למה נגזר עלינו להתאמץ כל כך בחיים? האם אפשר להגיע להצלחות בלי להשקיע מאמץ? מהו הקשר בין מידת המאמץ שהשקענו כדי להשיג משהו מסוים לבין ההנאה שנוכל להפיק ממנו? ומה לגבי העצלות, מהו מקומה בחיינו?
כדי להבין את הדברים לעומק, יש להכיר את המנוע שמפעיל אותנו מבפנים. הטבע שלנו הוא לרצות ליהנות כמה שיותר, וכמה שפחות לסבול. לכן כל פעולה אשר ממלאת אותנו בהרגשת תענוג מיד ברגע עשייתה או שהתענוג שהיא עתידה להסב לנו קרוב מאוד – פעולה כזו לא תורגש עבורנו כמאמץ. הרגשת מאמץ נוצרת כאשר התענוג רחוק מאתנו או שיש ספק אם נצליח להשיגו.
כאשר התענוג רחוק, מה יגרום לי להשקיע מאמץ? חשיבותו של אותו דבר נכסף בעיני. החשיבות לדברים מסוימים נוצרת בי בהשפעת הסביבה שבה אני חי. התקשורת, המדיה, המשפחה והחברים. כאשר משהו מסוים נחשב בעיני הסובבים אותי לחשוב ורצוי, אני שואף להשיג אותו ויש לי כוחות להשקיע. ככל שחשיבותו של אותו הדבר גבוהה יותר בעיני הסביבה, כך אכבד אותו יותר ויהיה לי יותר מרץ להשקיע בכיוונו.
מכאן עולה תובנה חשובה: אם רצוני להתמלא במרץ להשגת מטרה מסוימת, עליי להעלות את חשיבותה בעיני בעזרת הסביבה. לדוגמה, אם רצוני ללמוד רפואה, כדאי לי לעטוף את עצמי בסביבה שמעריכה מאוד רופאים. זה ייתן לי כוח ומרץ להשקיע בלימודים המפרכים. כלומר, העלאת החשיבות היא הדבר שעליו צריכים לעבוד ולא פיתוח מרץ. כשהדבר יהיה מספיק חשוב לנו, ממילא נתמלא בכוחות להשקיע בו.
עם זאת, כולנו חווינו מצבים שבהם מטרות מסוימות היו חשובות לנו מאוד, אך העצלות גברה עלינו. מה קרה פה? העצלות אינה סתמית, אלא חשובה מאד. היא גורמת לנו לעצור, מאלצת אותנו בעצם לחשוב ולברר אם באמת כדאי לנו ללכת אל אותה המטרה או לא. מה נרוויח מכך שנלך על זה? אולי הדחף שהתעורר בנו לעבר אותה מטרה בא רק לבלבל אותנו, ובסופו של דבר עלול להזיק לנו בחיים? את כל התהליך הזה אפשר לסכם בנוסחה פשוטה: מרץ פחות עצלות שווה כדאיות.
אבל למה בכלל אנחנו צריכים להתאמץ? למה דברים שאנו רוצים לא נופלים לנו כך סתם מהשמיים? מה היה רע לו היינו מקבלים מיד כל מה שרק נרצה? מסתבר שהמאמץ הוא מרכיב חשוב לרמת ההצלחה בחיים. אי אפשר באמת להצליח ללא השקעת כוחות ומאמצים. אם קיבלתי משהו בקלות, לא אהיה מסוגל להפיק ממנו את כל מה שטמון בו. ההשקעה שלי מכינה אותי ליהנות מאותו הדבר שאשיג, ורק בהתאם לגובה ההשקעה שלי אוכל לחוש ממנו הנאה. לדוגמה, אם ייפול לי לידיים פתאום איזה מיליארד דולר, לא באמת אוכל ליהנות מהם עד סוף חיי כפי שאולי אני מפנטז. תהיה זו הנאה מאוד מוגבלת, כמו זבוב קטן שיושב על איזו עוגה.
"מתוקה שנת העובד" נאמר בקהלת. מי שעבד קשה כדי להרוויח את לחמו הפשוט ייהנה ממנו יותר ממי שלא הזיז אצבע ולפניו שולחן עמוס בכל מעדני עולם. לא איכות המזון קובעת את גובה ההנאה שלי ממנו, אלא מה שאני השקעתי בעבורו.
המאמץ ממש בונה בנו כלים להרגשת תענוג והנאה. ללא השקעת מאמץ, לא נוכל לחוש באותו הדבר שהשגנו סיפוק ומילוי פנימי. מכאן עולה שהמאמץ איננו דבר שלילי אלא שלב הכרחי בדרך אל ההנאה והתענוג. השקעת מאמץ גורמת לאותו הדבר להפוך לשלי – השקעתי בו ולכן אני מרגיש בו צורך וטעמים משלי. ההבחנות האלה מגבירות את ההנאה והתענוג שלי.
כדי לחוש זאת קצת יותר, דמיינו לעצמכם את התמונה הבאה: שני אנשים מאזינים לאיזו סימפוניה קלאסית. האחד למד מוזיקה שנים רבות, והאחר לא שמע בחייו שום דבר חוץ מכמה שירים בגן הילדים. הראשון יישב ויתענג מכל רגע ומכל צליל, והשני לא יבין כיצד הוא יכול לשבת שעה שלמה ולשמוע את השעמום הזה.
לסיכום, על מנת להשיג כמה שיותר הנאה ותענוג בחיינו, כדאי שנבין איך מידת ההשקעה והמאמץ שלנו קשורה לכך. ההשקעה שלנו יוצרת בנו כלים המאפשרים לנו לגלות את ההנאה והתענוג הטמונים בכל דבר בחיים.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן, מייסד תנועת קבלה לעם, בתכניתנו
חיים חדשים 745 עצלנות ומאמץ - bit.ly/2aD90If