ליקוטי מקובלים בנושא: סוכות

• סוכה היא סכך

• דפנות הסוכה

• סוכות הוא דירת עראי

• ארבעת המינים

• אושפיזין

סוכה היא סכך

1. סוכה הוא מלשון סכך, שסוכה את השכל, כי אמונה נקרא דווקא למעלה מהדעת. 

 (הרב"ש. 284. "מצוה קלה יש לי וסוכה שמה")

2. ענין סכך הוא בחינת צילא דמהימנותא, הנקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהוא בהפכיות להדעת. שהדעת מביאתו לידי פסולת ולידי גורן ולידי יקב. 

היינו מצד הדעת, כפי שהעינים הגשמיים רואים יש מקום לפסולת גורן ויקב. ומזה בעצמה הוא עושה צל, ויושב תחתיה. היינו שעושה לעצמו ישיבה מכל אלו הדברים הנמוכים והגרועים ביותר, ומקיים על ידי הפסולת מצות סוכה. 

ועיקר שיש לו שמחה ממצוה זה, כי אמונה למעלה מהדעת נקראת "שמחה של מצוה". נמצא שכל הקושיות והשאלות שישנם במציאות בעולם הם מתתקנים בסוכה, היינו כי בלעדיהם אי אפשר לעשות בחינת סכך. 

(הרב"ש. אגרת ל"ו)

3. ענין הסכך המכונה צל נעשה דווקא מפסולת גורן ויקב. וזה ענין מה שאנו אומרים בתפילה שבתוך הסוכה, "ולחסות מזרם וממטר", היינו שהאמונה מציל את האדם מכל המזיקים. כי ענין מזיקים הוא ענין מחשבות זרות ודיעות זרות, והאמונה נבנית דווקא על פסולת, ורק באופן כזה הוא החסיה מזרם וממטר, אחרת האדם נמשך עם זרם העולם. 

(הרב"ש. אגרת ל"ו)

4. ענין מטר הוא דבר המחיה את האדמה, כי אנשים שהם מבחינת הדומם הם אינם ניזונים, אלא מבחינת הדעת, ורק הדעת יחיה אותם. ובמקום שאין הדעת מגיע, הם אינם מסוגלים להחזיק מעמד. והדעת הזה משאיר אלה אנשים בבחינת הדומם. 

מה שאין כן מי שרוצה להיות בבחינת צומח, אסור לו לקבל את הדעת הזה לסמיכה. כי המטר הזה אינו מסוגלת למי שרוצה ללכת בדרך האמת. ואם האדם נכשל, ולוקח לעצמו איזה סמיכה מהדעת הזה, תיכף הוא מקבל ירידה ונפילה לשאול תחתיות. 

מה שאין כן לבחינת הדומם יש בידו לקיימם, ולא מקבלים שום נפילות, לכן הם מחפשים תמיד בחינת דעת שיסמוך את עבודתם. ובכדי לא להכשל בהדעת הזה הנקרא מטר יש סגולה בהסכך, וזה שאנו אומרים "ולחסות מזרם וממטר". 

(הרב"ש. אגרת ל"ו)

5. סוכה היינו סכך, שהיא "פסולת גורן ויקב". וסכך נקרא צל. וצל נקרא הסתרת פנים. ובכדי שלא יהיה נהמא דכסופא יש לנו מקום עבודה, היינו שיכולים לעסוק בתורה ומצוות אע"פ שלא מרגישים שום טעם וחיות - וממילא אנחנו יכולים לקבל אח"כ את החיות ולא לפגום במתנה, היינו שהמתנה לא תהיה נפגמת מחמת הבושה הנוהגת במקבל.

(הרב"ש. אגרת י"ב/ב')

6. סוכה הוא בחינת צילא דמהימנותא [צל האמונה], ומצד הדין צריך "צלתה מרובה מחמתה". וזה ידוע, שחמה מרומז לבחינת ידיעה, ולבנה מרומזת לבחינת אמונה. והוא על דרך שאמרו חז"ל, "ישראל מונין ללבנה, ואומות העולם מונין לחמה". היינו, שבכל פעם שרואין שיש בחינת חמה, ושהוא מרובה מצילתה, אזי צריכים לכסות יותר, בכדי שצלתה יהיה יותר מרובה. 

(הרב"ש. אגרת ל"ו)

7. אם האדם בעל זוכה, ואין הוא מוסיף מעצמו בחינת צל, אז מהשמים מרחמים עליו ומכסים את החמה עבורו. ואז האדם נעשה ברוגז, היות שהאדם מבין אחרת. האדם לפי שכלו, אם יש לו בחינת חמה אזי רוצה שיוסיפו לו בחינת חמה, אבל "לא מחשבותי מחשבותיכם", ומוסיפים לו בחינת צל. 

ואם האדם מתגבר על הצל נותנים לו בחינת חמה. ואז האדם צריך להוסיף בחינת צל. ואם אינו מוסיף, אזי מוסיפים לו בחינת צל מהשמים, וחוזר חלילה. עד שזוכה לדביקות לנצחיות. 

(הרב"ש. אגרת ל"ו)

8. צריכים להתאמץ בהתאמצות יתירה לקבל את הצל, ולאמור שזה צל קדוש, שכל הצל הזה בא משמים ולא מהסטרא אחרא, שנתנו לו זה בכדי שיהיה לו מקום לקבל על עצמו את האמונה, ואז זה נקרא צילא דמהמנותא [צל האמונה], וזה קדוש. ועל דרך "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה".

(הרב"ש. אגרת ל"ו)

9. סוכות הוא בחינת שמחה, שהוא בחינת גבורות המשמחות, שהוא סוד תשובה מאהבה, שזדונות נעשו לו כזכיות. 

(בעל הסולם. "שמעתי". צ"ז. "ענין פסולת גורן ויקב")

דפנות הסוכה

10. הסוכה נעשית מד' דפנות וסכך. אבל המקום של הסוכה הוא מהמוכן שהאדם יכול לעשות סוכתו על הקרקע שהוא בחינת החומר ועל החומר הזה עושים צורה, היינו צורת סוכה. ויש להבין ענין דפנות וענין הסכך שהוא פסולת גורן ויקב. ידוע הכלל שיש ד' צדדים ומעלה ומטה, הנקרא חג"ת ומלכות ונצח למעלה והוד למטה. 

[...] למטה הוא בחינת הקרקע, שהוא האדם, שאם עושה סוכה כשירה הוא בחינת "הוד" הנקרא "נוי סוכה" ואם לאו חס ושלום ה"הוד" הפך "לדוה". 

היינו, על מקום הארץ לא צריכים שום דבר לרמז, אלא מה שהוא ממשיך ומכוון בכל החמשה בחינות, כך באותו הצורה מתראה בארץ שהוא בחינת האדם הנמשך משורש המלכות, הנקרא לית לה מגרמה ולא מידי, היינו מבחינתה עצמה אין לה שום דבר אלא מה שיהבין לה, היינו זה תלוי בצורת הסוכה. 

(הרב"ש. 892. "מאמר לסוכות")

סוכה היא דירת עראי

11. סוכות הוא דירת עראי. היינו, מי שכבר זכה לדירת קבע, וכבר אין לו מה לעשות, אז העצה שיצא לדירת עראי. כמו שהיה בזמן, שהלך בדרך להגיע לבית ה', מטרם שהגיע לדירת קבע. שאז היה לו כל פעם צורך להגיע להיכל ה'. והיה לו אושפיזין, היינו בזמן שעבודתו היתה בבחינת אורח עובר. ועתה הוא יכול להמשיך מזמן עבודה שעבר, שהיה אז תמיד מודה ומשבח את ה', בזה שהקב"ה היה מקרבו בכל פעם, ומזה היה לו שמחה. השמחה שהיה לו אז, הוא יכול להמשיך עכשיו, בסוכות. וזהו רמז של דירת עראי. לכן אמרו: "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי". 

(בעל הסולם. "שמעתי". צ"ו. "מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה")

12. המצוה, "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי". כלומר, כי תדע, כי רק דירת ארעי הוא, וח"ו לא ידח ממנו נדח. עד"ש ז"ל: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעינך כרשע", וז"ס הכתוב "והיית אך שמח". ועל כן נקרא חג האסיף זמן שמחתנו, ללמדך שהאדם צריך לשבת בצל סוכה בשמחה גדולה, בשוה ממש כמו בבית המלך, ויושבים ראשונה במלכות, "תשבו" כעין "תדורו", בלי שום הבדל כלל וכלל. ועם כל זה ידע שיושב בצל סוכה, דהיינו, פסולת גורן ויקב, אלא ש"בצלו חמדתי וישבתי", להיותו שומע דברו "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי". ואלו ואלו דברי אלקים חיים. ואז יציאתו הנאה לו כביאתו. 

(בעל הסולם. אגרת נ"א)

13. ענין המצוה "תשבו", כמו תדורו, פירוש, ע"ד שדוד המלך ביקש "שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה'". כי "בית ה'", זו השכינה הקדושה כנודע [...] וכשזוכים ביותר, אז תהיה לו כמו בית, בקביעות לנצחיות. והיה ברצון השי"ת לומר לעבדיו, "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי", דהיינו, רק בצלו ית' לבד, שה"ס מצוה קלה, מצות סוכה, שהאדם יושב בצל פסולת גורן ויקב, שהוא ממש צל השי"ת, ואע"ג שהם תרתי דסתרי, שהרי בעינים הגשמיים ובידים הגשמיים, אנו רואים וממשמשים שהצל מכח פסולת בא. ובאמת הוא השי"ת בכבודו ובעצמו, אלא מצד המקבל בהכרח שיתרשמו בו ב' הצורות ההפכיות הללו. 

(בעל הסולם. אגרת נ"א)

ארבעת המינים

14. פרי עץ הדר. ארבעה מינים הללו, יש מהם שיש בו טעם וריח, כמו האתרוג, והוא כנגד הצדיקים, שיש בהם רוח תורה וטעם של מעשים טובים. 

באילן שבו גדל הלולב יש בו טעם ולא ריח, וכנגדו הבינונים של ישראל, שיש בהם טעם של מצוות ואין בהם רוח תורה. ההדס יש בו ריח ולא טעם, והוא כנגד אותן, שיש בהם רוח תורה ואין בהם מצוות. וערבה אין בה לא טעם ולא ריח, וכנגדן עמי הארץ, שאין בהם לא רוח תורה, ולא טעם של מצוות. 

ואנו אוגדין הארבעה ביחד, רמז שאין הקדוש ברוך הוא מתרצה לישראל עד שיהיה כולן לאגודה אחת. 

(הרב"ש. 893. "פרי עץ הדר")

15. כתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל". ויש לפרש: ענין "כפות" פירושו כפיה, שהאדם מקבל מלכות שמים על דרך הכפיה, כלומר אפילו שהדעת אינו מסכים. והוא הולך למעלה מהדעת, וזה נקרא "זווגין על דרך הכפיה".

"תמרים" מלשון מורא, שהיא בחינת יראה (שזהו בחינת "אלקים עשה שיראו מלפניו").

ומשום זה נקרא "לולב", כלומר, שמטרם שאדם זוכה יש לו ב' לבות. וזה נקרא "לא לב", היינו שהלב שלו לא היה מיוחד לה'. וכשזוכה לבחינת לו, שפירושו "לה' לב", וזהו "לולב".

וכמו כן צריך האדם לומר: "מתי יגיע מעשי למעשי אבותי", שעל ידי זה זוכים להיות בחינת "ענף לאבות הקדושים", שזה סוד "וענף עץ עבות", שהם ג' הדסים.

ויחד עם זה צריך להיות גם בחינת "ערבי נחל", שאין להם טעם וריח. וצריך להיות בשמחה מעבודה זו, אע"פ שאין לו טעם וריח בעבודה זו. ואז נקרא עבודה זו בשם "אותיות שמך המיוחד", שעל ידי זה זוכים ליחוד ה' בכל השלמות. 

(בעל הסולם. "שמעתי". פ"ה. "מהו, פרי עץ הדר, בעבודה")

16. אנו רואים באתרוג, שההידור נמצא בו דוקא טרם שראוי לאכילה. מה שאין כן בזמן שהוא ראוי לאכילה, כבר אין בו הידור וזה בא לרמז לנו על ענין עבודה ד"ראשון לחשבון עונות". כלומר, שדוקא בזמן עבודה דבחינת "ולקחתם לכם", היינו העבודה בזמן קבלת עול מלכות שמים, שהגוף מתנגד אז לעבודה זו, אז יש מקום לשמחה של הידור. היינו, שבזמן עבודה זו ניכר ההידור. כלומר, אם יש לו שמחה מעבודה זו, זהו מטעם, שהעבודה זו הוא אצלו בבחינת הידור ולא בזיון. 

(בעל הסולם. "שמעתי". י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

17. ערבות שבלולב, רומזות שהעבודה צריכה להיות אפילו בבחינת ערבות. אף על פי שבערבות אין בהם טעם וריח, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב (בהושענות), "בערבי נחל לשעשעך". היינו שאפילו שהוא אינו מרגיש טעם בעבודה, אלא שהם כערבי נחל, שאין בהם טעם וריח, יהיו אצל האדם בעת העבודה, כמו שעשועים גדולים. וזה נקרא, כניעה ללא תנאי. וזהו מה שכתוב, "ועלזו לפניו", היינו שיהיו בשמחה כמו שיש להם השגות הגדולות. וזהו שעשועים לפני ה', וכך להאמין. 

(הרב"ש. מאמר 22 "מהי שושנה בין החוחים, בעבודה" 1991) 

אושפיזין

18. ענין "אושפיזין" אאמו"ר זצ"ל פירש, שזהו ענין המובא בזהר הקדוש, אורחא למעברי ביה, שאור החכמה אינו יכול להאיר בקביעות.

וזהו ענין "מזל", שבני חיי מזוני - במזלא תליא מילתא, כמובא בתלמוד עשר הספירות (חלק י"ג), שהוא מלשון "יזל מים מדליו", שענין נוזל, שהוא רק בבחינת טיפין טיפין, היינו שאינו מאיר, אלא בהפסקות. מה שאין כן קילוח זה שמאיר בלי הפסק.

לכן האורחין אוהבים שיהיה לו מקום רחב. מה שאין כן כשהם באים והמקום הוא צר, אין הם יכולים להכנס.

והכוונה היא, שאור החכמה אינו יכול להאיר, אלא בהתלבשות החסדים. וחסדים נקרא רחב, כמבואר בתלמוד עשר הספירות. ואור החכמה נקרא בחינת אושפיזין, כנ"ל. לכן, אם אין לו חסדים, אין הוא יכול להתלבש.

(הרב"ש. 624. "ענין אושפיזין")

19. כל אלו ד' המינים הם האורחים, שבע ספירות חג"ת נהי"מ, שהעם הקדוש הזמינו אותם ביום הזה, על דרך שמתפללים בימי הסוכות קודם הסעודה, ואומרים, עוּלוּ אוּשְפּיזין עילאין, בואו אורחים עליונים. שצריכים למצוא אותם, מאחר שהזמין אותם, ובהם מתפלל האדם תפילתו אל המלך. וע"י ד' המינים, שרומזים לאלו הספירות, הוא משיג אותם.

("זוהר לעם". ויחי. מאמר "ד' מינים", סעיף 227)