1. עיקר העבדות, שצריך להיות במסירות נפש, הוא על בחינת יראה. שאז כל הגוף אינו מסכים לעבודתו, יען שאינו טועם שום טעם בהעבדות, וכל עשייה ועשייה, שהוא עושה, הגוף עושה לו חשבון, שאין זה עבדות השלימות. אם כן, מה יהיה שתעבוד. אז כיוון שאין שום ממש וטעם בעבדות הזו, ואז ההתגברות הוא רק במסירות נפש. זאת אומרת, שעם העבדות הוא מרגיש טעם מר, שבכל עשייה שהוא עושה הוא מרגיש ייסורים נוראיים, יען שהגוף מורגל, שלא לעבוד לבטלה. או שיהיה מהיגיעה הזו טובה: או לעצמו, או לאחרים.
ובזמן הקטנות, אז אינו מרגיש טובה לעצמו, יען שאינו מרגיש עכשיו שום תענוג בהעבדות. וכן אינו מאמין שיהא טובה לאחרים, יען כיוון שאינו חשוב לעצמו. אם כן מה הנאה יהיה מזה לאחרים? אזי הייסורים קשים. ועד כמה שהוא עובד, באותה השיעור נתרבה הייסורים. עד שנתקבצו הייסורים והיגיעה לשיעור מסוים, עד שהבורא יתברך מרחם עליו, ונותן לו טעם בעבדות השי"ת, כמו שכתוב: "עד שיערה עלינו רוח ממרום". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר רי"ט, "עניין מסירות נפש")
2. עניין היגיעות, שהאדם מתייגע, הוא רק הכנה לבוא למסירות נפש. לכן צריך האדם להתרגל בעניין מסירות נפש תמיד, שלא יכולים לבוא לשום מדרגה בלי מסירות נפש. שרק זהו כלי, המכשיר לזכות לכל המדרגות. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ר"ח, "עניין היגיעה")
3. למה אנו רואים, שעל גשמיות יש הרבה אנשים שעובדים במרץ רב, אפילו במקום שיש סכנת נפשות, וברוחניות כל אחד ואחד נותן על נפשו שמירה ובדיקה יפה?
ועוד, על גשמיות יכול אדם לעבוד, אפילו שלא נותנין לו מחיר רב חלף עבודתו, ומה שאין כן ברוחניות אין האדם יכול להסכים לעבודה, רק שידע בבטח, שיש לו תמורה הגונה חלף עבודתו?
והעניין הוא, שזה דבר ידוע, שהגוף אין לו שום ערך. שהרי הכול רואים, שהוא כלה והולך בלא כלום, וממילא קל להפקיר אותו, משום שהוא דבר הפקר ממילא. אלא ברוחניות יש בחינת קליפות, השומר להגוף, שהיא שומרת קיומו, לכן קשה להפקיר אותו. לכן אנו רואים, שאצל חילוניים יותר קל להפקיר את גופם, ואינם מוצאים כבידות בגופם. מה שאין כן ברוחניות. וזה האחוריים של הקדושה, המכונה "מסירות נפש". שדווקא על ידה זוכין לאור יתברך. וטרם שהאדם נגמר בעניין מסירות נפש, אי אפשר לו לבוא לשום מדרגה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ר"א, "רוחניות וגשמיות")
4. באהבת ה', שאנו אומרים, שהאדם צריך לעבוד "בלתי ה' לבדו", שהכוונה "בלי שום תמורה", הכוונה היא, שהוא מוכן למסירת נפש בלי שום תמורה, בלי שתיוולד מזה איזו מציאות של תמורה מהמסירות נפש שלו. אלא זהו העצם, שזוהי המטרה שלו, שהוא רוצה לבטל את עצמותו לה', היינו לבטל את הרצון לקבל שלו, שזהו מציאות נברא, את זה הוא רוצה לבטל לה'. נמצא, שזוהי המטרה שלו. זאת אומרת, המטרה שלו היא למסור נפשו לה'. (הרב"ש, מאמר 12, "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", 1985)
5. עקידת יצחק, שאברהם, שהוא קו ימין, שהוא בחינת למעלה מהדעת, עקד את הקו שמאל, שהוא בחינת השכל, שעושה ביקורת על כל דבר. ונתן לו תמונה כללית מהמצב שבו הוא נמצא. והוא עזב את כל השמאל, וקיבל על עצמו בחינת ימין, שהוא למעלה מהדעת. על ידי זה זכה אחר כך לקו אמצעי.
היינו יש הבדל, בין שמקבל קו ימין מטרם שרואה קו שמאל, להמצב שלאחר שראה את מצבו של שמאל, הוא מחדש עוד הפעם את הקו ימין. וימין, שהוא בחינה למעלה מהדעת, שזה נקרא מסירות נפש, כיוון שמבטל את כל הדעת שלו, מה שרכש מקו שמאל, והולך למעלה מן הדעת, ואז הוא זוכה לקו אמצעי. (הרב"ש, מאמר 136, "עקידת יצחק")
6. בזמן שהוא רוצה לעשות הכול לשם שמיים ולא לתועלת עצמו, הגוף מתנגד בכל כוחו, היות שהגוף טוען, למה אתה רוצה להמית אותי ואת כל רשותי שיש לי. ואתה בא אליי שצריכים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שהוא ממש ביטול הרצון לקבל מכל העניינים. ואתה אומר לי, שחז"ל אמרו "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", היינו להמית את כל הרשות של תועלת עצמו, ולדאוג אך לתועלת ה', ומטרם זה אין האדם יכול לזכות לבחינת תורה. והאדם רואה שאין במציאות, שיהיה לו כוח ללכת נגד הטבע.
ואז אין להאדם שום עצה אלא לפנות לה', ולומר, שעתה הגעתי למצב, שאני רואה, שאם אין אתה עוזר לי אני אבוד, ואין לו מציאות, שיהיה לי פעם כוח, שיהיה בידי כוח להתגבר על הרצון לקבל, שזה הטבע שלי, אלא רק ה' יכול לתת טבע שני.
והאדם אומר, שהוא מאמין, שזה היה "יציאת מצרים", שה' הוציא את עם ישראל מתחת שליטת מצרים, שדרשו חז"ל (בהגדה של פסח) "ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, אני ה', אני הוא ולא אחר".
אם כן גם הוא רואה עכשיו, שרק ה' יכול להוציאו מתחת שליטת הרצון לקבל ולתת לו טבע שני. היינו, כמו שטבע הראשון נתן הבורא, כמו כן טבע השני אין מי שיהיה בידו לתת, רק הבורא בעצמו. אי לזאת, האדם מתפלל אז בלב שלם, היינו מעומק הלב, ואז הזמן לקבל התפילה. (הרב"ש, מאמר 37, "מהו תורה ומהו חוקת התורה, בעבודה", 1991)
7. אמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים", שנאמר "הן יקטלני לו איחל".
ועניין "חרב מונחת על צווארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צווארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה.
אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בוודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלוקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוקים". (הרב"ש, מאמר 19, "בוא אל פרעה - א", 1985)
8. עתה שמלך העליון והמלכות הם בחיבור בחדווה באלו הנשיקין, מי שצריך לשאול שאלות ובקשות ישאל, כי אז הוא שעת רצון. כיוון שביקש האדם בקשותיו מלפני המלך והמלכה ב-12 הברכות האמצעיות, אז יתקין עצמו ברצונו ובליבו לשלוש הברכות האחרונות, לעורר חדווה שבסתר.
כי מאלו שלוש ברכות הוא מתברך בדביקות אחרת, בזיווג. והאדם יתקן את עצמו לצאת מפניהם ולהניח אותם בחדווה מוסתרת שבאלו שלוש ברכות. ועם כל זה צריך להיות רצונו, שהתחתונים יתברכו מאלו הברכות של החדווה המוסתרת.
ואז צריך ליפול על פניו, ולמסור את נפשו, בשעה שהמלכות אוחזת הנפשות והרוחות. אז היא השעה למסור נפשו בתוך אלו הנפשות שאוחזת. כי אז צרור החיים, המלכות, הוא כראוי.
אם בשעה שהמלכות אוחזת הנפשות והרוחות של בני האדם, ברצון אחד של הדביקות, האדם שם ליבו ורצונו לזה, ונותן נפשו בדביקות ברצון ההוא, לכלול נפשו באותה הדביקות. אם בשעה ההיא, התקבלה מסירת נפשו, ברצון הנפשות והרוחות והנשמות שאוחזת המלכות, זהו אדם שנצרר בצרור החיים, בעולם הזה ובעולם הבא.
ועוד, שהמלך והמטרוניתא, תפארת ומלכות, צריכים להיכלל מכל הצדדים מלמעלה ומלמטה, ולהתעטר בנשמות בכל הצדדים, המלכות מתעטרת בנשמות מלמעלה ומתעטרת בנשמות מלמטה, מאותם שמוסרים לה נשמתם.
ואם האדם מכוון ליבו ורצונו לכל זה, ומוסר לה נפשו מלמטה בדביקות וברצון, אז הקב"ה קורא לו שלום למטה, כעין שלום של מעלה, יסוד, המברך את המלכה, ומכליל אותה ומעטיר אותה מכל הצדדים.
אף כך האדם הזה, הקב"ה קורא לו שלום. כמו שכתוב, ויקרא לו ה' שלום. וכל ימיו קוראים לו כך למעלה, שלום. משום שהכליל והעטיר את המלכה מלמטה, כעין השלום הזה שלמעלה, יסוד.
וכשהאדם ההוא מסתלק מעולם הזה, נשמתו עולה ובוקעת בכל אלו הרקיעים, ואין מי שיעכב בידה. והקב"ה קורא לה ואומר, יבוא שלום. והשכינה אומרת, ינוחו על משכבותם, ויפתחו לה י"ג (13) הרים של אפרסמון הטהור. ולא יהיה מי שיעכב בידה. ועל כן, אשרי מי ששם ליבו ורצונו לזה. ועל כן כתוב, כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה' אל מלך העליון. (זוהר לעם, פרשת ויקהל, מאמר "כוונת התפילה", סעיפים 117-112)
9. ותזכני ברחמיך, להתפלל במסירות נפש באמת, ואזכה לבטל כל ישותי וגשמיותי, ולא אתפלל בשביל תועלת עצמי כלל, רק אזכה להתבטל לגמרי בשעת התפילה, כאילו אינני בעולם כלל, וכל כוונתי בתפילה יהיה רק לשמך באמת, להעלות השכינה מהגלות, לגלות אלוהותך בעולם. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי תפילות")