355. כתוב ביעקב, ויָשֶׁת לו עדרים לבדו. שבירר הפסולת מהמקדש, ושׂם חלקו לבדו עם כל המרכבות הראויות לו לאמונה הקדושה, המלכות. ולא שָׁתָם על צאן לָבָן, אשר שָׂם חלק שאר העמים לבדם, שלא יתערבו עִם האמונה הקדושה. הצאן המקושרות, הם אלו המתקשרים בקשר אחד, שאינם מתערבים עם יתר העמים, ואינם מתקשרים עימהם לעולם.
356. כעין זה הקטורת, שכל המרכבות הקדושות של האמונה, המלכות, מתקשרות בה, וכל האיברים, הספירות, העליונים והתחתונים, של ז"א ושל מלכות, כולם מתקשרים אלו באלו. כי המרכבות הקדושות שלמטה היו מתקרבות ומתקשרות אלו באלו, שיהיו כולן בייחוד אחד, לעלות בייחוד למעלה, לז"א, כראוי.
357. וכל המחנות של יתר העמים מתפזרים ומתחלקים זה מזה. ע"כ נקראים ישראל, גוי אחד. כי הם בייחוד ובקשר אחד. וע"כ נקראים, הצאן המקושרות, משא"כ ליתר העמים.
("הקטורת", שיר השירים, זוהר חדש)
191. כמו שהשכינה אינה מתגלה אלא במקום הראוי לה, כן אינה נראית ואינה מתגלה אלא לאיש הראוי לה. שהרי מיום שעלה ברצונו של לוט להתהפך בחטאו, הסתלקה רוח הקודש מאברהם. וכשלוט נפרד ממנו, מיד שרתה רוח הקודש על אברהם. כמ"ש, וה' אמר אל אברם, אחרי היפרד לוט מעימו.
כי כל מדרגה נחלקת לפנימיות ולחיצוניות, שבשורשה של התחלקות זו עליית ה"ת לעיניים, ונעשה סיום חדש בסיום גו"ע, פרסא. ואח"פ יצאו לחוץ מהמדרגה. ולפיכך הכלים שלמעלה מפרסא, שנשארו במדרגה, נקראים פנימיות, והכלים שיצאו למטה מפרסא, נקראים חיצוניות, או אחוריים.
ואע"פ שבעת גדלות מוחזרים הכלים החיצוניים שלמטה מפרסא אל המדרגה, עכ"ז, כיוון שז"ת דאצילות, שהם זו"ן, אינם נשלמים אלא רק בדרך עלייה למקום שלמעלה מחזה, שהוא השלמת התחתון בעליון, ואינם נשלמים במקומם עצמם, במקום שמחזה ולמטה, ע"כ נבחנים תמיד הכלים בינה ותו"מ שמחזה ולמטה לחיצוניות, כי לא יוכלו להתברר ולהשתלם מטרם גמה"ת, כי אז יקבלו הזו"ן השלמה דמין הב'.
וזהו ההפרש מנשמת ישראל לאוה"ע. כי ישראל נמשכים מכלים דפנים, שראויים לקבל אורות שלמים גם מטרם גמה"ת. אבל אוה"ע נמשכות מכלים החיצוניים, שלא יוכלו לקבל שלמות מטרם גמה"ת. ועד"ז נחלקו העולמות לפנימיות ולחיצוניות. וארץ ישראל הם כלים דפנים מבחינת העולם, וחוץ לארץ הם כלים של חיצוניות.
וע"כ אין שלמות בחוץ לארץ מטרם גמה"ת. כי אז כתוב, והיה ה' למלך על כל הארץ. וכן, ומָלְאָה הארץ דעה את ה'. אבל מטרם גמה"ת, אין שלמות, אלא רק בכלים דפנים מהעולם בלבד, שהם ארץ ישראל.
והקב"ה לבדו שולט על ארץ ישראל. כי ארץ ישראל, להיותה מכלים דפנים, קיבלה תיקון גם בזמן הזה, כמ"ש, ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה. והשכינה מתגלה בה. משא"כ בחוץ לארץ, כי ניתנה לשליטת ע' (70) שרים, שגם הם בחינת חיצוניות מהקדושה, שנמשכים מכלים החיצוניים, שאין להם שום שלמות מטרם גמה"ת. ולפיכך עוד לא התקיים הכתוב, והיה ה' למלך על כל הארץ, אלא בארץ ישראל לבד.
ע"כ, כמו שהשכינה אינה מתגלה אלא במקום הראוי לה, בארץ ישראל, כן אינה נראית ואינה מתגלה אלא לאיש הראוי לה, שיהיה נשמר מלעורר הזיווג בחיצוניות הנוקבא, במקום שלמטה מחזה. כי אז הוא מפריד הנוקבא מז"א, והשפע הולך לחוץ לארץ, אל ע' שרים של אוה"ע, שהם בעלי הכלים החיצוניים, המתאווים לאותו השפע.
כי בשעה שחטאו ישראל, והיו מקטרים בתוך הארץ לאלוהים אחרים, שעוררו זיווג בכלים החיצוניים של הנוקבא, והמשיכו השפע מלמעלה למטה, שאז הולך השפע לאלוהים אחרים. ואז שלטו שאר האומות, כי השפע הגיע לע' שרים שלהן. וע"כ יונקים כולם מהשכינה, שהתקרבה אליהם, כי הכלים החיצוניים של השכינה קרובים לאוה"ע, כי רק הן מקבלות מהם.
("וה' אמר אל אברם, אחרי היפרד לוט", לך לך)
53. והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. אלו הם הממונים של כל העמים, העולים והיורדים בסולם הזה. וכאשר ישראל חוטאים, נשפל הסולם, ואלו הממונים עולים. וכשישראל מטיבים מעשיהם, מתעלה הסולם, וכל הממונים יורדים למטה, והממשלה שלהם מתבטלת. הכול תלוי בסולם הזה. כאן ראה יעקב בחלומו, הממשלה של עשיו, והממשלה של שאר כל העמים.
("נבואה, מראֶה וחלום", וייצא)
418. כמו רימה ותולֵעה שעולים על הגוף, כך בשעה שישראל הם רָעים, אוה"ע בני עשיו וישמעאל, הנקראים רימה ותולעה, שולטים עליהם, והגוף נבקע, שייהרגו ישראל. ועל זה כתוב, אך בשרו עליו יכאב ונפשו, השכינה, עליו תאבל. מהו, בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל? בשרו של ישראל יכאב עליהם, ונפשו על ישראל תאבל. ואז היא משתוקקת לנשמה עליונה, שנקראת נעמי, בינה.
("ותלכנה שתיהם, הם נפש וגוף", מדרש רות)
305. אין דבר בעולם שישבור כוחם של עמים עכו"ם, כמו בשעה שישראל עוסקים בתורה. שכל זמן שישראל עוסקים בתורה, מתחזק הימין, ונשבר כוחם ועוזם של העמים עכו"ם. ומשום זה נקראת התורה עוז, כמ"ש, ה' עוז לעמו ייתן.
306. ובשעה שישראל אינם עוסקים בתורה, מתחזק השמאל, ומתחזק כוחם של העמים עכו"ם, שיונקים מהשמאל, ושולטים על ישראל, וגוזרים עליהם גזרות שאינם יכולים לעמוד בהם. ועל זה גָלוּ בני ישראל והתפזרו בין האומות.
307. כמ"ש, על מה אָבְדה הארץ, ויאמר ה', על עוֹזְבָם את תורתי. כי כל זמן שישראל עוסקים בתורה, נשבר כוחם ועוזם של כל עובדי עבודה זרה. כמ"ש, ימינך ה' תרעץ אויב. כל זמן שקולם של ישראל נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
("בשעה שמשה נכנס בתוך הענן", בשלח)
313. אמר אויב, ארדוף אשיג. אמר אויב, זהו הממונה הגדול של מצרים. בשעה שניתנה לו הממשלה על ישראל, חשב לכַלות אותם תחת ממשלתו. אלא שזכר הקב"ה הָרֵי העולם, שהם האבות, שהיו מגִנים עליהם. ואין לומר שזה לבד רצה לכלותם, אלא כל אלו השרים הממונים על כל העמים עכו"ם, כשניתנו להם רשות וממשלה על ישראל, רוצים כולם לכלות ישראל תחתם.
314. וע"כ אלו העמים, שהם תחת שליטתם של אלו הממונים, כולם גוזרים גזרות לכלות את ישראל. אלא הקב"ה זוכר הרי העולם, האבות, ומגן עליהם. וכשראה משה את זה, התחיל לשבח את הקב"ה. ואמר, מי כמוך באֵלים ה'.
("אמר אויב, ארדוף", בשלח)
93. כשהים מעלה גליו ברוגז, והגלים עולים לשטוף העולם, כשמגיעים ורואים את חול הים, מיד נשברים וחוזרים לאחוריהם, ושוקטים, ואינם יכולים לשלוט ולשטוף העולם.
94. כעין זה, ישראל, חול הים. וכששאר העמים, שהם גלי הים, בעלי הרוגז, בעלי הדינים קשים, רואים שישראל מתקשרים בהקב"ה, חוזרים לאחוריהם ונשברים לפניהם, ואינם יכולים לשלוט בעולם.
("חשבון ומספר", פקודי)
295. אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה רצה בהם מכל העמים עכו"ם. ומתוך אהבתו עליהם, נתן להם חוקי אמת, נטע בהם עה"ח, ז"א, והשרה השכינה ביניהם. משום שישראל רשומים ברושם קדוש בבשר שלהם, וניכרים שהם שלו, מבני היכלו.
296. משום זה, כל אלו שאינם רשומים ברושם קדוש בבשר שלהם, שאינם נימולים, אינם של הקב"ה. וניכרים שכולם באים מצד הטומאה, ואסור להתחבר בהם, ולספר עימהם בדברי הקב"ה, ואסור להודיע להם דברי תורה. משום שהתורה כולה היא שמו של הקב"ה, וכל אות שבתורה מתקשרת בשם הקדוש. וע"כ כל מי שאינו נרשם בשם הקדוש בבשרו, אסור להודיע לו דברי תורה. וכש"כ לעסוק עימו.
("ותבואו ותטמאו את ארצי", אחרי מות)
300. כל מי שנימול ונרשם בשם הקדוש, נותנים אותו בדברים הגלויים שבתורה, שמודיעים לו בראשי אותיות, בראשי פרקים, ונותנים עליו הזהירות החמורה של מצוות התורה. ולא יותר, עד שמתעלה במדרגה אחרת. כמ"ש, מגיד דבריו ליעקב. אבל, חוקיו ומשפטיו לישראל, שהוא במדרגה עליונה יותר. חוקיו ומשפטיו לישראל, שהם סודות התורה, וחוקי התורה, ונסתרות התורה. שלא צריכים לגלות זה, אלא למי שהוא במדרגה עליונה יותר כראוי.
301. וכמו שלישראל כך, שאין מגלים התורה, אלא למי שהוא במדרגה עליונה, לעמים עכו"ם על אחת כמה וכמה. וכל מי שלא נימול, ונותנים לו אפילו אות קטנה שבתורה, הוא כאילו החריב העולם, ומשקר בשמו של הקב"ה. כי הכול תלוי במילה. וזה בזה נקשר, התורה נקשרת במילה.
302. כתוב, וזאת התורה, אשר שׂם משה לפני בני ישראל. לפני בני ישראל שׂם, אבל לשאר העמים לא שׂם. משום זה כתוב, דבֵּר אל בני ישראל, וכתוב, ואֶל בני ישראל תאמר. וכן כולם רק לישראל.
("אסור ללמד תורה לשאינו נימול", אחרי מות)
309. אע"פ שנימול, ואינו עושה מצוות התורה, הרי הוא כעכו"ם לגמרי, ואסור ללמד אותו דברי תורה. וע"כ כתוב, מזבַּח אבנים תעשה לי, שהמילה היא מזבח אבנים ממש, שמרכך את לב האבן שלו. וזה שנימול ואינו עושה מצוות התורה, קשיות הלב שלו עומדת במקומה, והזוהמה לא נפסקת ממנו. משום זה לא עולה בידו המילה, ואינה מועילה לו.
310. משום זה, לא עשה כן לכל גוי. גוי סתם, שכולל גם אותו שנימול ואינו עושה מצוות. ומשפטים בל ידעוּם, לעולם ולעולמי עולמים. דבר אחר, שהם פְּשָׁטֵי התורה והמצוות, אין אנו נותנים להם, כש"כ, סודות התורה וחוקות התורה.
("אסור ללמד תורה לשאינו נימול", אחרי מות)
272. המצווה שלאחר זו, היא, להקריב קורבן בכל יום משבעה ימי הסוכות. וקורבן זה שיהיה חלק לכל, בשמחה של בניו, כי שבעים פרים הם כנגד שבעים שרים של אוה"ע. משום שכולם אחוזים באילן, ז"א, כי הענפים שלמטה הנמשכים משורש האילן, כולם מתברכים בזכות האילן. ואע"פ שאין בהם תועלת, הם ג"כ מתברכים כולם. ושמחת ישראל היא באביהם של מעלה, בשורש האילן. והם נותנים חלק מהברכות לכל אלו שאר העמים, שיש להם אחיזה ושנאחזים בישראל.
273. וכל אלו הקורבנות, שבעים הפרים, הם לתת מזון לממונים של שאר העמים. כי מתוך שהקב"ה אוהב את בניו, רוצה שכל השרים יהיו אוהבים שלהם. כמ"ש, ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים איתו. שאפילו כל המקטרגים העליונים חוזרים להיות אוהבים לישראל. כשהכוחות של מעלה חוזרים להיות אוהבים לישראל, כל אלו שלמטה על אחת כמה וכמה.
274. לא לשבעים השרים היו מקריבים הקורבן, אלא הכול להקב"ה עולה ונקרב, והוא מחלק מזון לכל ההמונים של הצדדים האחרים, לשרים של שבעים האומות, שייהנו באותה המתנה של בניו, ויחזרו להיות אוהבים שלהם. ויידעו למעלה ולמטה, שאין עם כעם ישראל, שהם חלקוֹ ונחלתו של הקב"ה. ומתעלה הכבוד של הקב"ה למעלה ולמטה כראוי. וכל ההמונים העליונים פותחים ואומרים, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.
("חג הסוכות", אמור)
96. עמים תחתיך ייפלו, בלב אויבי המלך. המדרגה שהפילה אותם נקראת לב, והיא המלכות, שהתמנתה על מעשי העולם, ודנה אותם על שהם אויבי המלך.
97. וכנגד פסוק זה, הוא הפסוק שבשה"ש, אל תראוני שאני שחרחורת, משום שהתלבשתי בדין לדון העולם. אז היא נבחנת לשחרחורת. ואומרת לבניה הקרֵבים אליה לתוך הבית, אל תראוני שאני שחרחורת, ודאי אם עסקתם בתורה שנתתי לכם, אל תִירָאו. ואם לא עסקתם תגרמו לי לנטור בשבילכם את אוה"ע שתתפזרו שם, כמ"ש, אשר בנֵי אימי ניחֲרוּ בי, שָׂמוני נוטרה את הכרמים.
ועל זה העירו, אם נגזר דין על ישראל, הרי כשחזרו בתשובה, הקב"ה מוריד אותו הדין על האומות האחרות. ואם אינם חוזרים, יורדים בין האומות. והם אוכלים אותם עצם ובשר.
("למנצח על שושנים", חוקת, זוהר חדש)
439. צְאֶנה ורְאֶינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו. המלך שלמה הוא ז"א, אימו היא בינה.
אז היא שמחה בכל בני המלך, שהם כל אלו הבאים מצד ישראל. כי אינם מתחברים עם זיווג ז"א ומלכות, שאינם עומדים עימהם, חוץ מישראל, שהם בני הבית ומשמשים אותם, שהם מעלים מ"ן ע"י תורתם ותפילתם המעוררים אל הזיווג. לכן, הברכות היוצאות מזיווג ז"א ומלכות הן של ישראל.
440. וישראל לוקחים הכול, כל הברכות היוצאות מהארת הזיווג של ז"א ומלכות, ושולחים חלק מהן לשאר העמים, ומאותו החלק ניזונים כל שאר העמים. מבין צדדי חלקם של הממונים על שאר העמים, יוצא שביל אחד דק מאוד, שמשם נמשך חלקם של החיצוניים ואוה"ע, ומשם מתחלק לכמה צדדים. וזה שאנו קוראים לו תמצית, היוצאת מצד הארץ הקדושה, המלכות.
441. וע"כ, כל העולם שותה מתמצית של ארץ ישראל. שארץ ישראל היא מלכות. ובין למעלה ובין למטה, כל אלו שאר העמים עכו"ם, אינם ניזונים אלא מהתמצית ההיא. ואפילו הספירות התחתונות שותות מאותה התמצית.
("ותֵרֶא האתון את מלאך ה", בלק)
441. מזיווג ז"א ומלכות יוצאות הארות גדולות, מכוח ייחוד ג' הקווים, וישראל לוקחים הכול, משום שהם דבוקים בקו אמצעי. משא"כ אוה"ע וכל החיצוניים, הדבוקים בקו שמאל בלי ימין, אינם יכולים לקבל מהארות הזיווג הזה.
וע"כ כללות הארת כל הזיווג מקבלים ישראל, להיותם דבוקים בקו האמצעי, הכולל הכול, ומשום שהם העלו מ"ן וגרמו לזיווג הזה.
("ותֵרֶא האתון את מלאך ה", בלק)
441. כל העולם שותה מתמצית של ארץ ישראל, כי רק ישראל נבחרו מכל העולם להידבק בקו האמצעי, וע"כ הם לוקחים כל הארת הזיווג, ושאר כל העולם רק תמצית, דרך שביל דק, הנקרא משעול הכרמים. שהוא שביל משׂרי שאר העמים המתברכים ממנו, כי שרי אוה"ע נקראים כרמים. ואותו שביל דק מקו שמאל, שהם מתברכים ממנו, נקרא משעול הכרמים.
("ותֵרֶא האתון את מלאך ה", בלק)
56. עוד לא היה יום, מיום שנברא העולם, שהקב"ה היה צריך להיות עם ישראל, כבאותו הזמן שבלעם רצה לכלות שונאיהם של ישראל מהעולם. ועל זה אמר הקב"ה, בלעם רצה לכלות אתכם מהעולם, אבל אני לא אעשה כך, אלא כמ"ש, כי אעשה כָלָה בכל הגויים אשר הידחתיךָ שָׁמָה ואותך לא אעשה כָלָה.
57. אילו יבואו כל עמי העולם, לא יוכלו לכלות אתכם מהעולם. לָבָן בא בתחילה ורצה לעקור את יעקב לבדו מהעולם. בא הקב"ה והגן עליו, בא פרעה ורצה לכלות אותם מהעולם. בא הקב"ה והגן עליהם, בא המן ורצה לכלות אותם מהעולם. בא הקב"ה והשיב הכול על ראשו. וכן בכל דור ודור הקב"ה מגן תמיד על ישראל.
("אל תירא עבדי יעקב", בלק, זוהר חדש)
18. מיום שנברא העולם, לא גילה הקב"ה גבורתו שתיראה בעולם, ולא שעת רצון, אלא בדרך למצרים. כמ"ש, כי אשר ראיתם את מצרים. באותה הדרך ובאותו האופן יעשה לך.
19. כי לאחר שכל הצדדים האחרים מאוה"ע יתקבצו על ישראל, יחשבו ישראל שבעת ההיא יאבדו. והם יהיו נמכרים לאויביהם. כמ"ש, והתמכרתם שם. ונמכרתם, לא כתוב, אלא, והתמכרתם, שתחשבו בלבבכם שנמכרתם, ואינו כן, כי כתוב, ואין קונה, כלומר, שאין מי שיוכל לשלוט עליכם.
20. וכל זה יהיה באחרית הימים, והכול תלוי בתשובה. והכול סתום, כמ"ש, למען תשכילו את כל אשר תעשון. מי שיש לו לב, יסתכל ויידע לשוב לאדונו.
("הבטחות ונחמות שבקללות שבמשנֵה תורה", כי תבוא, זוהר חדש)
148. בדומה לרופא, שהיה לו כלי אחד מלא עם סם חיים, ושמר אותו לבנו. רצה לתת לבנו אותו הכלי של סם החיים. הרופא היה חכם, אמר, יש עבדים רעים בביתי, אם יידעו שאני נותן לבני מתנה זו, יֵרַע בעיניהם וירצו להרוג אותו.
150. כך הקב"ה, רופא חכם, וידע, אם ייתן התורה לישראל בטרם שיודיע לשרי האומות, בכל יום היו רודפים את ישראל בשבילה והורגים אותם. אבל עשה, שהזמין אותם ולא רצו. והם נתנו לו מנחות ומתנות, כדי שישראל יקבלו אותה. וכולן קיבל אותן משה, לתת לישראל. כמ"ש, עליתָ לַמרום שָׁביתָ שבי לקחתָ מתנות באדם. משום זה ירשו ישראל התורה בלא ערעור ובלא קטרוג כלל.
151. עֶדיָם של בני ישראל הן המנחות והמתנות שקיבלו משרי האומות. ומשום זה לא שלט עליהם מוות, ולא ס"א, ולא די להם שקיבלו התורה בלי ערעור כלל, אלא שקיבלו גם מנחות ומתנות מכולם.
("וזָרח משֵׂעיר לָמוֹ", בלק)
315. בָּרכו ה' מלאכיו עושי דברו, לשמוע בקול דברו. אשריהם ישראל מכל שאר אוה"ע, שהקב"ה בחר בהם מכל שאר העמים. ועשה אותם לחלקו ולנחלתו. וע"כ נתן להם התורה הקדושה, משום שכולם היו ברצון אחד על הר סיני, והקדימו עשיה לשמיעה. שאמרו נעשה קודם לנשמע.
316. כיוון שהקדימו עשיה לשמיעה, קרא הקב"ה למלאכים. אמר להם, עד כאן הייתם לפניי יחידים בעולם, מכאן ואילך הנה בניי בארץ חברים עימכם לכל דבר, אין לכם רשות לקדש את שמי, עד שישראל יתחברו עימכם בארץ. וכולכם יחד תהיו חברים לקדש את שמי, משום שהקדימו עשיה לשמיעה, כמו המלאכים העליונים עושים ברקיע, כמ"ש, ברכו ה' מלאכיו עושי דברו מתחילה, ואח"כ כתוב, לשמוע בקול דברו.
317. ברכו ה' מלאכיו. אלו הם הצדיקים בארץ, שהם נחשבים לפני הקב"ה כמו המלאכים העליונים ברקיע, משום שהם גיבורי כוח, שמתגברים על יצרם, כגיבור המתגבר על שונאיו. לשמוע בקול דברו, שזוכים בכל יום לשמוע קול ממרום ובכל שעה שצריכים.
318. מי יוכל לעמוד עימהם, עם אלו הקדושים העליונים? אשריהם היכולים לעמוד לפניהם. אשריהם היכולים להינצל מהם. השגחתו של הקב"ה עליהם בכל יום. איך אנו יכולים לעמוד לפניהם? וע"כ כתוב, אשרי תבחר ותקרב ישכון חצֵרֶיךָ. וכתוב, אשרי אדם עוז לו בָּך.
("ברכו ה' מלאכיו", לך לך)
108. וכאשר הלבנה מתמלאת עם ברכות למעלה כראוי, באים ישראל ויונקים ממנה לבדם. וע"כ כתוב, ביום השמיני עצרת תהיה לכם. עצרת היא אוסף. כי כל מה שנאסף מהברכות העליונות, אינם יונקים ממנה עמים אחרים, חוץ מישראל לבדו. ומשום זה כתוב, עצרת תהיה לכם. לכם, ולא לשאר עמים. לכם, ולא לשאר ממונים.
109. וע"כ ישראל מְרַצים את הקב"ה במים, שמנסכים על המזבח. כדי לתת לממונים של האומות חלק מהברכות, שיתעסקו בו ולא יתערבו אח"כ בשמחתם של ישראל, כאשר יינקו ישראל הברכות העליונות. ועל יום זה כתוב, דודי לי ואני לו. שאחר אינו מתערב עימנו.
110. משל למלך, שהזמין את אוהבו לסעודה, שהוא עושה ביום מסוים, כדי שאוהב המלך יידע שהמלך רוצה בו. אמר המלך, עתה אני רוצה לשמוח עם אוהבי לבדו, ואני מתיירא, שאני אהיה בתוך הסעודה עם אוהבי, יבואו כל אלו השוטרים הממונים, וישבו עימנו אל השולחן, לסעוד סעודת השמחה עם אוהבי ביחד.
מה עשה האוהב, הוא הקדים תבשילים של ירקות ובשר שור, והקריב לאכול לפני אותם השוטרים הממונים, ואח"כ ישב המלך עם אוהבו, לאותה הסעודה העליונה מכל מעדני עולם. ובעוד שהוא עם המלך לבדו, שואל ממנו כל צרכיו, והוא נותן לו, והמלך שמח עם אוהבו לבדו, וזרים לא יתערבו ביניהם. כך ישראל עם הקב"ה. משום זה כתוב, ביום השמיני עצרת תהיה לכם.
("אותו היהודי", נוח)
273. וכל אלו הקורבנות, שבעים הפרים, הם לתת מזון לממונים של שאר העמים. כי מתוך שהקב"ה אוהב את בניו, רוצה שכל השרים יהיו אוהבים שלהם. כמ"ש, ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים איתו. שאפילו כל המקטרגים העליונים חוזרים להיות אוהבים לישראל. כשהכוחות של מעלה חוזרים להיות אוהבים לישראל, כל אלו שלמטה על אחת כמה וכמה.
("חג הסוכות", אמור)
412. אילו אצרו ישראל מע"ט לפני הקב"ה, לא היו עומדים עליהם עמים עכו"ם בעולם. אבל ישראל גורמים לשאר העמים להרים את ראשם בעולם, כי אם ישראל לא היו חוטאים לפני הקב"ה, היו שאר עמים עכו"ם נכנעים לפניהם.
413. אם לא היו ממשיכים ישראל במעשים רעים לצד האחר בארץ ישראל, לא היו שולטים שאר עמים עכו"ם בארץ ישראל, ולא הוגלו מן הארץ. ועל זה כתוב, כי דלוֹנוּ מאוד, שאין לנו מע"ט כראוי.
("אל תזכור לנו עוונות ראשונים", ויחי)
485. ואכלת ושבעת ובירכת את ה' אלקיך. כמה מאושרים ישראל, שהקב"ה רצה בהם, וקרב אותם אליו מכל העמים, ובזכות ישראל הוא נותן מזונות ושובַע לכל העולם. ואם לא ישראל, לא היה הקב"ה נותן מזונות לעולם. ועתה, שישראל בגלות, על אחת כמה וכמה שכל העולם מקבלים מזונות ושובע כפליים, כדי שהתמצית מהם יספיק לישראל.
486. בזמן שהיו ישראל בארץ הקדושה, היה יורד להם מזון ממקום עליון, והם נתנו חלק תמצית לעמים עכו"ם, והעמים כולם ניזונו מתמצית. ועתה, שישראל בגלות, התהפך הדבר באופן אחר, שהמזון מגיע לאוה"ע, וישראל מקבלים מהם תמצית.
487. משל למלך שהכין סעודה לבני ביתו, כל זמן שהם עושים רצונו, אוכלים בסעודה עם המלך, ונותנים לכלבים חלק של עצמות לגרור. בשעה שבני ביתו אינם עושים רצונו של המלך, נותן כל הסעודה לכלבים, ונותן לבני ביתו העצמות.
488. כל זמן שישראל עושים רצונו של אדונם, הנה על שולחן המלך הם אוכלים, וכל הסעודה הוכנה בשבילם, ומהשמחה שלהם הם נותנים העצמות, שהוא תמצית, לעכו"ם.
וכל זמן שישראל אינם עושים רצונו של אדונם, הולכים בגלות, והסעודה ניתנה לכלבים, ולהם ניתנה התמצית. כמ"ש, ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגויים. כי אוכלים התמצית מהתועבה שלהם, ממזונם המאוס. אוי לבן מלך, שיושב ומצפה לשולחנו של העבד, שמה שנשאר משולחנו הוא אוכל.
("ועשית שולחן", תרומה)
196. מה בין ישראל לעכו"ם? ישראל, כשנמצא אדם מת, הוא מטמא לכל גוף והבית נטמא. וגוף של עכו"ם אינו מטמא לאחר, וגופו אינו טמא כשהוא מת.
197. ישראל שמת, כל הקדושות של אדונו יוצאות ממנו, יוצא ממנו צלם הקדוש, ויוצא ממנו רוח הקדוש. ונשאר גופו טמא.
198. אבל עכו"ם, נוכרי, עובד עבודה זרה, שבחייו טמא מכל הצדדים, הצלם שלו טמא, והרוח שלו טמא. משום שטומאות אלו שורות בתוכו, אסור להתקרב אצלו. כיוון שמת, יוצאות כל אלו הטומאות ממנו, ונשאר הגוף בלי טומאה לטמא.
199. ואע"פ שהגוף שלהם טמא בין בחייהם ובין במיתתם, אבל בחייהם, שכל הטומאות נמצאות בהם, יש להם כוח לטמא אחרים. במיתתם, שיצאו כל הטומאות מהם, אינם יכולים לטמא. וגוף של ישראל לאחר מותו יכול לטמא אחרים, משום שכל הקדושות יצאו ממנו, ושורה עליו צד האחר.
("הצלם", ויחי)
75. וַיָקָם מלך חדש על מצרים. כל העמים שבעולם וכל המלכים שבעולם, לא התחזקו בממשלתם אלא בשביל ישראל.
מצרים לא היו שולטים על כל העולם, עד שבאו ישראל ונכנסו שם בגלות. אז התגברו על כל העמים שבעולם. בבל לא התחזקה על כל העמים שבעולם, אלא בשביל ישראל, שיהיו בגלות אצלם. אדום לא התחזקו על כל העמים שבעולם, אלא בשביל ישראל, שיהיו בגלות אצלם. כי העמים האלו היו בשפלות בין שאר העמים, והיו ירודים מכולם, ובשביל ישראל התחזקו.
76. מצרים היו שפלים מכל העמים. עבדים ממש נקראים. בבל היו שפלים, כמ"ש, הן ארץ כשְׂדים זה העם לא היה. אדום היו שפלים, כמ"ש, הנה קטון נתתיך בגויים, בזוי אתה מאוד.
77. וכולם אינם מקבלים כוח אלא בשביל ישראל. כי כשישראל בגלות אצלם, הם מתחזקים מיד על כל העמים שבעולם. משום שישראל לבדם הם כנגד כל העמים שבעולם.
כשנכנסו ישראל בגלות מצרים, מיד הייתה קימה למצרים, והתחזקה ממשלתם למעלה מכל העמים, כמ"ש, ויקם מלך חדש על מצרים. ויקם, פירושו קימה הייתה להם, שהתחזק וקם אותו המלאך הממונה לממשלת מצרים, וניתן לו כוח וממשלה על כל הממונים של שאר העמים.
כי בתחילה ניתנה ממשלה לאותו הממונה של מעלה, ואח"כ לעם שלו של מטה. ומשום זה כתוב, ויקם מלך חדש על מצרים. זהו הממונה שלהם, חדש היה, כי עד היום הזה לא הייתה לו ממשלה על שאר העמים, ועתה קם למשול על כל העמים שבעולם. ואז התקיים הכתוב, תחת שלוש רגזה ארץ, תחת עֶבד כי ימלוך. כי המצרים היו עבדים.
("וַיָקָם מלך חדש", שמות)
143. יום אחד בא לרבי אליעזר חכם אחד גוי. אמר לו, זקן זקן.
144. אתם אומרים, שאתם קרובים למלך העליון יותר מכל שאר העמים. מי שמקורב אל המלך, הוא שמח תמיד בלא צער, בלא יראה, בלא צרות. והרי אתם נמצאים תמיד בצער ובצרות וביגון יותר מכל בני העולם. ואנו, לא קָרב אלינו צער וצרה ויגון כלל, הרי שאנו קרובים למלך העליון. ואתם רחוקים ממנו, וע"כ יש לכם צער וצרה ואבל ויגון, מה שאין לנו.
("בית שלישי לא כתוב בתורה", פינחס)
152. ודאי אנו קרובים אל מלך העליון יותר מכל שאר העמים. ודאי כך הוא, שישראל עשה אותם הקב"ה, לב של כל העולם. וכך הם ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים. וכמו שאיברי הגוף לא יכלו להתקיים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל. וגם ירושלים היא כך בין שאר הארצות, כמו לב בין האיברים. וע"כ היא באמצעו של כל העולם, כמו לב שהוא באמצע האיברים.
153. וישראל מונהגים בתוך שאר העמים, כמו הלב בתוך האיברים. הלב הוא רך וחלש והוא קיום של כל האיברים, וכל האיברים אינם יודעים מצער וצרה ויגון כלל, אלא הלב, שבו הקיום ובו התבונה. שאר האיברים, אין הצער והיגון קרבים אליהם כלל, כי אין בהם קיום, ואינם יודעים כלום.
כל שאר האיברים אינם קרובים אל המלך, שהוא החכמה והתבונה, השורים במוח, אלא הלב. ושאר איברים רחוקים ממנו, ואינם יודעים ממנו כלל. כך ישראל קרובים אל המלך הקדוש, ושאר העמים רחוקים ממנו.
("למה ישראל בצער יותר משאר העמים", פינחס)
304. כתוב, חושֵׂך שבטו שונא בנו. וכתוב, אהבתי אתכם, אמר ה'. וכתוב, ואת עשיו שנאתי. שנאתי, כמ"ש, חושׂך שבטו שונא בנו. שנאתי אותו, וע"כ חשׂכתי שבט ממנו. כש"כ תלמידי חכמים, שאינו חושׂך שבטו מהם, שהקב"ה אינו רוצה, שייפרדו מעה"ח אפילו רגע אחד.
("ויאמר אל עמו", שמות)
151. האם כבוד הוא למלך, לז"א, שהמטרוניתא, המלכות, תלך ותעשה מלחמה, ותלך בשליחות? אלא בדומה למלך, שהזדווג במטרוניתא עליונה. ראה המלך הכבוד שלה, שהיא עולה על כל שאר המטרוניתות שבעולם.
אמר, כולן נחשבות לפילגשים כלפי המטרוניתא הזו שלי. היא עולה על כולן. מה אעשה לה? אלא כל הבית שלי יהיה בידיה. הוציא המלך כרוז, מעתה כל דברי המלך יהיו נמסרים ביד המטרוניתא. והפקיד המלך בידיה כל כלי זין שלו, כל בעלי המלחמה, כל אבני יְקָר של המלך, כל אוצרות המלך. אמר, מעתה, כל מי שיבקש לדבר עימי, לא יוכל לדבר עימי, עד שיודיע אל המטרוניתא.
152. כך הקב"ה מרוב החביבות והאהבה שלו לכנ"י, המלכות, הפקיד הכול ברשותה. אמר, הרי כל השאר, אינן נחשבות אצלה לכלום. אמר, שִישִים הֵמה מְלָכוֹת, אחת היא יונתי תמָתי. מה אעשה לה? אלא כל הבית שלי יהיה בידיה. הוציא המלך כרוז, מעתה כל דברי המלך יהיו נמסרים ביד המטרוניתא. הפקיד בידיה כל כלי זין שלו. כמ"ש, הנה מיטתו שלשלמה, שישים גיבורים סביב לה, כולם אחוזי חרב מְלוּמְדי מלחמה.
153. אמר המלך, מכאן והלאה המלחמות שלי תימסרנה בידך, כלי הזין שלי ובעלי המלחמה יהיו בידך. מכאן והלאה את תהיי שומרת לי. כמ"ש, שומר ישראל, ז"א, הנקרא ישראל. מכאן והלאה, מי שצריך לי לא יוכל לדבר עימי, עד שמודיע למטרוניתא.
כמ"ש, בזאת יבוא אהרון אל הקודש. זאת היא המלכות. היא שליח המלך לכל. נמצא שהכול הוא בידיה, וזהו כבוד המטרוניתא.
("וייסע מלאך האלקים", בשלח)
250. כל עמי העולם עכו"ם, נתן אותם הקב"ה תחת שרים ממונים ידועים. וכולם הולכים אחר אלוהיהם. וכולם שופכי דמים ועושי מלחמה, גוזלים ומכים ומנאפים, ומעורבים בכל העושים מעשים להרע, ומתגברים תמיד בכוחם להרע.
251. וישראל, אין להם גבורה וכוח לנצח אותם, אלא רק בפיהם, בתפילה. כמו תולעת, שאין לה גבורה וכוח, אלא בפה. ובפה היא שוברת הכול, וע"כ נקראים ישראל תולעת.
252. אל תיראי תולעת יעקב. אין שום ברייה בעולם, כמו התולעת הזו של טוויית המשי, שממנה יוצאים כל לבושי כבוד, תלבושת המלכים. ולאחר טווייתה זורעת זרע ומתה. ואח"כ, מאותו זרע שנשאר ממנה, קמה לתחייה כמקודם לכן, ושוב היא חיה. כך הם ישראל, כאותה התולעת, שאע"פ שמתים, יחזרו ויחיו בעולם, כמקודם לכן.
253. וכן כתוב, כחומר ביד היוצר, כן אתם בידי בית ישראל. זהו חומר של אותה זכוכית, אשר אע"פ שנשברת, חוזרת ומיתקנת, ויש לה תקנה כמקודם לכן. כך ישראל, אע"פ שמתים, חוזרים לתחייה.
254. ישראל, זה עה"ח, ז"א. ומשום שבני ישראל יתדבקו בעה"ח, יהיו להם חיים, ויקומו מעפר, ויתקיימו בעולם, ויהיו לעם אחד לעבוד את הקב"ה.
("אל תיראי תולעת יעקב", וישלח)