106. ויֵירד אברם מצריימה לגור שם. משום שמצרים דומה לגן ה', גן עדן, כמ"ש, כגן ה' כארץ מצרים. כי שָׁם שקול ויורד נהר אחד לימין, כמ"ש, שֵׁם האחד פישון. שמטיפות שהעדן, חכמה, מנטֵף לגן, מלכות, נעשה נהר גדול המתחלק לארבעה ראשים, חו"ב תו"מ, אשר האחד המיוחד מכולם הוא פישון, חכמה, והוא הנופל בארץ מצרים. ולפיכך הייתה חכמת מצרים יותר מכל העולם. וזהו הנהר שראה יחזקאל בנבואתו. וע"כ כתוב, כי מָלאה הארץ דעה את ה'. שאותם מים מגדילים תמיד הידיעה בעולם.
ג' קווים הם: חכמה חסד נצח בימין. בינה גבורה הוד בשמאל. דעת ת"ת יסוד באמצע. הרי שהחכמה היא בראש קו הימין, ולא החכמה שבקו שמאל, בינה החוזרת לחכמה, שכל הארת חכמה שבזו"ן ממנה באים, שהיא מכונה זהב. אבל נהר פישון הוא החכמה שבימין. כמ"ש, האחד פישון, הוא הסובב את כל ארץ החווילה, אשר שם הזהב. הרי שנהר פישון הוא החכמה שבימין, וע"כ סובב ומשפיע לארץ החווילה, בינה, אשר שם הזהב, הארת החכמה שבשמאל.
107. ואברהם, אחר שידע ונכנס באמונה שלמה, הנוקבא דז"א, אחר שנשלמה בהארת החכמה, מצד הבינה שחזרה לחכמה, ונקראת אמונה שלמה, הארת חכמה משמאל, זהב, היה רוצה עתה לדעת כל המדרגות הנאחזות למטה, היכולות להשפיע מלמעלה למטה, שזה החכמה שבקו ימין. ומצרים הייתה נוסעת מימין, מנהר פישון, החכמה שבקו ימין. ומשום זה ירד למצרים, כדי להוציא משם כל הניצוצין הקדושים, שמבחינת החכמה שמצד ימין. ואח"ז חזר לארץ ישראל, ונשלם בזה עם המוחין דחכמה הללו.
הרעב בארץ הוא בעת שמסתלקים הרחמים מהדין. שז"א, רחמים, מסתלק מהנוקבא, דין. כי נפרד זיווג זו"ן, ונעשה רעב בנוקבא, הנקראת ארץ. כי כך הדרך, בכל פעם שזו"ן משפיעים מדרגה חדשה לתחתונים, חוזרים לקטנותם ונפסק זיווגם.
ואיך אפשר שנהר פישון, החכמה השלמה, יאיר בארץ מצרים, מקום הקליפות וערוות הארץ? אלא כמ"ש, אימָלְאָה החורָבָה, שאין הקליפות נבנות אלא מחורבנה של הקדושה. וכן להיפך, שאין הקדושה נבנית אלא מחורבנם של הקליפות. ולפיכך מסיבת החטא דעצה"ד, נפלו אלו ניצוצות דחכמה מצד ימין בארץ מצרים, כמ"ש, כגן ה' כארץ מצרים. וע"כ לא יכול אברהם להיבנות במוחין הגדולים, דחכמה דימין, אלא אחר שליקט אותם הניצוצין ממצרים.
108. ויהי כאשר הקריב לבוא מצריימה. האם לא היה צריך לומר, כאשר קרב? אלא כמ"ש, ופרעה הקריב, שהוא הקריב את ישראל לעשות תשובה. אף כאן, הקריב, מורה שהקריב את עצמו להקב"ה. לבוא מצריימה, פירושו, להסתכל באלו המדרגות שבמצרים, להתרחק מהן ומעובדי מצרים. כי יש כאן ב' בחינות:
א. קירבה למצרים,
ב. מעשה מצרים.
וההפרש ביניהם, כי מעשה מצרים הוא המשכת אור החכמה מלמעלה למטה, כמו החטא דעצה"ד. כי הכלים והניצוצין מבחינת החכמה, שפגם אדם בחטאו בעצה"ד, נפלו לחלקם של המצרים. וע"כ הם ממשיכים בחטא הזה.
אמנם יש מדרגה קרובה למעשה מצרים, ואינה מעשה מצרים ממש. שממשיך הארת החכמה מלמעלה למטה פעם אחת, כדי לחזק ולגדל את החסדים המכוסים מחכמה. שמצד אחד הוא כמו מעשה מצרים, כי הוא ממשיך מלמעלה למטה כמוהם. ומצד שני הוא הופכי למעשה מצרים, כי הוא רק מחזק וקובע הארת החסדים המכוסים מחכמה. ולפיכך נבחנת מדרגה זאת קרובה למצרים, ולא ארץ מצרים ממש.
הקריב, פירושו, שהקריב עצמו להקב"ה כראוי, למדרגת חג"ת דז"א, שהיא חסדים מכוסים.
לבוא מצריימה, פירושו, להמשיך הארת החכמה מלמעלה למטה, כמו מדרגות המצרים. אבל להתרחק מהמשכת החכמה ולהתרחק מעובדי מצרים, אלא לחזק ולקבוע הארת החסדים המכוסים מחכמה, שהוא רחוק מקצה אל הקצה ממעשה מצרים. ולכן נאמר, שהקריב עצמו להקב"ה, וע"כ הקריב לבוא מצריימה, לעשות כמעשיהם, אבל להתרחק מהם ולהתקרב להקב"ה, עשה מעשה זו. כי הקריב לבוא מצריימה, ועוד לא בא למצרים.
109. משום שירד למצרים בלי רשות, השתעבדו בניו במצרים 400 שנים. שהרי כתוב, ויירד אברם מצריימה. ולא כתוב, שאמר לו הקב"ה, רד מצרים. וע"כ, הצטער כל אותו הלילה בשביל שרה.
110. ויאמר אל שרי אשתו, הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את. כי עד אז לא היה מסתכל בצורתה של שרה, מרוב הצניעות שהייתה ביניהם. וכאשר קרב למצרים, היא התגלתה. וראה אותה.
כאשר הקריב את עצמו ועשה מעשה קרוב למעשה מצרים, המשיך הארת חכמה מלמעלה למטה, והשפיע אותם אל שרה. ואלו המוחין מכונים אצלה יפת מראה. כי מראה וראייה רומזים על מוחין דחכמה. לכן אחר שהקריב לבוא מצריימה, כתוב, הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את, אחר שקיבלה ממנו המוחין ע"י הקירבה למצרים.
ועד אז לא היה מסתכל בצורתה של שרה, מרוב הצניעות שהייתה ביניהם. כי אברהם ושרה היו מרכבה לזכר ונוקבא שמחזה ולמעלה דז"א, ששם החסדים מכוסים מחכמה, המכונה ראייה והסתכלות. וע"כ לא הסתכל בה. אלא כאשר קרב למצרים, שהמשיך המוחין דחכמה ע"י קירבת מצרים, והשפיע אליה, אז התגלו החסדים שלה בהארת החכמה, המכונה ראייה, וע"כ ראה בה.
111. ע"י טורַח הדרך האדם מתבזה. ועם זה היא עמדה ביופייה ולא השתנתה. ע"כ ידע אז יותר מתמיד שהיא יפת מראה. כי עוברי דרכים, ההולכים בדרך ה', מטרם באים למטרתם, הם בקטנות המוחין והם מתבזים. ושרה הייתה גם היא בדרך, ולא עוד אלא דרך ירידה, כמ"ש, ויירד אברם מצריימה, ומכ"ש שמעשה המשכת המוחין הייתה קרובה למעשה מצרים. ומ"מ האירו בה המוחין בכל שלמותם. ע"כ אמר אז, הנה נא ידעתי, כי ידע אז יותר מתמיד.
כי ראה עימה את השכינה, שזכה לגילוי שכינה, וע"כ בטַח אברהם ואמר, אחותי היא.
112. המילה, אחותי, מתבארת בב' פנים: כמשמעו, אחותי, וכמ"ש, אמור לחכמה אחותי את. וכתוב כאן, אִמרי נא, אחותי את. אַת פירושו השכינה, כמ"ש, ואַת תדבר אלינו, שגם שם היא השכינה. למען ייטב לי בעבורךְ, אמר אברהם בעבור השכינה. וחייתה נפשי בגללך, משום שבמוחין דחכמה מתעלה האדם בדרך החיים. כי אור החכמה נקרא אור החיה.
113. אמרי נא, אחותי את. יודע היה אברהם, שהמצרים כולם שטופי זימה הם. כיוון שידע כל זה, למה לא פחד על אשתו, ולא חזר מדרכו זה, שלא ייכנס שם? משום שראה עימה השכינה, וע"כ בטַח בה ולא היה מפחד.