חיים חדשים

שיחה 1226

המורה כמחנך אהוב

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 21.04.2020 – אחרי עריכה

אורן: אנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן כמה דברים חדשים בקשר לתפיסת החינוך בעולם החדש, שאליו אנחנו נכנסים היום בתקופת הקורונה. דיברנו באחת התוכניות הקודמות על כך, שהתוצר שאותו איש החינוך רוצה להוציא, מהתהליך החינוכי שהוא הולך להעביר בכיתת הילדים שעליה הוא מופקד, זה להוציא אותם אנשים שיש להם יכולת להתקשר לבני אדם אחרים שונים מהם בצורה טובה, בצורה שמיטיבה אחד עם השני ולא בצורה דורסנית, תחרותית וכוחנית שאותה אנחנו מכירים היום. אז זה היעד שאליו אנחנו רוצים להגיע.

עכשיו אני רוצה קצת לפרק את היעד הגדול הזה ולשאול מכל מיני זוויות, איך אנחנו מתקדמים למקום הזה. אני רוצה קודם כל להתמקד בדמות של המורה כאיש חינוך, שיש לו אינטראקציה עם קבוצת הילדים שאותם הוא מלמד. איך מורה בזמנינו יכול לגרום לקבוצת הילדים שעליה הוא מופקד לאהוב אותו?

הוא צריך להיות איתם ישר, אז הילדים מרגישים שהוא חבר. הם צריכים להרגיש שהוא גם גדול בזה שהוא מגן עליהם. הם צריכים להרגיש שהוא חכם, שבא ומלמד אותם מתוך זה שהוא גם חכם, גם גדול וגם מגן. אלה קודם כל, שלושת הדברים האלה.

הוא צריך להתייחס אליהם כך, כמו שילד קטן כשהוא גדל, מרגיש את האימא. האימא מגנה ומצילה, מגדלת, מטפלת, עושה הכול בכל מיני מקרי חולשה שהילד נמצא בהם. כך המורה צריך להראות לילד, שהוא קודם כל נמצא לידו כדי להשלים לכל החולשות שלו, ואז הילד מרגיש שהמורה זה מה שהוא צריך ואז הוא מודה לו, הוא אוהב אותו, הוא נקשר אליו, הוא מסור ממש, רוצה להיות חבר שלו כאח גדול ועוד ועוד, על פני זה הוא כבר בונה מערכת יחסים יותר מתקדמת.

אורן: תן לי עצה איך לבנות תחושה כזאת בקבוצת הילדים שאותה אני מחנך. איך אני כמורה, כאיש חינוך יכול לבנות בהם תחושה כזאת? תן לי עצה איך לתרגם את זה למעשה.

אם זו כיתה כמו שהיום, אז כשהילדים באים לכיתה, המורה צריך להראות להם שהוא ממש דואג להם בצורה פיזית כמו שאימא. לעזור להם לעשות את זה ואת זה כמו אח גדול, כמו מישהו שאוהב, וזה בלי מילים, פשוט להשקיע בזה קצת. קצת לעזור לילד, קצת לעשות משהו, אפילו שאתה נוגע בו כמו בחבר, יפה כמו בחיה קטנה, משהו, והילד כבר מרגיש, כבר נרגע וכבר יצפה לזה. פסיכולוגיה פשוטה.

אורן: איזה כישורים איש חינוך עתידי צריך לפתח? מה יהפוך אותו להיות איש חינוך מוצלח?

הוא צריך להראות לילד יחס יפה וטוב ואחר כך בעדינות לתלות את היחס היפה והטוב בהצלחה יחסית של הילד עד כמה שהילד מסוגל, ובהשקעה של הילד, עד כמה שהילד מסוגל. זה הכול בצורה יחסית, מאוד מאוד עדינה.

אחד יכול לשבת שעה, בלי לקום ללמוד ולקרוא והכול, ושני חמש דקות בשבילו זה מאמץ יותר גדול ממה שלשני שעה, אנחנו מבינים את זה. ואז זה צריך להיות מאוד דיפרנציאלי, יפה כלפי כל אחד ואחד. אם היינו יכולים על כל אחד ואחד לבנות מכשיר [על החזה] שבו אנחנו רואים השוואה בין הילדים, אז היינו רואים את המספרים, והמספרים היו שווים. אבל בפנים, ודאי שההוא שישב שעה ולמד והגיע ל 30% הצלחה, וההוא ישב חמש דקות והגיע ל 80% הצלחה, אבל על הלוח שעל החזה, היינו רואים שהם שווים.

אורן: איזה חזון צריך להיות לאיש חינוך, למורה, כשהוא ניגש אל הקבוצה שאותה הוא מחנך?

שאנחנו מבטלים את הציונים. הם הורסים את בני האדם, הם מדכאים את בני האדם. או ההיפך, מעלים אותם לגובה של גאווה וניצול וכן הלאה. אלא אנחנו דורשים מהם רק השקעה ביחסים טובים, בהשלמה הדדית זה לזה. זה המקצוע הכי נחוץ לחברה, במה אני יכול להשלים את החברה.

אורן: זאת אומרת, החזון של המורה, של איש החינוך, הוא לגרום לכל אחד מהפרטים בקבוצה שהוא מחנך, לפתח בו רצון איך אני יכול להשלים את האחרים.

כן.

אורן: איך אני יכול להשלים את האחרים, זה החזון שאליו אנחנו שואפים.

כן

אורן: תן לי התחלה יישומית של זה. איך אני לוקח חבורה של ילדים ומתחיל במשהו לקרב אותם להשקעה ביחסים טובים להשקעה בהשלמה הדדית? הרי מטבעו הילד רואה את עצמו את, ההצלחה שלו ואת ההישגים שלו.

אז אנחנו לומדים מה זה נקרא הצלחה.

אורן: כלומר?

זה לא הצלחה שאני מצליח להיות יותר מכולם, שזו הצלחה אגואיסטית. אנחנו צריכים להעביר אותם לפסים אחרים. ההצלחה היא, בכמה שאני בונה איתם יחסים טובים. ילד מאוד רוצה את זה, זה לא שאנחנו הורסים לו את האגו, לא. אנחנו רק מראים לו איך נכון להשתמש באגו שלו.

אורן: אז ההצלחה היא בכמה שאני בונה איתם יחסים טובים? מהי מדידה של הצלחה בבניית יחסים טובים?

עד כמה שהחברים זקוקים לו ועד כמה שהוא זקוק להם. קומנדו.

אורן: איך אני מייצר בקבוצת ילדים שאני מחנך את ההרגשה הזאת?

על ידי התרגילים.

אורן: תן לי תרגיל ראשון לדוגמה.

יש תרגילים שיכולים להצליח, רק אם אנחנו מחוברים יחד ועוזרים לזה לזה. אני לא יודע, לא מכיר בפרוטרוט מה כאן לעשות, אבל ישנם משחקי חברה. יכולה להיות תחרותיות, אבל תחרות קבוצה כנגד קבוצה. שמתוך זה שאנחנו רוצים להצליח כלפי קבוצה אחרת, אז אנחנו מתחברים בינינו ועוזרים בינינו, כי אי אפשר בלי התחברות, בלי צירוף נכון להצליח במעשה שלנו, ולהצליח כלפי הקבוצה השניה.

אורן: מה אתה רוצה להראות, מה אתה רוצה ללמד, או לתת לילדים להרגיש כתוצאה ממשחק כזה? שבלי שיתוף פעולה אי אפשר להצליח בו?

הילד צריך להרגיש שההצלחה תלויה בחיבור. אנחנו רואים היום שבשום דבר אנחנו לא יכולים להצליח אם אנחנו לא מחוברים. אפילו מדענים, ששם המדען יושב וחושב ולא יודע איך ומה. אז בזמנינו, פועלות קבוצות גדולות של מדענים, לא עשרות, אפילו מאות ואפילו אלפים ואז מצליחים.

אורן: אנחנו חיים בעולם שמודדים בו את ההישגים.

כן.

אורן: אתה נחשב לאדם מוצלח, חכם, חזק, לא חשוב באיזה פרמטר לפי היכולות שלך. יכול להיות שזה יכולות מולדות שהטבע חנן אותך בכל מיני כישרונות, יכול להיות שעבדת על עצמך ופיתחת עצמך. בשורה התחתונה אנחנו מודדים אותך, הפרט לפי ההישגים שלך ואת הפרט האחר שלידך לפי ההישגים שלו. איך אנחנו יוצרים בתוך כיתה, בתוך קבוצה של תלמידים, עולם ערכים שהוא בעצם הפוך. אמרת קודם, אנחנו מבטלים את הציונים לפרט, והקבוצה נמדדת לא לפי ההישגיות שלי ושלך כפרטים, אלא לפי השלמה הדדית, לפי היחסים הטובים.

כך הטבע דורש מאיתנו. כי הטבע דורש מאיתנו שאנחנו נתקשר בינינו, ובכוח החיבור בינינו, לא אני חשוב ולא אתה חשוב, אבל כוח החיבור שאנחנו מייצבים בינינו הוא נקרא "נשמה". נשמה זה הגילוי הפנימי שנמצא בקשר בין בני אדם. הנשמה לא נמצאת בכל אדם ואדם, אלא אפילו בעשירייה. בעשרה בני אדם שקשורים יחד ביניהם, ואז מה שמתגלה נקרא "נשמה".

אורן: איך זה קשור לכיתה של תלמידים?

משהו מזה אנחנו צריכים ללמד אותם, כי אנחנו הולכים לקראת זה.

אורן: מה בדיוק איש החינוך צריך ללמד בהקשר הזה?

שהכי חשוב לנו להגיע למצב להיות "כאיש אחד בלב אחד". שאנחנו קשורים יחד, אנחנו דואגים לזה שיהיה בינינו קשר, ואין דבר יותר חשוב מהחיבור בינינו.

אורן: למה אין דבר שהוא יותר חשוב מהחיבור בינינו? למה לא יותר חשוב שאני אגיע להישגים פרטיים?

כי כשאנחנו מגיעים לחיבור בינינו, מתחילים להרגיש שם בתוך החיבור בינינו, משהו שלמעלה מהרגשת המציאות הזאת. יותר נעלה, יותר עליון, יותר מוצלח, יותר נצחי, שלם. אני לא יודע איך להגיד, אבל זאת ההרגשה. וחשוב לנו מאוד למסור את זה גם לילדים, כי לנשמה אין גיל והם יכולים כבר מבית הספר להתחיל להרגיש, למה הם נולדו ולמה הם מיועדים.

אורן: זאת אומרת, תפקידו של איש החינוך זה להוביל את קבוצת הילדים שאותה הוא מחנך, לאיזו חוויה רגשית, הדדית, עמוקה מאוד. מה התלמידים אמורים להרגיש בזה?

שמה שחסר לנו, זה רק הקשר ביניהם, קשר אחד לכולם.

אורן: איך איש החינוך מוליך את קבוצת הילדים, שאותה הוא מחנך, לטעום מהרגש הזה? אני רוצה לסכם נכון לאן אנחנו חותרים. יש משהו שהם יכולים להשיג רק מהתקשרות הדדית ביניהם?

קח אותם למגרש הכדורגל שאתה כל כך אוהב, ותגיד להם שהם מקבלים ציון רק בעד משחק אינטגרלי, משותף. נניח שיש לך חמישה או שישה דיינים, שמסתכלים על המשחק והם מסתכלים רק על המשחק האינטגרלי, רק על החיבור שבמשחק, על ההדדיות, איך כל אחד נהנה מזה שהוא מכניס למשחק את כולם בשווה, ורק לפי זה המשחק נשפט. אין שער, אין שוער, יש מגרש, יש כדור ושתי קבוצות, ואנחנו בודקים עד כמה ילדי הקבוצות האלה שמשחקים עם כדור אחד, עד כמה הם משחקים ביניהם בצורה ידידותית, בכל קבוצה וקבוצה.

אורן: לא הבנתי. טכנית, איך זה קורה, אין שער?

אין שער, אנחנו לא סופרים את השער.

אורן: לא סופרים גולים?

לא. אנחנו אומרים לשתי הקבוצות לשחק, נניח, רבע שעה. אנחנו צריכים לתת ציונים לכל קבוצה וקבוצה. וכשנגמר הזמן אנחנו מציינים את הצביון שיש לכל קבוצה.

אורן: אבל מה עושים במשחק אם אין שער ואין גולים, אז מהי המטרה של המשחק?

חיבור ביניהם, עד כמה שהם רוקדים יחד, משחקים יחד, מחזיקים כדור יחד, עד כמה הם משחקים ביניהם בצורה אינטגרלית, והקבוצה השנייה לא יכולה להיכנס ביניהם, לא יכולה לתפוס את הכדור, עד כמה הם עוזרים זה לזה, עד כמה הם דואגים להרמוניה ביניהם.

אורן: הבנתי. זאת אומרת, אנחנו מודדים את שיתוף הפעולה וההשלמה ביניהם?

כן.

אורן: האם המידה של שיתוף הפעולה וההשלמה ההדדית של הקבוצה, כקבוצה, ולא כפרטים, לא תוריד את המוטיבציה ממני, כפרט, להשתתף במשחק?

מה זאת אומרת? אתה מרגיש שאתה חלק מהכלל ושאתה יחד איתם, ויש לך את הרצון של כולם, יש לך את המטרה של כולם, יש לך את הגאווה של כולם, אתה יודע מה זה? אנשים מוכנים למות בשביל זה. אתה יודע, אתה היית קצת בכאלה מערכות, שבהן אתה מוכן ללכת יחד עם אחרים לכל דבר.

אורן: אז במה זה תלוי שאני לא אתעצל ואשאיר את האינטראקציות לאחרים בקבוצה, ואני אלך לענייני? אני לא אכניס את כל הכוחות שלי בזה כי זה לא אישי כמו שאני רגיל?

לא. אין דבר כזה.

אורן: למה? אתה כאיש חינוך, איך תגרום לי לכך?

בכל מקום, גם בצבא, באיזו בפלוגה, באיזו חבורה, גם בחבורת פושעים, גם בכדורגל, בכל דבר, אם יש קבוצה, אנחנו, כוח הקבוצה, הוא יותר מכוח האחד, ואז אנשים הולכים ומבצעים כל פעולה ופעולה ברוח ובכוח הרבה יותר גבוה מאשר בצורה אישית.

אורן: איך אנחנו, כאנשי חינוך, בונים באוסף של ילדים שהגיעו אלינו לכיתה, את ההרגשה שהם קבוצה ולא יחידים? תן לי איזה תרגיל אחד מעשי איך לחזק בהם את תחושת הקבוצה.

מטרה אחת.

אורן: מהי המטרה האחת?

זה לא חשוב איזו, לא חשוב. אנחנו מתחילים לכבד, זה דבר אחד, ודבר שני, חשוב לנו להיות יחד, להבין יחד, להרגיש יחד, לנצח יחד. כל אחד מתחיל להרגיש שלא אכפת לו למות, כך אנחנו מרגישים בצבא. ואם תדבר עם פסיכולוגים הם יגידו שזה "לא טוב למות בעד ארצנו" זה סתם, אלא כל אחד ואחד מרגיש שיש לו קבוצה, פלוגה, משהו שלזה הוא נותן את החיים. כך זה בכל מקום.

אורן: איך אני בקבוצת ילדים מתחיל לבנות כזו תחושה משותפת?

צריכים ללמוד את זה, אבל אלה דברים שקיימים.

אורן: אני מבין שבצבא זה אפשרי בתוך צוות לוחמים שנמצאים יחד בקרב.

אתה לא יכול לעזוב את החברים, אתה מרגיש שאתה לא יכול לזרוק אותם, אתה לא יכול לזלזל בהם, יש לך גאווה פנימית אישית כזאת שאתה מוכן למות.

אורן: אני בכל זאת רוצה שתשתדל לתת לי צעד ראשון לכיוון הזה. הבנתי את המטרה, התמונה היא מאוד ברורה, בוא נחזור למצב שבו אני נמצא עכשיו. אני מורה, מחנך של כיתה, של קבוצת ילדים. צעד ראשון, איך אני מתחיל להוביל אותם לעבר הרגש הזה?

אני צריך לחשוב על זה, כרגע אני לא יודע, מגיעים לזה לאט לאט, כמו שמגיעים לכך גם בצבא, דווקא על ידי משחקים כאלה בתחרות כמו שאמרתי לך, קבוצה אחת כנגד קבוצה שנייה. אבל בכל קבוצה משחקים בעד חיבור, מה שאין לנו בקבוצת כדורגלנים. בכדורגל אין, כל אחד משחק עבור עצמו, כי אז הוא יודע שהוא מקבל מיליוני דולרים עבור המשחק.

אורן: בדיוק, וזה העולם שבו אנחנו חיים, שמודדים אותך כפרט.

כן, וזה לא טוב. כאן מודדים רק עד כמה אני מכניס את כולם למשחק אינטגרלי.

אורן: דיברת קודם על חוויה רגשית משותפת שאף אחד מהם, גם אם יהיה הכי חכם, הכי מבריק, הכי רגיש, הכי מוכשר, יש חוויות שהוא לא יוכל להגיע אליהם לבד, אלא רק מתוך התקשרות לתלמידים האחרים שסביבו. קראת לזה "התקשרות אינטגרלית". איש החינוך, המורה, כשהוא מסתכל על קבוצת הילדים שהוא מלמד ורואה אל מול עיניו את החוויה האינטגרלית הזאת , לאן הוא שואף להביא אותם, רגשית?

איש החינוך צריך להביא אותם להתפעלות מחיי החברה, כי רק בתוך הרגשת חיי החברה הם מרגישים את עצמם חיים, הם מרגישים את עצמם שהם כבני אדם. וברגע שהם נופלים מהרגשת החברה, אז הם מרגישים את עצמם שהם נופלים לדרגת החי, מדרגת המדבר לדרגת החי.

אורן: מה זו בדיוק הרגשת חיי החברה, לאן צריכים לשאוף להביא אותם?

להרגיש שהחיים הם רק בחיבור בינינו. ואם אנחנו אוספים את הנטיות שלנו, התשוקות שלנו, הרגשות שלנו ואת הלבבות שלנו יחד, אז בנקודה הזאת שאנחנו רוצים להתחבר, אפילו אם לא מצליחים, או כן מצליחים, לא חשוב, אבל בנטייה הזאת אנחנו מרגישים שאלה החיים, בשביל זה כדאי לחיות.

אורן: ההתקשרות הזאת נשמעת כקשר מאוד עמוק שצריך להיווצר בין הילדים בכיתה.

זה עמוק מאוד מפני שהוא נמצא בכלל ברמת חיים אחרים.

אורן: תן לי תרגיל אחד שכל ילד יכול לעשות עם עצמו דווקא כשהוא לא בחיבור עם האחרים, כדי שהוא יתחיל לפתח כזה קשר רגשי אל האחרים. מה אני נותן להם לחשוב עליו כשכל אחד מהם נמצא לבד במקום שלו עד למפגש הבא שלנו בקבוצה, כדי להעצים את תחושת הקשר העמוק הזה?

אתה יכול לתאר את עצמך בתור ילד?

אורן: כן ודאי.

עד כמה טוב שיהיה לך אח גדול, חזק, יפה, חכם, מסור לך ותמיד עומד אחריך.

אורן: זה נפלא.

כן, זהו.

אורן: אז כך הם צריכים לחשוב אחד על השני?

כל אחד, על החברה שהם בונים.

אורן: אז תגדיר לי עוד פעם את התרגיל, על מה כל אחד חושב?

הוא רוצה שתהיה אחריו כזאת חברה שעל ידה הוא מצליח בכל דבר ולא מפחד משום דבר, ומתייחסים לא אליו אלא לחברה שהוא נמצא בה. החברה שלו היא הכי חזקה, הכי טובה, הכי מוצלחת, ובזה הוא מתגאה במקום שהוא נמצא בו.

כדאי לחיות.

(סוף השיחה)