נשמת אדם הראשון

1. מסיבת חטאו של עץ הדעת, פרח נשמת חיים הנצחית, שנפח ה' באפו, לצרכי האדם הראשון לבדו, וקיבלה לצורה חדשה, המכונה זיעה של חיים, כלומר, שנתחלק הכלל לפרטים מרובים מאוד, לטיפין טיפין, שנתחלק בין אדם הראשון וכל תולדותיו, עד עת קץ, באופן, שאין שינוי כלל במעשה השי"ת אלא צורה נוספה יש כאן, אשר זה אור החיים הכללי, שהיה צרורה באפו של אדם הראשון, נתפשט לשלשלת גדולה, המתגלגלת על גלגל שינוי הצורה, בגופות מרובות, ובגוף אחר גוף, עד גמר התיקון המחויב. (בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות כ"ב)

2. בכל פרט ופרט נמצא כל הכלל, מפני שבאחרית, סוף כל סוף, יתאחדו כל הנפשות לבחינה אחת, בסוד, תשובתם לשורשם הרוחניים. (בעל הסולם, "שישים ריבוא נשמות")

3. כל עסקינו בתפילות ומצוות מעשיות הוא, לחזור ולברר ולהעלות לכל אלו הנשמות שנשרו מאדם הראשון ונפלו לקליפות, עד להביאן לשורשן הראשון, כמות שהיו בו, מטרם שחטא בעץ הדעת. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק ח', אור פנימי, אות פ"ח)

4. אמרו, שיש שישים ריבוא נשמות, וכל נשמה מתחלקת לכמה ניצוצין. וצריך להבין, איך אפשר שהרוחני יתחלק, כי מתחילה לא נבראה רק נשמה אחת - נשמת אדם הראשון.

ולעניות דעתי, שבאמת אין בעולם יותר מנשמה אחת, כמו שכתוב (בראשית ב', ז') "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלימות, כמו אצל אדם הראשון. כי הרוחני לא יבוא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מִגִּדְרֵי הגשמיים. אלא מה שאמר שיש שישים ריבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכוח גופו של כל אחד ואחד. דהיינו, בתחילה הגוף חוצץ ומונע זוהר הנשמה ממנו מכל וכל, ובכוח התורה והמצווה נזדכך הגוף, ולפי המידה שנזדכך, באותו השיעור מאירה הנשמה כללית עליו.

לכן נעשה בערך הגוף הגשמי ב' בחינות.

בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל, וזה באמת פגם, לכן גורם ביחד עם הנ"ל.

בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כוח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המידה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל.

והסימן אם נתתקן הגוף בשלימות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש גם כן את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כוחה, כמו שהופיעה באדם הראשון, בסוד, "מָאן דְּנָפַח מִתּוֹכוֹ נָפַח" (מי שנפח, מתוכו נפח).

וזה עניין ג' זמנים לאדם.

א. בחינת ניצוץ מנשמה, סוד הפעולה בדרך התנוצצות, בסוד שָׁרֵי וַאֲסַר (התיר ואסר).

ב. בחינת נשמה פרטית, חלק אחד משישים ריבוא, ונשלם בסוד הקביעות, אבל פגמו עימו. דהיינו, שגופו אינו יכול לקבל בחינת כללות הנשמה, ומרגיש את עצמו לפרטיות, שזה עדיין מסבב לו הרבה ייסורים של אהבה.

ואחר כך מתקרב לשלימות, סוד הנשמה כלליות כנ"ל, כי כבר נזדכך הגוף וכולו קודש להוי"ה ואינו עושה שום שיעורים ומסכים ונכלל כולו בכלל ישראל. (בעל הסולם, "שישים ריבוא נשמות")

5. ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעיין שלא פסק. וכל מקום שתיתן עיניך בו, יתברך, וכולם יתברכו בגינך, משום שיהיו מברכים אותך בקביעות. (בעל הסולם, אגרת ד')

6. כל אדם לא נברא, אלא להשגת נשמה שלימה ומאירה מהבורא, ראויה לדביקות תמידית ונצחית. (בעל הסולם, "אצילות הנשמה")

7. תכלית הנשמה בבואה לגוף, שתזכה, בעודה מלובשת בגוף, לשוב לשורשה ולהידבק בו יתברך, כמו שכתוב, "לאהבה את ה' אלוקיכם וללכת בכל דרכיו ולשמור מצוותיו ולדובקה בו". (בעל הסולם, אגרת י"ז)

8. המקובלים בעלי השגה הרי הם משיגים דבר שלם. כלומר, זוכים להשיג כל אותם המדרגות שישנם במציאות לבוא להשגת האדם, ואז נקרא, שהשיגו דבר שלם, ודבר שלם הזה, מכונה בשם, "נשמה". (בעל הסולם, "סוד העיבור - לידה")

9. כל אדם מחויב להשיג שורש נשמתו. (בעל הסולם, "שכל הפועל")

10. הרצון לקבל המוטבע בכל נברא, הוא שינוי צורה מהבורא, ועל כן נפרדה ממנו הנשמה כאיבר הנפרד מגוף, כי שינוי צורה ברוחנית הוא כמו גרזן מפריד בגשמיות.

ומכאן ברור מה ה' רוצה מאיתנו, הוא השוואת הצורה, שאז אנו חוזרים ונדבקים בו כמו מטרם שנברא. וזה שכתוב "הידבק במידותיו, מה הוא רחום" וכו', דהיינו שנשנה המידות שלנו שהוא הרצון לקבל, ולקחת המידות של הבורא שהוא רק להשפיע. באופן שכל מעשנו יהיה רק להשפיע לזולתנו ולהועיל להם בכל יכולתנו, ובזה אנחנו באים להמטרה להידבק בו שהוא השוואת הצורה. (בעל הסולם, "כתבי הדור האחרון")

11. כוונת ה' בבריאה הייתה כדי ליהנות לנבראיו כנודע. והנה ודאי הוא, שבעת שעלה במחשבה לברוא את הנשמות ולהנותם מכל טוב, הנה תיכף נמשכו ויצאו מלפניו בכל צביונם וקומתם ובכל גובהם של התענוגים שחשב להנותם, כי אצלו המחשבה לבדה גומרת ואינו צריך לכלי מעשה כמונו.

ולפי זה יש לשאול למה ברא העולמות צמצום אחר צמצום עד לעולם הזה העכור והלביש הנשמות בגופים העכורים של העולם הזה.

והתשובה על זה מובא ב"עץ חיים" שהוא כדי להוציא לאור שלימות פעולותיו ("עץ חיים", ענף א'). ויש אומנם להבין איך אפשר זה שמהשלם יצאו פעולות בלתי שלימות עד שיהיו צריכים להשלימם על ידי פועל ומעשה שבעולם הזה.

והעניין הוא כי יש להבחין בנשמות בחינת אור ובחינת כלי, כי עצם הנשמות שנבראו הוא הכלי שבהם, וכל השפע שחשב ה' להנותם ולענגם הוא האור שבהם. כי מאחר שחשב להנותם הרי עשה אותם בהכרח בבחינת רצון לקבל הנאתו, שהרי לפי מידת הרצון לקבל את השפע כן יגדל ההנאה והתענוג. ותדע שהרצון לקבל ההוא הוא כל עצמותה של הנשמה מבחינה התחדשות ויציאת יש מאין, ונבחן לבחינת כלי של הנשמה. ובחינת ההנאה והשפע נבחן לבחינת אור של הנשמה הנמשך יש מיש מעצמותו. (בעל הסולם, "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", אותיות ב'-ג')

12. כמו שלא יוכל לקיים גופו בעולם מבלי שיהיו בידו ידיעות בשיעור מסוים מסדרי הטבע הגשמיים, כמו ידיעות אלו המה סמים ממיתים, ואלו דברים שורפים ומזיקים, וכן ידיעה ואומד מה שבלב חבירו אשר בלעדיהם אין לו זכות קיום בעולם החומרי.

כמו כן ממש נשמתו של אדם אין לה זכות קיום בעולם הבא, זולת ברכישתה שיעור ידיעות מסדרי טבע מערכות עולמות הרוחניים ושינוייהם וזיווגיהם ותולדותיהם.

כמו כן בעניין הנשמה, האדם מתגלגל עד שזוכה להשיג חכמת האמת על בוריה, ובלעדיהם לא תבוא הנשמה לגידול קומתה, ולא שהידיעות שבידו המה שמגדילים קומת הנשמה - אלא שטבע פנימי הוא בנשמה אשר לא תזכה במעשה ידיה להתגדל על ידה בטרם הגיעה לה ידיעות טבעי הרוחניים. וגידולה תלוי בשיעור ידיעתה.

והטעם הוא, כי אם היה לה יכולת לגדול בלי ידיעה, היתה ניזקת. כמו התינוק מחוסר ידיעה אין בו כוח לילך, ואם היה לו כוח לילך על רגליו היה מפיל עצמו לאש.

אומנם, עיקר הגידול הוא על ידי מעשים טובים, והמה תלויים בהשגת חכמת האמת. ושניהם, הידיעות והמעשים הטובים תלויים בהשגת חכמת האמת, ושניהם באים ביחד. (בעל הסולם, "מבשרי אחזה אלוקיי")

13. כל נשמה שלימה משיגה כל הנשמות, מאדם הראשון עד גמר התיקון, כמו אדם המשיג את מכריו ושכניו, ועל פי ידיעותיו הריהו נשמר מהם, או שמתחבר ומתקיים עימהם. ולא יהיה הדבר לפלא איך ישיג כל הנשמות כולן, כי הרוחניות אינה תלויה בזמן ומקום, ואין מיתה שם. (בעל הסולם, "מבשרי אחזה אלוקיי")

14. לאחר כל התאחדות מעשי הנבראים, צריך שאחר כך יתאחדו ויתלכדו כל הנשמות שבעולם לנשמה אחת ממש, היוצאת מבין כל הנשמות ונעשים אחד ממש, כמו בתחילת הבריאה, שנברא רק אדם יחידי, ומהזיווגים שלו הוליד בנים, וגם בנים הולכים בדרכיו, מזיווגי זיווגים, עד שנעשה סוד העולם הזה, בשבעים אומות, ומתוכם זרע ישראל. ובגמר התיקון, יתלכדו זה בזה, עד שנעשה מבין כולם אדם אחד, כמו אדם הראשון, והבן מאוד. (בעל הסולם, "פעולות האדם ותחבולותיו")

15. צריכים לדעת, שכל הנשמות נמשכות מנשמת אדם הראשון, כי לאחר שחטא בחטא עץ הדעת, נתחלקה נשמתו לשישים ריבוא נשמות, זאת אומרת, מה שהיה לאדם הראשון אור אחד, הנקרא בלשון הזוהר הקדוש, "זיהרא עילאה", שהיה לו בגן עדן בבת אחת, היא מתפשטת לחלקים רבים. (הרב"ש, מאמר 10, "לאיזה דרגה האדם צריך להגיע שלא יצטרך להתגלגל", 1984)

16. כלי שבו יכול שוב לשכון אור ה', הוא בחינת נשמה. (הרב"ש, מאמר 17, "עניין שכינה")

17. הפירוש נשמה, היינו התגלות אלוקותו בשיעור מסוים שהתחתונים יכולים לקבל. (הרב"ש, מאמר 17, "עניין שכינה")

18. נשמה נקראת חלק מהשכינה, היינו חלק שהתחתון יכול להשיג לפי שיעור הטוהרה. (הרב"ש, מאמר 17, "עניין שכינה")

19. היות שהגוף נולד עם טבע של אהבה עצמית. וזהו בחינת שינוי צורה לגבי הבורא, שהוא מושג לנו, שהוא רק משפיע. אי לזאת, צריך האדם לזכך גופו, ולבוא לידי השתוות הצורה, שהוא גם כן יחשוק לעשות מעשים, שהם רק להשפיע. ועל ידי זה תהיה לו היכולת להגיע למדרגה הגדולה הזו, הנקראת "נשמה". (הרב"ש, מאמר 13, "לפעמים מכנים את הרוחניות בשם נשמה", 1984)

20. להבין מה שלפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נשמה", כמו שכתוב "גוף ונשמה". ולפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נפש", כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך".

הנה בדרך כלל כשמדברים מרוחניות, אז מדברים מבחינה העליונה שיש שם, שהיא "נשמה", בכדי שהאדם יידע, שמוכנה בשבילו מדרגה גדולה, שהיא נשמה. ושזה יעורר בו בליבו בחינת השתוקקות להגיע לזה. ויחשוב, מה היא הסיבה, שהוא עוד לא השיג את זה? אז הוא יבוא לדעת, שכל מה שחסר לנו, בכדי להגיע לידי השגת רוחניות, הוא חיסרון של השתוות הצורה. (הרב"ש, מאמר 13, "לפעמים מכנים את הרוחניות בשם נשמה", 1984)

21. השכינה עדות על ישראל, שהם האיברים שלה והיא נשמה עליהם. (זוהר לעם, פרשת פנחס, מאמר "ישראל איברים של השכינה", סעיף 491)

22. הקב"ה עשה את האדם כעין של מעלה, הכול בחכמה. כי אין איבר בבן אדם, שאינו עומד בחכמה העליונה, שכל איבר רומז על מדרגה מיוחדת. כי אחר שנתקן כל הגוף באיבריו כראוי, הקב"ה משתתף עימו, ומכניס בו נשמה קדושה, כדי ללמד האדם ללכת בדרכי התורה, ולשמור מצוותיו, כדי שיתוקן האדם כראוי, לפי הכלל, נשמת אדם תלמדנו. (זוהר לעם, פרשת וישב, מאמר "בוא אל אשת אחיך ויבֵּם אותה", סעיף 156)

23. אין לך איבר הנמצא באדם, שלא תהיה כנגדו ברייה בעולם.

כי כמו שגוף האדם מתחלק לאיברים, וכולם עומדים מדרגות על מדרגות, המיתקנות אלו על אלו, וכולן הן גוף אחד, כן העולם, כל אלו הבריות שבעולם, כולם הם איברים-איברים, ועומדים אלו על אלו. וכאשר כולם ייתקנו, יהיו לגוף אחד ממש. (זוהר לעם, פרשת תולדות, מאמר "ואלה תולדות יצחק", סעיף 3)

24. אור הנשמה של כל יחיד הוא מקושר עם הנשמה הכללית של כל ההוויה כולה, שממנה שואב כל היקום לכל פרטיו את אור השלמתו, ובידינו הוא להוסיף אור בנשמה שלנו על ידי התורה, החכמה, המצוות, העבודה, והמידות הטובות, בכל עת ורגע, ובכל רגע שאנו מוסיפים אור בנשמתנו, אם רק נשים דעתנו שלא על עצמנו בלבד אנחנו חשים כי אם על כל ההוויה, מוסיפים אנו השלמה וחיים בכל. (הראי"ה קוק, "אגרות הראי"ה")

25. הנשמה שלנו גדולה היא, חזקה ואדירה, חומות ברזל היא משברת, הרים וגבעות היא מפוצצת, רחבה היא מרחב אין קץ, אי אפשר לה להתכווץ, מוכרחת היא להתפשט, על כל אלה מיליוני הנפש הישראלית שלנו, בכל דרגותיהם, בכל עליותיהם וירידותיהם, בכל ההרים שעלו שמה ובכל העמקים שירדו שמה, בכולם בכולם נשמתנו תתפשט, את כולם תחבק, אח כולם תחייה ותעודד, את כולם תשיב למקום בית חיינו. (הראי"ה קוק, "אורות ישראל")