(מאמר מעובד ע"י ד"ר מיכאל לייטמן)
את כל התפישות הקיימות בעולם על גוף ונשמה אפשר לכלול בשלוש קבוצות עיקריות:
הטענה הקיימת על פי תפישת האמונה היא שלא קיים דבר זולת הנשמה או הנפש. לדעתם של המצדדים בתפישה זאת קיימות ישויות רוחניות, הנבדלות זו מזו באיכותן ונקראות נשמות בני האדם. אותן נשמות הן בעלות ממשות עצמאית גם טרם ירידתן והתגלמותן בגוף האדם.
כשהגוף מת, המוות אינו חל על ישויות אלה בשל היותן רוחניות. כלומר לדעתם מושג המוות בישויות פשוטות אלה, אינו יותר מאשר הפרדה בין היסודות שמהם מורכבת הישות. ולכן ביכולתם להתייחס לגוף הגשמי כהרכב של כמה יסודות, המופרדים מחדש על ידי המוות. מה שאין כך הנשמה אשר ביסודה הרוחני היא ישות פשוטה, שאין בה מרכיבים, ולכן אינה יכולה להתחלק בצורה שתשפיע על המבנה שלה. אי לכך הנשמה היא אלמותית וקיומה הוא נצחי.
על פי הבנתם של מצדדי תפישה זאת, הגוף הוא סוג של לבוש עבור הישות הרוחנית ובו מתלבשת הנשמה. באמצעות הגוף מבטאת הנשמה את הכוחות, את התכונות ואת הרגלים השונים שלה.
בדרך זו מעניקה הנשמה חיים ותנועה לגוף ושומרת עליו מכל פגע. היות ולגוף עצמו אין חיים ותנועה, ואין בו כלום מלבד חומר מת וכך הוא נותר כשהנשמה נוטשת אותו. כמו כן כל סימני החיים הנראים בגוף האדם, אינם אלא גילויים של כוחות הנשמה.
זוהי התפישה של אלה המאמינים בשניות . לדעתם, הגוף הוא יצור מושלם העומד בזכות עצמו , הוא חי, ניזון ומספק לעצמו את הנחוץ לקיומו . כמו כן אין לו כל צורך בסיוע מישות רוחנית כלשהי.
עם זאת גוף זה אינו נחשב בכלל למהותו של האדם. עיקר מהותו של אדם היא הנשמה התבונית הנחשבת כישות רוחנית, כפי שטוענים גם חסידי התפישה הראשונה.
ההבדל בין שתי תפישות אלה בהבנת הגוף מבוסס על תוצאות התפתחות ושגשוג המדע אשר גילה שהטבע הטביע בגוף עצמו את כל צרכיו החיוניים וההכרחיים, ולכן לפעילות הנשמה בגוף לא נותר אלא רק לייחס את ההרגלים, התכונות הטובות והעניינים הרוחניים. וזאת הסיבה שאלה המצדדים בדואליזם מאמינים בשניות , כלומר, הם מאמינים בשתי תיאוריות בו-זמנית, אבל יחד עם כך הם טוענים, שהנשמה היא הסיבה הראשונית להיווצרות הגוף, כלומר, הגוף הוא תולדה והַמשכה של הנשמה.
בתפיסה זאת מצדדים החוקרים השוללים את קיומה של מציאות רוחנית כלשהי, ומכירים רק בצד הגשמי של הגוף. חסידי תפישה זאת שוללים לחלוטין את קיומה של ישות רוחנית מופשטת כלשהי במבנה גופו של האדם. לדעתם הבלתי ניתנת לערעור תבונת האדם היא אף רק תולדה של הגוף. הם מתארים את הגוף כמכונה חשמלית שמותקנים בה כבלים המחברים בין המוח לגוף. לדעתם מנגנון הפעולה של הגוף מותנע כתוצאה מגרויים חיצוניים הבאים במגע עם הגוף והם מעוברים למוח בצורת עונג או כאב, בהתאם לכך המוח כבר נותן פקודה לאיבר מסוים איך לבצע את הפעולה. הכול נשלט באמצעות העצבים-הכבלים והגידים, המחוברים על פי התכנית שמטרתה להרחיק את האיבר ממקור הכאב ולקרב אותו למקור העונג. דווקא באופן זה – טוענים חסידי התפישה השוללת - מתרחשת בתוך האדם ההכרה של כל מצבי החיים שלו והתגובה עליהם.
תחושת התבונה וההיגיון שלנו בתוך המוח, דומה לצילום או לטביעת-חותם של כל מה שמתרחש בתוך הגוף. היתרון של האדם על פני כל בעל-חיים אחר הוא בכך, שהמוח שלו מפותח במידה כזאת שכל מה שמתרחש בגוף משתקף במוחו כצילום, שהאדם מרגיש ומקבל אותו כתבונה או כהגיון. לכן אלה המצדדים בתפישה זאת טוענים, שכל התבונה וכל המסקנות שלה, הן לא יותר מאשר תוצאה של התהליכים המתרחשים בגוף.
גם בין המצדדים בתפישה של הדואליזם ישנם כאלה המסכימים עם תפישתה של השלילה. אבל הם בכל זאת מוסיפים אליה את קיומה של ישות רוחנית נצחית כלשהי, שהם קוראים לה "נשמה", המתלבשת, לדעתם, במנגנון של הגוף. לטענתם , נשמה זאת היא מהות האדם, ומנגנון הגוף אינו אלא המעטפת שלה.
ניתן לומר, שבאופן כללי אפשר לתאר בצורה זאת את כל מה שהוצג על ידי מדעי הרוח כמושגי "גוף ונשמה" עד ימינו.
חכמת הקבלה נועדה לגלות לאלה הלומדים אותה את העולם העליון באותה מידה של בהירות ואמינות, שבהם מגלים לנו המדעים המדויקים הגשמיים את העולם שלנו. כל מה שידוע לנו על העולם העליון התקבל על ידי המדענים והחוקרים המקובלים כתוצאה מניסויים וממחקרים שערכו על עצמם כעל חומר-ניסוי. ולכן אין בחכמת הקבלה אף מילה שהבסיס שלה הוא עיוני, וכל מה שנאמר בה הוא רק תוצאה של השגה מעשית.
עובדה ידועה שהאדם נתון תמיד בספקות, וכל מסקנה שנקבעת על ידי השכל האנושי כוודאית, מוטלת, עם הזמן בספק, וכתוצאה מזה גדל כוח העיון וההתפלספות, ומוצאים מסקנה חדשה לעובדות הקודמות, ובמשך זמן גם מסקנה זאת הופכת לוודאית.
ואם האדם באמת בעל יכולת מחשבה מופשטת, הוא סובב במעגל הזה במשך כל חייו - הוודאות של אתמול הופכת לספקות של היום, והוודאות של היום – גם היא תהפוך מחר לספקות, כך שבמסגרת הוודאות המוחלטת אי אפשר להגיע למסקנה ברורה יותר ממה ש"נכון להיום".
המדע העכשווי כבר הגיע להבנה שאין במציאות שום דבר ודאי. בחכמת הקבלה כבר מימי קדם היה קיים איסור להתפלסף ולהשתמש במסקנות תיאורטיות, אפילו לא כהנחות.
המדענים המקובלים חילקו את החכמה לשני חלקים: הגלוי והנסתר.
החלק הגלוי של החכמה כולל את כל מה שאנחנו מבינים מתוך מודעות טבעית פשוטה, כאשר הלימוד נבנה על בסיס מעשי, ללא שום התפלספות, אלא רק על מסקנות ונתונים מעשיים וניסוייים.
החלק הנסתר של המדע כולל את הידע שהשגנו בעצמנו, או ידע שקיבלנו ממקורות מוסמכים , אבל במידה שאינה מאפשרת ניתוח מעמדה של השכל הישר או מתוך מודעות טבעית פשוטה. לכן עלינו לקבל את החלק הזה של הידע באופן זמני כ"אמונה פשוטה" ובשום אופן לא לנסות לחקור אותו, משום שהמחקר זה לא יהיה בנוי על בסיס מעשי, אלא על התפלספות.
אבל השמות של חלקי החכמה – ה"גלוי" וה"נסתר" – אינם מצביעים על שני סוגי ידע שונים, אלא על הכרתם ע"י האדם. כלומר, לידע שאותו גילה האדם על ידי התנסות ממשית, אפשר לקרוא "ידע גלוי". ואת כל הידע שעדיין לא הגיע לרמה זאת של הכרה, אפשר להגדיר כ"נסתר".
מן האמור לעיל יוצא, שמעולם ובשום תקופה לא היה אדם שלא היו לו את שני החלקים האלה של החכמה – הגלוי והנסתר, כשאת החלק הגלוי של החכמה מותר לו ללמוד ולחקור, מפני שיש לו בסיס ממשי לכך, ואת החלק הנסתר אסור אפילו לנסות לחקור, מפני שבחלק זה אין לו שום בסיס ממשי למחקר..
בהתאם למה שנאמר, חכמת הקבלה אינה מרשה להשתמש במדעים שאינם ניתנים למימוש בחומר , אלא רק בידע שהוכח באופן מעשי, כלומר ידע כזה שלא יכול להיות לנו ספק בממשות ובאמיתוּת שלו.
לכן איננו יכולים לקבל מהתפישות שפורטו לעיל, שום ידע מדעי על המושגים "גוף ונפש", משום שהמסקנות שלהן מוסקות מתוך שיפוטים דתיים. ואת הידיעות על גוף ונשמה אנחנו יכולים לקבל רק
כידע מדעי, כלומר רק על בסיס הידע של חכמת הקבלה, שבו נרכשו הידיעות האלה כתוצאה מהתנסות, עד כי האדם אינו מטיל ספק באמיתוּת שלהן. ואי אפשר לספק הוכחות כאלה באיזשהו אופן רוחני.
בהתאם לכך, יש לנו זכות, במידה כלשהי, להשתמש רק בתיאוריה השלישית, העוסקת אך ורק בענייני הגוף ובכל אותן המסקנות שהוכחו על ידי הנסיון ושאין לגביהן שום מחלוקות. ועל הסברים כלליים של תפישה כלשהי, המבוססים על הגיון, חכמת הקבלה אוסרת.
התפישה השלישית זרה לרוח האנושית של האדם המשכיל, משום שהיא מוחקת את האישיות ומציגה את האדם כמכונה, שפועלת ונעה בעזרת כוחות חיצוניים. זה אומר שאין לאדם שום בחירה חופשית ברצונות שלו, שהוא כולו נמצא תחת ההשפעה המוחלטת של כוחות הטבע ומבצע את כל הפעולות שלו מתוך אילוץ. כמו כן אין לו שום שכר ושום עונש על מעשיו, משום שחוק השכר והעונש יכול לחול רק על מי שיש לו חופש בחירה.
תפישה זאת זרה גם לדתיים, המאמינים בשכר ובעונש מהבורא והבטוחים במטרה החיובית שלהם, וגם לחילונים. מכאן הרי יוצא, שכל אחד מאיתנו נתון בידיו של הטבע העיוור, ואנחנו, בעלי השכל, רק צעצועים בידיו. ולא ידוע לנו לאן הטבע העיוור מוביל אותנו! ולכן גם התפישה השלישית אינה מתקבלת ואינה מקובלת בעולם.
לכן הוחלט שהגוף, שעל פי התפישה השלישית הוא מכונה, הוא אינו המהות האמיתית של האדם, והמהות של האדם, ה"אני" שלו – זוהי ישות רוחנית נצחית, בלתי נראית ובלתי מורגשת, שמגולמת בגוף באופן נסתר.
אבל איך הישות הרוחנית הזאת יכולה להפעיל את הגוף? הרי על פי הטענה של הפילוסופיה עצמה, אין לרוחניות שום מגע עם הגשמיות והיא אינה משפיעה עליו בשום צורה. ולכן אין לשאלת הנשמה שום פתרון בפילוסופיה ובמטאפיזיקה.
את כל מה שהאדם מרגיש, הוא מרגיש בחמשת החושים שלו. התמונה הכוללת נקלטת דרך חמשת החושים במוח, מנותחת, מושווית למה שכבר ידוע לו, ומוצגת להכרה בתור תמונה של האדם עצמו ושל העולם סביבו. לכן גם את הגוף שלו וגם את מה שנמצא סביבו האדם קולט בתור תוצאה של הרגשת חמשת החושים שלו. לא הגוף ולא העולם סביבו אינם קיימים כשלעצמם – הם רק תוצאה מההרגשות שלנו. כמו שכותב בעל הסולם: "זה אני, המרגיש את עצמי מוצק ובעל מידות כלשהן, משום שהחושים שלי מציגים לי כך את עצמי...".
אם לא היו לנו חושים בכלל – לא היינו מרגישים את עצמנו. אם היו לנו חושים, השונים מאלה שיש לנו מבחינת הכמות והאיכות של הקליטה, היינו מרגישים את עצמנו אחרת, היינו קולטים את עצמנו ואת העולם שסביבנו באופן שונה, בהתאם להרגשות, שאותן היו החושים שלנו מספקים לנו.
כל מה שאנחנו מרגישים בחמשת החושים נקרא "גלוי". כמובן, לכל אדם יש מידה אחרת של מציאות גלויה, בהתאם להתפתחות החושית והשכלית שלו. הדברים הגלויים הם:
הדברים הפרטיים והאישיים,
הדברים הכלליים, הגלויים לכל האנושות בכל שלב מוגדר של ההתפתחות שלה.
מה שעוד לא התגלה, אבל מיועד להתגלות בעתיד, נקרא "נסתר". הנסתר מתחלק לשני חלקים:
הנסתר, שאותו נוכל לגלות אי-פעם בעתיד באמצעות חמשת החושים שלנו,
הנסתר, שאותו לעולם לא נוכל לגלות בחמשת החושים שלנו.
את מה שאי אפשר לגלות בחמשת החושים, אפשר לגלות בחוש השישי. בכל אדם יש נבט של החוש השישי, שמתוכו הוא יכול לפתח אותו. השיטה לפיתוח החוש השישי נקראת " חכמת הקבלה". גם להרגשה בחוש הזה יש שני מרכיבים, בדומה להרגשת הגוף והעולם שסביבנו בחמשת החושים:
גוף – נקרא "נשמה",
העולם הסובב – נקרא "עולם עליון".
הרגשת העולם העליון מתקבלת כהרגשה של נצחיות, שלמות וידיעת-כול.