הצבת גבולות. אחד הנושאים שיותר מטרידים הורים. איך עושים את זה נכון? מספר תובנות, טיפים והרהורים.
הבעיה מתחילה בכך שמצד אחד היינו רוצים להביא את הילד למצב שיקבל את הגבולות שבהם אנחנו מעוניינים מתוך הבנה והסכמה, מצד שני זה מנוגד לעצם ההגדרה של גבול, של מגבלה. מה שיוכל כאן לעזור הוא בעיקר דוגמה מהסביבה.
אם כהורים נשכיל למצוא דרך שבה הסובבים את הילד יראו לו איזה גבול מסוים שאותו לא עוברים או צורת התנהגות מסוימת, סביר להניח שהילד יאמץ אותם בקלות יתרה. לכן, האתגר הגדול שניצב בפנינו היום הוא לבנות לילדינו סביבה טובה, סביבה שתיתן דוגמאות נכונות. בלי שנשקיע בזה כוחות, הדור הבא פשוט ילך לאיבוד.
באופן עקרוני, עדיף שהסביבה תגרום לילד לשמור על הגבולות, ולא שאנחנו ננסה לכפות אותם עליו. עלינו לשים לב מי משפיע על הילד, את מי הוא מכבד, ולדאוג שהם יתנו לו דוגמאות טובות. כך לדוגמה, אח גדול, חבר מוערך או מישהו אחר שכמוהו הילד רוצה להיות, דמויות משמשים לו מודל לחיקוי. אם הם מתנהגים בצורה מסוימת, כנראה שכדאי גם לו.
דוגמה מעשית: הילד מסרב ללכת לישון בזמן. במקום להילחם בעניין ישירות, אפשר לבוא בהפוכה. למשל, להכניס אותו לחוג ספורט שבו המאמן יבהיר שמי שרוצה להתקדם כספורטאי, כדאי שיקפיד על שינה בתשע בערב. עם הסמכות המקצועית הילד לא יתווכח כמובן, ואם אכן חשובה לו ההצלחה בספורט אז כבר בחמישה לתשע נראה אותו במיטה. דרך נוספת היא לתת לו לישון מספר פעמים אצל חבר שידוע לנו שמקפיד על שינה בזמן. פעם ועוד פעם, והילד "יידבק" ממנו.
עיקרון נוסף בהצבת גבולות אומר שחשוב לבנות בילד הרגשה שאנחנו תמיד בעדו, לטובתו, אין לנו עניין להגביל אותו. אבל, החיים עצמם מציבים בפני כולנו מגבלות. כך לדוגמה, אם הילד רוצה לישון כל יום אצל חבר, לא אנחנו נגיד לו "לא". כדאי לתת לו לדבר בטלפון עם הוריו של אותו חבר, לשאול אם גם היום הוא יכול לבוא לישון אצלו. כשהם יסבירו שלא כל יום זה אפשרי, שיש להם עיסוקים משפחתיים ומחויבויות שונות, הילד יבין שאין אפשרות כזו.
אם הילד ירגיש שאנחנו באמת כל הזמן איתו, חברים שלו, מחבקים אותו, שמחים לתת כל מה שרק אפשר עבורו, אז גם אם יבוא פעם איזה מצב שנצטרך בלית ברירה להגביל אותו במשהו, הוא יקבל את הדבר בהבנה. גם אז כדאי למצוא דרך חכמה להראות שזה לא אנחנו שלא מאפשרים את העניין, אלא משהו פתאום התפקשש, השתבש, יש גורם כלשהו שמונע את קיום הפעולה וכיוצא בזה. כמה שפחות נציב את עצמנו כלפי הילד כגורם רע. זו לא התחמקות ולא בריחה, אלא השתדלות להיות הורה חכם. הורה שמתכנן עבור הילד מצבים שמהם ילמד איך להתנהג, ויתפתח עוד ועוד כאדם.
ובאשר לענישה על הפרת גבולות, כאן כדאי לשכוח מהמונח "עונש" ולעשות שימוש מושכל בכלי של כבוד ובושה. מצד הטבע, כל אדם רוצה להיראות גדול בעיני האחרים, מוצלח במשהו, בעל ערך מיוחד, בולט, מכובד. במקביל, אדם יעשה הכול כדי להימנע מבושה. כהורים, ביכולתנו להפעיל את הבושה והכבוד כמנועי צמיחה עבור הילד, אבל צריך ללמוד לעשות זאת בעדינות רבה, להיזהר שלא לפגוע לו בביטחון.
מקרה בוחן: חילקנו במשפחה תחומי אחריות, ואני, הילד, הייתי צריך לעבור היום במכולת בדרכי חזרה מבית הספר, לקנות כמה מוצרים לארוחת ערב. אבל מה, הלכתי עם חברים לשחק כדורגל ושכחתי מהעניין לגמרי. הגעתי הביתה באיחור של שעתיים, מזיע ומותש, ורק כששאלו אותי איפה הקניות מהמכולת נזכרתי שהבטחתי לעבור שם.
אם בני המשפחה יתנפלו עליי בצעקות ויגידו שבגללי אין להם טוסט וסלט, אז אני אראה אותם כמקור להרגשתי הרעה. תתעורר בי כלפיהם שנאה, אני אתגונן, ואתקוף אותם חזרה. מצב מלחמה. מסיטואציה כזו לא תבוא התפתחות בונה, אלא רק ריחוק, ניכור ודחייה. שימוש מושכל בבושה, לעומת זאת, הוא שההורים יארגנו מצב כזה שבו אני ארגיש מבפנים בושה על זה שפגעתי במחויבות שלי כלפי המשפחה. כמובן, הכול תלוי בגיל הילדים, ביכולת התפיסה וכן הלאה.
עוד סיטואציה משפחתית מוכרת היא שהילדים מרביצים זה לזה. מה שאפשר לעשות במצב כזה הוא להיכנס אל החדר שלהם, ולהתחיל להתווכח לידם. ברצינות, בעוצמה, ממש לריב בינינו ההורים על מה נכון לעשות איתם, איך עלינו להתייחס למריבה. זה יכניס אותם למבוכה, ואז אפשר לשבת לסדנה משפחתית שבה נברר יחד איך היינו רוצים לחיות פה, באיזו אווירה. השיתוף של הילדים בדיונים כאלה ירחיב את נקודת המבט שלהם, ויכין אותם להתקשרות נכונה גם מחוץ לחיק המשפחה.
לסיכום, האהבה לילדינו מחייבת אותנו, ציבור ההורים, ללמוד יחד איך לבנות להם סביבה טובה. במשפחה, בבית הספר, בשכונה, במדינה. אם נדאג לעטוף אותם בדוגמאות של הדדיות, התחשבות ותמיכה, תתפתח אצלם הכרה פנימית בגבולות שבין הטוב והרע. העתיד הוא בחיבורים משלימים, שיהיה לכולנו בהצלחה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 208 – bit.ly/3PJC7tv