תשמ"ח - מאמר י"ב
1988 - מאמר 12
הנה חז"ל אמרו (אבות פרק ב', ב') וזה לשונו "רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה, שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון". עד כאן לשונו.
המאמר זה קשה מאוד בפשטות. היתכן, מי שלומד תורה ואין עמה מלאכה, מדוע התורה בטלה מלהיות תורה. ולא עוד, אלא שהתורה שאין עמה מלאכה גוררת עוון. וגם המאמר הקודם גם קשה להבין, מדוע דוקא "יגיעת שניהם משכחת עוון". הלא חז"ל אמרו (קידושין ל') "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". ולא אמרו, שתורה, בכדי לבטל את היצר הרע, שצריכים גם כן דרך ארץ לעזרה, בכדי לבטל את היצר הרע.
ויש לפרש זה בדרך העבודה. כידוע, שעיקר הרע והעוון הוא הטבע שבה נברא האדם, שמקורו הוא בחינת עפר. כמו שכתוב אחר חטא דעץ הדעת (בראשית, רביעי) "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
ועפר היא בחינת מלכות (כמ"ש בתע"ס חלק ט"ז, דף א' תתקי"ב, אות מ"ג, או"פ), שהוא הרצון לקבל לתועלת עצמו. ועל הרצון הזה נעשה צמצום והסתר. שפירושו, שהמקום הזה נעשה חלל פנוי מאור. והצמצום הזה היה, בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, אלא בשיעור של השתוות הצורה, בשיעור זה מסתלק ההסתר, ובא במקומו אור עליון.
ומסיבה זו אומר הרמב"ם, כשמתחילים ללמד הנשים והקטנים ועמי הארץ, מרגילים אותם ללמוד בשלא לשמה, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להן רז זה, היינו לשמה. היות שענין לשמה הוא נגד הטבע שלנו. שאנו נולדנו ברצון לקבל לעצמו. לכן אין עצה אחרת להתחיל בתורה ומצות, אלא בשלא לשמה. אלא ע"י שלא לשמה, באים לשמה. כמו שכתוב, ש"מתוך שמתעסקים בה, המאור שבה מחזירם למוטב". (במ"ר בפתיחתא דאיכה).
ובהאמור יוצא, שכל המלאכה שלנו, מה שמוטל עלינו לעשות, היא, להפך את הרצון לקבל שלנו, שיהיה בעמ"נ להשפיע. והמלאכה הזו הוא דבר קשה מאוד. וזה נקרא גם כן "דרך ארץ". כלומר, שמדרך העולם הוא, שהקטן מתבטל אצל הגדול. ושיש הנאה גדולה, בזה שהקטן משרת את הגדול. ולפי זה היה צריך להיות, שכל אחד ואחד יהיה לו הרצון לשמש את הבורא בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא. וגם הדרך ארץ הזו קשה לקיים. וזה נקרא "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ".
וזהו מסיבת הצמצום וההסתר, שהיה על הרצון לקבל. ולכן אין האור מאיר במקום הזה, אלא חושך והסתר ישנו כאן, בכלי קבלה לעצמו. ולכן מוטל על האדם לקבל על עצמו הכל בבחינת אמונה למעלה מהדעת. וגם זה קשה, היות שהרצון לקבל שלנו לא רגיל לעשות דברים שהם נגד הדעת. ובכדי שתהיה אפשרות לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". והיינו כנ"ל, "שהמאור שבה מחזירו למוטב".
ובענין "המאור שבה מחזירו למוטב" מובא בספר "פרי חכם" (חלק א' דף קנ"ב) וזה לשונו "רוב דברי תורה הם לעיון. בזה מיושב למה לנו האריכות בתורה, וכו', שאינם נוגעים למעשה, אלא רק לעיון. דהיינו, הקדמת מעשה בראשית, וכו', ואין צריך לומר אגדות ומדרשים. אלא להיותם העצם, שהמאור צרור בהם, יזדכך גופו, ויוכנע יצר הרע, ויבוא לאמונה בתורה, ובשכר ועונש וכו'. וברור, שבהיות האדם חושב ומעיין בדברי תורה, האמורים בהתגלות ה' לאבותינו, וכדומה לזה, הרי הם מביאים למעיין יותר מאור מהיותו מעיין בענינים מעשיים. הגם שלענין המעשה הם יותר חשובים, אבל לענין המאור ודאי שהתגלות ה' לאבותינו חשוב יותר, וכו'. ומתוך שחכמת הקבלה כולה מדברת בסוד התגלות ה', מובן מאליו, שאין לך חכמה חשובה ומצלחת לסגולתה כמותה. ואל זה כוונו בעלי הקבלה לסדרה, שתהיה ראויה להתעסק בה". עד כאן לשונו.
ובהאמור יוצא, שהתורה, שאנו עוסקים בה, הוא בכדי להגיע להכניע את היצר הרע. כלומר, ולהגיע לידי דביקות בה', שכל מעשיו יהיו אך ורק בעמ"נ להשפיע. זאת אומרת, בכוחות עצמו אין לאדם שום מציאות, שיהיה בידו כח ללכת נגד הטבע. כי ענין מוחא וליבא, מה שהאדם צריך להשתלם בהם, הוא מוכרח לקבל סיוע. והסיוע הוא ע"י התורה. כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". שמתוך שמתעסקים בה, המאור שבה מחזירם למוטב.
אולם זה נאמר, שמועיל להוציא המאור מהתורה, אם הוא מכוון בעת התעסקותו בתורה, שהוא לומד בכדי לקבל את השכר של התורה, הנקרא "מאור". אז מועיל לו לימוד תורה. מה שאין כן כשהוא מסיח דעת מהמטרה של לימוד התורה, אין התורה מועילה לגמור את המלאכה של עשיית כלי דהשפעה, ולא להשתמש עם הכלי קבלה לתועלת עצמו. אחרת התורה שלו הולכת ונעלמת ממנו. כלומר, כח התורה, שהיה צריך להכניע את היצר הרע, הכח הזה מתבטל. וזה שכתוב "וכל תורה, שאין מלאכה", היינו שלא מכוון, שהתורה יעשה את המלאכה, להפוך את הכלי קבלה שיהיו בעמ"נ להשפיע, "סופה בטלה". כלומר, הכח הזה מתבטל.
אולם יש להבין, למה תורה גוררת עוון. וכי לא די שהתורה מתבטלת, אלא גם גוררת עוון. היתכן. והקושיא מובא בהקדמה לתע"ס (אות ל"ט) וזה לשונו "צריכים ביאור, להבין, איך ובמה נעשית לו התורה הקדושה לסם המות. המעט הוא שמתייגע לריק ולבטלה, וכו', אלא עוד שהתורה והעבודה עצמה נהפכת לו לסם המות".
ושם (בהקדמה לתע"ס, אות ק"א) אומר "וזה שכתוב, שהקב"ה מסתיר את עצמו בתורה. כי ענין היסורים והצער, שהאדם משיג בשעת הסתר פנים, אינו דומה באדם, שיש בידו עבירות ומיעוט בתו"מ, לאדם, שהרבה בתורה ומעשים טובים. כי הרצון מוכשר ביותר לדון את קונו לכף זכות. מה שאין כן קשה לו ביותר לדון את קונו לכף זכות, שהרי לפי דעתו, אינו ראוי לעונשים קשים כל כך, וכו'". ובהאמור נבין, מדוע אומר "כל תורה, שאין עמה מלאכה, סופה בטילה וגוררת עוון. היות מצד אחד הוא רואה, שעוסק בתו"מ. ומדוע אין הקב"ה מתחשב עמו, כמו שהוא מבין, שמגיע לו. לכן יש כאן ב' דברים: א. שסופה בטילה, ב. שגם גוררת עוון, כנ"ל".
אי לזאת, צריך האדם טרם הלימוד להתבונן, על איזו מטרה הוא רוצה לקיים מצות לימוד התורה. כלומר, אם הוא עוסק בתורה מטעם התורה בעצמה, כדי לדעת את הדינים של מעשי המצות, איך לקיימם. או שלימוד התורה בעצמה, זהו כל כוונתו. ובשביל לדעת את ההלכות של מעשי מצות, זהו אצלו ענין אחר לגמרי. כלומר, שלומד תורה על ב' מטרות.
אולם גם בזמן שלומד תורה לשם לימוד תורה, גם כן יש להבחין על איזו כוונה הוא לומד. כלומר, לקיים מצות ה', כמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה". או שלומד בכדי לקבל מאור התורה, היות שהוא צריך את מאור התורה, בכדי לבטל את הרע שבו. כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא, שהוא לומד תורה, בכדי להשיג את התבלין, כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב".
ובטח האדם צריך לכוון לפני לימוד התורה את הסיבה, שבשבילה הוא לומד עכשיו תורה. כי כל מעשה צריך להיות איזה מטרה, שהיא הסיבה, שעושה עתה המעשה. וזהו כמו שאמרו חז"ל "תפלה בלי כוונה, כגוף בלי נשמה". לכן מטרם שהוא הולך ללמוד תורה, הוא צריך להכין את הכוונה.
וכך אומר שם בהקדמה לתע"ס (אות י"ז) וזה לשונו "ולפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת, ובהשגחתו בשכר ועונש, וכו'. ובדרך הזה יזכה להנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, וכו'. אפילו מי שיודע בעצמו, שעדיין לא זכה חס ושלום לאמונה, יש לו תקוה גם כן על ידי עסק התורה. כי אם ישים לבו ודעתו לזכות על ידה לאמונת השי"ת, כבר אין לך מצוה גדולה מזו, וכו'. ולא עוד, אלא שאין לו עצה אחרת מזו, וכו'". עד כאן לשונו.
נמצא לפי זה, שהאדם צריך להשתדל לעשות מאמץ גדול, מלפני שהולך ללמוד, בכדי שהלימוד שלו יעשה פירות ותוצאות טובות. כלומר, שהלימוד יביא לו את המאור התורה, שעל ידו תהיה היכולת להחזירו למוטב. שאז ע"י התורה הוא נעשה לתלמיד חכם. ומהו תלמיד חכם. אמר אאמו"ר זצ"ל, תלמיד היינו שלומד מחכם. כלומר, שהקב"ה נקרא "חכם". והאדם, הלומד ממנו, הוא נקרא "תלמיד של חכם". ומה האדם צריך ללמוד מהקב"ה. הוא אמר, שהאדם צריך ללמוד מהקב"ה רק דבר אחד. כמו שידוע שהקב"ה רצונו הוא רק להשפיע, כמו כן האדם גם כן צריך ללמוד ממנו להיות משפיע. זה נקרא "תלמיד חכם".
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (נדרים פ"א) וזה לשונו "ומפני מה אין מצווין תלמיד חכם לצאת תלמד חכם מבניהן. רבינא אומר, שאין מברכין בתורה תחילה". עד כאן לשונו. ולהבין המאמר הזה על דרך העבודה, כלומר, שהכל נהוג בגוף אחד, לכן יש לפרש השאלה, מדוע אין מצווין תלמיד חכם לצאת תלמיד חכם מבניהן.
ידוע ש"אב" ו"בן" נקרא "סיבה" ו"מסובב". כלומר, שהמצב הא' הוא הגורם למצב הב'. ולפי זה, כשהאדם לומד תורה, שזה נקרא "תלמיד חכם". ולמדנו "המאור שבה מחזירו למוטב". ומה זה "מוטב". זהו כמו שאמרו חז"ל, שאמר הקב"ה "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, שהם מבטלין את היצר הרע". ובזמן שמבטלין את הרע, כי רע נקרא כידוע "הרצון לקבל לעצמו", ואז הוא נעשה "תלמיד חכם", כנ"ל לפי פירוש אאמו"ר זצ"ל.
לכן יהיה פירוש של השאלה "מפני אין מצווין תלמיד חכם", שהוא מצב הא' כנ"ל. "לצאת תלמיד חכם מבניהן". כלומר, שלא נולד מהם מצב הב', שהוא צריך להגיע להיות תלמיד של חכם כנ"ל, שיזכה, שכל מעשיו יהיו רק בעמ"נ להשפיע. הלא יש כלל "המאור שבה מחזירו". ואין אנו רואין, שהתלמיד חכם, תהיה להם היכולת, להוציא בנים תלמד חכם, כנ"ל.
ועל זה באה התשובה, שלא ברכו בתורה תחילה. וגם התשובה הזו קשה להבין. הלא אנו רואים, כל מי שהולך ללמוד, אומר ברכת התורה תחילה, לפני הלימוד. אם כן, מה יכולים לפרש, שהסיבה, שלא מולידים בנים תלמיד חכם, הוא שלא ברכו בתורה תחילה.
ויש לפרש, זה שכתוב "שלא ברכו בתורה תחילה". היות שאנו רואים, מי שהולך לעשות איזה קנין חשוב, שע"י הסחורה שהוא יקנה, יהיו לו רווחים גדולים, אז הידידים מברכים אותו, שיהיה לו הצלחה בהפעולה הזו. כלומר, שיהיה לו רווח גדול.
כמו כאן בעבודה. כשהאדם הולך ללמוד תורה, צריכה להיות נגד עיניו המטרה, כלומר הסיבה, שבשבילה הוא הולך ללמוד. בטח כדי שירויח מהלימוד התורה, כי בלי רווחים אי אפשר לעבוד. לכן הוא צריך לדעת, שהמטרה, היינו הרווח, מה שהוא צריך להשיג מהתורה, הוא "המאור שבה, שמחזירו למוטב".
ובעבודה, כשמדברים בגוף אחד, נמצא שהוא צריך לברך את עצמו, שיצליח בלימודו, וירויח הרבה מאור מהתורה, שהוא הולך ללמוד עכשיו. אחרת, כלומר אם הוא לא ברך תחילה לפני לימוד תורה, אין הוא זוכר את המטרה, מה שהוא צריך להוציא מהלימוד, שזה נקרא "בנים", שהבנים הוא תוצאה מהלימוד. כנ"ל, שהתורה הוא הסיבה, שהוא אב, והמאור, שמוציא מהתורה, הוא הבן.
ולפי זה צריך כל אחד ואחד לפני הלימוד לעשות חשבון לעצמו, מהי מטרת הלימוד, כלומר למה הוא נותן יגיעה בתורה. בטח אין לתת יגיעה בלי שכר. ובטח, כשהאדם לומד תורה, הוא מאמין "בנאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתיך" (אבות, פרק שני, כ"א). ולאיזה שכר הוא מכוון, הוא צריך לתת תשומת לב, בכדי שהשכר יהיה תמיד לנגד עיניו. כלומר, שיהיה לו בטחון ואמונה, שהקב"ה ישלם לו שכרו.
והשכר, שהוא מקוה שיקבל, זה צריך לתת כח לעבודה. היינו, שהשכר הוא חומרי דלק, שעליו מתבססת העבודה שלו. ובטח שככל שהשכר גדול ביותר, יש יותר כח עבודה. מה שאין כן אם השכר אינו חשוב כל כך, אין השכר הזה ראוי ומסוגל, שיתן לו כח לעבוד במסירות נפש. כלומר, שיבין, שהתורה כל כך חשובה, כמו שכתוב "כי הם חיינו ואורך ימינו". ובטח שאם האדם מרגיש כך, שזהו ממש תורת חיים, היה כל אדם לפי הרגשתו, היה נותן כל חייו, בכדי להשיג חיים.
אולם בכדי להרגיש את החיים שבתורה, האדם צריך להכנה דרבה, להכשיר את גופו, שיהא מסוגל להרגיש את החיים שבתורה. לכן אמרו חז"ל, שצריכים להתחיל בשלא לשמה, וע"י המאור התורה, שישיג בזמן שעדיין נמצא בשלא לשמה, זה יביאהו לשמה, כי המאור שבה מחזירו למוטב. ואז תהיה לו היכולת ללמוד לשמה, היינו לשם התורה, הנקראת "תורת חיים", משום שכבר ישיג את החיים שבתורה, כי המאור שבתורה יתן הכשרה להאדם, שתהיה לו היכולת להרגיש את החיים, הנמצא בתורה.
ובהקדמה לתע"ס (אות ל"ח) שואל שם "מדוע נקרא העסק בתורה ומצות על צד השלימות בשם תורה לשמה". וזה לשונו, הנה יש להבין את השם הזה של "תורה לשמה", למה מוגדרת העבודה השלימה הרצויה בשם הזה "לשמה", וכו'. כי לפי מובן הפשוט, שהעוסק בתו"מ, מחויב לכוון לבו לעשות נחת רוח ליוצרו ולא לשם טובת עצמו, היה צריך לכנות זה ולהגדירו בשם "תורה לשמו" ו"תורה לא לשמו", שפירושו "לשם שמים", וכו'. שהרי הלשון מוכיחה, שתורה לשמו, שפירושו לעשות נחת רוח ליוצרו, אינו מספיק עדיין, אלא שצריך עוד שיהיה העסק לשמה, שפירושו "לשם התורה". וכו'. כי נודע ששם התורה הוא "תורת חיים", כאמור כי חיים הם למוצאיהם, וכו', (משלי ד', כ"ב). וכהאמור, כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם (דברים ל"ב, מ"ז), וכו'. וכיון שכן, הרי פירושה של "תורה לשמה", אשר העסק בתורה ומצוות מביא לו חיים ואריכת ימים, כי אז התורה היא כשמה, וכו'". עד כאן לשונו.
ובהאמור משמע, כי לאחר שהאדם כבר בא לדרגת להשפיע נחת רוח ליוצרו, כי זה הוא נקרא, שהוא עוסק בתו"מ לשמו יתברך, אז מתחילה מדרגה שניה, שהוא עוסק בתורה ומצות לשמה, היינו לשם התורה, ששם התורה היא תורת חיים.
ובכדי שהאדם יוכל להגיע לדרגת לעשות הכל לשם שמים, הנקרא "תורה לשמו", כנ"ל, לזה צריכים מאור התורה, שהמאור הזה מחזירו למוטב. כלומר, שתהיה לו היכולת לצאת מאהבה עצמית, ולעשות הכל לשמו יתברך. שרק מאור הזה יכול לעזור לו, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". כלומר, לאחר שזכה למאור התורה, הוא יכול לזכות לתורה עצמה, הנקראת "תורת חיים", כנ"ל.
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל "אם יאמר לך אדם, חכמה בגויים, תאמין. יש תורה בגויים, אל תאמין" (איכ"ר ב', י"ז). היות בזמן שהאדם לומד תורה, יש להבחין בה ב' דברים:
א. החכמה והשכל, שיש בה, שזה נקרא "לבוש של תורה".
ב. מי שמלובש בהלבושי תורה.
ואנו צריכים להאמין בדברי הזהצריכים להאמין בדברי הזה"ק, שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה. כלומר, שהבורא יתברך מלובש במלבושי תורה. לכן יש להבחין בתורה שני דברים:
א. הלבוש,
ב. הלובש.
וזהו כמו שכתוב בספר "פרי חכם" (חלק ב', דף ס"ו) וזה לשונו "אבל קוב"ה הוא סוד אור אין סוף, המלובש באור התורה, שיש בתר"ך מצות הנ"ל". שזה סוד שאמרו חז"ל "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה". פירוש, שהקב"ה מהכולל והתר"ך שמות הם פרטים וחלקים.
ובהאמור יוצא, שמי שיש לו אמונה בה', הוא יכול להאמין, שהנותן התורה הוא מלובש בהתורה. מה שאין כן גוי, שאין לו אמונה בהקב"ה, איך הוא יכול ללמוד תורה. הלא אין הוא מאמין בנותן התורה. והוא יכול ללמוד מהתורה רק מהלבוש לבד, ולא מן הלובש, כנ"ל, היות שאין לו אמונה. והלבוש החיצון של התורה נקרא בחינת "חכמה ולא תורה", כי תורה היא דוקא בזמן שהוא מחובר עם נותן התורה.
ובזה מובן מה שאמרו חז"ל "אם יאמר לך אדם, חכמה בגויים, תאמין". משום שהלבוש בלי הלובש הם יכולים ללמוד, שזה נקרא "רק חכמה", שאין לו שום שייכות לנותן התורה. מה שאין כן "אם יאמר לך אדם, יש תורה בגויים, אל תאמין. כנ"ל, היות שאין להם שום שייכות להנותן התורה".
והיות עיקר העבודה שלנו היא להגיע לידי דביקות ה', כמו שכתוב "ולדבקה בו", יוצא שהתורה הוא אמצעי להגיע להדבק בו יתברך. כלומר, בעת לימוד התורה צריך להיות הכוונה, שנזכה להתחבר עם הלובש. וזהו ע"י אמצעית הלבוש, שהוא התורה, שהקב"ה מלובש בה, כנ"ל.
ובהמאמר הנ"ל של "חכמה בגויים תאמין. יש תורה בגויים, אל תאמין", וכשנפרש זה על דרך העבודה, צריכים לדעת, שענין "גויים" ו"ישראלים" נמצא בגוף אחד. כלומר, שמטרם שהאדם זוכה לבחינת אמונה, הוא עדיין נקרא "גוי". ורק לאחר שזכה לבחינת אמונה, אז הוא נקרא "ישראל".
אמנם, אם האדם רוצה ללכת בדרך להגיע לאמונה שלימה, הגם שעדיין לא זכה לאמונה שלימה, גם הוא כבר נקרא בחינת "ישראל". והוא על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל על "יהיב חכמתא לחכימין" [נותן חכמה לחכמים] ושאל, הלא "יהיב חכמתא לטיפשים" [נותן חכמה לטיפשים] היה צריך לומר. ואמר, האדם, שהוא מבקש חכמה, כבר נקרא "חכם", כי כל אדם נבחן על המטרה שלו. כלומר, למה שהוא מצפה להגיע, על שם זה האדם נקרא. לפי זה יש לפרש, שכל אלה אנשים הרוצים להגיע לאמונה שלימה, כבר נקראים "ישראלים".
לכן אם אין בתחילת לימודו, שהאדם הולך ללמוד, שרוצה ע"י זה להגיע לבחינת "אמונה שלימה". שזה יכול להשיג ע"י המאור שבתורה, כנ"ל, בזה שהוא רוצה להתדבק בהלובש, שהוא מלובש בהתורה. שהוא נותן את מאור התורה, ולא אחר. נמצא, שהוא לומד תורה, שהם לבושי של הקב"ה. ועל ידם הוא רוצה להגיע לאמונה שלימה, להתדבק בהלובש, שהוא הנותן התורה.
ויש כבר כאן יחוד של ג' בחינות:
א. אורייתא, שהם לבושי הקב"ה,
ב. קוב"ה, שהוא מלובש בהתורה,
ג. ישראל, האדם, הלומד תורה על הכוונה הנ"ל.
וזה נקרא "יחוד", הנקרא "אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא". והגם שזה"ק מדבר לאלה אנשים שכבר זכו לבחינת "שמותיו של הקב"ה", שזה נקרא, שכבר זכו לבחינת "תפלין של יד", הנקרא "אמונה", ול"תפילין של ראש", הנקרא "תורה", אבל כנ"ל, אלו שהולכים בדרך להגיע לבחינת תורה ואמונה, מקבלים גם כן בבחינת מקיף מיחוד הזה.
ובהאמור נבין את מה שכתוב "חכמה בגויים תאמין". כלומר, אם האדם אינו מכוון, שע"י לימוד התורה הוא יכול להגיע לבחינת אמונה בה', אם כן אין לו שום שייכות לתורה. כי תורה נקראת הלבוש עם הלובש ביחד, שהוא התורה ביחד עם נותן התורה.
והגם שעדיין לא מרגיש את נותן התורה, מכל מקום מטרת הלימוד התורה, הוא בכדי להגיע להרגיש את הנותן התורה. ואם האדם אינו שם לפניו את המטרה, שהוא להגיע להנותן התורה, הוא בחינת "גוי", כלומר שאין לו צורך לאמונה. דהיינו, שיהיה לו צורך לעשות עצות להגיע לבחינת אמונה. לכן הוא נקרא עדיין "גוי" ולא בחינת "ישראל". לכן על חכמה, תאמין לו, שיש לו. כלומר, רק הלבוש בלי צורך להלובש. וזה שכתוב "יש תורה בגויים, אל תאמין", כנ"ל, כי אין לו שייכות לתורה.
אולם ענין "תאמין" או "לא תאמין" גם כן אין אומרים לגבי שני גופים. אלא "תאמין" ו"לא תאמין" הכוונה על האדם עצמו, שהאדם בעצמו צריך לתת תשומת לב, אם יש לו תורה או חס ושלום אין לו תורה. היות שהאדם מתייגע עצמו ונתן כוחות, בודאי הכוונה בכדי לזכות לתורה. והאדם חושב, שגם בלי הכוונה "להגיע לבחינת אמונה שלימה" הוא יכול לזכות לתורה. על זה אמרו חז"ל, שהאדם צריך לדעת, שאי אפשר לזכות לבחינת תורה בלי אמונה שלימה.
לכן האדם צריך לתת תשומת לב לפני הלימוד התורה, שיתן חשבון לעצמו, על איזה מטרה הוא נותן את יגיעתו בלימוד התורה. כלומר, מהו רוצה להשיג ע"י לימוד התורה. בטח כשהאדם נותן יגיעה, הוא מסיבת שחסר לו משהו. וע"י היגיעה שהוא נותן, אז יתנו לו מה שהוא חושב שחסר לו, וימלאו את חסרונו תמורת היגיעה. והאדם צריך להאמין, כמו שכתוב "יגעתי ומצאתי".
ומשום זה יש לפעמים, שהאדם מבין, שחסר לו ידיעת התורה. לכן כל מחשבתו הוא לזכות לידיעות התורה. וכנ"ל, שזהו בחינת לבושו של הקב"ה. והוא מרגיש שחסר לו רק הלבושים החיצונים של התורה. וזה נקרא בחינת "חכמה" כנ"ל.
מה שאין כן "תורה" נקרא, שהוא נצרך להלובש, שמלובש בהתורה. כלומר, שעדיין חסר לו אמונה שלימה בה', והוא מרגיש שיש לו רע בלבו, והוא רוצה לזכות לבחינת מוחא וליבא, שיהיו הכל לשם שמים.
והיות שחז"ל אמרו "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב", נמצא, שהוא צריך את התורה בתור אמצעי, שעל ידי התורה הוא יזכה לאמונה שלימה בהקב"ה. ואח"כ יזכה ע"י התורה לבחינת תורה, הנקרא "תורת חיים", כנ"ל, משום שזוכה להלובש ביחד עם הלבוש. כלומר, שהוא זוכה להלבושים, הנקרא "תורה", ביחד עם הלובש, הנקרא "קוב"ה". וכמו שאומר הזה"ק "אורייתא וקוב"ה וישראל חד איהו".
וזה שכתוב (מד"ר תרומה פל"ג), וזה לשונו "ויקחו לי תרומה. ויש לך מקח, שמי שמכרו, נמכר עמו. אמר הקב"ה לישראל, מכרתי לכם תורתי. כביכול, נמכרתי עמה. שנאמר, ויקחו לי תרומה".
בהנ"ל יש לפרש דברי המדרש במה שאמר "כביכול, נמכרתי עמה". היות שהתורה היא בחינת "אורייתא, וישראל, וקוב"ה חד הוא", משום שהתורה הוא הלבוש של הקב"ה. והאדם צריך להגיע לזכות ע"י התורה להלובש, שזה נקרא "להדבק בה'". נמצא, שצריכים לזכות לב' דברים, כלומר, להתורה ולהקב"ה. וזה שכתוב "כביכול, נמכרתי עמה". לכן יש כאן השלימות של ג' דברים:
א. ישראל,
ב. הקב"ה,
ג. התורה.
וכמו שכתוב בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף ס"ד) "אולם מה האדם יכול לעשות, בכדי לבוא לידי הרגשת צורך לבחינת תורה, שבה מלובש הקב"ה. כנ"ל בדברי חז"ל, שאמר הקב"ה לישראל "מכרתי לכם תורתי. כביכול, נמכרתי עמה. שזהו, ויש לך מקח, שמי שמכרו, נמכר עמו".
משמע מכאן, שהקב"ה רוצה, שבעת שהאדם לוקח את התורה, שיקח עמו כביכול את הקב"ה. אבל האדם אינו מרגיש זאת, שיהא נצרך לזה. ובעיקר האדם נמשך אחר רוב העולם. והיות כשמתחילים ללמוד לנשים ולקטנים וכלל עמי הארץ, אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל בשלא לשמה. ובדרך כלל נמשכים כולם אחרי ההתחלה, כלומר מה שנתנו להם לדעת את הסיבה שצריכים לתורה, הן סיבות של שלא לשמה, ולא מטעם "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". וממילא רוב העולם בכלל לא מבינים, שיש ענין שכר, הנקרא "דביקות ה'".
לכן דעת הרבים שולטים על האדם, שהוא לא צריך את לימוד התורה, בכדי שע"י זה תהיה בידו היכולת להגיע להכוונה אמיתית. כלומר שע"י התורה יהיה בידו לכוון בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו. שזה יביא לו בחינת דביקות להדבק בה'. שבשבילה, כלומר בכדי לתקן את הנבראים, שיבואו לידי דביקות, נעשה ריבוי עולמות, ופרצופים, ורבוי נשמות.
והכל בכדי לתקן את הבריאה, המכונה "רצון לקבל". שע"י הקבלה נתרחקה הבריאה מהבורא. וע"י אלו התיקונים שנעשו, תהיה היכולת לתקן הכל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ובזמן שכל הכלי קבלה הכוללים יותקן בעמ"נ להשפיע, אז יהיה גמר התיקון.
וזה נקרא "שלימות פעולותיו", כמו שאמר האר"י הקדוש (תע"ס חלק א' דף ג') וזה לשונו "כאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו, ושמותיו, וכנויו, אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות, והנה אז צמצום את עצמו אין סוף, הנה כבר היה מקום, שיוכלו להיות שם הנאצלים". ושם (בדף ז') מפרש באור פנימי וזה לשונו "ונמצא לפי המבואר, שכל עיקר סיבת הצמצום היתה רק לסיבת החשק לצורה החדשה של הקבלה בעמ"נ להשפיע, העתידה להגלות ע"י בריאת העולמות".
ובהאמור אנו רואים, שכל עיקר בריאת העולמות והנשמות הכל היה על כוונה אחת, שהיא לתקן הכל שיהיה בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא "דביקות השתוות הצורה". ועל התורה אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע, בראתי תבלין". כלומר, שאחר שהאדם קבל את התורה בבחינת "תבלין", אז יהיה יצר הרע מתוקן בעמ"נ להשפיע, כמו שכתוב בזה"ק "עתיד מלאך המות להיות מלאך קדוש".
את כל העיקר הזה, האדם אינו מסוגל להסתכל, מטעם שהוא נמשך אחרי הרבים, הנקראים "כלל ישראל". וכנ"ל, שתחילת החינוך קבל כל אחד בבחינת שלא לשמה. כלומר, שהעסק בתורה ומצות הוא בכדי לקבל שכר בכלים דתועלת עצמו. ובלשמה, אסור לגלות בתחילת כניסת האדם בקיום תו"מ, כנ"ל בדברי הרמב"ם.
וזה גורם להאדם, שיבין מצד שכלו, שכל מה שהוא צריך ללמוד תורה, הוא בכדי שידע את הדינים, איך לקיים את המצות, כמו שאמרו חז"ל "אין עם הארץ חסיד". והגם שלומדים תורה אפילו מה שלא נוגע מצות מעשיות, אבל הלימוד בחלק התורה הזה הוא לומד מטעם "מצות לימוד התורה", כמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה". כלומר, שלומד מטעם מצוה, כשאר מצות.
אולם לגבי זה שאמרו חז"ל כנ"ל, "ויש לך מקח, שמי שמכרו, נמכר עמו", שאמר הקב"ה לישראל "מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכר עמו". לזה אין להאדם שום שייכות. כי מה יתן לו הידיעה הזו, אם הוא יאמין שהקב"ה נמצא מלובש בהתורה. וכי מי שלוקח את התורה, הוא צריך לדעת, שהקב"ה נמצא מלובש בהתורה, וצריך לזכות לדביקות הקב"ה המלובש בה.
וזהו מטעם, שכל עבודתו הוא על הכוונה דשלא לשמה. וכל מה שהוא מקווה, הוא רק לקיים תורה ומצות על הכוונה דתועלת עצמו. וממילא אין לו שום שייכות למי שמלובש בהתורה, אלא מספיק לו רק דבר אחד: כפי מה שיש לו האמונה בשכר ועונש, בשיעור הזה תלויה עבודתו בקיום תורה ומצות. היות שהוא לא מסתכל על שום דבר, רק על השכר, אבל בעצם התורה ומצות, מה שהוא עושה, לא מעניין אותו.
מה שאין כן אם האדם רוצה לעבוד ולקיים תורה ומצות בלי שום שכר, רק מטעם שהוא רוצה לשמש את המלך, אז הוא כבר זקוק לדעת גדלות המלך. כי שיעור עבודתו תלוי בשיעור שהוא מאמין בגדלות המלך, כי רק גדלות וחשיבות המלך נותן לו חומרי דלק לעבודה.
וזהו כמו שכתוב בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה". פירוש, כל אחד ואחד לפום מה דמשער בלביה. משמיענו בזה, שכפי מה שהאדם משער בלביה גדלות וחשיבות ה', בשיעור זה הוא מוסר עצמו לשמש את המלך.
ומשום זה, אנשים מסוג זה שרוצים לעבוד רק בעמ"נ להשפיע, וכל הסיבה שמחייבת אותם לעסוק בתו"מ, הוא רק מטעם חשיבות וגדלות ה', כמו שכתוב בזה"ק "דעיקרא דיראה הוא לעבוד בגין דאיהו רב ושליט" [יסוד היראה זה לעבוד משום שהוא רב ושליט] אנשים האלו, כשמאמינים שהקב"ה הוא מלובש בהתורה, ומאמינים במה, "שאמר הקב"ה לישראל, מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכר עמו", כשהם לומדים תורה, הם רוצים להוציא את מאור התורה, שהוא מחזירו למוטב. וזה שאמרו חז"ל "הבא לטהר ע"י התורה, מסייעין אותו", היות שהקב"ה מלובש בהתורה.
ובהאמור יש לפרש, מה שאנו אומרים ("אהבת עולם", שלפני קריאת שמע) "והאר עינינו בתורתך". ולכאורה הלשון "והאר עינינו" שייך לומר במקום חושך והסתר, אבל בתורה היה צריך לומר "ותן להבין את תורתך". ומהו הלשון "והאר".
ובהנ"ל יש לפרש, היות שיש להבחין בהתורה את לבושי תורה, מה שהקב"ה מלובש בהם, וזה מוסתר מאתנו, כי אנו רואים רק הלבושים, ולא הלובש, לכן אנו מבקשים מה', שיאיר עינינו, שנזכה לראות ולהרגיש את הקב"ה, שהוא מלובש בהתורה. וזה שכתוב "והאר עינינו", שנראה שאתה מלובש בתורתך.
וכמו כן יש להבין מה שאומר בזה"ק על הכתוב "ומשחרי ימצאוננו". שאלו על זה, היכן מוצאים את השי"ת. ואומרו, שאין מוצאים אותו יתברך אלא בתורה. וכן אמרו על הכתוב, "אכן אתה אל מסתתר", אשר הקב"ה מסתיר את עצמו בתורה הקדושה.
מובא בהקדמה לתע"ס (אות מ"א) וזהו כנ"ל, במה שאמרו חז"ל "ויש לך מקח, שמי שמכרו, נמכר עמו". זאת אומרת, שהקב"ה מלובש בהתורה. רק מה, שעל האדם לחפש אותו, ולמצוא אותו, היות שהוא הסתיר עצמו בתורה, כל זמן שאין הלומדי תורה ראויים לכך. ועל ידי היגיעה והתפלה מוצאים אותו.
ועל זה אמרו "יגעתי ומצאתי". והשאלה היא, ידוע, איזו שייכות יש יגיעה למציאה בתורה. אלא כנ"ל, שעל ידי היגיעה מוצאים את הקב"ה, איך שהוא מלובש בהתורה. זאת אומרת, שאל יאמר אדם, הלא למדתי תורה הרבה, ואין אני מוצא את הקב"ה, איך שהוא מלובש בתורה. אלא שצריכים לחפש אותו ולא להתייאש. אלא להאמין, כמו שכתוב "ומשחרי ימצאוננו". היות שענין ההסתר הוא תיקון, שאל ישיגו אותו מטרם שיהיה לאדם כלים דהשפעה, שזה נקרא "השתוות הצורה ודביקות בה'".
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (נדרים פ"א) "הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה". שנאמר "יזל מים מדליו", שמהם תצא תורה. ולכאורה משמע, שדוקא מבני עניים תצא תורה, מה שאין כן מבני עשירים לא. היתכן לומר כך.
והנה על דרך העבודה יש לפרש "עניים", כמו שאמרו חז"ל (נדרים מ"א) "אין עני אלא בדעת". ומשום זה, כשהאדם לומד תורה ורוצה להגיע לבחינת תורה כנ"ל, כלומר לבחינת "והאר עינינו בתורתך", כנ"ל, שענינו הוא לדבק בה', המלובש בתורה, ש"תורתך" הכוונה על הקב"ה המלובש בה.
והוא רואה עד כמה שהשקיע עבודה ויגיעה, בכדי למצוא את ה' בהתורה, אבל אינו מוצא אותו. הגם שכתוב "וכל משחרי ימצאוננו". אבל הוא רואה, שהוא עני בדעת. והוא רוצה לקיים מה שכתוב "דע אלקי אביך ועבדהו". וכמו כן כתוב "גם נפש בלי דעת לא טוב". אבל הוא רחוק מזה. שכל פעם הוא רואה, שאין שום אפשרות למוצאו בהתורה. וזה נקרא "עני בדעת".
והאדם מבין אז, שענין זה, למצוא את הקב"ה בתורה, זה לא בשבילו נאמר. היות שהוא חושב, שכבר חפש אותו בתורה, ולא העלה בידו שום דבר. ורוצה לברוח מהמערכה.
לכן באו חז"ל ואמרו "הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה". והטעם הוא, לפי הכלל "אין מילוי בלי חסרון, אין גדלות בלי קטנות". שפירושו, שאם רוצים לתת משהו לאדם, והנותן מפחד, שאם יתן לו, תיכף על המקום, בזמן שהמקבל מבקש ממנו, אז המקבל לא ידע להעריך את הנתינה, והוא בטח יאבד זה, או שיהיה אנשים שיקחו ממנו את הדבר.
והיות שהנותן יודע את החשיבות שבהדבר, לכן הוא לא רוצה שהמקבל יקלקל אותה. ולכן הוא לא נותן לו את דבר, מה שהוא מבקש ממנו, תיכף על המקום. אלא הוא רוצה שהמקבל יבקש ממנו הרבה פעמים. כלומר, שע"י הביקוש מתרקם אצל המקבל צורך להדבר. אחרת הוא מוכרח להפסיק מלבקש.
ובזמן שהוא לא זז ממנו מלבקש, זה אי אפשר להיות, רק באופן, שבכל פעם ופעם הוא מוכרח להבין את הנחיצות שבהדבר. זאת אומרת, אם הוא רוצה לבקש ממנו עוד הפעם, שהנותן יתן לו, מוכרח האדם לתת מחשבה, אם באמת חסר לו את הדבר. שרק אז יש לו כח לבקש עוד הפעם, לאחר שכבר ביקש ולא קבל מענה על שאלתו.
וזהו מטעם, שאין אדם יכול לבקש בקשות ממי שאינו מתעניין בבקשותיו. אולם היות שהדבר שהוא מבקש, הוא דבר נחוץ, שזהו ענין, שכל החיים תלוי בזה, לכן הנחיצות שבדבר אינו נותנת לו מנוחה. והוא הולך אפילו למעלה מהדעת, לבקש כל פעם, עוד הפעם. היות שאין לו לאן ללכת. כי בלי דבר זה, שהוא מבין שזהו החיים שלו, הוא אומר, שכל החיים הוא בשבילו דבר מיותר, היות שהוא בא לידי הרגשה, שבשביל שאר דברים אין כדאי לחיות.
ונמצא, שאין ברירה, היות שאין לו סיפוק בחיים שלו. זאת אומרת, היות שיש כלל, שאין האדם יכול לחיות בלי פרנסה, מטעם שהבורא ברא את הנבראים על הכוונה שיהנו, שזה מכונה "רצונו יתברך הוא להטיב לנבראיו". ומהג' דברים, שהאדם יכול לקבל פרנסה, שיפרנס הגוף, שיהיה שבע רצון, הנקראים "הקנאה", "התאוה", "הכבוד" - זה לא מספק אותו.
לכן האדם מוכרח לחפש רוחניות, אם הוא יהודי מאמין שע"י דביקות בה' ובתורתו יכולים כן להשיג פרנסה, שיפרנס את הגוף, שתהיה לו היכולת לומר בפה מלא "ברוך שאמר והיה העולם", היות שהוא נהנה מזה, שיזכה לדביקות ה', כמו שכתוב "ואתם, הדבקים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום", שאז יזכה לחיים אמיתיים.
וזה נותן לו כח לא להתייאש, מלבקש מה', שיקרב אותו, ושיפקח עיניו בתורה. וכמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות פ"ג) וזה לשונו "והנה מדרגה ראשונה של גילוי הפנים, אין זו באה לאדם, אלא ע"י ישועתו יתברך, שזוכה בפקיחת עינים בתורה הקדושה, בהשגה נפלאה, ונעשה כמעיין המתגבר.
אבל זה תלוי לפי האמונה, שהוא מאמין, שה' הוא שומע תפלה. ויכול להצדיק את ההשגחה, ואומר את מה שהוא חושב, מדוע הוא לא קבל את מבוקשו, אין זה מטעם שאין הקב"ה שם לב לתפלותיו, אלא הוא מאמין, שהקב"ה עומד ומחכה לתפלותיו, וקובץ אותם על דרך "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול".
כלומר, היות שידוע, שאם נותנים דבר חשוב לאדם, והוא אינו יודע את ערכה, ויש אנשים שהם כן יודעים את החשיבות שבדבר, הדבר הזה עובר לאלו אנשים, או ע"י גניבה או ע"י אבידה, שהאדם אינו יודע לשמור אותה, ויש אנשים שיודעים את ערכה, והם גונבים, ומוצאים, ולא מחזירים לבעליהם.
וידוע שיש כנגד הקדושה ס"א, שהם כן יודעים מהו ערך של רוחניות. לכן צריך להיות שמירה על זה שלא יגיע לרשותם. וזהו הסיבה, שאין הקב"ה נותן לו את מבוקשו, אלא עומד ומחכה, שע"י זה שהוא מתגבר כל פעם עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, לבקש מהקב"ה שיעזור לו, שיזכה לפקיחת עינים בתורה.
והוא מאמין באמונת חכמים, במה שהם אומרו, שע"י העבודה באמונה, זוהי הסגולה הכי טובה לזכות לחשיבת המטרה, שהוא דביקות בה'. ובזמן שהקב"ה יודע, שהוא כבר יודע לשמור את מתנת המלך, בודאי הקב"ה יעזור לו, ויקבל את תפלתו, מה שהוא מבקש, שה' יפתח עיניו, ויזכה לפקיחת עינים בתורה. והוא בודאי יתן לו.
וזה שכתוב "הזהרו בבני עניים". כלומר, שאל לזלזל במצב, שהוא מרגיש, שהוא עני בדעת, שעדיין לא זכה לפקיחת עינים בתורה, ועוד לא זכה "שהמאור שבה מחזירו למוטב". "היות שמהם תצא תורה". פירוש, שיש להאמין, שע"י זה שהוא מרגיש, איך שהוא עני בדעת, וכל פעם ופעם הוא מוכרח להתגבר מחדש, עליו להאמין, שזה בא לו מהקב"ה, הירידות האלו, שע"י זה יקבל כלים וצורך, איך להחשיב את מתנת ה' מפני החיצונים. כלומר, שלא יפול הכל לכלים דקבלה, שהכלים האלו שייכים לקליפות. ועל ידי ההתגברות באמונה, שיאמין, שה' הוא שומע תפלה, וכל תפלה ותפלה שהוא מבקש מה', ה' מצרף אותה לחשבון גדול, עד שהאדם ידע את חשיבות שבדבר.
וזה שכתוב בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף מ"ט) וזה לשונו "ולכן נקראת קליפה זו "פרעה", אותיות "פה רע". ובגלות מצרים היתה שליטה "לפה רע", הנ"ל, והיו חוזרים לסורם. ולכן אף על פי שזכו לאיזה הארה מט' ראשונות, אבל היא לא יכולה להיות נבלעת בגוף, מפני ש"פה רע", שהוא הלעומת דפה דקדושה, דהיינו העורף, היה מפסיק השפע היורד מן הראש, ויונק ומוצץ כל השפע, שהתחיל לרדת בשביל ישראל".
ובהאמור יוצא, שיש בתורה להבחין כמה בחינות:
א. שלומד תורה בכדי לדעת את הדינים, בכדי לדעת איך לקיים מצות התורה.
ב. שלומד תורה בכדי לקיים מצות לימוד התורה. כמו שכתוב (יהושע א') "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יום ולילה". ופירש רש"י "והגית בו" והתבוננת בו, כל הגיון שבתורה בלב, כדאמר "והגיון לבי לפנים".
ג. שלומד תורה בכדי לזכות למאור התורה. וזה שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב". שע"י זה יזכה לאמונה ולהידבק בה'. ואז נכנס לבחינת "ישראל", היות שכבר מאמין בה' באמונה שלימה.
ד. לאחר שכבר זכה לבחינת אמונה, אז הוא זוכה לבחינת "תורה, מבחינת שמותיו של הקב"ה", שזה נקרא בזה"ק בחינת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא". שאז הוא זוכה לבחינת מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו, שהנבראים מקבלים מבחינה זו את מה שהקב"ה רוצה לתת להנבראים.
ובמה שפירש רש"י על הכתוב "והגית בו יומם ולילה", ואומר "והתבוננת בו. כל הגיון שבתורה בלב", יש להבין למה הוא מתכוון לומר שהגיון הוא בלב. הלא כשלומדים תורה הוא במוח וראש ולא בלב. אם כן מה משמיענו בזה אומר "כל הגיון שבתורה הוא בלב".
ויש לפרש, שאין כאן הכוונה על בחינת תורה דוקא למה שנוגע להלכות, שלומד כדי לדעת את הדינים, איך לעשות את המצות. אלא הוא רוצה לומר, שהתורה גם כוללת את ב' בחינות אחרונות, הנ"ל:
א. מה שלומד, בכדי לקבל מאור התורה,
ב. מה שזוכה אח"כ לבחינת תורה, הנקראת "שמותיו של הקב"ה".
את ב' אלה שייכים דוקא להלב, כמו שאומר הר"א עזרא ז"ל (מובא בהקדמה לספר פנים מסבירות אות י') וזה לשונו "דע כי כל מצות הכתובות בתורה, או המקובלות שתקנו האבות, אף על פי שרובם הם במעשה או בפה, הכל הם לתקן הלב. כי כל לבבות דורש ה', וכל יצר מחשבות מבין. וכתוב, "לישרים בלבותם", והיפך זה, "לב חורש מחשבות און", ודע, כי התורה לא נתנה אלא לאנשי לבב".
ויש לפרש את דברי רש"י, כמו שאומר הר"א עזרא ז"ל. ובהאמור יש להבחין בד' בחינות הנ"ל, שב' אחרונות שייכים לעבודת הפרט, וב' בחינות הראשונות שייכים להכלל. וזהו כמו שאומר הרמב"ם ז"ל "כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט. ומרגילין אותן בנחת, עד שישיגוהו ויעבדוהו מאהבה".
רואים אנו מדברי הרמב"ם ז"ל, שהתחלת עבודת הכלל מתחיל משלא לשמה, אלא כדי לקבל שכר. ולכן צריכים ללמוד תורה בכדי לדעת את הדינים, איך לקיים את המצות. וזהו בחינה א' הנ"ל. וכמו כן לימוד התורה שלו, הוא כדי לדעת עם המוח, מה שכתוב שמה, שע"י מצות למוד התורה הוא יקבל שכר. וזהו בחינה ב' הנ"ל. וב' אלו אין להם שייכות לעבודת הלב, כנ"ל בדברי הר"א עזרא ז"ל.
מה שאין כן ב' בחינות אחרונות הנ"ל כבר שייכות להלב, משום שהן שייכות לבחינת לשמה. כי בזמן שהוא רוצה ללכת בדרך של לשמה, מגלים לו, כדברי הרמב"ם, הנ"ל, כי מה שאמרנו לך מקודם, שאתה צריך ללמוד "שלא לשמה אלא בכדי לקבל שכר", הוא מטעם, שאין האדם מסוגל מצד הלידה והטבע לעבוד לשם שמים, אלא רק לתועלת עצמו. לכן אומרים לך עכשיו, שאתה צריך לדעת, שעיקר העבודה שלנו היא לשמה. אבל איך מגיעים לזה, העצה היא "מתוך שלא לשמה באים לשמה, מטעם המאור שבה מחזירו למוטב".
ונשאלת השאלה, מה הוא הרע שצריכים לתקנו, שיהיה טוב. אומרים לנו, שזה, מה שאין האדם יכול לעשות משהו לשם שמים. ורק ע"י מאור התורה יתקן הלב, שהלב נקרא רצון. ומצד הטבע הוא רצון אך לקבל. ואיך האדם יכול ללכת נגד הטבע.
לכן אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא, שהוא לומד תורה לא בשביל המוח, להבין. אלא זה שלומד להבין, הוא כדי להגיע לדביקות עם הקב"ה, המלובש בתורה, שזה שייך להלב. וע"י המאור שיקבל, הוא מחזירו למוטב. כלומר, שהרצון לקבל לתועלת עצמו יכול לקבל כח מלמעלה, שיהא בידו לעשות מעשים לשם שמים.
נמצא, בעת שהוא רוצה להכנס לעבודה דלשמה, שזה שייך לעבודת הפרט כנ"ל, אז מגלים לו, שענין לימוד "שלא לשמה" אין זה סוף פסוק, כמו שהוא חשב מתחילה, כשהתחילו ללמוד עמו. אלא בהלימוד של "שלא לשמה" צריכים לכוון, שזה יביא לו ללמוד "לשמה". לכן, לאחר שלמד על הכוונה להגיע לשם שמים, ע"י זה שקבל מאור התורה, אז הוא מגיע לבחינה ד' שיש בלימוד התורה, כנ"ל, הנקרא "תורת חיים".
וזה שכתוב (אבות, פרק שישי) "רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומגלין לו רזי תורה". זאת אומרת, שאז הוא זוכה לבחינת "תורה, שהיא שמותיו של הקב"ה", הנקרא בלשון הזה"ק כנ"ל "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא".
ובהאמור יש להבחין ב' בחינות בהתורה, שהם שייכות להלב:
א. בחינת מאור התורה, שזה שייך לקביעת אמונה בלב, שזה ענין "המאור שבה מחזירו למוטב".
ב. בחינת תורה, השייכת ללב. כמו שכתוב (תצוה, ראשון) "ואתה תדבר אל כל חכמי לב, אשר מלאתיו רוח חכמה", שזה נקרא בלשון הזה"ק "דמאן דלא ידע אורחין שמאריה וצוויון דמאריה, איך יעבוד ליה" [מי שאינו יודע את דרכי אדונו ואת ציוויי אדונו, איך יעבוד אותו].
וכמו שכתוב בספר "פרי חכם" (חלק ב', דף ס"ו) וזה לשונו "על כן מוטב שתאחוז את המטרה להשתוקק לציויא דמאריה, דמאן דלא ידע אורחין דמאריה וצוויון דמאריה, שהם רזין דאורייתא, איך יעבוד ליה" [לציוויי אדונו, מי שאינו יודע את דרכי אדונו ואת ציוויי אדונו, שהם סודות התורה, איך יעבוד אותו].
ובהאמור, שענין "תורה ומלאכה" הכוונה שלומד תורה בכדי שהתורה יביא לו את המאור התורה, שע"י זה תהיה לו היכולת להפוך את הכלי דקבלה, שיהיו בעמ"נ להשפיע, שעם הכלים האלו הוא יזכה לדביקות ה', הנקרא שלומד תורה לשמה.
ובזה יכולים לפרש מה שאמרו חז"ל (קדושין מ') "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה". שבזמן שהאדם לומד תורה, בכדי להגיע למעשה, שפירושו "מעשה של עשיית הכלי דהשפעה". והיות שאין האדם מסוגל מצד עצמו לעשות מעשה זו, מסיבת הרע שבלבו, ובזמן שהקב"ה רואה, שיש להאדם השתוקקות גדולה למעשה זה, אז הקב"ה נותן לו מאור התורה, שזה מחזירו למוטב. וזה שכתוב "הקב"ה מצרפה למעשה". כלומר, עושה עכשיו את הפעולה, ע"י זה שנותן לו את מאור התורה, יוצא בחינת מעשה.
ולפי זה אנו רואים, שבאמת מצד האדם לא היה יותר ממחשבה טובה. כלומר, הוא חושב לדבר טוב, שהוא כלים דהשפעה. אבל באמת מי עושה את הפעולה, שהאדם יזכה לאלו הכלים. רק הבורא. בזה שהוא נותן לו את המאור התורה, שהוא בחינת "הלובש, המלובש בהתורה", כנ"ל.
וזה שכתוב "מחשבה טובה, שיש לאדם, הקב"ה עושה, שיהיה כאן גם מעשה". וזהו כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". נמצא, מצד האדם אין יותר מזה שהוא בא לטהר, שזה נקרא "מחשבה טובה". ואח"כ הקב"ה נותן לו הסיוע, שהוא "מצרפה למעשה".
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "ואתה תדבר אל כל חכמי לב, אשר מלאתיו רוח חכמה". ושאלנו, איזו שייכות יש חכמה להלב, הלא חכמה שייך למוח. והענין הוא כנ"ל, שב' בחינות יש להבחין בתורה, השייכת לבחינת לשמה, שהם:
א. כלי,
ב. אור.
הכלי, שיהיה מוכשר לקבל האור, הוא צריך להיות בהשתוות עם האור. כי על זה היה צמצום והסתר, היות שלמדנו, דמלכות דאין סוף, שהיא שורש הנבראים, חשקה לבחינת הדביקות, המכונה "השתוות הצורה". וכל התיקונים הולכים רק לעשות התיקון הזה "לתקן הכלי קבלה, שיהיו בעמ"נ להשפיע".
לכן האדם, הנולד עם הרצון לקבל, ורוצה לתקן אותו בעמ"נ להשפיע, וכידוע שזהו נגד הטבע, רק עצה אחת ניתן לו, שרק ע"י מאור התורה יכול להפוך אותו, שיהיה בעמ"נ להשפיע, כנ"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין" והמאור שבה מחזיר את הלב למוטב. כנ"ל, ש"רע" נקרא המקבל לעצמו, ו"טוב" נקרא אם הלב שלו הוא רק להשפיע ולא לקבל.
לכן אלו אנשים, שהם עוסקין בתורה לאו דוקא בכדי שידעו את הדינים וההלכות, שידעו איך לקיים את המצות, אלא שיש להם עוד תפקיד נעלה, שהם לומדים תורה, בכדי לתקן את הלב, הם נקראים "חכמי לב". היות שכל דבר נקרא על שם הפעולה. לכן התורה מה שלומדים תורה על כוונה זו, נקרא "חכמי לב" ולא "חכמי מוח", היות שהם צריכים את התורה לתיקון הלב.
ועל דרך זה יש לפרש מה שכתוב "אשר מלאתיו רוח חכמה. כלומר, שלאחר שכבר יש להם כלים מתאימים להאור, כנ"ל, כמו שהאור, שבא מלמעלה הוא להשפיע, כמו כן הכלי צריך להיות גם כן בעמ"נ להשפיע. וכיון שכבר יש להם כלי זה, שהשיגו ע"י מאור התורה, וכבר נקראים "חכמי לב", מסיבת שלומדו תורה בשביל תיקון הלב, זאת אומרת, שיש להם כלים מוכשרים, לכן הם צריכים לקבל את התורה בעצם, הנקראת "תורת חיים".
וזה שכתוב "אשר מלאתיו רוח חכמה". הכוונה על האור. כלומר, שגם האור הולך להלב, משום כי לאחר שכבר קנו כלים חדשים, הנקראים "כלים דהשפעה", ורוצים להשפיע נחת רוח להבורא, אז הם רואים, כי מה חסר בבית המלך, אלא דבר אחד, אפשר לומר. היות שחז"ל אמרו (במ"ר, בראשית), "שהקב"ה אמר להמלאכים, בעת שהלך לברוא את אדם הראשון, שהמלאכים קטרגו עליו, למה הדבר דומה, למלך שיש לו מגדול מלא כל טוב, ואין לו אורחים, מאי הנאה דעביד".
לכן האדם, בעת שרצונו הוא רק לעשות נחת רוח ליוצרו, אז הלב שלו, שרוצה להנות מלתת משהו להמלך, שיהיה לו הנאה, הוא מוצא רק דבר אחד, שהמלך יכול להנות מזה, שהם יקחו ממנו את הטוב והעונג, מה שהוא רוצה לתת להנבראים. היות שיש מגדול מלא כל טוב, והוא רוצה להיות האורח אצל הקב"ה, שיכנס לתוך המגדול ולקבל ממנו הנאה, שזה הנאת המלך. נמצא, שהאור התורה, שהאדם רוצה לקבל בבחינת "תורת חיים", הוא בשביל לבו של אדם. כלומר, שיהיה לו במה להנות להמלך.
וזה שכתוב "ואתה תדבר אל כל חכמי לב, אשר מלאתיו רוח חכמה". כלומר, שרוח החכמה מלאתיו. למי, לחכמי לב, כנ"ל. והכוונה על האור, שהאור בא לחכמי לב. שהלב הנקרא רצון, ורוצה לקבל את תורת חיים, בכדי להנות בזה להבורא. כנ"ל במשל למלך, שיש מגדול מלא כל טוב, ואין לו אורחים.
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (ברכות, נ"ח ע"א) וזה לשונו "הוא היה אומר, אורח טוב מהו אומר, כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי".
ידוע, שאי אפשר להיות אורח, אלא במקום שיש שם בעל הבית. לכן כשהאדם מאמין בה', שהוא הבעל בית של העולם, והאדם מרגיש שהוא אורח, ורוצה להידבק בו, כמו שאמרו חז"ל על פסוק "ולדבקה בו", שפירושו הוא "הדבק במידותיו. מה הוא רחום, אף אתה רחום", זה נקרא "אורח טוב".
ופירושו של "טוב" הוא, כמו שכתוב (תהילים, מ"ה) "רחש לבי דבר טוב, אמר אני מעשי למלך". שפירושו, שכל מעשיו שהוא עושה יהיה רק למלך, היינו לה'. זה נקרא דבר טוב. ואז, בזמן שכל מעשיו הם רק להשפיע, שאז הוא בבחינת "חכמי לב" כנ"ל, הוא בא לבחינת "תורת חיים", שהוא שמותיו של הקב"ה, ששם נמצא את הטוב והעונג, שהיה ברצונו יתברך לתת לנבראים.
אז הוא אומר "כל מה שטרח בעל הבית, לא טרח אלא בשבילי". ולא חס ושלום בשביל עצמו, כנ"ל במשל למלך, שיש מגדול מלא כל טוב, ואין לו אורחים. ובהאמור יש לפרש, מהו רזי תורה, כלומר איזה סוד התורה מגלה. ויש לפרש זה בב' בחינות:
א. שהתורה מגלה להאדם דבר חדש, מה שלא היה יודע לפני זה. וזהו מטעם שהאדם נברא בטבע של רצון לקבל. ובזמן שאומרים לעסוק עם רצון להשפיע, זהו אצלו לדבר בלתי חשוב דבר שפל, שהגוף רוצה לברוח מרצונות כאלה, היות שהוא יכול רק להפסיד, אם הוא ישתמש עם כלים דהשפעה.
אבל כשהאדם לומד תורה על הכוונה לזכות למאור התורה, שהמאור הזה מחזירו למוטב, אז המאור התורה הזה מגלה לו דבר חדש, מה שלא היה יודע עד עתה. כלומר, עכשיו הוא יודע ממש להיפך ממה שחשב מקודם. היות כי טרם שזכה למאור התורה, היה יודע, כי עיקר חשיבות של אדם הוא הכלי קבלה, שעם הכלי קבלה הוא יכול לקבל חדוות חיים של העולם. מה שאין כן עם מעשים של השפעה, עם זה הוא יכול רק לעשות טובות לאחרים, שגם יהנו משהו מהעולם, מזה שהוא עוזר להם.
אמנם זהו רק מטעם מצוה, כלומר מטעם שיש לו רחמנות על אחרים, שאין להם כל צרכם, והוא עוזר להם. ובטח הוא מצפה, לאלו אנשים, שהוא עושה להם טובות, שהם לא יהיו כפויי טובה, ושיכבדו אותו, וכדומה.
מה שאין כן עתה, ע"י זה שזכה למאור התורה שמחזירו למוטב, נתגלה לו דבר חדש. שזה שהוא משתמש עתה עם כלי קבלה, הוא מפסיד חיים וטוב ועונג לעצמו. ואם הוא ישתמש עם כלי השפעה לטובת הזולת, הוא מקבל טוב ועונג אמיתי לעצמו. ורק ע"י הכלים דהשפעה, הוא מרויח לעצמו טוב ועונג. מה שאין כן בכלים דקבלה, הוא מפסיד טוב ועונג. וסוד הזה נתגלה לו עכשיו ע"י מאור התורה.
ובזה יכולים לפרש מה שאמרו חז"ל (פסחים, נ' ע"א) "עולם הפוך ראיתי. עליונים למטה, ותחתונים למעלה". ויש לפרש, שנתגלה לו דבר חדש, שמה שנקרא בעולם השקר "עליונים", היינו כלים דקבלה, שזה הוא דבר חשוב, הנקרא "עליונים", בעולם האמת, כלומר בזמן שזוכים למאור התורה, שנקרא "זוכים להאמת", אז רואים תחתונים למעלה.
הכלים דהשפעה, שנחשבים בעולם השקר לבחינת תחתונים בחשיבות, שהם בחינת שפלות, כלומר בזמן שהאדם מוכרח לפעמים לעבוד עמהם, הוא טועם בהם טעם של שפלות, מסיבת שהוא לא רואה מה שהרצון לקבל לעצמו מרויח בהם, שם בעולם האמת הם למעלה בחשיבות, מסיבת שכל טוב והעונג יכולים לרכוש רק על ידיהם. לכן יוצא, שהתחתונים למעלה בחשיבות.
וזה שכתוב "עליונים למטה". מה שבעולם השקר מחשיבים הכלי קבלה, שרק עם הכלי קבלה לעצמן משתמשים, שחושבים שע"י יוכלו לעשות חיים. ובעולם האמת כנ"ל, שבזמן שזוכים למאור התורה, אז רואים דבר חדש שנתגלה, שהכלי קבלה הם רק גורמים הפסדים בחיים, שהם המפריעים מלהשיג את הטוב והעונג. נמצא, שהעליונים הם למטה בחשיבות. והוא הסוד, שהתורה הנקראת "רזי התורה", שמגלה להאדם האמת.
ב. שהתורה מגלה, שבשביל זה נותנים את השם "רזי תורה", הוא שמטרם שהשיג את הכלי דהשפעה ע"י מאור התורה, הוא משיג רק לבושי תורה, מה שהבורא מלובש בהלבושים. ועכשיו מתגלה להאדם גם הלובש, מה שהוא מלובש בהתורה, שתורה זו נקראת "תורת חיים", שהוא בחינת שמותיו של הקב"ה, שזה נקרא "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא".
ובזה יובן מה ששאלנו, מה זה תורה ומלאכה בעבודה. התשובה היא, שלומד התורה בכדי שתהיה לו היכולת לעשות את המלאכה, שזה נקרא "אשר ברא אלקים לעשות". כלומר, שהנבראים צריכים לעשות את המלאכה "להפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע", שע"י זה תהיה להם דביקות, שהוא בחינת השתוות הצורה. וגם יוכלו לקבל את הטוב והעונג, שזהו מטרת הבריאה.