שיחה .1221.10- הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

heb_original_mlt_o_rav_2012-10-21_rawmaterial_haim-hadashim_n86

חיים חדשים

שיחות על בריאות- פחדים וחרדות

שיחה 86

אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום.

אורן: שלום לך ניצה מזוז.

ניצה: שלום.

אורן: אנחנו מדברים כאן לאחרונה על בריאות. אנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן גישה חדשה לבריאות שלנו, למצבי הרוח שלנו, לדברים שמפריעים לנו ולאנשים הקרובים אלינו בחיי היום יום. ובכל פעם אנחנו מתמקדים בנושא מסוים מתוך התחום הזה של בריאות, והנושא שבחרנו היום להתמקד בו הוא דאגות, חרדות, אני חושב שאלה דברים שכל אחד מכיר ברמה זו או אחרת מחיי היום יום שלנו. לפעמים זה פחות, לפעמים זה יותר, לפעמים זה מוגדר כמחלה, לפעמים זה סתם מפריע בחיים, לפעמים זה לא נותן להירדם בלילה, לפעמים זה יכול להגיע עד התקפי לב.

ואנחנו נמצאים כאן באולפן, רוצים לדמות מצב שבו ניצה ואני מייצגים בעצם קבוצה של עשרה אנשים, אנשים טיפוסיים שמייצגים לגמרי את הציבור הרחב, ניצה אולי תציג אותם בכמה מילים. ואנחנו בעצם נמצאים אתך בקורס שמפתח לנו מודעות חדשה לגבי הבריאות והמצב שלנו. ניצה, דאגה וחרדה, מי אתנו היום ומתוכם נכנס לתוך זה.

ניצה: יש אתנו כאן אישה בת 32, אמא לתאומים, היא סובלת מדופק מואץ, סובלת הרבה מהנושא הזה של דאגה וחרדה, זה תוקף אותה גם כנדודי שינה. גבר בן 45 עם משקל יתר. יש לנו גבר נוסף שהוא מהנדס בהייטק, סובל חמש שנים מכאבי גב שחוזרים. אישה בת 48 שסובלת מכאבי בטן חזקים, הכאבים האלה התחילו כתוצאה מזה שהיא גילתה שחברה טובה שלה חלתה בסרטן. יש גם שתי חברות נוספות שיש להן סימפטומים של אובדן תיאבון, חוסר חשק לאכול, אין אנרגיה. ועוד שני גברים צעירים שבעיקר מה שמטריד אותם זה שהם איבדו את החשק המיני, את החשק לעשות את הדברים הבסיסיים בחיים.

הנושא שלנו היום הוא נושא שאנחנו חשבנו עליו הרבה בינינו, בתוך הקבוצה, וראינו שמה שמשותף ממש לכולנו זה שאנחנו כולנו מודאגים עד חרדים, בכל מיני טווחים כאלה. וכששוחחנו על זה קצת אז הבנו שבעצם דאגה זה אומנם משהו מאוד טבעי שיש לכל אחד ואחד מאתנו בחיים, אבל אצלנו זה תופס את מירב המחשבות. זאת אומרת, רוב היום אנחנו עסוקים בלדאוג לדברים כאלה ואחרים. ואנחנו שמנו לב שבאמת כששוחחנו על כך שאנחנו נעשינו מודאגים מהחיים, החיים הפכו להיות משהו שממש מפחיד אותנו, מלחיץ אותנו. אז השאלה שלנו קודם כל איך הגענו למצב הזה שהחיים, מה שאמור להיות הדבר הכי טבעי, פתאום הפך להיות הכי מפחיד.

את זה אני לא כל כך מבין, אני לא כל כך מסכים לזה שחיים זה תהליך טבעי שצריך להיות כאילו נטול דאגות ובעיות. אם אנחנו מסתכלים על עולם החי, ואנחנו סך הכל התפתחות ממין החי, שם דאגה זה יסוד החיים. החיות כל הזמן נמצאות בדאגה על הקיום שלהן, על הקן שלהן, על המשפחה שלהן, על הלהקה, נגד אויבים, נגד שונאים, או איך לשרוד, איך למלא את עצמם כל הזמן, או איך לדאוג לצאצאים שלהן. אלה כל הזמן דאגות.

אנחנו חושבים שהציפור יושבת שם על העץ וכל כך יפה שרה, וכל כך יפה לה וטוב לה, למה אני לא כמוה באוויר צח ושמש ואנחנו לא מבינים את החיים שלהם, של עולם החי. וגם הצומח, אנחנו חושבים שזה קל אבל אלה חיים מלאי חרדה, דאגה ופחד כל רגע ורגע. פחד אינסטינקטיבי, שכל הזמן מחייב ואף אחד לא חופשי בזה, אלא כל הזמן כולם נמצאים בדחף פנימי של התוכנית של התפתחות וקיום ולשרוד, זה כל החיים. אז מי חושב בכלל על איזה תענוג? כל החיים הם ייסורים באמת.

אבל אנחנו, בני האדם, במקום למלא את עצמנו בתוכנית הבריאה הנכונה, לקחנו את האגו שלנו, שמתפתח בנו, כדי שדווקא על ידו נגיע למימד האדם, המְדבר, הדומה לטבע האינטגרלי הכללי, ולקחנו את האגו המופרז הזה שכל הזמן גדל וגובר בנו, לכיוון אחר לגמרי. שאנחנו רוצים על ידו ליהנות ולמלא אותו וכמה שיותר להוריד את הדאגות והחרדות וכן הלאה. וזה לגמרי ההיפך מתוכנית הבריאה.

זה דומה לחץ וקשת. שאני מותח קודם אחורה את החץ שבקשת ואז אני משחרר והוא עף קדימה. אז אותו דבר אנחנו עשינו עד כה בתוכנית הכללית של הטבע. אנחנו הלכנו אחורנית וכאילו פיתחנו אנושות יפה וטובה וכולנו נהנים. אומנם הדרך הייתה כולה ייסורים ואכזבות והרבה דם, כוח, סבל, אונס ומלחמות ללא סוף, אבל בכל זאת רצינו לממש את האגו שלנו לטובתנו. עד שאנחנו הגענו בסוף היום, למצב שאנחנו רואים שזה לא ילך כך. ומכאן והלאה אנחנו מתחילים כבר לשחרר את החץ מהקשת ושהחץ יעוף כמו שצריך.

אז קודם כל היחס הזה לחיים הוא לא טוב, לא נכון, ואנחנו נדע עוד מעט איך להתייחס נכון לחיים. נדבר על זה.

מהו הטבע שלנו? הטבע שלנו זה רצון ליהנות בכל מיני דרגות, ודיברנו על זה כבר רבות במסגרת של ההרצאות שלנו, השיחות שלנו. הרצון ליהנות הוא לא סתם שאני כל הזמן מתפתח כדי לראות סביבי ממה ליהנות, אלא הכוונה היא שהרצון שבי כל הזמן מתפתח לא בכמות, הוא מתפתח במיוחד באיכות. כי אני יכול בעצם במקום מאה גרם אוכל להכניס קילו, נכון, אבל בזה אני מוגבל. יש לי רק אוזניים, עיניים, ידיים, כמה אני מסוגל ליהנות? זה פחות או יותר מוגדר מצד הטבע, אלא מדובר על המילוי האיכותי. זה ההבדל, זה כל ההבדל. כשנכנסים למסעדה רגילה, נותנים לך אוכל פשוט ולפעמים הוא יותר טעים ויותר בריא מהאוכל שבמסעדת יוקרה ששם עומדים אחרייך חמישה אנשים ונותנים לך קצת בצלחת כי אתה הרי איש אינטליגנטי, וזה אולי לא טעים כל כך אבל מפואר. זאת אומרת איכותי, זה בעצם ההבדל.

הרצון לקבל שלנו מתפתח כל הזמן בצורה איכותית, הוא משתכלל. הוא מגיע מדרגת דומם לצומח לחי ולמְדבר וגם במין המְדבר לאדם. הוא מתפתח ונניח שניקח את מאה אלף שנה האחרונים, הוא מתפתח כך כל הזמן בצורה איכותית. זאת אומרת, אני הולך לרצות כל פעם למלא את עצמי במילויים איכותיים יותר. חכמה, מדע, תרבות, חינוך, חברה, וזה דוחף אותי להתפתח. אני לא מחפש אלף סעודות, סעודה אחת אבל מסוג אחר. אני לא מדבר שיהיה לפני תזמורת של אלף נגנים, אלא איכותי יותר. הכל איכותי. זה מה שאנחנו עושים. אז זה הרצון לקבל שכל הזמן מתפתח.

ברצון לקבל שמתפתח יש שתי תופעות. שתי התופעות האלה הם העיקריות, והן תענוג וייסורים. אם זה רצון ליהנות, רצון למלא את עצמו בתענוג, אז או שהוא מרגיש חוסר תענוג, לא מרוצה במשהו, או בכלל, ועד שאלה דברים נוראים שהוא מרגיש, ואו שמרגיש מילוי יחסי ועד שלם. אלה כל החיים שלנו, בין הרגשת הצרות, לבין הרגשת המילוי היפה. ודאי שאנחנו רוצים כל הזמן למלא את עצמנו. כל אחד לפי מצב הרוח שלו, לפי התנאים, לפי החברה שמעצבת בו כל מיני ערכים וכן הלאה. כך אנחנו מתפתחים, בזה אנחנו טרודים כל היום וכל הלילה. איך אני אוכל, איך אני ישן, איך אני מסתכל על כל דבר, איך אני מעריך אותו, הכל תלוי בערכים של הסביבה. זה נותן לי יחס לחיים, ודאי גם האופי המקורי שלי. אנחנו מסתכלים לפי זה על החיים שלנו, אנחנו מחפשים כל פעם משהו שדומה לרשימות שלנו, שדומה לגנים שלנו. זאת אומרת, אם אני רואה גבר או אישה אז מיד אני מסתכל עד כמה שהם דומים לי, מתאים לי למה שיש לי בִפנים. ולפי זה או שיש לי כלפיהם חיבה עד אהבה או שיש לי דחייה עד שנאה וכן הלאה. זה הכל תלוי בעצם ברשימות הפנימיות שלנו שנמצאות אצלנו, וכך אנחנו מבצעים את זה.

זאת אומרת, הרצון לקבל, ליהנות, הוא לא סתם גולמי אלא יש בו תוכנה פנימית איך להתפתח ויש בכל אחד "מחסן רשימות," נתונים, גנים, שהוא מחפש כל פעם בצורה של השלמה מה דומה לי ומה הפוך לי, מנוגד לי, ואז בהתאם לזה האדם תמיד נמצא בתנועות בחיים. פיזית אפילו, איך שאנחנו זזים, איך שאנחנו סובבים את עצמנו, איך שאנחנו מתייחסים, איך שאנחנו מדברים, מסתכלים ליוון זה או אחר, לכל דבר, זה בתת הכרה מנהל אותנו. וכל פעם אנחנו נמצאים בדאגה וחרדה איך אני ממלא את עצמי בצורה האופטימלית. החוק של המילוי האופטימלי זה, מקסימום למלא את עצמי במינימום השקעה.

שוב, יש כאן תנאים תורשתיים שנולדתי איתם, ישנם התנאים והערכים שקיבלתי מהבית, מהסביבה, מבית הספר, מגן הילדים, מהטלוויזיה ודאי, מהאינטרנט. ואז אני בסך הכל במכלול של כל התנאים הפנימיים האלה שנמצאים כולם בתוך הרצון שלי ליהנות, הולך ומסתכל איך אני ממלא את הרצון שלי שכל הזמן גם גדל, כל הזמן מקבל השפעות חדשות. ולכן חרדה בעצם, זה החיים הקבועים שלי, זה מצב בלתי פוסק בי להיות בחרדה. רק אנחנו לא מודעים לזה שאנחנו נמצאים בחרדה, כל כך אנחנו רגילים לזה.

וכשאני הולך וממלא את עצמי, משתדל למלא את עצמי, אז יש גם כל מיני מנגנונים להשלמה, איך לא להיות כל כך חרד, איך כשאני לא משיג את זה, זה לא נורא. גם פחות לסבול, זאת אומרת, לא כדאי לי לרצות דברים גבוהים שאני מאוד רוצה אולי, אבל יש סבל מאכזבה, זאת אומרת אני כל הזמן בודק אם כדאי או לא כדאי. כמו שכתוב "אין אדם חושק בבת מלך", כי היא גבוהה מדי, לא בשבילי. וכן הלאה. זאת אומרת, אנחנו כל הזמן מורידים את עצמנו לדרגות שאנחנו חושבים עד פה כדאי לי לדאוג, פחות מזה לא.

וגם יש לנו עיגולים סביבנו, עיגול הבריאות זה מאוד חשוב, הרגשה הפנימית שלי. יכול להיות שבריאות שלא יודע מה מתי, אלא האם זה נכנס בעיגול שאני מרגיש את עצמי. גם בעיגול הזה יש לנו הרבה מאוד השפעות חיצוניות, כמו שאמרת שיש לנו כאן שני גברים שסובלים מחוסר חשק מיני.

אז זה תלוי בחברה. אני יכול לחיות בצורה שקטה ויפה וטוב מאוד, ברוך השם אין לי את הטרדות האלה ואני חי יפה וטוב, אז אין לי, אז מה? אז אני לא צריך לרוץ. אני לא מקבל אולי איזה תענוגים, אבל גם אני ברוך השם לא צריך להטריד את עצמי בכל מיני מאמצים כאלה ואני במקום זה נח, קורא ספרים יפים, שומע מוסיקה, הולך לטייל.

דווקא למלא את הרצון הזה, המיני, לוקח מאתנו הרבה זמן, הרבה אנרגיה, הרבה כוח, עצבים והכל. ואדם שפטור מזה ט דווקא יכול להיות מאוד מאוד שמח, חופשי, ליהנות מהרבה דברים בחיים. אבל הכל תלוי בחברה עד כמה שהיא לוחצת עליו, ועד כמה שהוא מתחיל להיות בחרדה על זה שהם מדווחים שאצלם זה מקור החרדה.

אני דווקא הייתי מעביר להם איזה קורס פשוט שלא כדאי לטפל בחשק הזה, להגדיל אותו, אלא אולי ההיפך בוא נשקול האם אתה במקום זה יכול להרשות לעצמך עכשיו הרבה דברים ולהספיק במקום זה אלף דברים אחרים. אבל איך שלא יהיה זה רק לדוגמה עד כמה שחרדה יכולה להיות מלאכותית יחסית.

ניצה: כי כאילו היא נתפשת לא נורמאלית, לא תקינה, בגלל זה אולי.

אז מה? מה "לא תקינה"? אני עכשיו מזדקן יש הרבה דברים שאני כבר לא יכול להרשות לעצמי לפי הגבלות הגוף, אז מה לעשות? אבל אני במקומם מוצא את עצמי דווקא מסתפק באלה שיש ויכול להרשות לעצמי במקום זה דברים אחרים. אני פתאום מגלה דברים שקודם לא היו מעניינים אותי ופתאום אני מגלה שגם בהם יש ממה ליהנות ולא פחות מקודם וכן הלאה. הכל יחסי, כי הרצון לקבל של כל אחד הוא שונה. אחד נהנה ממוסיקה, השני נהנה מכדורגל, ההוא שומע קונצ'רטו, וההוא בשבילו זה הפועל תל אביב. וחוץ מזה בשבילו הסימפוניה שהוא שומע במגרש הכדורגל הוא "איזה רעש." אז כאן זה מאוד יחסי.

נחזור לחרדות ודאגות, זאת אומרת, חרדות ודאגות זה הרקע הקבוע של החיים שלנו. אדם כל הזמן נמצא בחרדות ודאגות. אפילו שנהנה, אז הוא נהנה מזה שעכשיו יש לו פחות חרדות ודאגות, שכאילו לא נמצא ברמה שכל הזמן חושב על זה. אבל אין כמעט איש כזה שנמצא בהרגשה כזאת. וכל שכן, בכלל אין יצור, נברא, אין ברייה שמרגישה את עצמה חופשית מדאגות וחרדות, כי אחרת היא לא ברייה, כי כל הבריאה זה רצון לקבל. זאת אומרת, רצון למלא את עצמו. אם יש דבר שאני יכול להגיד כמו במחזה "פאוסט" "מאת גתה, הרגע זה, יותר מזה אני לא צריך." אין דבר כזה בחיים. אלא אם כן זאת אשליה שעוד מעט עוברת אנחנו כבר מכירים את זה ויודעים.

לכן השאלה שלנו היא כך, איך להביא את האדם לחיים כאלה שהוא ירגיש את עצמו בהתאם לטבע שלו, היינו התורשה, ובהתאם לסביבה שנתנה לו, שעיצבה בו כל מיני הרגלים וערכים, וגם בהתאם לשינויים שעכשיו הוא מקבל כל רגע ורגע מכל מיני כלי תקשורת, ומבחוץ שהוא צריך את זה ואת זה ועוד כל מיני דברים. וחרדה על הביטחון, על המשבר מחוסר אוכל, מחוסר אוויר, ממה שיהיה, מחום או קור כתוצאה מהתקררות או התחממות כדור הארץ, ועוד הרבה דברים.

איך אדם מביא את עצמו למצב שהוא מאוזן, שהדאגות והחרדות שלו נמצאות ברמה כזאת, שמצד אחד הן נמצאות, ואז הוא מממש את עצמו בצורה נכונה, כי בלי דאגות וחרדות הוא נמצא ללא תנועה, זה מפעיל אותנו בכל קומת הקיום שלנו, בפיזיולוגיה ובמכאניקה של הגוף והקיום והקידום וכל דבר. אבל מצד שני שיהיו מאוזנים, מכוונים ביניהם ומסודרים בצורה כזאת שאני אסתדר איתם ואתקדם בצורה הנכונה.

מה זאת אומרת? נניח, אישה, אמא, דואגת לכך שהיא צריכה לבשל אוכל בבית, ולחכות לילדים שיבואו מבית ספר, וגם במקרה שהם באים לפניה היא חושבת מה יהיה בבית ואיך הם יסתדרו, וגם לגבי בעלה היא דואגת מתי הוא בא, ואולי היא בעצמה לא מרגישה טוב, ומה יהיה עם כל אחד מבני המשפחה, ועוד דברים. ויחד עם זה היא הולכת לעבוד, נשים בימינו כולן עובדות. כלומר יש לה איזו רשימת דאגות ובעיות?

ניצה: נכון.

במיוחד זה כך אצל אישה. ובסופו של דבר, היא מחזיקה את הכול בתוך עצמה והיא מסתדרת איתם. וחוץ מזה נניח שבעבודה היא עובדת כמזכירה או בעוד תפקידים, אז יש לה אלף ואחד דברים שהיא מתרוצצת לעשות. אז איך אנחנו בעצם יכולים להביא את האדם, אישה וגבר לאיזון. גברים שורדים פחות בכך, זה ברור לנו, לאישה יש יותר כוח לשרוד בין אלפי מקורות של דאגות ופחדים וחרדות, אבל איך בחברה שלנו אנחנו נותנים לכל אחד ואחד תמיכה כזאת, שכל אדם וחוה מרגישים את עצמם בצורה מאוזנת.

"נוח וטוב" נקרא כשיש לאדם דאגות, חרדות, פחדים בדרגה כזאת שהוא מחזיק את עצמו. ולא שלא אכפת לו והוא זורק את עצמו על הידיים של החברה, של הציבור "תטפלו בי". או לא אכפת לי אם תטפלו בי או לא תטפלו, אני לא מטפל בעצמי והולך לשכב ברחוב, כמו שיש כאלה שחיים ברחוב. אלא שיש לו מספיק בעיות ודאגות להחזיק את עצמו כמו כל אדם בחברה נורמאלית, לטפל בעצמו, לבנות משפחה, לתת לילדיו קידום בחיים ולהמשיך ככה מדור לדור. וגם בנוסף לכך שהוא ירגיש את עצמו בטוח, נוח יחסית, וטוב. זאת אומרת, באיזו נקודת איזון ממוצעת כזאת, ניטראלית, לא יותר ולא פחות, שהיא מחזיקה אותו. וזה נקרא בעצם "נקודת הבריאות".

אם כך אנחנו צריכים לחשוב במה בעצם זה תלוי. מתוך המחקר שלנו אנחנו רואים שזה תלוי לגמרי בידי החברה. השפעת הסביבה על האדם כאן שולטת עליו במאה אחוז. ואם אנחנו היינו יכולים לסדר את החברה בצורה כזאת שבמקום תוכניות אימה בטלוויזיה, במקום כל מיני דברים מפחידים, שהם מלאכותיים. אני לא אומר על האמת שבחיים שאנחנו מנתקים אותו מהחיים, ולא מספרים לו שום דבר רע.

ניצה: כמו חדשות.

חדשות זה בסדר, אבל חדשות נורמאליות, תלוי איך לסדר את החדשות. ושאנחנו נסדר את זה בצורה כזאת שאדם יהיה ניזון מהסביבה, מהחברה, מהחיים, מכדור הארץ, מהיקום, מכל מה שיש, כך שהוא יקבל מידע נכון, מאוזן, והאינפורמציה תזרום אליו בצורה חופשית. אבל בלי שאנחנו נעוות אותה בכלי תקשורת, כי אנחנו רוצים לעורר אותו, להביא לו חרדות, להביא לו כל מיני עיוותים, למשוך את תשומת הלב שלו על ידי איזה מין תופעות מלאכותיות שאנחנו יוצרים. אם אנחנו היינו כך מייצבים את הסביבה, אז אני חושב שוודאי היינו נפטרים מהכל

אולי לא בדיוק מהכל, כי נדמה לנו שיש בעולם שלנו תופעות, שאיך נוכל לעזוב אותן? איך אנחנו יכולים לא לדבר על צונאמי, על הוריקנים, על המלחמה שיכולה להיות? אני חושב שאם היינו מרגיעים את החברה, היינו נפטרים גם מהם, גם מההוריקנים, גם מתופעות הטבע בדרגות חי, צומח ודומם, וגם מהדאגות במין האדם.

זה כמו ילדים שמתחילים להתקוטט זה עם זה, ואז הם מתחממים וכל אחד מחמם את השני. אם זה היה נמצא בסביבה יותר רגועה, לא היינו מתחממים, ולא היינו יוצאים למלחמות. אני חושב שבזה אנחנו היינו גומרים 100% מהבעיות שלנו, מהחרדות ופחדים וכל מיני האיומים בהרגשה, עד הפעולות בשטח, גם באופן כללי ופרטי, בחיי האדם הפרטי, ובחיי המדינות והעולם כולו.

זה הטיפול הנכון ביותר והבטוח ביותר. כי כל פעם שאנחנו לא מאזנים את החברה ורוצים לתת להם איזה תרופות, זה סך הכל כדי להרוויח מהתרופות. כדי כל הזמן למרוח לאדם משהו על הרגל, אבל כל הזמן הוא צריך לקפוץ מאבן לאבן, דרך המכשולים, ועוד פעם ועוד פעם לשבור אותה או לדפוק אותה.

לכן כל הטיפולים שלנו הם לא מועילים, ולא יועילו, מפני שהשפעת הסביבה השלילית היא כל כך גדולה ועוצמתית בימינו, שכל התרופות לא יכולות להועיל. אנחנו לא יכולים לעשות דבר, אלא אם כן נשתיק את האדם, ניתן לו סמים, נחתוך לו משהו מהאוזן, מהעין, זאת אומרת שלא יראה, שלא ישמע. אנחנו נצטרך לנתק אותו מהחיים, או שהוא ינתק את עצמו בעצמו. ואז הוא ישתה אלכוהול, וייקח סמים, ולא ירצה לשמוע את העולם, וילך לאיזה אי בודד. או שהוא יקח תת מקלט ויתחיל להרוג את כולם כי הוא לא יודע. החברה מביאה בעצמה לכאלה תופעות. שאדם כבר לא יודע, הוא שונא את הסביבה שלו שמביאה לו כל כך הרבה מקורות הטרדה.

אז לכן אני בטוח שכאן זה מקור הבעיה ומקור הפתרון שלה. אנחנו לא יכולים לשנות את הרצון שלנו. כמו שאמרנו בתחילת השיחה, האדם כל הזמן מתפתח בצורה איכותית, הרצון שלנו מתפתח. זאת אומרת, הוא יהיה יותר ויותר רגיש לתופעות חיצוניות. פעם לא היה אכפת לנו מכך שמשהו שם מצפצף, מישהו שם צועק, המפריע הוא רחוק, מה אכפת לי מה קורה ברחוב הסמוך.

היום אכפת לי מה שקורה בקצה העולם, ההפוך ממני, כי זה תלוי בי, אני שייך לזה. זה משפיע עלי. וכך אנחנו צריכים היום להבין את סיבת הדאגות, החרדות, הפחדים, חוסר ביטחון, חוסר אונים, והאיומים. ולא כדאי לנו להתחיל לדבר, אם הכל דמיוני או יש בזה אמת או לא, זה לא חשוב, חשוב לנו איך שהאדם מרגיש. והוא ירגיש אותם יותר ויותר, אפילו שאין בהם שום הצדקה.

האדם ירגיש יותר. ואנחנו צריכים להתחשב רק בהרגשה שלו. זה הכל מאוד אינדיבידואלי, אישי, הכל תלוי באדם עצמו. אז אנחנו צריכים להבין שכמה שאנחנו עוד ועוד נתקדם אנחנו נרגיש חוסר אונים בלטפל בחרדות, בפחדים, בייאוש, שזה יהיה המקור לכל הבעיות שלנו. בפרט בעיות הרפואיות, בריאותיות, כי אם הרצון לקבל זה היסוד של הטבע שלנו, אז ודאי שכל המערכות גופניות תלויות בזה.

ולכן אנחנו צריכים לראות בזה את המקור של כל המחלות. לא מחלות פסיכוסומאטיות, אלא גם מחלות פיסיולוגיות, בכל מערכות הגוף. ולכן כל עוד שאנחנו לא נפתור את הבעיה הגדולה הזאת, ההשפעה השלילית של הסביבה על האדם, אנחנו לא נראה אדם בריא, אלא מדור לדור ובכל דור ודור אנחנו נראה אותם סובלים יותר ויותר.

ויחד עם זה נראה עד כמה אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם התופעות. כי התופעות שתבואנה תהיינה גבוהות יותר ויותר ברמה. זה לא שכואבת הרגל, יש בעיות במערכת הדם, במערכת הלימפה, קצת בלב, יש לו פתאום רעידות וכד', אלא אנחנו נראה בעיות מרמות גבוהות יותר ויותר במערכות הגוף ובמערכות הנשמה. זאת אומרת, במערכות של העצבים ובמערכות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות. אנחנו נראה יותר ויותר אנשים שהם יהיו גבוליים בין הבריאים והחולים לפי הגדרת הפסיכיאטריה, ואפילו יותר ויותר תופעות פסיכיאטריות.

כמו שכך זה כבר עכשיו. אפשר לשאול מומחים, והם יגידו לנו שגם עכשיו כעשרים עד שלושים אחוז מהאנשים שמסתובבים איתנו ברחוב, הם מוגדרים כחולי נפש, רק כאלה שהם לא מזיקים, לא מאיימים על הציבור, הם כאלה שיכולים להיות בינינו. אחוז האנשים הללו יגדל. כי הרצון לקבל שלנו לא נמצא רק בחרדות שאנחנו מודעים אליהן, אלא גם בתת חרדות, שאנחנו שומעים מאיזשהו מקום וזה עובר דרכנו, כאילו שאנחנו לא שמענו ולא ראינו, בכל זאת זה הכל נמצא בפנים ועובר במערכות שלנו ומקבל שם עיבוד ואחסון, ואנחנו חיים בזה, בכל מה שאנחנו סופגים מהסביבה.

אז יוצא שהמערכות הטבעיות שלנו לא מסוגלות להתמודד עם כל כך הרבה בעיות יומיומיות שמתקדמות ומתרחבות. אנחנו יודעים, שכאשר אדם יוצא לחלל, לאיזו משימה מיוחדת, שדורשת ממנו כוח התמדה מיוחד נגד צרות, בעיות, חרדות, פחדים אז לפני כן הוא עובר טיפול מיוחד, התעמלות ועוד, הוא עובר הרבה מאוד הכנות. וגם אחרי שהוא מיצה את המשימה, הוא הולך לנוח ולחזור לחיים הרגילים שלו ונכנס לטיפול מיוחד.

כל החיים אנחנו נמצאים בעצם במשימה כזאת, במרוץ לשרוד, ולכן וודאי שזה יוצא לנו בהתפרצויות של תופעות כאלה.

ניצה: כשדיברת, ניסיתי להיזכר בתקופה שהייתי ילדה, צעירה יותר. ובעצם נזכרתי, שהדאגות תמיד היו, אבל כאילו עכשיו ההרגשה היא שהדאגה באוויר, היא נמצאת כאילו בכל מקום. זה משהו שאתה לא יכול להימנע ממנו. וניסיתי להבין מתוך הדברים שלך את הקשר בין האדם שדואג שיהיה לו טוב, שרוצה ליהנות כמו שאתה אומר, לבין החברה שדווקא התפתחה ולכאורה כאילו נראית יותר מתורבתת.

לא.

ניצה: אז מה קרה?

החברה נעשית יותר גרועה, יותר אגואיסטית. אני רואה אפילו על הילדים בגן ילדים, איזה תחרויות יש להם. הם כבר חכמים, בגיל שלוש ארבע הם כמו שקודם היו בגיל שמונה, תשע. אם פעם ילד היה זקוק לחברה מגיל שש, שבע וכן הלאה, היום בגיל שנתיים שלוש הם משחקים זה עם זה. הם כבר מבינים, יש להם יצרים חברתיים, הם כבר מסתכלים זה על זה, ויש תחרויות למיניהן. ובבית ספר אנחנו יודעים איזה חברה תחרותית יש, תחרות על מי מלכת הכיתה, מי הגיבור ועוד. זה נורא. זה לא היה כך לפני חמישים שנה, מאה שנה, הילדים היו יותר פשוטים. היום זה כך, עם כל מה שהם רואים דרך המסך.

אז הם כבר רגילים, נדמה לנו כאילו שהם רגילים, אבל הם כבר סוחבים איתם מבית ספר, אפילו מגן הילדים, אבל בעיקר זה מבית ספר, מכיתות ג', ד' וכן הלאה, כאלה מתחים, עיוותים פנימיים, התרשמויות נוראות, שהם חיים בתוך זה מעוותים. ממש חבל על הילדים. והם עצמם לא יכולים לעשות כלום, ואנחנו לא יכולים לעשות כלום אם אנחנו לא נשנה את החברה בכללות, שזה ישפיע גם עליהם. צריך לשנות את הכלי התקשורת. זה צריך לשנות את השפעת הסביבה הכללית על כל אחד, כולל על הילד.

הילד סוחב מהגיל הקטן ביותר את השפעת הסביבה השלילית והיא כל הזמן ממש מצטברת בו יותר ויותר. וההצטברות הזאת היא ודאי היסוד של כל המחלות, כל הבעיות. ובסופו של דבר אף אחד לא נהנה מהחיים. אז להגיד שאדם נולד לחיים רגועים, מהשפעת הסביבה כזאת זה בלתי אפשרי. אלא מי שעוד מצליח לחיות אי שם באיזה כפר רחוק, אז גם החיים שלו הם בהתאם לזה. זאת אומרת, כפי שדיברנו בתחילת השיחה, את התפתחות האגו שלנו במקום לקחת אותו לכיוון הטוב, לקחנו אותו לכיוון הרע.

היום אנחנו נמצאים במצב שאנחנו מתחנו את החץ עד הסוף ועכשיו צריכים לשחרר אותו וללכת לכיוון הפוך. אנחנו הגענו למצב שנמצאים במשבר. כל אותה החברה, השפעת הסביבה, שאנחנו פיתחנו בצורה שלילית, משפיעה על כל אחד ואחד מאיתנו השפעה נוראית. אנחנו היום נמצאים בחשבון נפש, כי אין לנו ברירה. אותה השפעת הסביבה היא שהביאה אותנו למצבים כאלה, למשבר הכללי.

לא במשבר פסיכולוגי או משהו ביחסים בינינו, אלא היחסים האלה התחילו להשפיע על החיים החומריים שלנו. וזה שהעולם נכנס לעיגול, למערכת אינטגרלית, שכולנו תלויים וקשורים זה לזה, כאן אנחנו מתחילים סוף סוף להיות מודעים לזה שהשפעת הסביבה על האדם, על כל אחד מאיתנו, והסביבה זה אנחנו וכל אחד מאיתנו בתוך הסביבה, כי הכל פתאום נסגר במעגל אחד, בכדור אחד, אז אנחנו מתחילים לראות שכאן יש לנו בעיה. אם אנחנו רוצים חיים טובים אנחנו צריכים לשנות את השפעת הסביבה.

זאת אומרת, החינוך שלנו, התרבות שלנו, היחס בינינו, זה בעצם מה שמקלקל את החיים. כשחיים בתלות ההדדית, אין ברירה. זאת אומרת, לאיזה כיוון אנחנו צריכים להשתנות? לכיוון היחס הטוב. יחס טוב זה לנקות את עצמנו מכל ההשפעות הרעות, למשל את כלי התקשורת. זה להשתדל ללמד את האדם לחיות חיים טובים, "ואהבת לרעך כמוך". זה להשתדל להביא שיטות נכונות לבני זוג, לחיי משפחה, לחיי שכנים ולחיי חברה. שהחינוך יהיה חינוך אינטגרלי בבתי הספר. כל אחד חייב לקבל חינוך. שמערכת החינוך לא תהיה מערכת השכלה אלא באמת מערכת חינוך, שתבנה את בני האדם, שתבנה את החברה.

בעצם אם היינו מעבירים דרך בית הספר הנכון את כל בני האדם אז היינו מקבלים בעוד דור אחד, דור חדש שהיה לפחות חי נכון. הם ולא אנחנו, בסדר, אבל לפחות ככה. הכל תלוי בבית ספר, איך אנחנו מעמידים את הדברים האלה נכון. אם נדאג לזה, החיים ודאי ישתנו. וגם היחס שלנו לאקולוגיה, היחס שלנו לכל המערכות שאנו תלויים בהם, המערכות הכלכליות, חברתיות למיניהן. אז ודאי שהכל היה משתפר. הכל תלוי בחינוך. על ידו אפשר לשנות את השפעת הסביבה על האדם.

ואז כל התופעות האלה, של החרדה והפחד, לא היו מופיעות. האדם היה מתקדם בחיים שלו כל הזמן בהרגשת הפחדים, חרדות, למלא את עצמו אבל במידה כזאת שזה היה מפתח אותו. היה קצת נמצא ברעב ותיאבון לעומת הארוחה, המילוי שמקווה לו. הוא היה מרגיש מינוס, קצת חסר לי, קצת אני חרד, קצת אני רוצה, קצת אני משתוקק, אבל אני רואה על ידי מה אני יכול למלא את עצמי.

שתמיד תהיה הרגשת הרעב יחד עם התיאבון ויחד עם האפשרות למלא את עצמו. ככה זה החיים. זאת אומרת, אנחנו חייבים להרגיש איזה חוסר, אבל לא בדרגת החרדה והאיום והפחד אלא בדרגה כזאת שזה ימשוך אותי למילוי הטוב, היפה, האפשרי.

ניצה: אתה קשרת בין דאגה ותחרות, ואני מאוד מזדהה עם זה, כי אני יודעת שכולנו, נמצאים באיזו תחרות, כאילו כל החיים זה סוג של תחרות. ההרגשה היא שאנחנו נמצאים באיזה מרוץ כל הזמן ושאנחנו כאילו לא יכולים לפרוש ממנו.

זה האגו שדוחף אותנו. אבל תלוי בחברה באיזו צורה אנחנו מממשים את זה. אנחנו לא צריכים להרוס שום נטייה שיש לנו.

ניצה: אז איך עושים תחרות טובה? מה זה תחרות בריאה, איך עושים את זה?

תעשי תחרות מי יותר עוזר לשני, מי יותר אוהב את השני. מי יותר מחייך, מי יותר עושה מצב רוח טוב. זה הכל תלוי בחברה, איך היא מעלה את הערכים האלה לעומת ערכים אחרים. אבל היא צריכה לשמור, לא להרוס את האדם. לא לתת לו אפשרות לבטל את עצמו. תחרות בספורט, תלוי עד איזו דרגה, זה טוב. תחרות בפעולות בריאות, בפעולות המועילות לחברה. שתהיה תחרות, כמה אחד מועיל לחברה לעומת השני, זה טוב מאוד.

אנחנו צריכים לחשוב על המילוי של כל הדברים האלה שלא נשאיר אותם ככה. אפילו לשחק קלפים, לשחק במשהו. כל הלאס וגאס הזה, שיישאר, אבל בצורה בריאה, בצורה טובה. אני הלכתי לשם בכוונה לראות את זה. ראיתי את הדברים האלה מהצד, איך שזה בנוי ואיך אנשים מכורים לזה. זה דחף טבעי בתוך האדם, כי סך הכל אנחנו מדרגת החי.

זה שאנחנו הולכים ביער לתפוס מישהו, להביא הביתה חתיכת ממותה וכן הלאה, רואים שאנשים נמצאים שם. גם בתחרות עם עצמם וגם בתחרות עם משחק. אנחנו צריכים לתת את זה לאדם, אבל שזה יהיה המועיל. זה כל העניין.

ניצה: אז מה אנחנו עושים עכשיו, בתוך הסדנה הזאת, משהו פרקטי. כי אתה מדבר באמת על שינוי החברה, איזו השפעה יש לי על החברה?

אני רואה שדווקא עושים פעילויות, סדנאות למיניהן, פסיכולוגים עושים את זה. הם מביאים את האנשים, בונים איזו חברה קטנה, שיתמכו זה בזה, שישפיעו זה על זה. זאת אומרת, הם בונים איזו חומת מגן, איזו חומה קטנה שבתוכה אנחנו נקבל הגנה, כמו תינוק, הוא תלוי באימא, אז את כל יתר העולם הוא לא מקבל כמאיים, כי יש לידו משהו שמגן עליו.

אותו דבר כאן. אנשים באים, הם כמו חיות קטנות, שמתקבצות באיזו קבוצה, כל אחת מתכנסת עם השנייה כמה שיותר צמוד, ואז הן מרגישות את עצמן יותר בטוח. אותו דבר אני רואה שכך פועלים כל המטפלים בפסיכולוגיה. הם מארגנים קבוצות, בתוך הקבוצה בונים סביבה, עד כמה שהסביבה הזאת משפיעה על חברי הקבוצה, וכך הם עושים. ומשאירים אותם שהם יהיו בקשר ההדדי, שיתקשרו ביניהם, שיטפלו ביניהם. וגם יבואו שוב לטיפול. יש בזה גם עניין כספי, אבל חוץ מזה, ככה זה פועל. בצורה טבעית אנשים רואים שכך הם יכולים להירגע.

תסבירי לי, בשביל מה אני צריך מדינה, בשביל מה אני צריך כל מיני מנגנונים שאני בונה לעצמי כדי שיגנו עלי? זה אותו דבר, כך הטבע כולו. האטמוספירה שלנו, השדה המגנטי של כדור הארץ, זה הכל מערכות מגן. אז אדם צריך עכשיו מערכת מגן חזקה מאוד נגד השפעות שליליות נפשיות.

ניצה: תסביר את זה קצת יותר, מה זו מערכת מגן. כי אני מרגישה שזה בדיוק מה שאני צריכה.

מערכת מגן נגד השפעות שליליות שהאדם מקבל מהסביבה. יש לנו היום מקור איום גדול מאוד, מקור הטרדה גדול מאוד, שזו הסביבה. אני רואה אתמול בטלוויזיה, הבחור הרג את הבחורה, או ההיפך, הרגו אותו. האבא אנס בת. בבית ספר כך וכך מתקוטטים. פושע אחד, הרג את הפושע השני. המדינות מתקוטטות. אלו יוצאות לרחובות ושוברות חלונות ראווה ובכלל הורסות שם הכל. אלה שסובלים באפריקה עוד מעט יבואו לאירופה לאכול אותה ועוד ועוד.

אני מסתכל על העולם, אני משתגע. לפני שאני הולך לישון, ככה להשתחרר ממתחים ולנוח, אני מסתכל על החדשות. האמת, אין דבר יותר על טבעי, איך יכול להיות? הילד, לפני שהוא הולך לישון, אימא מרגיעה אותו, מגיעה אליו, מנשקת אותו, משכיבה אותו במיטה, מכסה אותו בחום. יושבת לידו קצת. שותים חלב לפני שינה, כי זה מרגיע. ועוד כל מיני דברים.

כאן אנחנו רואים חדשות, איך אחרי זה אדם יכול להירדם, כל הדברים האלה הם כמו סרט חוזר. איך יכול להיות שלא יהיו לנו בעיות פסיכוסומאטיות, חרדות, פחדים, ייאוש, איום מהסוג שאת אומרת? עד שמגיעים למחלות לא רק פסיכולוגיות אלא פסיכיאטריות. וכבר נעשה מהם שיבוש מוחי עמוק.

ניצה: אז מה זה ערכת המגן הזו נגד השפעות שליליות?

ערכת מגן צריך לבנות רק על ידי הסדנאות, על ידי שולחנות עגולים למיניהם, לבנות מין מגן של חברות קטנות שהן יהיו כחומה לכל החברים שמתבצרים מאחריה, והם ממש ניזונים מהשפעה יפה וטובה. אני יודע על המורה שלי, רב"ש. הוא שמע את החדשות דקה או שתיים, הראשונות. אני הייתי חייב להדליק לו רדיו, והיה שומע, בתחילת השעה, חדשות. אם כתוב, "חבר הכנסת זה וזה, אמר," אז אני הייתי צריך מיד לכבות, כי כבר אין מה לשמוע. אם מזה מתחילים חדשות, היתר יהיה עוד יותר גרוע. אם מדברים על משהו חשוב אז הוא שומע דקה או שתיים, כל היתר לא שומע.

מה שהוא אהב לשמוע, לא מהרדיו אלא בכלל בחיים חוץ מהמקצוע שלו, זה בדיחות. איפה שיש הברקה טובה, שמסובבים דבר והיפוכו ופתאום זה נראה מצחיק, היה מאוד מרוצה. ואז הייתי מספר לו, והוא היה מאוד מרוצה. כי מזה אתה נח. תמיד אנחנו נמצאים בלחץ של הבעיות שהן בלתי פתורות. בבדיחה בדרך כלל מביאים שני דברים הסותרים זה את זה ופתאום על ידי הצחוק, על ידי איזה עיוות, אתה פותר אותם.

זה מה שאני חושב. זאת התרופה היחידה, חוץ מהסביבה, בנוסף לסביבה, שיכולה להיות מאוד מועילה לכל מקרי החרדות והפחדים שאנשים סובלים.

ניצה: אני רוצה להבין. אמרנו לבנות את ערכת המגן. יש פה איזו חומה.

חומת מגן, שאנחנו בונים קבוצות. בתוך הקבוצות אנחנו בונים את השפעת הסביבה של הקבוצה על אלה שנמצאים בה. שם לאט לאט, לא רק אחד מהמשפחה אלא משפחות שלמות עם הילדים, ואנחנו מידי פעם צריכים לעשות, נגיד פעם בשבוע, לכל קבוצה סדנה וקצת דיבורים, קצת הפעלה.

הם גם מתקשרים באמצע השבוע, וגם שיהיה להם איזה רדיו מפה לאוזן, שהם נמצאים בחדשות טובות מה שנקרא ובבדיחות. יותר טוב בדיחות, בלי חדשות בכלל.

ניצה: אתה אומר, שהומור זה סוג של תרופה לדאגה ולחרדה.

זו תרופה גדולה מאוד.

ללמד את האדם בהרצאות שלנו, בשיחות שלנו, איך לסנן את הדברים. אחרי שהוא מקבל תמיכה מהסביבה הקטנה שלו, שארגנו לו, איך הוא יכול פשוט לנתק את עצמו. לא לסנן. הוא שומע מאה אחוז את גלי הזבל האלה שמגיעים אליו מהעולם הגדול, אלא שהוא מנתק את עצמו. מנתק את עצמו, זה "לא חשוב", וזה "לא צריך" וכן הלאה. כמו שעשיתי ליד המורה שלי.

ניצה: איך הוא לומד באמת מה לסנן? הוא לא מנסה לפתח איזו הקשבה סלקטיבית? מה הוא עושה בעצם, איך הוא מסנן?

הוא כבר יודע ממה הוא מקבל, אילו תופעות. אז שינתק את עצמו, קצת מכאן, קצת משם. דברים הכרחיים לחיים שלי אני שומע, מה ששייך לעבודה, אבל מה שלא, אני לאט לאט מנתק. ממלא את האוזן שלי, את הרצון שלי במקום האיום הזה, אימה וכל הדברים האלה, ממלא את זה בבדיחות, במשהו.

גם עכשיו, אם אני נמצא באיזה מצב שאני כבר לא יכול לקרוא או שאני לא יכול ללמוד ולא לישון, לנוח, אז אני אוהב לשמוע או לראות משהו. זה בדרך כלל קומדיה או טבע, או משהו מצחיק. אבל מצחיק בצורה מכובדת, יפה. למה לא? לא שאני בזה נראה איש לא רציני. כי כל החדשות וכל האימה הזאת וכל הלחץ זה, מישהו מייצר בכוונה כדי להשפיע עלינו. וככל שהוא עושה את זה יותר בעוצמה, אז כאילו הוא מושך אליו תשומת לב ומוכר אחר כך את שטחי הפרסום שלו. אז למה אני צריך להיות תלוי בזה? אם זה היה באמת רציני, גורלי, שאלת חיים, צונאמי, הר געש, בעיות כלכליות חמורות, אמיתיות, זה משהו אחר. אבל לא מדברים על זה, מדברים על זה ש-99% אם לא 100% שאנחנו מקבלים, שעובר דרך אנשים בלתי אחראים, שאין בהם שום עניין, חוץ מלהרוויח.

ולכן צריכים לסנן כל מה שמגיע לנו מהסביבה כדי לא להביא את עצמנו לחרדות ודאגות מיותרות.

ניצה: בדאגות, אני שמה לב שאצלי זה מתחיל במחשבות. מתחילים להתגלגל כל מיני מחשבות, גם אם לא הקשבתי דווקא לטלוויזיה.

זה מפני שאין סביבה חיובית שמשפיעה. עכשיו אין לנו על מה לדבר, אנחנו איתרנו את הבעיה ודיברנו על איך לפתור אותה. או שאת מפעילה על עצמך השפעות חיוביות, או שאת משתדלת לבנות לידך סביבה טובה.

אורן: נגמר לנו הזמן לשיחה, נשמח להמשיך בשיחה הבאה. תודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה.

ניצה: תודה.

אורן: תודה גם לכם שהייתם איתנו. אל פחד, תבואו אלינו הרבה, נבנה ביחד סביבה טובה, חיים חדשים. עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.

(סוף השיחה)