125. יום קבלת התורה הוא עניין אחד עם גמה"ת.
ונמצא, שבלילה קודם קבלת התורה, נגמרו בה כל הזיווגים שבימי הסתרה. וע"כ נבחן הלילה ההוא ללילה, שבו הכלה מתחברת בבעלה. שלמחרתו נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, שהוא חג השבועות, שבו נגמר התיקון בחירות ממלאך המוות, שהוא הזמן, שהצדיקים, ע"י מעשיהם הטובים, עושים חופה חדשה לכלה.
והנה נוח לי יותר להמשיך הביאור בדרך פירוש הא', והמעיֵן מדעתו יוכל להעתיק הדברים על יום השבועות, כי עניין אחד הוא.
כל החברים, המחזיקים את התורה, הנקראים בני היכל הכלה, הם צריכים להיות דבוקים בשכינה הקדושה, הנקראת כלה, בכל אותו הלילה של הגלות. כי אז, בימי הגלות, היא מיתקנת ע"י המחזיקים את התורה, בכל אלו המע"ט והתורה והמצוות שהם עושים, עד לטהר אותה מבחינת טו"ר. ותהיה מזומנת לאלו העוסקים בתורה, שאין בהם מבחינת עשיה כלל, אלא היא כולה טוב בלא רע.
ולפיכך צריכים המחזיקים את התורה, שהם בני היכל הכלה, לשמוח עימה על התיקון הגדול הזה שנעשה בכלה על ידיהם. ולשמוח עימה בתיקוניה, שהיא מיתקנת בהם, לעסוק בתורה, כלומר, בתיקונים הבאים לפנינו מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה, שצריכים לעשותם בשמחה.
התבאר, שכל המדרגות וגילוי סודות התורה, שהם בניין השכינה לגמר תיקונה, נעשים רק ע"י המחזיקים את התורה בימי הגלות. ולפיכך, כל אלו המדרגות והקומות, היוצאות בזמן הגלות, נקראות התיקונים של הכלה ותכשיטיה.
("ליל הכלה", הקסה"ז)
247. ומיד כשיצאו ישראל מהגלות, עם קדוש בפני עצמו, שהערב רב ייפרדו מהם, מיד אותו נהר, שהיה חרב ויבש בעת הגלות, כתוב בו אז, ונהר יוצא מעדן, הו' דשם הוי"ה. להשקות את הגן, ה"ת. ונהר, העמוד האמצעי, ז"א. יוצא מעדן, מאמא עליונה, אשר ז"א מקבל השפע ממנה. להשקות את הגן, השכינה התחתונה, גן.
248. בעת ההיא נאמר למשה ולישראל, אז תתענַג על ה'. ענ"ג ראשי תיבות: עדן נהר גן. כי ע' של ענ"ג היא עדן, נ' נהר, ג' גן. כלומר, שיתענגו אז במוחין הללו, המשתלשלים להם, בג' המדרגות: עדן, נהר, גן, שהם מוחין של חכמה עליונה. כי אין הבינה נקראת עדן, אלא בזמן שמקבלת מחכמה.
ואז יתקיים הכתוב, אז ישיר משה. כי לא כתוב, אז שר משה, אלא ישיר, בלשון עתיד, שמוֹרה על זמן יציאת בני ישראל מהגלות, שמשה ישיר אז שיר חדש.
("משה וב' משיחים", בראשית-א)
153. כשיצאו ישראל ממצרים, היה זה מצד הארת הבינה, הנקראת יובֵל. וכל שישים ריבוא נשמות ישראל מאותו הדור, היו נמשכות מעולם העליון, מבינה. כי ע"כ היה להם כוח להתגבר על טומאת מצרים, ולהיגאל מהם. ובאותה הצורה, בהארת הבינה, הלכו במדבר. ואפילו אחד מהם לא נכנס לארץ. כי ארץ ישראל היא נוקבא דז"א. וכיוון שלא הייתה להם הארת נוקבא תתאה, לא יכלו להיכנס לארץ.
אלא הבנים של דור המדבר, הנולדים מהם, שהם נמשכו כראוי להיות מתיקון הלבנה, שהיא הנוקבא דז"א, הם נכנסו לארץ ואכלו מתבואתה.
וכל עובדי האדמה זה תיקון הלבנה. כי דור המדבר, שהיו נמשכים מעולם העליון, לא היו עובדי אדמה, ואכלו לחם מן השמיים. והבנים שלהם, שנמשכו מהנוקבא, הם עסקו בעבודת האדמה. כי עבודת האדמה היא תיקון הנוקבא דז"א, אשר דור המדבר לא שייכים אליה.
("משה ויעקב", בראשית-א)
143. כל הגלויות שגלתה כנ"י, נתן לה הקב"ה זמן וקץ, והתעוררה תמיד בתשובה. והגלות האחרונה אין לה קץ וזמן, אלא הכול תלוי בתשובה. כמ"ש, ושבתָ עד ה' אלקיך ושמעת בקולו. וכתוב, אם יהיה נידַחֲךָ בקצה השמיים, משם יקבצך ה' אלקיך, ומשם ייקחֶך.
144. א"כ, איך יהיה זה, שיתעוררו בתשובה כולם ביחד? מי שבסוף השמיים, ומי שבסוף הארץ, איך יתחברו יחד לעשות תשובה?
145. אם ראשי בית הכנסת יחזרו בתשובה, או בית כנסת אחד, יתקבצו בזכותם כל הגלות. כי הקב"ה מצפה תמיד, מתי יחזרו בתשובה, ויעשה להם טוב, כמ"ש, ולכן יחכה ה' לחֲנַנְכם, מחכה תמיד, מתי יעשו תשובה.
("הגלות האחרונה אין לה קץ וזמן", נוח, זוהר חדש)
152. אמר מיכאל, ריבון העולם, היה לך לרחם עליהם, כי אתה רחום, וכך אתה נקרא. אמר לו, שבועה נשבעתי ביום שנגזר הדין לפניי, שלא לגאול אותם עד שישובו. ואם כנ"י יפתחו בתשובה כפתחו של מחט, אני אפתח להם שערים גדולים.
("הגלות האחרונה אין לה קץ וזמן", נוח, זוהר חדש)
144. אם לא ירד אברם למצרים, ולא נִצרַף שם בתחילה, לא היה חלק גורלו בהקב"ה. כעין זה היה לבניו, כאשר רצה הקב"ה לעשות אותם עם אחד, עם שלם, ולקרבם אליו. אם לא ירדו מתחילה למצרים, ולא נצרפו שם, לא היו עם אחד שלו.
145. כעין זה, אם לא ניתנה ארץ הקודש מתחילה לכנען, והיו מושלים בה, לא הייתה הארץ חלקו וגורלו של הקב"ה. והכול סוד אחד.
("וינַגַע ה' את פרעה", לך לך)
105. כימי צאתך מארץ מצרים אַרְאנו נפלאות. עתיד הקב"ה לעשות גאולה לבניו, כבימים האלו ששלח הקב"ה להוציא את ישראל ממצרים, והיכה את המצרים באלו המכות בשביל ישראל, בחודש ניסן.
106. מה ההפרש בין גאולה זו לגאולת מצרים? גאולת מצרים הייתה במלך אחד ובמלוכה אחת. כאן הגאולה היא מכל המלכים שבעולם, ומכל המלוכות שבעולם. ואז יתכבד הקב"ה בכל העולם ובכל הארץ, ויידעו כולם ממשלת הקב"ה בכל העולם, וכולם יוכו במכות עליונות כפליים משחטאו, משום שסירבו לשחרר את ישראל.
107. וכשיידעו ממשלתו של הקב"ה, כמ"ש, והיה ה' למלך על כל הארץ. אז כולם ינדבו עצמם להקב"ה בישראל. כמ"ש, והֵביאו את כל אחיכם מכל הגויים מִנחה לה'. אז יזדמנו האבות לראות בשמחת גאולת בניהם כמקודם. כמ"ש, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
("כימי צאתך מארץ מצרים אַרְאנו נפלאות", לך לך, זוהר חדש)
270. ולשעה שעתיד הקב"ה לפקוד את עמו, להוציאם מגלות, כנ"י, השכינה, תשוב תחילה מהגלות, ותלך לביהמ"ק, מטעם שביהמ"ק תבנה תחילה לקיבוץ גלויות, ששם השראת השכינה. וע"כ גם השכינה מקדימה לצאת מהגלות.
ויאמר לה הקב"ה, קומי מעפר. והשכינה חזרה ואמרה, לאיזה מקום אלך, הרי ביתי חרב, היכלי נשרף באש? עד שהקב"ה יבנה ביהמ"ק מתחילה, ויתקן ההיכל, ויבנה עיר ירושלים. ואח"ז יקים את השכינה מעפר.
("מי נתן למשיסה יעקב", חיי שרה)
44. סעודה של הצדיקים לעת"ל תהיה מלווייתן ומשור הבר.
45. אמרו חכמים לרוב העולם, שהם מוזמנים לסעודה זו.
ואמרו, עתידים לאכול ולשמוח בסעודה גדולה, שעתיד הקב"ה לעשות להם. וע"כ רוב העולם סובלים הגלות בשביל אותה הסעודה.
("סעודת הצדיקים לעת"ל", תולדות)
45. אמונה זו, שאמרו חכמים לרוב העולם, שהם מוזמנים לסעודה זו של הלווייתן ושל אותו שור הבר, ולשתות יין טוב המשומר מעת בריאת העולם. פסוק מצאו ודרשו, שכתוב, ואכלתם לחמכם לשובע. כל מיני פיתוי פיתה הקב"ה לישראל, להחזירם למוטב, וזהו יותר מכולם, שאמר להם, ואכלתם לחמכם לשובע. ובקללות, ואכלתם ולא תשְׂבעו, וזה קשה להם מהכול.
כתוב, ויאמרו אליהם בני ישראל, מי ייתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באוכלנו לחם לשובע. מלמד, שמשום האכילה מסרו נפשם למות בידם. כיוון שראה הקב"ה תאוותם, אמר להם, אם תשמעו לקול המצוות, ואכלתם לשובע, כדי להניח דעתם.
כמו כן, ראו חכמנו שגלות נמשכת, הסתמכו על פסוקי תורה, ואמרו, עתידים לאכול ולשמוח בסעודה גדולה, שעתיד הקב"ה לעשות להם. וע"כ רוב העולם סובלים הגלות בשביל אותה הסעודה.
("סעודת הצדיקים לעת"ל", תולדות)
273. במה מיתקנת הנוקבא בזמן הגלות, שתוכל להתגלות למטה? בדומה למלך, שמת בנו. הפך מיטתו בשביל האבל על בנו, ולא התקין אותה, אלא שלקח קוצים ודרדרים והטילם תחת מיטתו, ושכב עליהם.
כך הקב"ה, כיוון שגלו ישראל ונחרב ביהמ"ק, לקח קוצים ודרדרים ונתן תחתיו, וכמ"ש, ויֵירָא מלאך ה' אליו בּלַבַּת אש מתוך הסנה. ועשה זה, משום שישראל היו בגלות. ומיושב בזה השאלה הראשונה, כיוון שהשכינה בגלות, איך התגלתה למשה? התגלתה אליו מתוך הסנה, שהוא בלתי שלמות ודינים, שבאופן זה היא יכולה להתגלות גם בזמן הגלות.
("זכירה ופקידה", וייצא)
90. בזמן שהקב"ה יקים ישראל ויוציא אותם מהגלות, אז יפתח להם פתח אור דק וקטן מאוד, ואח"כ יפתח להם פתח אחר, מעט גדול ממנו. עד שהקב"ה יפתח להם את השערים העליונים הפתוחים לד' רוחות העולם. כלומר, שישועתם לא תתגלה בבת אחת. אלא בדומה אל שחר, שהולך וָאוֹר עד נכון היום.
91. וכל מה שעושה הקב"ה לישראל ולצדיקים שבהם, שמושיע אותם לאט לאט ולא בפעם אחת. בדומה לאדם הנתון בחושך. ותמיד בחושך היה משכנו. בעת שרוצים להאיר לו, צריכים לפתוח לו תחילה אור קטן, כפתחו של מחט. ואח"כ מעט גדול ממנו. וכן בכל פעם יותר, עד שמאירים לו כל האור כראוי.
("שַׁלחֵני כי עלה השחר", וישלח)
22. כתוב, מרחוק ה' נראה לי, ואהבת עולם אהבתיךְ. מרחוק, בגלות, והיה זה מפני האהבה הגדולה, שאינה מתגלה אלא רק ע"י הגלות. הגלות היא התיקון, שיהיו בני ישראל משתחררים מהגלות, ויתגלה אהבת ה' אלינו.
("ויחי יעקב בארץ מצרים", ויחי)
233. ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה את יעקב, איש וביתו באו. ישראל הוא שם הגדלות. א"כ, למה נזכר שם זה בבואם לגלות מצרים? ולמה חוזר אח"כ, את יעקב, שהוא שם הקטנות?
אלא כמ"ש, שחורה אני ונאווה, בנות ירושלים כאוהלי קֵדר כיריעות שלמה. שחורה אני ונאווה, זוהי כנ"י, השכינה, שהיא שחורה מהגלות. ונאווה, שהיא נאווה בתורה ובמצוות ובמע"ט שישראל עושים. בנות ירושלים הן הנשמות, שעוסקות בתורה ובמצוות, שמשום כך הן זוכות לרשת את ירושלים של מעלה, השכינה. כאוהלי קֵדר, אע"פ שהיא קודרת בגלות, עכ"ז במעשים היא כיריעות שלמה, האורות של המלך שהשלום שלו, ז"א.
כיוון שב' בחינות הן בגלות. שמצד עצם הגלות יש דינים וקטנות, ומצד המע"ט, שהצדיקים עושים בגלות, הם נאים ומעלים את השכינה ליריעות שלמה. וע"כ מבחינת המע"ט, כתוב, בני ישראל הבאים מצריימה, השם של גדלות. ומבחינת עצם הגלות, כתוב, את יעקב איש וביתו באו, השם של קטנות.
("שחורה אני ונאווה", שמות)
246. למה רצה הקב"ה להוריד את ישראל למצרים בגלות? הגלות למה? ולמה דווקא למצרים?
250. כשראה הקב"ה את השמחה הגדולה של העוה"ז, כשהשתכלל כעין של מעלה, אמר, פן יתערבו י"ב השבטים בשאר העמים, ויישאר פגם בכל העולמות. מה עשה הקב"ה? טלטל את כולם מכאן לכאן, עד שירדו למצרים לשבת בדירותיהם בתוך עם קשי עורף, המבזים מנהגיהם ומבזים אותם מלהתחתן בהם, ומלהתערב עימהם, וחשבו אותם לעבדים.
הזכרים מאסו בהם והנקבות מאסו בהם, עד שהשתכלל הכול בזרע קדוש בלי תערובת עַם נכר. ובינתיים נשלם עוונם של העמים, כמ"ש, כי לא שָלֵם עוון האמורי עד הנה. וכאשר יצאו, יצאו צדיקים קדושים, שכתוב, שבטי יה עדות לישראל.
ובזה מיושבות השאלות: למה נגלו ישראל? ולמה למצרים דווקא? כי מהפחד שלא יתערבו השבטים בשאר האומות, שהיו מכבדים את ישראל, הגלה אותם למצרים, שהיו בעלי גאווה ומבזים ומואסים בישראל. והיו שם עד ששלם עוון אמורי, ובאו לארצם הם, שאין עוד פחד מפני תערובות בשאר העמים.
("גלות למה ולמצרים למה", שמות)
79. כתוב בישעיהו, אמר שומר בא בוקר וגם לילה, אם תבקשו בַקשו, שובו בואו. פסוק זה מבואר על גלות ישראל, היושבים בתוך בני שעיר. וישראל אומרים להקב"ה, שומר מה מלילה, מה יהיה עלינו מגלות הזו, הדומה לחשכת לילה. מה כתוב בישעיהו? אמר שומר, זה הקב"ה, בא בוקר, כבר הארתי עליכם בגלות מצרים והעליתי אתכם וקירבתי אתכם לעבודתי, ונתתי לכם התורה, כדי שתזכו לחיי עולם.
עזבתם תורתי, וגם לילה, הבאתי אתכם בגלות בבל והעליתי אתכם. עזבתם תורתי כבתחילה, הבאתי לכם שוב בגלות כבתחילה. אם תבקשו בקשו, כמ"ש, דִרשו מֵעל ספר ה' וקְראוּ, ושם תמצאו במה תלויות הגלות שלכם והגאולה שלכם. וכאשר תבקשו בה, היא תאמר ותכריז לפניכם, שובו בואו. שובו בתשובה שלמה, ומיד בואו ותקרבו אצלי.
("אמר שומר בא בוקר", תרומה)
135. אלו ארבע כוסות של הלילה ההוא, כנגד ד' גאולות: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. כיוון שהזיווג הקדוש נמצא בלילה ההוא בכל הצדדים, בין בחכמה ובין בחסדים, והזיווג הוא בארבעה קשרים, שהם ד' מדרגות, חו"ב תו"מ, שאינן נפרדות זו מזו כשזיווג זה נמצא. ואנו מתעוררים בשמחה שלהן, ושותים כנגדן ד' כוסות, משום שזכינו בהן, כי מי שאחוז בהארת הזיווג, זוכה בכל ד' מדרגות חו"ב תו"מ. וע"כ השתנה לילה זה מכל שאר הלילות, וצריכים לעשות ולייחד השם בכל, ולשמוח בלילה הזה, משום שהוא שמחה למעלה ולמטה.
136. ארבע אלו, חו"ב תו"מ, קוראים להם ד' גאולות, משום שהמדרגה האחרונה הזו, מלכות, נקראת גואל, המלאך הגואל. ואינה נקראת גואל, אלא ע"י מדרגה אחרת עליונה, ת"ת, העומדת עליה ומאירה לה. ות"ת אינו מוציא אליה אור, אלא בב' מדרגות שעליו, חו"ב, שת"ת מקבל מהם. נמצא שארבע אלו, חו"ב תו"מ, הם ד' גאולות, להיותם נקשרים במלכות, הנקראת גואל.
("ארבע כוסות", אמור)
64. ג' אהי"ה. אני אהי"ה עימכם בגלות הראשונה, שלומדים, גלו למצרים שכינה עימהם. ואני אהי"ה עימכם בגלות השנייה, שלומדים, גלו לבבל שכינה עימהם. ואני אהי"ה עימכם בגלות השלישית, שלומדים, גלו ליוון שכינה עימהם. אהי"ה של הגלות הרביעית לא גילה להם, אלא כתוב, אני ה', בעיתה אֲחישֶׁנה. זכו אחישנה, לא זכו בעיתה.
("שלוש סעודות שבשבת", אחרי, זוהר חדש)
98. כמו שחילק אותם הקב"ה בהר סיני, כך יחלק אותם בגאולה אחרונה. כי בישראל כתוב, וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. וחמושים, פירושו מצד עה"ח, ז"א, חמישים שנה של יובֵל, בינה, שז"א מקבל אותם מבינה.
וכתוב בהם, הֵמה יעלו בהר. וכתוב, וייסע מלאך האלקים, ההולך לפני מחנה ישראל. וכתוב עליהם, ואשא אתכם על כנפי נשרים, שהם ענני כבוד, ואביא אתכם אליי. וכן, ובני ישראל יוצאים ביד רמה. כך יוציא את תלמידי החכמים בכל הכבוד הזה.
99. וכמ"ש בעמי הארץ מצד הטוב, ויתייצבו בתחתית ההר, כך יהיו בגאולה האחרונה, תחת תלמידי החכמים, כעבד שהולך לרגלי הסוס של אדונו. וכמו שנאמר להם בתחתית ההר, אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו, שָׁם תהיה קבורתכם. כך ייאמר להם בגאולה האחרונה, אם תקבלו עליכם תלמיד חכם ביציאה מהגלות, כמו אדם הרוכב על סוס, ועבד המשמש לו, מוטב. ואם לא, שָׁם, בגלות, תהיה קבורתכם.
("עה"ח ועצה"ד", נשוא)
303. אלא בשעה ההיא, יעורר הקב"ה את אברהם, ויאמר לו, קום, כי הגיע הזמן שאני גואל את בניך, ולתת להם שכר טוב על כל מה שסבלו בגלות. ומתוך שאברהם היה במכירה שלהם לגלוּת, כמ"ש, אם לא כי צוּרָם מְכָרם, שזהו אברהם. ע"כ היה לו כמי שאינו טוב בעיניו, והראה את עצמו כמי שרוצה, שיוכו יותר על עוונותיהם. ויאמר, תהיה נפרע מעוונותיהם, תהיה נפרע מחטאיהם.
אמר הקב"ה לאברהם, אני יודע, שכל מה שאמרת הוא רק לפנים, ולא מאמיתיות הלב. אני ג"כ אנהג עימך לפנים, ואומר לך, אל תִכְלָאי, אני רוצה לרַצות אותך בשביל בניך, אל תמנע חסד מהם, אל תמנע שכר טוב מהם, כמה וכמה סבלו על עוונותיהם. ומשום זה כתוב, אומר לצפון תני, שהצפון ייתן השכר הטוב והכול, והדרום אל ימנע. וזהו כמ"ש, אשר צפנת, שצפון נותן הכול. וזהו הדבר של אותה מבשרת, על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון.
אין ג"ר אלא ע"י הארת החכמה שבשמאל. ורק ע"י התכללות הימין עם השמאל ביחד, שאז מתלבשת החכמה בחסדים ומאירים הג"ר. וכל השכר וכל הטוב שלעת"ל, הוא רק בהארת הג"ר.
אמנם אם ע"י חטאי התחתונים מתגבר השמאל על הימין, ורוצה לשלוט לבדו, אז נעשית מחלוקת בין ימין לשמאל, וקו הימין מסיר החסדים שלו מקו השמאל, שאז השמאל נכבה, כי אין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים. ומתגלים דינים הקשים שבו. וכן הימין נשאר בו"ק בלי ג"ר. כי אין ג"ר אלא מהארת החכמה שבשמאל. ומחמת זה נחרב ביהמ"ק וישראל נגלו בין האומות.
כתוב, אני ה', בעִיתה אחישֶׁנה, ולומדים, אם זכו אחישנה, אם לא זכו בעיתה. ואיך אפשר שייגאלו ישראל אפילו אם לא זכו, ועוד עומדים במרד שלהם? והעניין הוא, כי הגלות הייתה מחמת שע"י חטאיהם גרמו, שיתגבר השמאל על הימין וישלוט לבדו, שאז מסיר הימין החסדים ממנו.
וע"כ כשישראל עושים תשובה, ומתדבקים בהקב"ה, בקו האמצעי, אז חוזר קו האמצעי ומייחד הימין עם השמאל, ומקיים אורות שניהם, והחכמה מתלבשת בחסדים, ומתגלים הג"ר, שישראל נגאלים עם הארתם, ומקבלים כל שכרם הטוב. וזהו, אם זכו אחישנה. שעל זה אין זמן קצוב, אלא מתי שעושים תשובה, נגאלים.
אמנם אם אינם עושים תשובה, יש זמן קצוב, המביא את הגאולה, אע"פ שלא עשו תשובה. והוא, אחר שאפשר לקבץ כל הדינים הקשים, שסבלו ישראל בזמן הגלות, לשיעור שלם, באופן שיספיקו שישראל יפחדו ולא יחטאו עוד, להגביר את השמאל על הימין, כמו שעשו בעת החורבן, אז הם ראויים לגאולה אפילו בלי תשובה.
כי גם בלי תשובה מובטחים, שלא ישובו לכִסְלה עוד, מחמת רוב הדינים הקשים שסבלו. וזהו, לא זכו, בעיתו. שנעשה מאליו, עם גילוי הדינים שבגלות לשיעור מספיק, ואין צריכים כלל להתעוררות ישראל לתשובה.
ונאמר, שבצפון הוא מכה, כי כל הגלות ודינים הקשים שבגלות, באים משליטת שמאל בלי ימין, צד צפון. ובו שורה כל שכר טוב, שע"י השמאל מתגלות הג"ר, שמשם כל השכר וכל הטוב העתיד לבוא לישראל.
ובשעה ההיא, בזמן הגאולה, יעורר הקב"ה את אברהם, קו ימין ודרום, ויאמר לו, קום, כי הגיע הזמן שאני גואל את בניך, ואע"פ שלא זכו, שלא עשו תשובה להידבק בקו האמצעי, כבר הגיע הזמן לגאול אותם אפילו בלא תשובה.
("הנה שְׂכרו איתו ופעולתו לפניו", שלח לך)
21. אמר לו רבי שמעון, באיזה מקום התגלתה גאולת ישראל בקללות האלו? אמר לו אליהו, הסתכל והבט במקום הרע ביותר מכל הקללות, שם הוא גילוי עת הגאולה.
("הבטחות ונחמות שבקללות שבמשנֵה תורה", כי תבוא, זוהר חדש)
1. על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו. מהו שכתוב, על משכבי, ולא, במשכבי? אלא כנ"י אמרה לפני הקב"ה, וביקשה ממנו על הגלות, משום שהיא יושבת בין שאר העמים עם בניה, ושוכבת לעפר. ועל שהיא שוכבת בארץ אחרת, טמאה, אמרה, על משכבי אני מבקשת, שאני שוכבת בגלות, והגלות מכונה לילות. וע"כ, ביקשתי את שאהבה נפשי, שיוציא אותי ממנה.
2. ביקשתיו ולא מצאתיו. כי אין דרכו להזדווג בי, אלא רק בהיכלו ולא בגלות. קראתיו ולא ענני. כי ישבתי בין עמים אחרים. וקולו אינם שומעים, אלא רק בניו, שכתוב, השָׁמַע עָם קול אלקים.
3. על משכבי בלילות. אמרה כנ"י, השכינה, על משכבי התרעמתי לפניו, שביקשתיו: שיזדווג עימי לשמח אותי, מקו שמאל, ולברך אותי, מקו ימין, בשמחה שלמה, מקו האמצעי. שמזיווג המלך, ז"א, עם כנ"י, יורשים כמה צדיקים ירושת נחלה קדושה, מוחין עליונים, וכמה ברכות נמצאות בעולם.
("על משכבי בלילות", תזריע)
21. אז מתעורר הקב"ה במדרגותיו, ומכה ברקיעים, ומזדעזעים 12,000 עולמות, ושואג ובוכה. שכתוב, ה' ממרום ישאג, וממעון קודשו ייתן קולו, שאוֹג ישאג על נָוֵוהו. וזוכר שישראל בגלות, ומוריד שתי דמעות לים הגדול.
("שלוש אשמורות", ויקהל)
344. ביום שנחרב ביהמ"ק למטה, וישראל הלכו בגלות, רחיים על צווארם וידיהם קשורות לאחור, וכנ"י, השכינה, גורשה מבית המלך ללכת בגלות אחריהם, הנה בשעה שירדה השכינה, אמרה, אלך תחילה ואבכה על דירתי, ביהמ"ק, על בניי, ישראל, ועל בעלי, ז"א, שהתרחק ממנה. כשירדה, ראתה מקומה חָרֵב, וכמה דם חסידים נשפך בתוכו, והיכל הקודש והבית נשרף באש.
345. אז הרימה קולה בבכי, והתרגשו העליונים והתחתונים, והגיע הקול למעלה, עד המקום שהמלך, ז"א, שורה בו. ורצה המלך להחזיר את העולם לתוהו ובוהו. עד שירדו כמה גדודים וכמה מחנות מלאכים לנחם אותה, ולא קיבלה תנחומים מהם. כמ"ש, קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מיאנה להינחם על בניה, כי לא קיבלה מהם תנחומים. כי איננו, הוא משום שהמלך הקדוש עלה למעלה ולא נמצא בתוכה.
346. רחל מבכה על בניה. הלוא היה צריך לכתוב, שהשכינה מבכה על בניה? רחל היא כנ"י, השכינה, אשת יעקב, אשת ז"א, כמ"ש, ויאהב יעקב את רחל. וכתוב, ורחל עקָרה. וכתוב, מושיבי עקֶרת הבית אֵם הבנים שמֵחה. שכל אלו הכתובים סובבים על השכינה.
347. פירוש אחר: כי איננו, פירושו, כי אֵין, כמ"ש, איננו גדול בבית הזה ממני, שפירושו, אין גדול בבית הזה ממני. איננו, כי הקב"ה הסתלק למעלה והתרחק מהכול. איננו, שאין עימה בזיווג. איננו, ששמו, שהיא השכינה, אינו שמו הגדול, אלא היא בגלות.
348. מאיזה מקום התחילה השכינה להתגלות? מביהמ"ק, ששם הייתה שורה. ואח"כ הייתה סובבת כל ארץ ישראל. ואח"כ, כשיצאה מהארץ, עמדה בתוך המדבר, וישבה שם שלושה ימים. והובילה ההמון, והמחנות, והתושבים מבית המלך, מירושלים, וכתוב עליה, איכה ישבה בדד.
349. לא גלו ישראל מהארץ ולא נחרב ביהמ"ק, עד שישראל כולם נמצאו חייבים לפני המלך, ועד שמנהיגי העולם נמצאו חייבים תחילה. כמ"ש, עַמי מאשרֶיךָ מתעים ודֶרך אורְחותיך בילֵעוּ. וכיוון שראשי העם הלכו ברשע, כל העם נמשך אחריהם.
("רחל מבכה על בניה", ויקרא)
63. ד' גלויות היו. ג' כנגד ג' קליפות של האגוז:
א. תוהו, קו ירוק, קליפה ירוקה של האגוז.
ב. בוהו, אבנים מפולמות, סלעים חזקים, שבעלי המשנה פסקו מהם כמה פסקים, ואוחזים בהם, להוציא מים של תורה. ומשום זה נקראות אבנים מפולמות, משום שמהן יוצאים מים.
ג. וחושך, קליפה דקה של האגוז, הגלות השלישית שהייתה קטנה.
ד. וחושך על פני תהום, תהום רבה, החלל של האגוז.
64. קליפה ד', תהום, נקראת בור שנפל שמה שור. כמ"ש ביוסף, בכור שורו הדר לו. וכתוב בו, וישליכו אותו הבוֹרה, שהיא נוקבא רעה של הקליפה. והבור ריק, הוא זָכר של הקליפה. ריק בלי תורה, הנקראת מים. אבל נחשים ועקרבים יש בו. וזוהי גלות רביעית, שהיא ריק בלי תורה, דור של רשעים מלא נחשים ועקרבים, שהם רמאים כנחשים וכעקרבים, משום שעקרו דברי חכמים ודנים דין שקר. ועליהם כתוב, היו צריהָ לראש.
65. וייפן כה וכה וירא כי אין איש, מישראל, באלו הרשעים שבאותו דור, אלא שהם ערב רב. וזה יהיה בסוף הגלות. ומשום זה הקץ של הגאולה נוקב עד תהום רבה, שהיא גלות רביעית.
ומשה, אתה ירדת לשם, תהום הוא המוֶת בהיפוך האותיות, ואין מוות אלא עניות, עניות מדעת. והרי נִברר זה למעלה לפני התנאים והאמוראים, שכולם ירדו בשבילך בתהום, בגלות הרביעית, לעזור לך.
("בר נַפְלֵי", כי תצא)
235. בְּרח דודי ודְמה לך לצבי או לעופר האיילים. כל ההשתוקקות שהשתוקקו ישראל אל הקב"ה, היא תאוותם של ישראל, שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעופר האיילים.
236. אין חיה בעולם עושה כמו הצבי או עופר האיילים, שבזמן שהוא בורח, הולך מעט מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו. ולעולם תמיד, הוא מחזיר את ראשו לאחוריו.
כך אמרו ישראל, ריבונו של עולם, אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו, יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האיילים, שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהיה בו מקודם ועזב אותו וברח משם. כמ"ש, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מְאסתים ולא גְעלתים לכַלותם להפר בריתי איתם.
הצבי ישן בעין אחת, ובאחרת הוא ער. כך אמרו ישראל אל הקב"ה, עשה כמו הצבי, כמ"ש, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.
("בְּרח דודי", שמות)
30. ונתתי משכָּני בתוככם ולא תִגעל נפשי אתכם. משכני, השכינה. משכני, המַשכּון שלי, השכינה, שהתמשכנה בעוונותיהם של ישראל, כי הולכת עימהם בגלות.
משל לאדם שהיה אוהב את חברו. אמר לו, ודאי באהבה עליונה שיש לי אליך אני רוצה לדור עימך. אמר חברו, איך אדע שתדור אצלי. הלך ולקח כל חמדת ביתו והביא אצלו, אמר, הרי משכוני אצלך, שלא אפרד ממך לעולם.
31. כך הקב"ה רצה לדור בישראל. לקח החמדה שלו, השכינה, והוריד אותה לישראל. אמר להם, ישראל, והרי המשכון שלי אצלכם, כדי שלא אפרד מכם לעולם. ואע"פ שהקב"ה התרחק מאיתנו, המשכון עזב בידינו, כי השכינה עימנו בגלות, ואנו שומרים את החמדה שלו, וכשהוא יבקש את המשכון שלו, יבוא לדור אצלנו.
משום זה כתוב, ונתתי משכני בתוככם. משכון אתן בידכם, כדי שאדור עימכם. ואע"פ שישראל עתה בגלות, המשכון של הקב"ה אצלם, ולא עזבו אותו לעולם.
32. ולא תגעל נפשי אתכם. בדומה לאדם האוהב את חברו, ורוצה לדור עימו. נטל מיטתו והביא אותה לביתו. אמר, הרי מיטתי בביתך, כדי שלא אתרחק ממך, ממיטתך, ומכליך.
כך אמר הקב"ה, ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, הרי מיטתי, השכינה, בביתכם. וכיוון שמיטתי עימכם, תדעו שלא אפרד מכם. ומשום זה כתוב, ולא תגעל נפשי אתכם, שלא אתרחק מכם.
33. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים. כיוון שהמשכון שלי אצלכם, תדעו בוודאי שאני הולך עימכם, כמ"ש, כי ה' אלקיך מתהלך בקֶרב מחנֶך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחנֶך קדוש.
("ונתתי משכני בתוככם", בחוקותיי)
21. אנו רואים וכן רואים גיבורי העולם, כלומר האומות, שהגלות נמשכת ועוד בן דוד לא בא. כך הוא, אבל מה שעושה שישראל יסבלו הגלות הזו, הוא כל אלו הבטחות שהבטיח להם הקב"ה. שנכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ורואים כל אלו הנחמות שבספרים הקדושים, ושמחים בליבם לסבול כל מה שבא עליהם. ולולא זה לא היו יכולים לסבול.
22. הכול תלוי בתשובה. וכולם יחד אינם יכולים עתה להתעורר בתשובה, משום שכתוב, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה. וכתוב, והשֵבוֹתָ אל לבבך בכל הגויים אשר הִדיחֲך. וכתוב, ושבת עד ה' אלקיך. ואז, אם יהיה נידחךָ בקצה השמיים משם יקבצךָ. וטרם שכל אלו הדברים מתקיימים, אינם יכולים להתעורר מהם בתשובה.
23. כמה סתמתָ כל הדרכים והשבילים מכל בני הגלות, ולא הנחת להם פתחון פה. כי א"כ, שלא יתאמצו בתשובה בכל דור ודור, ולא יסבלו הגלות, ולא יבקשו שכר, וייצאו מדיני התורה, ויתערבו בשאר העמים.
24. כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה. כמו הרה, כי דרכה של מעוברת, שיעברו עליה תשעה חודשים שלמים. ויש בעולם כמה וכמה, שלא עברו עליה, אלא יום אחד או שניים מהחודש התשיעי. וכל הצירים והחבלים של המעוברת הם בתשיעי. ועכ"ז, אע"פ שלא עבר עליה אלא יום אחד מהחודש התשיעי, נחשב לה כאילו עבר כל החודש התשיעי בשלמות.
אף כך ישראל, כיוון שטעמו טעם גלות, אם יחזרו בתשובה, נחשב להם כאילו עברו עליהם כל הצרות הכתובות בתורה. כש"כ, שכמה ייסורים עברו עליהם מזמן שהתחילה הגלות.
("הגלות נמשכת", כי תישא)
453. ובזה כלול הכול, שהכול נסתר בו', ובו מתגלה הכול, שהכול נגלה ע"י שלמות הו'. משום שכל דבר שהוא סתום, הוא מגלה כל סתום, ולא יבוא מי שהוא מגולה ויגלה מה שהוא סתום.
האדם נברא בכל רע ושפלות. כמ"ש, עַיר פרא אדם ייוולד. וכל כליו שבגופו, החושים והמידות ומכ"ש המחשבה, משמשים לו רק רע ואפסיות כל היום. והזוכה להידבק בו יתברך, אין ה' בורא לו כלים אחרים במקומם, שיהיו ראויים לקבל בתוכם שפע הרוחני הנצחי המיועד לו, אלא אותם הכלים השפלים, שתשמישם עד עתה היה רע ומתועב, מתהפכים ונעשים לו כלי קבלה לכל נועם ורוך הנצחי.
ולא עוד, אלא כל כלי שחסרונותיו היו גדולים ביותר, נעשו עתה לחשובים ביותר. כלומר שמידת גילויָם גדולה ביותר. עד שאם היה לו איזה כלי בגופו בלי שום חיסרון, נעשה לו עתה כמו דבר מיותר שאינו משמש לו כלום. ודומה לכלי עץ וחרס, שככל שחסרונו, חקיקתו, גדול יותר, כן מידת קיבולו וחשיבותו גדולה יותר.
וכזה נוהג ג"כ בעולמות העליונים, שאין שום גילוי מושפע לעולם, אלא ע"י בחינות סתומות. ולפי שיעור הסתימות שבמדרגה, כך שיעור הגילויים שבה, שמשפיעה לעולם. ואם אין בה סתימה, לא תוכל להשפיע כלום.
משום שכל דבר שהוא סתום, הוא מגלה כל סתום. וזה הו' של שם הוי"ה, ז"א, שהמוחין שלו הם תמיד בחסדים מכוסים ונעלמים מהארת חכמה. וע"כ הוא מיועד לגלות הגאולה השלמה, כי ו' יקים את ה"ת. כי לפי שיעור הסתימה והכיסוי שבו, כן יהיה לעתיד מידת גילויו.
וה"ת דהוי"ה, הנוקבא, שבה החסדים מתגלים, וכל בחינת גילוי חכמה שבעולמות, רק ממנה באה. ולפי שאין בה סתימה, ע"כ לא תוכל לגלות מה שהוא סתום, הגאולה. ואע"פ שיש סתימות גם בנוקבא חוץ מזה, עכ"ז אינן מספיקות לגילוי הגדול הזה של הגאולה השלמה, כי לפי גודל הגילוי כן מוכרחה להיות מידת הסתימה.
("חשבון קץ המשיח", ויירא)
454. כמה יש לנו להימשך בגלות עד אותו הזמן? ועל הכול תלה הקב"ה את הגאולה, אם ישובו בתשובה, בין אם יזכו לגאולה ובין אם לא יזכו לגאולה, ע"י שיעשו תשובה או שלא יעשו תשובה. כמ"ש, אני ה' בעיתה אחישנה. זכו, אם יעשו תשובה, אחישנה. לא זכו, שלא יעשו תשובה, בעיתה.
("חשבון קץ המשיח", ויירא)
78. בכל הגלויות שגלו ישראל, לכולם שָׂם זמן וקץ, ובכולם היו ישראל שבים להקב"ה, ובתולת ישראל, המלכות, הייתה חוזרת למקומה, בזמן שגזר עליה. ועתה בגלות האחרונה אינו כן. כי היא לא תחזור כך כמו בזמנים של הגלויות האחרות. ופסוק זה מלמד כך, שכתוב, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. ולא כתוב, נפלה ולא אוסיף להקימה.
79. משל למלך שכעס על המלכה, והשליך אותה מההיכל שלו לזמן ידוע. כשהגיע הזמן ההוא, מיד הייתה באה המלכה וחזרה לפני המלך. כך היה פעם אחת ושתיים ושלוש פעמים. בפעם האחרונה, התרחקה מהיכל המלך, והשליך אותה המלך מהיכלו לזמן ארוך. אמר המלך, הפעם הזאת אינה כשאר הפעמים, שהיא תבוא כך לפניי, אלא אני אלך עם כל בני היכלי, ואבקש אותה.
80. כשהגיע אליה, ראה אותה שהייתה שוכבת על העפר. מי ראה כבוד המלכה בזמן ההוא, והבקשות של המלך נגדה, עד שאחז אותה המלך בידיו, והקים אותה, והביא אותה להיכלו, ונשבע לה, שלא ייפרד ממנה עוד לעולם, ולא יתרחק ממנה.
81. כך הקב"ה, בכל פעם שכנ"י הייתה בגלות, כשהגיע הזמן, היא באה וחזרה לפני המלך. ועתה בגלות הזו אינו כן, אלא הקב"ה יאחז בידיה, ויקים אותה, ויתרצה אליה, וישיב אותה להיכלו. וכך הוא, שהרי כתוב, נפלה לא תוסיף קום מעצמה. וע"כ כתוב, ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת. היא לא תוסיף קום כמו בזמנים אחרים, אלא אני אקים אותה, ולא תקום מעצמה.
ועל זה כתוב, ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת. אני אקים את סוכת דוד. מיהי סוכת דוד? בתולת ישראל. הנופלת, הוא כמ"ש, נפלה. וזהו כבוד בתולת ישראל והשבח שלה, שלא תוסיף לקום מעצמה, אלא הקב"ה יקים אותה.
("נפלָה לא תוסיף קוּם", ויקרא)
82. ודאי זהו בירורו של הדבר. עתיד הקב"ה להכריז על כנ"י, ולומר, הִתנערי מעפר קומי שְׁבי ירושלים, כמי שאוחז ביד חברו, ואומר, התנער, קום. כך הקב"ה יאחז בה ויאמר, התנערי, קומי.
83. וכן כל אלו בני היכל המלך פותחים לדבר עימה בלשון הזה. כמ"ש, קומי אוֹרי, כי בא אורֵך, הרי המלך כאן. ודאי אז, כשהמלך מתפייס עימה, הוא הכבוד שלה ושמחת הכול. בכל הפעמים היא באה לפני המלך וקמה לפניו, כמ"ש, ותבוא לפני המלך, ותעמוד לפני המלך. אבל בפעם הזאת אינו כן, אלא המלך יבוא אצלה, ויתרצה עימה, וישיב אותה להיכלו, כמ"ש, הנה מַלכֵּך יבוא לָך, ודאי, ולא אתה אליו.
יבוא לך, להתרצות עימך. יבוא לך, להקים אותך. יבוא לך, להשלים אותך בכל. יבוא לך, להעלות אותך להיכלו ולהתחבר עימך חיבור תמידי לעולם. כמ"ש, ואֵרַשְׂתיךְ לי באמונה.
("נפלָה לא תוסיף קוּם", ויקרא)
308. בעוד שהיו הולכים, ראו שהחשיך השחר, ואח"כ האיר האור. אמר רבי חזקיה לרבי יוסי, בוא ואראה לך, שכך היא גאולתם של ישראל. בשעה שיאיר להם שמש הגאולה, תבוא להם צרה אחר צרה, וחשכוּת אחר חשכות. ובעוד שהצרות בה, יאיר עליהם האור של הקב"ה. כמ"ש, כשחר נכון מוצָאו. וכתוב, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה.
309. בזמן ההוא תתעוררנה מלחמות בעולם, גוי בגוי, עיר בעיר, צרות רבות תתחדשנה על שונאיהם של ישראל, עד שישחירו פניהם כשולֵי קדרה. ואח"כ תתגלה עליהם גאולתם, מתוך שאגת הלחץ והדחק שלהם.
("שלוש משמרות יש בלילה", בראשית, זוהר חדש)
87. ולמה נקרא שם המקום הקדוש של המקום הזה לחם, כמ"ש, אפרת היא בית לחם? משום שהוא משמו של הקב"ה, כי ימותו שם במלחמה על שמו. כמ"ש, י"ד על כֵס יה מלחמה לה' בעמלק, שפירושו, שימותו שם, כדי להשלים את השם י"ה, כי אין השם שלם בהוי"ה, עד שימחה זכר עמלק. וע"כ המלחמה היא להשלים את השם י"ה עם ו"ה. וע"כ נקרא המקום לחם, מלשון מלחמה, כי לָחם בגלות, משום שהוא בא להשלים את שמו של הקב"ה.
("מתה עליי רחל בדרך", ויחי)
479. ויתחברו כל העמים על בת יעקב, לדחותה מן העולם, שעל אותו הזמן כתוב, ועת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע. הנה אז יִכלו כל הנפשות מגוף, וצריכים לחזור ולהתחדש. וכמ"ש, כל הנפש הבאה ליעקב מצריימה, כל נפש שישים ושש.
ומלחמות יתעוררו בעולם על צד צפון. כי מכוח הדינים שבהארת השמאל יימשכו מלחמות בעולם. ומשום שהמזרח יבלע אז את הצפון, יימשכו גם הדינים כן, ממזרח לצפון. וב' מלכים ייפלו באלו המלחמות, אחד מאוה"ע ואחד מישראל, משיח בן יוסף.
ויתחברו כל העמים על בת יעקב, לדחותה מן העולם. כי אחר נפילת משיח בן יוסף, יתגברו האומות מאוד וירצו לדחות את ישראל מעולם. ועל הזמן הזה כתוב, ועת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע. כלומר, שאלו הדינים והצרות לא יבואו בתורת עונשים, אלא כדי שיהיו אח"כ כלים לישועה השלמה. כמ"ש, וממנה ייוושע. שמחמת הדינים והצרות שיהיו אז, יתרוקנו כוחות הנפשות שהיו פעם בגוף, כלומר לא לבד הנפשות מאותו הדור, אלא הנפשות מכל הדורות שמיום בריאת העולם עד אז, שהיו פעם בגוף כולן, ייחלשו ויִכְלה כוחם, שצריכות ומוכרחות להתחדש.
("אותות המשיח", ויירא)
46. לֶעני ולגֵר תעזוב אותם, לעמוד האמצעי, ז"א.
כי עמוד האמצעי כשהוא מחוץ למקומו, בגלות, נקרא גר. ומשום זה אמר משה, אני, שהמדרגה שלי היא עמוד האמצעי, קראתי לעצמי גר בגלות הראשונה. כמ"ש, גֵר הייתי בארץ נוכרייה, שז"א רובץ בגלות בשביל ישראל.
47. הרי מצוות לקט ופאה היו מקיימים ישראל בארץ ישראל, שאז היה הקב"ה במקומו ולא גר. ולמה כתוב, לעני ולגר תעזוב אותם? כדי לעורר רחמים על אלו הנשמות שגורשו ממקומן, כי אדם שהוא מחוץ למקומו נקרא גר. כש"כ הנשמות, שהולכות ערומות מהעולם ההוא ובאות לעוה"ז. עליהן כתוב, כציפור נודדת מן קִינה, זוהי הנשמה, שהשכינה אינה זזה ממנה.
כן איש נודד ממקומו, זה הקב"ה, שהוא נע ונד ממקומו, מעוה"ב, בינה. ונודד אחר השכינה, שהיא עם הנשמה בעוה"ז, עד שנשלמו הימים, שהתחייבה הנשמה ללכת מחוץ למקומה.
והוא שומר אותה, עד שיחזיר אותה למקומה. ונשבע שהוא לא יחזור למקומו עד שיחזיר אותה למקומה. וע"כ מי שחוזר בתשובה, ומחזיר נשמתו למקומה, הוא כמי שמחזיר הקב"ה ושכינתו למקומם.
וזהו סוד הגאולה, כמ"ש, היום אם בקולו תשמָעו. ולפיכך, גם כשישראל בארץ ישראל, נקרא הקב"ה גר, בגלל נשמות ערומות אלו, שלא נעשה להן לבוש מתורה וממצוות, שיוכלו לבוא למקומן בעולם ההוא. ותפילת ערבית מעוררת רחמים עליהן, שישובו למקומן. ואז גם הקב"ה חוזר למקומו, לבינה.
48. אמרו בעלי המשנה של ישיבה עליונה של הקב"ה, ושל ישיבה תחתונה של מט"ט, משה, אנו שליחים של ריבון העולם אליך, אשרי חלקך שאתה בעל תשובה, ושקול כנגד שישים ריבוא (600,000) מישראל, ואתה החזרת הקב"ה ושכינתו למקומם למעלה ולמטה. ובזכותך ייגאלו ישראל ויחזרו למקומם.
ואין כוח לב' משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, לגאול את ישראל, חוץ ממך. ובגללך הם מתעכבים, לגאול את ישראל. השלם דברים מכובדים אלו, שעליהם כתוב, הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים.
("ביומו תיתן שׂכרו", כי תצא)