אהבה – קטעים נבחרים מתוך "זוהר לעם"

1. כמה יש לאדם לאהוב את הקב"ה, כי אין עבודה לפני הקב"ה אלא אהבה. וכל מי שאוהב אותו ועושה עבודה באהבה, קורא לו הקב"ה, אוהב.

("זוהר לעם". בשלח. מאמר "עוֹזי וזִמְרת יה", סעיף 245)

2. עבודה שלמה שצריך האדם לעבוד להקב"ה, היא כמ"ש, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. שיאהב את הקב"ה אהבת נפש ממש. וזוהי אהבה שלמה, אהבת נפשו ורוחו. כמו שהנפש והרוח התדבקו בגוף, והגוף אוהב אותם, כך יתדבק האדם לאהוב את הקב"ה להתדבק בו, כאהבת נפשו ורוחו. 

("זוהר לעם". אחרי מות. מאמר "נפש ורוח", סעיף 216)

3. בשני צדדים מפורשת האהבה להקב"ה: יש מי שאוהב אותו משום שיש לו עושר, אריכות ימים, בנים סביב לו, מושל על שונאיו, דרכיו יִכּוֹנו לו, ומתוך כך אוהב אותו. ואם יהיה לזה ההיפך, והקב"ה יהפוך עליו הגלגל בדין קשה, יהיה שונא אותו, ולא יאהב אותו כלל. ומשום זה אהבה זו אינה אהבה שיש לה יסוד. שמתוך ששורש אהבתו מיוסד על דבר משהו, נמצא, אם בטל הדבר, בטלה האהבה.

אהבה שלמה, היא אהבה בשני צדדים, בין בדין, בין בחסד ובהצלחת דרכיו. שיאהב את הקב"ה, שאפילו הוא לוקח ממנו את נשמתו. זוהי אהבה שלמה, שהיא בשני צדדים, בחסד ובדין. 

("זוהר לעם". הקדמת ספר הזוהר. מאמר "המצווה השנייה", סעיפים 201-200)

4. ואהבתָ את ה' אלקיך בכל לבבך, בשני יצריך, ביצה"ט וביצה"ר. הכול צריך כאחד.

("זוהר לעם". מדרש רות, זוהר חדש. מאמר "וייקחו להם נשים מואביות", סעיף 152)

5. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ואח"כ חוזרים להיות באהבת אחווה.

הקב"ה אומר עליהם, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. המילה, גם, באה לכלול עימהם השכינה. ולא עוד, אלא הקב"ה מקשיב לדיבורם. ויש לו נחת והוא שמח בהם. כמ"ש, אז נִדְבְּרו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו.

ואתם החברים שכאן, כמו שהייתם בחביבות באהבה מקודם לכן, גם מכאן והלאה לא תיפרדו זה מזה, עד שהקב"ה ישמח עימכם, ויקרא עליכם שלום, ויימצא בזכותכם שלום בעולם. כמ"ש, למען אחיי ורעיי אדַבְּרה נא שלום בךְ. 

("זוהר לעם". אחרי מות. מאמר "הנה מה טוב ומה נעים", סעיפים 66-65)

6. כל אלו החברים שאינם אוהבים אלו את אלו, מסתלקים מן העולם טרם שמגיע זמנם. כל החברים בימיו של רבי שמעון, אהבת נפש ורוח הייתה ביניהם. ומשום זה בדורו היו סתרי התורה בגלוי. והיה אומר, כל החברים שאינם אוהבים זה את זה, גורמים לעצמם, שלא ללכת בדרך הישר. ועוד שעושים פגם בתורה.

כי התורה, אהבה ואחווה ואמת יש בה. אברהם אהב את יצחק, יצחק את אברהם, שהיו מתחבקים זה עם זה. יעקב, שניהם היו אחוזים בו באהבה ובאחווה, ונותנים רוחם זה בזה. החברים צריכים להיות כמוהם, ולא לעשות בהם פגם. שאם יחסר בהם האהבה, פוגמים בערכם למעלה, באברהם יצחק יעקב.

("זוהר לעם". כי תישא. מאמר "ועתה הַניחה לי", סעיף 54)

7. לא תשנא את אחִיך בלבבֶך, הוכֵחַ תוכיח את עמיתֶך ולא תישא עליו חטא. מצווה זו היא להוכיח אותו שחוטא, ולהראות לו אהבה רבה, שאוהב אותו, כדי שהמוכיח לא ייענש. כי בהקב"ה כתוב, את אשר יֶאֱהַב ה' יוכיח. וכמו שהקב"ה עושה ומוכיח למי שאוהב אותו, כך ילמד האדם מדרכו זו, ויוכיח את חברו שאוהב אותו. הקב"ה מוכיח את האדם באהבה, בסתר. אם מקבל תוכחתו, טוב, ואם לא, הוא מוכיח אותו בין אוהביו. אם מקבל, טוב, ואם לא, הוא מוכיח אותו בגלוי לעיני כל. אם מקבל, טוב, ואם לא, עוזב אותו ואינו מוכיח אותו יותר, כי עוזב אותו שילך ויעשה רצונו.

("זוהר לעם". קדושים. מאמר "הוכֵחַ תוכיח את עמיתֶך", סעיף 100)

8. צא וראה, מלך שאהב את בנו, אע"פ שקילל והיכה אותו, אהבת מעיו עליו. כשמראה כעס חזק, אז הרחמים שלו עליו. כך הקב"ה, אע"פ שקילל, דבריו הם באהבה, בגלוי הן נראות קללות, והן טובות גדולות. משום שאלו הקללות היו באהבה.

("זוהר לעם". כי תבוא, זוהר חדש. מאמר "הבטחות ונחמות שבקללות שבמשנֵה תורה", סעיף 10)

9. אף רוחי בקרבי אשחרך. שאתדבק בך באהבה רבה בלילה. כי האדם צריך לקום בכל לילה, מאהבת הקב"ה, לעסוק בעבודתו, עד שיתעורר הבוקר, וימשוך עליו חוט של חסד. אשרי חלקו של אדם, שאוהב את הקב"ה באהבה זו. ואלו צדיקי אמת, שאוהבים כך את הקב"ה, העולם מתקיים בשבילם, ושולטים על כל גזרות קשות שלמעלה ושלמטה.

("זוהר לעם". אחרי מות. מאמר "נפש ורוח", סעיף 217)

10. שׂימֵני כחותָם על ליבך כחותם על זרועך, כי עזה כמוות אהבה קשה כשאוֹל קנאה. שימני כחותם, בשעה שהתדבקה כנ"י, המלכות, בבעלה, ז"א, אמרה, שימני כחותם.

כיוון שהתדבקתי בך, כל צורתי תהיה חקוקה בך. ואע"פ שאלך כאן או כאן, תימָצא צורתי חקוקה בך, ותזכור אותי.

וכחותם על זרועך, הוא כמ"ש, שׂמאלו תחת לראשי וימינוֹ תחבקני. שתהיה צורתי חקוקה שם, ובכך אהיה מתדבקת בך לעולם ולא אשכח ממך.

כי עזה כמוות אהבה, בגבורה חזקה, כאותו מקום ששורה בו המוות. אהבה הוא מקום שנקרא אהבת עולם.

קשה כשאול קנאה. כמו אצל האהבה. כי השמות אהבה קנאה באים מצד השמאל. רְשָׁפיהָ רִשפֵּי אש, רשפים הם אבנים ומרגליות טובות, שנולדו מהאש הזה, שהן מדרגות עליונות, משלהבת היוצאת מעולם העליון, מקו שמאל דבינה, ונאחזת בכנ"י, שתהיה הכול ייחוד אחד.

ואמרו אל הזקן, ואנו, הרי אהבה ורשפי שלהבת הלב אחריך. יהי רצון שהצורה שלנו תהיה חקוקה בליבך, כמו שצורתך חקוקה בליבנו.

("זוהר לעם". משפטים. מאמר "הזקן", סעיפים 369-367)

11. קשָה כשאוֹל קנאה. כל האוהב, ואין הקנאה קשורה עימו, אהבתו אינה אהבה, אלא כיוון שקינא נשלמה האהבה. מכאן, שצריך האדם לקנא את אשתו, כדי שיתקשר עימה באהבה שלמה, כי מתוך כך אינו נותן עיניו באישה אחרת.

קשה כשאול קנאה, כמו ששאול קשה בעיניהם של רשעים לרדת בו, כך קנאה קשה בעיניו של האוהב המקנא, להיפרד מהאהבה.

("זוהר לעם". ויחי. מאמר "שׂימֵני כחוֹתָם על ליבך", סעיף 733)

12. כמה מדורים על מדורים יש לצדיקים בעולם ההוא, והמדור העליון מכולם הוא לאותם שאהבת אדונם נקשרת בהם, כי המדור שלהם נקשר בהיכל העולה על הכול, משום שהקב"ה מתעטר בזה באהבה.

היכל זה, העליון על הכול, נקרא אהבה, ועל אהבה עומד הכול. כמ"ש, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. והכול עומד באהבה. כי השם הקדוש הוי"ה נמצא כך. י' דהוי"ה, חכמה, אין נפרד ממנה לעולם הקוץ שלה של מעלה, הכתר, כי באהבה שורה עליה הכתר, ואינו נפרד ממנה לעולם.

ה' של הוי"ה, שהיא בינה, הי', שהיא חכמה, אינה נפרדת ממנה, ונמצאות יחד באהבה, ואינן נפרדות זו מזו, וכמו זה היא ה' דהוי"ה. שהיא כמ"ש, ונהר יוצא מעדן. שנהר, בינה, יוצא מעדן, חכמה, והבינה יוצאת תמיד מהחכמה, ומתדבקים לעולם באהבה.

ו"ה, ז"א ומלכות, כשהם מתדבקים זה בזה, מתדבקים באהבה יחד, חתן בכלה, שדרכם תמיד נמצאת באהבה. נמצא, אשר י' בה"ר, ה"ר עם ו', ו' עם ה"ת, מתקשרים זה בזה באהבה. והכול נקרא אהבה. וע"כ מי שאוהב את המלך, נקשר באהבה ההיא. ומשום זה כתוב, ואהבת את ה' אלקיך.

("זוהר לעם". ואתחנן. מאמר "ואהבת את ה' אלקיך", סעיפים 147-145)

13. כמה מנהיג הקב"ה את כל הבריות במידת טובו, וכש"כ לאותם ההולכים בדרכיו. שאפילו בזמן שמבקש לדון העולם, הוא מסבב למי שאוהבו, שיזכה באיזה דבר מטרם שיבוא אותו הדין לעולם.

בשעה שהקב"ה אוהב את האדם, שולח לו מתנה. ומהי המתנה? עני, כדי שיזכה על ידו. וכיוון שזכה על ידו, הקב"ה ממשיך עליו חוט אחד של חסד, הנמשך מצד ימין ופורשׂ על ראשו ורושם אותו.

כדי שכאשר יבוא הדין לעולם, ייזהר בו אותו המחבל מלהזיק לו, שנושא עיניו ורואה אותה הרשימה, אז מסתלק ממנו ונזהר בו. משום זה הקדים לו הקב"ה דבר במה שיזכה לזה.

("זוהר לעם". ויירא. מאמר "ויקומו משם האנשים", סעיפים 167-166)

14. הייתכן שהקב"ה עושה דין באדם בלי משפט? אלא למדנו, שכאשר הדין שורה על אדם צדיק, הוא משום אהבת הקב"ה אליו.

כאשר הקב"ה מרחם על האדם באהבה, לקרב אותו אליו, שובר הגוף בשביל להשליט את הנשמה, ואז מתקרב האדם אליו באהבה, והנשמה שולטת באדם, והגוף נחלש.

וצריך האדם לגוף חלש ולנפש חזקה, שתתגבר בגבורה. ואז הוא אוהבו של הקב"ה. הקב"ה נותן צער אל הצדיק בעוה"ז, בשביל לזַכות אותו לעוה"ב.

וכשהנשמה היא חלשה והגוף חזק, הוא שונאו של הקב"ה, שאינו חפץ בו, ואינו נותן לו צער בעוה"ז, אלא דרכיו ישרות, והוא בכל השלמות. משום, שאם עושה צדקה או מע"ט, הקב"ה משלם שכרו בעוה"ז, ולא יהיה לו חלק לעוה"ב. ומשום זה, צדיק השבור תמיד, הוא אוהבו של הקב"ה. והדברים אמורים, רק אם בדק ולא מצא בידו שום חטא שייענש על ידו.

("זוהר לעם". ויישב, מאמר "כי פועַל אדם ישלם לו", סעיפים 28-26)

15. ובעת שהאדם הגשמי מתמלא רחמים ואהבה על חברו, הוא מוריד דמעות מעיניו. זה נמשך משורש הדמעות הרוחניות האמורות. כי כל דבר רוחני הנוהג בעליונים, מכה ומוציא לו ענף בבריות הגשמיות. כי האור העליון בועט ומכה על המסך לעבור גבולו, משום שהאור העליון נמשך תמיד רק מא"ס, שלמעלה מעולם הצמצום, שאינו נבחן שם שום גבול.

ומתוך שהאור העליון חושק ומתאווה להתפשט בתחתון, כמו שלומדים, הִתאווה הקב"ה לָדוּר בתחתונים, וכן לומדים, שכינה בתחתונים צורך גבוה. ע"כ, הוא בועט ומכה על הגבול שבמסך, להימשך למטה מגבולו, והמסך מחזירו לאחוריו כאו"ח. אשר בינתיים, נפלטו דמעות לחוץ.

הרי שהדמעות האלו, באו מתוך הרחמים והאהבה אל התחתון. ולכן גם בענף הגשמי נפלטו תמיד דמעות, בעת שמעיו הומים ומתעוררים באהבה וברחמים על חברו. אבל הדמעות הרוחניות אינן נאבדות, כמו הגשמיות.

("זוהר לעם". הקדמת ספר הזוהר. מאמר "החיזיון של רבי חייא", סעיף 56)

16. אמר הילד, כתוב, שחורה אני ונאווה בנות ירושלים, כאוהלי קֵדָר כיריעות שלמה. אל תִראוני שאני שחרחורת. בשעה שהמלכות באהבה גדולה אל אהובה ז"א, מתוך דוחק אהבתה, שאינה יכולה לסבול הפירוד, המעיטה את עצמה במיעוט גדול, עד שלא נראה ממנה אלא קטנות דנקודה אחת, אות י'.

אז מתכסה מכל הצבאות והמחנות שלה, ואומרת, שחורה אני, שאין באות י' זו לבנונית בפנימיותה כבשאר האותיות. שחורה אני, ואין לי מקום להכניס אתכם תחת הכנפיים שלי. כאוהלי קדר, שהם י', שאין לבנונית בתוכה. כיריעות שלמה, הן ו'.

משום זה, אל תראוני, לא תראו בי כלל, כי אני נקודה קטנה. מה עושים הצבאות שלה, הגיבורים האמיצים? הם שואגים כאריות גיבורים, כמ"ש, הכפירים שואגים לטרף, ומתוך הקולות והשאגות, שהם שואגים כאריות חזקים גיבורי כוח, שומע האוהב שלה למעלה. והוא יודע שאהובתו היא באהבה עימו כמוהו, ומיעטה את עצמה מתוך אהבתו, עד שלא נראה מצורתה ומיופיה כלום.

ואז מתוך קולות ושאגות של אלו גיבורי כוח שלה, יוצא הדוד שלה האהוב שלה, ז"א, מתוך היכלו, בכמה מתנות בכמה מנחות, בריחות ובבשמים ובא אצלה, ומוצא אותה שחורה וקטנה בלי צורה ויופי כלל.

הוא מתקרב אליה, מחבק אותה ומנשק אותה עד שמתעוררת מעט מעט מתוך הריחות והבשמים, ומתוך השמחה של אהובה ז"א, הנמצא עימה. היא נבנית ונעשית בתיקונה בצורתה ביופי שלה, ונעשית ה' דהוי"ה כבתחילה.

("זוהר לעם". בלק. מאמר "הילד", סעיפים 116-114)

17. היופי של דוד הזה מאיר אל העולמות כולם. ראשו, גולגולת של זהב הנרקמת בשבעה תכשיטים משבעה מיני זהב. וחביבות הקב"ה היא לנגדו. ומרוב אהבתו אליו, אמר אל הקב"ה, שיחזיר עיניו לנגדו ויסתכל בו, שאמר, פְּנה אליי וחונני. משום שהן יפות בכל, כמ"ש, הָסֵבי עינייך מנגדי, שהן הרהיבוני. כי בשעה שאלו העיניים של המלכות מסתכלות בהקב"ה, אז מתעוררים בליבו חיצי אהבה ממרגמות באהבה עליונה. וברוב השלהבת של האהבה העליונה אליו, אמר, הסבי עינייך מנגדי. החזר עיניך ממני לצד אחר, כי הן שורפות אותי בשלהבת האהבה. וע"כ כתוב בדוד, והוא אדמוני עִם יפה עיניים וטוב רואי. ומשום הדוד העליון היפה, שהאהבה והתשוקה של הקב"ה להידבק בו, אמר דוד, פנה אליי וחונני.

("זוהר לעם". קדושים. מאמר "הָסֵבי עינייך מנגדי", סעיף 74)

18. האוהב של המלך, קורא בפתח. אמר המלך מי הוא. אמרו, פלוני אוהבך. אמר, אהובי וחביב נפשי, לא יקרא לו קול אחר, אלא אני. צעק המלך, ואמר, פלוני פלוני היכנס, חביב נפשי, אהוב שלי. התקינו ההיכלות לדבר עימו.

("זוהר לעם". בלק. מאמר "מי האנשים האלה עימָך", סעיף 290)

19. ויאמֶר האדם, זאת הַפַּעם עֶצם מֵעֲצָמיי ובָשׂר מִבשׂרי. הנה זה דברי מתיקות, להמשיך אהבה עימה, ולהמשיך אותה לרצונו, לעורר אצלה אהבה. רְאה כמה ערֵבים הם דברים אלו, כמה מעוררי אהבה הם אלו המילים, עצם מעצמיי ובשר מבשרי, כדי להראות לה, שהם אחד ואין ביניהם שום פירוד.

("זוהר לעם". בראשית-ב'. מאמר "פיוס ונטילת רשות", סעיף 217)

20. לעת קץ, כאשר יתגלה הזיווג הגדול דעתיק יומין רב פעלים מקבצאל, יתגלה אור גדול בכל העולמות. וע"י זה ישוב כל בשר בתשובה שלמה מאהבה.

("זוהר לעם". הקדמת ספר הזוהר. מאמר "ליל הכלה", סעיף 126)