.

אורן: מה זה להיות מסור באמת?

להיות מסור, זה נקרא שאני מקבל כל מה שהקבוצה רוצה כמטרה אישית שלי, הגבוהה, הגדולה, היחידה בכלל. ואז בתנאי כזה אנחנו עשרה כאחד, נמצאים בחיבור בינינו שנקרא "אהבה", חיבור כזה שנקרא אהבה, זה לא האהבה הגשמית הביולוגית או ההורמונלית. ואז אנחנו באמת מסוגלים להביא את עצמנו למצבים מיוחדים מאוד.

(סוף השיחה)