חיים חדשים

שיחה 754

עצלנות ומאמץ

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 04.08.16 - אחרי עריכה

אורן: היום אנחנו רוצים לשוחח עם הרב לייטמן על עניין של עצלנות. עצלנות מול מאמץ בחיים, שני קטבים שביניהם אנחנו נעים. רוצים לקחת את החיים למקום טוב יותר.

ניצה: יש דברים שבאים לנו בחיים בקלות, ויש דברים שאנחנו צריכים להשקיע מאמץ, אפילו מאמץ רב, ואת זה אנחנו בדרך כלל פחות אוהבים. זאת אומרת, בכלל היום אנחנו מעריכים דברים שבאים לנו בקלות. גם בפרסומות, גם בהמון מקומות מפרסמים לנו, זה בלי מאמץ, זה בלי להשקיע יותר מדי, ואנחנו נהנים. נהנים להרוויח כמה שיותר במינימום מאמץ.

מצד אחד יש תחומים מסוימים שהמאמץ שם הוא כן מוערך והוא נתפס כרציני, אולי אפילו מקצועי. אבל ברוב הזמן, ברוב החיים שלנו אנחנו משתדלים לעשות דברים כמה שיותר מהר, ובכמה שפחות השקעה.

היום נרצה להבין הרבה דברים שקשורים במאמץ. האמת שיש המון היבטים. אבל היינו רוצים להתחיל עם השאלה הבסיסית ביותר. קודם כל מה זה מאמץ, ולמה באופן טבעי אנחנו לא כל כך אוהבים אותו? אפילו לא נהנים להשקיע את המאמץ הזה. למה זה קורה?

הטבע שלנו הוא רצון ליהנות, ותלוי ממה אנחנו נהנים. אם אני הולך לקראת התענוג או שאני כבר מקבל תענוג ומתמלא בתענוג, אז אני לא מרגיש בזה שום מאמץ, כי אני מרגיש תענוג. במקום שאני עוד לא הגעתי לתענוג שהוא נכנס בי וממלא אותי, אז אני מרגיש בזה מאמץ. לא כל שכן אם התענוג הוא בספק. אם התענוג הוא רחוק. ואם בכלל הוא נמצא. ואז יכול להיות שיש כאן דבר ההפוך, שאני לא הולך לקראת התענוג, אלא אני בורח מהמכות, מהייסורים. ואז אצלי כאילו התענוג הוא לברוח ממכות, לברוח מייסורים, וזה נקרא אצלי תענוג. ואז אני לא הולך לקראת לקבל תענוג, אלא אני הולך לקראת פחות לסבול.

ניצה: זאת אומרת שהרבה פעמים אנחנו משקיעים הרבה מאמץ כדי להימנע מסבל, במקום להשקיע מאמץ ליהנות?

גם במקום גם לא במקום. אני רק אומר שאנחנו נמצאים כאן בכמה מגמות. זה הכול. אבל בכל זאת הרצון לקבל שלנו, הרצון ליהנות שלנו הוא הקובע, מה לעשות. ולכן אנחנו כך בוחרים. ודאי שבבחירה הזאת מאוד חשוב מה אני חושב, מה אני מקבל מהניסיון שלי מהעבר, איך החברה מעריכה תענוגים אלו או אלו, וכולי.

וכאן לכן כל אחד ואחד נמצא בשיטה שלו, במגמה שלו. מעניין, נגיד שאני משקיע המון כוחות כדי לפרסם את שיטת הקבלה, חכמת הקבלה, ואני משקיע בזה במשך עשרות שנים, בארבעים שנה האחרונות אני משקיע בזה הרבה מאוד כוח. ואנשים שמסתכלים עלי מבחוץ, נדהמים. "מאיפה יש לך חומר דלק, כוח, חשיבות, בכל רגע אתה מוכן לזה, כל יום אתה לא מחסיר אף שיעור, אף תכנית, רדיו, טלוויזיה, פגישה עם אנשים, נסיעות והכול". למה? ועם מי אתה עוסק? עם אנשים פשוטים, רגילים.

אז כאן גם כן ישנה שאלה שאני רוצה אולי להסביר פעם, כי זה שייך למאמץ. עצלות ומאמץ, זה מול זה. אני לא מרגיש בזה מאמץ, זה פלא, זו דוגמה. למה? כי אני משקיע את הדבר הכי חשוב במקום הכי חשוב. כאן שואלים אותי, "את מי אתה מלמד, מי נמצא שם, למי אתה מדבר? אלו סתם אנשים כאלה שאתה יכול למצוא בכל שוק אלפים". אני משקיע במקום הכי חשוב שזה נקרא "נשמה", שאף אחד לא רואה. והדבר הכי חשוב זה, שאני נותן קשר בין האור העליון, כוח עליון, לנשמה של האדם.

ולכן כשאני עוסק בדברים כל כך חשובים, שאין עסק יותר חשוב בעולם שלנו, אז יש לי כן מרץ וכן כוח. ואיזו עצלות, אם יש לי הזדמנות לנגוע בנשמה של אדם, ממש לטפטף שם כמה טיפות אור. לכן כאן אנחנו רואים שהכול תלוי בחשיבות. אין עייפות, אין עצלות, אלא אם הדבר הוא חשוב, אז יש תמיד מרץ לזה, כל עוד הגוף חי, וכבהמה הוא מסוגל לעמוד בזה. לכן הכול תלוי בחשיבות. זאת אומרת, אנחנו לא צריכים לעבוד כדי שיהיה מרץ, שיהיה כוח, אלא כדי שתהיה חשיבות.

ניצה: זאת אומרת, אם משהו חשוב לי, אני אפילו לא מרגישה שאני מתאמצת.

אנחנו רואים את זה בחיים שלנו. אדם שהיה חולה, פתאום הוא עובד במרץ והכול, אז הוא כבר נעשה מזה בריא. שורף את כל המחלה שלו.

ניצה: נפתח מעט ונבין, אילו סוגים של מאמצים קיימים. יש מאמצים שהם פיסיים, יש מאמצים שהם יותר פנימיים, רגשיים, אולי מנטליים. זאת אומרת, מאמץ הוא משהו שהוא מאוד רחב.

לא, מאמץ הוא מאמץ פנימי קודם כל. זה מאמץ שאני צריך לעשות, אם חשיבות הדבר הוא לא ברור. אם קבלת השכר שאני רואה לפני הוא בספק. אם הוא רחוק ממני בזמן.

ניצה: זה המאמץ הפנימי שאדם עושה?

זה החשבון שהוא עושה.

ניצה: זה החשבון. אם כדאי לי להתאמץ, כמה כדאי לי להשקיע?

כן, וכולי. אנחנו רואים את זה טוב מאוד אצל ילדים או אצל חיות, איך שהם עושים חשבונות מאוד כאלה פשוטים, קטנים. גם אנחנו, אם אנחנו מתעצלים בבתי ספר, בכל מיני מקומות. מאיפה זה בא? זה בא מזה שאנחנו לא רואים שכר, שלא רואים שכדאי. מספרים לנו על מה שאחר כך אנחנו, את זה אני לא יודע. אני במקום זה רוצה לרוץ עם החברים שלי באיזה מקום שם, וכן הלאה. לכן כאן זה עניין של החשיבות, והחשיבות היא תלויה בחברה בלבד, בסביבה. לא רק חברה, אלא סביבה. כי סביבה זה ספרים וסרטים, ואינטרנט, וטלוויזיה.

ניצה: מה שהסביבה מעריכה וחושבת שזה חשוב.

כל מה שסך הכל פועל עלי מבחוץ, זה נקרא "סביבה". במדיה הזאת בסך הכול משפיעה עלי, תלוי החשיבות שלי לכל דבר ודבר בחיים. הם מסדרים לי את הערכים, את סרגל הערכים, ולפי זה אני כבר מסתכל ומתייחס לכל דבר.

אורן: ניקח לדוגמה התפתחות קריירה, התפתחות מקצועית. יש הרבה אנשים שההתפתחות הזאת חשובה להם, אבל העצלות שלהם גוברת עליהם ואין להם מספיק כוחות להשקיע במשהו שעל פניו כאילו חשוב להם. איזה עצה היית נותן להם על מנת להתפקס בחיים ולקבל כוחות להתפתח?

עד כה כאילו ציירת, שכשיש חשיבות למשהו מסוים, אז יש כוח. אבל כאילו מהצד השני יש גם גורם אחר שכאילו פועל בדיוק בהפוך. אם חשיבות למשהו מסוים היא נותנת לי כוח כמו מנוע טורבו שדוחף אותי, ואז אתה אומר כמו שאני לדוגמה עושה שנים מאמצים במה שחשוב לי, ולא מרגיש לא עייפות ולא כלום. מצד שני יש כאילו מנוע שמכבה אותי שקוראים לו עצלות.

את זה יש בכל אחד. זו לא עצלות. זה דווקא הכוח הטוב שיש באדם, שאם לא היה כוח העצלות הזה, אז היינו עושם שטויות כל החיים. מה שהיינו עושם עם כדור הארץ שלנו, כבר מזמן את זה קשה לתאר.

ניצה: זאת אומרת, יש איזו מטרה לכוח הזה שכאילו מכבה אותנו?

זה דבר טוב מאוד. זה נותן לי עצירה ואומר תחשוב, האם כדאי לי לעשות, האם לא, מה יש לך בזה, האם אתה יכול לחיות כך או לא, מה יצא מזה שתרוץ, מה יצא מזה שתעשה? "שב ואל תעשה עדיף". זה כבר כתוב מזמן, חכמים אמרו. ולמה? כי כל הדחפים האלה אולי זה בא מהשטן? מה יש לי מזה?

זאת אומרת, המרץ הוא צריך להיות עם רסן טוב.

ניצה: כן, מרוסן. לא סתם לרוץ לאיזה מאמץ בלי להיות מחושב.

ממש כך. ואז אני צריך לבחור בין שני הנתונים האלו. גם המרץ וגם העצלות חייבים להיות אצלי תחת בירור, ביקורת, חשבון, והעיקר המטרה. האם המטרה היא כדאית, כדי שאני אגיע אליה? האם היא מצדיקה את המאמץ, כן ולא. זאת אומרת, גם עצלות, גם מאמץ, וגם מרץ הם צריכים להביא לי חשבון מדויק, עד איזה מאמץ כדאי לי להתאמץ, להוציא, להפעיל? איזו עבודה אני יכול כאן לבזבז קלוריות, ואולי לא? או שצריכים עוד לברר. האם המטרה באמת חשובה, אז אני מוסיף את המרץ שלי לחשבון. אבל סך הכול אני צריך לקבל חשבון, של מרץ פחות עצלות, שווה איזה סיכום כדאי.

ניצה: מרץ פחות עצלות שווה כדאיות.

כן. עכשיו כאן נכנסים בטח הגיל שלי, העייפות שלי, המחלות שלי, כל מיני בעיות פיסיות. וכל היתר זו חשיבות שאני מקבל מהסביבה.

ניצה: הסברת עכשיו נקודה מאוד חשובה, שאני בטוחה שגם הצופים שלנו מאוד מזדהים איתה. הרבה פעמים אתה נכנס באיזה התלהבות כלפי איזה משהו מסוים שאתה רוצה להשיג, ואתה אפילו מתחיל עם מרץ ומשקיע מאמצים, ואז פתאום איזה כוח מתחיל לעצור אותך.

הבנתי שצריך לעשות בירור. אבל יש נקודה מאוד מיוחדת שצריך לשים לב. האם באמת הכוח הזה שבולם אותי הוא דווקא מבקש ממני לעשות איזה תהליך של להתגבר ולהמשיך הלאה, או באמת לעצור. יש פה איזו נקודה שמאוד מבלבלת, וזה קורה הרבה פעמים.

קודם כל, "סוף מעשה במחשבה תחילה". מה אני רוצה להשיג. נגיד לפני חופש, אני רוצה להשיג בחופש הזה מקסימום תענוג מהנופש. אז אני לוקח כרטיס לשווייץ או לאיזה מקום, להרים, לאיזה כפר, ואז אני מטייל. את זה אני אוהב דרך אגב. ואז אני מטייל בהרים, ונוף, ועוד כאלה דברים, ולא רואה שום דבר חוץ מזה.

אז יש לי מטרה? יש. אני עושה אותה? מבצע. ממלא את עצמי? כן. זאת אומרת, הכול ידוע מראש, והכול שקול ומדויק. אם אני הולך על ביזנס ולא על חופש, אז כאן זה תלוי בספק. עם מי אני נמצא, מה הסיכוי, מה הסיכונים להצליח או לא להצליח, מה קורה אם אני לא מצליח, מה כן, איפה הביטוח לכל הדברים האלה, והפסד מקרן או רווח. בקיצור, כאן זו כבר בעיה. אבל בכל זאת צריכים לעשות חשבון, וחשיבות המטרה או גשמית או רוחנית, היא בעצם צריכה לתת לי את ההרכב העיקרי.

אורן: האם יכול להיות מצב היפותטי שאני מגיע להצלחות בלי מאמץ, בלי השקעת מאמץ?

עד כמה שאני מכיר את המערכת הכללית, אם אתה שואל בכלל. אין בלי מאמץ שום הצלחה בשום דבר, אפילו שנותנים לי איזה עיזבון מדוד עשיר, זה לא ייתן לי הצלחה.

אורן: האם המאמץ הוא תנאי להצלחה?

המאמץ הוא תנאי להצלחה. כי המאמץ הוא הכלי, החיסרון שבו אני ארגיש המילוי הנכון. ולכן רצוי לאדם להשגת המטרה שלו, להתאמץ כפי שהמטרה האמתית דורשת.

ניצה: שמעתי פעם פסיכיאטר שאמר, אם אדם כל הזמן נמצא באיזה תהליך של מאמץ מתמיד, אז הוא אף פעם לא נתקע. גם אם הוא ממש לא מתפתח, הוא לפחות לא מתדרדר. יש משהו במונח הזה של מאמץ מתמיד, מאמץ לשיפור שהוא עוזר לנו להתפתח. מדוע התנאי להתפתחות בחיים שלנו, הוא בעצם להיות כל הזמן באיזה מצב של מאמץ מתמיד.

זה לא מאמץ.

ניצה: אז מה זה?

זה יצירת החיסרון לאותה מטרה שאנחנו הולכים אליה.

אורן: אתה יכול להסביר במילים שנבין?

ניצה: כן, תסביר לנו, מה זאת אומרת?

נניח שאני רוצה להשיג משהו מיוחד, למה אני לא מקבל את זה מיד?. אז מסבירה לנו חכמת הקבלה, שזה מפני שאם אני אקבל את זה עכשיו מיד, אז אני בזה לא אדע איך נכון להשתמש במה שקיבלתי.

ניצה: יש פה איזה חוק מאוד מעניין.

כן, כי זה סך הכל הסיבה לָמה אני לא מקבל את הכל שנופל לי מהשמיים.

ניצה: זאת אומרת, יכול מאוד להיות מצב שאם קיבלתי אפילו משהו בקלות, אז אני לא אדע להשתמש בו ולהפעיל אותו נכון?

לא יותר מהקלות שהשקעת.

אורן: לא יותר ממה?

לפי המאמץ שהיא השקיעה.

ניצה: זאת אומרת, יש פה נוסחה נוספת שאני אוכל להשתמש במתנה שקיבלתי.

אין בטבע יכולת לייצר משהו בלי השקעה. "פרפטום מובילה", זו מכונה ללא אנרגיה כאילו, שמסתובבת. אין דבר כזה. זאת אומרת, אך ורק לפי ההשקעה אני אוכל ליהנות מהדבר. וזה לא חשוב שכאילו אחרַי יכולים אחרים לעבוד ואני אהנה מזה. לא ייצא לי מזה שום דבר. בסופו של דבר אפילו לא בגלגול הזה, בגלגולים אחרים. אבל הטבע זה מנגנון סגור, שרק לפי כמה שאני יוצר חיסרון שזה תלוי במאמץ שלי, רק לפי זה אני אוכל ליהנות מההישג, בלבד. אחרת לא.

יכול להיות שאני אקבל עכשיו מיליארד דולר, אני לא אוכל באמת ליהנות מהם, אלא לפי כמה שאני שייך לזה, השקעתי בזה במשהו. אבל לא שזה נפל עליי ואני נהנה עכשיו מזה עד סוף החיים. אני אוכל ליהנות, אבל זו לא תהייה הנאה. זו תהייה הנאה כמו איזה זבוב קטן שנהנה כשהוא יושב שם על איזו עוגה.

אורן: נגיד שהייתי רוצה את העיקרון הזה שהוא נשמע לי מאוד מאוד חשוב, ללמד את הבן שלי. איך הייתי יכול לחנך אותו שהוא לא ישמע, אלא ממש ירגיש את העיקרון הזה שעכשיו הסברת. איך מחנכים לזה שמאמץ זה לא דבר שלילי אלא הוא מקום הכרחי.

הכרחי לתענוג שמגיע. כתוצאה ממנו.

אורן: אז איך הייתי מלמד ילד כזה דבר? מאמץ הוא הכרחי לתענוג, אתה אומר.

כן. אם אני לא רעב, איך אני אהנה מהאוכל? בכל דבר אני צריך להשקיע כוחות. להשקיע כוחות, לא לסבול ממש. אלא אפשר להגיד שבכל זאת אני סובל, כי אני רוצה להשיג. תראה, למה בחיים שלנו אנחנו צריכים להתאמץ?

אורן: זאת השאלה.

ההורים שלי מאוד רצו שאני אהיה פסנתרן. קנו לי פסנתר והביאו לי הכל רק שאני אלמד. אני, כשראיתי שזו עבודה מכנית מהבוקר עד הלילה, שמונה שעות ביום זה מינימום, אפילו עשר שעות, אתה חייב להיות ליד הפסנתר. (אני מחקתי את זה) עד כדי כך שאני לא יכול היום שום דבר. והייתי מנגנן. לא, לא יכול. עד כדי כך אני דחיתי את זה. למה? כי ראיתי שאני צריך להשקיע בזה אלפי שעות, עשרות אלפי שעות, כדי להיות באמת. עם כל זה שהיו לי באמת נתונים טובים, אני לא יכולתי, לא יכולתי לעמוד בזה. המטרה הזאת לא הייתה חשובה לי.

ניצה: זאת אומרת נדרשת בתור ילד לעשות מאמץ בשביל משהו שההורים שלך רצו, אבל לא משהו שאתה רוצה.

כן. וכך זה עם כל מקצוע ומקצוע, עד שהגעתי לחכמת הקבלה. הייתי עושה את זה בקלות, איכשהו, גם לימודים באוניברסיטה, ואחר כך מה שמעניין. מה שכן, כשהגעתי לחכמת הקבלה עם השאלה של יסוד החיים, טעם החיים, כאן אין גבול, יום ולילה. זאת אומרת מאוד חשוב שזה יהיה מדחף האדם, במה שיש לו לפי שורש נשמה שלו. אז יש כאלה לאן שהוא הוא נמשך. צריכים, כמו שהוא שאל על הבן שלו, למצוא מה באמת הוא רוצה, לְמה הוא נוטה, ולפי זה "חנך נער על פי דרכו". ואז לפי זה להראות לו איך להתקדם נכון. אבל על פי דרכו. אחרת אתה שובר אותו, אתה מחייב אותו לעשות מאמצים לכיוון שהוא לא רוצה. אתה ממש מקלקל לו את ההתפתחות, שובר לו את הנשמה.

ניצה: שובר לו את הנשמה?

כן, כי אתה לו נותן לו למלא אותה בצורה שהוא רוצה, אפילו גשמית, אני כבר לא מדבר רוחנית. ואם יש לנער נטייה לדעת מה סוד החיים, מה טעם החיים, מטרת החיים, בשביל מה הוא חי. ובדרך כלל יש את השאלה הזאת תמיד בגיל צעיר, אז כדאי לו לפתוח את זה, "עד פתח לו" כמו שכתוב. וזה מאוד כדאי לעשות, מפני שבזה אתה נותן לו ממש אפשרות להגיע לאור החיים, למטרה הכי חשובה. ואז כמה שירצה בזה להיות, שיתקדם. וכמה שלא, תניח לו, שיתקדם עם משהו אחר. אז מה?

היו לנו כאלה שהיו גם כן מקובלים, וגם כן רופאים, וגם כן מדענים, והיו כאלה שהם לא, שלמדו חכמת הקבלה. אני רואה בתלמידים שלי, שהם באים, קצת לומדים ואחר כך הולכים. אבל יש להם כבר קשר. כבר יותר קל להם שוב לחזור לאותו המסלול ולהמשיך אותו בתנאים אחרים.

ניצה: אני רוצה להבין משהו מאוד חשוב. אני יודעת שבספורט כשאנחנו מפעילים מאמץ פיזי, אנחנו מפתחים שרירים. מה קורה, מה הן ההשלכות של נניח ילד מתבגר שלא אימץ בעצם את השרירים הפנימיים האלה, לא את השרירים הפיזיים, אלא את השרירים הפנימיים האלה של מאמץ לעבר הגשמה של משהו, השגה של משהו. מה קורה לו לאותו ילד?

קורה לו שאם הוא צריך מצד הפנימיות שלו, מצד הנשמה שלו, כבר להתפתח ולגלות בזה מערכת הטבע העליון, אז הילד הזה יצטרך הרבה להתאמץ, כדי בכל זאת להגיע לזה אחר כך במשך החיים. ויש בזה הרבה חשבונות.

ניצה: אבל נניח שהילד הזה לא היה רגיל במאמץ, איכשהו אולי כך גם סידרו לו תנאים של פינוק יתר. מה קורה באמת?

לא, לפי החיסרון, זה לפי החיסרון. פינוק יתר זה לא חשוב.

ניצה: זה לא פוגע במאמצים של אדם?

לא, יכול להיות שהוא חי במשפחה ענייה, ויכול להיות שהוא בן מלך, זה לא חשוב. אם יש לו את השאלה הזאת "בשביל מה אני חי", זה שייך לכולם, לגדולים ולקטנים, לא יכולים לבלבל אותו. לא. כי זאת שאלה שמגיעה ומתעוררת באדם מרמה אחרת ממה שאנחנו חיים, מרמה יותר גבוהה. ולכן כל אחד, מי שלא יהיה. אני ראיתי אנשים מאוד עשירים, מאוד חזקים, וראיתי גם את ההפוך מזה. וגם אלו לא רוצים ואלו לא רוצים, גם אלו רוצים וגם אלו רוצים.

אורן: אני רוצה רגע להתעכב ומעט להתבונן על משפט שאמרת קודם. "המאמץ הוא הכרחי לתענוג". האם חוץ מהמשוואה הזאת באופן כללי, יש פה גם מידות? זאת אומרת, מידת המאמצים שאני משקיע בחיים שלי, היא תשפיע על מידת ההנאה והתענוג שאני ארגיש כשאני אגיע אל היעד שאותו אני רוצה.

בטח.

אורן: למה?

כמו שכתוב "מתוקה שנת העובד" ומי שנהנה מלחמו שהרוויח, הוא יותר נהנה מזה. אם אני עבדתי קשה ואני הרווחתי סך הכל ללחם, לכוס חלב ופת לחם, זה יותר טוב לי, יותר חשוב לי, ואני נהנה מזה יותר, ממה שעכשיו תעמיד לפני איזה בשר ודגים.

אורן: למה?

כי אני בזה השקעתי, זה שלי. אני מרגיש שיש כאן חיסרון משלי, טעמים משלי. לא חשוב המאכל, חשוב עד כמה שהמזון הזה, או המילוי אם אפשר להגיד בכללות, הוא מותאם למה שאני יצרתי בתוכי מהמאמץ שלי. יצרתי בתוכי.

אורן: מה אתה יוצר בתוכך?

נניח כך. אדם שלומד מוזיקה ושומע איזו סימפוניה, כמה הוא נהנה. ולידו יושב אדם ששום דבר חוץ משירי ילדים בגן ילדים הוא לא שמע בחיים. הוא יכול ליהנות ממוזיקה הזאת? הוא לא יכול. הוא יכול להגיד, אבל לשבת עוד שעה ולשמוע? זה כבר די. וההוא יושב ו"תראה איזה אות ואיזה חלק ראשון של הסימפוניה והחלק השני. ותראה איזה. "אתה מבין? זאת אומרת, מי שחי את זה, מי שלומד את זה, מי שמשקיע בזה, הוא מייצר בתוכו כלים לתענוג.

אורן: המשפט האחרון שווה חיים בפניי עצמם, "מי שמשקיע בונה בתוכו כלים להרגשת תענוג".

כן.

(סוף השיחה)